דבר העורכת

איך שלא נסתכל על זה, וגם אם ממש נרצה להאמין אחרת, מה שאנחנו רואים משפיע באופן ישיר על איך שאנחנו חושבים עליו. צבע אדום של תפוח יגרום לנו לרצות בו בשקיקה בעוד בננה ירוקה לא תעורר את התיאבון. גם בתיאטרון, הצבעים והאריזה החיצונית יכולים לעשות את כל ההבדל. תמונות וטריילרים יכולים למשוך את הקהל או להבריח אותו. שיווק טוב תמיד יסתמך על אימג'ים ולאו דווקא על מלל. התוכן יבוא אחר כך, אחרי שהעין כבר מתרגלת למה שהיא רואה.

אבל לפעמים, דווקא בחינת הדברים לעומק, אפילו תוך התערבות של חושים אחרים, כשדרך החשיבה שלנו כבר מתחילה לעשות את שלה, הדעה שלנו על דבר מה מסוים מצליחה להשתנות.  דם על הבמה, שהיה מרתיע מקודם, הופך לנעים יותר, למתקבל יותר, לאחר שהאף זיהה שמדובר בתמיסת סבון אדומה.

כנ"ל לגבי גזענות. נראה על הבמה אדם לבן, לטיני, אפרו-אמריקאי, אתיופי, ערבי, מזרחי, אשכנזי (סמנו את הנכון והסירו את היתר) ובאופן מיידי העין תעלה אי-אילו מחשבות. רק לאחר מכן המוסכמות והפוליטיקלי-קורקט, ייכנסו לפעול ויעפילו על מה שהיה שם קודם. אף אחד לא רוצה לצאת גזען אבל השחור-לבן והגוונים בין לבין תמיד יעשו את שלהם. השאלה היא עד כמה ניתן להם לעשות את זה והאם בעידן האינסטגרם אפשר, אולי, גם אחרת. אפשר אולי, לצבוע את זה בצבעים אחרים, לשנות את הרקע ואת הפילטר. הבעיה היא שגם אז, התמונה הבסיסית תישאר אותו הדבר.

בגיליון הנוכחי, תוכלו לקרוא מקרוב על שיווק וגזענות וגם להציץ על מחשבותיה הכמוסות של התוכניה.

מקווה שתיהנו,

                                                            אירית ראב

                                                            עורכת מרתה יודעת

מחשבות על שיווק

תנו לטריילרים להתחיל…

מאת: אירית ראב

בתיאטרון של היום, זה כבר לא מספיק לעשות הצגה טובה עם קאסט משובח, אלא צריך לפרסם את ההצגה בכל המדיות האפשריות. לא נעים להודות, אבל גם במקרה של תיאטרון, פרינג' או ממסדי, האריזה היא זו שמושכת את הקהל. אפשר לעשות את זה עם תמונות מושקעות, פוסטרים ענקיים (אם יש תקציב לכך), אבל הדרך הטובה ביותר, בייחוד כשהרשתות החברתיות לא מפסיקות להתפתח, היא באמצעות סרטוני טריילר. כמו כל סרט שמכבד את עצמו, גם הצגה טובה צריכה להוכיח את הטיב שלה באמצעות טריילר ייחודי.

אז יצאנו לחוצות העיר, יותר נכון, אני והלפ טופ שלי יצאנו למחוזות האינטרנט, כדי לראות אם אכן התיאטראות מקיימים את הנדרש ומאפשרים לקהל הרחב לטעום את ההצגה גם באמצעות יוטיוב, פייסבוק או חיות אחרות.

בכל הנוגע לטריילרים, התיאטראות הממסדיים מתחלקים לשני סוגים עיקריים. אלו הנעזרים בסרטונים מסבירניים, כאלו הכוללים קטעים מההצגה, ביקורות משבחות או ראיונות עם היוצרים, ואלו הנעזרים בטריילרים שאינם לקוחים מההצגה עצמה באופן ישיר, אלא מפתים את הקהל לבוא עם חומרים שצולמו במיוחד.

במקרה של תיאטרון פרינג', המצב קצת אחר. אם פעם היה מבחר דליל מאוד של טריילרים, היום כל הצגת פרינג' שמכבדת את עצמה מוציאה לאקרנים הווירטואליים איזה טריילר מושקע. חלקם אמנם נשענים על חומרים מצולמים מההצגה, אך מרבית היוצרים משכילים לחשוב מחוץ לבמת התיאטרון ורוקמים טריילר שבאמת גורם לקהל להגיע להצגה, גם אם קודם לא היה חושב על כך. קחו לדוגמא את כן של תיאטרון כאן, או את רומיאו ויוליה שעלה לפני כמה שנים בתיאטרון תמונע.

אז נכון, עדיין איננו כמו האחים מעבר לים, שמציעים טריילרים מפוארים, מרהיבים ומפתים, שגורמים לחשוב אחרת על המחזה הקלאסי. ונכון, הייתי שמחה אם יקום הבמאי וירקום איזה טריילר מופתי במיוחד. אבל עד אז, עד שתקציב התיאטרון והפרינג' בפרט יגדל, ושיוצרים לא יצטרכו לכתת רגליים כדי להשיג כסף להצגה שלהם, כנראה שאפשר רק לחלום.

יפה לך, פרחה

סקירת ההצגה "פריחה שם יפה"

מאת: אנה מינייב

עדות שונות מקשטות את ארץ ישראל היפה, חלקן נחשבות יותר וחלקן פחות, חלקן נטמעו היטב בנופיה של ארצנו הקטנטונת, ולחלקן יש עוד הרבה מטענים בבטן שהן רוצות וצריכות לחשוף.

הכינוי "פרחה" מעלה בקרב רובנו אסוציאציות דומות, אתם יודעים, אחת כזאת, לרוב ממוצא מזרחי, בשפתה שגורה הח' והע', לבושה בבגדים שעוטפים את הגוף המענטז על עקבים בקלילות, ומתאפיינת בוולגריות נשית מעוררת תגובות כאלה ואחרות. אך בנוסף לכל אלה, "פרחה" הוא גם שם, ככל יתר השמות, והוא מסמל שמחה, שמחה גדולה. אכן, "פריחה שם יפה", הנה הצגה מלאה בשמחה, מהולה בעצב, מקוממת ומאלצת את צופייה להתמודד עם התופעה הבלתי ניתנת לריסון שנקראת – גזענות. יותר מכך, ההצגה הזאת עוסקת באישה המזרחית, שהיגרה ארצה ומצאה עצמה נאבקת בכל הסטיגמות שהוצמדו לה בעל כורחה, בזמן שהיא משתדלת להשתלב בחברה שכלל לא מסייעת להיטמע בארץ החדשה.

צילום: אני אטדגי

ההצגה "פריחה שם יפה" מורכבת משירים חברתיים- פוליטיים אותם כתבו יוצרים ויוצרות שהרגישו צורך להשמיע באוזני החברה הישראלית את שעל לבם בנוגע למזרחיות, לנשיות ולהדרה החברתית שלהן בתקופת עליית המזרחים ארצה. את ההצגה, שנוצרה במסלול שחקן חוקר יוצר של החוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב, יצרו סלי ארקדש וחנה ואזנה- גרינולד. אל תהליך היצירה הצטרפו עדן אוליאל ואביטל מישל-מאיר שמשחקות יחד עם ארקדש בהצגה החשובה הזאת, שחושפת בפני הצופים את החוויות של הפרחה, לגווניה.

מנהיגי המדינה דאז דאגו להכריז ללא בושה את דעתם האטומה על אלה שנתפסו בעיניהם כלא מספיק מוצלחים, "הם אינם רגילים לכל כך הרבה חינוך" אמר זלמן שזר, ובן גוריון הוסיף וטען כי ייעודם הנו לתפקד כל חייהם כפועלים, זאת מפני שהם נולדו פועלים. השחקניות על הבמה חושפות בפני קהל הצופים אמירה אחר אמירה, תוך כדי תפירה על בד עליו היו תופרות הנשים המזרחיות לפרנסתן, בדיוק כפי שייעד להן בן גוריון, בתור פועלות במפעל. ברקע הבליחו לסירוגין שירי ארץ ישראל היפה, אשר חיזקו את הפער העצום שנוצר בעקבות הסטיגמות, הדעות הקדומות והגזענות שאפיינו את תקופת בנייתה של מדינתנו.

חנה ואזנה- גרינולד דאגה לסגור חשבון עם החוויות שאפיינו את התבגרותה, היא בחרה להתמודד ולהציג גם את הפרטים הכי מביכים, כאלה שאישה ממוצעת, ועוד מזרחית של אז, מקפידה לשמור לעצמה, בכדי לא לייצר יותר מדי רעש. הקהל הגיב בהתאם, הצחוק געש ונרגע, הדמעות עלו וחשבון הנפש החל לפעול, שכן הנשים הללו, שמייצגות עדות שלמות, חוו השפלה, הטרדות מיניות, זלזול, ריסון ולמעשה נפלו קורבן למדינה שרצתה לטשטש את זהותן, "מזרחיות לא טבעית" הכריז אבא אבן, אדם מלומד ודגול, ואם הוא אמר, אז מי אנחנו שנטיל בכך ספק?!

ההדרה חלחלה בקרבן, לעיתים, ולחלקן נותר הכוח להישאר שלמות עם עצמן, על אף ההרגשה הלא נוחה בתוך העור של עצמן. מאז עברו כמה עשורים, המדינה צמחה, הניסיון למחוק תרבות שלמה ויפה לא צלח, הגזענות הפכה לגלובלית יותר, אך התחושה נותרה בעינה.

בנימה אישית, ממליצה בחום! תפקחו את העיניים ורוצו לראות!

פריחה שם יפה

תיאטרון יפו

שירים מאת: ויקי שירן, סמי שלום שטרית, יעל צדוק, אלמוג בהר, נפתלי שם טוב, מירי בן שמחון, אסתר קנקה שקלים, ארז ביטון, מירה חברוני, סיגל בנאי, יודית שחר.

רעיון ודרמטורגיה: סלי ארקדש

במאית ודרמטורגית: חנה ואזנה- גרינולד

שחקניות ושותפות ליצירה: סלי ארקדש, אביטל מישל- מאיר, עדן אוליאל

עוזרת במאי: יפעת- שיר מוסקוביץ'

מעצבת תפאורה, תלבושות ואביזרים: יאנה ציקנובסקי

מוזיקה: איתי מאירי

עיצוב תאורה: אבי אטגי

ייעוץ כוריאוגרפי: תומר צירקילביץ

מועדים נוספים: 6/2/13 20:30.

ממון מההמון

על תופעת אתרי מימון המון והצגות תיאטרון

מאת: מיה אופיר – מגנט

יוצרי תיאטרון עצמאיים בארץ עובדים לרוב בלי תמיכה כלכלית. אם ההצגה מתקבלת לאחד מתיאטרוני הפרינג' השחקנים יקבלו, במקרה הטוב, בערך 200 שקלים להצגה. על תשלום על תקופת החזרות אף אחד כמעט לא מדבר. אז מאיפה משיגים את הכסף? יש שמוותרים על תשלום לתקופת החזרות בתקווה שההצגה תגיע לאחד מתיאטרוני הפרינג'. אבל מה יקרה אם ההצגה לא תתקבל? ומה יקרה אם הקהל (כמו שקורה פעמים רבות בפרינג') לא יגיע? יש שמנסים לגייס כספים מקרנות, מלגות, עמותות, מפעל הפיס ועוד אך תלאות תהליך הבקשה, גובה הסכום המוצע, מיעוט הקטגוריות ומשך הזמן הדרוש לקבלת הכסף עושים גם את האפשרות הזאת ללא רלוונטית לכולם.

בשנים האחרונות קמה ברשת תופעה חדשה – " מימון המון" –  או בלועזית Crowd funding. באתרים אלה כל מי שרוצה, יכול לפתוח דף ולהציג את הרעיון שלו. הרעיונות יכולים להיות בכל התחומים והסוגים: הצגה, ספר, סרט, יזמות, מוזיקה, קהילה, פוליטיקה וכו', כאשר לכולם משותף דבר אחד – הם זקוקים לכסף שלכם כדי להצליח! אז איך זה בדיוק עובד? היוצר מפרסם את הרעיון שלו ומציע פרסים למי שיסכים לממן אותו. טווח הפרסים והמחירים משתנים מפרויקט לפרויקט. לדוגמא, הם יכולים להתחיל מהענקת תודה אישית מהיוצרים (עבור תמיכה של 25 שקלים) ועד כרטיס זוגי לבכורה ולקבלת הפנים, קרדיט בתוכניה ותודה אישית (עבור תמיכה של 350 שקלים).

מימון המון מעובדבשלב הבא היוצרים מפיצים את הבקשה שלהם ומקבלים מימון מחברים, משפחה ואנשים שמאמינים בפרויקט שלהם, שחלקם יכולים להיות אפילו מארצות אחרות. אם היוצרים הצליחו לגייס את הסכום שקבעו בפרק הזמן מסוים הם מקבלים את הכסף (בחלק מן המקרים,  אף נותנים אחוז מסוים מן הכסף לאתר המארח) ואם לא, הכסף חוזר לתורמים והיוצרים מחפשים דרכים אחרות לממן את היצירה שלהם. בישראל קיימים שלושה אתרי מימון  "Headstart", "Mimoona" ו- "Startart", בעזרתם מנסים יזמים ויוצרים להגיע ישירות לתומכים שלהם, מתוך מחשבה שקל יותר לגייס מעט כסף מהרבה אנשים ושאם כל אחד יתרום מעט, בסוף יהיה אפשר להגיע אל המטרה.

אבל מי באמת משתמש באתרי מימון המון? האם זה באמת עובד? והאם זה אכן קל כמו שזה נשמע? בשלושת האתרים שבדקתי הופיעו בסך הכול שבעה מופעים. רוב הפניות הם של יוצרים המבקשים מימון כדי להעלות את ההצגה שלהם ושל קבוצות תיאטרון כדי לממן את הפעילות שלהן. ארבעה מתוך שבעת המופעים קיבלו את המימון שביקשו, כשמדובר על סכומים של 30,000-40,000 שקלים. יצירתה של פנינה רינצלר "7 בום" שעלתה בפסטיבל עכו האחרון קיבלה את המימון שלה באתר "Headstart" וכן גם קבוצת ציפורלה עם המופע "התקפת לב", קבוצת תיאטרון תהל (תיאטרון הקהילה הגאה) וההצגה "אב, אם, זונה" מאת ובבימוי דנה גולדברג.

בשיחה עם אורי אביב, מפיק, מנהל פרויקטים ומנהל פסטיבל אוטופיה, הוא אומר כי גיוס הכסף הוא רק מרכיב אחד מתוך רבים באתרי מימון המון. יש כאלה שנכנסים לאתרים האלו כדי לעורר תשומת לב תקשורתית ויש שמנסים לבדוק את כוח הקהל שלהם. היתרון במימון מההמון על פני מימון מקרנות הוא שלא צריך לחכות הרבה זמן עד שמקבלים את הכסף, אבל על המהירות הזאת משלמים מחיר בצורת העברת אחוזים לאתר עצמו. אלמנט נוסף שצריך לתת עליו את הדעת הוא שהאנשים שתורמים בצורה הזאת לא נותנים את הכסף שלהם ללא כל תמורה, הם בצורה מסוימת קונים אותה והיוצר מחויב אליהם, הוא מחויב להעלות את ההצגה ולתת להם את הפרסים שהבטיח ולכן חשוב לחשוב טוב טוב על הפרסים שמציעים כדי שלא יעלו יותר מהתרומה עצמה.

כמו כן, היוצר צריך להעריך את עלות הפרויקט ולבקש סכום שהוא רואה כסביר. נקודה חשובה נוספת לפי אביב היא חשיבות פרסום הקמפיין. מימון המון חייב להתבסס על פרסום מסיבי, כי רק בעזרת הפרסום אנשים ידעו על הפרויקט ויתרמו. הראשונים שיתמכו יהיו תמיד המשפחה והחברים הקרובים, כשליוצר אסור להתבייש, אלא לבקש עזרה מכל מי שהוא מכיר כדי שיהיה סיכוי לגייס את הכסף. אביב מוסיף ואומר ליוצרים ששוקלים להיעזר באמצעי מימון המון כי אין סיבה לא לנסות, אבל עליהם לחשוב אם זאת הפלטפורמה שמתאימה להם. לדוגמה "ציפורלה" הצליחו לגייס את הכסף כי הם קבוצה גדולה של שחקנים שממתגת את עצמה ויש לה הרבה קהל אוהד.

אנשים שמוכנים להכניס את היד לכיס ולתרום למען תיאטרון אינו דבר מובן מאליו, אך האם זהו פיתרון אמיתי? לפי סקירה של אתרי מימון המון בישראל, מספר ההצגות שאכן קיבלו מימון בדרך זו אינו גבוה. כמו כן, לא כל מי שמציע בהכרח יקבל את הכסף. לדוגמה: השחקן והבמאי ג'ייסון דנינו הולט ניסה לגייס כסף להצגה החדשה שלו "אדיפלית" והגיוס נכשל למרות שג'ייסון הוא יוצר מוכר ופופולארי.

המימון דרך האינטרנט אינו פיתרון פלא,  כדי להשיג אותו צריך להיאבק לא פחות מאשר כאשר נאבקים בבירוקרטיה. זה דורש מהיוצר לקדם את היצירה שלו ולהגיע לקהל רחב ביותר כדי לגייס את הסכום הדרוש. אם היוצר לא יגייס את הכסף בזמן, הוא לא יקבל דבר ואם יצליח, לעיתים ייאלץ לשלם אחוזים לאתר. קיימת אופציה נוספת בה היוצר יקבל כל סכום שיצליח לגייס, אבל בתמורה נדרש היוצר לתת אחוזים גבוהים יותר לאתר המארח. בחלק מהמקרים, כדי להבטיח לעצמם את קבלת הכסף, היוצרים בעצמם משתתפים כספית ומשלימים את הפער מתוך מחשבה שיקבלו לפחות תמיכה כלכלית מסוימת. ולבסוף, מימון המון הוא רעיון מוצלח, שיכול באמת לעזור ליוצרים להגשים את החלום שלהם, אבל הוא לא מהווה תחליף לדבר שצריך להמשיך להלחם עליו – מימון של תיאטרון פרינג', של יוצרים וותיקים וצעירים, במרכז ובפריפריה, על ידי משרד התרבות.

הגוונים שמאחורי הפרטים הקטנים

ביקורת ההצגה "גזע"

מאת: חווה ירום

על פי ג'ק לואסון, אחד משותפי הפירמה המצליחה "לואסון אנד בראון", אדם שחוזר מחופשה אינו זוכר את פסל החירות או מגדל אייפל, אלא דווקא את הסיפורים הקטנים, הגבר המצחיק עם הכלב, מוכרת הגפרורים בשוק, החרא שדרכו עליו בדרך לבית הקפה.  למרות זאת, "גזע", ההצגה החדשה של תיאטרון חיפה, מוכיחה כי אלוהי התיאטרון נמצא בפרטים הקטנים ובגדולים, כאחד.

המחזה "גזע", מאת דיוויד מאמט, מספר את סיפורו של צ'ארלס סטריקלנד, גבר לבן, עשיר ומפורסם, המגיע למשרד עורכי הדין "Lawson & Brown" בכדי שיסנגרו אותו במשפט בו הוא מואשם באונס בחורה אפרו-אמריקאית. במהלך המחזה, השותפים מתלבטים אם לקחת את הקייס, לבסוף נעתרים, ומנסים בדרכים-לא דרכים להוכיח את חפותו. אם הוא אכן עשה או לא עשה את זה, זה כבר לא משנה מבחינתם.

נושאים של גזענות ומגדר אינם נדירים בשמי התיאטרון בעולם, ובטח שלא בארץ, ומעלים שאלות נוקבות. לא בכדי, ההצגה, שעלתה לראשונה בשנת 2009 בברודווי, העלתה ביקורות סותרות. חלק לא הפסיקו לדבר עליה ועל חשיבותה, גם כשיצאו מן האולם,  גם כשישבו אל ארוחת הערב וגם כשפתחו את העיתון בבוקר המחרת וקראו שעוד בחורה נאנסה בסמטה חשוכה. אחרים טענו שאין בה את המתח המאמטי שחיכו לו ועל אף העובדה שמדובר בזוכה פרס פוליצר, היא די מאכזבת ושטחית.

"גזע" של תיאטרון חיפה מצליחה להוכיח ההיפך. על אף הפטפטת האופיינית לדיוויד מאמט, חילופי דברים שדורשים ריכוז אינסופי, ההצגה לא מפסיקה לעניין לרגע. התרגום הקולח של יוסף אל-דרור מצליח לעבד את ההצגה גם לשפה שלנו, למרות שהעולם הבדיוני נותר אמריקאי כולו.

גזע 8 צילום ז'ראר אלון

כל אחד מן השחקנים בקאסט מוכיח מידה רבה של מקצועיות וכישרון. שרון אלכסנדר, בתפקיד קטן יחסית למה שרגילים לראות אצלו, מצליח בצורה מסתורית לעורר מידה של הזדהות גם לנוכח המעשים שהוא מואשם בהם. אסתר רדא המוכשרת מוכיחה שהיא הרבה יותר מזמרת, ומצליחה לבנות את דמותה של סוזן המתמחה במשרד, עד לג'סטות הקטנות ביותר. נורמן עיסא מציג בכישרון מופתי את דמותו של הנרי בראון, על אף העובדה שבכל רגע נתון בא לך לזרוק עליו דברים מהקהל על מה שהוא מוציא מן הפה, ורמי הויברגר… הו, רמי הויברגר. כישרון צרוף בשחקן אחד. הויברגר מצליח לבנות בצורה משכנעת למשעי את דמותו של ג'ק לואסון. גם בדברים שלא נאמרים על הבמה, גם בין דפדוף בעיתון כשראשו עמוק אל השולחן לבין שיחת טלפון סלולרית, הוא מצליח לבטא את הרבדים העמוקים של הדמות. רבדים שגורמים לך להבין אותה בצורה טובה יותר מזו שמוצגת על הבמה. מעבר לכך, רמת המקצועיות שלו ניכרת בכל,  גם כשהאזעקה של בית ציוני אמריקה מתחילה לפעול, ובפני פוקר מדהימים הוא מודיע לקהל שהקאסט מיד ישוב ומוציא אותם מן הבמה, כאילו מדובר בעוד העמדה שהקהל פשוט פיספס.

גזע 20 צילום ז'ראר אלון

צילומים: ז'ראר אלון

גם התפאורה והתלבושות מיטיבות לבטא את התכנים המועברים ב-"גזע". בפשטות שאינה זקוקה לתירוצים, התפאורה בנויה על היחסים בין שחור ללבן. השקיפות הזו, שבה הדברים הם כאילו על השולחן אבל בתכל'ס ממש לא, ניכרת גם בקירות השקופים שמכל עבר, על רקע של קירות שחורים. התלבושות של הדמויות מצליחות לסתור את המסכות שהם מטיבים לעטות על עצמם, גם בחליפות המהודרות של עורכי הדין, שבמקום להיות שריון לאבירי הצדק הופכות להיות סמל סטטוס ותו לא וגם כאשר הם מורידים אט-אט את הבגדים.

הבימוי המהודק והנבון של משה נאור, מצליח לרקום את כל הפרטים, הגדולים והקטנים גם יחד, לכדי יצירה נהדרת אחת.

גזע

תיאטרון חיפה

מאת: דיוויד מאמט

תרגום: יוסף אל-דרור

בימוי: משה נאור

משחק: רמי הויברגר, נורמן עיסא, שרון אלכסנדר, אסתר רדא / נצנת מקונן

תפאורה: ערן עצמון

תלבושות: אורן דר

תאורה: חני ורדי

מוסיקה: רועי ירקוני

הצגות נוספות: 21/2/13 ; 23/2/13 ; 26/2/13 בשעה 20:30 בתיאטרון חיפה.

מאחורי הקלעים – מפי תוכניה

מאת: נועה בן-ארי – קדר

אני אגיד לכם את האמת, אני לא כל כך אוהבת שנוגעים בי.  האמריקאים טבעו את המושג “personal space” , מושג נהדר.  מדויק ונכון.  פה בארץ לא ממש יודעים מה זה.  אומרים שזו מדינה חמה, המנטליות, האנשים מאוד”  “ Touchy- feely.  לא לכולם זה מתאים.

ואני באמת עושה את המקסימום.  לעמוד ככה זקופה לפני ההצגה, בזמן ההפסקה ובסוף הערב ולחייך לעוברים ולשבים.  קשה לשווק את עצמך כשיש לך תחרות עם הבייגלה…  מה לעשות.  יש לו סקס אפיל עם חומרי טעם וריח, ולי מה? תמונה על הפרונט במקרה הטוב.  אני גם פונה לחלק מאוד מסוים מהקהל שמגיע.  או זקנים או חובבי תאטרון מושבעים. אוכל פונה למחנה המשותף הנמוך ביותר.  זה לא כוחות.

אתמול ניגש לדלפק אדון.  התמתחתי והדבקתי חיוך מנפץ שמשות.

"אפשר?"  הוא שואל ובא לאחוז בי.

"בוודאי".  עונה לו הסדרן.  "בתשלום של עשרה שקלים."

"למה כזה יקר?  כולה ערימה של כמה דפים מודבקים יחד. יענו כל דף יוצא שקל נראה לך הגיוני?…"

"בכל מקום זה אותו המחיר, אדוני".  מחייך הסדרן.

"ואם אני אתן לך חמישייה, תתן לי חצי מהחוברת?"

אני מרגישה איך קופץ לי הווריד שלי במצח.  מה אנחנו בשוק? מתמקח על סחורה?

הסדרן מחייך שוב.  הפעם זה חיוך של "הלוואי ותסתלק."

"מה יש בפנים? סיפור?"

"פירוט על העלילה, תהליך ההפקה, תמונות, ראיונות עם היוצרים.."

"לא משנה, סתם היה לי חם, רציתי משהו לנפנף".

הוא עזב. השתדלתי לא לקחת ללב.  שאני אעלב? מה פתאום. הוא לא לרמה שלי, זה בטוח.

הגיעה מישהי נוספת.  "אפשר רק להציץ שניה?".  אני מכירה את "רק להציץ" הזה.  לוקחים אותי, מתחילים למזמז אותי עם האצבעות השומניות שלהם מהקרואסון, עוברים עלי ביסודיות, לעיתים גם מתחילים לטייל איתי, כאילו בלי לשים לב, תוך כדי קריאה וכשנגמרת ההפסקה רצים חזרה וזרקים אותי על הדלפק כאילו הייתי פלאייר למבצעים בחניון.  אני צריכה לידי שלט: "לא לגעת בסחורה!!  רוצה לקנות- תקנה.  כאן זה לא ספריה."  שאני אעלב? מה פתאום.  היא לא לרמה שלי, זה בטוח.

אחרונה חביבה, ניגשה זקנה.  מחויכת, נעימה ואפילו עם סכום מדויק.  כן, תתפלאו.  אנשים רוצים לרכוש אותי עם שטר של 200 וחוזרים בהם בטענה שאין עודף. מה אנחנו ב"מגה"?

כל כך התרגשתי.  דמיינתי את חיינו המשותפים יחד, איך היא מעיינת בי בריכוז (אחרי שלקח לה זמן למצוא את המשקפיים) מקריאה לבעלה כל משפט, מציינת שבתמונות השחקנית נראית הרבה יותר טוב.  מכניסה אותי לתיק שלה, החמים.. דמיינתי את הנסיעה במונית אליהם הביתה (בעלה הפסיק לנהוג בלילה כי הוא לא רואה טוב) ואיך היא מצרפת אותי בשמחה אל האוסף המכובד בחדר האורחים.  סוף סוף, אהיה בחברה טובה, ברמה.

"מצאתי תוכניה זרוקה על הרצפה"… מצהיר אחד הסדרנים בסיום סריקת האולם.  כן, הזקנה לא שמה לב שהחלקתי בין החריץ של המושבים.  הוחזרתי לדלפק בבושת פנים.  שאני אעלב? מה פתאום…