חלום ליל חמסין

על ההצגה "לילה מאלף"

מאת: מיה אופיר מגנט

"לומייר: אמצע יוני, חם. אמרו בחדשות של שבע. יש בעיה עם לחץ המים בקומות שמונה, תשע ועשר.
פטימה: מעניין מה היה קורה אילו באחד הלילות באמת היתה מתעוררת.
חליל: אני מכיר אותה כבר שנתיים. היא האישה היחידה בחיי. לעולם לא אבגוד בה. לעולם.
קראפאטי: נשמע כמו שירה.
פרנצ'סקה: איפה אני?"

הטקסט הפיוטי הזה לקוח מתוך ההצגה "לילה מאלף" מאת רונלד שימלפפניג, בבימויו של עידן שוורץ, אשר עולה בימים אלו בתיאטרון תמונע. בשבוע שעבר ראיתי את הצגת הבכורה ואני כותבת מתוך מודעות למורכבות שבכתיבת ביקורת על הצגה שרק עלתה. הצגה בדרך כלל "מבשילה" אחרי כמה חודשים על הבמה, יש שיאמרו שלעולם אינה מושלמת.  עם זאת, אני לוקחת את הסיכון.

המחזה "לילה מאלף" מתאר לילה בחייהן של חמש דמויות בבניין אחד. ליל חמסין בבניין עמוס הדיירים. לומייר, אב הבית, מנסה לתקן את בעיית לחץ המים. פרנצ'סקה, המתגוררת בקומה שבע, לא יודעת אם ללכת להתקלח או לא ושותפתה לדירה, פטימה, רק מחכה שהיא תירדם על הספה כמו בכל לילה כדי שהחבר שלה, חליל, יוכל לבוא. כאשר לומייר מגיע לקומה שבע ורואה את פרנצ'סקה הוא נזכר באשתו לשעבר. פרנצ'סקה הולכת סוף סוף להתקלח וקראפרטי המציץ עליה מחלון חדרו, בבניין הסמוך, מחליט לאזור אומץ וללכת אליה.

זוהי רק תחילתו של המחזה, המתחיל כמעין סיפור יום יומי בבניין ולאט לאט מתרחק אל עולם האגדות של אלף לילה ולילה. המחזה של שימלפפניג מרתק לטעמי. הוא כתוב כסיפור כאשר הדמויות מתארות את ההתרחשות, הפעולות שלהן, התחושות שלהן ואת הפעולות של הדמויות האחרות. הטקסט פיוטי, שזור בדימויים. חמשת הדמויות, הבודדות והצמאות לקשר, צריכות לגלות את זהותן האמיתית לפני שיוכלו למצוא אחת את השנייה.

ההצגה מתחילה בבמה ריקה. נכנס לומייר עם תוכנית הבניין ותוך כדי דיבור, מתחיל לצייר בגיר לבן את התוכנית על הרצפה. לאורך ההצגה משתמשים השחקנים בגירים כדי ליצור את החלל, התפאורה והאביזרים, לדוגמא בקבוק אלכוהול, מקלחת ודלת כולם מצוירים. השימוש בגיר, גם אם מוכר, הוא אפקטיבי. החלל נוצר לאט לאט ומכניס גם אותנו אל העולם הבדיוני. חבל שמנקודה מסוימת, כאשר ציור שלד הבניין גמור, השחקנים מפסיקים כמעט להשתמש בגירים. הם משחקים בתוך החלל המצויר שיצרו ולא מוסיפים לו אלמנטים חדשים. היה יכול להיות מעניין לראות איך המעבר בין המציאותי לפנטסטי היה מתבטא גם לאחר מיצוב הבניין, וכיצד הגיר יכול היה לבנות את עולמות החול האגדתיים.

הכתיבה של שימלפפניג היא קלידוסקופית, הוא יוצר מארג של דמויות הפועלות במקביל. לעיתים הדמויות נפגשות, אך לכל אחת מהן יש מסלול פעילות נפרד שאינו בהכרח קשור לדמויות האחרות. הסגנון הטקסטואלי הזה דורש מהצופה, קצת כמו בסדרת טלוויזיה, לזכור את הסיפור של כל דמות ואיפה "עזבנו אותה" בפרקים הקודמים. כך הטקסט שומר אותנו תמיד ערניים.

גם השפה הבימתית שנוצרה על ידי הבמאי והשחקנים היוצרים מעניינת מאד. כל הדמויות פועלות באותו חלל מצויר. הן יכולות להיות סמוכות מאוד פיזית על הבמה, אבל לא באותו מקום בעולם הבדיוני, אלא בקומות שונות בבניין או אפילו במציאויות שונות בעולם הבדיוני. לדוגמא, שתי דמויות חולפות זו על פני זו בחדר המדרגות, כמעט נוגעות, אך הן לא נמצאות באותו מקום. השחקנים נעצרים ומגיבים כאילו סוג של רוח רפאים חלפה על פניהם. מגע קל שהם לא יכולים לדעת מה הוא וממשיכים ללכת. הצופה מצדו צריך לזכור כל דמות, איפה היא נמצאת, ומה קורה לה כדי להבין את כל ההצגה.

האלמנט החשוב מכל בהצגה הוא הטקסט, ועל הבמה הריקה הוא הנוכח ביותר. מבחינה ביצועית ישנו פער בין תיאור למציאות. השחקנים מתארים פעולה, אך היא לאו דווקא מתרחשת על הבמה. הפער הזה בין התיאור לביצוע יוצר מתח ועניין. אנחנו מדמיינים את הפעולה שהשחקן מתאר למרות שפיזית על הבמה היא לא מתקיימת או שבמקומה מתקיימת פעולה אחרת. הדבר חל גם על תנועה ולא רק על טקסט, לדוגמא קראפאטי מסתכל מטה אל פרנצ'סקה הישנה בזמן שעל הבמה היא בכלל שעונה על כתפו. השפה הבימתית הזו של נתק בין טקסט לפעולה ובין פעולה לפעולה, מעשירה את הטקסט ויוצרת עולם בדיוני מסקרן.

עם זאת, אין מספיק דגש על דרכי הביצוע השונות של הטקסט. שאלות שהיו צריכות להישאל בחדר החזרות אינן מקבלות מענה על הבמה, כמו מה ההבדל בין טקסט מתאר ובין טקסט חווה? מה עובד יותר בביצוע של זה ושל זה? והשאלה המרכזית היא כיצד יוצרים באמצעות הטקסט (ובאמצעות המחוות הפיזיות) עולם בימתי שאינו קיים על הבמה? איך טקסט תיאורי שלרוב אינו דרמטי מעביר רגש?  איך הוא מעביר מקום? איך הוא מעביר אווירה או כל דבר אחר? גם אני שואלת את עצמי את אותן שאלות ואין לי תשובות אליהן, אך חייבים להמשיך לחקור אותן.

בין הדימויים הפיוטיים בטקסט בולט בחשיבותו דימוי המים. בבניין יש בעיה עם לחץ המים, לומייר מנסה לתקן אותה וכל הזמן שומע מים בתוך הקירות, בקומות מסוימות אין מים ובקומות אחרות יש, פרנצ'סקה מתקלחת וקאראפאטי צופה בה. הדימוי המרכזי הזה מופיע על הבמה דרך הגוון הכחול בתאורה ודרך המילים של הדמויות. עם זאת, התאורה הכחולה יוצרת אווירה של ערב, של עצבות ואיטיות, ולאו דווקא של מים. ומה תפקידו של דימוי המים במחזה? האם זהו הרצון של הדמויות בשינוי? בחיות מחודשת? רעננות? הפוגה מן החמסין שבחוץ? או שיש פה הקבלה לזיעה הניגרת מכל גוף וחלל? אני חושבת שלא הושקעה מספיק מחשבה בדימוי הזה, במשמעות שלו וכיצד ניתן להשתמש בו מבחינה חזותית ורעיונית.

בסופו של דבר,  זהו טקסט יוצא דופן שזוכה לביצוע מסקרן. השפה הבימתית בהחלט מעוררת עניין על ידי יצירת מתח בין טקסט לפעולה. קבוצת היוצרים עושה עבודה חשובה ומרתקת כשהיא מנסה להתמודד עם טקסט פוסטדרמטי, מורכב ופיוטי. כולי תקווה שבחלוף ההצגות, ההצגה רק תתפתח, תעמיק ותשיב לשאלות המנקרות.

לילה מאלף

תיאטרון תמונע

מאת: רולנד שימלפפניג

תרגום: יותם בנשלום

בימוי ועיצוב: עידן שוורץ

שחקנים יוצרים: יוסף אלבלק, גילי בית הלחמי, עדי לב, יפתח ליבוביץ', תומר קופל.

מוסיקה: יואב טלמור

עיצוב תאורה: אנה ווילד

ע. במאי: דורון לב

 מועדי הצגות נוספים: 17/8; 18/8 20:00

"ניסים אלוני הבא" כבר כאן

על הגדרות ותיוגים בתיאטרון הישראלי

מאת: חוה ירום

לא פעם ולא פעמיים עולה בשמי התרבות הישראלית השאלה מדוע אין היום מחזאים כמו ניסים אלוני וחנוך לווין? איך יתכן שבספירה התיאטרונית הישראלית של היום, עם שפע של הצגות ומחזות, אין בנמצא מחזאי אחד שיכול להיכנס לנעליו הגדולות של גדול מחזאינו? והתשובה היא פשוטה – יש. פשוט צריך לדעת לאן להסתכל.

בכדי לעשות את זה צריך לשאול שאלות אחרות לגמרי. לא "מי הוא ניסים אלוני החדש?", אלא מהו תיאטרון, מי הוא מחזאי ובשביל מה בכלל צריך את כל התיוגים וההגדרות הללו?

להערכת רבים, תיאטרון הוא לא תיאטרון ומחזה הוא לא מחזה עד שהם מגיעים לתיאטרון הרפרטוארי. כשהם כבר מצליחים להגיע לשערי הרפרטוארי, מכתירים אותם בתור הצגות, בתור מחזאים, בתור אלו שחדרו לממלכת התיאטרון הישראלית. הבמה הרפרטוארית היא זו הקובעת מהו תיאטרון. למעשה, זה בולשיט.

ניסים אלוני תיאטרון כולל אינספור ז'אנרים וסגנונות, אינספור סוגי במות, החל מהרפרטוארי, דרך הפרינג' וכלה באוטובוס בין עירוני. בכדי שהוא יתפתח כראוי, ויתאים עצמו למאה ה-21, אי אפשר ואסור לתחום אותו בגבולות ברורים ומגודרים. על כן, ברגע שאומרים שמחזאי מסוים הגיע רק לפרינג' אבל לא מצליח לחדור אל שערי הרפרטוארי, זה לא שהוא נכשל, זה לא שהוא נאלץ להתדפק על לבבות המנהלים האמנותיים, אלא הוא כבר הצליח. הוא כבר נוכח בשדה התיאטרוני וכבר יודעים עליו.

בואו ניקח לדוגמא את עודד ליפשיץ. רבים טוענים כי הוא החנוך לוין הבא, כי הוא הצליח לעלות על הנוסחה ומצא את מידת הנעליים הנכונה של המחזאי הדגול. על אף כישרונו הרב (ויש לו כישרון, אין בכך צל של ספק) הוא לא מצליח לעלות בתיאטראות הרפרטואריים. על כן, הוא נכשל. הרי לא צריך להיות מחונן תיאטרון כדי להבין שזה לא נכון. ההספק האמנותי של המחזאי הצעיר הזה עולה על כל אמן צעיר אחר כיום. הבמה הרפרטוארית היא לא זו שתכתיר את הצלחתו, את כישרונו או את יכולותיו.

בנוסף לכך, יש לבחון מי הוא מחזאי. האם מחזאי הוא כל אדם שכותב מחזה? כל אדם שכותב יותר מחמישה מחזות? עשרה מחזות? או שמדובר על בוגרי בתי הספר למחזאות? בניגוד לרפואה או הנדסת מחשבים. אי אפשר באמת ללמוד להיות מחזאי. לא בכדי נסגרו המסלולים המתמחים במחזאות בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב ובסמינר הקיבוצים. מנגד, גם סטודנטים לרפואה לא הופכים באופן מיידי לרופאים ברגע שהם יוצאים מן הפקולטה לרפואה. אז באיזה שלב המחזאי הצעיר מוכתר בתור "מחזאי"?

מתי ניסים אלוני, אחד המחזאים הטובים ביותר של מדינתנו הקטנה, הוגדר בתור מחזאי? אחרי שכתב את "אכזר מכל המלך" (לטעמי המחזה הטוב ביותר שלו), מחזהו הראשון? או אחרי שכתב את "הנסיכה האמריקאית", מחזה שנכתב מאוחר יותר ונחשב למחזה הידוע ביותר שלו? נכון להיום, יש מחזאים צעירים רבים המעלים הצגות תיאטרון נהדרות, ביניהם: גור קורן, המעלה בתיאטרון גשר (הרפרטוארי) ובצוותא, חנה וזאנה גרינוולד בתיאטרון יפו, רועי רשקס בתיאטרון הסימטה, אלירן כספי בסימטה, עידו בורנשטיין בתמונע והיד עוד נטויה. ויש את המחזאים שמעלים על במות ותיאטראות רבים בתל אביב ומחוצה לה, בבמות פרינג', במרתפי צוותא, בתחנה המרכזית החדשה, בבית תמי, בבית העירייה, במרכז הגאה, ואפילו ברחוב. חלקם אפילו כותבים לכם כאן, במרתה, מדי שבועיים.

מעבר למהו תיאטרון ומי הוא מחזאי, צריך לבחון את הצורך בלהגדיר כל דבר ולתייג כל אחד. בתיאטרון של היום, כמו גם בכל השדות האמנותיים, אי אפשר ואין צורך לתייג ולהגדיר כל אמן תיאטרון חדש בתור הדבר הגדול הבא. לא יכול להיות ניסים אלוני הבא או חנוך לוין הבא או סר לורנס אוליביה הבא, וטוב שכך. לכל אחד מנכסי צאן הברזל של התיאטרון העולמי והישראלי יש את המקום שלו, התרומה שלו, הקול הייחודי שלו. באותה המידה, לכל אחד מיוצרי התיאטרון של היום יש את הייחודיות שלו והמסלול התיאטרלי עליו ילך. אבל אם חייבים לתייג וחשים צורך בלתי נשלט להגדיר, ניתן לראות שניסים אלוני הבא כאן. הוא נמצא בנבכי התיאטרון, על כל סוגיו ושריטותיו. פשוט צריך להסתכל ולצפות.

צורחות, צורחות, אבל לא שומעים

על היצירה "בנות בצריח"
פסטיבל ניסוי כלים 10

מאת: הילה ציגל

פסטיבל ניסוי כלים העשירי, שהתקיים לאחרונה ב"בית תמי" בגינת שינקין בתל אביב, עמד השנה בסימן חברתי, כשהוא מבקש לחשוף יוצרים ויצירות בתהליכי התהוות, ולהציג מעין "גוש חוסם" אלטרנטיבי, הן בצורה והן בתוכן. הגוש החוסם התבטא גם ברצון הקו האמנותי של הפסטיבל, בניהולה של סמדר יערון, אשר ביקש להציב סכר כנגד האיבה, הנתק והתדלדלות הסובלנות, הניכרים במציאות של היום.

מבין מגוון המופעים בפסטיבל, הלכתי, או יותר נכון הצטרפתי, למופע "בנות בצריח, מסע לוחמות בעקבות יוצרים" שהתקיים בתוך ומסביב לבית תמי. את פני הקהל, המחכה בספסלים בגינה ומזיע בלחות התל אביבית של יום שישי אחר הצהריים, קיבלו בצרחות צבאיות סמ"רית ג'ני אברג'יל ורב"טית ג'אנה רובוזין (המגולמות על ידי נדב בושם ועדילי ליברמן). שתי חיילות חביבות במדים מגוהצים, שהסבירו לנו שאנו מצטרפים לסיור תרבות יום א', שנוצר במטרה "לחבר בין התל אביבים ההומואים והעובדים הזרים חולי האיידס לבין דובר צה"ל".

ג'ני מסבירה לנו שקיים מתח בין מדינת תל אביב לבין מדינת צה"ל, ומכיוון שהננו תל אביבים בוהמיינים ששורצים בבתי הקפה ושותים הפוך על סויה כל היום כאילו אין עבודה בעולם, משמע שאנו מנותקים משאר תושבי ישראל, ולכן הסיור הזה בא להסביר לנו על תולדות שלוש המלחמות החשובות שהתרחשו ממש כאן, במקום בו אנו עומדים. ג'אנה מצביעה אל עבר בית הקפה "סוס עץ" ומסבירה לנו בחיוך שבמקום בו אנו עומדים עבר פעם יובל של נהר הגאנגס ו-"סוס עץ" הוקם על חורבות האורוות המיתולוגיות של הממלוקים, אשר אכלסו בעבר סוסים טרוייאנים מובחרים.

אחרי הצחקוק ההתחלתי של הקהל הנבוך מעט משפתן הבוטה של הבנות, נדמה כאילו כל המחסומים הוסרו ואנו התמסרנו באופן מוחלט אליהן ולסיפוריהן. השפה הקולחת עם המבטא הפרחי –לייט של ג'ני וג'אנה המשולב בערמות של קסם אישי, יכולות אלתור וקשב לקהל, סחפו גם את אחרוני הספקנים שבינינו.

בנות בצריח, צילום: יורי דבינסקי

כשג'ני בראש, הילכנו בשבילי הגינה, ועצרנו ליד ספסלים, עצים רנדומאליים, שירותים ציבוריים וחומה נמוכה, והקשבנו כשאנו צוחקים עד דמעות לסיפורי גבורת הלוחמים בקרב של "צעירי תל אביב" נגד "צעירי קריית מלאכי", שהיה לפי הבנות "עקוב מדם".  מבוגרים וצעירים כאחד, הילכנו על החומה ליד השירותים כדי לצעוד גם אנו בדרכו האחרונה של יוחנן הסנדלר, כשמימיננו, כך מסבירה לנו ג'אנה, ניצב לו "בית הכנסת הדרוזי הראשון" בו דובר קוסיאשווילי חגג את בר המצווה שלו בעירום.

המופע, ששילב בתוכו סצינות קטנות הממחישות את הסיפורים השונים, גרם לקהל, ולי בתוכו, לחוויה מיוחדת, יוצאת דופן ואמביוולנטית. מצד אחד, המופע מדבר, לכאורה, על התל אביבים השמאלנים ושוכני הבועה ומגחך עליהם ועל חיבתם העזה ללביבות הבטטה של אורנה ואלה. אך יחד עם זאת, המופע הוא הכי תל אביבי שיש, מלא ב-name dropping  של מפורסמים ואושיות תל אביביות, ומתובל באנקדוטות מחיי העיר: שמות של רחובות, בתי קפה ומקומות בילוי שרק מי שגר כאן יכיר. אם היו בקהל אנשים מהפריפריה, אני מתארת לעצמי שהם צחקו בנימוס לעיתים, אבל התקשו להבין על מה הבדיחה.

המופע כולו אולי נוצר עם המון הומור עצמי ורצון להעביר מסר, אבל הזכיר לי סרטי פרודיה כדוגמת "מת לצעוק". לא מבחינת התוכן עצמו, אלא מבחינת הצורך בידע קודם על מנת להבין מה כל כך מצחיק כאן או על מי אנחנו צוחקים. האם זה על עצמנו, תושבי תל אביב ה"בוהמיינים" והשמאלנים? או על הפער המשונה הזה בין העיר הבועתית לבין שאר חלקי מדינתנו הקטנה?

ואולי זה בכלל לא משנה, הרי רובנו חיים בעיר הזאת מתוך בחירה, אנו צורכים תרבות ונהנים לשבת על הפוך בבתי קפה בהם אנו מנתחים עניינים ברומו של עולם ומפתחים דיונים על החלטות מדינה וצבא, כשחלקנו הגדול בכלל לא שירת.

לקראת סוף הסיור ג'ני וג'אנה נעצרות מול מכבסה קטנה עם שלט בצבע ירוק. "איזה צבע זה?" שואלת אותנו ג'אנה , "ירוק" עונה לה בהתלהבות ילדה מתולתלת מהקבוצה ."ומה זה מזכיר לך?" שואלת ג'אנה, "דשא!" צווחת המתולתלת הקטנה. "לא, חמודה" עונה לה ג'אנה, "ירוק זה צה"ל".

אז ירוק זה צה"ל, והמופע "בנות בצריח", המלא בביקורת עצמית עלינו כישראלים, כתל אביבים וכבני אדם, מבוצע בכישרון רב ומצחיק עד דמעות. מאוחר יותר, בעודי לוגמת הפוך דל ללא קצף בבית קפה שנקינאי, לא יכולתי שלא לתהות על חשבון מי הייתה הבדיחה.

"בנות בצריח"

יוצרים: נדב בושם ועדילי ליברמן.

עלה לראשונה בפסטיבל תלוי במקום. גרסה מיוחדת לפסטיבל ניסוי כלים.

* עוד על מופעי פסטיבל "ניסוי כלים", בגיליון הבא של מרתה יודעת.

כמה קטן, ככה חכם

על ההצגה "הזקנה ועושה הניסים"

מאת: נבו פלזן

גן מאיר. בית קפה. שולחן בחוץ. שמונה בערב. רוח קרירה על הפנים.

מחוץ לבית הקפה אנשים מטיילים עם כלביהם, זוגות אוהבים יושבים על הספסלים ומתלחשים ביניהם, ברקע מוזיקה טובה, קבוצות צעירים יוצאים מהמרכז הגאה, צוחקים. אווירה נעימה וקלילה שלא תואמת את חייה הסוערים והלחוצים של תל אביב. אווירה של חו"ל. רק העובדה שלמלצר נדרשו 20 דקות להביא לי את הקפה מנחיתה אותי חזרה לארץ.

אני לא נותן למלצר להרוס לי את ההרגשה כי בכל זאת, משהו מרגיש כאן קצת שונה. מעין תחושה יומיומית עם קמצוץ ייחודיות וקורט של עולמות אחרים. תחושה שרק באי התיאטרון הקטן והנחבא אל הכלים שבתוך הבניין מרגישים. זהו תיאטרון מלנקי.

ובאמת, כאשר נכנסים מהדלת הצדדית לתוך התיאטרון הקטן הזה התחושה המיוחדת הולכת ומתעצמת. על הבמה החשוכה שולחן כתיבה, שעליו מונחים ספרים וסופר. סופר שמנסה להירדם ולא מצליח. בירכתי הבמה ישנו פסנתר מתפרק ובקרוב יצטרפו אליהם גם מטריה ומסור ידני…. וזהו, פחות או יותר. עכשיו נשאלת השאלה: מה, לעזאזל, כבר אפשר לעשות עם שולחן, פסנתר, מסור ידני ומטריה? תיאטרון מלנקי מוכיח לנו שאפשר לעשות הרבה. הרבה מאוד.

המחזה "הזקנה ועושה הניסים" עובד על פי יצירותיו של הסופר דניאיל חארמס, הנחשב לאבי ז'אנר האבסורד,  שפעל בשנות ה-30 של המאה הקודמת. כתיבתו של חארמס סרקסטית, עוקצנית ובוטה, ויצירותיו נכתבו כהתרסה נגד המשטר הדיקטטורי הסובייטי של אז, אך עדיין רלוונטיים גם לחיינו.

"הזקנה ועושה הניסים" מספר על סופר שמתלבט האם לכתוב את יצירת המופת שלו או ללכת לישון. כשהוא כבר נרדם, שנתו נקטעת ע"י מספר דמויות שונות ומשונות שלא מפסיקות להיכנס ולצאת מחלומותיו, ולמעשה לא מפסיקות לצאת מחייו בכלל, מפני שנדמה שגם הגבול בין חלום ומציאות נחצה מהר מאוד. ילדים שלא מפסיקים להרעיש, זוג רופאים שעושים בו ניסויים, זקנה אחת, שכנה סקסית, ועוד שלל דמויות אינן מפסיקות להטריד את אותו סופר מסכן, נכנסות ויוצאות מחייו ועושות בו כאוות נפשם.

ואכן, אוסף הסיטואציות הסוריאליסטי הזה מועבר בצורה מדהימה ע"י ארבעה שחקנים שמפוצצים את הבמה באנרגיות בלתי נגמרות. הם נכנסים ויוצאים מהבמה במהירות, ומפיקים מגופם וקולם יכולות וירטואוזיות שלא רואים כל יום. ניתן להבחין באלמנטים וטכניקות של ליצנות, תיאטרון ילדים, לוליינות וסלפסטיק המוצגים מול הקהל כאילו זה עניין של מה בכך. השחקנים עוברים מדמות לדמות בקלות מופלאה ו"מחליקים" לתוך סצנות שכל פעם מחדש מספקות הפתעה נעימה לצופים. נדמה שהשחקנים כל כך מתמסרים ונהנים בתפקידיהם, עד שאם היו יכולים, היו ממשיכים להופיע על הבמה עד הבוקר שלמחרת.

השחקנים המצוינים מגלמים דמויות גרוטסקיות ומוחצנות, מצחיקות ומרעישות, אך עושים זאת ברגישות הנכונה, וזה הישג לא מבוטל בכלל. הם לא נופלים "בפח" שהסגנון הזה טומן בחובו: גילום דמויות שטחיות חד ממדיות שקשה להתחבר אליהן. להיפך, כל שחקן חושף בדיוק ובתזמון מושלמים את נקודות החולשה ואת והרגישות של הדמות שהוא מגלם, וכך נוצרות דמויות עגולות, מלאות ויפות.

מיכאל גלוזמן, שמגלם את הזקנה, הלא היא המוות בכבודו ובעצמו, מפליא ביכולות הווקאליות הנהדרות. זמר אופרה ונגן מעולה. מיכאל טפליצקי עושה נפלאות עם הטקסט שניתן לו. במיוחד במונולוגים: "אמי ילדה אותי פעמיים" ו- "אני אוהב לשבור לאנשים את הפרצוף" שבהם הקהל לא רק שלא מפסיק לצחוק, אלא גם מגלה הזדהות אמיתית עם המילים. לתפקידים  הקטנים "כפויי הטובה" שאיה ט. סטולניץ קיבלה, היא מצליחה להכניס המון שובבות נעורים, סקסיות ואינטליגנציה. ולבסוף, דימה רוס. רוס, הלוא הוא הסופר החמוד והמסכן, מראה יכולות גופניות נהדרות, מצחיק ומרגש, בעיקר במונולוג הסיום שלו, מונולוג שהנו רגיש, נקי ונטול מסיכות.

כלל הסצנות אינן מסודרות באופן כרונולוגי, כשלתוך מערבולת הסצנות הזו "עף" לחלל האוויר טקסט לא קל בכלל. טקסט מושחז, מצחיק, קולע ועמוק. טקסט שמדבר על לידה, מוות, אהבות, תאווה, גבריות, נשיות, לבטים וחוסר ביטחון מקצועי יחד עם הרצון להצליח ולעשות את הפריצה הגדולה. נושאים שנוגעים לכל אחד ואחת מאתנו. על אף אי הסדר האופייני להצגה, הטקסט המאתגר של חארמס מצליח להיות נגיש לקהל, ומוגש באופן קולח ובהיר. הקהל מבין מהר מאוד שאין חשיבות וצורך לסדר של הדברים, גם לא לסדר הכרונולוגי של הטקסט. כל סצנה יכולה לעמוד בפני עצמה. במקום לחפש סדר עלילתי, הקהל מתמכר לחוויה המיוחדת הזו.

על "הסלט" האמנותי הייחודי הזה מופקד הבמאי איגור ברזין, המכהן גם כמנהלו האמנותי של תיאטרון מלנקי, אשר עושה עבודה נפלאה. ביד אמונה ועדינה הוא מכניס קצת סדר וליטוש בתוך ה"אי סדר". טביעת אצבעו ו"האני מאמין" שלו ניכרים היטב, השמת דגש למילה ומתן הכבוד שהיא ראויה לו תוך מיעוט בתפאורה ורקוויזיטים. יחד עם זאת, עדיין מרגישים את האווירה וההוויה הסובייטית. במיוחד בסצנת העמידה בתור ללחם ונקניק. הבמאי סוחט מהטקסט הקשה את מלוא הפוטנציאל המשחקי שלו.

נקודת התורפה היחידה שמצאתי היא קטעי המעבר מסצנה לסצנה, שלעיתים היו קצת איטיים ומסורבלים מדי והסיטו את ההצגה מהקצב המקורי שלה, אבל ככלל, מדובר בהצגה מהנה, קלילה ומקסימה, ואפילו חובבי הז'אנר של דרמה ריאליסטית יוכלו ליהנות מן ההצגה הזו.

לצערי, הצגות כאלה הן נדירות במחוזותינו, וחבל שההצגה עולה לעיתים רחוקות. למעשה, גם הצגה זו הועלתה למשך שבוע בלבד, לציון עשור להצגה. לשבוע זה התאחד הקאסט המקורי כאשר חלק מהשחקנים אף הגיע מחו"ל במיוחד.

תיאטרון מלנקי הוא תיאטרון חשוב וחכם, וקיומו הנו חיוני להתפתחות התרבות בארץ. יש בו קסם שאפשר ליצור רק בתיאטראות קטנים ולא ממוסדים. בימים אלה הוא פותח בקמפיין לגיוס כספים כדי שיוכל לקיים הצגות גם בפריפריה והוא זקוק לתמיכת הקהל. קהל שיצביע ברגליים ויבוא לראות מהשפע התיאטרלי שיש למלנקי להציע, קהל שיתרום קצת מכספו ויאפשר את המשך קיומו התיאטרון וקהל שיסייע גם לכלל תושבי הארץ ליהנות מן הקסם של התיאטרון הקטן והייחודי הזה.

הזקנה ועושה הניסים

תיאטרון מלנקי

על פי דניאל חארמס

תרגום: רועי חן

עיבוד: בוריס ינטין ואיגור ברזין

בימוי: איגור ברזין

שחקנים: דימה רוס, מיכאל טפליצקי, איה ט.סטולניץ ומיכאל גלוזמן

תפאורה ותלבושות: פולינה אדמוב

תאורה: אינה מלקין ומישה צ'רניאבסקי

הלחנה, קולאז' וניהול מוסיקלי:  מיכאל גלוזמן

ניהול טכני: ויטלי סורוקין

לאור הביקוש, ההצגה, עם הקסאט המקורי, עומדת לחזור לקראת דצמבר. מומלץ להזמין כרטיסים מראש.

קידמת הבמה

קידמת הבמה

האנשים המעניינים באמת בתיאטרון הישראלי

והפעם – נעמה ארמון!

מאת: הילה ציגל

נעמה ארמון, שחקנית ויוצרת, בוגרת בית הספר לאמנויות הבמה בסמינר הקיבוצים. בשנה השלישית ללימודיה שיחקה בהצגה "ביאטריצ'ה" בבימויו של שי פיטובסקי, שהמשיכה לרוץ בצוותא. ארמון שיתפה פעולה עם פיטובסקי גם לאחר מכן, כשהחל לנהל את קבוצת הצעירים של הבימה, מלבד ארמון, הקבוצה מונה את לאה גלפנשטיין, אלינור פלקסמן, אייל רדושיצקי, יובל שלומוביץ', הראל מוראד, שחר רז ועודד אהרליך, רובם יוצאי סמינר הקיבוצים. במסגרת קבוצת הצעירים ארמון שיחקה בהצגות "ארץ חדשה", "החוטם" ו"מיסיה דה פורסיניאק". כמו כן, שיחקה בהצגה "עניין של גברים", מאת ובבימויה של עמית זרקא.

בימים אלו, ארמון משחקת בהצגה "איש עומד מאחורי אישה יושבת" בהבימה, פרי עטו של חנוך לוין, כמו כן, משחקת בהצגה "אדם לא מת סתם" ומשחקת בהצגות קבוצת הצעירים, הרצות מדי חודש.

נעמה ארמון נשואה לרוי קלדרון, שחקן תיאטרון.

1. הצגה טובה שראיתי לאחרונה –  הצגה מצויינת שראיתי לאחרונה נקראת ״ד.נ הקדוש ברוך הוא״ בבימוי עמית זרקא ורותי אוסטרמן, בוגרות סמינר הקיבוצים. ההצגה רצה בתיאטרון יפו הלא הוא התיאטרון הערבי עברי. תיאטרון אמיתי, חי, לא מתפשר שמוציא אותך מהאולם בתחושה שעברת חוויה חשובה ומעצימה.

2. התפקיד שעשיתי שהכי התחברתי אליו – קשה לי להחליט איזה מ״הילדים״ אני הכי אוהבת. זה תלוי תקופה. אני יכולה להגיד שכל תפקיד שמלמד אותי משהו חדש הוא תפקיד משמעותי וכיפי. בהצגה האחרונה בהבימה, ״אדם לא מת סתם״ בבימוי שיר גולדברג, אני מפעילה בובה של כלבה ששמה זיווה ואני מאוהבת בה ברמות קשות 🙂 .

3. אמונות תפלות שונות ומשונות – אמונות תפלות הן תפלות וסתמיות, לא מתחברת. אבל אני יכולה להגיד שאמא שלי קנתה לי לפני כמה שבועות חוט אדום מהכותל. קשרתי אותו לרגל קשירת פרפר כי אני לא יכולה לעלות עם זה לכל הצגה, ויום אחד בדרכי הביתה ראיתי את החוט שמוט בחדר המדרגות של הבניין. בעלי אמר לי 'עזבי אל תרימי, זהו, העין הרעה התפקעה'. צחקנו, אבל החוט נשאר על הרצפה. מה שצריך לקרות קורה, זאת האמונה היחידה.

4. ההשראה שלי – אנשים באופן כללי, ברחוב, באוטובוס, במקום העבודה, פוליטיקאים. גם חפצים הם מקור טוב להשראה לדמויות. האנרגיה שלהם, הקצב, הריח, הצורה.  אמן חוקר פוקח את עיניו ברחוב ומקבל השראה בכל מבט.

5. ישנה כפיות בלילה עם – סדר השינה במיטה: מימי החתולה, אני, פיט החתול ורוי בעלי. אשכרה ישנים כפיות, לא צחוק.

6. הדבר שהכי מרגיז אותי בתאטרון הישראלי – הסירוס. אנשים חסרי ביצים. בלי תעוזה לא מגיעים לשום מקום. נשארים לאונן על הצרה הכספית. אבל אמנות אמיתית ומתפתחת לא יכולה להרשות לעצמה למצוא חן. אני לא אומרת שהמציאות פשוטה אבל לדעתי עדיף להפסיד קהל הדיוט כדי להתחיל לקבל לאט לאט דור חדש של קהל סקרן ודעתן.

7. ידעתי שאני רוצה להיות בתיאטרון – מהרגע שהסתכלתי במראה וזיהיתי את עצמי 🙂 .

8. אם לא הייתי שחקנית הייתי – יש המון אופציות.. רקדנית, מטפלת, אגרונומית, מתנדבת ברופאים ללא גבולות.

9. הכי סקסי בעיני – צניעות וחוש הומור. פזילת חן ועין עצלה זה גם סקסי ואנשים שקמים בבוקר, יש להם פרצוף סקסי בעיני.

10. דקה לפני שאני עולה לבמה – אני מזכירה לעצמי שאני יוצאת לקרב על חיי ולא לשכוח ליהנות ממנו עד הסוף, נשימת חיזוק ויוצאת לבמה.

גיליון 34

גיליון 34

חלום ליל חמסין – על ההצגה "לילה מאלף" – מאת: מיה אופיר מגנט

"ניסים אלוני הבא" כבר כאן – מאת: חוה ירום

צורחות צורחות, אבל לא שומעים – על היצירה "בנות בצריח" – מאת: הילה ציגל

כמה קטן, ככה חכם – על ההצגה "הזקנה ועושה הניסים" – מאת: נבו פלזן

קידמת הבמה – והפעם: נעמה ארמון! – מאת: הילה ציגל