מילת מפתח – תיאטרון רפרטוארי

על ההצגה "תיאטרון רפרטוארי"

מאת: חוה ירום

כל מקדם אתרים מקצועי יודע כי בכדי להקפיץ אתר מסוים בדירוג מנועי החיפוש, יש לשלב מילות מפתח מסוימות בתוכן האתר. מנועי גוגל ושות' המתוחכמים יעלו על המילים הללו, יזהו אותן ויציבו את האתר בדפי התוצאות הראשונים.

נדמה כאילו עיקרון זה סייע גם להצגה "תיאטרון רפרטוארי" להגיע לבמת תיאטרון הקאמרי, אחד מהתיאטראות הרפרטואריים המצליחים בארץ. כמות הפעמים בהם הוזכר צירוף המילים 'תיאטרון רפרטוארי' היה בלתי נדלה, ולא בכדי. ככל שעלה סך התזכורות של צירוף המילים הזה על הבמה, כך ירדה משמעותו המקורית וצצה אחרת, מוטרפת, טרופה, נוגעת ללב, ואז ללא משמעות כלל.

ההצגה "תיאטרון רפרטוארי", המתארחת בדרך כלל באולם נחמני של אנסמבל עיתים, מציגה את עולמם המופרע של אמני התיאטרון באשר הם. מחזאי צעיר, החולם להעלות את המחזה החדש והראשון שלו על במת התיאטרון הרפרטוארי נפגש עם המנהל האמנותי של התיאטרון, שבמקרה היה חבר קרוב של אביו, מגדולי שחקני התיאטרון. המחזאי הצעיר מבקש מהמנהל האמנותי סיוע, ייעוץ ואולי אפילו במה. במהלך הפגישה, עולים על פני השטח גילויים ואמיתות, ההופכים את עולמם של השניים.

צילום: עדי עופר

ההצגה עלתה לראשונה לפני כשנה ומאז הצליחה להצחיק ולרתק צופים רבים, ולא רק בישראל. בשנה שעברה היא עלתה בפסטיבל הפרינג' הבינלאומי באדינבורו וגרפה חמישה כוכבים באחד מהעיתונים המרכזיים בעיר. באוגוסט הקרוב היא עומדת לעלות שוב על הבמה הסקוטית, ומהווה את הנציגות הישראלית היחידה בפסטיבל.

השילוב בין היוצרים, האחראים על היצירה המופרעת הזו, מהווה את בסיס ההצלחה שלה. המחזה נכתב על ידי אלדד כהן,  ובוים ומשוחק על ידי ארז דריגס  ויפתח אופיר. אין ספק כי לשניים אלו יש יכולות משחק נהדרות, בייחוד כשמדובר בהצגה מדויקת מעין זו. הקהל לא מפסיק לצחוק לרגע,  נמלא אימה כאשר אחת הדמויות מאיימת לירוק עליו, נבוך כאשר הדמויות בוחנות אותו דרך הקיר הרביעי וחש אחוות לוחמים בצילום המחזור המסיים את ההצגה בשלום, במסגרת הפיתרון השיווקי המבריק שהיוצרים הגו. רק לאחר החושך המתמיה בין המערכות, הקהל למד מה בעצם קרה לפניו.

ניתן לדמות את זה למציאת סך הרצונות והפעולות, עליו שחקנים ובמאים עמלים במהלך החזרות על כל הצגה שהיא. אותו סאבטקסט סורר מתגלה בפני הקהל במלוא הדרו ומאפשר להשלים את הפיסות שנותרו מאחור. גגים פיסיים, מצחיקים ביותר, מקבלים משמעות אחרת, מכמירת לב. אם בוחנים את ההצגה לעומק, ניתן אפילו לדמות אותה לפרק טוב של סיינפלד, אחד מאותם פרקים מפורסמים, שמאחורי הדמויות ופועלן ניכר תסריט, משחק וצילום מבריקים. הבעיה היא שאני לא ממש אוהבת את סיינפלד.

 

תיאטרון רפרטוארי

מאת: אלדד כהן

עריכה, בימוי ומשחק: ארז דריגס ויפתח אופיר

עיצוב: חן דריגס

מוסיקה מקורית: רן בגנו

עריכה מוסיקלית: מירי לזר

שותפים ליצירה: שרל דריגס, לילי בן נחשון, עמית זמיר, ציון אשכנזי, רועי מליח רשף.

הפקה: נעה מרגלית

מועדי הצגות נוספות: 18/6, 29/6 אולם נחמני 4

"הביטו בנו וראו מי אתם"

על ההצגה "רצח יצחק"

מאת: אנה מינייב

15 שנה עברו מאז שכתב מוטי לרנר את המחזה "רצח יצחק", אבל רק בחודש האחרון הוא עלה בבכורה ישראלית, והסיר את הפלסטר מהפצע שלא הגליד מעולם מאז רצח יצחק רבין בשנת 1995. עברו הרבה שנים מאז, ממשלות התחלפו, החברה הישראלית החלה להתעורר מתרדמתה והרצח הנורא נותר כזיכרון קולקטיבי מעומעם.

באומץ רב, בחר לרנר להפנות את אור הזרקורים אל אובדן השפיות, אובדן התקווה, אובדן צלם האנוש. בפאנל שקדם להצגה הגדיר לרנר את התופעה הזאת כ"בעבוע של טירוף קולקטיבי, שמקורו בלאומנות משתלטת" ואת הטירוף הזה, השליך לרנר על חבורה של הלומי קרב שהתקבצו בבית משוגעים אחד לאחר שאיבדו את היקר להם מכל, את עצמם. במסגרת זו מנסים הם להעלות הצגה על רצח רבין, דבר שמציף אצל כל אחד מהם את המציאות שהביאם עד הלום.

את המחזה המוטרף הזה העלה רועי הרץ רוסו על במת החוג לתיאטרון של אוניברסיטת תל אביב. הרץ רוסו רצה להשמיע את קולם של הלומי הקרב דרך הדור הצעיר, כניסיון התמודדות עם מציאות שאיננה נגמרת ורלוונטית לכולם. כך ניצבו על הבמה השחקנים הצעירים של החוג לתיאטרון, בחירה שהביאה לתהייה לגבי עתידו של דור זה, האם הם חלק מהטירוף המתמשך הזה?! כנראה שכן, כי כולנו חלק ממנו. הדתיים, השמאלנים, הרבנים, הזונות, המתנחלים, האופוזיציה, הקואליציה, כולם שם, כולם חלק מהטראומה הישראלית המגובשת, העוברת מדור לדור. "הסיבה לבחירה באנשים הכואבים האלה, זה החיבור לכאב, הלומי הקרב שילמו מחיר נורא על המלחמות הנושנות הללו", אומר לרנר שמסתכל על כל המציאות הזאת בצורה סוריאליסטית, כזאת שמציגה את המצב שלנו כאומה בתור מחלה שמחלחלת אט אט לכל אחד מאיתנו.

פסיפס הדמויות שנוצר על הבמה יצר תחושה של כאוס מתגבר, בעודם שוקעים בטראומה וצוללים מתוכה, אבדו קולותיהם. דיבורם הפך למקבץ סיסמאות נדושות וסבלם הפך לקשה מנשוא. לרגעים, ניתן היה לשמוע את הזעקה פורצת מתוכם­­ ושוב נמסה בחלל, עד שלא נותר דבר למעט הפחד בעיניהם, הפחד שלא ישובו עוד להיות בני אנוש.

זאת הצגה שבועטת ללא כל חשש במקומות הכי כואבים שלנו כחברה, שלא מסתירה שום פגם בה ולא מנסה לטשטש את הגבולות בין ה"שפויים" לאלה שאיבדו את שפיותם בכל מלחמה בה השתתפה מדינת ישראל הצעירה יחסית. ההצגה הזאת, שכל תיאטרון רפרטוארי בארץ לא היה מעז להעלות, הנה נטולת צנזורה ונטולת אשמה, היא מדברת על מה שרבים אינם מעזים לומר או אפילו לחשוב, היא נכנסת עמוק לחלל התודעה ומציפה על פני השטח את השאלה החשובה מכל, האם כולנו בעצם הלומי קרב בצורה כזאת או אחרת?

הבטתי בהם, באלה שכבר לא יזכו להתפכח ולחלום על מדינה ראויה יותר, וראיתי מי אנחנו, כמו הדמויות שעל הבמה, חיים על אדמה ספוגה בדם, מצדיקים מוות של אחרים בכדי שנוכל להישאר בחיים, מתעוורים מרוב תשוקה לאלוהים, כואבים מרוב אובדן ומתרגלים יותר ויותר לכתמי הדם שאט אט מתייבשים על יומני המלחמה.

רצח יצחק

החוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב

מאת: מוטי לרנר

בימוי: רועי הרץ רוסו

דרמטורגיה: רן בכור

מוזיקה מקורית: אנסטסיה סדומסקי

עיצוב: מריאלה פיבניקה

עיצוב תאורה: יאיר ורדי

מפיקה: יוליה זלקינד

ע. במאי: דנה כץ, יעל כצמן

בהשתתפות: רותם אבגי, יפתח ארז, בוריס גורליק, יעל הוד, עידו ולטר- גרינברג, איתן כרמלי, אביב לוי, קרן מהלל, גדי מגרם, ולדי פלייר, גלעד פרידמן, אדווה פרס, שרון רוזנבאום, שי רוזנפלד

תיאטרון טריגונומטרי

איך לגרום למתמטיקאים, ואחרים, להתעניין בתיאטרון?

מאת: מיה אופיר מגנט

לפני כמה חודשים נוסד כתב עת דיגיטלי חדש בשם "אלכסון" בעריכת דב אלפון. מטרת כתב העת לעורר מחשבה ולעורר יצירת תכנים תרבותיים באינטרנט העברי, כשהוא מתמקד במדע, פילוסופיה, ספרות ואמנות. איזה נושא אינו מופיע במאמרים או כתחום ההתמחות של אחד הכותבים? נכון, תיאטרון.

ניסיתי לחשוב למה כתב עת שמטרתו לעסוק בנושאים של תרבות ואמנות, ולעורר מחשבה ויצירה ברשת, לא רואה לנכון לעסוק בנושא התיאטרון? כנראה שעולם התיאטרון, בניגוד לעולם הקולנוע, הספרות או האמנות הפלסטית כל כך נעדר מחייהם האישיים של הכותבים ומכלל השיח הציבורי, שאף אחד, פרט לאנשים שעוסקים בתיאטרון ו"מרתה יודעת" כמובן, לא יעלה על דעתו לכתוב עליו. כנראה שהתיאטרון בארץ אינו גורם תרבותי משפיע או זרם משמעותי. לאנשים מחוץ לגבולות התיאטרון פשוט אין סיבה להתעניין בו.

לפני מספר שבועות דיברתי עם ידיד מתמטיקאי שמתעניין באמנות. הידיד הצליח לנתח את כל סוגי האמנות ולראות מה הייחוד בכל אחד מהם, בכולם מלבד בתיאטרון. כשניסיתי להגן בפניו על התיאטרון ובכללו על החיים שלי ועל כל מה שאני מאמינה בו וחושבת לנכון, כמעט ונכשלתי. כל פעם שניסיתי לספר לו על איזו הפקה מופלאה שמצדיקה לדעתי את קיום התיאטרון, ומוכיחה את הקסם והייחוד שלו, הוא אמר לי שזה רק תיאטרון שוליים ולכן לא נחשב. אז הבנתי שרוב אלו שכל מי שמכריז על עצמו בתור "לא אוהב" או "לא מתחבר" לתיאטרון, מחשיב כתיאטרון את מה שבעיני אינו ראוי להיכלל אותה קטגוריה. התיאטרון בארץ לא מתבטא דרך התיאטראות הגדולים, אלו שנחשבים לתיאטרון, אמרתי לו, הדרך היחידה להבין את הייחוד של התיאטרון הוא בהצגות יוצאות הדופן, אלו שמעזות לשאול את אותה שאלה שאתה שואל – מה מיוחד בתיאטרון?

קראתי פעם בראיון עם יוצר התיאטרון רוברט לאפאג', כיצד הוא מגדיר את מצב התיאטרון. לאפאג' הסביר כי כאשר הומצא הצילום, היו צריכים הציירים להגדיר מחדש את האמנות שלהם משום שעד אז היה הציור הדרך לייצוג המדויק ביותר של המציאות. משום כך, התפתחו ז'אנרים חדשים בציור שביטאו את ייחוד הציור על פני הצילום. כך ,גם כאשר הומצא הקולנוע וייצג בצורה הנאמנה ביותר את המציאות, היו צריכים אנשי התיאטרון לשאול את עצמם מה אפשר לעשות בתיאטרון שאי אפשר לעשות בסרט?

ישנם יוצרי תיאטרון בארץ ששואלים את עצמם את השאלה הזאת. וישנם יוצרי תיאטרון שצריכים לשאול את עצמם את השאלה הזאת, כדי שהתיאטרון יחזור להשפיע ולהשתתף בשיח התרבות בארץ. וכשאני כותבת "להשפיע" אני מתכוונת לא רק בשאלות האם כן או לא להופיע באריאל, או כמה משלמים לשחקן כזה או אחר, אלא בדיונים עמוקים ומשמעותיים שיפרו וישפיעו על אנשי תרבות, אמנות, מדע ואפילו מתמטיקה.

קדמת הבמה

היוצרים המעניינים באמת בתיאטרון הישראלי

מאת: הילה ציגל

והפעם – יובל רז.

רז, בוגר תלמה ילין וניסן נתיב, צבר בקילומטרז' המשחקי שלו אינספור הצגות, סרטים וסדרות. בשבוע הבא, ההצגה "לא בבית ספרנו", בה הוא משחק לצד אסתי זקהיים, עומדת לעלות במרכז הגאה בתל אביב.יובל רז -1

1. הצגה טובה שראיתי לאחרונה – "מייקל" בכיכובו של אבי דנגור. השחקן היחיד שאני מוכן לאבד תפקיד בגללו.

2. התפקיד  שהכי התחברתי אליו – התפקיד שאבי דנגור עושה במייקל. כמו כן, תפקיד של כוריאוגרף אילם שגילמתי בניסן נתיב. השתיקה משחררת אותי.

3. אמונות תפלות שונות ומשונות – אין לי. אני יותר פסיכוטי מנוירוטי.

4. ההשראה שלי – אמא שלי. ממנה התחיל הכל וממנה אני גונב את המניירות הכי טובות.

5. ישן\ה כפיות בלילה עם – אני שונא לשתף. אני ישן כפית.

6. הדבר שהכי מרגיז אותי בתאטרון הישראלי – חוסר שקיפות, חוסר רוטציה, חוסר מעוף וחוסר.

7. ידעתי שאני רוצה להיות בתאטרון כש  – ראיתי את ההצגה "אדם בן כלב" וסשה דמידוב נפל על הפרצוף באמצע המונולוג וכולם צחקו.

8. אם לא הייתי שחקן, הייתי – הבנאדם הכי דרמטי ומשוגע בעולם.

9. הכי סקסי בעיני – שאלות כמו "מה הכי סקסי בעיניך?"

10. דקה לפני שאני עולה על הבמה אני – אומר לעצמי: "כוס אמא שלהם!"

אל תוך נפשה של אישה מוכה

על ההצגה "נחמה"

מאת: מרסל כהן

ההצגה "נחמה" מכניסה אותנו עמוק אל תוך נפשה של נחמה, מתוך נקודת מבט של אישה מוכה, עוד פרט בסטטיסטיקה קם לתחייה על הבמה הצוותאית. ההצגה, פרי יצירתו ובימויו של אורי אבירם, מבקשת לשפוך אור על עולמה האפל של האישה המוכה. בתוך חלל עטוי חבלים המדמה את בית הכלא של נחמה, היא שוברת את הקיר הרביעי אבל אינה מצליחה לסדוק את קירות עולמה.

נותנת החסות פותחת את ערב הפרימיירה, הערב הפותח את מסלול ההצגה ברחבי הארץ, ומציינת כי מטרת ההצגה היא להציף את נושא האלימות כלפי נשים וילדים. אחריה עלתה לבמה מייסדת  המקלטים לנשים המוכות, ומציינת שמשנת 1978, שנת הקמת המקלט הראשון, ועד היום, נושא זה עדיין רלוונטי. לטעמי, רלוונטי מתמיד.

ההצגה אינה בנויה כעלילה או בתור סיפור מובנה אלא כמארג של זיכרונות ומחשבות של נחמה. ההצגה מתחילה בתנועת נחמה לאורך הבמה, בעיניי מרהיבה. כל תזוזה שלה היא מילה, די לנו רק להסתכל בעיניה של נחמה ולהבין את כל הסיפור. מתוך הרמקולים עולה יללה מהאישה המוכה, אך לטעמי, יותר מדי רחמים עצמיים כבר מן ההתחלה, ללא מאבק של האישה עם המצב שלה, ללא הכחשה, ללא התנגדות.

נחמה מנסה להעניק לנו, לעצמה, צבע חדש, פתח לתקווה. אך גם כשהיא יוצאת לעולם, היא מרגישה שאיננה חלק ממנו, מצב שרוב הקהל יכול להזדהות איתו. תסבוכות נפשה עולות בשיחה פשוטה עם מלצר, סערת רגשותיה עולה על פניה החבולות. רובד נוסף שאהבתי לראות הוא עדינות האישה המוכה. האישה מודעת למצבה אך מצד שני שואלת מי היא. מבולבלת, חיה ע"פ אמונות ולא על פי האמת העכשווית שלה.

רגע מרגש נוסף בהצגה היה כשנחמה דיברה על האונס שעברה מבעלה, כאשר תוך כדי דיבור היא מביטה על ידיה. יכולתי להרגיש מכל גופה את הסיפור שעברה. ההתנועעות של הגוף ללא טקסט, עשתה את כל העבודה.

כשנחמה סיפרה שהיא רואה את עצמה כאמא חלשה ולא עצמאית, ניסיתי לחשוב איזו אישה בחיי היא גם כזו. יכולתי לראות בקהל איך כל אחת חושבת על האישה הזו, ועל כך שאולי היא כזו בעצמה. נדב, בנה של נחמה, מבקש את עזרתה. נחמה מתרצת בכך שיש לאבא בעיה והילד שותק

עצבות, שקט, התכנסות בעצמה, בכי, כשלדעתי במציאות אישה מוכה כבר לא בוכה. אינה מסוגלת להשלים עם מצבה, דבר שהתבטא בתפאורת החבלים, בדילוג אחד קליל היא יכולה לצאת לחופשי, אך היא לא עושה זאת, אלא רק בסוף ההצגה. ברגע יפה ומרגש, נחמה הורידה את החבלים, פנתה לקהל ושאלה את הנשים בו האם גם הן כאלו. בנות הקהל נברו בעמקי נשמתן, השד יצא החוצה, כל אחת מאיתנו מכירה או מרגישה אישה מוכה.

בתור שחקנית, אני יכולה להעריך את עבודתה של לירון לוי אביטל על הבמה, את כניסתה לעולם שלא כל שחקן יכול להיכנס אליו, להחזיק ולבטא על הבמה. אך עדיין היה חסר לי הכאב שלה, מילים הן רק מילים, דמעות ורחמים עצמיים, הם לא יותר מזה. תוך מעברים לא ברורים מדבר לדבר על הבמה, כמו היו דברי הסבר לקהל על המוצג לפניהם, יכולתי לראות את הניצוץ בעיניה, את האמת, בייחוד כשדיברה על בנה.

על אף הקשיים בדרך, נחמה בהחלט הצליחה לנחם. הצגת היחיד "נחמה" מאפשרת לנו להביט מבפנים אל תוך חייה של נחמה, עם משפחתה ועם עצמה. ההצגה קצרה וקולעת, אורכה כשלושים דקות. למרות שלא ענתה על כל ציפיותיי, ההצגה בהחלט כבשה את רוב הצופים, ונתנה להם להרגיש שהם לא לבד. עוד כמה מילים טובות לבמאי ויוצר ההצגה, כאדם בעל אופי צנוע ומקסים ועל כוונתו העילאית בהצגה זו.

מומלץ להתכונן נפשית. 

 

נחמה

תיאטרון צוותא

מאת ובבימוי:  אורי אבירם
משחק: לירון לוי אביטל

כוריאוגרפיה:  רות ברטל

עיצוב במה:  טובה ברמו

מוסיקה:  הראל לוי, קיריל דיאמנדי ולירון לוי אביטל

סאונד:  קיריל דיאמנדי והראל לוי.

נותנת החסות: מיכל, חברה לקוסמטיקה ואיפור מקצועי מתקדם.

 

כדאי לעקוב במדיות השונות אחר מועדי הצגות נוספים

נינה מוסרת ד"ש

נינה מחווה דעה על עתיד התיאטרון הישראלי

מאת: יאשה קריגר

"עכשיו אני יודעת, אני מבינה, קוסטיה, כי במקצוענו […] העיקר הוא לא התהילה, לא הברק, לא זה שאליו נשאתי נפשי, אלא היכולת לסבול. דע לשאת את צלבך והאמן. אני מאמינה, ושוב אין כאבי גדול כל-כך, וכשאני חושבת על ייעודי, אינני יראה מפני החיים."

נינה אמרה, צ'כוב ציטט, ושלונסקי תירגם את שלושת המשפטים היפהפיים האלה, המסכמים בצורה בהירה וחדה את מהות מקצוע השחקן, והאמן בכלל. יותר ממאה שנה עברו מאז כתב צ'כוב את השחף והגיגים אלה אודות המשחק והתיאטרון רלוונטיים מתמיד. בזמנים בהם ברק ותהילה תופסים מקום של כבוד בחלומותיהם של ילדים רבים ולמעשה מוכתבים באופן אבסולוטי בתור יעד האולטימטיבי, הפנייה ללימודי המשחק מובנת מאוד. בהערכה גסה (שלי), כ-300 שחקנים טריים יוצאים לשוק מדי שנה. במציאות הכלכלית (והאמנותית) של שנת 2013, זוהי אינה סטטיסטיקה מלבבת, אבל אני לא רוצה להעציב אף אחד. אני מעדיף לדבר, במקרה הזה, על אודות הבמה.

פסטיבל עתיד התיאטרון, המתקיים זה השנה השמינית בצוותא, מביא אל הבמה הצגות סטודנטים מרוב בתי הספר למשחק. זוהי הזדמנות מצוינת לחזות בבוגרים הטריים מחד ובתצורות האמנותיות של בתי הספר מאידך. הרבה התרגשות יש במבואות צוותא בפסטיבל הזה, הרבה שחקנים צעירים ונרגשים ועוד יותר דודות וסבים נרגשים.

לא אוכל להעיד על אופי הפסטיבל בכללותו השנה, שכן צפיתי רק בהצגה אחת, "ברכט" של ביה"ס "הדרך". 15 שחקנים צעירים וצעירות, יפים יפות, גדשו את הבמה הקטנטנה של צוותא 2 ושרו משיריו של ברכט. בנוסף לקהל הייתה גם תזמורת של ארבעה נגנים, מעולם לא ראיתי את צוותא 2 עמוס יותר. אין הרבה מה לומר על ההצגה, מלבד שזו לא הייתה ממש הצגה, אלא יותר אוסף של שירים מוכרים ממחזותיו וכתביו של ברכט, שנשזרו יחדיו לכדי מסגרת של זמן ומקום – בית מרזח גרמני של שנות ה-30, ובו זונות וחיילים הוללים.

המטרה העיקרית במופע הזה הייתה לתת במה לכל אחד מן התלמידים, בצורה כמה שיותר שוויונית ומחמיאה, מטרה נעלה בכל הנוגע לביזנס של המקצוע (בכל זאת, מדובר באירוע שמטרתו העיקרית חשיפה), ונעלה קצת פחות אם מדברים על תיאטרון נטו. בסוף המופע קראה אחת התלמידות, קרן שמה, את התודות לבמאי, למוזיקאים ולשאר העושים במלאכה. התרגשותה (שלא הייתה ניכרת כלל במהלך המופע, שבו החזיקה דמות של מאדאם-רומניה-מזדקנת), ניכרה באותם רגעים בקולה ובידיה.

איני מתיימר לגלות את צפונות נפשו של מי מהנוכחים על הבמה, אך באותם רגעי הסיום, בעיני רוחי לפחות, עמדו שם 15 נינות צעירות, מתרגשות ורוצות. ונשכחו ממני הטעם הרע והוולגריות הלא הכרחית שליוו את המופע, הגיחוך של המסגרת העלילתית ועוד סדקים כאלה ואחרים. גם הכישרון הרב של השחקנים – וחשוב לציין שהיה לא מעט ממנו במהלך המופע, למרות האמור לעיל – לא פקד את הרגע הזה. מה שהיה שם זה בעיקר הרצון הגדול וההתרגשות. קל מאוד להיסחף לסנטימנטים ברגעים כאלה, אך במקרה הזה לא הייתי הסבא או הדודה של אף אחד על הבמה. ולא בכדי פתחתי בציטוט של נינה, כי השאלה ששאלתי את עצמי היא מהו בדיוק אותו הרצון המשותף לכל השחקנים הצעירים על הבמה? ברק ותהילה? לאן הם (ובתי הספר השונים למשחק) נושאים נפשם? ועד כמה נלקחת בחשבון אותה היכולת לסבול שעליה מדברת נינה?

לפי דבריה, נינה אמורה לנסוע לייליץ, היא חתמה על חוזה לכל החורף. אולי זאת לא ההצגה הכי טובה אבל היא נהנית לשחק בה, נהנית מעצם היותה שחקנית. מספיק לעיין בסצנה הזאת פעם אחת על-מנת לגלות מה המחיר הנורא שהיא שילמה על כך, ומדוע היא אומרת שכעת היא מבינה שהעיקר הוא היכולת לסבול.

כתבתי בעבר על תופעת ריבוי בתי הספר למשחק. מלבד היותם גופים פיננסיים, הם משפיעים באופן ישיר על עיצוב התיאטרון בארץ. הגילוי של נינה, הפיכחון שלה ממשאת נפשה, ראוי שיעמוד מול עיניו של כל גוף מחנך שכזה, כמו גם מול עיניו של כל שחקן ותלמיד למשחק.

כאמור, איני יודע מה עובר בראשו ונפשו של כל תלמיד למשחק ואין לי כוונה להסיק כאן מסקנה גורפת, אך הסטטיסטיקה בעינה עומדת. הייתי אולי מסכם באיזה משפט על עתיד התיאטרון הישראלי, אך כאמור, איני רוצה להעציב אף אחד.

מלקט הגברות

על ההצגה "האספן"

מאת: אירית ראב

אחד הדברים המפחידים ביותר עבור שחקן, וותיק או צעיר, הוא להתחיל הצגה מבלי לדעת אם האלמנטים הטכניים יעבדו כראוי. זה משתווה במעט לאותו פחד מפני בלק אאוט סורר, כאשר באופן פתאומי ובלתי נשלט שוכחים את הטקסט מול אלפי פרצופים מחכים. ההבדל בין השניים, הוא שבמרבית המקרים, באופן פלאי הטקסט חוזר אל מוחו של השחקן והוא ממשיך כאילו לא קרה כלום. במקרה של פאקים טכניים, לעיתים אין מה לעשות, אלא לאלתר בתוך גבולות העולם הבדיוני. רק שחקנים מוכשרים יכולים לעמוד בזה מבלי לקפוא. שחקני ההצגה "האספן" שעולה בימים אלו בתיאטרון הספריה ברמת גן, בהחלט עומדים באתגר.

ההצגה האספן מספרת את סיפורו של בחור צעיר, המאוהב בבחורה צעירה. פרדריק מכיר כל שעל ושעל בחייה של מירנדה, כל נקודת חן בגופה, כל חיוך ופשרו. הבעיה היחידה היא שמעולם לא דיבר איתה. דבר זה נפתר לאחר שהוא זוכה בלוטו, בונה לה את חדר חלומותיה, חוטף אותה וכולא אותה בביתו. לאחר שמירנדה מתעוררת, מלאת אימה ופחד, מתחננת על חייה ונושאת ונותנת בסקס, הם מגיעים לידי הסכמה כי תהיה שם במשך חודש. אם תהיה אמיתית במלוא מובן המילה, ללא מין, אלא רק תנסה להכיר אותו כמו שהוא, ישחרר אותה. במהלך ההצגה מגלים מה קורה כשבחור מאוהב הולך קצת יותר מדי רחוק, והאם אפשר לכפות אהבה או שצריך לתת לפרפר  לבחור בין לחיות את היום שלו, עם כל הסכנות שבכך, לבין  העדפת הרשת המתקרבת.

צילום: אורלי דניאלי

שחקני ההצגה, דיוויד לווינסקי ומאיה לוי עושים עבודה מעולה, תוך גילום ריאליסטי ומכמיר של הדמויות, בכל מצב נתון. יכולות האלתור שלהם, על אף הפאקים הטכניים של אותה הצגה, הוכיחו כי הדרך המקצועית סלולה לפניהם. למען האמת, מאז שאחת מכתבות מרתה יודעת העלתה על נס את כישוריו של לווינסקי, ביקשתי לדעת האם אמת בדבר, ואכן, הבחור בהחלט יודע לשחק.

בימויו של יגאל זקס נהדר, על אף אי-אילו תנועות חסרות פשר על הבמה, תנועות המזכירות במידה מסוימת את הצגות הסלון של המאה ה-18. הפסקול הנפלא המלווה את ההצגה, פרי עריכתם המוסיקלית של זקס ולוויסקי, בהחלט מוסיף ומחדד. העיצוב המשובח של זאב לוי ומיכל ענבר מעניק רובד קלסטרופובי כנדרש להצגה, תוך רפרנס מוצלח לסרטי האימה של פעם.

בקיצור, האספן בהחלט מצליחה לרתק ולהעשיר את הקהל, לגרום לו לחזור ולהאמין בתיאטרון פשוט וטוב. ולהעניק לו עוד פיסה לאוסף ההצגות הטובות של היום. נותר רק לקוות כי ההצגה תמשיך ותציג, על אף המשוכות שבדרך.

האספן

תיאטרון הספריה

מאת: מארק הילי

עפ"י: ג'ון פאולס

נוסח עברי: רודיה קוזלובסקי

בימוי: יגאל זקס

משחק: דיוויד לווינסקי ומאיה לוי

עיצוב תפאורה: זאב לוי ומיכל ענבר

עיצוב תלבושות: דפנה פרץ

עיצוב תאורה: יעקב סליב

עריכה מוסיקלית: יגאל זקס ודיוויד לווינסקי.

צילום תמונות: אורלי דניאלי.

מומלץ לעקוב במדיות השונות אחר מועדי הצגות נוספים.