השמש שורפת את הפנים

על ההצגה "זריחה"

מאת: אירית ראב

פנים. אולפן. לילה. ילדה מנסה להבריק את סט הצילומים, מנסה להוציא את הדבר הזהוב הבא.

פנים. בית. לילה. ילדה מנסה לצאת מחיבוק הדוב של הוריה, מחוסר היכולת של אמה להבין, להקשיב או לראות אותה בכלל, מהניסיון העקר של אביה להפוך אותה לארט-דירקטורית מספר אחת, למה שהוא אף פעם לא יהיה.

פנים. לב. לילה. ילדה מנסה להוציא את הג'וקים מראשה, להוריד את מגננת קוצי הציניות ולאפשר לאהובה להיכנס ולהישאר.

ההצגה "זריחה", הרצה מזה זמן מה בתיאטרון תמונע, מנסה ומצליחה להראות על הבמה את חוסר היכולת של האנשים הקטנים להגשים את חלומותיהם. תקוות קטנות וחלומות גדולים מתנקזים לכדי ריבוע טלוויזיוני אחד, ריבוע המנסה למכור מציאות של פלסטיק, מציאות בה הכול טוב ויפה, כשמתחת לפני השטח רוחשים חרקים ותולעי עץ. בהצגה, מוצגת פיסת חיים אחת – טל המנסה להיות הטובה ביותר בתחום הארט בפרסומות, אביה עמוס היוצר לה כלוב של זהב מתוך רצון שתגשים את כל חלומותיה, את כל חלומותיו, אמה כרמית המנסה להתפקס, למצוא את השלט-רחוק לדרך של עצמה ולזוגיות שהיתה להם פעם, ואת שמוליק.  שמוליק שהופך ממנקה באולפן הצילומים לסט-דרסר , ולבסוף לשותף בעיצוב הסט, ולשותף החדש בחייה של טל. מבעד לניסיונותיה של טל לפרוץ בגדול, לקבל את הקמפיין הנחשב ולהיות ג'ו קולמבו של תחום הארט בישראל, היא מאפשרת לעצמה להרגיש שוב, מאפשרת לשמוליק להוריד את הקוצים שכל כך התרגלה אליהם ולחדור אל לבה, על  אף כל הסכנות שבכך.

בתוך אותה תחפושת מבריקה של המעצבת הדגולה, ניכרת ילדה קטנה שבסך הכול רוצה שהוריה יתגאו בה, שאמה תקשיב לה, שאביה יראה אותה מבעד לחלום הגדול שטווה לה. אדווה בולה, המגלמת את טל, מצליחה לגלם את הדמות עד לפרטים הקטנים, דבר הניכר אפילו בתנועת אצבעותיה, בתנועה ילדית של אי שקט. גל פרציגר, המגלם את שמוליק, מצליח להרטיט גם את הלבבות הכי קשוחים ומשום מה להסיט את הדיון שלאחר ההצגה לכיוונים אינטימיים משהו. יואב בר-לב ואסתי זקהיים, המגלמים את ההורים, הנם נהדרים ומצליחים לבטא בחן ובהומור את ההורים של כל אחד מן הצופים. זקהיים אף מצליחה לחדד את האופי האמיתי של כרמית, שמתחת למעטה האימהי הנסלד ניכרת אישה שפשוט מתגעגעת לבעלה.

צילום: גדי דגון

השילוב בין פלסנר הבמאי לבין בורנשטיין המחזאי הנו מוצלח גם בין כותלי התיאטרון. המילים של בורנשטיין רוקמות עור וגידים לכדי בלקבוקס המשתנה כהרף עין ללוקיישנס חדשים. עם זאת, העיצוב המרשים של איתן לוי לא מצליח לבטא כראוי את ההתמקדות בשחקן. לאחר ההצגה, הבמאי והשחקנים נותרו כמה רגעים בכדי לשוחח עם הקהל ולאפשר לו לשאול שאלות. במהלך הדיון, פלסנר הסביר כי אחד העקרונות המנחים את תיאטרוןכאן, קבוצת תיאטרון המציגה כבר זמן רב ברחבי תל אביב, ואף הציגה בפסטיבל אדינבורו הקודם, הוא להחזיר את הזרקור אל השחקן.

באמצעות הורדת האביזרים והתפאורה למינימום, תוך התמקדות במשחק, בימוי וכתיבה, הקבוצה מבקשת להחזיר את התיאטרון אל מקורותיו. עם זאת, הצהרה זו לא ממש ניכרת לעין בהצגה "זריחה" שכן הבמה גדושה אביזרים מתחלפים – החל מריבוע מתכת זוהר, דרך מבני מתכת ופלסטיק ההופכים לכיסאות, מיטה, מכונית, דלפק ועוד, וכלה במיני אביזרים קטנטנים המקנים לכל מיקום את האופי הייחודי לו. לכשעצמם, אין בכך דבר רע, שכן התיאטרון צריך מיני רקוויזיטים בכדי ליצור את העולם הבדיוני. עם זאת, יש פה מעין דיסוננס בין הצהרות הבמאי לבין יישום העקרונות בשטח. מרבית הסיכויים כי הקהל יכול היה להבין את המתרחש על הבמה גם ללא כל הפאר הזה, אולי זה אפילו היה מעצים את התכנים על הבמה ואת הניסיונות הכושלים להפוך את החיים הפשוטים למבריקים יותר. על אף זאת, אין ספק כי מדובר בפנינה תיאטרלית של ממש, וכמו כל פנינה אמיתית, גם יופיה של הצגה זו ניכר רק כשמעמיקים את המבט ומעזים לפתוח את הצדף המלוכלך.

"זריחה"

תיאטרוןכאן

מאת: עידו בורנשטיין

בימוי: שלמה פלסנר

משחק: אדוה בולה, יואב בר-לב, אסתי זקהיים וגל פרציגר.

כוריאוגרפיה: רונית זיו

תפאורה:  איתן לוי

תלבושות: דנה ברלינר

תאורה: חני ורדי

ע.במאי וניהול הצגה: ירדן אורלובסקי

הפקה: מיכל נוימן

מועדי הצגות נוספים: 23/7 פסטיבל הפרינג' בבאר שבע.

באוגוסט, מחזאי ובמאי ההצגה מתארחים בפסטיבל בניו המפשייר ויוצרים קריאה מבוימת של ההצגה. אם במקרה אתם באזור, אתם יותר ממוזמנים.

ציוציי אהבה

על היצירה "רומיאו ויוליה" בטוויטר

מאת: מיה אופיר מגנט

לפני שלוש שנים, עלתה בבריטניה אדפטציה מודרנית ל"רומיאו ויוליה" של שייקספיר. ההצגה לא התקיימה בתיאטרון הגלוב או בתיאטרון בכלל, היא התקיימה בטוויטר. שישה שחקנים מקצועיים מקבוצת ה- Royal Shakespeare Company צייצו בטוויטר, כשהם מאלתרים בתוך מסגרת המבוססת על המחזה המקורי. בהפקה שנקראה "Such tweet sorrow", משפחת מונטגיו וקפולט מתגוררות בעיר לא ידועה בבריטניה ונמצאות בסכסוך בגלל תאונת דרכים בה הרג אביו של רומיאו מונטגיו את סוזן קפולט, אמא של יוליה. בתחילת המופע מציינות הדמויות 10 שנים לתאונה שגרמה ליריבות בין שתי המשפחות, יוליה מתכננת את מסיבת ה-Sweet Sixteen שלה ורומיאו משחק בקונסולת ה-Xbox שלו מול רוזלינד.

המופע הניסויי היה תוצר של שיתוף פעולה בין RSC וחברת מולטימדיה בשם  Mudlark שמטרתו הייתה לקרב את הקהל הצעיר, שלא הולך בדרך כלל לתיאטרון, לשייקספיר. כמו כן, המופע ביקש לחבר בין התיאטרון ובין המדיה החדשה והפלאפונים בפרט, כשבדרך כלל הקשר היחיד בין התיאטרון לפלאפונים, הוא בהודעת כיבוי המכשירים הסלולאריים בתחילת ההצגה.

מתוך המופע האינטרנטי "Such tweet sorrow"

כל השחקנים במופע פתחו פרופילים בטוויטר ופעלו בהם במשך חמישה שבועות כשהם מצייצים, מעלים סרטונים ליו טיוב ומקימים אירועים בפייסבוק. יוליה, שהצטרפה רק עכשיו לטוויטר בהמלצת אחותה הגדולה (עיבוד לדמות של האומנת במחזה המקורי), העלתה סרטון בו היא מציגה את עצמה, עושה סיור בחדר שלה ומראה תמונה של אמה המתה. בהדרגה מבינים העוקבים את סיפור העלילה מתוך הציוצים והסרטונים.

לעוקבים/הקהל הייתה גישה למופע בכל מקום ובכל זמן שרצו. הם קיבלו עדכונים ישירות לנייד ויכלו לראות את ההתרחשות מתהווה בזמן אמת. מעבר לכך, העוקבים הוזמנו ליצור קשר עם הדמויות ולהגיב להתרחשות. לדוגמא, יוליה מתלבטת לגבי הנושא של מסיבת יום ההולדת שלה ומבקשת מהעוקבים שלה להציע נושאים ושירים למסיבה. כשהיא מקימה אירוע למסיבה שלה בפייסבוק, העוקבים מוזמנים להעלות תמונות שלהם במסכות ולהקשיב לפלייליסט של המסיבה באתר Last FM.

השימוש ברשתות חברתיות עוזר ליוצרי המופע ליצור קשר עם הקהל שלהם וגם לשתף אותם בהתרחשות, מה שצמצם את הפער בין עוקב (צופה) למופיע. השאלות מה ההבדל בין שחקן לקהל ומהו התפקיד של כל אחד מהם תמיד היו חלק מהתיאטרון והשימוש במדיה רק מדגיש ומרחיב אותן. ב- "Such tweet sorrow"  השחקנים יצרו דמויות אינטרנטיות אותן הם גילמו במשך חמישה שבועות לצורך ההופעה. בצורה דומה, כל אחד מאיתנו יוצר ומתחזק סוג של פרסונה אינטרנטית בכל הרשתות החברתיות. אנחנו מעלים תמונות, מגיבים וכותבים סטטוסים שאנחנו רוצים שאנשים יזהו עם "הדמות" שאנחנו יוצרים לעצמנו. עד כמה הדמות הזאת שונה מדמותה של julietcap16 @?

כמו כן, יש התערערות נוספת של הגבול בין המציג לצופה, כאשר הצופים הופכים להיות יוצרים של תכנים ומשפיעים על ההתרחשות במופע. ב-"Such tweet sorrow" אמנם לא הייתה השפעה מכרעת של העוקבים, הם יכלו להציע ולהגיב לדמויות, אך כל תגובה שלהם הופכת להיות לחלק מהמופע ושאר העוקבים יכולים לראות אותה. לו היו היוצרים מאפשרים לעוקבים להשתתף באופן פעיל במופע האינטרנטי, היה יכול להיווצר מצב בו עוקבים הופכים להיות דמויות בתוך המחזה ומשנים את העלילה. אולי אז זה כבר לא היה "רומיאו ויוליה", אבל זאת הייתה יצירה שנוצרה בשיתוף בין הצופים לשחקנים כשכבר לא ברור מי זה מי. לי זה נשמע כמו כיוון מעניין מאד לניסוי הבא…

לאכול את הלב

על ההצגה "מונולוגים מהקישקע"

מאת: מיה איזק

אפתח בגילוי נאות, אני מהנכדות שפחות עשו נחת, מעולם לא סיימתי מהצלחת והיו אפילו רגעים עזים של חוצפה בהם לא הסכמתי שהגפילטע פיש יתקרב לצלחת שלי. עם הזיכרונות הללו מהמטבח של סבתא רחל וסבא אביגדור ז"ל, הגעתי לראות את ההצגה "מונולוגים מהקישקע" של תיאטרון היידשפיל.

ההצגה, פרי עיבודו ובימויו של יוני אילת, מבוססת על קטעים מתוך ספרי בישול לאוכל מזרח-אירופי ושירים עממיים ביידיש. כיאה לנושא בו ההצגה עוסקת, היא מתרחשת במטבח ומהווה קולאז' המורכב משירים קומיים (שברוב המקרים הובילו למעין שירה בציבור), אשר חלקם מגוחכים על גבול הפרודיה, לצד מונולוגים דרמתיים ונוסטלגיים, אשר חלקם עוסקים בשואה ובשכול.

עוד מהרגע הראשון שהתיישבתי על הכיסא, עוד לפני שהחושך ירד וההצגה התחילה, לבי פיזז מתפאורת המטבח שיצר זאב לוי. השילוב בין הירוק ובין הוורוד, בין המרקם הפרחוני למרקם המתקלף, בחירת המפות וצורת הכיסאות, האביזרים של כלי האוכל – הכול נראה לי כל-כך יפה. ברגע שעלו השחקנים אל הבמה, גם עיצוב התלבושות של אופיר חזן ולירון בליס עשה לי חשק לרוץ ולקנות את השמלות האלו בדיוק. ומה אומר על השחקנים! כולם צעירים, חייכנים ו"עוברים מסך" היטב. הכול יפה, פשוט יפה!

ברגע השני, אחרי שנגמר ירח הדבש, כמו שקורה פעמים רבות בחיים שלי, המוח החל לעבד את הפרטים ולבדוק מהי באמת רמת ההתאמה בינינו – בין העולם המופלא שהתגלה על הבמה לביני. וכמו שקורה ברוב המקרים, התחלתי להרגיש שזה לא באמת זה… לא באמת רטרו משוחזר, אלא יותר ניסיון לחקות את העבר. השחקנים צעירים, יפים וחייכניים מדי, דבר שפגם בחלק מן הסצנות בהצגה. התובנה שהחלה לחלחל בי היא שההצגה לא באמת מכוונת לגיל שלי. הכול כאילו מדויק אבל בעצם ליד ולא ממש נוגע בי.

היו מעט רגעים של אושר צרוף על הבמה, כאלה שאת מרגישה שיש שם מישהו שמבין באמת מה הקטע שלך. במיוחד מונולוג המרק שהיה מהודק מבחינה טקסטואלית ומדויק מבחינה משחקית. בכלל, המונולוגים המבוססים על הטקסטים של נילי אושרוב הקפיצו את התבלונ'ס בקשר בינינו. אני חייבת לתת גם מקום של כבוד לשחקנית עינת סגל-כהן שהביאה איתה ניחוחות פולניים ואותנטיים למגוון הדמויות ששיחקה.

צילום: ינאי יחיאל

בתום "הדייט", נשארתי עם ההרגשה שיתכן כי הבמאי ניסה "לאכול את הכול", דבר שהתבטא הן ברמת השילוב הצורם משהו בין התכנים השונים והן בחוסר הדיוק בעיצוב, במשחק ובבימוי הדמויות. כל אלו השאירו אותי לא ממש מסופקת. הגעתי להצגה לא בשל הכמיהה לטעום שוב את האוכל של סבתא רחל,  אלא מתוך רצון להריח את אותם ניחוחות של פעם, לראות שוב את הדמויות שסבא וסבתא שלי היו. התגעגעתי למה שמסביב, מתחת ומעל לאוכל – לאווירה. מהמקום הזה, הרגשתי שכמו באוכל פולני אמיתי היה חסר קצת מלח ופלפל בשביל שהמנות על הבמה יקלעו לטעמי. לכן, ממש כמו הניאו-קולינריים המוזכרים באכזבה של ממש בהצגה, לאחר סיום ההצגה, הלכתי לאכול סושי.

עם זאת, בכיף הייתי משדכת את ההצגה לאמא שלי, שרק מלשמוע כמה מילים בודדות על ההצגה, בלוטות הטעם החלו לפעול אצלה במרץ. למעשה, הצופים המבוגרים (יותר ממני) שנכחו בהצגה נראו מרוצים עד מאוד – הם צחקו, בכו, התרגשו ואפילו שרו! בקיצור, המסקנה המתבקשת היא שבמקרה הזה הגיל בהחלט קובע!

מונולוגים מהקישקע

תיאטרון היידשפיל

עיבוד ובימוי: יוני אילת

משחק: יוני אילת, רונית אשרי, יעל יקל, עינת סגל-כהן, מירי רגנדורפר, יונתן רוזן, יובל רפפורט, ניב שפיר

עיבודים וניהול מוסיקלי: ליאור רונן

כוריאוגרפיה: מיטל (טולה) דמארי

עיצוב תפאורה: זאב לוי

עיצוב תלבושות: אופיר חזן, לירון בליס

עיצוב תאורה: מישה צ'רניאבסקי

ההצגות הבאות:

20/7/13 – ת"א – צוותא

24/7/12 – קריית מוצקין – היכל התיאטרון

גיליון 33

השמש שורפת את הפנים – על ההצגה "זריחה" – מאת: אירית ראב

ציוציי אהבה – על רומיאו ויוליה בטוויטר – מאת: מיה אופיר מגנט

לאכול את הלב –  על ההצגה "מונולוגים מהקישקע" – מאת: מיה איזק

כתמים ארורים – על ההצגה "סיפורו של סוס" – מאת: אנה מינייב

קידמת הבמה – והפעם: טל קלאי – מאת: הילה ציגל

כתמים ארורים

על ההצגה "סיפורו של סוס"

מאת: אנה מינייב

ההצגה "סיפורו של סוס" הופיעה לאחרונה בפסטיבל "עתיד התיאטרון" שהתקיים בצוותא תל אביב. בין יתר ההצגות שהופיעו בפסטיבל, הצגות המייצגות מוסדות לימוד רבים בתחום התיאטרון על גווניו השונים, ההצגה הזו ייצגה את הסטודיו למשחק של ניסן נתיב בירושלים, בהשתתפותם של תלמידי הסטודיו ובבימויה של אורי אגוז.

בהקשר להצגה שראיתי, ובהתייחס למעמד בו הוצגה, עתיד התיאטרון נראה בעיני כעתיד שניתן להתגאות בו. את הסיפור המופלא "קולסטומר: סיפורו של סוס" כתב לב ניקולייביץ טולסטוי, קלאסיקה רוסית יוצאת דופן על רגשותיו של סוס מסורס אחד הניצב מול להקת סוסים שממררים את חייו בגלל היותו שונה מהם. היכולת של טולסטוי לתאר את רחשי לבו של סוס, כאילו היה הוא בעצמו סוס, הנה מדהימה והעיבוד למחזה שעשה מרק רוזובסקי הוא עיבוד מרגש וחשוב, המחזק את יכולותיו של טולסטוי.

זהו מסע של סוס שנולד מכוסה בכתמים על כל גופו ועל כך נשפט כל חייו. שונה מהסוסים האחריםעיצוב תמונה: סשה לישנסקי באורווה, הוא ניצב בפני חיים קשים ולא הוגנים, מלא ברצון לחיות ולנצח , אך מסיים את חייו חולה, מושפל וחסר כוחות. הסוס הזה הוא מנהיג ברוחו, יכולותיו הפזיות בולטות על פני האחרים אך לרוע מזלו כתמיו הכתימו את כל עתידו. הסיפור הזה, ששזור בחיי אדם וחיי בעלי החיים האצילים הללו, נוגע ללב כמו שרק סוסים יכולים לספרו, שכן נדמה כי בני האדם אינם יכולים להביע את תשוקותיהם ואת אכזבותיהם בצורה כל כך פיוטית כמו החיות.

תלמידי הסטודיו של ניסן נתיב בירושלים הפכו לנגד עיני לסוסים, כל תנועה שלהם, כל צליל, כל נהמה ושאגה היו מדוייקים ומפעימים, ועל כך אני מסירה בפניהם ובפני מנחי התנועה, בוריס סבידנסקי ואביב איבגי, את הכובע. נראה כי השחקנים הללו שקדו רבות על תנועתם של הסוסים והם הצליחו להביא לבמה את החיה האצילית הזאת באמצעות הפיזיות, הנעת הזנב, העיניים, הראש המתלטף, הצלילים וההוויה כולה. ראוי לציין את איתמר כהן שמגלם את "צרור הנמשים" הסוס כתם שעשה תפקיד מרתק ורגיש בצורה נפלאה, ואת יתר שחקני ההצגה אביחי אלעזרה, אלי ריינמן, הלנה פוגוסוב, נעמה זיידמן, דור ירושלמי, שיר אנוש, אלי שונפלד ועמוס אורן, שהתמסרו באנושיות מדהימה לסוס שבתוכם.

אורי אגוז בחרה לביים הצגה זו בצורה הנהוגה בתיאטרון הרפרטוארי, במה פרונטלית ושחקנים שמביטים רחוק לנקודה מעבר לקהל. הבחירה הזאת ניתקה אותי לעיתים קרובות מהמתרחש על הבמה. הסוסים על הבמה חיים באורוות של בני אדם, הם מוטמעים בחייהם ועל כן הם אינם מנותקים מכל אחד ואחת שישב או ישבה בקהל, הם חלק מאיתנו, סופגים מדי יום את הבעלות שלנו עליהם ומחכים שמישהו יחרוץ את גורלם. ישבתי והתבוננתי בבני אדם שמגלמים חיות שמתנהגים כמו בני אדם והרגשתי צורך בתקשורת, במבט לעברי. אם אנו עוסקים בשונה ובמקובל, יש כאן צורך לא ממומש לשבור את הקיר הרביעי ולתת לסוסים להשמיע את דברם.

יחד עם זאת, אם זה מה שדרוש בכדי להנגיש לקהל את סיפוריו של טולסטוי ואת המסרים הנוקבים בהם, ניכר כי להצגה הזאת יש מקום בעתיד התיאטרון וכולי תקווה שהמסר יחלחל לאיטו. הסירוס, ההתנשאות והעליונות, הן מצד החיות והן מצד בני האדם שסוחרים בהן, חרטו את התובנה המתבקשת. לאורך ההצגה לא יכולתי שלא לחשוב על ההפגנה הקטנה שהתקיימה מחוץ לצוותא, מול סניף מקדונלדס, בה קראו לבני אדם להפסיק לאכול חיות בגלל סיבות שאין צורך להסביר כאן. גם כאן, תחושת העליונות גברה על ההפגנה, המפגינים נהמו ושאגו, נעמדו על רגליהן האחוריות, קיפלו את זנבם ועזבו את המקום.

סיפורו של סוס  

מאת: ל.נ טולסטוי

עיבוד: מרק רוזובסקי

בימוי: אורי אגוז

בהשתתפות תלמידי הסטודיו למשחק ניסן נתיב, ירושלים, שנה ג' – מחזור כ"ד.

עיצוב תפאורה: סשה לישיאנסקי

עיצוב תלבושות ואביזרים: גל רופית

עיצוב תאורה: אלון שטמפקה

עריכה מוזיקלית: שירן אריאלי

מועדי הצגות נוספות: 25/7 תיאטרון צוותא

קידמת הבמה

קידמת הבמה

היוצרים המעניינים באמת בתיאטרון הישראלי

והפעם: טל קלאי

מאת: הילה ציגל

טל קלאי, בוגר הסטודיו למשחק ניסן נתיב ירושלים, הנו שחקן, מחזאי ואחד השמות המובילים באמנות הדראג הישראלית. בין יתר ההצגות, הסדרות והסרטים בהם השתתף ניתן למצוא את "שופרא", "נולדו אשמים", "תמיד אותו חלום", "המשרד", "הצגה יומית" ועוד ועוד. מזה 12 שנים, קלאי מופיע בתור טלולה בונט, מהווה חלק בלתי נפרד מן ההרכב "פאות קדושות" וזכה לייצג את ישראל, בתור טלולה, בכל רחבי אירופה.

כיום, קלאי משחק בהצגה "פרימה דונה" בתיאטרון גשר, מעלה את הצגת הקאלט "מלכת הכמעט" וביחד עם חבריו להרכב "פאות קדושות" עובד על מופע בידור חדש, טל קלעיהעומד לעלות באוגוסט הקרוב.

1. הצגה טובה שראיתי לאחרונה – "אדיפלית" מאת ובבימויו של ג'ייסון דנינו הולט, בתור מעריץ גדול של אלמודובר התאהבתי בהצגה הזו שכתובה, מבוימת, מבוצעת ומעוצבת מדהים. קאסט מוכשר בטירוף שטורף כל שנייה על הבמה. מענג ומעורר השראה!

2. התפקיד  שעשיתי שהכי התחברתי אליו – אין ספק שבהצגת היחיד שלי "מלכת הכמעט", הצגה שמבוססת על דמות שאני כבר שנים מופיע איתה – "טלולה בונט" – אני מרגיש את החיבור הכי גדול. זו דמות שגדלתי איתה והיא גדלה איתי, וכאן, בהצגה הזו, לראשונה היא מקבלת את הביטוי הכי טוב. מדמות "שטוחה" היא הופכת לעולם ומלואו. שילוב מנצח של הניסיון שלי כשחקן ומה שיש לי להביא לבמה לצד ההיכרות רבת השנים שלי עם הדמות הזו. זה לא היה מתאפשר ללא הכתיבה המעולה של הדס בשן, הבימוי הרגיש, העדין והמקצועי של עידן עמית והמוזיקאליות והאהבה של דודו יצחקי שמלווה אותי בפסנתר.

3. אמונות תפלות שונות ומשונות – כבר שנים, מאז גיל 15, אני נושא תפילה קצרה לפני כל עלייה לבמה. זו תפילה שווכטנגוב, הבמאי המהולל, לימד את שחקני הבימה הראשונים ונחשפתי אליה כשקראתי את ספרה של כרמית גיא "המלכה נסעה באוטובוס" על חייה של חנה רובינא.

4. ההשראה שלי – יש כמה: אלמודובר, ג'ון ווטרס, מרלן דיטריך וירדנה ארזי 🙂

5. ישן כפיות בלילה עם –  בן זוגי האהוב. ולפעמים גם ג'וני הכלב מצטרף ואז זה כבר לא כפיות, זה מזלג.

6. הדבר שהכי מרגיז אותי בתיאטרון הישראלי – שבגלל קשיי קיום, התיאטראות הגדולים נאלצים להעלות הצגות שמעל לשיקולים אמנותיים ישנם שיקולי ועדי עובדים. אני בטוח שאם הייתה תמיכה יותר גדולה מצד הממשלה בתיאטראות היה כאן גן עדן תיאטרלי.

7. ידעתי שאני רוצה להיות בתיאטרון כש – צפיתי בהצגה "אנה גלקטיה" בתיאטרון החאן בבימויה של אופירה הניג. ג'יטה מונטה עשתה שם תפקיד מדהים שעד היום חקוק בזיכרוני לפרטי פרטים.

8. אם לא הייתי שחקן – בטח הייתי מוצא עצמי בתחום השיווק או הפרסום

9. הכי סקסי בעיני – מבט אוהב ואמיתי.

10. דקה לפני שאני עולה לבמה אני – נושא את התפילה של ווכטנגוב : "אלוהי נצור לשוני ממשחק רע, חלק מאמונתך לבשר ודם כמוני למען אדע להאמין כילד קט. תן בינה בליבי לדעת לנהל את הקטעים ולפתור את השאלות. אמן."