דבר העורכת

שלשום, פרצה שריפה בתיאטרון בית ליסין, בעקבות עבודות שיפוץ שנעשו במבנה. במזל, לא היו נפגעים. במזל, הצליחו להשתלט על השריפה, והיא לא גרמה לנזק רב מדי. אבל בטווח בין התגברות השריפה לבין ההשתלטות עליה, החלל בו התרחשה האש הפך מאולם תיאטרון למקום עבודה, נטו.

בדרכי באוטובוס מתל אביב, הקשבתי בחצי אוזן לבחורה שדיברה עם חברתה בטלפון. חברה זו סיפרה לה על השריפה המשתוללת וזו, בתגובה, אמרה שהיא מקווה שיישאר לה מקום לעבוד בו, כי יש לה משמרת בערב. באחת, ממקום בו עולמות שלמים קמים לתחייה וחוזרים לישון, הוא נהפך למקום בו יש להחתים כרטיס, או אצבע, ושמשלם את החשבונות.

הפער הזה, הוא שמעניין. היכן הוא מתחיל והיכן מסתיים. הפער בו הצגה נהפכת למשהו שלא היתה אמורה להיות, שהדרמה שהתחוללה בחזרות, אינה מצליחה להתממש על הבמה, מול קהל. הפער בין האחריות של הבמאי לבין האחריות של השחקן. הפער בין העולם הפנימי לחיצוני, ואיך הוא משפיע עליו. הפער בין המילה הכתובה והמשוחקת, לבין הדרך בה היא מתגשמת במוחות השומעים אותה. הפער בין תיאטרון שמגשים אמנות לבין תיאטרון שמביא אוכל אל השולחן…

בגיליון זה, ננסה לבטא את הפער הזה, ואולי אפילו לגשר עליו.

מקווה שתיהנו,

                                                            אירית ראב

                                                            עורכת מרתה יודעת

משחק מילים

על תיאטרון קריאה ופסטיבל צו קריאה

מאת: מיה אופיר מגנט

ב-14-16 בפברואר עומד להתקיים בצוותא, זו השנה השמינית, פסטיבל צו קריאה. בפסטיבל יוצגו שישה מחזות ישראליים מקוריים על ידי שחקנים צעירים וותיקים. על פי הפרסומים של צוותא הם מתארים אותו: "המפגש החשוף הזה, כשאין לשחקנים אפשרות "להסתתר" מאחורי תלבושות, תפאורה, מוסיקה וכו', מרתק ומיוחד במינו."

בתיאטרון קריאה, המילים והשחקנים הם הדבר העיקרי. השחקנים יושבים על הבמה וקוראים את המחזה לאחר חזרות שערכו עם במאי על דרך הביצוע של הטקסט. בזמן הקריאה אין שימוש באמצעים בימתיים, תוך התמקדות במפגש בין השחקן, הטקסט והקהל. ניתן לראות בעובדה שהפסטיבל מתקיים בפעם השמינית כסוג של עדות לכך שהוא באמת מצליח לרתק את הקהל. תיאטרון שמבוסס רק על עבודת השחקן עם הטקסט נותן מקום מיוחד לדמיון של הקהל. כמו כשקוראים ספר ורואים בדמיון את המילים קמות לתחייה. דמויות, סיטואציות ונופים מצטיירים בעיני רוחנו ויוצרים תמונה חזותית של המתרחש. לעיתים, אפילו, מה שאנחנו מדמיינים יכול להיות משמעותי וחזק יותר מאשר כל מה שנראה על הבמה.

למילים הייתה מאז ומתמיד חשיבות עליונה בתיאטרון. מחזאי הטרגדיה היוונית נמנעו מהצגת אלימות על הבמה ובחרו להעביר את הסצנות המזעזעות והקשות לצפייה דרך מונולוג של דמות המתארת את מה שהתרחש, כאשר המטרה הייתה לעשות סובלימציה של הסבל או האלימות. בסוף הטרגדיה "אדיפוס" מאת סופוקלס מגיע שליח ומתאר כיצד יוקסטה שמה קץ לחייה ואדיפוס מנקר את עיניו. בתחילת דבריו אומר השליח  "אמנם את עצם האסון, מה שאירע בבית, לא תוכלו לראות. עם זאת, ככל שיש בי כושר לתאר, תדעו את סבלותיה של האומללה". באמצעות "כושר התיאור", שכולל את המילים ואת הביצוע, מצליח הקהל לראות בדמיונו את מה שלא התרחש.

מנגד, קמו יוצרים, תומכי התיאטרון החזותי, שערערו על מקומן של המילים בתיאטרון. לדעתם, בתיאטרון המערבי מקבלות המילים את המקום החשוב ביותר עד למידה כזאת שהבמאי, השחקנים והמעצבים צריכים "לשרת את הטקסט" ולהעמיד אותו לפני הכול. התיאטרון החזותי לא פונה נגד השימוש בטקסט, אלא נגד התפיסה הזו של הטקסט כחשוב מכל, תוך כדי ניסיון ליצור שפה תיאטרלית המורכבת מתנועה, מוסיקה, צורות, צבעים ומשחק ומשילובים של אמנויות. אותו הדבר נכון גם לגבי הז'אנר של תיאטרון המחול הרואה את התנועה כמרכזית.

בעולם כיום אנחנו רגילים לגירויים וויזואלים ללא הפסקה. בטלוויזיה, במחשב, בקולנוע וישירות לסמארטפון. אין דבר שאי אפשר לראות, כאשר נושאים שנחשבו פעם לטאבו נחגגים בכל רשתות המדיה, מפורנו קשה ועד לאלימות מזעזעת. אנחנו נחשפים למראות הללו מגיל צעיר ומבלים את מרבית שעות היום מול המסך. עם הזמן, סף הגירוי הוויזואלי שלנו עולה, כך שאנחנו צריכים יותר ויותר גירויים. בשל כך, מפליא לראות שגם כיום אנשים רוצים לבוא, לראות ולשמוע תיאטרון קריאה, כזה שהאלמנט הוויזואלי בו הוא קטן ביותר אבל האוזניים והדמיון עובדים שעות נוספות, ואולי זוהי בדיוק הנקודה. ישנם חוקרים הטוענים כי התיאטרון התפתח ממסורת של מספרי סיפורים. על פי אותם חוקרים, לאדם יש דחף לספר ולשמוע סיפורים. ואולי הדחף הזה קיים בתוכנו גם היום ומשאיר מקום מיוחד למילים. מילים כמו שהן, עם כל הכוח והיצירה שלהן.

חיים על הנייר

סקירת ההצגה paper cut

מאת: מור זומר – יעקב

לפעמים, החיים הנפלאים ביותר הם אלה שאנו יוצרים בדמיון. לפעמים, היכולת ליצור עולם עשיר ושופע במחשבותינו היא הפתרון לאפרוריות חיי היומיום.

לפני שההצגה (Paper Cut) מתחילה רשמית יושבת יעל רסולי- היא רות, מזכירה מרירה ואפרורית- מאחורי שולחן שעליו מנורה, טלפון ומחדד עפרונות משרדי, ונוזפת באורחים תוך שהיא שואלת אותם שאלות על חייהם הפרטיים.

כך אנו לומדים על הדמות שהיא מבקשת להציג לעולם: חרוצה, נוקדנית, נוקשה, צינית, מחלקת הוראות ומחדדת עפרונות אובססיבית. למעשה, עולמה של רות צר כעולם נמלה: כל כולו מורכב מהמשרד אותו היא מנהלת ביד רמה ומהבוס שלה, ריצ'ארד, בו היא מאוהבת.

הנשים האחרות במשרד מתייחסות לרות בערבוביה של פחד ולעג, והיא אינה מצליחה לתקשר איתן. מתוך הבדידות והתסכול על חוסר תשומת הלב ממושא אהבתה ותשומת הלב השלילית מחברותיה למשרד, רות שוקעת אל תוך עצמה. לילה אחד, כאשר היא נותרת לבדה, הופכות ערימות הנייר במשרד, באורח פלא, לחומרי גלם באמצעותם היא בוראת עולם פנטזיה מרהיב העשוי גזירי נייר. דמיונה הפורה מוביל אותה להרפתקאות מדומיינות סביב העולם; בעולם הפנטזיה של רות, היא וריצ'ארד מנהלים חיים רומנטיים ומלאי תהפוכות, מציירים סיפור אהבה זוהר וטראגי כאשר הם מגולמים, באופן אירוני, על ידי שחקנים מוכרים מתור הזהב של הוליווד.

למעשה, הצופים עומדים במרכזם של שלושה רובדי מציאות: ראשית, המציאות הרדודה בה יעל רסולי היא העומדת בפנינו ומבעירה חיים בדמותה של רות; שנית, המציאות העמוקה יותר, בה רות היא העומדת בפנינו ומתארת את סיפורה; שלישית, המציאות המורכבת והרוויה ביותר, זו המתקיימת בדמיונה של רות. מדי פעם, קרעי "מציאות" מהרובד השני חודרים דרך וילון הדמיונות ומערערים את סיפור האהבה שהיא רוקמת, אך היא נלחמת בהם עד ששני רובדי המציאות העמוקים יותר מתערבלים ולא ניתן עוד להפריד ביניהם.

רות כמעט שאינה קמה מהכיסא; העולם כולו מורכב מהכיסא עליו היא יושבת, השולחן שמולה והניירות בהם היא מלהטטת בהתלהבות. החלל הזעום שהיא נוטלת לעצמה מעיד יותר מכל על מעט המקום שהיא מייעדת לעצמה בעולם. העולם החיצון אמנם ניחן בצבעים טבעיים, אך הם דוהים ונעשים אפורים ובלתי מובחנים כמעט לעומת הזוהר שהיא יוצרת בדמיונה בשחור-לבן.

היא מנהלת חיים שלמים, מלאי התרחשויות, דרך "שחקנים" שהיא בוראת בצלמה ובדמויותיהם המושלמות לכאורה של גרטה גרבו וקרי גרנט. כך, במעמקי הפנטזיה, היא יכולה להפריז בדרמה, באהבה ובשנאה שאינה יכולה להביע בחיי היומיום משום שהם אינם הולמים את מעמדה, ולמעשה מצילה את עצמה מחיים של הדחקה. נראה כי היא משולה לאדם בעולם המודרני, החי חיים מיד שנייה דרך מסכי מחשב וטלפונים סלולאריים, אך לפחות זוכה להביע את רגשותיו במלואם ולא גרסות חיוורות ומותאמות חברתית שלהם, משום שהמסכים מגנים עליו מתוצאותיה של הבעת רגשות בלתי מרוסנת. אף מילה שלילית לא נאמרת על צורת חיים כזו או על השלכותיה.

השפעתו של רובד המציאות הפנטסטי שרות יוצרת לעצמה על חיי היומיום שלה הולכת וגוברת: היא מאמצת תכונות שהעניקה לדמותה הבדיונית, ואט-אט משילה מעליה את שריון הפרישות הנוקשה שעטתה על עצמה. הצופה, מנקודת מבטו במציאות הרדודה, החיצונית, מקבל על עצמו את זליגתה של השחקנית אל הדמות ולכן אין כל סיבה שלא יקבל את  התמזגותה של הדמות אל גזיר הנייר המבטא את מאוויי נפשה, ואת השינוי שמחולל משחק המסירות הזה הן בדמות והן בתפיסתו של הצופה. האם קיימת מציאות אחרת מלבד זו שאנו יוצרים לעצמנו? האם דבר מה בעולם ה"אובייקטיבי" הוא בעל ערך גבוה יותר מדבר שמקורו בעולמנו הפנימי? ואם כן, הכיצד יש להתרחשויות שמקורן בעולמו הפנימי של אדם השפעה חזקה כל כך על העולם החיצון, כפי שהוא תופס אותו? אם חיי רוחה העמוקים והעשירים של רות אינם בעלי משמעות, כיצד ייתכן שהם משפיעים על חיי הגוף בצורה מהותית כל כך?

תיאטרון גזירי הנייר של Paper Cut מרשים וייחודי, אך מלבד הפן האסתטי, שחשיבותו רבת מעלה, מציגה Paper Cut שאלות כמעט אקזיסטנציאליסטיות באשר לבדידותו הקיומית וחשוכת המרפא של אדם בעולם ולבחירות שהוא עושה בינו ובין עצמו. כאשר רות נוטלת לעצמה את החירות להיות, היא מבצעת את הבחירה היחידה שהינה בעלת משמעות בעולם. חוסר היכולת לתקשר את הרצונות והעולם הפנימי כלפי חוץ (מתוך חוסר ברירה או אמון באדם), המשותף לדמותה של רות ולכל אדם בעולם על פי התפיסה האקזיסטנציאליסטית, הוא מקורה של הבדידות האנושית. אותה נכות חברתית לכאורה מביאה את רות לבריחה אל חיים מלאים-אך-מדומיינים, ומשם אל הגאולה, משמע: החירות להיות תגיע מתוכנו ולא מתוך אשרור או אהבתם של אחרים.

Paper Cut

תיאטרון קליפה

(מוצג בתיאטרון החנות)

מאת: יעל רסולי, ליאור לרמן

בימוי: יעל רסולי

משחק: יעל רסולי

מוזיקה: בניה רכס

עיצוב תפאורה: יערה ניראל, ליאור לרמן

תאורה: אדם יכין

הקרב על הבמה

השחקן מול הבמאי בשאלה מי אחראי על הצגה ממש גרועה?

מאת: יאשה קריגר

לפני כמה ימים ראיתי הצגה, שהייתה, איך לומר, לא מן המשובחות. אם כי יש לציין שלא הייתה הצגה רעה באופן גורף, שכן נסמכה על בסיס איתן של מרכיבים טובים ו"איכותיים" ביסודם. אך אופן התרכבותם של מרכיבים אלה מיאן ליצור את אותה התרכובת המיוחלת של "הצגה טובה".

מה פירוש "מרכיבים איכותיים" והאם אפשר בכלל להגדיר הגדרה שכזו? הרי שכשם שכל המשפחות האומללות אומללות כל אחת ע"פ דרכה, כך גם ההצגות הלא מוצלחות – כל אחת וסיבותיה. ואין זה חשוב באמת אם המחזאי, השחקנים, הבמאי או המעצבים הוכיחו את כישרונם ויכולותיהם בהצגות קודמות. כל הצגה היא עולם בפני עצמו. הערכת העבר אולי תוכל לסייע בידנו לפרש ולפענח את העבודה הנוכחית של היוצרים, להציבה על ציר של זמן והתפתחות, אך היא לא תוכל לסנגר על כשלונה של ההצגה הנוכחית.

בכל מקרה, נשאלת השאלה "מי האשם?". על מי מכוונים את האצבע המאשימה? זוהי השאלה שדשים בה בדרך כלל לאחר הצגה לא טובה. ושוב, כאמור, התשובה משתנה מהצגה להצגה, מה גם שניתן לטעון שבבסיסה, שאלה זו היא לא השאלה הנכונה. החיפוש אחר האשם הבלעדי תמיד יהיה בו ניחוח של טיוח והסרת האחריות מעצמי והטלתה על מישהו אחר, גם אם אני מתפקד בהצגה הזו בסך הכל בתור קהל. ובכל זאת, גם כשיודעים שזו לא השאלה שיש לשאול, היא ממשיכה להדהד בראש ודורשת מענה. מה היה לא טוב פה? ואת מי יש להאשים? האם הבמאי התרשל בתפקידו? האם השחקנים? והיכן נכנס פה בדיוק המושג "עניין של טעם"?

לדידה של הצגה זו שאני מדבר עליה, דעותי היו חלוקות עם מי שליווה אותי להצגה. הוא טען שהשחקנים אשמים. אני טענתי שהבמאי. הפולמוס הקטן שניהלנו חרג חיש-מהר ממסגרת ההצגה שראינו אל עבר השאלה הכללית יותר – על מי מוטלת האחריות בכלל? על הבמאי או על השחקנים? מי אשם במפלה של מתח דרמטי, אי-קיום פעולה, שיעמום, משחק לא מכוון וכהנה מרעין בישין? וכמובן השאלה שניצבה בצדו השני של המטבע היא מי אחראי על ההצלחה, לכשזו מגיעה?

טענותיו נגעו לעניין אחריות השחקנים. אם המתח הדרמטי על הבמה נופל, אם ההצגה נסחבת לבכיינות מרגיזה או לדידקטיות משעממת – הרי שהשחקן לא ביצע את תפקידו כראוי. גם אם הוא או היא הוכיחו שהם שחקנים טובים ומוכשרים בהצגות אחרות, הרי שבהצגה הזו לא סיפקו את הסחורה. ואין להיתלות בהשקפות הבמאי ובהנחיותיו כאמתלה לחוסר העניין שעל הבמה. הניצב על הבמה בסופו של דבר הוא השחקן, לא הבמאי. וכשם שבקרב מול האויב לא יעזור לו לחייל להאשים את מפקדו אלא להילחם כל עוד נפשו בו, הרי שכך אל לו לשחקן להפיל את האחראיות על הבמאי.

אני, מנגד, טענתי טענה הפוכה. אוזלת יד תכנונית-מערכתית של המצביא עשויה לחלחל אל האחרון שבחייליו. יתכן וחלקם לא יפלו בקרב, אך עבור רבים מהם המפלה מובטחת, גם אם הם המצויינים שבחיילים. במילים אחרות, הבמאי, שבתיאטרון המודרני מחזיק בידו את השרביט המשולש של חזון, ניהול והוראה, הוא האיש הנושא בעול האחראיות.

נדמה שהתבצרנו שנינו בשתי נקודות קיצון שאין בהן כדי ללמד דבר מן הפרקטיקה, שכן האמת, לרוב, אינה נמצאת בקצוות. תוך כדי הויכוח נזכרתי בשיחה עם חבר אחר שאמר לי משהו האוהד את עמדת "האחריות על הבמאי". "זה אף פעם לא השחקנים", הוא אמר, "השחקנים אף פעם לא אשמים. בכל הצגה רעה שאני רואה השחקנים בסדר גמור – זה הבמאי דפוק." ואני מודה שגם לנוכח אמירה זו  לא יכולתי שלא לראות את הגיחוך והחיסרון של הראייה הדוגמתית, מה שהחזיר אותי אל האמצע. מובן שהאחריות אינה מוטלת באופן בלעדי על צד זה או צד זה. ושאלת האשמה היא שאלה נבובה מיסודה. אלא שהעיסוק באשמה מוביל אל העיסוק בשאלת האחריות והציות.

"הקהל הוא לא האויב – אבל אנחנו צריכים לנצח אותו", כך אני מצטט את משה קליף, אחד ממורי. בשדה הקרב של הבמה ומאחורי הקלעים, כל אחד צריך לשרוד תוך כדי שירות מתמיד למען מטרה נעלה זו או אחרת. גם המצביא הדגול ביותר וגם החייל הפשוט ביותר. יכולת קבלת מרות, עבודה בצוות, יסודיות ודבקות במטרה – כל אלה הן תכונות מועילות לחייל האפקטיבי, כמו גם למפקד ולמצביא. ולצדן ישנן גם תכונות אחרות: היכולת לעמוד על שלך, האומץ לחשוב ולא לציית, ולעיתים אפילו לפעול על-פי תחושת הצדק והאידיאל (שעשוי, כמו שקורה לא אחת, להסריח ממוסרנות).

אין סיכומים ומסקנות בדיון הזה ואין הכרעה של בית הדין. אני ובן שיחי לא משכנו את הדיון זמן רב. חזרנו לשיגרת השיחה היום-יומית על הא ודא. למעשה, זהו דיון ארוך שלא נפסק וצץ מחדש בכל הצגה והצגה שאנו רואים. הקרב נמשך על הבמה, מאחורי הקלעים ובאולם עצמו. ולקרב הזה הגיבורים שלו, הנבלים שלו, המפלות והנצחונות. הבמאי או השחקנים? רפרטוארי או פרינג'? הקולנוע או התיאטרון? נמוך או גבוה? רק מתוקף חוסר היכולת לענות על השאלות הללו, ועל עוד רבות כמותן, ממשיך להתקיים הקרב הזה, שלעתים, כמו במקרה של ההצגה שראינו, מוליד תבוסות, אך מעת לעת מצליח גם להביא להתממשותם של נצחונות מזהירים.

כתמים בכוונת

ביקורת ההצגה "כיוונים"

מאת: חווה ירום

בתיאטרון הישראלי, חווית השירות הצבאי, על כל השריטות שהיא גורמת, מקבלת מקום של כבוד. הצגות רבות כבר נעשו עליה, הצגות שמציגות את החייל הקטן בצבא הגדול, על המאבקים והניצחונות, ההפסדים והחבלות, עד שמגיעים ליום המיוחל בו סוף סוף גוזרים את תעודת החוגר.

גם ההצגה כיוונים, שעולה בימים אלו בתיאטרון צוותא, מנסה להציג את השירות הצבאי, תוך התמקדות בחווית השמירה המפוקפקת ומה שחיילים יכולים לעשות רק כי משעמם להם. כיוונים מבקשת להעלות אל במת המודעות החברתית את תאונות הירי שמתרחשות כשחיילים משחקים עם הנשק שלהם ואת העובדה שמעדיפים לטאטא מתחת לבדי ההסוואה את תוצאות התאונות המיותרות הללו, לקורבן, למשפחתו וגם ליורה עצמו.

אין ספק כלל שההצגה מעלה נושא חשוב ובעייתי מאוד. עשרות חיילים מתים מדי שנה בתאונות הטיפשיות הללו, רק בגלל שהחליטו להרוג את הזמן ובדרך הרגו את החבר, רק בגלל שלמפקדים ולדרגים הגבוהים אין את היכולת למגר את התופעה הזו. הבעיה היא שעל אף העובדה שההצגה כיוונים מאוד מנסה להציג את הנושא, איכשהו, בדרך היא מאבדת כיוון.

זהירות, ספוילר

ההצגה, שנכתבה על ידי ניר שטראוס ואסף שלמה, זה האחרון גם ביים אותה, מתבססת על משחקי "איציק". משחקים אלו הם מעין גירסה ישראלית איומה של רולטה רוסית, והנם פופולאריים בעיקר על חיילים קרביים,  בעלי רובה אישי, המבקשים להוכיח מי יותר גבר מהשני.  איציק הוא גם אחת הדמויות בהצגה, חייל פז"מניק, שאוטוטו עומד להשתחרר ולנקות את הראש בהודו. איציק זה, ידו מאוד קלה על הנשק, ובתנועה אחת איומה יורה בשוגג בחברו לשמירה. עם זאת, טעות זו לא נעשית במשחק איציק תמים, אלא כי איציק פשוט לא שם לב, כיוון את הנשק אל חברו ובטעות נפלט כדור.

נוצר פה מעין שעטנז בימתי ותוכני, בו היוצרים תפסו מרובה, אבל לא ממש תפסו. במקום להתמקד במשחק איציק מטופש שיצא מכלל שליטה והרג עוד חייל, ההצגה הראתה טלאים על גבי טלאים של רצון לחנך את הקהל שהנשק הוא לא משחק. אין ספק כלל שזה נושא חשוב, אבל היו יכולים להשכיל ולעשות אותו באמצעות סיפור, באמצעות משחק על משחק אחר, ולא באמצעות כותרות.

כיוונים

השעטנז הזה מתבטא גם בתפאורה ובאביזרים. ניקח לדוגמא את הרובים, עליהם מתבססת כל ההצגה. בהצגות הדורשות רובים על הבמה אפשר לבחור אחת משלוש אפשרויות – להיעזר ברובים מזויפים שהנם העתק מדויק של המקור, להיעזר ברובי משחק הנראים כצעצועים לכל דבר, עם קנה אדום, או להיעזר באלמנט אחר, המייצג את הרובה. עם זאת, הרובים בהצגה כיוונים לא ענו על אף אחת מהאפשרויות, אלא נראו כברירת מחדל, מעין פשרה על הדרך בשל אילוצי תקציב. היה עדיף להשקיע באביזרים אלו קצת יותר ולהתכוונן על אופציה מסוימת, עם אמירה מסוימת מאחוריה.

איזה כיוון זה ריאליזם?

חוסר הכיוון מקבל ביטוי גם בחוסר היכולת להחליט מהו הסגנון של ההצגה. אם מדובר בריאליזם מוחלט, אז איפה הדיוק של הפרטים הקטנים? איך יתכן שחייל בשמירה, שסופר כל שנייה ושנייה, לא יענוד שעון? או שחייל פעור, השם דגש על כל קפל בבגד, אינו מכסה את שעונו ונותן לו לנצנץ לעין דמות עוינת? איך יתכן שחייל בשמירה, מפקיר את נשקו כשהוא הולך לשירותים, מילא כשאדם אחר נמצא איתו אבל כשהוא לבד? אם מדובר בסימבוליזם פנטזי, בו הגיבור נאלץ להתמודד עם הטעות המיותרת שביצע, ולשאת את החייל המת לכל מקום אליו הוא הולך, אז אפשר להרחיק לכת קצת יותר, לבטא את זה באלמנטים אחרים מאלו שנוצלו על הבמה.

על אף זאת, המחזה, המשחק והמוסיקה, בהחלט מכפרים על חוסר הכיוון. פרט לחוסר ההחלטיות בעלילה, היוצרים מצליחים להעביר את האווירה הצה"לית, את השעמום בשמירה ואת הפער בין חייל פעור לבין פז"מניק סבא, שמרגיש בכל נימי גופו את השמש המחממת של הודו. בנוסף לכך, המחזה אינו נופל אל קלישאות החייל החנון והחייל הערס, אלא מציג חיילים בגוונים שבין לבין.

גם משחקם של שני השחקנים על הבמה טוב ביותר. ניר שטראוס, המגלם לסירוגין את מיכאל הפעור ואת החוקר, מצליח לבטא באופן אורגני ומדויק את שתי הדמויות ואת המעברים ביניהן. משה אשכנזי, המגלם את איציק, מוכיח שהוא אמנם שחקן טוב על המסך, אך הוא שחקן מצוין על הבמה. אשכנזי מצליח לגלם את איציק עד לפרטים הקטנים ביותר, ומוכיח על הבמה רבדים על רבדים של החייל הטיפוסי, שהוא גם שחצן ובדרן אך גם רגיש, דאגן, ופשוט אנושי. לרגעים, אשכנזי אף מזכיר את אסי כהן, על הקומדיה המצחיקה-מרירה שלו.

המוזיקה האיכותית של דרור עמית, העוטפת את המתרחש על הבמה ונותנת לו את הטאצ' המיוחד לו, בין אם מדובר על סצינות השמירה ובין אם מדובר על סצינות החקירה, בהחלט מוסיפה ומשפצרת.  ההברקה המוזיקלית בתחילת ההצגה, המבקשת מן הקהל לכבות פלאפונים, בהחלט מכניסה את הקהל אל העולם הבדיוני.

גם הבימוי של אסף שלמה הנו לא רע, עם פרישה בימתית מנוצלת היטב. עם זאת, לו היה, ביחד עם יתר היוצרים, בוחר לעשות החלטות בימתיות מהודקות ומחודדות יותר, ההצגה הזו יכלה להמריא ולהוכיח לקהל הרחב, כמו גם לבני נוער העומדים להתגייס, שאיציק יכול להיות כל אחד מהם.

כיוונים

תיאטרון צוותא

מאת: ניר שטראוס ואסף שלמה

בימוי: אסף שלמה

משחק: משה אשכנזי וניר שטראוס

מוסיקה: דרור עמית

הצגות נוספות: 19/2/13 ; 24/2/13 בשעה 20:30

מאחורי הקלעים – מפי סאונדמן

מאת: נועה בן-ארי – קדר

עשרים וחמש שנה אני עושה את מה שאני עושה.  מוזיקה זו אהבת חיי.  אחרי אשתי, כמובן.  זה התחיל כשהייתי עובָּר, ככה מספרים.  אבא שלי היה מניח אוזניות על הבטן של אמא שלי.  הביטלס, בטהובן, אלה פיצ'גרלד ואריק איינשטיין. לא בהכרח בסדר הזה.

בכלל, כל הבית היה מוזיקלי.  אמא שלי היא בוגרת להקה צבאית, מהתקופה שלהקות צבאיות הכתיבו את הטון בתעשייה.  כנראה שלעולם לא תפסיק לשיר.  אבא יכול לשרוק לך כל סימפוניה שמתנגנת ברדיו, מההתחלה עד הסוף  ולדעת מי כתב ומתי.  כשעליתי לכיתה ב' הוא אמר לי: "שמע בן, אני רוצה שתלמד לנגן. תבחר איזה כלי שבא לך." אני יודע, ילד בן 8…כמה כלי נגינה אני כבר מכיר? בחרתי פסנתר. שהפך לצ'לו. שהפך למערכת תופים.

לקח לי כמה שנים לוותר על החלום להפוך ליורש של מוצרט אבל כשנפל האסימון, גיליתי שהכל בסדר.  העולם הזה ימשיך להיות חלק ממני.  בכדי להיות מאמן טוב, לא חייבים להיות השחקן הכי מוכשר.  משהו כזה…

התחלתי בקטן.  סאונד למסיבות סיום בבית ספר יסודי, טקס יום השואה של הצופים, סופ"ש חבורות זמר בגליל.  לאט ובטוח צברתי ביטחון.  אחר כך התקדמתי להופעות.  פה להקת נוער יצוגית, שם הופעה בפאב בקיבוץ שכוח אל עם שני אנשים בקהל.  את הכסף הכי טוב עשיתי במועדונים, בעיקר בחו"ל.  אין ספק שזו היתה תקופה יפה.  נעים להיזכר אבל טוב שזה נגמר.  נו, זה כבר לא בשבילי, הרעש, הסיגריות, הצפיפות, האלכוהול.

עכשיו אני בתאטרון.  כאן יש בלאגן מסוג אחר.  רוב האנשים ממש בסדר, חבר'ה נחמדים, אבל כמו בכל מקום יש גם כמה שהייתי שמח אם, איך אומרים, היה יורד עליהם המסך.  חצי שעה אני ומנהלת ההצגה רודפים אחריהם להגיע לבמה לעשות בלאנס.  הקהל כבר מתדפק על הדלתות, התזמורת עצבנית והם- בגדר נעדרים.  וכשהם כבר מועילים בטובם לסיים את הסיגריה/קפה/טלפון, מתחילה ההתבכיינות:

"איי, איי, איי… חיים, שומע? אחת שתיים, אחת, אחת, איי… הילדה הכי יפה בגן.. איי.. איי.. לא.  משהו לא…  תוריד באסים, תגביר את המוניטור.. צמצם נוכחות… אני לא שומעת את עצמי..  אי.. איי.. אני לא עולה לבמה ככה. חיים זה לא נשמע טוב. ".

תפסיקו לזייף אז זה ישמע טוב.  יש גבול למה שאני מסוגל לעשות.  מורה לפיתוח קול אני לא.

גם מן הצד השני של המתרס יש נודניקים.  התחילה ההצגה, חושך באולם.  פתאום: "לא שומעים!!! שיגביר את הקול!! לא שומעים." על מכשירי השמיעה חינם בדלפק שמעתם? אגב, אלה אותם אנשים שצועקים "נורא חם פה, אפשר להדליק מיזוג? אין אוויר!!!" כן, הסקטור היותר מבוגר בקהל.  והכי כיף לי, שאיך שמתחילה ההפסקה ואני חייב לרוץ להספיק להגיע אל מאחורי הקלעים, תופס אותי אחד ומנסה לעשות בונדינג..

 "אתה יודע, יש לי סראונד בסלון שאני מחבר ל-DVD, נשמע בול כמו פה…"

 וואלה, אז חכה שניה, אני ארשום לי איזה… כי רמקול בסלון מעל הראש שלך ומערכת באולם של אלף איש זה בדיוק אותו דבר.