על ההצגה "קוראים לי רייצ'ל קורי" בפסטיבל התיאטרונטו
מאת: אנה מינייב
בסוף חודש מרץ תעלה במסגרת פסטיבל תיאטרונטו ההצגה "קוראים לי רייצ'ל קורי", הצגת יחיד המבוססת על היומנים שניהלה קורי האמריקאית, אקטיביסטית שפעלה נמרצות למען זכויות אדם, עד אשר נהרגה על ידי דחפור צה"לי בשטח עזה בזמן שביקשה להיות מגן אנושי מפני הריסתם של בתי פלסטינים במהלך האינתיפאדה השנייה.
אמנם התיאור הזה נשמע כמו הצגה שנויה במחלוקת, במיוחד כאשר היא פונה לעם הישראלי הרגיש, אך אין זה העניין כלל. הראיון שערכתי עם סיוון קרצ'נר, המגלמת את דמותה של רייצ'ל בהצגה, מבהיר כי לא בפוליטיקה עסקינן, אלא באנושיות, בסבל גדול ובתקווה גדולה אף יותר.
רייצ'ל קורי הייתה סטודנטית אמריקנית, והתנדבה בתנועת הסולידריות הבין-לאומית (ISM). למעשה, נפשה הכירה את הסבל האנושי באשר הוא כבר מגיל מאוד צעיר, ובעודה בת 10 היא קראה להפסיק את הרעב העולמי. היא לא הייתה מלאת יומרה אלא הבינה בשלב מוקדם מאוד בחייה, שהעולם גדוש בסבל ובכאב, אותם היא ייחלה למזער. בשנת 2003 היא הגיעה לעזה במסגרת התנועה, בכדי לסייע, ואולי אפילו בכדי לעצור את אי הצדק. לאחר מותה הטרגי, השחקן והבמאי אלן ריקמן והעיתונאית קתרין וינר ערכו את כתביה של רייצ'ל, שכללו יומנים ומכתבים, והפכו אותם לכדי מחזה. המחזה הוצג לראשונה בתיאטרון הרויאל קורט הלונדוני בשנת 2005, ועתה, הוא עולה כאן, בארצנו הקטנטונת, במקום ה"פשע", במקום בו הכול התחיל ובשביל רייצ'ל גם נגמר.
את ההצגה ביים ארי רמז, אשר החליט ביחד עם סיוון קרצ'נר להעלות על הבמה את הסיפור של רייצ'ל. לא מתוך נקודת מבט מבקרת אלא מתוך הזדהות גדולה עם המסר של הבחורה הזאת, שרצתה, בסך הכול, לתקן את העולם. "היא מסתכלת ואומרת – יש כאן אי צדק" מדגישה סיוון, "יש כאן חזקים ויש כאן חלשים שחיים בסיטואציה של תת תנאים, רעבים ללחם, במצב כלכלי מרוסק ומצד שני, אנשים שחיים במדינה עם זכויות". יחד עם זאת, לא באלה עוסקת ההצגה הזאת ואין כאן מקום להתקוממות או תהייה, רייצ'ל אמנם הגיעה לעזה, אך די לנו להציץ בכל המתרחש בעולמנו ולראות כי המצב זהה במקומות רבים בעולם.
סיוון וארי דווקא מבקשים לבחון את סיפורה האישי של רייצ'ל, " אני מתעניינת בסיפור האישי, ואם אני רוצה שקהל ישב ויקשיב אז זה יכול לעבור רק דרך חוויה אישית". המסר החברתי של רייצ'ל הוא זה שהביא את כל הנוגעים בדבר להעלות את ההצגה הזאת בישראל, למרות שבעבר כבר העלתה התנגדויות רבות. "אני שמחה שהעלאת ההצגה בארץ לא עוררה התנגדות, כי אין באמת על מה, אבל היו חששות מכיוון שבארה"ב, כאשר רצו להעלות אותה בניו יורק, הקהילה היהודית התנגדה, היא הפעילה לחץ וזה לא עלה. היהודים הצליחו להשתיק את הקול שלה", מספרת סיוון. רייצ'ל חשה הזדהות עם הסבל של בני האדם באשר הם, וגם לסבל היהודי התייחסה רבות, אך הבחורה הצעירה הזאת ידעה לראות את העולם דרך רזולוציה אחרת לגמרי, מבחינתה אי הצדק, צריך להיגמר בכל העולם, אחת ולתמיד.
התמימות של רייצ'ל הייתה גדולה וההתבדות לא פחות, "היא לא באמת הבינה לאן היא מגיעה, ה-'טעות' הכי גדולה שלה הייתה שהיא חשבה שהיא תוכל לשנות, שזה יעזור", מספרת לי סיוון בהשלמה חרישית, "רייצ'ל מתוסכלת שהיא לא רואה תוצאה בשטח, שהבתים ממשיכים להיהרס", אבל בעיני סיוון, רייצ'ל פספסה את הנקודה החשובה ביותר, ההרס לא ייעצר בן רגע וההתנגדות היא זו שחשובה בסיטואציה הקשה הזאת.
אל תטעו, ההצגה הזאת לא עוסקת בטהרת האדמה והסכסוך הבלתי פוסק, אלא היא מתייחסת לכל אותם העוולות בעולם דרך עיניה של בחורה אמיצה אחת, שהעזה לחלום ולנסות לשנות סדרי עולם, "יכול להיות שאם היא הייתה חיה היום, היא הייתה הולכת לסוריה למשל או למקום אחר, ולא בהכרח זה היה קשור לעזה", אומרת סיוון.
ההזדהות של סיוון עם הדמות אותה היא מגלמת נובעת בין היתר מהמקום בו קורי עדה כל הזמן לאי הצדק בעולם, מקום בו קשה מאוד להימצא כשאתה ער לסבל אך אין בידיך פתרונות ממשיים להפסיקו. כפי שאמרה סיוון "זה מאוד קשה נפשית לעמוד מול משהו שאתה רוצה לעצור אבל אתה לא יכול לעצור", שהרי לא מדובר כאן על מי הוא הצודק ומי הוא הטועה, אלא על המצב עצמו שנוצר בעקבות החיפוש אחר אשמים. רייצ'ל באמת עמדה, באופן סמלי ומילולי, מול מה שהיא רצתה לעצור. היא נעמדה מול דחפור שהיה בדרכו להרוס בית נוסף בעזה, והיא החליטה לעצור אותו, מעשה ששילמה עליו בחייה.
סיוון מוסיפה כי דווקא בגלל הקרבה של הסיפור אלינו, לקהל הישראלי יש תפקיד בהצגה. הוא חלק מהסיפור ויש לו עמדה, כזאת או אחרת, בגלל השירות הצבאי והמעורבות העמוקה בהליכים מדיניים וצבאיים. כאמור, אף אחד לא מטיף מוסר לאף אחד אחר, אך אל תצפו לצאת אדישים מההצגה, מכיוון שהיא נוגעת בכל אותם דברים פשוטים המשותפים לכולנו, הרצון לחיות בכבוד ובשלווה.
אין זה מפתיע שסיוון בחרה לספר את סיפורה של רייצ'ל, בתור אחת מהמנהלות של קבוצת התיאטרון תה"ל, תיאטרון שעוסק בקבוצת מיעוט. היא מאמינה שאם כבר לעשות תיאטרון אז שיהיה חברתי, "לא חסרות בחברה שלנו הישראלית דוגמאות לאי צדק וקיפוח ולמידור של קבוצות באוכלוסייה" אומרת סיוון, ואני מהנהנת בהסכמה.
באחד מכתביה כותבת רייצ'ל כי בעיניה עצם העובדה שאנשים ממשיכים לחיות ולא נכנעים למצב העגום בו כולנו שרויים, זאת ההתגלמות האנושית ביותר להתנגדות לא אלימה, וגם ההצגה הזאת, היא התגלמות הרצון העז בשינוי, בהארה, בצדק!
*צילום (המופיע בגוף הכתבה): ז'ראר אלון
קוראים לי רייצ'ל קורי
פסטיבל תיאטרונטו 2013 – 28-30/3
על פי כתביה של רייצ’ל קורי
בעריכת אלן ריקמן וקאת’רין ווינר
תרגום: אביהוד תדהר
בימוי: ארי רמז
משחק: סיון קרצ'נר
מפיק: תומר כהן
מוזיקה: רן בגנו
תפאורה: איה בן אשר
תאורה: יעקב סליב
כדאי לעקוב אחר מועדי ההצגות בדף הפייסבוק של התיאטרונטו
בסרטון של אברמוביץ' שהופץ ברשת בשבוע האחרון מופיע מיצג שנקרא “The artist is present”. הוא התקיים במסגרת תערוכת רטרוספקטיבה שהוקדשה למרינה אברמוביץ' ב-2010 במוזיאון אמנות מודרנית בניו יורק. כל יום במשך שלושת חודשי התערוכה ישבה אברמוביץ' על כסא במשך תשע וחצי שעות ללא הפסקה. היא לא דיברה ולא קמה. על כסא העץ שמולה התחלפו מבקרים שנאסר עליהם לשוחח איתה או לגעת בה – רק להתבונן בה בזמן שהיא מתבוננת בהם. אברמוביץ' עוצמת את עיניה וכל פעם שהיא פותחת אותם היא מגלה אדם חדש שהתיישב מולה. בסרטון המדובר מתיישב אולאיי, בן זוגה לשעבר של אברמוביץ', על הכיסא מולה ללא ידיעתה. כאשר היא פוקחת את עיניה ורואה אותו אנחנו נחשפים לרגע אינטימי ביניהם במהלכו אברמוביץ' זזה בפעם היחידה בשלושת החודשים של המיצג ומחזיקה את ידיו של אולאיי.
שתי הפקות ישנות, חזרו לאחרונה לאור הזרקורים. האחת הנה "כפר" של גשר, אותו להיט משנות התשעים, מאת יהושע סובול, בכיכובו של סשה דמידוב. השנייה, הנה "חברות הכי טובות", המועלית בשיתוף פעולה של הקאמרי ובית לסין. בניגוד להצגה בגשר, בה משחקים חלק נכבד של הקאסט המקורי, בשילוב שחקנים חדשים, "החברות הכי טובות" מורכבת מקאסט חדש לגמרי. עכשיו, נשאלת השאלה – למה לעזאזל צריך עוד הפקה של "חברות הכי טובות", מעט אחרי שעל ההפקה הקודמת ירד המסך? כבודם של כל היוצרים בהפקה, בין אם גלעד קמחי הבמאי ובין אם צוות השחקניות, המעצבים, וכל יתר העומדים מאחורי הקלעים, בהחלט במקומו מונח, אבל עצם הבחירה להעלות את ההצגה שוב קצת תמוהה ומצביעה על מניעים כלכליים גרידא. לו היו בוחרים לקחת את הקאסט המקורי, את השילוש הקדוש של ווקסמן-מור-פון שוורצה, אז היתה פה אמירה כלשהי, מעין בדיקה אמנותית על חלוף הזמן והאם הקסם באמת פג…
