דבר העורכת

בשבועיים שעברו מצאת הגיליון הקודם של מרתה, שתי יוצרות תיאטרון חשובות הלכו לעולמן. ענת גוב, שחותמה על המחזאות הישראלית לא יימחה, ורוזינה קמבוס, שמשחקה המדויק על הבמה ומחוצה לה נחקק בלבבות רבים, הותירו חלל גדול בתיאטרון הישראלי. מרתה זוכרת.

ולמשהו אחר לגמרי, מרתה עוברת למתכונת חורף, וככזו היא מהדקת חגורות ומנסה שלא להתפתות לסופגניות האחרונות של חנוכה. גיליון זה, ואלו שאחריו, יהיו קצרים יותר, אך מבלי להתפשר על התוכן.

בגיליון הזה תוכלו לשטוף את העיניים ולהציץ על היצירות החדשות בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב ובתיאטרון הסימטה, לחזות במיצגי פסטיבל זז בתחנה המרכזית החדשה, לגלות פורום במאים בינלאומי שנערך ממש מתחת לאף, לראות איך קזבלן שלנו מזכיר מאוד את סיפור הפרברים האמריקאי ואפילו, אם תהיו שקטים, תוכלו להתרפק על אורה של החנוכיה המפורסמת מכולן.

מקווה שתיהנו והמשך חנוכה שמח!

                                                אירית ראב

                                                עורכת מרתה יודעת

בדידות חסרת מילים

סקירת ההצגה "קונצרטה כבקשתך"

מאת: אנה מינייב

הבדידות איננה זקוקה למילים בכדי שיביעו את כאבה, היא איננה זקוקה להצהרות זועקות שימחישו את כובדה, די לה בשתיקה צורמת ובשגרה מביכה בכדי לגרום לאדם לאבד את צלמו.

ההצגה "הקונצרטה כבקשתך", מאת פרנץ קסאוור קרץ, עלתה לאחרונה במסגרת מסלול "שחקן יוצר", בחוג לאמנויות התיאטרון באוניברסיטת ת"א. את ההצגה ביימה אירינה שולמן, תלמידת החוג, שגם משחקת בה.

על הבמה נבנתה ועוצבה דירה קטנה בה מנהלת אישה בת 40 את שגרת חייה. היא חוזרת ערב ערב לביתה, לאחר יום עבודה, ובדקדקנות מעיקה עושה את אותן הפעולות שמתרכזות לכדי תמונה אחת עגומה, בדידות בלתי נסבלת מהולה במיאוס וברצון לחדול ממנה, פעם אחת ולתמיד. ללא מילים, ללא אנחות דרמטיות וללא כל רמז לחרטה, מחליטה האישה לשים קץ לחייה. היא איננה מבקשת רחמים וגם לא סימן משמיים שיניע אותה מהחלטתה הגורלית, היא רק מתעקשת להזכיר לעצמה, ולכל מי שצופה בה, מדוע רצף הפעולות שלה הביא אותה להחליט לעשות כן.

האישה הזאת היא סמל לחברה כולה, אומרת שולמן, חברה אשר התכנסה בתוך עצמה והפכה עיוורת לקיומו של האחר. החברה הזאת, אשר לא שונה בהרבה מזאת שתיאר קרץ בתקופתו, היא המצע לבדידות הנוראה המוצגת לעיני הצופה. "היה לי חשוב להתחקות אחר היום המשמעותי ביותר בחייה של הגיבורה ולשמש לה כפה", מציינת שולמן שרואה גם בחברה הישראלית את הניכור החברתי עליו דיבר קרץ.

קונצרטה מעובד

את המחזה כתב קרץ בשנות ה- 70, בתקופה בה התעצם התיאטרון הפוליטי הגרמני. המחזה עצמו כתוב כמסה של הוראות בימוי שנועדו להציג את עולמם של בני המעמד הנמוך, אשר לא מסוגלים להשמיע את קולם ושרויים במצוקה חברתית קשה. הריאליזם היווה את הבסיס לכתיבת מחזותיו, בהם הוא הרבה להציג את המציאות הקיימת באמצעות מראה אותה הציב בפני החברה.

הקונצרטה, במקור הקונצרט, מסמלת את השירים המתנגנים ברדיו ומארחים חברה לאישה בדירתה. בהצגה עצמה, מחליפה שולמן את תחנות הרדיו בלייב, בזמן ההצגה, וברקע נשמעים שירים שונים שהיא עצמה לא יודעת איזה שיר יתנגן באותו רגע נתון. בהצגה בה צפיתי, התנגן באחת התחנות השיר "ילד מזדקן" של להקת כוורת, שיר שבהפתעה השתחל לו לעלילת ההתרחשות על הבמה, ונראה כי לא ניתן היה לבקש שיר מתאים יותר. אירינה שולמן הציגה במשך 40 דקות את הסיוט הגדול ביותר של כל אדם באשר הוא, שהרי כבר עם בריאת האנושות נפסק כי לא טוב היות האדם לבדו, ואכן כך, נראה כי לאדם לבדו לא נותר עוד במה להיאחז. שולמן הסתובבה בדירתה, מבצעת פעולות בנאליות אחת אחרי השנייה, ובכל רגע נתון העידו פניה האפורות כי הן בלתי נסבלות עבורה, לא רצויות, מבוצעות מכוח ההרגל ומפאת חוסר המוצא.

רבים יתקוממו ויגידו כי אין סיבה מוצדקת לשים קץ לחיי אדם, גם אם חסרי משמעות הם בעיניו, גם אם הגיע לתחושת מיצוי והחמצה. לא פעם עברה המחשבה בראשי שעליה לצאת מהבית, לראות עולם, לבלות במחיצת חברים או אנשים שינעימו את זמנה הריק מתוכן. כל מחשבה כזאת נגמרה במסקנה שיהיו אלה רק הבלחות רדודות ולא מספקות של תעסוקה, שלא יגרמו לה אושר או השלמה עם חייה. אם כן, מה נותר לה לעשות? ללא משפחה, ללא אהבה, ללא מישהו לחזור אליו הביתה, ללא עבודה מספקת, ללא יכולת לפרוח, לא נותר לה אלא לוותר על החיים האלה ואולי אפילו לקוות שהאושר מחכה לה במקום אחר. שתיקתה הרועמת המחישה את הריק העצום בנפשה, שהמילים לא יוכלו למלא אותו לעולם, על כן בחרה היא להציל עצמה מחיה הדועכים.

"האמנות חייבת להכיל בתוכה מציאות קיצונית" טען קרץ, אוסיף ואומר כי אל לנו להמעיט בכוחה של הבדידות אשר מכרסמת בעצמות רבים מאיתנו, ומזכירה שוב ושוב שיום המחר יחזור על עצמו בדיוק כשם שהיה היום שלפניו.

קונצרטה כבקשתך

מאת: פרנץ קסאוור קרץ

בימוי ומשחק: אירינה שולמן

דרמטורגיה: עידן עמית

עיצוב תפאורה ותלבושות: מריאלה פיבניקה

עיצוב תאורה: יורה שולמן

ע. במאי: ליהיא ענבר

הפקה: נעה בנדהן

מנהל ייצור: ברק גנור

יח"צ: דניאל בלינקי

היאוש שם נעשה יותר נוח?

שיחה עם יוצר התיאטרון ירון אדלשטיין אודות פורום אינסטד

מאת: מיה אופיר מגנט

ITsINSTED היא תוכנית שנוסדה ב-2006 על ידי סטודנטים מבית הספר לתיאטרון באמסטרדם מתוך מטרה לקדם את מעמדם של יוצרי תיאטרון צעירים. התוכנית מאפשרת ליצור קשרים בין במאי תיאטרון צעירים מארצות שונות, בניסיון ליצור שיתופי פעולה ולפתוח אפשרויות עבודה בתחום התיאטרון. באמצעות פגישות של חברי ITsINSTED ואנשי מקצוע מהעולם הוגי התוכנית מקווים להדק קשרים בין היוצרים הצעירים והממסד תוך החלפת ידע ושיתוף הניסיון בין במאים צעירים ממדינות שונות.

התוכנית התקיימה השנה בישראל בפעם הראשונה ביוזמת הבמאית אביבית שקד. אחד מהבמאים הישראלים שהשתתפו בתוכנית השנה הוא ירון אדלשטיין, בוגר סמינר הקיבוצים וכיום שחקן, מחזאי, במאי ומורה. הצגת המערכונים שלו "החברים של ננה" מופיעה בתיאטרון תמונע כבר קרוב לשלוש שנים.

"הגיעו במאים מהולנד, קרואטיה, אוסטריה ושוויץ יחד עם כמה במאים מהארץ" הוא מספר "היו פאנלים ודיונים עם במאים, היו הצגות ושיחות עם היוצרים וסדנה עם רנה ירושלמי ועבדנו במהלך השבוע בקבוצות על פרוייקט שהצגנו בפסטיבל "סמול במה", ביום האחרון לפסטיבל. זה היה לו"ז מאד צפוף". מכל האטרקציות שהיו בתוכנית, הדבר שהכי עניין אותו היה המפגש עם הבמאים הצעירים עצמם. "עניין אותי לשמוע הרבה על מקומות שונים והתחלתי לתחקר אותם." הוא מוסיף.

אדלשטיין ביקש מחברי הקבוצה האירופאים להסביר לו על תהליך לימודי הבימוי שלהם. כבוגר הסמינר, שיש לו היכרות מעמיקה רק עם שיטת הלימוד הזאת, הוא רצה לדעת מהי תוכנית הלימודים ואיך מכשירים במאים באירופה. "הם לומדים הרבה פחות, רק ארבעה או חמישה בכיתה. זה כבר מוליד הרבה מאד שינויים." הוא מסביר מה סיפרו לו "יש המון יחס אישי. רוב הלימודים הם מעבר מפרוייקט לפרוייקט, כל פעם בסגנון אחר ויש חונך מיוחד שנמצא איתך בחזרות. אתה נזרק ללביים משהו של תיאטרון תנועה ובמאי של תיאטרון תנועה נמצא איתך ברוב החזרות, מגיב על איך שאתה עובד."

להרגשתו של אדלשטיין יש הבדל גדול בתפיסת התיאטרון בין הבמאים מהארץ והבמאים מאירופה. "הבמאים מאירופה באו עם התחושה, גם אם לא אמרו את זה בצורה מפורשת, שמשהו בתיאטרון בישראל מאד מיושן." התיאטרון הישראלי שמתבסס עדיין בעיקר על עלילה וסיפור שונה מאוד מהתיאטרון האירופאי העכשווי. "באירופה הם חונכו שסיפור זה אידיאולוגיה ועצם זה שיש נארטיב זה כבר כולל איזושהי אמירה ואידיאולוגיה והם מנסים להתרחק מזה. אצלם יש הרבה פרפורמנס והשחקן הרבה פעמים מגיב על הדמות שלו. יש הרבה דה קונסטרוקציה של החומרים. והבמאי הוא היוצר המרכזי ולא המחזאי או הטקסט." בניגוד לתיאטרון הישראלי בו הטקסט עדיין מושל בתיאטרון, באירופה "הכל כלי ביצירה של הבמאי".

אדלשטיין מתאר את ההלם שחשו הבמאים הישראלים לנוכח התפיסה שהתגלתה להם במפגש עם הבמאים האירופאים. הוא מספר שאת ה"בום" שלו מהשוני הגדול בתפיסה הוא קיבל כשראה הצגות בפסטיבל אביניון ובאדינבורו ובמיוחד כשהמחזה שכתב, "הר", עלה בגרמניה. "נסעתי לגרמניה לבכורה ולא זיהיתי את המחזה. זה מחזה על חמישה לוחמים והבמאי עשה אותם שחקני גולף. לא ידעתי אם לצחוק או לא. אבל בסוף הבנתי את הקטע ונדלקתי על זה וגם הבנתי שזה נורא נכון לקהל שם. בארץ זה לא היה עובד ולא הייתי מגיב לזה ככה, אבל שם זה היה טוב ונהנתי מזה. שם חטפתי את הבום של ההבדל, ראיתי את הנושא של הדקונסטרוקציה שבאה לשבור את הסיפור ואת האשליה ולא קיים עוד בארץ למעט בפרינג'." אבל למרות זאת אדלשטיין אוהב את התיאטרון שעושים בארץ ולא נחפז לשנות את הטעם שלו בעקבות מה שראה "בעיני זאת שאלה. אני באמת אוהב תיאטרון כזה".

במהלך השיחה התעניינתי גם בנוגע לגבי נושא העבודה והאם לבמאים צעירים בחו"ל קל יותר מאשר בארץ? "נראה לי שגם להם לא כל כך קל, אבל אין להם את הריק המוחלט שבארץ יש." אומר אדלשטיין "בהולנד הבנתי שיש מוסדות שעובדים עם במאים צעירים, יש מסלולים שמאפשרים המשך עבודה. אנשים מהמשרדים מגיעים לבתי ספר לבימוי, רואים את העבודות, לוקחים במאים משם. יש איזה מסלול ללכת בו." ולמרות זאת גם שם המצב לא כל כך ורוד כמו שהוא נשמע "גם שם יש שינויים. המקומות האלה נסגרים, הם גם מודאגים. אבל המצב יותר טוב. יש שם הרבה תמיכות וקרנות. זה יותר זמין ופתוח להם לעבור בין ארצות באירופה ולביים שם, יש הרבה קשרים ושיתופי פעולה." אבל בסך הכל גם באירופה הבמאים מחפשים במה.

" זאת הייתה חוויה וניחוחות שפותחים את הראש. זה הרצון להתאוורר." מספר אדלשטיין על התוכנית "לאו דווקא כי נדלקתי על שפה תיאטרונית אחרת, אלא כי זה הזכיר לי שכדאי לצאת וללמוד ולספוג עוד דברים. זה משהו שקל לשכוח בארץ כשאתה כולך בניסיון למצוא ביטחון כלכלי."

והפעם – מחזמר!

טוני ומריה ביפו העתיקה

מאת: אירית ראב

ממש לא מזמן, הועלתה הפרימיירה של קזבלן, המחזמר החדש של תיאטרון הקאמרי. מאז ועד עכשיו, האינטרנט הוצף בביקורות וסקירות אודות ההצגה. אחדים אמרו כי קזבלן אקטואלי עכשיו יותר מאי פעם. אחרים טענו כי משפחות רבות, על כל צאצאיהן, יראו את קזבלן של הקמארי.  רק ימים יגידו אם אכן הגירסה הנוכחית של קזבלן תשבור את הקופות ותתעלה על הניסיון הכושל משנות השמונים.

אז נכון, עמוס תמם הוא לא יהורם גאון. אבל המחזמר הנוכחי הוא הצלחה מופתית בעיקר בשל העובדה כי כשמאחדים את הכוחות הנכונים, יכולים לראות תוצאות. צדי צרפתי על הבימוי, יוסי בן נון על המוסיקה, עוז מורג על הכוריאוגרפיה ורוני תורן על התפאורה, ועוד יוצרים ושחקנים טובים אחרים.

קזבלן היה במקור מחזה, מאת יגאל מוסינזון. ההצגה הועלתה לראשונה בשנת 1954, בין היתר בכדי לנסות ולגשר על הפערים העדתיים של אותה התקופה. בשנות השישים נוספו לה שירים, שונתה העלילה, הוסף יהורם גאון אחד והשאר היסטוריה. בשנות השבעים הופק עיבוד קולנועי שנכנס לקאנון הסרטים הישראלי.

רבות הן הפרשנויות שנעשו על קזבלן אולם אחת נותרה בעינה. מדובר על סיפור הפרברים הישראלי, המתמקד בקזבלן המרוקאי המאוהב ברחל האשכנזית. בשונה מסיפור הפרברים מברודווי, המחזמר קזבלן אינו מתמקד רק בסיפור האהבה חוצה הגבולות של שני הצעירים, אלא בפערים העדתיים ובסטיגמות הרובצות על כל עדה, סטיגמות הקיימות עד היום.

בשונה מעיבודים אחרים, בין אם אלו על הבמה ובין אם העיבוד הקולנועי, קזבלן הנוכחי של הקאמרי מצליח להשתוות עוד קצת אל סיפור הפרברים האמריקאי. התפאורה מנכיחה את השכונה היפואית על כלונסאות המתרוממות מעלה, כבתים המטים ליפול של יפו. אין בתים של ממש, רק חלקי מרפסות, דלתות, מדרגות ואסבסט. כמו העיצוב המקורי של סיפור הפרברים, שהידר את שני צידי הבמה במרפסות ומדרגות חירום.

אלמנט נוסף המזכיר את סיפור הפרברים הוא הברילנטרים, הכנופייה של קזבלן. בניגוד לגרסאות קודמות, הצעירים הקשוחים של יפו מעוצבים במחזמר הנוכחי כאילו היו כנופיית ג'טס המיתולוגית. דבר שמקבל חיזוק ניכר בשיר "מה קרה?" בו הם עוטים על חלקי מכונית ומנסים לגרום לבחורות לנסוע איתם, ובסצינת העירייה, בה כל אחד מהם עוטה את תפקידו של הפקיד, דבר שמזכיר מאוד את השיר "הקצין קרופקי".  עיצוב התלבושות, שנעשה על ידי עופרה קונפינו, גם מצליח להדהד את מדרגות החירום ואולמות הריקודים של אמריקה של שנות החמישים, בתוך כור ההיתוך העדתי של מדינת ישראל.

כל אלו, ואלמנטים רבים אחרים, מוכיחים כי למחזמר הישראלי יש לא פחות כבוד מאחיו באמריקה.

הכל זורם

על פסטיבל זז של במת מיצג

מאת: מיה אופיר מגנט

התחנה המרכזית בתל אביב, יום שבת בשעה שש בערב. התחנה הומה אדם, עצי אשוח וקישוטי חג מולד בכל מקום. באמצע ההמולה יושבת אישה מבוגרת על כיסא מרופד ורוקמת גובלן של המונה ליזה. לאט לאט מתאספים סביבה אנשים ומסתכלים עליה רוקמת. היא מחייכת אליהם, הם מחייכים חזרה. חלפתי על פניהם כמה פעמים עד שהבנתי שהאישה המבוגרת היא לא חלק אינטגרלי מהתחנה המרכזית, אלא פרפורמרית שנמצאת באמצע מיצג. המשחק בין היום יומי לתיאטרוני ובין השחקן והדמות הוא לחם חוקו של המיצג, ז'אנר המשלב בין אמנויות הבמה והאמנויות הפלסטיות במטרה לבדוק את הגבולות שלהן ולהגיב למציאות החיים.

"פסטיבל זז", פסטיבל בינלאומי לאמנות המיצג, מתקיים השנה בפעם השביעית בארגון עמותת מקלט 209 ע"ש דן זקהיים ובניהולה האמנותי של אמנית המיצג תמר רבן.  המונח "מיצג" הוא תרגום של המונח הלועזי “Performance Art”. המונח מחבר בין המילים הצגה ומוצג ובין התיאטרון לאמנות החזותית תוך שילוב של אמנויות שונות ובדיקת ההגדרות המקובלות שלהן. מיצג הוא מופע חי המשלב אמנויות בימתיות ופלסטיות שונות ויוצר מערכת יחסים בין הצופה למופיע. מטרת המיצג היא להביע ביקורת על ידי התייחסות לזמן ולמקום בו הוא פועל. הפסטיבל מתקיים בתחנה המרכזית בתל אביב ומופיעים בו אמני מיצג מחו"ל ומישראל שבחרו להם את אתרי ההופעות במרחב הציבורי של התחנה המרכזית החדשה או בבמת מיצג (המרכז לאמנות המיצג של 'מקלט 209') הנמצאת בתחנה המרכזית.

קיום הפסטיבל בתחנה המרכזית מכריח את הצופים לסייר בעולם הזר והמיוחד הזה, דבר שרוב האנשים היו מעדיפים שלא לעשות. מצויידת בתוכניית הפסטיבל יצאתי לחפש את המיצגים ברחבי התחנה המרכזית, אך בעולם של התחנה המרכזית הדבר אינו פשוט בכלל. לא פשוט להבין מי מציג ומי לא, מי מופיע ומי מחפש את האוטובוס הביתה. המתח הזה גרם לי לשים לב להתרחשויות שאולי לא הייתי שמה אליהן לב אחרת ולראות את הצד הפרפורמרי בהן. לדוגמה אישה פיליפינית ששרה קריוקי במיקרופון מול טלוויזיה גדולה או חייל שמנסה לדבר עם אמא שלו בסקייפ באמצע התחנה הרועשת. לצערי לא הספקתי לראות את כל המיצגים ואת אלו שראיתי, לא ראיתי עד סופם.

המפגש בין האמנים לקהל שמורכב משוחרי אמנות ועוברי אורח מעלה שאלות רבות – למי הפסטיבל מיועד? מי נהנה מקיומו? ומה הקשר שנוצר בין הצופים למופיעים? במיצג "אימון" פרסה על הרצפה האמנית קרין מנדלוביץ' שני מזרני פילאטיס ובמשך שעה וחצי תרגלה פילאטיס, כאשר המזרן שלצידה פתוח לכל מי שירצה להשתתף. בזמן המיצג שמעתי את אחד המוכרים אומר "אתם עושים הצגה פה בחינם ואני משלם מיסים. אתם עושים סרטים ומקבלים מיליונים. מה ההצגה הזאת? מה פירוש? מה היא עושה?" לאחר מכאן צפו אבא ובן במיצג. הבן רצה להצטרף לתרגול והאבא דחף אותו אחורה בחדות ונזף בו. ניתן לראות בתגובות האלה סימני שאלה שעולים אצל הצופים, חששות, תגובות שמתעוררות, גם אם לא תמיד חיוביות.

במיצג של מעין בוני "האישה הושלמה" יושבת בוני על המדרגות ליד הכניסה לבית הספר למשחק "סופי מוסקוביץ'" ומושכת חוט זהוב. לאט לאט נמשך החוט (באותו זמן במקרה התחיל גם אימון ברייקדאנס של כמה נערים ומשך את תשומת הלב) עד אשר נגלית נעלה של בוני הקשורה לחוט. כלב קטן הסתקרן מהנעל הנמשכת כאילו מעצמה והחל רודף אחריה ואחריו הבעלים שלו. הנעל נמשכת והכלב משחק איתה לשמחת כל הצופים, עד אשר הנעל הגיעה לבוני שנעלה אותה. אמנות המיצג מקבלת ומעודדת את ההתרחשויות הבלתי צפויות הללו כך שלצופה יש הרגשה כאילו ההופעה נערכת במיוחד בשבילו, ברגע יוצא דופן. הרי מכל הפעמים שבוני משכה את הנעל שלה, כנראה רק פעם אחת שיחק איתה הכלב, ואת הפעם הזאת במקרה ראיתי וזה גורם לי להרגשה של חד פעמיות.

שאלה נוספת שיכולה לעלות בעקבות המיצגים היא מה יוצר את העניין? מתי אפשר לדעת אם מיצג הוא מוצלח כאשר פעמים רבות הוא כולל ביצוע של פעולה מסויימת, בלי שימוש בדמויות, טקסט או עלילה? במיצג של האמנית נדיה ירמצ'וק היא יושבת על כסא ורוקמת בחוט דייגים שקוף, כאשר לידה עציץ. היא אינה מחליפה פעולה או נעה חוץ מתנועות הרקמה, אך המקום בו היא יושבת מעניק לפעולה שלה מימד נוסף של משמעות משום שהיא ישבה על גשר צר וגבוה. תחושת הנינוחות והביתיות שהיא שידרה בעזרת פעולת הרקמה היומיומית והנשית עמדה בניגוד למקום הצר והמסוכן בו ישבה, מה שעורר בי מתח ועניין. במיצג אחר, של כנרת חיה מקס וטל אלפרשטיין, תלו המופיעות שעון על הקיר בתחילת המופע וביקשו מהקהל לעצור אותן אחרי עשר דקות. לאורך עשר הדקות האלה מנסות כנרת וטל לדחוף אחת את השניה בכל כוחן. הדבר נראה פשוט בדקות הראשונות אך לאחר חמש דקות העייפות ניכרת ומסוג של משחק נהפך המיצג למאבק אנוש. הקהל נשאר במתח לראות "מי תנצח" וגם יש לו תפקיד בתור שומר על הזמן.

מטרת "פסטיבל זז" להזיז אותנו ממה שאנחנו מכירים לגבי עצמנו, לגבי המקום בו אנו חיים, האנשים שנמצאים סביבנו וממה אנחנו תופסים כאמנות. מטרתו ליצור תנועה במקום עצירה וקיבעון בתפיסות ישנות, לעורר שאלות במקום ידיעות ועשייה במקום אי-עשייה.

חשופה

ביקורת ההצגה "PEEP"

מאת: מור זומר – יעקב

כמה רחוק עשוי אדם ללכת בכדי להגדיר מחדש את גבולות עולמו ולבנות דמות חדשה על הריסות העבר? עד כמה קיצוניים עשויים להיות הניסיונות לאתר ולבודד את היחיד שטבע בזוגיות?

אף בגיהנום, טוענת האמרה הידועה, אין זעם כזעמה של אישה נבגדת; בנקודת זו בדיוק אנו פוגשים בעלמה (מירב קופרברג), שזה עתה חוותה את בגידתה הבלתי נסבלת של אהובתה וחברתה הטובה; זועמת ומבולבלת, היא מבקשת לקנות את עולמה מחדש. שמוטה על כיסא, לבושה ברישול, כל גופה מביע לאות וייאוש, היא מספרת על חוויות יומה, על תהיותיה בנוגע להוויה התל אביבית המוכרת עד זרא: זרות, ניכור, צורך במגע, טינופת, שעמום. ואז נדלקת להבה באישוניה, כשהיא פותחת ומגוללת בפנינו את סיפור המעשה שהביאה לנקודה זו.

עלמה ומיקי מכירות מילדות. תמיד הייתה ביניהן סימביוזה משונה, לא מאוזנת, כשעלמה בצד הנזקק ומיקי היא הכוח המניע את חוויותיהן המשותפות. בתור ילדות, מדמות השתיים לעצמן שהן יתומות, לבדן בעולם ולכן חופשיות לגמרי לעשות ככל העולה על רוחן; עם הגיען לבגרות, הן מחליטות להוציא לפועל את הגרסה הפרובינציאלית של חלום האפשרויות הבלתי מוגבלות: הן שוכרות יחד דירה בתל אביב. מהר מאוד מתחוור להן כי סיפור האגדה הוא למעשה גן עדן אבוד. הן מגלות שאינן עומדות במרכזו של העולם והדברים אינם פשוטים כפי שדמיינו; לבסוף, מיקי פוטרת עצמה מעולה של עלמה ונעלמת עם אישה אחרת.

עלמה נותרת לבדה, לראשונה חווה את העולם דרך עיניה וגופה שלה ולא באופן עקיף, דרך מיקי. נבגדת וזועמת, נחושה בדעתה להתריס כנגד קליפתה הישנה, היא מטביעה את עצמה בעולם הגוף, רחוק ככל הניתן מעולם הרגש: היא מוצאת עצמה עובדת ב"פיפ שואו", מופע חשפנות בו לשם שינוי נחשף גופה ולא הנפש הפצועה שתחתיו.

קשה שלא לחוש עקצוץ קל של מבוכה כאשר קופרברג פוצחת לפתע בריקוד אירוטי סוער, מניעה את גופה כאילו יצאה ממנו לרגע ושבה אדם אחר לחלוטין, ולא משנה כמה  הקהה עידן המידע את רגישותנו לדימויים בוטים של סקס. למרות זאת, את המבוכה העמוקה יותר אנו חווים מוקדם יותר, בתחילת ההצגה, לנוכח ההתערטלות הרגשית המוחלטת של דמותה של עלמה; נראה שלמרות הכל, העירום הנפשי מעורר יותר מהעירום הגופני. היא מדברת בשטף, כמו ילדה קטנה, בתמימות ובפתיחות מוחלטת, ללא עכבות; היא משתפת את הצופה בחוויותיה, בתחושותיה וברגשותיה הכמוסים ביותר, כופה עליו אינטימיות משונה שגורמת לו לקפוא לרגע לפני שיוכל לפענח את משמעות הדברים. עלמה, כמו הנשים של אוסקר וויילד, מגינה על עצמה באמצעות תקיפה ותוקפת באמצעות כניעות פתאומיות.

קופרברג עושה עבודה מופלאה בגילום דמותה של עלמה; השינויים המוזרים בשפת הגוף, מהשפיפות, הרפיון, התנועות הכבדות, הגסות והעייפות בתחילה ההצגה, דרך בעירת המבט כאשר היא מדברת על האהובה שחמקה מבין אצבעותיה, אל תנועות הגוף המעוגלות, הנשיות והמפתיעות בהמשך ההצגה; יש משהו מרגש מאוד ביכולת הזו לעבור בחדות בין המחוות הגופניות האלו, השונות כל כך זו מזו. היכולת ליצור הזדהות עמוקה עד כדי תחושת מועקה מיד-שנייה אינה מובנת מאליה. המבוכה שחווה הצופה נובעת  מהיכולת להעמיד את עצמנו במקומה, לחוש את שהיא חשה, לכעוס כפי שהוא כועסת, ולתהות האם היינו נוהגים כמותה לו היינו במקומה: האם היינו הולכים רחוק כל כך בכדי להשיב את עצמיותינו שנגזלה על ידי האהבה?

במהלך ההצגה כולה עושה קופרברג שימוש מפעים בחפץ אחד: כיסא. הכיסא הופך את עורו בדיוק כמותה, רגע אחד הוא פונקציונלי ואפור, ורגע אחרי הוא הופך לאביזר מלא פאתוס במופע חשפנות. במובן מסוים הופך לשלוחה שלה עצמה, כאשר היא שמוטה עליו גם הוא נראה שמוט ועייף, וכאשר היא משתמשת בו לריקוד, הוא עצמו נראה נאה ומעניין יותר. הכיסא הוא נקודת המוצא, ולכן הוא מעיד או מועד, על פי מצב רוחה של הדמות העושה בו שימוש.

פיפ - אורית סער 2

 צילומים: אורית סער

הדימוי של מופע חשפנות בסגנון "פיפ שואו", פסגת המציצנות האנושית באשר היא, מכוון אותנו אל השאלה העמוקה ביותר שמעלה, בעיני, ההצגה: האם הצפייה באישה הצעירה הזו, שחייה התפוררו וכעת היא מנסה לאחות את קרעיהם לכדי דבר מה שלם לכאורה, היא מציצנות לכל דבר, או שיש בה "ערך"? אולי ההזדהות אינה אלא שמחה לאיד, עניין טראגי וגרוטסקי בסבלם של אחרים?

הייתי רוצה להתעכב על דימוי נוסף שמופיע בתחילת ההצגה, דימוי הציפור הכלואה. עלמה מוצאת בחדרה יונה. היא קוראת לבעל המקום ומבקשת ממנו לסייע לה לסלק אותה, אך כמובן אינה זוכה למענה. היא מנסה לסלק את היונה באמצעות מגב, היא דוחקת בה ודוחפת אותה, עד שהיא נפצעת ונוחתת שוב לרגליה.

דימוי הציפור הכלואה הוא דימוי ותיק ומוכר של עצמיות מודחקת או נפש המבקשת חופש שאין ביכולתה להשיג. קל מאוד להקביל בין דמותה של עלמה ובין דימוי הציפור, אך היא אינה מבקשת לשחרר את הציפור-קרי, את עצמה- מכלאה; להיפך, היא מבקשת להיפטר ממנה. משמעות הדבר, להבנתי לפחות, היא כי עלמה אינה מבקשת להוציא עצמה לחופשי, אלא להשמיד את דמותה הישנה, התלותית, לפחות למראית עין, בהנחה שאם מיקי לא תתפוס אותה כתלויה בה, אולי תתעניין בה שוב. ההנחה הזו זוכה להתייחסות מעניינת במהלך ההצגה.

הצגת-וידוי, המציגה את העולם דרך עיניה של דמות אחת שעולמה שונה מזה של הצופה, עשויה להיות קשה מאוד לצפייה כאשר הדמות המובילה את המסע אינה נגישה.

מירב קופרברג הופכת את דמותה של עלמה לידידת נפשו של הצופה, מושיטה לו יד ומובילה אותו אל מעמקי עולמה. אי אפשר שלא להתאהב בה, ולו רק משום שהיא מבטאת תחושה מוכרת באופן חשוף ופגיע כל כך. היא יוצרת גולם, יצור חי מרסיסיהם של אחרים. נרטיבים מוכרים של אהבה נכזבת, גן עדן אבוד וכמיהה לביטוי עצמי מתערבבים זה בזה ויוצקים משמעות חדשה לדימויים ישנים.

חווית הצפייה מאלפת, ומומלצת לכל אדם שחווה אהבה נכזבת או את בגידתו של אדם אהוב. וגם למי שלא.

PEEP

תיאטרון הסימטה

משחק וכתיבה: מירב קופרברג
בימוי וכתיבה: ערן שדר
מוסיקה: ארז טודרס
כוריאוגרפיה: אליק ניב
עיצוב תפאורה: לליב שלו
בניית תפאורה : יונתן ברגמן
תאורה: גיא גלילי
בהשראת סיפור קצר "דבר שלא צריך דבר" מאת מירנדה ג'ולי

מועדים נוספים:

יום ב', 17.12, 21:00

יום ג', 18.12, 21:00

מאחורי הקלעים – מפי חנוכיה לוהטת

מאת: נועה בן-ארי – קדר

כשהייתי בבית ספר בחטיבת ביניים, נתבקשנו לעשות עבודת שורשים.  כל התלמידים ניסו להתמרד.  איזה מייגע זה, עבודת שורשים, אה? אז זהו. שבמהלך המחקר גיליתי שהסבתא של הסבתא של הסבתא שלי, בחזקת כמה וכמה דורות, היתה  בבית המקדש.  כן, זאתי מהסיפור עם הפח והיוונים.  מסתבר שעל שמה קראו לי "מאירה".  שאלתי  את ההורים למה הם לא סיפרו לי לפני כן.  הם אמרו שלא רצו שהשמן יעלה לי לראש. בדיחה כזו במעגל הקרוב. לא משנה.  בכל אופן, המורה נורא התלהבה וביקשה שאציג את העבודה בפני הכיתה.  התביישתי.  הייתי משוכנעת שהילדים יחשבו שזה דבילי, יקראו לי "ענתיקה" או סתם "שקרנית" אבל להפתעתי, הם חשבו שאני סלבריטי ובחרו בי לנציגת הכיתה במועצת תלמידים. לכו תבינו.  אותה מורה החליטה לתת לי את אחד התפקידים הראשיים במחזה חנוכה.  נכון, לא היה לי טקסט, אבל מה, היתה לי חתיכת נוכחות.

החלטתי לעשות מזה ביזנס. מהנוכחות.  אנשים תוהים מה אני עושה ברוב ימות השנה. טוב,  אתם יודעים, צילומים לפוסטרים, כרזות, כמו באופנה, תמיד חושבים כמה צעדים קדימה. זה בעיקר נשלח לחוץ לארץ דרך גופים כאלה ואחרים, ליהודי התפוצות, הם מתים על זה שם.  או כאן בארץ לאוכלוסיות מאמינות. מדי פעם אני ממלאת מקום, בעיקר בבתי ספר יסודיים, תחת הכותרת " עזרים וויזואלים להמחשה" בשיעורי היסטוריה, תנ"ך, ספרות או חגים ובנוסף ממלאת מקום על מדף כזה או אחר, בהזמנה אישית.

כמובן שבחג האורים, כמו עכשיו, אני ממש נופלת מהרגליים.  כמו לכוכבי ערוץ הילדים בפסטיגלים למיניהם, גם לי יש עשר הופעות ביום, לפחות.  קופצת מארוע לארוע וכל פעם מחדש צריכה להידלק מהר, להלהיב את הקהל, להפיץ את רוח הבשורה.

בדיוק דיברתי עם סופגניה אחת, בחוץ.  היא קיטרה על זה שהיא לא מרגישה טוב עם עצמה, מסתכלת במראה ולא מרוצה ממה שהיא רואה.  העור שלה שמנוני והיא מעוכה.  אצלי אין דבר כזה.  אני חייבת לשמור על עצמי.  על הכריזמה, על הפסון.

עוד כמה דקות מעלים אותי על הבמה. רק מחכים שיגיעו הבכירים מההנהלה.  הדלקת נרות חגיגית. בתיאטרון יש אווירה שאין באף מקום אחר. מין התרגשות כזו.  צלמים, פלאשים.  אוטוטו האולם יתמלא זאטוטים שבאו לראות הצגה אמיתית.   אחד המנהלים יזמין אחד לעלות ולהדליק אותי.  הילדון יתבייש אבל מהר מאוד יתגבר על הפחד כשיבין שיש לו הזדמנות חד פעמית ל"תפקיד הראשי".  הוא יבצע את המשימה בהתלהבות וההיא עם הגוונים והמיקרופון תתחיל לשיר ולזייף והילדים ימחאו כפיים.

העוזרת שלה תבקש מכל הילדים להיות בשקט ואז פתאום איזה מרדן קטן יצעק בקול:  "אמא, זו חנוכיה יותר גדולה משהיה בבית המקדש. " ואני אתמוגג , אזכר בסבתא של סבתא של סבתא שלי בחזקת כמה דורות , ואנסה לשנן בלב את "מעוז צור ישועתי".