דבר העורכת

בדיקה קצרה שנערכה על ידי אפרת קדם, אחת מכתבות מרתה יודעת, גילתה כי במהלך השנים, התיאטרון ישראלי הגיב באופן מועט (יחסית) על מלחמות ומבצעים. נכון שהיו וישנן הצגות על המצב, כמו פלונטר, מלכת אמבטיה או לא אשנא, אבל באופן סטטיסטי מדובר באחוזים אחדים.

למה? האם האסקפיזם ניצח את מוזות התיאטרון? הגיוני שהצופים רוצים להימלט מתלאות היומיום, בייחוד במציאות שלנו, ולכן מצביעים ברגליים ולא הולכים להצגות כבדות מדי. עם זאת, הייתם חושבים כי דווקא בתיאטרון, בו ישנה חשיבות לכל קונפליקט וקונפליקט, המוזות לא ישתקו אף פעם ותוצג גם המציאות הזו.

הגיליון שלפניכם אינו גיליון נושאי. כרגיל, הוא מהווה לקט של כתבות וביקורות על הצגות ותופעות, אך משום מה, ללא כוונה מודעת, כולם עוסקים בעימות כזה או אחר. מטופל הנאבק ברופאיו על הזכות לחיות ולמות כדרכו, מחזות זמר המתמודדים עם מחלת האיידס, עימות נוסעי אוטובוס בחלש מהם, קאסט הנאבק עם הרייטינג ועוד ועוד.

כל זאת, מתוך תקווה שהמאבקים הללו יוותרו על במות התיאטרון.

מקווה שתיהנו,

                                                            אירית ראב

                                                            עורכת מרתה יודעת

ראשיתו של הקץ

סקירת ההצגה "אוטובוס 92"

מאת: מור זומר-יעקב

נוסעיו הקבועים של אוטובוס מספר 92 מחולון לתל אביב מבועתים; אדם שזהותו אינה ידועה  יורה שוב ושוב, באופן שיטתי, בנוסעים חפים מפשע. איש אינו יודע מה מניעיו.

גבי פישר, בלש משטרה עייף, וסגניתו השאפתנית אור, נשלחים לחקור את המקרה ולחשוף את זהות היורה המסתורי; בבואם לעשות כן הם חושפים גם את פרצופה של החברה הישראלית ואת יחסי הכוחות שבתוכה.

בעולם של "אוטובוס 92” אדם לאדם זאב. כולם חלשים במובן מסוים, אבל עדיין מחפשים את החלשים מהם בכדי לבסס את עליונותם. כל אדם חווה את תחושת הנחיתות ומעביר אותה הלאה כמו מחלה מידבקת; כל סטריאוטיפ משפיל לא רק מעצם קיומו אלא מפאת האופן בו הוא משמש להאדרה עצמית של מי שחש מוחלש בעצמו. דמות הישראלי המוצגת כאן היא של מי שפחדיו מ"האחר" באשר הוא גורמים לו לנהוג באלימות כלפיו, אלימות שתחילתה בביטויים גזעניים ו/או סקסיסטיים וסופם במלחמת גוג ומגוג.

נוסעי האוטובוס הקבועים הם סטריאוטיפים מוקצנים של דמויות ישראליות מוכרות: הערס, הזקנה הפולנייה, האחות הרוסייה, ההומו וכדומה; גם נהג האוטובוס הוא קריקטורה של אדם פשוט, לא מאוד משכיל, שמשלח ידו מעיד לכאורה על מעמדו החברתי. האיבה בין הדמויות גלויה, והיא מתבטאת באופן בו הם מעידים זה על זה בעת חקירתם בנושא הירי. כל אחד מהם סופג עלבונות בנוגע לשיוכו האתני, הפוליטי והמגדרי. כל אחד מהם שונא את דמות ה"אחר" שלובשת ופושטת צורה בהתאם לסיטואציה.

במהלך החקירה מתקרב גבי לאחת העדות, נוסעת קבועה באוטובוס, הידועה בכינוי "האחות הרוסייה". היא מתלוננת בפניו על יחסם המאיים, המטריד והמשפיל של גברים ישראלים כלפיה, בהיותה הן אישה והן זרה , ומביעה את רצונה להיות ולהיתפס כיהודיה וישראלית “כמו כולם”; היא אף משנה את שמה לשם "עברי" ויהודי מאוד בניסיון להסיר מעליה את צחנת הזרות. למרות כל זאת החברה, הגברית בעיקר, מתייחסת למוצאה ולמינה כאחד בתור תירוץ להתייחס אליה כנחותה. אף על פי כן, גם היא מגיבה בזעם ובאלימות מילולית כלפי השונה ממנה, דהיינו כל מי שאינו "יהודי"- ערבים, למשל.

מתוך "אוטובוס 92". צילום: סיגלית מחבר

המרחב בו פועלות הדמויות מורכב ממטאפורות המעידות על דבר מה נוכח-נפקד. האוטובוס מיוצג על ידי שתי שורות של כיסאות ריקים שסרט משטרה אדום-לבן נכרך סביבן. אותו סרט מודבק סביב מתווה גופו של אחד החשודים בחקירה, שמותו גורם לתפנית בגישתו של הבלש. הכול ארעי ונע ממקום למקום, משתנה בהתאם לצורך המיידי; יש פיל במרכז החדר ואיש אינו מדבר עליו: הדעות הקדומות המובילות את מעשיהן של הדמויות, ושינוי נקודת המבט בהתאם לדמות האחר התורנית, בין אם הוא ערבי או "שמאלני מסריח", אינן מנומקות או זוכות להצדקה בשום צורה. אלה פני הדברים וזה הכול.

"אוטובוס 92" אינה מתיימרת להציע פתרון למצבה העגום של החברה הישראלית. במקום, היא דוחפת בפנינו את הסטריאוטיפים המנוסחים היטב שלנו עצמנו. הדמויות מזוהות על ידי התכונות שמייחס להן הסטריאוטיפ; הן לא נוצרו בכדי שנזדהה עימן, ואכן, אנו מזדהים יותר עם עצם הרעיון של חלוקה גסה לקטגוריות עדתיות, שכל אחד ואחת מאיתנו בוודאי נתקל בה. על אף ששמן מוזכר במהלך ההצגה, זוכות הדמויות להיקרא בעיקר בשם הסטריאוטיפ אותו הן מייצגות: “הרוסייה", “הזקנה", “הנהג" וכדומה. האם כאלה אנחנו? האם אנו מרדדים את סביבתנו לכדי שמות תואר כאלה, המתייחסים לקטגוריות חיצוניות?

קשה לצפות בהצגה מבלי לתהות האם גם אנחנו מתנהגים כך, האם גם אנחנו מפתחים מערכות הגנה של זלזול אוטומטי בכל מה ששונה מאיתנו במטרה לאשרר את זהותנו שלנו?

למרבה הצער, התהייה הזו אקטואלית במיוחד בימים טרופים אלה. מחד, נשמעים קולות הקוראים לאחדות ולערבות הדדית, אך רובם מתייחסים רק לקבוצות מסוימות, שכן מי שאינו נמנה עליהן הנו "האחר" התורן. מאידך, אנו נתקלים בביטויי שנאה רבים הנובעים מאותו פחד בדיוק, שכן קל במיוחד להתאחד סביב שנאה משותפת.

בדיוק כמו נוסעי "אוטובוס 92”, גם אנחנו מטילים את האחריות לחרדה שאנו חווים על האחר הקרוב ביותר לליבנו.

זהותו האמיתית של היורה אינה משנה, משום שלמעשה יכול היה זה להיות כל אחד מנוסעי האוטובוס, כולל הנהג; כולם אכולי שנאה ופחד מהשונה, כך שרק דחיפה קטנה נדרשת בכדי לכוון את אצבעותיהם אל ההדק החברתי; כולם גזענים בדרכם וכולם פצצות זמן מתקתקות.

אוטובוס 92

תיאטרון הסימטה

מאת: חיים מרין

עורכת ובמאית: מלכה מרין

עיצוב במה ותלבושות: יערה צדוק

עיצוב תאורה: אינה מלקין, מישה צ‘רנייבסקי

מוזיקה מקורית: בן שחם

שחקנים (לפי סדר הא“ב):

אסף משה, ליבי טננבוים, רותם נחמני, שיר שנער, תומר קופל

הצגות נוספות: 2/12/12 20:30

                      6/12/12 20:30

"לשמור על אש היצירה"

שיחה עם ריבי פלדמסר-ירון, מייסדת מרכז 'סדנאות הבמה'

מאת: יאשה קריגר

כבר כמה שנים טובות שהשם 'סדנאות הבמה' מצלצל כשם פמיליארי בשדה היצירה המקומית. בגדול, כשמו כן הוא, מרכז להכשרה והעשרה לאמנים בתחומי התיאטרון, הקולנוע ותחומי אמנות אחרים. תפסתי את ריבי פלדמסר-ירון, מייסדת המרכז, לשיחה קצרה על מה, מי, כמה ולמה. אנחנו יושבים במשרדה, שנמצא בעלייה של הסטודיו הממוקם בחצר פנימית ברחוב סלמה בדרום ת"א. מלמטה, לאורך כל השיחה, בוקעים קולותיהם של זמרי מקהלה המבצעים להיטי מחזמר המשולבים בלהיטי פופ.

"אלה הווקה-פיפל, הם עושים כאן חזרות" מסבירה לי ריבי. "קח אפילו אותם לדוגמא. חשבתי שכל הקטע של ביטבוקס נורא מגניב, אז הזמנתי אותם לעשות פה כיתת אמן. ראה אותם מולי שולמן, שהוא חלק מה'טרי-פולינג', שזה קבוצת מאלתרים שיושבת אצלנו. מולי נדלק על זה וככה נולד שיתוף פעולה בין שחקנים לביטבוקס. זה דוגמא קלאסית לחיתוכים ושילובים שקורים כאן."

במהלך השיחה ריבי מציגה לי עשרות דוגמאות שכאלה, עשרות שמות של שחקנים, במאים, אמנים וקבוצות, שנפגשו ב'סדנאות הבמה' ויחד התוו רעיונות ליצירות משותפות שקרמו עור וגידים.

" 'סדנאות הבמה' מזוהה כמרכז גבוה, כאשר המטרה היא ליצור קבוצות שיח, ליצור הבנה וחשיבה של איך יש ליוצר נגיעה שלא קשורה באופן ישיר לתחום היצירה שלו. זה לא קורה באופן טבעי. באופן טבעי אמן נפגש עם הדומים לו. ופתאום החצייה הזאת של תחומים פותחת את הראש ופותחת עניין, ובסופו של דבר היא נוגעת ביצירה עצמה."

המרכז מציע מגוון מסלולי הכשרה בתחומי התיאטרון, קולנוע, מחזאות, תסריטאות ועוד, החל מסדנאות חד-פעמיות של כמה ימים ועד מסלולים שנתיים. ריבי מוסיפה "אנחנו כל הזמן מתייעלים, כל הזמן יש תכניות ומסלולים חדשים. חלק מהרעיונות באים מהמרכז ומוועדת ההיגוי שלנו וחלק מהאנשים שבאים עם הרעיונות שלהם. כמעט אין שנה שאנחנו לא מוסיפים משהו חדש."

ריבי פלדמסר-ירון. צילום: ינאי יחיאל

אני שואל את ריבי איך כל העסק התחיל.

"אני באה מבימוי תיאטרון. עשיתי תואר ראשון באוניברסיטת ת"א והתחלתי תואר שני, אבל מכל-מיני סיבות לא השלמתי אותו. עשיתי כמה הצגות בארץ ואז נסעתי ללונדון וביימתי שם. תוך כדי שהותי בלונדון, הכרתי את ה- International Workshop Festival. זה היה פסטיבל של סדנאות לאנשי מקצוע, פורמט שלא היה מוכר לי עד אז. ראיתי את הייחוד בכך שאנשי מקצוע יושבים ועובדים ביחד. היה לי עניין למנף את זה בארץ, ליצור מרכז שיש בו אנשי מקצוע מתוך מטרה לעשות קרוסינג של תחומים. התחלנו ב-2002 בתכנית ה-BI-ARTS, שזה שיתוף פעולה של המועצה הבריטית ומשרד החוץ. עשינו פסטיבל ענק בבית ציוני אמריקה, שבמהלכו אירחנו שמונה אמנים מלונדון. ב-2004 הקמנו עמותה, פעלנו בצוותא, בביכורי העתים ובקמפוס אריסון. רק ב-2006 התחלנו להבין שהכוח המקומי הוא גם מאוד משמעותי בחינוך ובהתוויה של המרכז. ואז הפכנו להיות מרכז שפועל גם עם אמנים ישראליים וגם עם אמנים מחו"ל."

אני שואל את ריבי למי היא מתכוונת כשהיא אומרת "התחלנו" בלשון רבים. "אני ואני", היא עונה לי בחיוך קטן וממשיכה:

"הבית פה בסלמה הוא מ-2009. רק בזכות הבית הזה התאפשר לנו לעשות הרבה דברים שאנחנו עושים."

בין שלל התכניות הקיימות ב'סדנאות הבמה', ריבי מספרת לי על ה-Actors Studio, שרץ זה השנה השלישית ברציפות "הכרתי את הפורמט הזה בלונדון, ב-Actors Center, ששם שחקנים מקצועיים באים, לומדים ועובדים. ה-Actors Studio אצלנו זה בעצם מפגש של שחקנים מקצועיים שעובדים על סצנות שהם היו נורא רוצים לבדוק ולהתאמן עליהן. עשינו אודישנים מאוד רציניים ומי שמוביל את המיזם הזה הם עודד קוטלר ואמנון מסקין. הפרוייקט הזה רץ כבר שלוש שנים, נפגשים פעם בשבוע בימי שישי ועובדים. השנה אנחנו מרחיבים את זה גם לבמאים ולמחזאים, מתוך מחשבה שמחזאים יוכלו לבדוק סצנות שלהם ובמאים יוכלו לבדוק רעיונות שלהם. כלומר, זו מסגרת משותפת, שבה הבמאים והמחזאים יוכלו להשתמש בשחקנים מקצועיים לבחינת רעיונות חדשים. ככה נוצר פורום משותף שכולם מרוויחים ממנו. לפני שלוש שנים גם שלחנו את עודד קוטלר ואת ציפי פינס (שמנחה אצלנו סדנא נפרדת לשחקנים) ל-Actors Studio בלונדון, כחלק מחילופי אמנים בחו"ל. אנחנו גם מקימים במקביל את ה-Dancers Studio, מסגרת שבה רקדנים וכוריאוגרפים יוכלו להראות אחד לשני את הדברים שהם עושים ולקבל משוב מקולגות מקצועיים. אנחנו לא גובים תשלום על ה-Actors Studio, זה לגמרי בחינם. זה חלק מהיתרון של להיות עמותה ולתת את השרותים האלה, וזה כמובן גם חלק מהבעייתיות, מכיוון שתקציבית זה בעייתי."

ואם כבר נגענו בענייני תקציב, אני שואל את ריבי מי תומך תקציבית ב'סדנאות הבמה'.

"מנהל תרבות, המחלקה לתיאטרון, המחלקה למחול וקצת המחלקה לספרות. ויש עוד גופים שתומכים אבל לא באופן קבוע: פעם המועצה הבריטית, פעם קרן ברכה. ככה שאנחנו חייבים גם הכנסה עצמית."

פרויקטים בולטים נוספים שהתרחשו ב'סדנאות הבמה' בשנים האחרונות הם Play by the Book, מיזם שהוא הכלאה בין ספרות לתיאטרון (לאחרונה עלתה במסגרת פרויקט זה ההצגה 'מנגינה כחולה עם תלתלים', עיבוד לספרו של אלדד כהן בבימוי ירדן בר-כוכבא), וכן, פורום מובילי תרבות.

"פורום מובילי תרבות היה יוזמה של מנהל-תרבות ובשנה הראשונה עשינו את זה גם בשיתוף שח"ם ומגוון מוסדות תרבות. הרעיון היה לקחת קבוצה של אנשים מובילים בתחום האמנות, יוצרים בעלי פוטנציאל אמנותי וניהולי ולקבץ אותם יחד על-מנת ליצור שיח אמנותי וגם לייצר עבורם הכשרה שתוביל אותם, בצורה זו או אחרת, לניהול מוסדות תרבות. הפורום הזה פעל במשך שנה, שבמהלכה נחשפו המשתתפים להמון תכנים ופעילויות בשיתוף מגוון מוסדות תרבות, וכמובן שצמחו ממנו כמה שיתופי פעולה שנמשכים עד היום."

לסיכום, אני שואל את ריבי איפה היא הייתה רוצה לראות את 'סדנאות הבמה' בעתיד ומה שאיפותיה לגבי המרכז.

"אני חושבת שהמרכז צריך לגדול. השאיפה היא להיות מעין בית חממה שזה מאסט לכל שחקן לעבור בו, שיש בו ז'אנרים חדשים שנבדקים כל הזמן, שאנשים יכולים לבוא ולהגיד 'יש לי משהו ואני רוצה לבדוק ולראות אם זה עובד'. שיהיה פה בית לאמנים מחו"ל ושנוכל לעשות חילופים עם חו"ל, שיהיה רזידנסי ואקספרימנט אמיתי. המטרה היא להיות בית ליצירה שבו יוצרים יוכלו לאו דווקא לייצר את המוצר אלא להתוות אותו, שהמרכז יהיה הפלייגראונד שלהם, המעבדה.

אני מאוד מאמינה שהשורה התחתונה חייבת להיות קשורה לעשייה. מצד אחד, אני לא רוצה להיות הקאמרי והבימה מכיוון שאם אני אהיה תיאטרון אז לא יהיה לי זמן ללמד וללמוד. מצד שני, צריכה להיות התוויה שהיא מימושית, אחרת יש תואר שני באוניברסיטה. אני מאוד רואה את הקישור המעשי ללמידה.

אחד הדברים שאני נורא גאה בהם זה שהאנשים שעוברים ב'סדנאות הבמה' נשארים בקשר. בסך הכל אנחנו נורא בודדים כאנשי מקצוע, לכן אני רוצה לשמור על היוצרים כחלק מגוף ששומר על קשר. זה שומר בעיניי על אש של יצירה."

חייהם של המבקשים למות

סקירת ההצגה "של מי החיים האלה בעצם?"

מאת: אנה מינייב

מה אתם הייתם עושים אם, חלילה, הייתם משותקים מהצוואר ומטה? שוכבים במיטת בית החולים ללא יכולת להניע שום איבר מלבד הראש שלא מפסיק להריץ את תסריט החיים שמחכה לכם בצל השיתוק שאין לו פתרון?

יש כאלה שממשיכים לחיות, מסתגלים לעובדה שלעולם לא יחוו יותר שום חוויה פיזית ומוצאים פתרונות קריאטיביים שמחזקים את יצר ההישרדות האנושי, ומנגד יש כאלה שמחליטים כי חיים שכאלה אינם רצויים עבורם. ההצגה "של מי החיים האלה בעצם?", אשר הנה עיבוד למחזה מאת בריאן קלארק, מציגה תמונת מצב קשה לעיכול ומעלה את הסוגיה הקשה מכל, לחיות או לחדול? ההצגה, החלה את דרכה בחוג לתיאטרון באוניברסיטת ת"א בבימויה של דפנה זילברג, ומציגה כעת בהבימה.

ההצגה עוקבת אחר ההחלטה של קן הריסון (המגולם על ידי גל פרציגר) למות. הריסון, פסל במקצועו, אשר נפצע בתאונת דרכים ומשותק מהצוואר ומטה, שוכב במיטת בית החולים מלא בתסכול וכעס על מצבו, שלעולם לא ישתנה. צוות בית החולים מטפל בו במסירות שמוציאה אותו מדעתו, בעיקר בגלל הרחמים הגדולים שהם חשים כלפיו וגם כלפי עצמם. בית החולים מלא באנשי מקצוע שמסוגלים לעשות כמעט הכול, אך ניצבים חסרי אונים מול הריסון. חוץ מלשכנע אותו להמשיך את חייו בצל השיתוק, אין בידם שום פתרון מתקבל על הדעת עבור בן אדם, שהוא גם אמן שיוצר בידיו, אשר לא מוכן להמשיך להתפשר על חייו. "אני משותק, אתם אימפוטנטים" יורה הריסון לכיוון הצוות הרפואי הנחוש והמשוכנע כי חיי אדם, בכל צורה שהיא, לא נתונים לויתור.

הריסון נמנה עם אלה שהחליטו להילחם על הזכות שלהם למות בכבוד, ולמרות שזה נשמע כמו החלטה הזויה, נראה כי החלטתו הנה אנושית ומוצדקת. התחושה שמתייחסים אליו כאל חולה ולא כאל בן אדם, הובילה אותו להחלטה כי המוות נמצא בידיו בלבד, וכי אין שום גורם שיוכל להניע אותו מלהחליט את גורלו.

פרופסור אמרסון (רפי קלמר), מנהל המחלקה בה שוכב הריסון, נחוש בדעתו להשאיר את הריסון בחיים, בכל מחיר. הוא מתעקש ללא הרף לשמור על קדושת החיים, עד שנדמה כי ההתעקשות שלו נועדה בכדי לגרום לעצמו להרגיש שליח של האלוהים. אחד הרגעים הצובטים בהצגה הוא הרגע בו מזריק הפרופ' ואליום לוורידו של הריסון, אשר מתנגד בכל תוקף לטשטוש הצלילות המחשבתית שלו. תארו לכם שמישהו כופה עליכם משהו נגד רצונכם ואין לכם שום יכולת לעצור אותו.  הריסון אמנם מנסה לעצור אותו, אך כולנו יודעים כי החיים והמוות לא תמיד נמצאים ביד הלשון.

לאור ההחלטה הגורלית, מבקש הריסון את עזרתו של עורך דינו (אלעד שרעבי) בכדי שייצג אותו במאבק האחרון בחייו, אך הפרופ' מתנגד וטוען כי המצב הנפשי של הריסון לא מאוזן בכדי להחליט על מותו. זהו הרגע בו נאלץ כל אדם בקהל להתמודד עם השאלה האמיתית, האם מערכת הרפואה היא זאת שבידה להחליט על חיים של בן אדם שאינו מעוניין בהם יותר, או שמא לכל אדם, ישנה הזכות לחרוץ את גורלו?

לא ניתן להישאר אדיש לשאלה הקיומית הזאת, שכן, בית החולים איננו מקום ששום אדם היה רוצה לבלות בו את שארית חייו בעודו מחובר לקטטר ומיני מכונות אחרות, ומצד שני, יצר החיים, כפי שמראה המציאות, הוא דבר שמסוגל לנצח כל מכשול. מעצבת התפאורה, מריאלה פיבניקה, עיצבה את החלל בצורה אשר משדרת קרירות וריקנות, כך שהיא מבהירה כי החיים בחדר החולים אינם אלא בית כלא לגופו חסר התזוזה של הריסון. על הרצפה מפוזר חול שמסמל מצד אחד את היצירה שהריסון לא יוכל יותר לממש, ומצד שני את האדמה בה הוא עתיד להיטמן אם תצלח השאיפה שלו למות.

בן אדם מורכב מנפש וגוף, וכאשר אחד המרכיבים הללו מפסיק לשמש את האדם נוצרת תחושה של סוף. ניתן לראות זאת מהצד השני של המתרס, כאשר הגוף חי אך הנשמה כבתה. אם כן, מה שווים החיים האלה אם אין ביכולתו של בן אדם לחיות כמו בן אדם, לממש את חלומותיו, כישרונותיו ותשוקותיו?!

החיים האלה, בעצם, הם שלנו, וההצגה הזאת הזכירה לי עד כמה הם קצרים.

של מי החיים האלה בעצם?

תיאטרון הבימה

בימוי: דפנה זילברג

עיבוד, תרגום ודרמטורגיה: דייויד שיינברג ודפנה זילברג

עיצוב תפאורה ותלבושות: מריאלה פיבניקה

מוסיקה: אייל לנזיני עיצוב

תאורה: מתן פרמינגר

כוריאוגרפיה: עידית סוסליק

הדרכת תנועה: מור לידור

ע. במאי: ליאת צוק

שחקנים: רן אסולין, רותם בלאו, לימור זמיר, דנה זקס,

ריקי חיות, גלעד אדלר/גלעד פרידמן, גל פרציגר, רפי קלמר, מירב שפיץ,

אלעד שרעבי

כדאי לעקוב אחר מועדי הצגות נוספות.

והפעם – מחזמר!

על ההתמודדות עם מחלת האיידס במחזות הזמר

מאת: אירית ראב

מחזות זמר ואיידס. מדובר על צירוף תמוה, אפילו קצת מוזר, אבל מתבקש. מעבר לכך שמרבית מיוצרי התיאטרון שייכים לקהילה הגאה ולכן חוו בעצמם או בסביבתם את מגע המחלה, ז'אנר מחזות הזמר מאפשר לטפל בדרך קצת אחרת, ואולי אף מקלה במעט, בנושא הכל כך כואב הזה.

המחזמר הראשון שעולה לראש הוא כמובן RENT, העיבוד המודרני לאופרה "לה בוהם". אם שם מדובר על שחפת, כאן מדובר על איידס. המחזמר הצליח להראות בנימה אופטימית במקצת את ההתמודדות עם המחלה, תוך בחינת מערכות היחסים של הגיבורים וההגשמה העצמית שלהם בעולם המנוכר של ניו יורק בשנות ה-80. על אף הקדרות הרבה, המחזמר הצליח להראות מגוון צבעים עליזים, גם מבחינה מוסיקלית.

לצדו, עומדים בשורה אינספור מחזות זמר רבים אחרים, המציגים את מחלת האיידס באופנים שונים. בין היתר, יש את The Last Session, המספר את סיפורו של זמר העומד להתאבד בעקבות מאבקו במחלה, Falsettos, המציג את מרווין ומערכות היחסים בחייו, כולל אהובו הנאבק באיידס, ואפילו את Aids! The musical, המספר את סיפורו של הומו צעיר המתמודד עם המחלה ועם חבריו.

על אף העובדה שהבמה הציגה ותמשיך להציג התמודדויות מוסיקליות עם המחלה, דווקא המחזמר שהטיב לתאר אותה בצורה המעניינת ביותר היה סרט. Zero Patience הוא מחזמר קנדי, המביא את סיפורו של סר ברטון, ויקטוריאני שחי מזה 170 שנה בטורונטו, המנסה להציג תערוכה במוזיאון אותו הוא מנהל אודות Patient Zero, החולה הראשון שנדבק ממחלת האיידס והעביר אותה הלאה. על אף נסיונותיו להכפיש את העובדות, הוא מתאהב ברוחו של זירו ואט אט מגלה רבדים חדשים על עצמו.

הביקורות לא ממש התלהבו מהמחזמר, וקראו לו גירסה עלובה ומגוחכת לסרט "פילדלפיה". עם זאת, הוא זכה בפרסים רבים, הצליח להראות נקודת מבט קצת אחרת אודות המחלה, אפילו מצחיקה במקצת, תוך הצגת דיאלוג מחכים עם הוירוס עצמו, ומצליח להשאיר את חותמו, גם כיום.

המלך הוא עירום

 על ההצגה "הקמצן לאן?"

מאת: מור זומר – יעקב

על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על תיאטרון? האם אנו מדברים על מופעי בידור? על פסטיגלים למיניהם? או- רחמנא ליצלן- על אמנות?

האם אמנות התיאטרון מתה? או שינתה את פניה עד ללא היכר? לאן מועדות פניו של התיאטרון בכלל, והתיאטרון הקלאסי בפרט?

ההצגה "הקמצן, לאן?” עוסקת באופן גרוטסקי ומצחיק עד דמעות בפער הזה, שאינו מצחיק כלל, שבין הרצוי למצוי. כמו הרבה הצגות אחרות בדורה, גם היא חושפת את המתח שבין הרצון ליצור משהו בעל משמעות ובין הצורך להתקיים, להתפרנס, להביא קהל. המתח הזה קיים גם בבסיסן של אמנויות אחרות, כגון מוזיקה או ספרות, ולעתים קרובות יצר ההישרדות גובר על מאוויי הנפש האמנותית.

רובנו קראנו וניסינו לפענח את "הקמצן" המפורסם של מולייר בשיעורי הספרות בתיכון. רובנו ראינו בקריאתו מטלה, דבר מה לא נעים במיוחד שעלינו לעשות, כמו הרבה דברים אחרים, במסגרת בית הספר. מעטים מאיתנו דימו לעצמם כיצד עשוי היה להיראות מחזה זה על הבמה, ולו היינו עושים זאת אולי היינו רוחשים לו חיבה בכל זאת.

אנו פוגשים בשלושה שחקנים בלהקת קומדיה דל'ארטה (ברק גונן, אלה גופר עבוד, חיים עבוד)  ערב הצגת הבכורה של "הקמצן"; ברגע האחרון מחליט הבמאי לבצע שינויים מרחיקי לכת בהצגה בכדי לעשותה "מסחרית" יותר. כך קורה שאל הטקסט המוכר והמאוס-למחצה מתווספים קטעי מוזיקה פופולארית, בדיחות אקטואליות והומור פיזי המודגש במיוחד באמצעות המסכות האופייניות לסגנון התיאטרון האבוד הזה. השימוש במסכות הופך את הדמויות למוקצנות, כאשר מראה המסכה מעצב את אופייה ואת תכונותיה הבולטות והגרוטסקיות של הדמות. התנועות המוגזמות והקולות המובחנים יוצרים אפקט קומי בלתי נדלה, שמצליח לגרור צחוק לבבי אפילו מאדם ציני שכמותי.

דמותו של הרפגון (ברק גונן, האחראי גם על העיבוד), הקמצן הבלתי נלאה, “מגולמת" על ידי שחקן ותיק הנקרע בין זיכרון האמנות שלשמה בחר במקצוע ובין הרדיפה הבלתי אפשרית אחר פרנסה. הוא מתקשה, יותר מכולם, להתמודד עם הפיכת ההצגה המקורית לגרוטסקה מגוחכת שכל מטרתה להצחיק את הקהל, מבלי לעורר מחשבה או דיון.

האנטיתזה לדמות זו היא דמותו של השחקן הצעיר (חיים עבוד, שגם ביים), שחוזר ומבקש שיסיימו את החזרה מהר ככל הניתן כי יש לו חלטורה להגיע אליה; הוא פניהם של השחקנים הצעירים לכאורה, שכמו ב"במערכה האחרונה" של ניקו ניתאי, המשחק הנו מקצוע עבורם ותו לא- דרך להתפרנס בעולם קשה ואכזר. כמובן שהוא מסכים לכל גחמה של הבמאי (אלה גופר עבוד), המבקש להטות את ההצגה לכיוון פופולארי יותר, “ריאליטי" יותר, משמיט קטעים ומגחיך אחרים במטרה לפנות לקהל "בגובה העיניים", כלומר, נמוך ככל הניתן.

נותר רק לתהות האם ההצגה מדמה, במובן מסוים, תכנית ריאליטי; הרי היא מציגה בפנינו דמויות מוקצנות שלכל אחת מהן תכונה אחת המועצמת למטרות בידור גרידא. יחסנו אל אנשים כאלה בחיים "האמיתיים" סובלני יותר, בדרך כלל, מאשר יחסנו אליהם כאשר הם מוצגים כמקור לשעשוע.

מעניין לחשוב על כך שמולייר עצמו נתקל באותן בעיות בדיוק. המחזות שכתב היו מחזות ממומנים, שנוצרו בזכות כספם ולמען הנאתם של המלך ובני האצולה. באופן אירוני, אל קהל זה כוונו למעשה חיצי הסאטירה. הוא נאלץ ליצור בגדר "המותר" ולהקפיד כי הדברים לא ירתיעו את הצופים המיועדים ולא יהיו חדים מדי או מעוררי דיון. הדמויות הסטריאוטיפיות במכוון שיצר נועדו להצחיק ולהגחיך, מבלי לחשוף את האידיאולוגיות העומדות מאחוריהן. הביקורת חבויה תחת ערימות של גרוטסקה, כך שמי שמבקש לפענחה מסוגל לכך ומי שלא – לא. למרות כל זאת, כיום נחשבים מחזותיו של מולייר לקלאסיים, איכותיים ומעוררי דיון. אי אפשר שלא לתהות האם הזמן הוא המעניק לדבר מה את ערכו במבט לאחור.

אלא שכיום תכני התיאטרון, והאמנות בכלל, מוכתבים על ידי מלך אחר לגמרי: הקהל. יוצר המבקש להתקיים בכבוד מיצירתו צריך לגרום לכך שיצרכו אותה כמו כל מוצר צריכה אחר. כמוצר צריכה, על היצירה לספק את הצרכים הפשוטים ביותר של הקהל לבידור, אסקפיזם, קצת צחוקים משוחררים. בכדי להגיע לקהל רב ככל הניתן יש לוותר על כמה ציפיות ארכאיות ומיותרות, כגון השאיפה להיותו של מחזה בעל ערך תרבותי ושכלי עבור צופיו. יוצר התיאטרון המודע למערומיו של המלך לא יצביע עליהם לעיני כל, משום שאז יאבד את תמיכתו וכספו.

המסר שמעביר המחזה המקורי מזהיר כי אדם המבקש הכול לעצמו יישאר קירח מכאן ומכאן. מי הוא, למעשה, זה המבקש לתפוס את החבל משני קצותיו? האם זה היוצר המיואש, המבקש ליצור אמנות למראית עין שכל מטרתה לגרוף רווחים והצלחה מסחרית, ונותר כשבידיו נאד נפוח וריק מתוכן? או שמא הצופה, המבקש לצרוך תרבות למראית עין, ומוצא עצמו אל מול בידור זול שאין בו ערך אמיתי?

הקמצן, לאן?

להקת סקפינו

תיאטרון הסימטה

מאת: ברק גונן

בימוי: חיים עבוד

שחקנים: ברק גונן, חיים עבוד, אלה גופר עבוד.

מסכות: יהודית גרינשפן

תלבושות: מירב נתנאל

עריכה מוזיקלית: נדב וצלר

ניהול הצגה: אריס הפנר/נדב מייקל

ייעוץ אמנותי: יורם בוקר

הצגות נוספות:  15/12/12 21:00

                       22/12/12 21:00

ביצון שוויצון

ביקורת ההצגה "המפטי דמפטי"

מאת: מיה אופיר מגנט

את הספר "אליס בארץ הפלאות" קראתי רק אחרי שסיימתי תיכון וכנראה אז זה היה מאוחר מדי. עד אז כבר הוצפתי מכל עבר ביצירתו של לואיס קרול בין אם בסרט של דיסני או התייחסויות בספרים, בהצגות ובסרטים וכשהגעתי סוף סוף לקרוא את הספר חשתי מאוכזבת. הדמויות, השפה והדימויים מהספר היו כל כך מוכרים לי מהתרבות הפופולארית עד שהרגשתי שקראתי אותו מבלי לקרוא אותו.

צ'רלס לטוויג' דודג'סון, המוכר בכינוי הספרותי לואיס קרול, ידוע כאחד מסופרי הילדים הטובים ביותר ובתור מחברם של הספרים "אליס בארץ הפלאות" ו-"אליס בארץ המראה". קרול נולד באנגליה ומגיל קטן התעניין במתמטיקה. כשהתבגר נחשב קרול לאדם יוצא דופן, הוא היה רזה וגבוה ותמיד לבש שחורים. הוא היה מרצה באוניברסיטת אוקספורד ובמקביל התמנה לכומר האוניברסיטה. בשנים שעבד כמרצה למתמטיקה הוא התיידד עם דיקן הקולג' בו לימד ועם בנותיו, ובמיוחד עם אליס, ביתו האמצעית. יום אחד, ביקשה אליס מקרול שיכתוב את הסיפורים בהם נהג לשעשע אותה ואת אחיותיה וכך יצא לאור "אליס בארץ הפלאות". דרך סיפור הילדים העביר קרול ביקורת על החברה הוויקטוריאנית של זמנו ועל טבעו של המין האנושי בכלל.

בספר השני בסדרה "אליס בארץ המראה" מופיעה דמות של ביצה גאוותנית בשם "המפטי דמפטי". גם בהצגה בתיאטרון תמונע הנושאת את שם אותה דמות מככב הדימוי של הביצה. ההצגה נפתחת בסצינה בה לואיס קרול יושב לשולחן ומקלף בהקפדה ביצה בזמן שברקע הבמה תלויה ומתנדנדת ביצה ענקית כמטוטלת. ההצגה מציגה את העולם הפנימי של לואיס קרול ברגע שבין קילוף הביצה לאכילתה. כמו המפטי דמפטי שנופל מהחומה ומתפרק לחתיכות, ההצגה מורכבת מפיסות קטנות של דימויים מתוך חייו וספריו של לואיס קרול.

חייו של לואיס קרול התנהלו בשני מישורים כמעט מנוגדים. מצד אחד, הוא היה כומר ומרצה למתמטיקה וחי חיי פרישות. מצד שני הוא נהנה לבלות עם ילדות, עסק בצילום, בעיקר בצילום תמונות עירום של ילדות, וכתב ספרים מלאי דמיון וטירוף שלא נכחו בשום צורה בחיי היום יום שלו. בהצגה, קרול נקרע בין יצירי הדימיון שלו המסמלים את הכאוס, החידתיות והשנינות מול העולם החיצון, אותו מייצג אביו של קרול. קרול מוקסם מיצירי הדמיון אך חש מחוייב לאביו ולעולם האמיתי וכל הזמן מנסה להגיע אל הביצה – אל השלם. אך כדי להגיע אל השלם, צריך לחבר מחדש את החתיכות.

במאית ההצגה, דינה בליך, באה מתחום האמנות הפלסטית. היא למדה ב"בצלאל" והנה אמנית פלסטית וקרמיקאית בנוסף על עבודותיה בתחום התיאטרון והפרפורמנס. בנוסף על הבימוי, בליך אף עיצבה את התפאורה והתלבושות וברור כי הצד החזותי של ההצגה חשוב לה ביותר. הביצה מופיעה לאורך כל ההצגה כדימוי בימתי בולט אם בתור ביצה אמיתית, בלון לבן, מטוטלת ענקית או ביצי קלקר המשמשות ככלי שחמט. כמו כן יש שימוש נרחב בווידאו ארט ובאנימציה של הביצה, הארנב הלבן ודמויות נוספות מתוך הספרים.

הרעיון של העימות בין שני הצדדים המנוגדים באופיו של לואיס קרול הוא מעניין מאד לדעתי, אך הביצוע הבימתי שלו בהצגה הזאת בעייתי, בעיקר מכיוון שהעיסוק בדמותו וביצירתו של לואיס קרול כל כך רווח. ספרו של קרול נחשב לאחד מנכסי צאן הברזל של ספרות הילדים העולמית. זהו הספר המוכּר ביותר והמצוטט ביותר אחרי התנ"ך ושקספיר. בנוסף עובדו הספרים לבמה, לקולנוע ולטלוויזיה ושימשו השראה למיגוון יצירות, החל באמנות הפלסטית וכלה במוזיקה. גם במישור המסחרי ישנה הצפה של "אליס" בבובות, משחקים, כלים, תמונות, גלויות, גני שעשועים, ועוד ועוד.

למרות זאת, בהצגה אנחנו נפגשים שוב עם הדמויות המוכרות של קרול בדיוק באותה צורה בה אנחנו רגילים לראות אותן. כולנו ראינו את חתול הצ'שר בעשרות ווריאציות, ציטוטים של "אליס בארץ הפלאות" מופיעים בכל מקום מסטטוסים בפייסבוק ועד לסרטי איכות. סגנון הכתבה של קרול שהיה פורץ דרך ומפתיע בזמנו, היום הנו מוכר מדי (ובעיני אפילו עד לזרא). ההצגה לא מביאה נקודת מבט חדשה על החומרים של קרול ועל החיים שלו מבחינה תוכנית או מבחינה חזותית, אלא בוחשת שוב באותם חומרים מוכרים. חוויה הצפייה כולה מיגעת ומשעממת. לא מעניין לשמוע שוב חיקויים של חידודי הלשון של קרול, בשביל זה אני יכולה ללכת לקרוא את הספר. טקסטים כאילו חידתיים, כאילו שנונים ובעיקר מרגיזים בתפלותם לצד דימויים חזותיים מייגעים ברובם – הכפלות של דמות הארנב הלבן, חתול צ'שר, ביצה – שוב ושוב אנחנו מוצפים באותם דימויים שלא אומרים הרבה מעבר לספר.

לעומת זאת, בהצגה היו שני רגעים מעניינים, האחד בו הכובען המטורף, המייצג את עולם הדמיון בהצגה, עורך מעין טקס נישואים מוטרף בין אליס לקרול. אליס מפשילה את שמלת, חושפת תחתונים אדומים, ומפתיעה כששולפת מהם ביצה. היא מעניקה את הביצה לקרול, אך הביצה נופלת ונשברת. זאת הייתה הפעם היחידה בהצגה שהופיעה ביצה שבורה והיה לזה אפקט חזק. הדימוי של הביצה השבורה והשלמה היה דימוי מעניין לתהליך שעובר קרול בהצגה ולעולם הפנימי שלו, אבל אז שלח הכובען את האצבע האמצעית שלו וליקק בעזרתה את הביצה מהרצפה כאשר במכוון הוא מנפנף אצבע משולשת לכל עבר – ניסיון משעמם לפרובוקציה.

הקטע השני היה בארוחה שישבו בה הכובען המטורף וקרול דירבנו אחד את השני ללכת כמה שיותר רחוק עם דימויים וגוזמאות. לאחר הצגה שלמה בה קרול התהלך מפוחד וחסר ביטחון על הבמה, זה היה הקטע הראשון בו הוא חש בנוח. כאשר הוא נותן דרור לכוח הדמיון שלו, הוא והכובען המטורף שמחים כמו ילדים בהמצאות שלהם. אך גם הסצנה הזאת התחילה בצורה צולעת כאשר מגישים לשולחן בובות חרקים גדולות מספוג ובמשך דקות ארוכות הכובען וקרול יושבים ומסתכלים בהן מכל הצדדים האפשריים. רק בסוף הבנתי שהם פשוט מחכים למוסיקה שתסתיים לפני שיוכלו להתחיל לדבר….

בסופו של דבר, למרות שבבסיס היצירה יש רעיון מעניין ויש בה דגש חזותי מובהק, היא לא מצליחה להביא דימויים חזותיים או תוכניים מעניינים וחדשים אלא בעיקר לשחזר דימויים מוכרים. כאותו המפטי דמפטי, או בתרגומו של אורי סלע – ביצון שוויצון, שיושב על החומה, נופל, נשבר ואי אפשר לחברו.

המפטי דמפטי

יצירה ובימוי: דינה בליך

מחזה: טל זרגבה

ע. בימוי: קאי קורבלניקוב

מוסיקה: המוכתר ושי זגרבה

כוריאוגרפיה: ליסה אוברמן

עיצוב במה: דינה בליך

עיצוב תלבושות: דינה בליך ואנה יוחביץ

עיצוב תאורה: מיכאל צ'רניאבסקי ואינה מלקין

אנימציה: עינת גביש ויורי צ'יז'יקוב

מסיכות: מילי רנדלר

וידאו: אלפרדו רובינסקי

בובות: גרי יוחביץ

שחקנים יוצרים: ליסה אוברמן, ג'רמי אלפסי, נדב בושם, אריאל ברונז, אילן זיו

ניהול הצגה: מיכי יונס

יחצ"נות: ציפי אדר

הצגות נוספות: 20/12/12, 20:00, תיאטרון תמונע.