דבר העורכת

אומרים שבלונדון הייאוש נעשה יותר נוח, יש מוסיקה טובה, אנשים יותר נחמדים, טלוויזיה מצוינת… אה, והתיאטרון משובח!

גם הקור לא מדיר את התיירים ואוהבי התיאטרון מהרחובות של לונדון.. אותו קור המניב מעיני הקופאי, אותו שאלתי אם אפשר לרכוש כרטיסים להצגה החדשה של ג'ודי דנץ'. בתשובה, ותוך ניסיון בריטי לא  לצחוק לי בפרצוף, ענה שאין כרטיסים עד סוף מאי. מעניין מה אוסקר ווילד היה אומר על זה.

גם אצלנו, התיאטרון לא מפסיק לשנייה וכיאה לפסח יש פסטיבלים בכל פינה, החל מהתיאטרונטו ביפו ועד לפסטיבל הצגות ילדים בחיפה.

תיהנו וחג שמח!

                                                            אירית ראב

                                                            עורכת מרתה יודעת

תיאטרונט

והפעם – מיצג עובר מסך

מאת: מיה אופיר מגנט

לפני זמן מה, פורסם פוסט באתר "חורים ברשת", שעוסק בין היתר בתרבות ותופעות רשת, סרטון מתוך מיצג של אמנית המיצג מרינה אברמוביץ'. לאחר שפורסם הוא זכה ל"לייקים" רבים וקפץ בפיד שלי מעשרה אנשים שונים לפחות, שלחלקם אין קשר לתיאטרון. זה מאוד יוצא דופן שסרטון שעוסק באמנות המיצג מגיע לחשיפה כזאת ולכן אני תופסת את הזדמנות הפז וכותבת עליו לפני שיישכח בין דפי האינטרנט.

אמנות המיצג נולדה כמרד של אמנים נגד מסחור האמנות ונגד מעמדם של הציור והפיסול כמדיום האמנותי המרכזי. לכן, במקום ליצור חפצי אמנות כמו ציורים ופסלים הם עברו לאמנות חיה. הם הסתייגו מהנטייה לצמצם את תפקיד האמן לתפיסה המסורתית וערערו על חשיבות המוזיאון כמוקד האמנותי בכך שבחרו לפעול במנותק ממנו. אמני מיצג שפעלו בשנות החמישים והשישים אתגרו את הצופה לבחון מחדש את גבולות האמנות ולהרחיב את הגדרתה. המיצג הוא ביצוע של פעולה אמיתית בניגוד ל"כאילו" ולחיקוי שבתיאטרון. לדוגמה – אם בהצגה שחקן חותך את עצמו עם סכין מזויפת ודם מלאכותי, במיצג הוא יחתוך את בשרו עם סכין אמיתית. לרוב, כולל המיצג חזרה על אותה פעולה מספר רב של פעמים כדי ליצור אפקט חזק ולחרות אותה בזיכרון של הצופה.

מרינה אברמוביץ' נולדה בבלגרד להורים פרטיזנים ואנטי פאשיסטים בתקופת מלחמת העולם השנייה. היא החלה את לימודי האמנות ב-1965 ולמדה בתקופה בה אמנות המיצג ואמנות הגוף התחילו להתבסס. בתחילת דרכה היא נמשכה לציור אך בהמשך החלה ליצור עבודות סאונד שגרמו לה לעסוק בעצמה ובגופה בתור חומר, תיבת תהודה וכמצע. עבודותיה הראשונות של אברמוביץ' משנות ה-70 עוסקות בנקודות קיצון באמצעות מיצגים קשים.  במרבית עבודותיה קיים עיסוק בכוח הסיבולת של הגוף ובהתעללות פיזית בעצמה, בעיקר בעירום. אברמוביץ' משתמשת בגופה ככלי ביקורתי וכמטאפורה ליחסים ולמבנים חברתיים. היא מביעה ביקורת פמיניסטית על ידי שימוש מודע ומושכל במרכיבים דכאניים נגד עצמה.

מרינה אברמוביץ' ואולאיי (הכינוי האמנותי של אווה לייסיפן) נפגשו באמסטרדם ב-1976 והפכו לשותפים לחיים וליצירה. הם החליטו לחקור יחד נושאים כמו אגו, זהות אמנותית ואמון. באחד המיצגים המפורסמים שלהם הם נשמו זה לתוך פיו של זה עד שהתמוטטו מהרעלת פחמן חד חמצני. ככל שעבר הזמן הורעו חייהם המשותפים של השניים עד אשר לבסוף, בשנת 1988, החליטו לצעוד זה לקראת זו במשך שלושה חודשים משני קצות החומה הסינית ובסוף המסע נפרדו. לאחר הפרידה מאולאיי היא נישאה והתגרשה פעמיים נוספות.

בסרטון של אברמוביץ' שהופץ ברשת בשבוע האחרון מופיע מיצג שנקרא “The artist is present”. הוא התקיים במסגרת תערוכת רטרוספקטיבה שהוקדשה למרינה אברמוביץ' ב-2010 במוזיאון אמנות מודרנית בניו יורק. כל יום במשך שלושת חודשי התערוכה ישבה אברמוביץ' על כסא במשך תשע וחצי שעות ללא הפסקה. היא לא דיברה ולא קמה. על כסא העץ שמולה התחלפו מבקרים שנאסר עליהם לשוחח איתה או לגעת בה – רק להתבונן בה בזמן שהיא מתבוננת בהם. אברמוביץ' עוצמת את עיניה וכל פעם שהיא פותחת אותם היא מגלה אדם חדש שהתיישב מולה. בסרטון המדובר מתיישב אולאיי, בן זוגה לשעבר של אברמוביץ', על הכיסא מולה ללא ידיעתה. כאשר היא פוקחת את עיניה ורואה אותו אנחנו נחשפים לרגע אינטימי ביניהם במהלכו אברמוביץ' זזה בפעם היחידה בשלושת החודשים של המיצג ומחזיקה את ידיו של אולאיי.

על פי הכתבה ב"חורים ברשת" על המיצג של אברמוביץ', לפעמים המציאות מוכיחה שהיא יכולה להיות יפה יותר ומרגשת יותר מכל חיקוי הוליוודי שלה. בכתבה מתייחסים למיצג של אברמוביץ' כאל מציאות בניגוד ל"חיקוי הוליוודי". זוהי התייחסות מעניינת מכיוון שהיא מעלה שאלה על הגבול בין המיצג למציאות. כאשר אולאיי מתיישב על הכיסא מול אברמוביץ' זוהי "מציאות" מכיוון שזה לא היה רגע מתוכנן מראש, אבל זהו גם חלק מתוך מיצג אמנותי שמופיע בתוך מוזיאון בפני קהל. לא רק זה, אלא זהו קטע קצרצר מתוך מיצג שנמשך שלושה חודשים, אשר צולם והועלה לרשת, מה שנותן לו רובד נוסף. האם זאת עדיין אותה היצירה? האם היא נושאת את אותה המשמעות? מיצגים לרוב מועלים מספר מועט של פעמים כדי לשמור על האותנטיות שלהם ולכן מוצאים האמנים פיתרון בתיעוד של המיצג בין אם דרך ווידאו או עדויות של צופים וחוקרים, אך התיעוד שאנחנו רואים במחשב אינו המיצג עצמו ואינו נושא את אותן המשמעויות והעומק. הבחירה בקטע הספציפי הזה מתוך המיצג לצד העובדה שלקטע התווספה בעריכה מוסיקת רקע רומנטית ונוגה הופכת אותו דומה יותר לסצנה הוליוודית מרגשת מאשר לרגע "מציאותי".

שאלה נוספת שעולה מהמיצג היא על הגבול בין צופה למופיע. כאשר אולאיי מתיישב מול אברמוביץ' הוא הופך מצופה למופיע. נוכחותו מעוררת באברמוביץ' תגובות שונות משהתעוררו בה למראה מבקרים אחרים. ברגע שאברמוביץ' ואולאיי מחזיקים ידיים הקהל מגיב במחיאות כפיים וכך הופך גם הוא מצופה למופיע. כמו כן, באמצעות ההעלאה של הסרטון לרשת נוצר קהל צופים נוסף – הצופים שיושבים מול המסך בבית. הם מקבלים חוויה שונה משקיבלו הצופים במיצג האמיתי וגם התגובה שלהם שונה לגמרי. הצופים בבית לא ימחאו כפיים אבל הם יכולים לעשות Like או Share. זה כמובן מעלה שאלות נוספות כמו מה ההבדל בין חווית הצפייה כאן ועכשיו לעומת הצפייה בסרטון? מה ההבדל בין הפעולה של הקהל לעומת הפעולה של הצופה בבית? ועוד…

הכתבה של "חורים ברשת" ואופן עריכת הסרטון עצמו עושים רומנטיזציה של המפגש ומציגים אותו כסצנת שיא של סרט רומנטי, אך הם גם מעלים שאלות מעניינות ביותר. אנחנו יכולים לראות כיצד אמנות המיצג מערערת גבולות, בין מציאות ואמנות, בין צופה למופיע, ואפילו את גבולות מסך המחשב. ניתן לומר שכאשר אנחנו צופים בסרטון יש בכך צורה מסוימת של המשך המיצג – הצופה בבית מביט דרך הסרטון על אברמוביץ' ואולאיי המביטים זה בזה.

אובייקטיבית

על ההצגה "קוראים לי רייצ'ל קורי" בפסטיבל התיאטרונטו

מאת: אנה מינייב

בסוף חודש מרץ תעלה במסגרת פסטיבל תיאטרונטו ההצגה "קוראים לי רייצ'ל קורי", הצגת יחיד המבוססת על היומנים שניהלה קורי האמריקאית, אקטיביסטית שפעלה נמרצות למען זכויות אדם, עד אשר נהרגה על ידי דחפור צה"לי בשטח עזה בזמן שביקשה להיות מגן אנושי מפני הריסתם של בתי פלסטינים במהלך האינתיפאדה השנייה.

אמנם התיאור הזה נשמע כמו הצגה שנויה במחלוקת, במיוחד כאשר היא פונה לעם הישראלי הרגיש, אך אין זה העניין כלל. הראיון שערכתי עם סיוון קרצ'נר, המגלמת את דמותה של רייצ'ל בהצגה, מבהיר כי לא בפוליטיקה עסקינן, אלא באנושיות, בסבל גדול ובתקווה גדולה אף יותר.

רייצ'ל קורי הייתה סטודנטית אמריקנית, והתנדבה בתנועת הסולידריות הבין-לאומית (ISM). למעשה, נפשה הכירה את הסבל האנושי באשר הוא כבר מגיל מאוד צעיר, ובעודה בת 10 היא קראה להפסיק את הרעב העולמי. היא לא הייתה מלאת יומרה אלא הבינה בשלב מוקדם מאוד בחייה, שהעולם גדוש בסבל ובכאב, אותם היא ייחלה למזער. בשנת 2003 היא הגיעה לעזה במסגרת התנועה, בכדי לסייע, ואולי אפילו בכדי לעצור את אי הצדק.  לאחר מותה הטרגי, השחקן והבמאי אלן ריקמן והעיתונאית קתרין וינר ערכו את כתביה של רייצ'ל, שכללו יומנים ומכתבים, והפכו אותם לכדי מחזה. המחזה הוצג לראשונה בתיאטרון הרויאל קורט הלונדוני בשנת 2005, ועתה, הוא עולה כאן, בארצנו הקטנטונת, במקום ה"פשע", במקום בו הכול התחיל ובשביל רייצ'ל גם נגמר.

את ההצגה ביים ארי רמז, אשר החליט ביחד עם סיוון קרצ'נר להעלות על הבמה את הסיפור של רייצ'ל. לא מתוך נקודת מבט מבקרת אלא מתוך הזדהות גדולה עם המסר של הבחורה הזאת, שרצתה, בסך הכול, לתקן את העולם. "היא מסתכלת ואומרת – יש כאן אי צדק" מדגישה סיוון, "יש כאן חזקים ויש כאן חלשים שחיים בסיטואציה של תת תנאים, רעבים ללחם, במצב כלכלי מרוסק ומצד שני, אנשים שחיים במדינה עם זכויות". יחד עם זאת, לא באלה עוסקת ההצגה הזאת ואין כאן מקום להתקוממות או תהייה, רייצ'ל אמנם הגיעה לעזה, אך די לנו להציץ בכל המתרחש בעולמנו ולראות כי המצב זהה במקומות רבים בעולם.

סיוון וארי דווקא מבקשים לבחון את סיפורה האישי של רייצ'ל, " אני מתעניינת בסיפור האישי, ואם אני רוצה שקהל ישב ויקשיב אז זה יכול לעבור רק דרך חוויה אישית". המסר החברתי של רייצ'ל הוא זה שהביא את כל הנוגעים בדבר להעלות את ההצגה הזאת בישראל, למרות שבעבר כבר העלתה התנגדויות רבות. "אני שמחה שהעלאת ההצגה בארץ לא עוררה התנגדות, כי אין באמת על מה, אבל היו חששות מכיוון שבארה"ב, כאשר רצו להעלות אותה בניו יורק, הקהילה היהודית התנגדה, היא הפעילה לחץ וזה לא עלה. היהודים הצליחו להשתיק את הקול שלה", מספרת סיוון. רייצ'ל חשה הזדהות עם הסבל של בני האדם באשר הם, וגם לסבל היהודי התייחסה רבות, אך הבחורה הצעירה הזאת ידעה לראות את העולם דרך רזולוציה אחרת לגמרי, מבחינתה אי הצדק, צריך להיגמר בכל העולם, אחת ולתמיד.

התמימות של רייצ'ל הייתה גדולה וההתבדות לא פחות, "היא לא באמת הבינה לאן היא מגיעה, ה-'טעות' הכי גדולה שלה הייתה שהיא חשבה שהיא תוכל לשנות, שזה יעזור", מספרת לי סיוון בהשלמה חרישית, "רייצ'ל מתוסכלת שהיא לא רואה תוצאה בשטח, שהבתים ממשיכים להיהרס", אבל בעיני סיוון, רייצ'ל פספסה את הנקודה החשובה ביותר, ההרס לא ייעצר בן רגע וההתנגדות היא זו שחשובה בסיטואציה הקשה הזאת.

אל תטעו, ההצגה הזאת לא עוסקת בטהרת האדמה והסכסוך הבלתי פוסק, אלא היא מתייחסת לכל אותם העוולות בעולם דרך עיניה של בחורה אמיצה אחת, שהעזה לחלום ולנסות לשנות סדרי עולם, "יכול להיות שאם היא הייתה חיה היום, היא הייתה הולכת לסוריה למשל או למקום אחר, ולא בהכרח זה היה קשור לעזה", אומרת סיוון.

ההזדהות של סיוון עם הדמות אותה היא מגלמת נובעת בין היתר מהמקום בו קורי עדה כל הזמן לאי הצדק בעולם, מקום בו קשה מאוד להימצא כשאתה ער לסבל אך אין בידיך פתרונות ממשיים להפסיקו. כפי שאמרה סיוון "זה מאוד קשה נפשית לעמוד מול משהו שאתה רוצה לעצור אבל אתה לא יכול לעצור", שהרי לא מדובר כאן על מי הוא הצודק ומי הוא הטועה, אלא על המצב עצמו שנוצר בעקבות החיפוש אחר אשמים. רייצ'ל באמת עמדה, באופן סמלי ומילולי, מול מה שהיא רצתה לעצור. היא נעמדה מול דחפור שהיה בדרכו להרוס בית נוסף בעזה, והיא החליטה לעצור אותו, מעשה ששילמה עליו בחייה.

סיוון מוסיפה כי דווקא בגלל הקרבה של הסיפור אלינו, לקהל הישראלי יש תפקיד בהצגה. הוא חלק מהסיפור ויש לו עמדה, כזאת או אחרת, בגלל השירות הצבאי והמעורבות העמוקה בהליכים מדיניים וצבאיים. כאמור, אף אחד לא מטיף מוסר לאף אחד אחר, אך אל תצפו לצאת אדישים מההצגה, מכיוון שהיא נוגעת בכל אותם דברים פשוטים המשותפים לכולנו, הרצון לחיות בכבוד ובשלווה.

אין זה מפתיע שסיוון בחרה לספר את סיפורה של רייצ'ל, בתור אחת מהמנהלות של קבוצת התיאטרון תה"ל,  תיאטרון שעוסק בקבוצת מיעוט. היא מאמינה שאם כבר לעשות תיאטרון אז שיהיה חברתי, "לא חסרות בחברה שלנו הישראלית דוגמאות לאי צדק וקיפוח ולמידור של קבוצות באוכלוסייה" אומרת סיוון, ואני מהנהנת בהסכמה.

באחד מכתביה כותבת רייצ'ל כי בעיניה עצם העובדה שאנשים ממשיכים לחיות ולא נכנעים למצב העגום בו כולנו שרויים, זאת ההתגלמות האנושית ביותר להתנגדות לא אלימה, וגם ההצגה הזאת, היא התגלמות הרצון העז בשינוי, בהארה, בצדק!

 *צילום (המופיע בגוף הכתבה): ז'ראר אלון

קוראים לי רייצ'ל קורי

פסטיבל תיאטרונטו 2013 – 28-30/3

על פי כתביה של רייצ’ל קורי
בעריכת אלן ריקמן וקאת’רין ווינר

תרגום: אביהוד תדהר
בימוי: ארי רמז
משחק: סיון קרצ'נר

מפיק: תומר כהן
מוזיקה: רן בגנו

תפאורה: איה בן אשר

תאורה: יעקב סליב

כדאי לעקוב אחר מועדי ההצגות בדף הפייסבוק של התיאטרונטו

גיליון 28

דבר העורכת

תיאטרונט מאת: מיה אופיר מגנט

אובייקטיבית על ההצגה "קוראים לי רייצ'ל קורי" מאת: אנה מינייב

חדירה קטלנית על ההצגה "חדירה" בתיאטרון תה"ל מאת: יאשה קריגר

360 – חדש במרתה יודעת 360 מילים על הדבר המופלא הזה שנקרא תיאטרון ישראלי מאת: חוה ירום

חדירה קטלנית

על ההצגה "חדירה" בתיאטרון תה"ל

מאת: יאשה קריגר

אשלי וריין הן חברות-הכי-טובות בגילאי ה-30 שלהן. אשלי אוהבת בנים, ריין אוהבת בנות. אשלי משתפת את ריין בעלילות האהבים שלה וריין מגיבה בקוליות, כמובן. אך מתחת לפני השטח מבעבעים רגשי הקנאה והתשוקה. כאשר ריין מגיעה לילה אחת לביתה של אשלי ונתקלת באמה, מגי, milf מהממת, הרגשות הללו פורצים החוצה. אם לא את הבת, אז לפחות את האמא.

זוהי עלילת המחזה "חדירה" מאת המחזאית/עיתונאית האמריקאית ווינטר מילר, לפחות מעל פני השטח. בהתבוננות ברובד או שניים מתחת, אפשר למצוא כאן כמה אמירות על יחסי חברות, מחויבות, הליכה בתלם ופריצת מוסכמות.

אם מקלידים את שם המחזאית בוויקיפדיה, ניתן לראות שבקטגורית הנושאים עליהם היא כותבת מצוין נמצאים מגדר ורצח-עם. ברצח-עם הכוונה היא למחזה שכתבה על דרפור ושעלה בהצלחה רבה בניו-יורק (ושעולה בימים אלו גם בישראל). תה"ל, באופן מובן מאליו, קפצו על נושא המגדר. אביהוד תדהר תרגם את המחזה מאמריקאית מדוברת לעברית-אמריקאית מדוברת ודפנה רובינשטיין ביימה בצורה פשוטה ונטולת יומרות. לא שיש פסול בפשטות, נהפוך הוא, אך כל אליה והקוץ שלה.

צילום: לואיז גרין

במקרה של המחזה דנן, הפשטות (וניתן אף להוסיף פשטות "אמריקאית") היא נקודת החולשה. ישנה כאן רדידות עיתונאית שמתבטאת בהמון מלל סתמי שאין בו כדי לשפוך אור על הוויה מסוימת, מקסימום לומר כמה מילים על נושא מוגדר פחות או יותר. במקרה הזה אלו הם יחסי חברות סטרייטים-לסביים ופער בין-דורי. וכמו במחזה אמריקאי פר-אקסלנס, הנגיעה פה היא על קצה המזלג, מרפרפת ולא חופרת מדי, לטוב ולרע. כי המחזה כן מספק הצצה שיכולה להיות מעניינת ומצד שני אין מנוס מן התחושה שזה בנאלי להחריד.

את שני צדי המטבע הזה מביאות גם השחקניות. הצמד הצעיר (דבי יבלונקה בתפקיד אשלי ותמר גוטמן בתפקיד ריין) אחראי על הבנאליות, שמתבטאת במשחק אוטומטי-משהו המתובל בפרובוקציות לסביות חביבות. לעומת זאת, אורלי טובלי בתפקיד מגי, האם-רעייה העסיסית החנוטה בזוגיות מעייפת, מספקת מפגן של משחק משובח, חף ממניירות ורווי ניואנסים של עומק ובשלות. רגעי המשחק הנקי והאפקטיבי שלה, הם אלה שיש בכוחם לגעת באזורי הנפש שמעבר לבנאליות של המחזה.

חלל ההצגה מוסב לבר, ובמהלכה מוצעים לקהל צ'ייסרים של עראק. אפשר גם להזמין אוכל ושתייה, מה שמספק חוויה מרעננת לכשעצמה. את כל ההצגה מתבל פסקול משובח של מיכל שר (הספקתי לזהות את yeah yeah yeahs, the knife, robyn – בקיצור, חגיגה לאוזניים ההיפסטריות). היא עצמה נמצאת על עמדת הדיג'יי, בעוד הקהל מוזמן לשבת ליד שולחנות-בר עגולים ולאו-דווקא בכסאות האולם הרגילים. עוד טאץ' קונספטואלי נחמד.

בשורה התחתונה, "חדירה" היא יותר משחק מקדים מאשר האקט עצמו, ובתור שכזה יש בה רגעים שמעוררים תיאבון לדבר האמיתי, לצד מספיק רגעים שגורמים לרצות לוותר ולהעדיף את יד ימין.

תה"ל – "חדירה" מאת ווניטר מילר

תרגום: אביהוד תדהר

בימוי: דפנה רובינשטיין

מוסיקה: מיכל שר

תפאורה ותאורה: עלי קפלן-וילדמן

משחק: אורלי טובלי, דבי יבלונקה, תמר גוטמן

מועדי הצגות נוספות:  9-11/4/13

360

טור חדש במרתה יודעת!

360 מילים על הדבר המופלא הזה שנקרא תיאטרון ישראלי

מאת: חוה ירום

*כל הנאמר בטור זה אינו אלא דעה אישית של הכותבת.

לאחרונה, באחד מעיתוני ארצנו, פורסמה כתבה מהללת על איתי טיראן. על פי כותרות הכתבה, טיראן הוא הוא התקווה הגדולה ביותר של התיאטרון הישראלי ומדובר בלא פחות מאשר לורנס אוליבייה הישראלי. אין ספק כלל שמר טיראן הצעיר הוא שחקן ובמאי מוכשר ביותר, אבל עצם האמירה כי הוא זה שעומד להציל את ממלכת ישראל התיאטרונית מהריקבון הפושה בה, היא אמירה שקצת, בלשון המעטה, עפה על עצמה ומתרסקת על גבי הקיר. נכון, המצב בתיאטרון המקומי יכול בהחלט להשתפר, אבל ישנו מגוון נרחב של אמני תיאטרון צעירים שתורמים לא פחות ונחשבים לאמנים מסקרנים ואיכותיים. היריעה קצרה מדי מלהכיל את כולם, אך צריך רק להעז ולראות, ולא להסתפק במה שמונח מוכן, פושר, לפנינו.

שתי הפקות ישנות, חזרו לאחרונה לאור הזרקורים. האחת הנה "כפר" של גשר, אותו להיט משנות התשעים, מאת יהושע סובול, בכיכובו של סשה דמידוב. השנייה, הנה "חברות הכי טובות", המועלית בשיתוף פעולה של הקאמרי ובית לסין. בניגוד להצגה בגשר, בה משחקים חלק נכבד של הקאסט המקורי, בשילוב שחקנים חדשים, "החברות הכי טובות" מורכבת מקאסט חדש לגמרי. עכשיו, נשאלת השאלה – למה לעזאזל צריך עוד הפקה של "חברות הכי טובות", מעט אחרי שעל ההפקה הקודמת ירד המסך? כבודם של כל היוצרים בהפקה, בין אם גלעד קמחי הבמאי ובין אם צוות השחקניות, המעצבים, וכל יתר העומדים מאחורי הקלעים, בהחלט במקומו מונח, אבל עצם הבחירה להעלות את ההצגה שוב קצת תמוהה ומצביעה על מניעים כלכליים גרידא. לו היו בוחרים לקחת את הקאסט המקורי, את השילוש הקדוש של ווקסמן-מור-פון שוורצה, אז היתה פה אמירה כלשהי, מעין בדיקה אמנותית על חלוף הזמן והאם הקסם באמת פג…

תיאטרון חיפה האמיץ משהו, המעלה בימים אלו את ההצגה "אמנות", מציג לעיתים גם בבית ציוני אמריקה בתל אביב. דבר זה הנו דבר מבורך, מאחר והוא מאפשר לצופים ליהנות מהארסנל החיפאי, גם מבלי להצפין. הבעיה העיקרית טמונה דווקא באולם, ובמגוון התכנים הטכניים, המתווספים להצגה באופן בלתי מתוכנן, החל מצפצופי אזעקה חסרי פשר ועד לצעקות של עובדים מאחורי הקלעים, הפולשות אל הבמה. בזכות המשחק המופתי של הקאסט בכלל ויכולות האלתור של נורמן עיסא בפרט, הפגם קיבל טוויסט קומי, אבל עדיין – באמנות, כמו באמנות, בהחלט יש גם פאקים טכניים שכדאי לתקן מבעוד מועד ולהעניק לצופים חוויה מושלמת, לפחות כמו זו המתקבלת בשירותי המתחם.