דבר העורכת

לכבוד יום העצמאות הקרב ובא, מגזין מרתה יודעת לבש את בגדיו הכחולים-לבנים וביקש לבחון את סוגיית העצמאות והישראליות בתיאטרון. כיאה לישראל של 2013, גם הגיליון מלא סתירות. בדומה לעיתונאים ואנשי רוח ההופכים לשרים, בדומה להצהרות המתגלות ככוזבות, בדומה לסכנת סגירה של אחד התיאטראות האיכותיים בארץ, כך גם הגיליון שלנו.. האם תוכלו למצוא את כלל הסתירות שיש בו?

ילדות וילדים, קראו יפה, צבעו בכחול-ולבן ואולי תוכלו לגלות את הנעלם. בעצם, במחשבה שנייה, מרבית הסיכויים כי תיוותרו מבולבלים כמקודם.

מקווה שתיהנו,

                                                אירית ראב

                                                עורכת מרתה יודעת

בודדים עם כבוד

על ההצגה "אספני הבדידות"

מאת: אנה מינייב

העלייה הרוסית לארץ ישראל לא זכתה לסיקור רב בעולם התיאטרון, אך נראה כי תחושת הזרות לא נשכחה עם השנים, אולי היא פשוט נבלעה והתאחתה בנוף הישראלי.

לאחרונה, עלתה ההצגה "אספני הבדידות" בתיאטרון הערבי-עברי, מרחב תיאטרוני אשר יצירה מסוג זה משתלבת בצורה נכונה וטובה בגלל הפתיחות של התיאטרון לעסוק באחר. הצגה זו הנה ההצגה הראשונה מבית היוצר של קבוצת התיאטרון "La Panim". את ההצגה כתב וביים אריאל קריז'ופולסקי, והיא עוסקת בחוויות הנעורים של שלושה נערים ונערה, עולי ברית המועצות לשעבר, חוויות מלאות בבדידות אופיינית, כאשר קיים רצון להיטמע בחברה, אך המעצור הנו השוני התרבותי, תופעה המאפיינת כל עלייה שקרתה עד כה בארצנו הקטנטונת. "אספני הבדידות" איננה הצגה קורעת לב על העליה הרוסית וקשייה, אלא סיפור אישי של נערים אשר מרגישים חוסר שייכות למקום בו הם גדלים. בעקבות כך, הם מחליטים לצאת למסע נקמה בחבורה של קווקאזים אשר מתנכלת להם ומשרה פחד על בית הספר בו שתי החבורות לומדות.

אספני הבדידות"מסע שמעצב את האישיות", כך כותבים היוצרים בפירוט הקצר על גבי התוכניה, מסע נקמה שמאגד קבוצה אחד נגד קבוצה אחרת, שונה, מרתיעה. אולי לחלקכם זה ישמע מוכר כאשר תזכרו בחוויות הילדות שלכם, תלוי באיזה צד יצא לכם להיות, אם בכלל.

מחוויותי האישיות בתור עולה אספר כי התאגדות לקבוצה הומוגנית היא הפתרון היעיל ביותר לתחושת הזרות, כי לבד לא ניתן באמת לגבור על שום גורם שמאפיל על קיומך החריג, "זר בכל מקום, גם פה, גם שם" אומר מקסים – מפקד פלוגה שנפצע בשדה הקרב ונזכר בעברו, אותו עבר בבית הספר והמאבק האבוד נגד חבורת הקווקזים האימתנית ובדברים שעיצבו את אישיותו עד אותו רגע. אכן אירוני, בייחוד בשל העובדה כי דווקא בצבא, תחושת השייכות מתעצמת, בעיקר בשדה הקרב, בו אין הבדל בין מי שנמצא בו, כולם שווים, כולם שותפים לאותו גורל.

קבוצת הנערים הרוסים מחליטים לצאת לשדה הקרב הפרטי שלהם. כאשר הם מבינים שסיכויי ההצלחה שלהם אפסיים, הם מנסים לגייס תגבורת, אך כמובן שברגע האמת אף אחד מהם לא מוצא את האומץ להתגייס למשימה ולהילחם בחבורת הקווקזים. האכזבה והפחד שלהם ניכרים על פניהם, אך הם מחליטים לעשות את זה בכל זאת, על כך הם משלמים מחיר כבד.

במבט ראשון, מדובר בחבורת נערים רגילה למדי. עם זאת, אם מסתכלים לעומק, מתגלים סיפוריהם האישיים. הם מתאגדים מתוך מקום של דאגה אחד לשני, מתוך אחווה המאפיינת אנשים שאין להם אף אחד בעולם, אשר חיים בתחושת בדידות מעיקה. "לאדם אשר מגורש מכל מקום יש רק בית אחד, רק מקלט אחד- הלב הדואג של אדם אחר", כתב אריק מאריה רמרק, נראה כי קבוצת התיאטרון הזו מצאה במשפט זה את הכאב המוכר להם, שעוטף את חלל הבמה וצובט, צובט חזק.

ההצגה הזאת היא נקודה חשובה למחשבה, לאלה השייכים ולאלה אשר מרגישים שלא. בסופו של יום, כולנו רקמה אנושית אחת חיה, שהקבוצות בתוכה מזינות אותה, כל אחת בדרכה שלה.

אספני הבדידות

קבוצת "La Panim"

מחזה ובימוי: אריאל קריז'ופולסקי

מוזיקה מקורית: טטיאנה שנקר, ולדיסלב דולביר

שחקנים: אריאל קריז'ופולסקי, כריס – כריס, ולדיסלב פסחוביץ', פיליפ דומרב

עיצוב תאורה, תפאורה וסאונד: ולדיסלב דולביר

הפקה: כריס פיירוביץ'

עיצוב ויעוץ אמנותי: מרינה לויטן

עיצוב תלבושות: וננה בוריאן

צלם: ולנטין קליינר

למועדי הצגות נוספות: מומלץ לעקוב אחר ההצגה במדיות השונות

מהי ההצגה הישראלית של כתבי מרתה יודעת?

פרצנו את חדרי המערכת ושאלנו את כתבי המגזין מהי ההצגה הישראלית שלהם. זה מה שהם ענו:

נועה בן-ארי – קדר: הבית של מתוקו, הולוגאב. "הצגה המתארת ומתעדת את המצוקות היומיומיות שהעולים האתיופים נאלצו ועדיין נאלצים לחוות בארץ. מביעה את ההתנגשות בין המסורת האתיופית לבין המציאות הישראלית."

יאשה קריגר ואנה מינייב: חמור אוכל תפוז

מינייב: "ההצגה מבטאת את המציאות הישראלית,  לטוב ולרע.  להיות ישראלי זה לחיות על פי מיתוסים ולגלות לאט לאט כיצד הם מתנפצים."

קריגר: "למה? כי יש בה את כל המרכיבים של "מה שישראלי". זר לא יבין זאת. עולה חדש גם הוא יתקשה מאוד.
התוכן של ההצגה נוגע במרכיבי התרבות הישראלית לדורותיה, הופך מיתוסים ישראליים אפ-סייד-דאון ובאופן כללי יש בהצגה עירבוביה שמחה ומבדרת (ולא חפה מאירוניה) של כל מה שאפשר להגיד עליו שהוא שלנו.
טקסט, משחק ובימוי – ללקק את האצבעות. צחקתי ובכיתי בפעם הראשונה. צחקתי ובכיתי בפעם השנייה.
"למה נשארנו כאן?" שואלת אחת השחקניות בהצגה (היא מתכוונת לישראל, אני מצטט מהזיכרון) 'כי אהבנו את המקום הזה, למרות הכל'. "

אירית ראב: הדיבוק – בין שני עולמות

"עיבוד מפעים למחזה היהודי המפורסם. מעבר לפרשנות הנהדרת של ההצגה, היא מוכיחה באופן בימתי את המצב של ישראל בשנות האלפיים, בה תושבי ישראל מביטים מטה ומגלים את יד השלטונות תקועה להם בתחת ומפעילה אותם לפי רצונה."

מיה אופיר מגנט: גילוי אליהו, קבוצת התיאטרון של רותי קנר.

"ההצגה מצליחה להחיות את השפה העברית. ההצגה מתקשרת לעולם תרבותי ישראלי ולאסוציאציות הקשורות אליו ואל החברה הישראלית בכלל."

ילדה וכלב חופשיים ברחובות יפו

מרתה מארחת

ביקורת ההצגה "טלוניוס ולולה"

מאת: מיכל פלח

בתור אם פצועת פסטיגלים אני חשדנית מאוד כלפי הצגות ומופעים המיועדים לילדים. אני מאמינה שילדים יכולים להבחין בין הצגה איכותית לבין הצגה שכל מטרתה היא מסחרית. לכן, שמחתי מאוד על ההזדמנות לצפות בהצגה "טלוניוס ולולה" שהועלתה בתיאטרון הסימטה ביפו העתיקה. בראשי דמיינתי אחר צהריים אינטימי עם בתי בת התשע, שיטוט בסמטאות, שתיית שוקו חם, ונמלאתי ציפייה לקראת צפייה בהצגת ילדים שונה. השיטוט בסמטאות היה נפלא: הים נשקף מעינינו, השוקו היה מתוק ונעים והכניסה לתיאטרון אכן היתה שונה. עם הכניסה לאולם התיאטרון הקטן והאינטימי חייכתי למראה השטיחים, הכריות הפזורות, והכורסאות הקטנות שיועדו לילדים. התיישבנו וחיכינו בחיוך להצגה.

אל הבמה עלתה הבימאית והעבירה הנחיות תמוהות של 'עשה ואל תעשה': אסור לאכול, אסור לשתות, אסור לדבר, אסור לשחק בטלפונים הניידים, מותר לעשות פיפי עכשיו כי אי אפשר באמצע, מותר וצריך לשבת ליד הילד כדי לוודא שלא יפריע. אה, וגם צריך לחכות עוד קצת כי אולי יגיעו עוד אנשים.

זו אמנם התנסותי הראשונה בכתיבת ביקורת תיאטרון, אך בתור אם יש לי ניסיון של תשע שנים, ואני יכולה לקבוע באופן ברור ביותר מספר דברים – לילדים קשה לשמור על ריכוז בהצגה המתחילה בחמש וחצי וכמעט בלתי אפשרי לחכות עוד עשרים דקות (!!) בישיבה באולם עד שההצגה תתחיל, ילדים צריכים פיפי גם כשזה לא מתאים לשחקנים וילדים צמאים ורעבים בשעה שש בערב. באשר למשחק ההורים בטלפונים הניידים, אני יכולה לומר שכאשר אני מגלה עניין בהצגה, אני לא שולחת יד לטלפון שלי, ואם אני מתחילה להציץ לכיוונו, זו כבר ביקורת בפני עצמה.

אז אם אניח לרגע בצד את כל העניינים הטכניים, אספר שעלילת המחזה טלוניוס ולולה מספרת על ידידות בין ילדה בת אחת עשרה, שרוצה להוכיח את עצמאותה, לכלב משורר לא חוקי. לולה הילדה נרתמת לעזור לכלב טלוניוס לברוח, ומקווה לפגוש אותו שוב לאחר שתהפוך את החברה לשוויונית וצודקת. אין ספק שההצגה אקטואלית ביותר ומעלה נושאים חשובים שעל סדר היום. עם זאת, למרות שהמסר היה ברור מאוד עבורי, בתי היתה מוטרדת יותר מהעובדה שילדה בת אחת עשרה נוסעת לבדה עם כלב ומשקרת להוריה ולא מחוסר הצדק שהוצג בפניה.

המרכיבים הבימתיים שבהם בחרה הבימאית היו מינימליים והתאימו לסוג ההצגה ולחלל שבו הוצגה, אך לדעתי השימוש בהם לא היה משמעותי מספיק, לא העשיר את העולם הבדיוני ולא תרם לאמירה. באשר לאפיון הדמויות, לא היה כל ניסיון (וטוב שכך) לחפש את השחקן לכלב, או את השחקנית לילדה. אכן, כפי שתמיד חשבתי, הילדים הם קהל חכם ומבינים מיד מהי המוסכמה הבימתית המוצעת להם ונכנסים לעולם הבדיוני.

הצגה המורכבת משני שחקנים על הבמה היא אתגר לא פשוט גם בתנאים אופטימליים, לכן אציין לשבח את השחקנים טל גינת והילה מצקר-הלוי, שהביאו חן רב לבמה, והתאימו עצמם לחלל העבודה המאתגר שהוצע להם, כמו גם לביצוע/אי-ביצוע של השירים בהצגה שהוקלטו מראש והושמעו כ-"פלייבק", אך היו בווליום כל כך נמוך, שהקהל שמע גם את לחישותיהם של השחקנים בזמן ששרו את השירים על הבמה.

כשההצגה הסתיימה, כבר הייתי מוכנה עם התיק על הכתף, וכשהציעו לנו להישאר ולהצטלם עם השחקנים, אני ובתי הבטנו זו בזו במבט מלא הבנה ונמלטנו דרך הדלת האחורית, שאותה איתרתי עוד באמצע ההצגה, קצת אחרי ששלחתי את ידי לכיוון הנייד כדי לבדוק הודעות בפייסבוק.

לסיכום, אומר שעל אף המשחק מלא החן והתכנים האקטואליים,  לא תמיד תיאטרון-לא-מסחרי הוא בהכרח איכותי יותר.

טלוניוס ולולה

תיאטרון הסימטה

מאת: סרג' קריבוס
בימוי: קטי רויטמן
שחקנים: טל גינת והילה מצקר-הלוי

תרגום מצרפתית ועיבוד: קטי רויטמן
פזמונים: ענת לוין
לחנים: יוני עמית
הפקה מוזיקלית: ליאור בלכר
הנחייה קולית: קלייר בן-דוד
כוריאוגרפיה: שלום ישראלי
עיצוב תפאורה ותלבושות: לוסיאנה פילמר
עיצוב גרפי: ריקי מוספי
עיצוב תאורה: אורי רובינשטיין

הצגות נוספות: 24/4/13 17:30.

חדש על הבמות – הצגת תיאטרון ישראלית

לכבוד יום העצמאות – מהי בעצם הצגה ישראלית?

*הכתבה פורסמה במקור לכבוד יום העצמאות בשנה שעברה. פרט לחלק מן ההצגות המוזכרות בה אשר כבר ירדו מן הבמות, תוכלו לראות שגם כעת היא רלוונטית למדי.

מאת: אירית ראב

כל שנה, באזור יום השואה ופינת יום הזיכרון ויום העצמאות, כל המדיות השונות מנסות לציין את הזמן הזה בדרך שלהם. בטלוויזיה מקרינים סרטים ותוכניות תיעודיות על מי שהלך ומי שנשאר. בעיתונות מנסים לחשוף בכתבות את הילדים האבודים שנשארו מאחור, את הנאצי שעוד נותר לצוד. ברדיו משמיעים שירים שקטים וטובים, הפנינים של הזמר הישראלי. ומה עם תיאטרון? התיאטראות סגורים ביום השואה ויום הזיכרון. הדבר היחיד שמוצג על הבמות זה טקסי זיכרון למיניהם. אבל כשמגיע יום העצמאות, כשסיימנו לנגב את הדמעות ולהגיד 'הנה, הרכנו את הראש, זכרנו. אפשר להמשיך.' גודשים את הרחובות צבעים בוהקים של כחול ולבן. ספריי לבן ומגעיל מעטר כל חלון ראווה. זיקוקים בשמיים ושיערות סבתא בידי הפעוטות. מנגלים בכל פינה ועל האש בכל אי תנועה.

בדרך כלל ביום הזה יש בטלוויזיה מרתון סרטים ישראליים. מקרינים ללא הרף נכסי צאן ברזל כמו הלהקה ומבצע סבתא. תוכניות ישראליות משובחות בכל הערוצים. ומה עם תיאטרון? התיאטראות סגורים בערב יום העצמאות. כי גם שחקנים צריכים לחגוג ולנפנף. אבל במוצאי יום העצמאות  יש הצגות ישראליות משובחות מן השורה הראשונה. בכל יום עצמאות, התיאטראות, פרינג' וממסדי כאחד, מציגים את העילית שברפרטואר הישראלי, את חוד החנית, את מצג הטיס של ההצגות השונות.

זה אולי יכול היה להיות רעיון נהדר לכשעצמו, אבל לא אצלנו. אצלנו העסקים כרגיל. בדרך כלל ההצגה ממשיכה כסדרה ומציגים את מה שיש ברפרטואר, בלי התכוונות מיוחדת. מה שנקרא – מה שיש בתפריט. אז מה יש בתפריט התיאטראלי? האם ניתן באמת ובתמים להכריז על הצגת תיאטרון מסוימת כ-ההצגה ישראלית? אחרי הכול כולנו יהודים וישראלים, ועל כן כל הצגה שלנו היא הצגה ישראלית בכל קנה מידה.

ניסיתי לחשוב ולחקור מהי הצגת תיאטרון ישראלית? האם יש מידות שיכולות להגדיר מהי הצגה ישראלית ומהי לא הצגה ישראלית? האם הצגה כמו "אחים בדם" היא הצגה ישראלית? אחרי הכול יוצרים ישראליים מבצעים אותה ושחקנים ישראלים רבים, מוכרים וטובים שיחקו בה בגרסאות קודמות שלה. האם הצגות כמו "משפחה חמה" או "פוסט טראומה" הן הצגות ישראליות? אחרי הכול, הן מדברות על נושאים ישראליים  כמו מה קורה אם לא מגיעים לליל הסדר ויחסינו עם הגרמנים. או שאולי ההצגה "השוטר אזולאי" בכיכובו של מוני מושונוב. גם הצגה בתיאטרון הלאומי וגם עיבוד בימתי לאחד הסרטים הקלאסיים של מדינת ישראל. יש יותר ישראלי מזה? ומה עם פרינג'? הצגות כמו "מייקל" בתמונע או "אללה בית"ר" בתיאטרון הסימטה מציגות את הנושאים הכי ישראליים שיש, בין אם טקסי זיכרון ובין אם היחסים בין כל השכבות של כור ההיתוך. יש יותר ישראלי מזה? ומה עם "האוהל האדום" ביפו? בכל זאת, הוא מציג את סיפורה של דינה ואחיה, יעקב ונשותיו – אבותינו וזה. אבל מדובר בעיבוד לספר של גויה. אז זה נפסל? ומה עם ההצגות של יוצרים ערביים על במת תיאטרון יפו או תחת קשתות עכו, הן אפילו לא נכנסות למשוואה?

האם ניתן, באמת ובתמים, להחליט מה זו הצגה ישראלית ומה לא?

לא. בפשטות, אי אפשר.

בואו פשוט נגיד שתיאטרון מוגדר על פי האיכות שלו, המשמעות שלו, החוויה שהוא מעביר, ולא הלאום שמוצמד לו בתעודת הזהות. תיאטרון טוב ירטיט לבבות בכל מקום, בכל שפה, בין אם מדובר על הצגה  מתורגמת מאנגלית על במות תל אביב ובין אם מדובר על הצגה בעברית על במות אירופה.

ובנימה זו, יום עצמאות שמח.