דבר העורכת

תלתן מעובדלכבוד יום האישה הבינלאומי, במקום לבדוק סטטיסטיקות ודיווחים על מצבן של הנשים בתיאטרון הישראלי, ולבחון את מספר הבמאיות והנשים בתפקידים הבכירים לעומת אלו מן המין השני, אני מעדיפה להפנות את הפולו-ספוט לכוכבת אחת. לא אנושית אמנם ואין לה ארבע רגליים, אבל יש לה כבוד ואמביציה יוצאים מהכלל. מדובר בזאבה תלתן.

לאחר תאונה, המטפלים נאלצו לכרות את רגלה ולהביא אותה אל מתחם הזאבים בספארי. שם, כנגד כל הסיכויים, היא פילסה את דרכה עד לכדי הנקבה הדומיננטית בלהקה, למרות שיש לה רק שלוש רגליים.

אין הדבר מעיד שבכדי להיות חזקה ודומיננטית, האישה צריכה לפתוח רגליים. להיפך. יש להמשיל את כוחה של תלתן להשיג את המטרות העומדות לפניה, אל היכולת של כל אישה באשר היא להגשים את כל המטרות והחלומות שהיא מבקשת להגשים. במקרה של תלתן, לא היו לה דברים אחרים בלו"ז היומי מלבד להיות הזאבה הנחשבת בשבט, והיא בהחלט מימשה זאת.

מקווה שתיהנו,

                                                אירית ראב

                                                עורכת מרתה יודעת

משל טכנולוגי

על ההצגה "מאנקי ביזנס"

מאת: יאשה קריגר

נדמה שהשיח הטכנולוגי כובש את העולם. למעשה, נדמה ככה כבר די הרבה זמן, לפחות במשך מאה השנים האחרונות. אנחנו חיים ונושמים את הטכנולוגיה, קוראים ומדברים אותה, צורכים אותה, מתבוננים בה, מתמכרים אליה.. כעת נשאלת השאלה מה לגבי התיאטרון? כיצד הוא מתערבב עם השיח הטכנולוגי והאם יש לטכנולוגיה ביטוי על הבמה? לכאורה, התשובה היא כן. תהליכי הפקה בתיאטרון הושפעו ומושפעים מההתקדמות הטכנולוגית באופן בלתי נמנע. זה ברור עוד לפני שנכנסים לפירוט הפרמטרים המושפעים טכנולוגית: תאורה, סאונד, וידאו וכו'.

אך מעבר לשאלת העיסוק הטכנולוגי-צורני ישנה גם שאלת העיסוק בתוכן. עד כמה התיאטרון נותן ביטוי להלך הרוח הטכנולוגי מבחינת התכנים בהם הוא מתעסק? וכאן התשובה היא מעט שונה. בעוד שבמדיה המצולמת אנו רגילים לסדרות מדע-בדיוני ודרמות המתכתבות עם תרבות ההיי-טק המקיפה אותנו, הרי שעל במת התיאטרון, ובעיקר זה הממוסד, המצב הוא אחר. לא שאין הבלחות – יש. אבל ההנחה (הבלתי נאמרת, שמקורה אי-שם ברומנטיציזם הגרמני…), היא שהתיאטרון, כמו גם הספרות, עוסק קודם כל בנפש האדם. ונפש האדם, בשום אופן אינה יכולה להיות קשורה לאייפונים וטאבלטים.

במרווח הזה בדיוק מתפרשת קבוצת אורתו-דה עם העבודה החדשה שלה, "מאנקי ביזנס", עבודה שמוצגת בתכניית פסטיבל 'קליפה אדומה' לתיאטרון חזותי – משל פואטי. באולם הקטן של תיאטרון 'קליפה', מאחורי בריקדה של שקי-חול, מופיעות ארבע דמויות שחורות-רובוטיות, כאשר לכולן מרכז בקרה אחד (בצורת לפטופ של אפל, עם סמל עץ הדעת). הן מופיעות לאחר הכנסת התקע לשקע, ה-"ויהי אור" הטכנולוגי. מרכז הבקרה מניב אותות שהם סמלים המצטיירים על פניהן השחורות של הדמויות. נקודות וקוים שמתחברים לסמיילים, לסימני שאלה וקריאה ובהמשך כמובן לצלב, מגן-דוד וסהר. אנו עדים, למעשה, לבריאת העולם מזוית טכנולוגית.

מונקי - מעובד

בהמשך צצים ארבעה קופים (שלושה זכרים ונקבה) ומקפצים בג'ונגל שנוצר בן-רגע. הקופים מקיימים, או לפחות מנסים לקיים את התהליך האבולוציוני, כאשר אליהם מצטרפים (כמובן) נציגי שלוש הדתות. כל העסק של הקופים והדתות מוביל לסכסוך לא נעים ורווי טכנולוגיה, כשהכל מתחיל בעצם בריב על מי מבין שלושת הזכרים יזדווג עם הנקבה. עסק בנאלי, או כפי שהבטיחה זאת התכניה – משל.

המסרים במופע הם פשוטים (ואולי אפילו גסים), אך הפשטות הזו היא פועל יוצא של סגנון המופע – ליצנות. זהו בראש ובראשונה מופע חוויתי הפונה אל החושים. הילדים בקהל נהנו בטירוף, גם אם הם עוד לא גדלו להיות אינטלקטואלים שמנהלים שיח על האיום הטכנולוגי. היכולת לעסוק בטכנולוגיה ברמת התוכן והצורה ויחד עם זאת לשמור על הצביון הליצני של המופע – זהו ההישג הגדול של אורתו-דה 'במאנקי ביזנס'.

החוויה הרב-חושית הזאת מביאה את השיח הטכנולוגי אל קדמת הבמה, כאשר תוך כדי כך היא משתמשת באימאג'ים ויזואליים יפהפיים, עבודה תנועתית עשירה של הפרפורמרים וסאונד כייפי עם הרבה קריצות פופולאריות. החסרון היחיד שלה, אם להיות כנים, הוא שהיא קצרה מדי, כי נשארים עם המון טעם של עוד. אבל לפני שבאתי לראות הזהירו אותי שהעבודה נמצאת עדיין בתהליך, אז אפשר להירגע – כי בדיוק כמו בכל גאדג'ט, גם כאן – גירסא משודרגת אמורה להופיע בקרוב. 🙂

מאנקי ביזנס

קבוצת התיאטרון ORTO-Da

יצירה ובימוי: ינון צפריר

במאי שותף: דניאל זעפרני

שחקנים: מוטי סבג, נמרוד רונן, נועה פרומרמן, ינון צפריר

עיצוב תפאורה: מיקי בן כנען

עיצוב בובות: שרה פלי

דרמטורגיה: יפעת זנדני צפריר

עיצוב תאורה: אורי מורג

יעוץ וליווי אמנותי: אמיר אוריין ואבי גיבסון-בר-אל

עוזרת במאי ומפיקה: נועה לוי זיפמן

שביל קרטוני החלב

סקירת ההצגה "הידעת את שביל החלב?"

מאת: אירית ראב

מה קורה כשאדם חוזר מהמלחמה, לא משנה אחרי כמה שנים, לא משנה איזו מלחמה, ומוצא את שערי ביתו נעולים, אדמותיו ניתנו לאחרים ולבה של נערתו כבר נפל בידי אחר? חלק ילחמו עד טיפת הדם האחרונה, אחרים יאבדו את שפיות דעתם, אחדים פשוט ייטלו שם אחר ויתחילו חיים אחרים.

ההצגה "הידעת את שביל החלב?" העולה בימים אלו בצוותא מבקשת לבחון את הנושאים הללו בדיוק. הבמאי ערן בן צבי לקח את המחזה הוותיק מאת קרל ויטלינגר, עיבד אותו ובחן את התכנים הכל כך מורכבים שהוא מעלה, תוך מתיחת גבולות המשחק והטקסט.

המחזה שעלה לראשונה כעשור לאחר מלחמת העולם השנייה, מעלה מקרה שכיח באותה התקופה, בה לוחמים שנחשבו למתים, קמו לפתע לתחייה ונכנסו אל מחוזות עירם כאילו דבר לא התרחש. במקרים מסוימים, עקב מיעוט באמצעי זיהוי, אחדים יכלו ליטול על עצמם זהות ושם שלא שלהם. אחדים עשו זאת כי פשוט איבדו את הזיכרון במלחמה או עקב תאונה זו אחרת (ע"ע הסרט הנהדר "מג'סטיק"), אחרים עשו זאת כדי להציל את עצמם מתלאות המלחמה. מעטים עשו זאת בכדי להישאר בחיים. אחרי הכול, מבחינת הרשויות והאנושות, הם מזמן קבורים שש אמות מטה.

סם קיפר הוא אחד מחיילים אלו. הוא חוזר אל עירו לאחר שלחם במסגרת ליגיון הזרים ונעדר בקרב. מבחינת עירו הוא מזמן מת, אדמותיו חולקו ונערתו קטי כבר המשיכה בחייה. מחוסר ברירה הוא עוטה את דמותו של יוהן שוורץ, חייל צעיר שנפל בקרב, ונעזר במסמכי הזיהוי שלו. עם זאת, שוורץ זה אינו טלית שכולה תכלת, ושוורץ החדש נאלץ לשבת זמן מה בבית הסוהר בגין פשע שבוצע לפני המלחמה. אותו רצון קטן וצנוע לשוב הביתה, לגדל חמניות ולהקים משפחה עם נערתו, מתנפץ לרסיסים, ושוורץ/קיפר נאלץ לעבוד כאופנוען פעלולים בכדור המוות, אטרקציה מקומית בה העובדים אינם שורדים יותר מחודשיים. לאחר תאונה במהלך המשמרת, קיפר מגיע אל בית החולים, שם הוא משתקם ומתחיל לעבוד כמחלק חלב. בבית החולים, הוא פוגש את הדוקטור המהולל ומציג לו את המחזה שכתב על חייו, מחזה המוכיח שהוא למעשה מגיע מכוכב אחר, כי זה ההסבר היחיד לכל ההתנהלות הזו שהוא קורא לה חיים.

צילום: גל אמיר

במהלך ההצגה, הקהל האמיתי צופה בהצגה המוצגת לפני קהל הפציינטים בבית החולים, ומעצם כך מתפקד בשני תפקידים, מחד אנשים רגילים הבאים לצפות בהצגת תיאטרון, מאידך מטופלים ורופאים בבית החולים, הזוכים לקבל תוכן אמנותי, המעשיר את הדעת. לא בכדי, בן צבי בחר לפתור את הסוגיה הזו באמצעות חלוקת חלוקים לבנים ואביזרי רפואה לחלק מן הקהל, ובכך הפך את ההצגה בתוך הצגה למוחשית יותר.

תיאטרון בתוך תיאטרון אינו דבר חדש, ובפרט אם מדובר על פציינט הנחשב לספק שפוי ספק משוגע. עם זאת, אם במחזות כמו מארה/סאד ניכר מגוון של מטופלים תחת שרביטו של המרקיז דה-סאד, המגלמים את התפקידים השונים, בהצגה זו ישנם רק שני שחקנים המגלמים שפע של דמויות. המעניין הוא שהדוקטור מגלם את מגוון הדמויות, כגון מזכיר המועצה, בעל בית המרזח והקולגה בכדור המוות, בעוד סם מגלם רק את עצמו. הסצינה הסופית, המהווה את הדובדבן שבקצפת בהצגה, הנה ניגוד מוחלט למה שהתרחש עד כה. אם הסצינות הקודמות הציגו אירועים שהתרחשו באמת, גם אם מנקודת מבטו של סם, הסצינה הסופית מציגה אירועים שיקרו. אם התרחשו באמת או לא, זה רק גרסת ההמשך של ההצגה תגיד.

ערן בן צבי הבמאי בחר למתוח את העולם הבדיוני על פני כל אולם צוותא 2. השחקנים פועלים על כל השטח, בין אם בתוך הקהל ועל גבי הבמה הפרונטלית והצדדית ובין אם לגובה, על גבי המעקה. לעומת השפע המרחבי הזה, התפאורה, עליה אחראית המעצבת גל אמיר, הנה מינימאלית, תוך הצגת האמצעים הבסיסיים ביותר, הדרושים לכל מקום. זאת, תוך התבססות על ההנחה המגיעה מתוך המחזה עצמו, כי בכל בית ומקום יש את אותם יצורים, בין אם אנושיים ובין אם לאו. לערב אחד, צוותא 2 הופכת להיות אירופה של אחרי המלחמה הגדולה, והגבולות המטשטשים בין הדמיון למציאות, בין אז ועכשיו, נותרים בלב גם אחרי שההצגה מסתיימת.

ובנימה אישית, משחקם האיכותי של שני השחקנים בהצגה, שרון פרידמן המגלם את סם קיפר וערן בוהם המגלם את הדוקטור ואת יתר הדמויות, בהחלט ניכר עד לפרטים הקטנים. עם זאת, כאשר בוהם הנו משוחרר יותר ואינו מתאמץ כל כך, ניכר שהוא בהחלט יודע לעשות את המלאכה כראוי. כמו כן, הבימוי הנו מהודק, טוב וקשוב. הסצינה האחרונה, בה היוצרות מתהפכות, הנה מבריקה ומצחיקה, ובהחלט מותירה טעם טוב בפה. עם זאת, מילה קטנה לבמאי – בכדי שאנשים יתפתו להגיע אל ההצגה ולגלות את היתרונות שיש בה, כדאי להחליף את הכרוניקה למשהו קצת יותר מושך.

הידעת את שביל החלב?

תיאטרון צוותא

מאת: קרל ויטלינגר

עיבוד ובימוי: ערן בן צבי

נוסח עברי: צבי רוזן

משחק: שרון פרידמן, ערן בוהם.

ע. במאי: אפרת טסלר

עיצוב: גל אמיר

מוסיקה: HAKIMONU

עיצוב תאורה: אורי רובינשטיין

תאורן: עמיחי אלחרר

הצגות נוספות: 16/3 20:30

תיאטרונט

זרקור על תיאטרון ואינטרנט

מאת: מיה אופיר מגנט

יש מעט מאוד הצגות ישראליות שניתן לצפות בהן במלואן ברשת. ההצגות היחידות שמצאתי  בשלמותן ביו טיוב הן הצגותיו של חנוך לוין "הילד חולם" שצולמה עבור הערוץ הראשון ו"אשכבה" ששודרה בערוץ 2. חוץ משתי ההצגות האלו מופיעים ביו טיוב טריילרים של הצגות, הצגות בידור וסצנות מתוך הצגות, כמעט אף תיאטרון או יוצר לא ראה לנכון להעלות את ההצגות שלו לרשת.

האם בכלל חשוב להעלות תיעוד של הצגות? הרי תיאטרון הוא אמנות שתלויה בזמן. הוא מתרחש ב"כאן ועכשיו" ולכן כל תיעוד של הצגה בהכרח לא עושה צדק עם המקור. הרבה מהחשיבות של התיאטרון היא חווית הצופה בזמן הצפייה כאשר ההצגה מתרחשת מול עיניו. כמו כן, יש חשיבות בעובדה שהליכה לתיאטרון היא אחת הפעילויות האחרונות שנותרו שגורמת לנו לצאת מהבית ולהיות עם אנשים נוספים בחוויה קהילתית כלשהי. לתיאטרונים אין אינטרס להעלות הצגות לרשת. מה אם יקרה להם מה שקרה לבתי הקולנוע? הרי ברגע שנפתחה אופציה זמינה ופשוטה להורדת סרטים בבית, רוב האנשים וויתרו על הליכה לקולנוע והעדיפו להישאר בבית עם הטרנינג והפופקורן מהמיקרוגל. יכול להיות שאם יעלו הצגות לרשת  זה יגרום לקהל פוטנציאלי לא לרצות להגיע לתיאטרון? ומה לגבי שאלת זכויות היוצרים והכסף שמקבלים הבמאי, השחקנים והמחזאי? הם הרי לא יכולים להרוויח את שכרם בכל פעם שמישהו בבית צופה בהצגה שלהם ביו טיוב.

אך חוץ מחנוך לוין, יש עוד במאי ישראלי אחד בעל נוכחות אינטרנטית ניכרת. למיקי גורביץ', במאי, מחזאי ומורה למשחק, המשמש מאז 2001 כמנהל האמנותי של תיאטרון החאן, יש אתר אינטרנט עשיר ביותר הסוקר את פועלו. באתר יש ביוגרפיה של גורביץ', תכניות מלאות של הצגות שביים, תמונות מהצגות, קטעי עיתונות של מאמרים שכתב, ראיונות איתו והחשוב מכל – מחזות שכתב והצגות מלאות שביים. באתר מופיעים עשרה מחזות מקוריים של גורביץ', שלוש תכניות של "מבוא לתיאטרון" ועשרים ושבע הצגות שניתן לראות במלואן ביו טיוב, ביניהן גם הצגות שעדיין רצות בתיאטרון החאן!

האתר של גורביץ' נגיש לכל מי שמתעניין בתיאטרון ויש לו אפשרות להתחבר לאינטרנט. גם אנשים שאין להם כסף לקנות כרטיסים לתיאטרון (שמחירם ממשיך ועולה), שחיים רחוק מהמרכז ואין להם אפשרות ללכת להצגה מתי שהם רוצים, או שאין להם מבחר גדול של הצגות בהן הם יכולים לצפות, במקום זה הם יכולים פשוט להיכנס לרשת ולצפות בהצגה.

העלאה של הצגות לרשת עושה את התיאטרון נגיש לכולם. יש לזה חשיבות גדולה לאנשים שעוסקים בתיאטרון, בין אם שחקנים ובמאים ובין אם סטודנטים, מורים לתיאטרון ותלמידי תיכון. זה יכול לאפשר לנו לפתוח את הראש ולהכיר יותר סגנונות תיאטרון. שלישית, העולם הווירטואלי תופס יותר ויותר חשיבות בחיינו. אנחנו נמצאים רוב הזמן על המחשב ומשתמשים בו כדי לבצע כל פעולה. כל סרטון יו טיוב, כל כתבה, כל תמונה מהצגה מעלה את המודעות לצורת האמנות האהובה אך הגוססת הזאת. ככל שתהיה לה יותר נוכחות בכל תחומי החיים שלנו, כך אולי היא תחזור להיות צורת אמנות לגיטימית ואולי אפילו תעודד אנשים ללכת שוב לתיאטרון.

האתר של גורביץ' חשוב מאוד בעיני, אך הוא בבחינת צדיק אחד בסדום. יוצרים ותיאטראות אחרים לא עוסקים בנראות ווירטואלית של היצירות שלהם וחבל בגלל שאולי דווקא אם תגבר הנוכחות של תיאטרון ברשת ולכל אחת תהיה נגישות להצגות במחשב האישי שלו, אולי זה יוכיח לאנשים שהתיאטרון עדיין חי ובועט, ואולי אפילו יביא להתעוררות מחודשת בתיאטרון.

העיבוד שהלך לאיבוד

ביקורת ההצגה "מאמי"

מאת: חווה ירום

בתולדות התיאטרון העולמי והישראלי ישנם מחזות שקיבלו אינספור עיבודים ואינטרפרטציות. לו הייתם מבקשים לבחון את מספר ההעלאות והעיבודים למחזותיו של שקספיר, לדוגמא, סביר כי לא הייתם יוצאים מזה, או שכותבים איזה דוקטורט סבוך במיוחד. עם זאת, בישראל כמו בישראל, יש הצגות שזכו למספר קטן יחסית של עיבודים, דבר הגורם לכל הפקה להיות אבן כבדת משקל בדרכו של המחזה. אופרת הרוק "מאמי" היא אחת מהצגות אלו.

מאמי נכתבה על ידי הלל מיטלפונקט והועלתה לראשונה בשנת 1986, אהוד בנאי ויוסי מר-חיים אחראים על הלחנים והמוסיקה. מזי כהן היתה מאמי, אהוד בנאי, אריה מוסקונה וחלק מן המוסיקאים גילמו את יתר התפקידים. על אף שבהפקה זו היו אי-אילו אלמנטים תיאטרליים, היא התמקדה בעיקר בטקסט ובמוזיקה. השילוב המכובד בין אלמנטים אלו העניק מימד ואור אחרים לתכנים הלא קלים לעיכול שההצגה מציגה.

ההצגה מספרת את סיפורה של מאמי, נערה מעיירה בדרום, הנישאת לבחיר לבה החייל,  שנפצע בקרב ונהפך לצמח. יחד הם עוברים לתל אביב, היא מתחילה לעבוד בפאב, נאנסת על ידי קבוצה של פלסטינאים העובדים במקום ופוגשת את הדוקטור המהולל, המעניק לה אישיות חדשה. בסערה היא הופכת להיות הדבר הלוהט הבא, כובשת את צמרת הממשל ומטיפה למלחמה. לאחר ההפסד הבלתי נמנע, מענישים את מאמי ומוציאים אותה לגלות בדרום, ממנו היא באה.

מאז, "מאמי" עלתה פעמיים נוספות בלבד. פעם אחת, בשנת 2002, בתיאטרון הבימה, כשאורית שחף נכנסת לנעליה של מאמי (ואני מתחרטת בכל לבי שלא יצא לי לראות את העוצמה הנשית ששחף וודאי הכניסה לתפקיד). פעם נוספת בימים אלו, בהפקה היוצאת מכותלי בית צבי ועולה על במת צוותא, על אותה במה עליה ההצגה עלתה לראשונה. מעין חזרה למקורות, אבל לא ממש.

דניאל אפרת הבמאי לקח את תלמידי שנה ג' ורקם עיבוד חדש משלו לאופרת הרוק האלמותית. אין ספק כלל כי השחקנים נותנים הופעה מרשימה ביותר (במיוחד יפעת כהן בתפקיד מאמי ואמיר הלל בתור פרדי מינץ הכתב, הדוקטור ומגוון תפקידים נוספים)  והמוסיקאים מצוינים, כשכל הקאסט מתנהג בצורה מקצועית למשעי, גם כאשר יש אי-אילו פאקים טכניים. אבל, וזה אבל גדול מאוד, העיבוד הספציפי הזה הולך קצת לאיבוד.

צילום: דניאל קמינסקי

אפרת הוא אמן יוצא מגדר הרגיל, שבהחלט יודע להניף את שרביטו על הצגות ובעיקר על מחזות זמר. הוא שיחק במגוון הצגות ומחזות זמר, ובהחלט הטביע חותמו על תחום התרגום, כשזכורים לטובה מחזות הזמר אביב מתעורר ואחים בדם הנהדרים. עקב כך, ניתן בהחלט להבין את טאצ' המיוזיקל שהוא מעניק למאמי. המאמי של אפרת הופכת לעשירה יותר, מלאת אמצעים וויזואליים, אביזרים ובגדים, מלאת עושר קולי רב-גוני, מלאת דמויות (לצד מאמי מופיעות גם וויויאן וסיגי, דמויות שלא הופיעו בגרסה המקורית).

הבעיה היא שכל העושר הזה לא עושה טוב להצגה כולה. לו היה לוקח את מאמי והופך אותה למיוזיקל של ממש, עם המוסיקה של בנאי, היתה פה אמירה אמיצה וחתרנית. מעין הפוך על הפוך. אבל כעת, מאמי של אז, עם הכוונות המיטלפונקטיות שנותרו כל כך אקטואליות גם בישראל 2013, די מתפוגגת באבק הדרכים המדברי.

קחו לדוגמא את סצינת האונס של מאמי. בהצגה המקורית, הסצינה כללה שירה, גיטרות, הפלת צלחות וצעקה. זהו. לא היה צריך יותר מזה. בעיבוד של אפרת, לעומת זאת, הסצינה כוללת בין היתר את הדמויות במסכות המתפקדים כפלסטינאים ואת מאמי המניעה את ידיה ללא פשר, כשכל הדרמה שבוטאה בכל מילה ופסיק אצל מזי כהן, נעלמת מאוזן ומעין.

אז השאלה הנשאלת היא לא האם ומדוע אפרת לקח משהו והרס אותו, כי איני חושבת שבכך מדובר. הוא בהחלט נתן את הטאצ' הייחודי שלו, ובכך מגיעות לו כל התשבחות על האומץ וההפקה. עם זאת, הזרקור במקרה זה צריך להיות מכוון לעיבוד עצמו, לבחירות שנעשו ולעובדה שלעיתים, גם בהצגות תיאטרון, כל המוסיף עלול לגרוע.

מאמי

תיאטרון צוותא

מאת: הלל מיטלפונקט

מוסיקה: אהוד בנאי, יוסי מר-חיים

בימוי: דניאל אפרת

ניהול מוסיקלי ועיבודים: עובד אפרת

כוראוגרפיה: עומר זימרי

תלבושות: לירון מינקין

תאורה: דולב ציגל

תפאורה: זאב לוי

משתתפים: יפעת כהן, ניצן רנגיני, אמיר הלל, בר פלד, ירדן מרחבי

נגנים: עידו מנור – פסנתר, אופיר צנחני – כלי הקשה,

ולהקת הג'נדרס – אמיר נויבך – גיטרה ושירה, אור כחלון – תופים, רז בליצבלאו – בס, יוחאי פורטל – גיטרה

הצגות נוספות: 22.4, 5.5

מאחורי הקלעים – מפי סוכריית מנטה

מאת: נועה בן-ארי – קדר

ראיינו אותי השבוע לרדיו האזורי.  כל שלישי בשבע בבוקר יש פינה כזו עם איזה אחד.   כמה זמן שהם רודפים אחרי, בסוף נהיה לי לא נעים.

–    שלום רב לכם מאזינים יקרים, הנה אנו שוב בתוכניתנו: "HARD CANDY".  והפעם נשוחח עם  "סוכרית מנטה" או בקיצור "מנטה". שלום לך, מה שלומך?

–   בסדר, קצת עייפה,  אלה לא ממש השעות שלי.  אני פשוט עובדת בעיקר בערבים.

–   בואי, ספרי לנו קצת על עצמך.  איפה נולדת? איפה גדלת?

–   נולדתי במפעל גדול בסן-דייגו, קליפורניה.

–   אזרחית אמריקאית, אם כך.

–  נכון מאוד.  עזבתי את הבית  בגיל מוקדם מאוד ועשיתי עלייה לארץ עם קבוצה גדולה של חברים.  קיבלו את פנינו "כ.ל. טוב בע"מ- יבוא ושיווק ממתקים" והתיישבנו בדרום תל אביב. בהתחלה זה לא היה פשוט.  בארץ יש הרי את עניין הכשרות, להשיג חותמת וכו' אבל בסוף זה הסתדר. בהמשך כבר שלחו אותנו לכל חלקי הארץ.

–   איזו תכונה הכי בולטת בך?

–   אני חריפה.

–   לי את דווקא נראית, אם יורשה לי,  מאוד סימפטית. מתוקה אפילו.

–    מתוקה? לא, זה ממש לא הטעם שלי.

–    מה לדעתך עושה אותך כל כך אטרקטיבית?

–    בחמש מילים: עשרים קלוריות, אפס אחוז שומן.

–    ובהרחבה?

–    אני עטופה בנפרד, אפשר לזרוק אותי בתיק, בכיס.  אני לא תופסת הרבה מקום ואני התחליף הטוב ביותר למברשת שיניים.

–    מקום העבודה העיקרי שלך הוא בתאטרון.

–    נכון.

–   אני לא אטעה אם אומר שהקהל המזוהה איתך ביותר הוא קהל המקשישים. למה נראה לך שזקנים מתעסקים איתך דווקא באמצע ההצגה? מניסיון אישי, זה יכול להעביר בן אדם על דעתו.

–   אני חושבת שיש לזה כמה סיבות.  קודם כל, אין מספיק אכיפה בנושא. כמו שיש הודעה בתחילת ההצגה לכבות פלאפונים, צריכה להיות הודעה לכבות מרשרשים למיניהם כגון תינוקות וממתקים.  אם אין שלט שאסור, זה אומר שמותר.  חוץ מזה, שלכולנו יותר כיף לעשות מה שאסור.  האדרנלין של לפתוח את התיק בהיחבא,  בחושך, למתוח גבולות.  גם קשישים יכולים להתנהג כמו ילדים.

–   תראי, קשה לי להאמין שהם מתעסקים עם הצלופן שלך ופותחים אותו במשך רבע שעה רק כדי למתוח גבולות.

–   נכון, אסור לעשות הכללות אבל תתפלא.  כמובן שיש את אלה שפשוט לא שומעים שזה "מפריע", אבל נתקלתי בלא מעט מקרים שהגברת עשתה את זה בכוונה כי היא ניסתה לקבל קצת תשומת לב מבעלה.  הוא נרדם ברגע שהתיישבו באולם. מה היא אמורה לעשות?  לדבר איתו היא לא יכולה.  דרך אגב, הנחירות שלו מפריעות הרבה יותר. דבר נוסף, מחקרים מראים שיש לי יכולות לפתח תיאבון אצל אנשים.  אני מאמינה שבזכותי הם נהנים מהקפה והעוגה בהפסקה.

–   לסיום, מה החלום שלך? מה את מאחלת לעצמך?

–   בתחום שלי זה כמעט בלתי אפשרי אבל אני חולמת to last forever.   ואם לא לנצח אז לפחות להטביע חותם, להשאיר אנשים עם טעם של "עוד".

–  תודה רבה לך, היה לי לעונג.  ולכם, מאזינים יקרים, נתראה שוב כאן, שבוע הבא עם המסטיק הפופולרי בישראל, הלא הוא – בזוקה.