דבר העורכת

בתיאטרון, כל יום ולילה הוא פורים. שחקנים זוכים לעטות על עצמם מסיכות ולהעמיד פנים שהם אנשים אחרים, ועוד משלמים להם על זה. יותר מכך, שחקנים זוכים לעסוק בכל המקצועות, להונות את הקהל ולגרום להם להאמין במשהו שאינו אמיתי, מבלי שייזרקו אל מאחורי סורג ובריח. הם זוכים לחיות ולהצהיר שהם בעולמות אחרים, לא אמיתיים, מבלי שייזרקו לחדר לבן מרופד היטב. על אף זאת, השאלה המעניינת היא מה קורה כששחקן מוריד את המסכה וחוזר להיות הוא עצמו? האם הגבולות מטשטשים או שיש הפרדה מוחלטת? וכמה חומרים כימיים או טבעיים, חוקיים או לא, לוקח שחקן על מנת להישאר בגבולות אלו, בכדי להישאר מפוקס?

בגיליון זה, החוגג שנה למרתה, תוכלו לקרוא יותר על פריצת גבולות, בין השפיות לשיגעון, בין הצלול למסטול, מתוך אולם התיאטרון הקונבנציונאלי ואל המרחב הווירטואלי.

מקווה שתיהנו ופורים שמח!

                                                            אירית ראב

                                                            עורכת מרתה יודעת

תיאטרון מחוץ למסגרת

על תיאטרון תלוי מקום

מאת: מיה אופיר מגנט

כאשר אני חושבת על תיאטרון, ישר עולה בדמיון שלי אולם גדול ומסך אדום. אנחנו רגילים לקשר הצגה עם אולם תיאטרון כשהשחקנים על הבמה ואנחנו בקהל. גם כאשר יש הצגה ששוברת את החוקים האלה (לדוגמה, שחקן שיורד מהבמה אל הקהל) זה נעשה בתוך המסגרת של אולם התיאטרון המוכר. Site specific, לעומת זאת, מצליח לצאת מכותלי האולם, אך עדיין נותר תיאטרון כמו כל ז'אנר תיאטרלי אחר. "Site specific" הוא מונח שנוצר בשנות השמונים כדי לתאר מופעים המתרחשים בחללים לא קונבנציונאליים. כשהתוכן שלהם מושפע מהחלל בו הם נמצאים.

על פי הגדרתן של נטלי צוקרמן וליחי בקרמן, ההוגות והמנהלות האמנותיות של פסטיבל "תלוי במקום, שהחל את דרכו בשנת 2010, זהו מופע המתקיים אך ורק בחלל הספציפי בו הוא נוצר והמאפיינים הפיזיים של החלל מהווים חלק אינטגרלי מתהליך היצירה.  בניגוד לתיאטרון קונבנציונאלי, בו לרוב הטקסט הוא נקודת המוצא ליצירה, נקודת המוצא במופעים תלויי מקום היא הארכיטקטורה וההיסטוריה של המקום בו הם מתרחשים. "לדעתי, כל עבודת אמנות צריכה להשאיר משהו אחריה" אומרת מעיין מוזס, אמנית פרפורמרית, מפיקה ומנהלת אמנותית בפסטיבל "תלוי במקום" הקרוב "ובמיוחד בעבודות שהן תלויות חלל השאלה היא איך שינית את החלל? איזו זווית התבוננות אחרת נתת עליו? מה השארת אחריך בחלל הזה? כמו השם זה תלוי במקום, תלוי במהות שלו, ובלעדיו היצירה לא יכולה להתקיים."

כיום, לפעמים מתבלבלים בין תיאטרון רחוב ותיאטרון המוצג בחללים אלטרנטיביים ובין מופעים תלויי מקום. ההבדל הוא כי בעוד המופעים הללו אמנם מתרחשים בחללים שאינם קונבנציונאליים, הם לא נוצרו במיוחד למקום מסוים.  "בפסטיבל שלנו אנחנו הרבה פעמים צריכים להביא הפקות שכבר קיימות ולא נוצרו במיוחד עבור הפסטיבל" מודה צוקרמן "אבל אני פונה לאמנים שאני מרגישה שהיצירה שלהם היא במקום הלא נכון. לדוגמה בשנה שעברה, הופיעה בפסטיבל ההצגה "המורה סיגלית" שהרגשנו שצריכה להתקיים בתוך כיתה אמיתית בבית ספר ולא במקום שהוא דמוי כיתה. אני חושבת שהרבה הפקות מרוויחות מזה שאנחנו מפקיעות אותן מהחלל הדמיוני ושמות אותם בחלל הקונקרטי. פתאום הן קמות לחיים, מבינות את הייעוד שלהן, את הפוטנציאל שיש בתוך הטקסט, בעבודת המשחק, בכל ההבטים."

"כרטיס להצגה בתיאטרון הרפרטוארי עולה מאתיים חמישים או שלוש מאות שקלים" אומרת צוקרמן "תיאטרון תלוי מקום הוא הרבה יותר נגיש. אתה לא צריך להתלבש במיוחד, זה לא עולה הרבה כסף וזה משהו מאוד חוויתי. אתה לא אמור להבין את המסר אלא לחוות חוויה." והחוויה מתחילה מעצם היציאה מהבית ומאולמות התיאטרון המוכרים. "אתה יוצא החוצה מהחלל הקונבנציונאלי ומהצפיות הקונבנציונאליות שיש לך מתיאטרון". צוקרמן ומוזס רואות שיש הרבה עניין אצל הקהל לסוג כזה של מופעים "אנשים מחפשים הצעות. הם רוצים ליהנות, לצאת החוצה, הם מחפשים דברים שיאתגרו אותם" אומרת צוקרמן " אבל המילה 'תיאטרון' היא כל כך מיושנת היום.  אני חושבת שמופעים תלויי מקום יכולים להיות מפתח שיהפוך את התיאטרון למשהו רלוונטי.  לתיאטרון יש שפה מאוד ספציפית שצריך ללמוד איך לקרוא. יש הרבה אנשים שמתקשים בחוויה של התיאטרון כשכל הזמן צריך להבין את עולם הדימויים שנמצא מולי ולחפש את המשמעות. אני חושבת שיש משהו בתלוי מקום שמשחרר אותנו וגורם לנו לצאת מהשבלונות הידועות לנו ולחוות חוויות מוכרות במקומות חדשים."

במופעים תלויי מקום יש רובד אלטרנטיבי חזק שחותר לא רק תחת מוסדות התיאטרון והתרבות הגדולים, אלא יש לו אמירה בנוגע למרחב הציבורי שלנו."זה בסופו של דבר התבוננות על המציאות הכי פשוטה" מסבירה מוזס "מה שאנחנו רואים כל הזמן ואנחנו לא כל כך מודעים אליו. המציאות כל כך שם כל הזמן שאין לנו את הרגע לשאול שאלות לגביה. בעזרת עבודת אמנות אפשר לשאול שאלות על המרחב היום יומי שלנו. המטרה היא להפוך את המרחב הציבורי לדמוקרטי, למרחב שאנחנו יכולים לשלוט בו, להזיז בו דברים. להחזיר אותו להיות ציבורי ואישי. להפקיע אותו מרשות העירייה, האדריכלים, מתכנני הערים ולקחת אותו חזרה אלינו." צוקרמן מוסיפה  "מופעים תלויי מקום יוצרים משהו חדש, מגניב ואחר לקהל שלא מעניין אותו לשבת על הכסא בתיאטרון ולראות משהו שרחוק ממנו, אלא רוצה להרגיש באמת את הדופק של מי שנמצא מולו."

"לפני שנים היה במסגרת פסטיבל ישראל מופע של אמן ספרדי" מתארת צוקרמן מופע תלוי מקום שאהבה במיוחד "האמן סגר את עצמו בכלוב בגן החיות התנכי בירושלים ושהה שם במשך שש שעות עם שלט שהיה כתוב עליו 'הומוס אורבנוס'. הוא עשה כל מיני פעולות לכאורה אנושיות אבל כאילו שהוא שכח למה הוא עושה אותן, לדוגמה הוא לקח עיתון ודפדף בו אבל המבט שלו היה בכלל מופנה למקום אחר. היו אנשים בקהל שניסו ליצור איתו אינטראקציה מבעד לכלוב." מוזס מוסיפה אודות המופע שהיא אהבה במיוחד "כשעשינו פעולה במוזיאון הטבע בירושלים עם קבוצת "המחייה" שאני היוזמת שלה, הייתה עבודה של גיא יצחקי ועינת אמיר שנקראה "הבריכה". כל הפסטיבל התרחש בחצר של מוזיאון הטבע והייתה בריכה אחת נטושה שלא היו בה מים או צמחייה. מעין חור באדמה. על ידי חוטי טקסטיל עינת תוותה מחדש את הבריכה וגיא יצר שם תנועות של מים שטיפסו על החוטים האלה. לרגע התבוננת בבריכה הזאת שלא הייתה קיימת בכלל אבל היא הפכה לקיימת בזכות הפעולה הזאת. זה מקסים בעיני כשאתה מתבונן על דבר והוא פתאום קם לתחייה" והיא מדגישה "העבודה הזאת לא יכלה להתרחש בשום מקום אחר."

בימים אלו עומד לצאת קול קורא לקראת פסטיבל תלוי במקום הבא. אמנים המעוניינים להגיש הצעות, מוזמנים לבדוק במרתה החל מן ה25/2, או פשוט לגגל "פסטיבל תלוי במקום".

סטלה חביבה (מדי)

על ההצגה "מה?ריחואנה!" 2013

מאת: יאשה קריגר

כולם מעשנים, זה ידוע. ואם לא ממש כולם אז לפחות לכולם יש חברים שמעשנים. ועל-מנת לחסוך את ההערה המטופשת "לא, אני לא מדבר על סיגריות", אצא בוידוי: אני אוהב חשיש. מאוד. לפעמים עד כדי כך שאני רוצה להתחתן עם חשיש. ולא, אני לא נרקומן, לפחות לא כזה שזרוק ברחוב בתוך הקיא של עצמו עם מזרקים מסביב (גם לי מכרו את הדימוי הזה כשהייתי ילד והוא עדיין קצת תופס).

הקונצנזוס הציבורי סביב נושא עישון הקנאביס עבר רבות בעשור האחרון ועדיין עובר, כמובן. המגמה, עד כמה שזה נוגע לי, היא מאוד חיובית. אפילו אם ניקח שמונה שנים אחורה, לשנת 2005, השנה שבה הפציעה לאויר העולם ההצגה "מה?ריחואנה", הקונצנזוס היה אחר, פחות סובלני.

על-פי העדויות, ההצגה עוררה אז הדים רבים וכעת היא חוזרת לסיבוב שני, שמונה שנים אחרי. מובן שג'אנקי כמוני, שפספס את הסיבוב הקודם, ירוץ לראות. והדבר הראשון שאני מוכרח לציין זה שזה לא רק אני – האולם של תיאטרון קרוב בתחנה המרכזית היה כמעט מלא. אין מה לעשות, החומר הירוק או החום חוצה את גבולות התיאטרון ומקבץ אנשים שלאו דווקא מנויים לקאמרי ולהבימה.

סהר לחמי כתב וביים הצגת סטנד-אפ שהחוט המקשר שלה הוא נושא העישון. יש כאן הרבה דמויות וסיפורים: צעירות מתלבטות, זוגות מבוגרים, שוטרים, סוחרים וסטלנים בשלל מיני צבעים. אבל משהו עדיין חסר…

בסבב ההרצה הקודם, ב-2005, הוצמד להצגה הכינוי "קאלט". ושוב, זה לא מוזר. עצם העיסוק בנושא העישון מתבסס על קונפליקט כל-כך רחב, שאין מצב שזו תהיה "סתם עוד הצגה". הבעיה היא שקאלט, כמה שלא מנסים לסובב את זה, לא יכול להיות חביב ונחמד. ואם הוא מתעקש להיות חביב ונחמד – אז זה הרבדים הנסתרים שלו (האפלים, אם תרצו) שהופכים אותו לקאלט. קחו לדוגמא את הדרדסים. ב-"מה?ריחואנה" אין ממש רבדים נסתרים. ההומור המנומס והחביב שולטים פה.

בנימה אישית, על אף העובדה שהדיאלוגים קולחים והשחקנים (ובמיוחד יואב כהן) עושים אחלה עבודה, ההרגשה המסכמת ביציאה מן ההצגה היא שלמרות הנושא שלה, היא נותרת סחית לגמרי (תעשו גוגל..). המתקבל בתוצר הכללי הוא מעין ייצוג של מעשנים בעיני הלא-מעשנים, על כל תסבוכיהם הקומיים. אולי פעם זה היה חומר ממש טוב, אבל היום, מה לעשות, זה לא ממש ממסטל. לא אותי לפחות…

מה?ריחואנה! 2013

 תיאטרון קרוב

מאת ובבימוי: סהר לחמי

מוסיקה: נועם אקוטונס

תפאורה: אתי מאורי

איפור: לידור אלקריף

תאורה: דני בילינסון

שחקנים: יואב כהן, דפנה פילצקי, בת חביב, מאור ממן

הצגות נוספות:  9/3/13 21:00

מחשבות על שיווק

על קרוס מדיה בתיאטרון פרינג'

מאת: אירית ראב

לאחרונה, החלו להקרין את הסדרה (המעולה!) "בית הקלפים", בכיכובו של קווין ספייסי. מלבד תככים, מניפולטיביות ומזימות בצמרת השלטון האמריקאי, הדמויות מרבות להשתמש באינטרנט וברשתות חברתיות, כיאה לעשור השני של שנות האלפיים. אחת הדמויות עובדת במגזין אינטרנטי המכונה "סלאגליין", מגזין פיקטיבי פרי דמיון היוצרים. עם זאת, צופים רבים הודו כי לאחר צפייה בסדרה, הם נכנסו לרשת ובדקו האם אתר כזה אכן קיים. צופה אחת אף העלתה תהייה/תלונה על גבי הרשת כי חבל שהמשווקים של הסדרה לא העשירו את אסטרטגיית השיווק על ידי בניית אתר שכזה, בו יכלו להעלות כתבות, ציוצים, סטטוסים ונאומים, המוזכרים בסדרה עצמה, מעין סלאגליין אמיתי לגמרי, אך עדיין בתוך גבולות העולם הבדיוני.

אין מדובר בהמצאה חדשה, אלא במהלך וותיק למדי, המכונה קרוס מדיה. סדרות ותוכניות טלוויזיה רבות עשו את זה קודם, החל משרלוק ועד לאובריאן, עד שנדמה כי מדובר בדבר מה חובה לכל סדרה חדשה שעולה לאוויר. לעומת זאת, קרוס מדיה אינה כל כך נפוצה בעולם התיאטרון הישראלי בכלל, בייחוד בכל הנוגע לפרינג'.

למה? שאלה מצוינת.

הרי תיאטרון פרינג' הוא המקום בו היוצרים מרבים לחשוב מחוץ לקופסה, בין אם ככורח המציאות ובין אם כחלק אינטגראלי מיצירת האמנות. עם זאת, הצגות פרינג' אינן להוטות להשתמש בכלי המצוין הזה, שיוכל להביא להן עוד צופים. אז נכון, ישנן הצגות היוצרות פרופילים פיקטיביים בפייסבוק לדמויות השונות, אך זה לא בדיוק אותו דבר.

למראית עין, הסיבה לכך שאין הצגות פרינג' רבות הנעזרות בקרוס מדיה טמונה בשני פרמטרים – זמן וכסף. בניית אתר שכזה, הכולל תכנים הקשורים לעולם הבדיוני של ההצגה, דורשת זמן וכסף, אלמנטים מהותיים שליוצרי פרינג' אין. הזמן מיועד לחזרות והפקת ההצגה, כנ"ל לגבי הכסף. זאת, מתוך הנחה כי 'קודם שההצגה תעמוד על הרגליים ותמשוך קהל, אחר כך נדבר'. למעשה, קרוס מדיה לא דורשת כל כך הרבה, כמו שנהוג לחשוב.

להצגות פרינג' רבות יש מנהלי יחסי ציבור ושיווק, גם אם מדובר על אחד השחקנים או היוצרים. אנשים אלו יכולים לקחת על עצמם את המשימה לייצג את ההצגה גם באלמנטים ווירטואליים. כמו שיש דף פייסבוק כמעט לכל הצגה, טריילרים ותמונות מפולטרות, אין סיבה שלא יהיה מרחב כלשהו בו הדמויות יוכלו להגיד את שעל לבן. נהפוך הוא, יהיה מרתק לדעת מה אופליה כותבת ביומן, כיצד מנחת הסדנא ב"שופרא" מכינה את עצמה לקראת כל סדנא, אילו קייסים מעניינים היו לקשישי החוק ב"התקלה" והאם לאה'לה מ"הדיבוק" נהנית בדרכי העולם הגדול?

מבחינה כספית, ישנם אמצעים רבים באינטרנט, שאינם דורשים כסף רב. לדוגמא, ניתן לפתוח בלוג לאחת או יותר מדמויות ההצגה, באחד מאתרי הבלוגים החינמיים והאיכותיים. כמו כן, באתרים מעין אלו ניתן ליצור מרחב ווירטואלי נהדר, לכל מטרת קרוס מדיה שהיא.  במקרה הזה, השמיים הם הגבול.

כעת, כל שנותר הוא להרים את הכפפה, לפתוח את הלפ-טופ, ולפרוץ את גבולות אולם התיאטרון.

אהבה של אמא

ביקורת ההצגה "דולי סיטי"

מאת: אנה מינייב

החוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב פורח. לפני זמן מה עלתה בחוג ההצגה "דולי סיטי", הפקה מרשימה, עם חזון גדול. "דולי סיטי" היא מההצגות שלא יכולות להשאיר את צופייה אדישים, גם בזכות הקאסט העשיר והרב על הבמה, גם בזכות הסיפור המוצג, אבל בעיקר בזכות השפה הבימתית שיוצריה בחרו עבורה.

ההצגה "דולי סיטי" הנה עיבוד לספרה של אורלי קסטל- בלום, רומן המתאר את תחושותיה של דולי, ספק רופאה ספק בריאה בנפשה, בתור אם. לאחר שמוצאת דולי תינוק בתוך שקית זבל היא מחליטה לאמצו, לטפל בו ולדאוג לקיומו. דאגה זו הופכת במהרה לאובססיה, דעתה נטרפת עליה ומרוב דאגה היא מאמינה כי הילד לא בריא וכי יש לנתח אותו שוב ושוב ושוב ושוב בכדי למצוא את המחלות שלו, שלא נותנות לה מנוח. כמובן, שדולי תיראה לכם תחילה כאישה לא נורמטיבית, חולה ומוטרפת, אך במבט מעמיק יותר, תבחינו באישה שתסמיניה אמנם מוקצנים, אך מאפיינים את תחושת האימהות ותחושת החרדה האינסופית המתלווה אליה.

נתי בן חנן, סטודנטית במסלול שחקן יוצר חוקר של התואר השני בחוג לתיאטרון, עיבדה את הרומן של קסטל- בלום יחד עם עדי ברק.  בן חנן ביימה אותו מנקודת המבט הנשית שלה, אותה היא שילבה עם שפה בימתית מרעננת, מאתגרת ואינטנסיבית. על הבמה עמדו 14 שחקנים, בעוד שברומן מספרת דולי בגוף ראשון את סיפורה הלא קונבנציונאלי, "כנראה שקול אחד לא מספיק כאן" ציינה בן חנן בתוכניית ההצגה, ובחרה לעטוף את דולי בקולות הבוקעים מנבכי נשמתה ומחשבתה. השחקנים מוגדרים כמקהלה, עומדים על המרפסות וחושפים את דולי – עוד מחשבה אסורה, עוד תחושה מטורפת, עוד רצון בלתי נשלט. כל אלה מוסיפים אנרגיה לחלל הבמה. לפתע יש הרבה דולי, נוצר עומס מחשבתי, יש רצון לצרוח, לעצור, לחבק אותה. דולי תספר לכם את כל מה שלא העזתם לחשוב בקול רם, ועל ידי הבימוי של בן חנן היא גם תגרום לכם לאהוב אותה, למרות הכול.

את דולי מגלמת נטע נדב באהבה ובקבלה עצומה, היא הצליחה להיכנס לנפשה ולמצוא בה את האנושיות המורכבת שמביאה את דולי לנתח, לחקור ולהשתגע כל יום עוד קצת ממה שעתיד להתפתח אצל העולל שאימצה. עם הרבה ביטחון וכישרון הביאה נטע לבמה את דולי, ההיפוכונדרית המשוגעת ובאותה נשימה את דולי, האישה שלא מוצאת את דרכה לאזור השלווה והשחרור מהטירוף שאוחז בה. דולי היא כמו שאומרים, דמות, יש לה תואר בכאילו ברפואה, היא מכורה לניתוחים וחתכים, היא מלאה באימה והיא הורגת את כל מי שבא לה ליד ואיננו לרוחה.

"את חותכת רק בשביל לחתוך", אומרת לה אמה של דולי, אותה מגלמת מילנה סנדלר בבעתה גדולה, אך אין זה בדיוק כך. דולי חותכת כי היא איננה מכירה דרך נוספת להבעת הפחדים והדאגה שלה ליצור הקטן שתלוי בה כעת ואין שום ברירה אחרת אלא לטפל בו, בצורה כזאת או אחרת. היא רוצה להגן עליו, היא איננה בטוחה ממה, והרצון לגונן עליו גורם לה לחתוך, לחטט, לתפור ואפילו להוסיף לו עוד כליה מרוב אימה שמא יש לו רק אחת.

צילומים: כפיר בולוטין

ההברקה המרשימה ביותר של בן חנן היא צורת ההמחשה של הילד הקטן של דולי, בן, אותו מגלמת רינת קידר-אברהם. היא עושה זאת בעודה תלויה על חבל, כמו מחוברת בחבל הטבור לדולי, לטוב ולרע. קידר- אברהם טיפסה על החבל, ליפפה אותו סביבה, נאחזה בו, התגלגלה, ברחה וחזרה לאמה הגועשת, כל אלה בדקדקנות יוצאת דופן, בשליטה מעוררת פליאה ובמיומנות מדהימה שהעצימה את כישרון המשחק והריכוז האדירים שלה. ההופעה שלה על הבמה בהחלט השאירה את חותמה.

עבודת המשחק על הבמה ראויה להערכה רבה, השחקנים על הבמה המחישו את הסיטי של דולי, מקום בו כולם מטפחים את הפחדים שלהם, את הטירוף שלהם ונהיים יותר ויותר חולים. אמנם, אורך ההצגה לא משרת בצורה טובה את הסיפור וישנם רגעים בהם היה ניתן לוותר על חלק מהטקסטים, אך ההפקה הזאת ראויה לשבח בזכות האומץ לגעת בחומר האנושי ללא הצורך ליפות ולעגל את פינותיו, בזכות הקאסט המסור שלה ובעיקר בזכות יצירת הצגה שכל תיאטרון בארץ יכול וצריך לאמץ לחיקו.

אני מקווה שההפקה הזאת תצא מכותלי האוניברסיטה ותציג עצמה בפני קהלים נוספים, בין היתר בכדי להפסיק לפחד מהפחד.

דולי סיטי

החוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב

על פי ספרה של אורלי קסטל- בלום

בימוי: נתי בן חנן

עיבוד: עדי ברק

עיצוב תפאורה ותלבושות: ורד פיק

תנועה: עידית סוסליק

עיצוב תאורה: יאיר ורדי

מוסיקה מקורית: מורן מייזלס

הפקה: יעל נבו-מזרחי

ע. הפקה: סיוון מיננברג

ע. במאי: יעל הוד, קרין מקובר

שחקנים יוצרים: נטע נדב, מילנה סנדלר, רינת קידר-אברהם, אייל זוסמן, תומר יעקובצ'ק, גד נבו, מיכל בובילסקי, מתן פרמינגר, אוולין קצ'ולין, אביב לוי, יעל הוד, עינת גור, נטע בר רפאל, נבו פלזן.

מאחורי הקלעים – מפי מעלית משא

מאת: נועה בן-ארי – קדר

מהיום, עד שייאָמֵר אחרת, אני מושבתת. בשעה טובה קיבלתי ממקור מוסמך את אישור המחלה המיוחל. כבר תקופה שאני לא במיטבי, לא סוחבת.  הרבה זמן ניסיתי לשדר עסקים כרגיל.  בכל זאת, אנשים לא אוהבים שמתבכיינים להם.  ביחוד עובדי במה.  אין להם סבלנות .

תחילת דרכנו המשותפת התנהלה על מי מנוחות.  החבר'ה ידעו ללחוץ לי על הכפתורים הנכונים, עם מחמאות ודברי חנופה ( "זה מעלית זה? זה סוס-עבודה! אחת הטובות בעולם, זאתי" ) ואני עשיתי עבודתי נאמנה.

לצערי, עם הזמן, התפקיד גבה מחיר.  עם כל ההתלהבות של ההתחלה, הגבולות לאט לאט החלו להמתח.  האנשים בשחור היו מעמיסים עליי הרבה מעבר ליכולות שלי.  אז מה אם יש לי מדבקת אזהרה מפורשת בצהוב נאון: "עד אלף קילו". אז כתוב.  "אחי, עזוב אותך שטויות, יש פה עוד מקום לדחוף כמה קוליסות.  למה לעשות שלוש נָגְלות אם אפשר לתקתק את זה בפעם אחת?" ככה זה, הישראלים.  מעגלים פינות.

אז מה אם יש עלי מדבקת אזהרה מפורשת בצהוב נאון: "העישון בפנים אסור בהחלט". אז כתוב. "אחי, עזוב אותך שטויות.  נעשן בפנים, ננעל ת'דלת.  אף אחד לא ישים לב. בשביל מה לצאת החוצה עכשיו? קר טילים ."  ככה זה הישראלים.  מעגלים פינות.  ככה חטפתי גם אסטמה.

בשלב מסוים התחלתי לשמוע לחשושים והערות במסדרון: "יאללה, היתה סוס עבודה. עכשיו – איזה איטית.  מה זה איטית, זוחלת.  ועד שהיא נפתחת…"   מודה.  נהיה לי קשה להיפתח.  הרגשתי חשופה, פגיעה, לא ידעתי למה לצפות כל פעם מחדש. נכנסתי לסטרס רק מהמחשבה על מפגשים בלתי צפויים.

חברה שלי, לאה, היא מעלית נוסעים. עובדת בפואיה של התיאטרון.  משם, הנוף שונה לגמרי. גם התכולה.  היא, בניגוד אלי, מתה על הנסיעות האלה. "תפסיקי להיות כזו כבדה." היא אומרת לי. " זה כל הפאן. הקהל מזמן אותך! הוא רודף  אחרייך!  הכי כיף להרגיש מחוזרת. ככה זה צריך להיות! תחשבי על זה. כל פעם יש לך דייט עם מישהו אחר. זה כזה מרגש!".  עיקמתי את הפרצוף.

"הבעיה שלך היא שאת תופסת את הסיטואציה כ"בליינד דייט", מי יעמוד מולי? איך הוא ייראה? במה הוא עוסק? מה הוא סוחב? כאן בדיוק הטעות שלך. את צריכה להסתכל על זה כ"ספיד דייט". "סטוץ", אם יורשה לי. את פותחת, הוא נכנס, נוגע פה, לוחץ שם, יוצא, שלום וביי.  בלי סרטים, בלי רגשות. " במקרה הכי גרוע, אם את מגיעה ורואה שזה ממש לא בשבילך, קחי את עצמך ונוסי, זה עניין של שניות. עד שאותו בן-אדם  יבין מה קרה, את כבר תהיי במקום אחר.  לא בושה, בכל זאת, את צריכה לבנות לעצמך מוניטין מסוים."

לה קל לדבר.  אצלי, כאמור, זה לא כל כך פשוט. בכל זאת, לא נעים שיכירו אותי בתור "המעלית שבורחת".