משורר הביבים

על ההצגה "ז'אן ז'נה בן זונה"

מאת: יאשה קריגר

זונות, סרסורים, גנבים ורוצחים – אלו הדמויות שמאכלסות את דפי הרומנים של הילד הרע של הספרות הצרפתית, ז'אן ז'נה (לא שהוא היחיד, אבל אפשר לומר שהוא אחד הבולטים). הביוגרפיה האישית של ז'נה, שננטש בגיל שנה על-ידי אמו הזונה, היא שהובילה אותו לכתוב על החיים אותם חווה והכיר, חיים בשולי החברה ובצל המוסר המתעתע שבצדם. מוסדות סגורים לנערים עבריינים, נוודות ועיסוק בגניבה ובזנות – אלה היו מנת חלקו עד אשר הגיע אל מלאכת הכתיבה בהיותו אסיר בכלא הצרפתי, אי-אז בשנות הארבעים של המאה הקודמת.

הרומאנים של ז'נה (שזכו להדים רבים בחוגי הספרות בצרפת והובילו, בסופו של דבר, לשחרורו מהכלא) מלאים בדואליות פנטסטית. מצד אחד, ז'נה מתאר עולם תחתון קר ואכזר, דמויות של גברים חסרי רחמים ומשולחי רסן, עולם בעל קודים מוסריים מנוונים, שבז לערכים ולנורמות של העולם הנאור. מצד שני, בעולם של ז'נה ישנם גם המון רוך ואמפתיה, גם אם הללו מתבטאים רק ברגעים ארעיים הממהרים לחלוף. באופן פלאי, שני הקטבים הללו מתמזגים יחדיו בספריו של ז'נה ובמקום לסתור האחד את השני, הם חיים יחד בכפיפה אחת, נולדים זה מתוך זה ומזינים זה את זה. ככה זה כשהגנב מגלה לפתע שיש לו נפש של משורר.זאן זנה

ז'נה יוצר את הדמויות שלו מתוך תשוקותיו וכמיהותיו האישיות. הגברים שלו הם חזקים ותקיפים, יפים ואלימים, כמו הגברים שממלאים את הפנטזיות המיניות שלו. הנשים שלו עדינות ומפונקות, קפריזיות ולעתים וולגריות, כמו הנשים שבהן חושקים הגברים מהפנטזיות שלו. מלבד העיסוק במוסר, ואולי דווקא מפאת זאת, הספרות של ז'נה היא הומו-ארוטית במובהק, אפילו סמי-פורנוגרפית. ספריו אף נאסרו לפרסום בארה"ב בשנות ה-50 בשל הצנזורה.

בשלב השני והמאוחר של הקריירה הספרותית שלו, עסק ז'נה בנושאים חברתיים בעלי אופי פוליטי. זוהי גם התקופה שבה כתב את המחזות שלו (המפורסם והמוקדם שבהם, 'המשרתות', הוצג מספר פעמים בארץ). המעבר של ז'נה למחזאות אינו תמוה, שכן גם ברומאנים המוקדמים שלו שורה הרוח התיאטרלית במלוא תפארתה. אך דווקא באותה תקופה מוקדמת ועשירה, תקופת הפרוזה של ז'נה, בחר לעסוק ציון אשכנזי בהצגת היחיד שלו "ז'אן ז'נה בן-זונה", שעולה בימים אלה במרכז הבמה בירושלים.

אשכנזי רקח את קורותיו של ז'נה (המתוארים בין היתר בספרו האוטוביוגרפי 'יומנו של הגנב') יחד עם עלילות הרומאנים המוקדמים שלו, להצגת יחיד של שעה, המציגה את דמותו של ז'נה ובבואתה הספרותית. עיסוקו המרכזי של אשכנזי הוא הכמיהה של ז'נה לרצוח, לבצע את הפשע הגדול מכולם, ועל ידי-כך להיות מוקע אחת ולתמיד מן החברה המהוגנת. מלאכת הכתיבה מתערבת בכמיהה זו, וכך גם התשוקה, הילדות ועוד אלמנטים ביוגרפיים.

הצגות יחיד זה לא פשוט – לא עבור המבצעים ולא עבור הקהל. אך דווקא במקרה הזה מצליח אשכנזי (ושותפיו למלאכה) לגרום לדבר הזה לעבוד. בראש ובראשונה זהו הביצוע הווירטואוזי שלא נח לרגע. אשכנזי מחליף מצבים פיזיים ותודעתיים בקצב מהיר, כאשר לאורך כל הדרך מובילה אותו דמות אחת עם רצון אחד מוגדר. גם כאשר ברגעים מסויימים המשחק שלו נוטה לעבר האקסצנטרי (אקסצנטרי מדי, לטעמי), עדיין מרתק לראות את השחקן הזה עובד ומחזיק לבדו את הבמה. שימוש מושכל בוידאו, מוזיקה ותאורה תורמים גם הם להשלמת החוויה.

אך בבסיס ההצגה עומד העיבוד, ועוד לפניו – הבחירה לעסוק בחומר הספציפי הזה. ז'נה הוא יוצר מרתק בעל השפעה רחבה, שמלבד העלאת מחזותיו המוכרים, נעדר כמעט לחלוטין מן השיח התרבותי בארץ. על-כן, מבורכת בעיניי הבחירה להביא אל קדמת הבמה דווקא את ז'נה כדמות תיאטרלית, את חייו ופועלו, ועל-ידי כך, בתקווה, לעורר את בלוטות הטעם של הקהל לעוד מן היוצר המרתק הזה.

ז'אן ז'נה בן זונה

מרכז הבמה, ירושלים

כתיבה, בימוי ומשחק: ציון אשכנזי

הפקה: הדס אייל

מוסיקה: גל לב

וידאו: מיש רוזנוב

ייעוץ אמנותי: רז ויינר, רעות לוי

מומלץ לעקוב במדיות השונות אחר מועדי הצגות נוספים

גאות על הבמות

על הצגות לסביות בתיאטרון הישראלי

מאת: אירית ראב

28 ליוני, 1969, בלייני בר סטונוול, מתוסכלים וכועסים על יחס השלטונות לגבי נטיית לבם ומינם, מחליטים לא לשבת בשקט יותר ולהתפזר אל תוך הלילה, לאחר עוד פשיטת משטרה על הבר הגאה. המהומה המפורסמת שהתחילה באותו לילה שטפה את ניו יורק והעולם כולו בסערה. באותו הלילה, האמירה ש"אנחנו באים, אנחנו גאים, תתרגלו לזה", נהפכה למצעדים מכל גווני הקשת, מצעדים הגדלים ומתרחבים משנה לשנה, ומגיעים אפילו לערים קטנות בשולי הדרך. אצלנו בארץ, אותו מצעד נחגג בתחילת יוני דווקא, אבל המסר דומה.

עם זאת, גם בתוך תל אביב הליברלית ישנם אנשים שאינם מקבלים את ה"בחירה" הזו להיות שונה, הנטייה הזו לאהוב מישהו כפי שלא נכתב בתנ"ך. לעיתים, שנאה זו מתבטאת בכדורי אקדח או בהצתה. לפעמים, ההתעלמות מתבטאת בצורה מתונה יותר, בשקט, בין שורות הקהל, מבעד לשורות המחזה. אנשי חינוך שטוענים לליברליזם, אך נגעלים מהצגות העוסקות בנושאים הומו-לסביים. תיאטראות שיעדיפו שלא לגעת בנושא, מפאת חוסר עניין ציבור המינויים, או שחלילה איזו קשישה תמחה, ותעזוב את האולם באמצע ההצגה, תוך הקמת כל היושבים באותה שורה והטחת ההליכון שלה על הסדרן המסכן שפותח לה את הדלת.

אותה התעלמות מתבטאת גם בין הזרמים השונים של הקהילה עצמה. אם תבחנו לעומק, תראו שהדרת נשים אינה ניכרת רק בתוך האוטובוסים, אלא גם בתוך אולמות התיאטרון. בחינה סטטיסטית מגלה שאין כמעט הצגות העוסקות על לסביות. מבין אינספור הצגות על הומואים, כגון "מלאכים באמריקה", "סיפור אהבה בשלושה חלקים", "כחול בוער", "מועדון הקופים הירוקים", "נשיקת אשת העכביש", "לא בבית ספרנו" ועוד ועוד, יש רק הצגות אחדות המתמקדות בלסביות. נכון, יש אי-אילו פולו-ספוטים באפילה, הצגות נפלאות כמו "שירת הלוויתן", "שעת הילדים", ו-"קיץ אחרון", אבל לא מבצעים אותן בשל המסרים החתרניים או בכדי להציג לסביות על הבמה מנקודת מבט אחרת, אלא רק בגלל שיש יותר מדי סטודנטיות למשחק וצריך הצגה שתאפשר לכל הבנות במחזור לשחק, או לפחות למרביתן.

מתוך ההצגה "קיץ אחרון" של תיאטרון תה"ל. צילום: לואיז גרין

לאחרונה, קם לו תיאטרון הומו-לסבי, תיאטרון תה"ל שמו, המתמקד בעיקר בהצגות להט"ביות. אין ספק כי מלאכתו מבורכת, והוא מצליח להאיר נושאים שאחרים מעדיפים להאפיל. אבל גם תיאטרון זה אינו מצליח להראות את התמונה האמיתית של ישראל בשנת 2013, שאין בכלל הצגות ישראליות על לסביות. אין מדובר על הצגות של יוצרות ישראליות, אלא על הצגות הבוחנות במבט נוקב את עולם הלסביות הישראליות, עם כל החמלה, הכעס, ההומור, הבכי, הקשיים, החתולים, סצינות הקנאה, ומעבר הדירה אחרי הפגישה השנייה. ועם זאת, יכול להיות שיש.

ההצגה הראשונה שלי עסקה בנושאים אלו. היא עסקה בבחורה צעירה, בת 16 בלבד, שמתאבדת כי היא לא מסוגלת להודות בפני חבריה, בפני משפחתה ובפני עצמה שהיא לסבית. ההצגה הבתולית הזו, שכן זו היתה הפעם הראשונה שאי פעם ביימתי על הבמה, הוצגה בבימת הנוער ברחובות, בימה שהיתה כל עולמי אבל היתה נידחת מעיני הציבור הרחב.

כמוני אז, יכול להיות שכיום יש אינספור הצגות נפלאות על לסביות בישראל, יכול להיות שבכל רחבי הארץ מתנ"סים ובימות נוער מעזים להתמודד עם הנושא הכל כך שנוי במחלוקת הזה, אבל בגלל שהם רחוקים מהעין, אין הם קיימים. עד שיתגלו אל העין, אשמח אם יוצרי ויוצרות תיאטרון באשר הן והם יזיזו את התחת, ירימו את הכפפה הורודה ויציגו את חיי הקהילה על כל הגוונים שלה, על כל ההומואים, לסביות, טראנס והאוס שיש בה.

השירה המכנית

על המופע The End

מאת: הילה ציגל

המופע "The End", בביצוע משותף של  אנסמבל "חוני המעגל" , קבוצת "סמרטוט" וקבוצת "דאדאסטרוף", עלה לאחרונה בתיאטרון "הסימטה"  לציון 100 שנות קולנוע. ואני, כגיקית קולנוע לא קטנה, התרגשתי לקראת החוויה שתשלב את שתי אהבותיי. להצגה הגעתי עם ל., חברי הטוב והפרטנר המושלם להליכה להצגות. הוא אמנם הייטקיסט אבל יש לו חיבה גדולה לתיאטרון, דבר שדי נדיר במחוזותינו.

כך, מצאנו את עצמנו מתיישבים בשורה הרביעית , מחכים בציפייה לחוויה קולנועית תיאטרונית יוצאת דופן. אמנם ליוצא דופן ציפינו אבל שום דבר לא הכין אותנו לשעה וחצי הקרובות.

בקדמת הבמה מתוח מסך קולנוע לבן, שקוף יחסית, שהופך את הבמה לחלוקה קולנועית קלאסית של שלושה מישורים. האורות כבים ועל המסך מופיע וידאו ארט של האמן מרסל דושאן – עיגולים עיגולים כמו בפתיח של הלוניטונס וסרטי ג'יימס בונד. הפרפורמרים נכנסים לבמה וממלמלים מנטרה לא ברורה בליווי תופים, על המסך מוקרנים קטעים מסרטים, קונצרט מצולם, הדיווה הכחולה מהאלמנט החמישי, חלליות, מאדים, חייזרים, קלייב אוון נבהל מפיצוץ בלונדון, אישה שרה, קצת היצ'קוק, ושוב, האלמנט החמישי.

בתוך כל אלה עוברת מולנו דמות של איש לבוש בפיג'מת פסים וטלאי צהוב, קטעים מסרטי סמוראים, שוב האלמנט החמישי, הדמות בחליפת הפסים זוחלת עכשיו במישור השני, ברקע היצ'קוק עם מזימות בינלאומיות, סצינה מתוך גיבור של ז'אנג יימו, ושוב חלליות.

וסופרמן,

וסופר וומן,

ופרפורמרית בחליפה יפנית.

הראש שלי מתחיל לכאוב, נראה כאילו עורך הווידאו לקח מנה כפולה של סמים ממריצים ולא טרח להתחשב בקהל ולחלק בכניסה תרופות הרגעה.

סרטי ז'אנג יימו (המצויינים) מככבים כאן, במיוחד סצנות החיצים מתוך "גיבור". פרפורמרית בתלבושת "רוקי" מתאגרפת ברקע עם שק גדול, ועכשיו טרנטינו, השריקה המפורסמת של דריל האנה בקיל ביל. פרפורמר לבוש כדראג מנשק בלהט את ההוא עם חליפת הפסים שבינתיים כבר החליף בגדים. הדבר היחיד שמונע ממני להירדם הוא המוזיקה המרגיזה שמתנגנת ברקע. במעין ניסיון אחרון לפרוץ גבולות , אחת הפרפורמריות עושה סטרפטיז ונשארת בתחתונים ומדבקות פיטמה. פיהוק , פיהוק. ושוב דריל האנה שורקת, ולסיום, האלמנט החמישי.

אני יוצאת מהאולם בתחושת בלבול ועם מיגרנה חזקה, מנסה להבין מה הקשר בין המופע לבין 100 שנות קולנוע, אם נשים לרגע בצד את הקרנת קטעי הוידאו? אפשר להשליך את זה על אמנות הדאדא, אמנות המהווה את בסיס אמנותה של אחת הקבוצות במופע, קבוצת "דאדאסטרוף".

מצפייה בסרטי דאדא המקוריים, דאדא לפי כל כללי הספר, ניתן לראות שאמני הדאדא ביקשו ליצור אמנות נפרדת, עצמאית, חופרת וחסרת פואנטה. אמנות שמנסה להגדיר מחדש את המושג אמנות, המשלבת טקסטים בג'יבריש, שירה סימולטנית ושירה פונטית, שילוב שלא מוביל לדבר בעל משמעות במובן המקובל, עם הרבה עירום המנסה לפצות על כך.

אמנות הדאדא התפתחה בשוויץ לאחר מלחמת העולם הראשונה, מתוך זעזוע מזוועות המלחמה, ופעלה בין השנים 1916-1923. כשלעצמה, היא היוותה אלטרנטיבה אמנותית רדיקלית לזרם המקובל באותה התקופה וכללה אובייקטים מוסבים, קולאז'ים ומיצגי קולנוע, שבלשון המעטה "לא היו כוס התה של כל אחד".

עם זאת, נראה שהמופע "The End", הועלה בכדי לפרוץ את הגבולות בכוח, ולא מתוך רצון ליצור מחווה לאמנות הדאדא. המופע ניסה לעיתים ליצור סוג של רצף סיפורי (מעין הסנדק פוגש את שלגיה) אך ללא קו עקבי ומנחה ההופך את היצירה לשלמה וחפה ממניירות (ומגרנות).

כאן המקום לציין שקטעי הריקוד של הפרפורמרים היו נהדרים, בייחוד של הבחורה היפה בחליפת הסמוראי, שאת פניה לא ראיתי משום שהיו מוסתרים במסיכה. בריקוד ובקטעי האקרובאטיקה ניכרים העבודה המאומצת והכישרון של חברי הקבוצות,  כישרון שלא בא לידי מימוש מלא בתוך בליל המונטאז' הקולנועי שליווה אותם, וחבל.

לא ברור מהם המניעים של יוצרי The End. האם ביקשו לקחת את הדרך הקלה ופשוט להתייחס ליצירה לא ברורה כאל "יצירה דאדאיסטית"? ואם היא הייתה כזו, בתור שלם זה עוד היה נסבל, אבל ישנה הרגשה כאילו יש פה ניסיון לכסות את כל הבסיסים , והתוצאה? בלאגן מכאיב.

The End

תיאטרון הסימטה

יצירתם של חוני המעגל וקבוצת סמרטוט ודאדאסטרוף

בהשתתפות: גל קלמנץ, אלכסיי קוצ'טקוב, ליסה מסיקה, טל אלדר, מירי קריספין,
שעיה פלדמן, מרים רוט רון, אליקה לסקר פלדמן, עינת מזור, מריו ביטנקור, גל לוי.

תפאורה ותלבושות: מיכל גרוב
עריכת וידאו: רוני הרמן
קידום והפקה: יעל שור

מועדי הצגות נוספות: 20/6 20:30

הפכים משלימים

על תוכנית חקר הביצוע של החוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב

מאת: מיה אופיר מגנט

עוד כמה שבועות מסתיימת השנה האקדמית, ואיתה מגיעה לסיומה השנה השנייה של תוכנית חקר הביצוע של החוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב. התוכנית הוקמה מתוך פנייה של שני סטודנטים מהחוג לתיאטרון שרצו לעשות תואר שני מחקרי בלי לאבד את הקשר עם המקצוע. "הם הסבירו לי שמה שחשוב להם זה לחבר את העיוני עם המעשי" מסבירה פרופ' נורית יערי. לבסוף החליטו יערי ושלושה מרצים נוספים מהחוג,  פרופ' רות קנר, ד"ר דפנה בן שאול ופרופ' פרדי רוקם, להגיש הצעה לתוכנית לתחרות ארצית בנושא חדשנות בהוראה. "זו תוכנית שבנויה ממעבדות המנוהלות על ידי שני מרצים – אחד מהתחום העיוני והשני מהיישומי" מסבירה יערי "לשמחתנו, זכינו בתחרות ומאז אנחנו מובילים את התוכנית".

תוכנית חקר הביצוע היא תוכנית דו שנתית המבוססת על מעבדות מחקר תיאורטיות ויישומיות. המעבדה בשנה הראשונה מוקדשת לחקר טקסטים עתיקים ובשנה השנייה נושא המעבדה והמרצים המובילים אותה משתנה. למעבדות אלו נלווים קורסים עיוניים במסגרת של שיעורי מבוא, סמינרים ועוד. בנוסף, הסטודנטים זוכים להרצאות וסדנאות עם אמנים, יוצרים ואנשי מחקר מתחום התיאטרון  כמו הדס עפרת, הדסה שני, ויקטוריה חנה, תמר ברגר ועוד. כל זאת, בכדי להעמיק ולהפרות את עבודתם.

פרופ' יערי ופרופ' רות קנר מנחות יחד את המעבדה של השנה הראשונה בתוכנית, שעוסקת בטרגדיה היוונית.  "יכול להיות שבשנה הבאה, לאו דווקא נחליט לעסוק בטרגדיה" מבהירה קנר "המעבדה עוסקת בטקסטים עתיקים ואולי נחליט להתמקד דווקא בטקסטים מהתרבות העברית לדוגמה".

"אני באה מהתחום של הביצוע" מוסיפה קנר את הצד שלה בייסוד התוכנית "ולכן, העניין שלי הוא במה קורה בעולם התיאטרון ובאמנות המופע". לדעתה, אם יוצר ניזון מחומר תיאורטי בזמן עבודה על יצירה בימתית, זהו רווח אדיר ליצירה שלו.  "אני חושבת גם שהעולם התיאורטי יותר ויותר מגלה את העוצמה של חשיבה יצירתית" אומרת קנר "פתאום, בתחומים תיאורטיים נזקקים לשיטות שלנו, כי בעצם מדענים ואמנים עושים את אותו דבר רק בכלים שונים וכל צד מחפש לשאוב את הכלים של הצד השני. אני מרגישה שהתוכנית הזאת עושה שילוב מאד עדכני ותואם את רוח הזמן כשהיא מחפשת את החיבורים האלה בין המחקרי ליישומי."

"הקבוצה שלנו מאוד מגוונת מבחינת גילאים, מקצועות ותחומי עניין" מתאר אמיתי שטרן, אחד מהסטודנטים בתוכנית. שטרן עצמו לא הגיע מתחום התיאטרון אלא מתחום המחול והטיפול בילדים. "חיפשתי מקום ללמוד תיאטרון במסגרת פתוחה" הוא מסביר "במעבדה מצאתי מקום פתוח שאפשר להביא אליו כל דבר ולקבל מענה שמכוון אותך לתהליך ולא לתוצר". גם מורן אייזן לא הגיעה מתחום התיאטרון, אלא דווקא מלימודי תקשורת וקולנוע ומתחום המוסיקה "עסקתי בתחום עיוני ומחקרי כמה שנים" מסבירה אייזן  "וחיפשתי את המקום בו יהיה אפשר למצוא את נקודת התפר ולעשות שימוש בשתי הפרקטיקות, כי אני לא חושבת שצריך להפריד ביניהן". אביטל וייס אקשטיין, מורה לתיאטרון, הגיעה לתוכנית כי הרגישה שחסר לה משהו בתור מורה. "הרגשתי שאני מלמדת ממקום מקובע ולא מצליחה להגיע לעומק. בתוכנית הזאת אתה שואל יותר שאלות ורוצה לדעת יותר, כי הביצוע והמחקר מפרים אחד את השני".

התוכנית של חקר הביצוע היא התוכנית היחידה מבין מסלולי הלימוד לתואר שני בארץ, שעושה שילוב בין חקר התיאטרון לבין הביצוע שלו. אבל מה המשמעות של החיבור הזה בשטח? למה חשוב שיוצרים ילמדו מחקר ולהיפך?  "אני חושבת שבעשרים שנה האחרונות התפיסה המסורתית, שבה במאי מפענח מחזה ולוקח שחקנים שמבצעים את הרעיונות שלו, מאוד השתנתה". יערי מסבירה כי היום יש הרבה יוצרים שממלאים מספר תפקידים ולא רק תפקיד אחד. שחקנים שכותבים ומביימים, מחזאים שמשחקים וכו'. אך למרות שברחבי העולם סוג זה של יצירה הנו נפוץ למדי, בארץ התפיסה הזאת עדיין לא מקובלת ובתיאטראות הרפרטואריים ממשיכים עדיין באותה מערכת מסורתית. "אין הרבה אפשרויות לאנשים צעירים, בוודאי לא בבתי הספר למשחק, למצוא את הקולות האחרים שיש בתוכם. התוכנית שלנו נבנתה על מנת לפתח בדיוק את הדבר הזה" יערי מסכמת. קנר מקווה שהתוכנית תעודד ותטפח אנשים שיוצרים מתוך עומק תרבותי ורגשי ושישפיעו על עולם התיאטרון הישראלי. "אנחנו רוצים שיצאו מהתוכנית אנשים שבאמצעות הדיאלוג בין עשיה לעיון מפתחים שפה מקורית ומחדשת, ומרחיבים את גבולות התיאטרון".

החיבור בין היישומי והמחקרי מעניין ומעשיר, אבל הוא גם מאוד מורכב ומעלה הרבה פעמים תסכולים וקשיים בקרב הסטודנטים והמרצים. אייזן מסבירה כי "מצד אחד, היתרון של התוכנית זה שאנחנו לא נדרשים למצוא תשובות מוחלטות וסופיות ואנחנו כל הזמן נמצאים בתהליך של עשייה, אבל מצד שני זה יוצר תחושה של מסע טעימות, כי אנחנו לא מספיקים לגעת בכל דבר בצורה עמוקה וזה מתסכל". עבור וויס אקשטיין החלק המאתגר בתוכנית הוא כמות הזמן וההשקעה שצריך לתת.  "בהשוואה לתארים אחרים, התוכנית דורשת הרבה יותר. אתה צריך לעשות וויתורים בלימודים או בחיים האישיים וזה יכול להיות קשה". ואילו שטרן מוסיף כי החלק המחקרי והחלק המעשי בלימודים לא תמיד תומכים זה בזה ולפעמים אפילו יכולים לחבל אחד בשני.

לסיכום, אומרת קנר כי "בתוכנית אנחנו כל הזמן חווים תסכולים וקשיים ומחסומים. אבל זה כל כך חשוב שאנשים צעירים שואלים שאלות בכזו רמה. אלו שאלות שחשוב להזרים לתוך התיאטרון כדי לפתוח ולהחיות אותו, ולעשות אותו באמת עכשווי, רלוונטי וחשוב."

קדמת הבמה

קידמת הבמה

האנשים המעניינים באמת בתיאטרון הישראלי

מאת: הילה ציגל

והפעם – ג'וש שגיא

שחקן, במאי ומורה למשחק. בימים אלו משחק בהצגה "גירושים קטלניים", עובד על הצגת יחיד מחוויותיו כקצין באינתיפאדה הראשונה, מסיים לעבוד על ההצגה "קול ששון וקול כלה" בצוותא ועומד להשתתף בפסטיבל עכו הקרוב.

1. הצגה טובה שראיתי לאחרונה – "סיפור לא נורמלי" של הסטודיו למשחק אימפרו. מחזהו עטור השבחים של התסריטאי והמחזאי הצ'כי, פטר זלנקה, עושה שימוש במבנה ובקצב קולנועיים ומזרים דם חדש, צעיר ותוסס לתיאטרון המודרני. בימוי נפלא של אבי מלכה ומיטקו בוזקוב ומשחק מעולה של תלמידי הסטודיו.

2. התפקיד  שעשיתי שהכי התחברתי אליו – שאלה קשה מאוד. אפשר להגיד שיש לי חיבור למספר לא מבוטל של תפקידים הקשורים באופן ישיר לתיאטרון פוליטי, אקסטרימי, נועז ובועט. אחד התפקידים שמאוד השפיעו עלי היה תפקיד העבד במחזה "על פי", בבימוי אדם לרר. ההצגה עסקה במגדר בצורה שלא טופלה עד אז בתיאטרון הישראלי, יש בה אמירה חזקה, שבזמנו אתגרה את התיאטרון הישראלי.

3. אמונות תפלות שונות ומשונות – אמונתי היחידה, והיא לא טפלה, היא שאפשר לביים הצגה כמעט בלי לצעוק, לצרוח ולאבד עשתונות. זה שיעור שלמדתי מחנוך לוין, שזכיתי לעבוד איתו בהצגה "הילד חולם". יום אחרי שסיימתי ללמוד באוניברסיטה קיבלתי הזמנה להצטרף להצגה. רגיל הייתי בלימודים לבמאים שונים ומשונים, טובים יותר וטובים פחות, שהמשותף לכולם היה צעקות או רגעים של איבוד עשתונות, וזה לא היה אצל חנוך. מאז יש לי אמונה, שאני מנסה ליישם, שאפשר לעשות זאת אחרת.

4. ההשראה שלי – שתי השראות בעצם. בצדקת הדרך – אמיר אוריין, דודי מעיין וסמדר יערון.  ובמשחק, שלמה בראבא, אתו שיתפתי פעולה בהצגה "החייל האמיץ שוויק". ההצגה רצה מאות פעמים והוא ואני היינו השחקנים היחידים בקאסט שעשו חימום לפני כל הצגה. זה הרשים אותי אז ומרשים אותי היום.

5. ישן כפיות בלילה עם –  אשתי קטי, שלמרות כל הקשיים היא האהבה הראשונה והגדולה של חיי.

6. הדבר שהכי מרגיז אותי בתיאטרון הישראלי – המאפייה הבלתי נסבלת וכוחם הרופס של שחקנים ביציאה למאבקים. יש לי כמה רעיונות מעולים בנדון, אשמח לשתפם בשיחה נוספת.

7. ידעתי שאני רוצה להיות בתיאטרון כש – המורה לתיאטרון בעכו, שהיה חסר לו שחקן בהצגה, אמר לחבר'ה "תביאו את ההוא היחף עם השער הארוך, הוא נראה לי מתאים". הוא התכוון אלי ומאז, מגיל 14, אני בעניין. מה גם, שנולדתי וגדלתי בעכו ואני זוכר את לידת פסטיבל עכו מלידתו ועד ימינו אלה.

8. אם לא הייתי שחקן\במאי הייתי – חוקר טבע עם עדיפות לנשיונל ג'יאוגרפיק.

9. הכי סקסי בעיני – אשתי ביום טוב. למען האמת, גם ביום פחות טוב.

10. לא יכול לחיות בלי – משפחתי, אשתי קטי, בתי הילית, בני נדב, הורי ואחיי.

גיליון 32

משורר הביבים – על ההצגה "ז'אן ז'נה בן זונה" – מאת: יאשה קריגר

גאות על הבמות – הצגות לסביות בתיאטרון הישראלי – מאת: אירית ראב

השירה המכנית – על המופע The End – מאת: הילה ציגל

הפכים משלימים – על התוכנית לחקר הביצוע באוניברסיטת תל אביב – מיה אופיר מגנט

קדמת הבמה – האנשים המעניינים באמת בתיאטרון הישראלי – מאת: הילה ציגל