כמעט מושלמת

סקירת ההצגה "מלכת הכמעט"

מאת: מור זומר – יעקב

לו יכולות היו כל הנשמות האבודות בתל אביב לעלות על הבמה ולדרוש את שמגיע להן, הן היו יוצרות דבר מה דומה ל"מלכת הכמעט".

טלולה בונט מיתית בעיני עצמה; כל הדברים הקטנים שהחמיצה הופכים בדמיונה לניצחונות, היא מצליחה להיות מישהי מבלי להיות דבר. כל האנשים שעברו בחייה הם מהמורות קטנות בדרך אל האושר, התגלמותה של התהילה.

באמצעות קברט ציני, צבעוני וארסי, מלווה בפסנתר המהווה דמות בפני עצמה, יוצרת טלולה (והאיש מאחורי הפסנתר, דודו יצחקי) היסטוריה אלטרנטיבית עבורה ועבור העולם כולו, בועת מציאות בהשהיה על הדרמה והקסם שבה: היא משלבת מיתוסים של קיבוץ ותמימות ישראלית שעברה מן העולם במיתוסים מעולם הזוהר הישן, הבלתי מושג. כך אנו מגלים כי צדודיתה של טלולה היא המופיעה על העטיפה המיתולוגית של מסטיק עלמה, והיא עצמה סמל ישראלי זנוח; היו לה הזדמנויות להיות מפורסמת וגדולה יותר מכל כוכבת ישראלית אחרת, אך היא בחרה לפרוש ולפתח קריירה בוועד הבית בבניין שרוב יושביו הם פליטי ריאליטי כזה או אחר שכוכבם דרך, וגם המציאות היא בסך הכל תכנית ריאליטי, היום אתה מפורסם יותר מטלולה ומחר איש לא יזכור אותך; לטלולה, לפחות, תהיה תמיד עטיפת המסטיק.

מלכת הכמעט - סלעית קרץ

צילום: סלעית קרץ

"מלכת הכמעט" מגיעה תמיד עד כדי צעד אחד לפני תהילת-עולם, ואז הזוהר נס מפניה; היא עוזבת את הקיבוץ בו גדלה משום שהוא "קטן עליה", היא רוצה להוכיח לכולם שיש בה יותר ממה שנראה לעין, ועושה הכל בכדי להצליח – הכל מלבד הדבר עצמו. מסע חייה של טלולה בונט מעלה אמת מרירה (או אולי מומתקת בסוכרזית) וידועה לכל על אופן התנהלותו של העולם: ככל שהחלומות גדולים יותר, כך הם פחות ברי השגה. טלולה משכנעת את עצמה ואת הקהל הדמיוני-אמיתי שלה בכך שהיא בחרה לא להיות כוכבת, כי הקהל לא היה מוכן לעוצמה כמו שלה או משום שהעדיפה להצטנע. ובכל זאת, המופע מתחיל ומסתיים בשיר נוגה על אישה שכילתה את חייה בציפייה לדבר מה שלעולם לא יגיע; טלולה, למרות הקלילות הקוקטית בה היא מתייחסת לחייה ולעולם שסביבה, מפחדת פחד מוות מהדבר שכולנו מפחדים ממנו: הגילוי הבלתי נמנע שאין משמעות לחיינו ושבזבזנו אותם לריק.

טל קלאי, השחקן שמאחורי דמותה הגדולה-מהחיים של טלולה בונט, הוא בוגר ניסן נתיב והספיק לשחק בסדרות טלוויזיה והצגות ילדים, לעיתים בדמותו שלו ולעיתים בדמותה של טלולה. עם תום ההצגה הוא חוזר לדבר בקולו שלו, וההבדל בינו ובין טלולה בלתי נתפס.

לצדו דודו יצחקי המניע בידיו את הדמות השנייה בהצגה: הפסנתר. כלי הנגינה הופך, בידיו של יצחקי, למעין מריונטה. יצחקי מנתב אותו מכאן לשם בידיו, ונראה שיש לו אופי ורצון משל עצמו; הוא מנהל דיאלוג עם טלולה ועם הקהל, ולעיתים קרובות מהווה עוגן רגשי עבור המתרחש. התאורה האפלולית, המתכתבת עם מועדוני הלילה בהם נולדה אמנות הקברט, והתפאורה המונוכרומטית והמטרידה מעט, יוצרות אווירה צופנת סוד ומתריסה- כראוי לקברט.

בסופו של יום, "מלכת הכמעט" הוא קברט של אישה אחת ופסנתר; מעניין לחשוב על המתח שבין שני הקצוות: שורשיו של הקברט קודרים יותר, סאטיריים יותר משורשיו של מופע הדראג. עצם השימוש במלכת דראג מוכרת, נוצצת ומלאת פאתוס בהקשר אפל של קברט הופך את טלולה לדמות עמוקה יותר, רגישה ומעוררת הזדהות. טלולה בונט של "מלכת הכמעט" אינה כוכבת-דראג מוגזמת וזוהרת, אלא אישה בעלת עבר, הווה ועתיד לוט בערפל; זו טלולה של מאחורי הקלעים, האדם שמאחורי האישה.

אם מופע דראג הוא חגיגה של נשיות מודגשת, זוהר ושלמות, “מלכת הכמעט" הוא מופע של אנושיות, הדחקה וסרקזם. אולי, במחשבה שנייה, בעניין הסרקזם מופעי דראג וקברט דווקא דומים זה לזה.

מלכת הכמעט

צוותא

מאת: הדס בשן
בימוי: עידן עמית
ניהול וליווי מוסיקלי: דודו יצחקי
בתפקיד טלולה בונט: טל קלאי

הצגות נוספות: 6/1/13  ;  23/1/13 בשעה 20:30

על אנסים ועונשים

על אנסים ועונשים בעולם התיאטרון

מאת: אפרת קדם

לאחרונה, השחקן חנן גולדבלט שוחרר מכלא חרמון, לאחר 4 שנים (מתוך השבע שנגזרו עליו במקור) ולאחר 3 שנים במאסר הבית בו שהה לפני הכניסה לכלא. גולדבלט שוחרר מהכלא בגיל 71, לאחר שחויב בתשלום פיצויים למתלוננות, וכמובן שנאסר עליו ליצור עמן קשר. מעבר לכך, נאסר עליו לעסוק בהנחיה ולימוד של צעירים או קטינים בתחום התיאטרון והקולנוע. ביום השחרור, אמר לכלי התקשורת שהוא מצטער על המעשים שעשה ומתחרט על הדברים שאמר.

שחרורו המוקדם ("המומתק" יש אומרים) עורר מחלוקות רבות, כמו גם תגובתו וכנות החרטה והצער שהביע. בעיני החוק הוא ריצה את עונשו. עם זאת, בשבוע החולף נשמעו הרבה קולות לא מרוצים.

המתלוננות קראו תיגר והתקוממו כנגד שחרורו המוקדם, כאות מבשר רעות על הקלה בהתייחסות ובענישה על מעשים אלה. שדולת הנשים למען נפגעות האונס וההטרדה המינית קראו להחרימו ולא להחזירו אל הבמה הציבורית. הן טענו כי כל חשיפה שלו מעל לבמה הציבורית (אם על מסכי הטלוויזיה ואם מעל לבימות התיאטרון)  תכאיב שוב ושוב לנשים שנפגעו כבר ממעשיו. לטענתן, עוגמת נפש זו ניתנת למניעה, כל עוד מדירים אותו מהזירה הזו ולא מאפשרים לו להמשיך ולהיראות במרחב הציבורי.

לעומתן, חברותיו למקצוע של גולדבלט, חני נחמיאס וענת ברזילי, טוענות כי הדבר היחיד שיכול לשקם אדם במצב זה, הוא דווקא חזרתו למקצוע והיכולת להמשיך ולתרום מכישרונו וכישוריו, בייחוד שאינו יודע ואינו מיומן לעשות דבר אחר. המשך הפעילות שלו בתחום חיונית לתפקודו, פרנסתו ושיקומו.

כמו כן, נחמיאס וברזלי טוענות טענה, שאינה מעלה ואינה מורידה בעיני מחומרת המעשים, כי בראשית הקריירה שלהן מרבית הגברים בעמדות הכוח בתחום ניצלו, או ניסו לנצל מינית, שחקניות צעירות, בדיוק באותו אופן כמו גולדבלט, ואף בצורה גרועה יותר מכך. הן טוענות כי הוא "נפל קורבן" לנורמות התנהגות שהשתנו, אך בפועל היו ועודן נהוגות בתעשייה כולה. אותו פשוט תפסו. אין ספק כי טענתן אינה מופרכת ואני מאמינה שכל איש/ה צעיר/ה בתחום נתקל/ה בגוון זה או אחר של ניצול מיני בבואם לאודישן/חזרה/"בדיקה הדדית" מול אדם מבוגר ובעל השפעה בתחום.

הסיטואציה הזו כל כך מסוכנת ושמה כל כך הרבה כוח בידי הבוחן/ת שאין להתפלא על תדירותם של המעשים הללו, על חציית הגבולות למחוזות פליליים ועל ניצול היתר שיש לעתים של הכוח הזה. הארוס והמיניות הם חלק אינטגרלי מהמקצוע שלנו, ולעתים מעמיד אותנו גם במקומות גבוליים. על כן, יש לשמוח ולהודות שהמודעות והחקיקה שישנם היום מצליחים, במידה מסוימת, למנוע חלק מהמקרים עקב משנה הזהירות והמודעות הגוברת והולכת שיש כיום, יחד עם אמצעי הרתעה וענישה חמורים ומפורשים יותר.

אז מהי מטרתו של החוק וכיצד הוא מתייחס לפושע, ולא פחות חשוב מזה, לקורבן בנסיבות כאלה? האם מטרת הענישה היא שיקום או נקמה? או הרתעה? ואם גם וגם וגם כיצד משיגים זאת? האם שחקן יכול לחזור לעסוק במקצוע שלו לאחר שהורשע באונס? האם ראוי שיעלה על במה ויגרוף – שוב – מחיאות כפיים? או יעלה שוב למסך וימשיך את דרכו בתור "ידוען" בחברה? האם אדם ידוע ומוכר לציבור צריך לשלם קנס "כפול" דווקא בשל היותו מוכר וידוע והאם אינו משלם קנס "כפול" כבר מעצם ההתעניינות והסיקור הנובעים ממעמדו הציבורי?

האם לדוגמא – ולהבדיל – נצפה ממשה קצב לחזור למגרש הפוליטי? ואם לא, אז מדוע מדרעי ומהירשזון כן? האם עברות בהן הואשם אדם מונעות ממנו להראות את פניו בחברה באופן פומבי גם לאחר שריצה את עונשו על פי החוק? או שמא חזרתו לפומביות ולציבוריות יש בה משום  אישור חברתי שאינו מגיע לו?

ונחזור לגולדבלט, האם המתנגדות והמתנגדים ליציאתו מהכלא היו מוכנים לקבל את חזרתו למקצוע אם היה מרצה את כל 7 השנים? או שמבחינתם חזרה למגרש הציבורי אינה באה בחשבון עקב המשך העלאת הכאב בקרב קורבנותיו שימשיכו לראותו בזירה הציבורית? במקרה הזה תיאטרון וטלוויזיה.

לפני כעשור, יובל זמיר המנוח שוחרר גם הוא מהכלא לאחר שלוש וחצי שנים, בעקבות הרשעתו במעשים מגונים ובביצוע מעשי סדום בתלמידי עירוני א' בת"א. לאחר השחרור חזר לתיאטרון במרץ ולעשייה מלאה – בתיאטרון הקאמרי ובסמטה. כשהלך לעולמו ספדו לו בחום ובהערכה גדולה מיקי גורביץ' (החאן) עירית פרנק (הסמטה) ונעם סמל (הקאמרי) על כשרונו הגדול ויכולותיו הפנטסטיות כשחקן וכזמר. אני זוכרת שהייתי מזועזעת שהוא חוזר לעשייה התיאטרונית והאמנותית כיוון שרציתי לראות במקצוע ובאמנות שלנו מופת ודוגמא להומניות ולערכים נוספים שאותה מייצגת בעיני אמנות התיאטרון, ערכים העומדים כמובן בסתירה מוחלטת למעשי אונס או מעשים מגונים אחרים ועל אחת כמה וכמה כשהם נעשים תוך ניצול מרות.

בזמנו, התווכחתי עם אחד השחקנים עמם עבדתי, על הזכות של זמיר לחזור לבמה ולמה לא בעצם לשים לו אות קין ולהדירו מהזירה האמנותית והציבורית.  אמרתי שאין לו זכות לעסוק באמנות ולעלות לבמה אחרי מה שעשה ועמיתי למקצוע טען מאידך, שזה המקצוע שלו ושאת עונשו הוא ריצה ואיזו סיבה יש להמשיך ולהעניש את האדם לאחר ששילם את חובו לחברה ושוחרר מכלאו.

האם ההדרה מהזירה הפומבית והציבורית אמורה להימשך גם לאחר השחרור? האם אין בזה המשך בפועל של פעולת הענישה? האם באותה מידה גם אסור לו לנסוע בתחבורה ציבורית או לשבת בבית קפה מחשש שמא ייראה על ידי אחד מקורבנותיו? עד איפה מדובר בנקמה, חיסול חשבונות ושימת אות קין על דמות ציבורית ומהיכן ראוי להתייחס אליו כאל אדם שמעד, שילם את חובו לחברה על פי החוק, הביע חרטה (כנה או לא – זאת כנראה לא נדע לעולם, זה בינו לבין עצמו) וכעת ראוי לשקמו ולהשיבו למעגל החיים ולמקצוע שלו, במקרה הזה  – חיי הבמה והמסך. במקרה אחר, האם היינו מונעים מסנדלר, טבח או רפתן לחזור למקצוע? ומה עם רופא או מורה? או שרק מ"סלבס" ופוליטיקאים נמנע חזרה לזירות ציבוריות, יען כי ראוי היה שישמשו דוגמא לציבור הרחב ואם עשו ההיפך מכך עליהם לשלם יותר מכל אחד. כי המעמד מחייב.

אני בהחלט חושבת שאדם ידוע, בייחוד בארצנו הקטנטונת (שלא לומר בביצתינו הקטנטונת) ובייחוד בתור אמן וכזה העוסק גם בהוראה, לוקח על עצמו אחריות שהיא גם ציבורית, ולכן כאשר הוא מועד המעידה מקבלת הדהוד חזק יותר. במובן מסוים, עליו גם להיות נכון לשלם יותר מאדם אנונימי. נכון שעצם היותך ידוע ומוכר לא הופכת אותך בהכרח לאדם טוב או מוסרי יותר (לעתים אפילו להיפך) אך עצם החשיפה נושאת עמה גם יותר מחויבות ואחריות לדעתי.

אני לא בטוחה שצריך לגזור כליה מוחלטת על אדם שמעד ולמנוע ממנו לעשות את הדבר היחיד בו הוא מיומן על מנת להתפרנס להשתקם ולחיות בכבוד – כלומר לעבוד. עם זאת, אין לי ספק שהכתם שדבק בגולדבלט ובשכמותו לא יוסר ושבכל אשר יפנה – גם במקומות בהם אולי עוד יעבוד – העניין הזה יהיה תמיד שם, יוזכר, במפורש או במובלע ולעתים אף יסגור דלתות. שנית, אינני יודעת כמה האיש עצמו היה מעוניין לשאת עוד בעוול. ברור שהוא פטור מכך מבחינה חוקית, אך מהבחינה המוסרית, ובכדי לפחות להתחשב במתלוננות שייתכן ונמצאות או ימצאו בטראומה כאשר יראו אותו על מסך/בפרסומת/בתיאטרון – ייתכן שראוי יותר לו היה נמנע מתפקידי פרונט ועוסק בתחומים אחרים בתעשייה – כאלה שפחות מחייבים פרסום וניראות במרחב הציבורי.

יכול מאוד להיות שדווקא תפקידו החדש כעוזר מזכירת ארגון אמ"י יוכיח זאת. הייתי מאוד מעריכה את זה אם לא ינסה למתג את עצמו כ"סלב" – דבר שבהחלט יכול לקרות ולדעתי יצרום מאוד ולא רק לקורבנותיו. אשר למתלוננות – נכון שאין דרך להגן עליהן משמיעה על וראייה את, והן יצטרכו להסתפק "רק" באות הקלון התדמיתית שתדבק בו לעד, באיסור על יצירת הקשר איתן בפרט ועם תלמידים בכלל, ובשבע השנים בהן "בילה" במאסר בית ואז בכלא. אני רוצה להאמין שאולי תנחם אותן ההנחה שהוא לא יעשה דברים כגון אלה שוב.

תיאטרון קהילתי – תשאלו אותי מה זה?

מאת: נועה בן-ארי – קדר

"אז במה את עוסקת?"

"אני במאית תאטרון קהילתי"

"וואו, מגניב!!  מה זה אומר?"

שאלת מיליון הדולר.  אם הייתי מקבלת שקל עבור כל פעם שנשאלתי את זה, הייתי יכולה לצאת לפנסיה מוקדמת.

תיאטרון קהילתי הוא שיטת עבודה קבוצתית-קהילתית המעודדת ביטוי אמנותי, תוך כוונות לעורר העצמה ושינוי.  זהו סוג של תיאטרון מקומי שנוצר בתוך, על ידי ועבור הקהילה. מטרת העל היא לשרת את הצרכים החברתיים של קהילות ואוכלוסיות בארץ, שאינן מקבלות, לעיתים, את תשומת לב הראויה.

התהליך, הנע בין כמה חודשים לשנה, מתבסס על גיבוש קבוצה יוצרת. חברי הקבוצה מתרגלים טכניקות תיאטרון אשר מאפשרות להם להעמיק במגוון סוגיות מזווית קצת שונה ולהעשיר את "ארגז הכלים המקצועי." הם לומדים את עבודת השחקן דרך אימפרוביזציות, קונפליקטים, עבודה על דמויות ועם חפצים, עמידה מול פרטנר ועל במה ועוד. בסיום התהליך עולה הצגה המורכבת מחומרים אישיים של המשתתפים.  הדרמה מייצגת את הקהילה ממנה באה, תוך כדי שהיא מנסה להעביר מסר, ולהעלות בעיות על פני השטח, כך שהקהל שותף מלא לחוויה.

קשה לשים את האצבע על הלידה המדויקת של התיאטרון הקהילתי. הז'אנר צמח מ- "התיאטרון הקטן", תנועה שנוסדה כתגובת נגד לתיאטרון המסחרי שתפס תאוצה בתחילת  המאה ה-20.  למרות זאת, קבוצת התיאטרון הקהילתי,  "מועדון הפוטלייט" (Footlight Club)  הייתה קיימת כבר מסוף המאה ה-19.  היא החלה את דרכה לראשונה בשנת 1877 ומופיעה כל שנה מאז ועד היום ונחשבת לותיקה בתחום.

בשנת 1968, שלושה חוקרים נתנו תוקף אמפירי להימצאות התיאטרון הקהילתי, וטענו כי דווקא תיאטרון זה נותן הזדמנות לראות דרמה אמיתית.  התיאטרון הקהילתי מצליח לשלב אנשים בפעילות התיאטרלית, אבל בד בבד דורש אחריות רבה מצד הבמאים ומדריכי הקבוצות.

בארץ, יוסי אלפי ייסד את התיאטרון הקהילתי בתחילת שנות ה-70, כשיטת עבודה ומערכת של תהליכים לשיפור איכות החיים בקהילה. כיום, ישנן קבוצות רבות של תיאטרון קהילתי, למגוון רחב של אוכלוסיות, כמו גם, פסטיבלים. המפורסמים שביניהם: בחיפה – פסטיבל נווה יוסף לתיאטרון קהילתי ובת"א – "כל הארץ במה" בצוותא, ו-"סתיו תאטרוני" במרכז סוזן דלל.  בפסטיבלים אלו, מככבות הצגות תיאטרון קהילתי מקוריות לצד מחזות ידועים המשוחקים על ידי חברי הקהילה או בשמו המקצועי – תיאטרון חובבים.

"אז למה בעצם תיאטרון קהילתי ולא בימוי רגיל, זאת אומרת "תיאטרון מקצועי"?"

גם את זה שאלו אותי לא פעם.  אין לי דבר נגד תיאטרון "מקצועי" או רפרטוארי. גם לשם אני עוד מקווה להגיע.  אבל בעיניי יש משהו בבימוי קהילתי שאין בשום מקום אחר. יוסי אלפי הגדיר את הבמאי הקהילתי כאמן, שהוא גם אמרגן, אך גם מדריך ומלמד. הוא יוצר והוא קטליזאטור ליצירה. הוא חוקר ומפרש. אני חייבת להגיד שאני מתחברת לזה.  משהו בתום, בכנות.  בתהליך, בשינוי שאתה עד לו.  משהו כל כך אישי, מרגש ומרתק. משהו שגורם לך לחשוב.

דוגמא מצויינת לכך היא הצגה שהלכתי לראות שבוע שעבר בצוותא.

יוצאים מהבוידאם - תבור נקש 4"יוצאים מהבוידעם – קברט קומי על זקנה" מאת ובבימויו של אסף בלאו, אך בעיקר של "אנסמבל שמוניסטים", קבוצת התיאטרון של ניצולי השואה מגבעתיים שפועלת כבר שנתיים. ההצגה הראשונה שלהם נקראה "קליפות", גם היא בהדרכתו של אסף. השנה, חברי הקבוצה החליטו, תחת ידו המכוונת של אסף, שהפעם הם הולכים לצחוק על הסטטוס שלהם: "זקן".  והם עושים את זה כל כך טוב.

"שני זקנים נפגשים, אחד אומר לשני: איך זה שאתה כל הזמן שזוף? עונה השני: מה לעשות, כל ההלויות בצהריים… "

"קשיש יושב לו בלובי של בית האבות ומחייך מאוזן לאוזן. שואל אותו חברו: 'מה אתה כל כך מבסוט?' עונה לו הזקן: 'לא חשבתי שאהיה כל כך עשיר בערוב ימי. הנה אני יושב לי פה מולך כאשר פי מלא זהב, שערי כולו כסף, יש לי אבנים בכליות, סוכר בכמויות בדם, פלטינה באגן הירכיים, פלטינה במפרקים, עודף ברזל בדם ומלאי בלתי נגמר של גז טבעי …' (פרלמנט קשישים על ספסל)

בין המערכונים, ניתן למצוא סשן שאלות ותשובות עם פאנל מומחים בשביל ה"סובל היקר"  ו"המיואשת בת ה-60", פרסומת למדיקל הזהב, הכנה לדייט, קיר מלא בפתקי תזכורת והשאלה לאן נעלם הזיכרון, שיחה עם הנכדה שמדגישה את הפער בין הדורות, סרטון אלימות נגד קשישים והרצון לסיים בכבוד ועוד ועוד.

יוצאים מהבוידאם - תבור נקש 3

צילומים: תבור נקש

כל אחד מהשחקנים עם אנרגיות (כמה שיש), התלהבות ומחויבות. ואני ישבתי שם, צחקתי ודמעתי מהאמת של השמוניסטים וזיהיתי שם את סבתא וסבא שלי וגם את עצמי.

ואני חושבת שפה טמון הקסם.

שלוש נשים זזות

על ההצגה "(אל) תסתכלי עליי"

מאת: יאשה קריגר

שלוש נשים צעירות על הבמה, מישירות מבט אל הקהל ומדברות. הטקסטים שלהן נוגעים בהוויה נשית, וליתר דיוק בהוויה נשית של גילאי 20-30, ומדברים בין היתר על דימוי עצמי, זוגיות, יחסי אם ובת, עוצמה ורוך נשיים. תוך כדי דיבורן הן גם זזות. או שאולי תוך כדי תנועתן הן גם מדברות. התנועה שלהן חלקה וזורמת, לא מאולצת, מתפרסת על הבמה האינטימית ומשמשת בסיס וביטוי למילים ולמחשבות שלהן.

זהו מופע תיאטרון התנועה "(אל) תסתכלי עליי" שמועלה בימים אלה בתיאטרון יפו, הידוע גם בכינויו "הערבי-עברי". את הטקסטים כתבה תמר סלבסט ועל הבימוי אמונה מוריה בן אבות. שירי אמבון-מגל אחראית על התנועה.

אל תסתכלי עליי

"(אל) תסתכלי עליי" הוא מופע תיאטרון-תנועה, וזוהי דוגמא תכליתית של הז'אנר הזה. זהו אינו מופע מחול והפרפורמריות אינן רקדניות. זהו גם אינו מופע המבוסס על מחזה דרמטי בעל מבנה קלאסי. אבל השילוב של השפה התנועתית המסויימת ושל הטקסטים, שגם הם בעלי צביון ייחודי, יוצרים תוצר אחד ששווה יותר מסכום חלקיו. הטקסט לא יכול לעמוד לבד פה – וגם לא התנועה. זוהי מלאכת ההרכבה בין שניהם שהופכת את הדבר הזה לז'אנר בפני עצמו. במקרה של המופע הספציפי הזה גם המוזיקה של דנה אייזן נשזרת בצורה אורגאנית בטקסט ובתנועה, כך שאי אפשר לקבוע האם היא זו שמובילה את ההתרחשות על הבמה או רק מלווה אותה. הפשטות היפה והא-סימטרית של התלבושות בצבעי אפור ואדמה שעיצבה דנה ברלינר משלימות את התמונה הכוללת.

הפרפורמריות, רונית סטרשנוב, גל פלג וורד רגב, מביאות, בנוסף לטקסטים הכלליים, נדבך אישיותי משל עצמן. במהלך ההצגה הן חושפות פיסות מאישיותן: כל אחת וההתבוננות שלה, הגישה שלה, הסדק הפרטי שלה.

כל המרכיבים הללו, יחד עם חותם הבימוי הייחודי של מוריה בן אבות, יוצרים ערב שהמושג "אישה" שורה עליו לכל אורכו, גם אם לא באופן ישיר ומכוון. לא פלא שרוב היוצרים כאן הן יוצרות (פרט לעמיחי אלהרר שאחראי על התאורה).

עכשיו רק נותר לצופה באולם האינטימי של תיאטרון יפו, לצפות ביצירה ולתת לתרכובת הנשית המוצגת על הבמה לחלחל בעדינות פנימה, אל נבכי תודעתו.

"(אל) תסתכלי עליי"

 תיאטרון יפו

בימוי: מוריה בן אבות

כתיבה: תמר סלבסט

תנועה: שירי אמבון-מגל

מוסיקה מקורית: דנה אייזן

עיצוב תלבושות: דנה ברלינר

עיצוב תאורה: עמיחי אלהרר

משתתפות: רונית סטרשנוב, גל פלג, ורד רגב

מועדים נוספים: 19/2/13 20:30 תיאטרון יפו.

מאחורי הקלעים – מפי מזכירת המנכ"ל

מאת: נועה בן-ארי – קדר

היום שלי מתחיל ממש מוקדם.  לעבודה אני מגיעה בסביבות שמונה, שמונה וחצי, תלוי כמה התור ב"ארומה" ארוך.  לא אין, לא יכולה בלי קפה.  אם אני לא שותה הפוך גדול, חזק, רותח, נטול שומן, נטול סוכר ונטול קפה אחד לפחות, אני לא יודעת איך קוראים לי בכלל.

מתיישבת, מדליקה רדיו, על חלש, ברור.  פותחת ת'מחשב.  עוברת על מיילים, עוברת על הפייסבוק.  לא רק, מה פתאום. גם.  עוברת על ההורוסקופ – טלה אופק תאומים.  לפעמים נחמה מביאה לכאן את התינוק שלה, פורסת שמיכה על הרצפה, אז אני שומרת עליו.  אם אני כבר יושבת כאן, מה, לא לעזור? כפרה עליה, מסכנה, מאז ההיריון לא מצליחה להוריד גרם. אין, עמוס כאן.  עמוס בטירוף, ים עבודה. הטלפון לא מפסיק לצלצל. שניה…

משרד המנכ"ל שלום. כן. לא הוא לא נמצא כרגע.  הוא בצילומים עם ראש הדריקטוריון, כן. מי מבקש? אבי.  באיזה עניין? האירוע לעמותת "כאב ראש"? לא כתוב לי.  המממ.. אוקיי.  באולם הגדול.  רשמתי. יום טוב שיהיה לך.

בזמן האחרון אני בקושי רואה אותו. הוא קופץ פעם ביום, אומר שלום, מפזר חיוכים לכל עבר, נכנס למשרד, סוגר את הדלת וזהו.  לא, הוא עובד קשה, אין ספק.  גם אסור להפריע לו.  יש נקישה סודית, הסבירה לי זאתי שהעבירה לי את החפיפה, אבל שכחתי. שניה…

משרד המנכ"ל שלום. לא הוא לא נמצא כרגע.  הוא בפגישה עם המנהל האמנותי.  כן, החליטו להוריד את הכדור-פורח בהפקה.  אין כסף.  נכון.  יעשו בכאילו.  אני יודעת.. זה תיאטרון, ימציאו משהו, לא? אוקיי.  אני אדאג להעביר לו.  יום טוב שיהיה לך.

בקיצור, הגיע לכאן איזה אחד, רצה לדבר איתו והדלת היתה סגורה.  אמרתי לו שימתין עד שתיפתח הדלת. הוא חיכה מלא, קצת ריחמתי עליו. שאל אותי: "מה הוא עושה שם כל כך הרבה זמן?" אמרתי לו: "משחק סוליטר.  מאיפה לי לדעת? מה, יש לי עיני רנטגן?"  הוא רצה להיכנס, אמרתי לו: "על אחריותך".  למה שאני יחטוף על הראש? בסוף הוא ויתר והלך.  ככה זה.  שניה…

משרד המנכ"ל שלום. לא הוא לא נמצא כרגע. כן, הוא בסיור עם תורמים פוטנציאלים לבניית חדר חזרות.  לא בטוחה.  לא יודעת.  לא ברור.  לא סביר.  בסדר אבל מה את רוצה ממני? אפשר לחשוב שאני המזכירה שלו! הלו…?

חצופה! כאילו אין לי מה לעשות חוץ מלענות לטלפונים.  יואו, אני מזה רעבה, אין, אם אני לא אוכלת כל עשרים דקות, אני מתה. יש לי נפילת סוכר.  אולי אני יתקשר לנורית שתביא משהו מלמטה.  איך מתאים לי עכשיו איזה בפלה.  דווקא יש משהו נחמד בזה שהוא לא כאן. אני יכולה לשבת כאן בסבבה שלי עם הקפה ברגוע, לעבור על הקטלוג של זארה ולדמיין איך יום אחד כל התיאטרון יהיה שלי…