דבר העורכת

לאחרונה היה לי הכבוד להתארח בתוכניתו של יובל מסקין, שהוקלטה בקול ישראל. ביום הקלטת התוכנית, הלכתי לאיבוד. יש לציין כי מאחר ואני רחובותית מבטן ולידה, רק כעת אני מצליחה לחבר אזורים ורחובות תל אביביים זה לזה, כך שהצלחתי להגיע לשם רק בעזרתה של אנה מינייב היקרה,  שהתארחה לצדי בתוכנית. עם זאת, בשיטוטיי אחר הפתח לתחנת הרדיו, גיליתי שהתחנה בה מקליטים את 88fm נמצאת ממש בסמוך למקום בו עשיתי חלק נכבד מהשירות הצבאי שלי.

ותוך כדי שיטוטים, בין טיפות הגשם, עלה בי זיכרון איך פעם, לפני שנים, כשביצעתי את אחת מהמטלות הכל כך חשובות בשירות, לפתע אורו עיניי ואוזניי כי שמעתי שיר ממש טוב ברדיו, מהתחנה האהובה עליי. ורק לאחרונה גיליתי שהמקום שהצליח לעודד אותי היה ממש בקרבת מקום, ממש מתחת לאף.

התופעה הזאת, של דברים מתחת לאף, תמיד מתגלה לפתע אבל מוכיחה כי יש כל כך הרבה דברים טובים גם במציאות העגומה שלנו.

יש תיאטרון איכותי ברהט, יש ניסיון לאגד באופן מסודר בין במאים לשחקנים בפרינג', יש שחקנים מצוינים שחוזרים לבמות אחרי הפסקה ממושכת, יש הצגות יחיד נהדרות, יש גבר שר באמבטיה של מלכת בריטניה ועוד אינספור דברים אחרים. רק צריך להסתכל או לשמוע.

מאחלת שהשקט ישרור במהרה, בכל הארץ.

מקווה שתיהנו,

                                                אירית ראב

                                                עורכת מרתה יודעת

חלום עם כבוד

על ההצגה "אחותי לא בעסק" של תיאטרון אלמהבאש

מאת: אנה מינייב

אלמהבאש הוא התיאטרון הבדואי הראשון בארץ, והוא נוסד ביוזמתם של תיאטרון הנגב ועיריית רהט. בשנים האחרונות התעצבה שם קבוצת שחקנים שעם הרבה אמונה ותמיכה הגיעה בשבוע שעבר לבימת הבימה. תיאטרון ברהט איננו דבר מובן מאליו כלל, ובייחוד כאשר הוא מגיע לבימה הלאומית.

ההצגה הראשונה של תיאטרון רהט "אחותי לא בעסק" הינה יצירה של המחזאי והבמאי איסי ממנוב, מנהל תיאטרון הנגב ובין מייסדי התיאטרון אלמהבאש (בעברית: מכתש ועילי, כלי מסורתי לכתישת קפה). "זהו הפרוייקט המשמעותי ביותר בחיי המקצועיים ואני גאה להיות מהמובילים שלו" אומר איסי, שזכה בשנה שעברה ב"יקיר העיר רהט" כהערכה על תרומתו האמנותית הרבה לעיר.

"אחותי לא בעסק" הוא מחזה מקורי בשפה הערבית, שכתב איסי ממנוב בעברית ממחשבות של השחקנים על החברה הבדואית. המחזה מתורגם לערבית על ידי שניים מהשחקנים ומציג עם כתוביות בעברית. מדובר בקומדיה חברתית המתרחשת בתקופה הנוכחית ברהט. האח הבכור במשפחה, יוסף, עוסק בסחר בסמים ונמצא בחובות שהוא לא יכול לעמוד בהם. בכדי להשיג את הכסף הוא פונה לאחיו, בחור מלומד שבחר בהשכלה כדרך חיים, אך אחיו מסרב לשתף פעולה עם העבריינות שלו. יוסף מזלזל ברצון של אחיו ומטיח בו טענות על האידיאולוגיה המודרנית שלו. הוא מחליט לבקש עזרה מרועה צאן שהוא פוגש במקרה, והוא, בתמורה לסיוע הכלכלי, דורש ממנו את אחותו. יוסף כמובן מסכים ויוצא למסע שכנועים, הוא פונה אל אביו ומציג את החתן המיועד כמציאה אך נתקל שוב בהתנגדות אחיו שטוען כי אחותם מעוניינת גם היא בהשכלה ובעתיד טוב יותר לעצמה. העלילה מסתבכת כאשר מתברר שרועה הצאן הוא בעצם סוכן סמוי של המשטרה, אותו זימן האב של יוסף, שמעוניין להסגיר אותו על עסקאות הסמים שלו שלא מקובלות עליו בכלל.

סהל אלדבסאן, אשר מגלם את יוסף, הוא אחד האנשים הכי פעילים והכי נחושים שיצא לי להכיר, הוא ממקימי התיאטרון ברהט והוא גם אחראי על השיווק, משימה מורכבת בפני עצמה. מצויד בחלום ילדות לעמוד על הבמה ולשחק, נלחם סהל בכל הכוח בכדי לעשות את מה שהוא אוהב ולא התפשר על המסרים הביקורתיים שהוא רוצה להעביר. עוד משחקים בקבוצה מוסא אלקריני, קאיד אבו לטייף ואיסמעיל אלקשאעלה, שהיו חלק מקבוצת תיאטרון עוד בימי בית הספר. כיום, מלבד ההצגה המדוברת, משחק קאיד אבו לטייף בהצגה "בנברוואר", שיצרו איסי וקאיד, אשר זכתה השנה בפרס המחזה הטוב ביותר בפסטיבל "מסרחיד"- פסטיבל הצגות יחיד בערבית המתקיים מדי שנה בעכו. גם לסהל אלדבסאן יש הצגת יחיד שנקראת "שפיקשהיד", שהשתתפה בפסטיבל מסרחיד 2011 וזכתה בפרס על הכתיבה והבימוי, פרס העיתונות ופרס ההצגה הטובה.

כאמור, ההפקה "אחותי לא בעסק" איננה מובנת מאליו, במיוחד לאור העלילה המתוארת. ארבעה שחקנים מרהט שלוקחים חלק בהצגה שמבקרת את החברה הבדואית ברהט, היא בהחלט תעוזה ראויה להערכה. "ההצגה הזאת נחשבת לאירוע היסטורי בכל קנה מידה ותיזכר כפריצת דרך חסרת תקדים בחברה הבדואית", אומר מחמוד אלעמור- מנהלו לשעבר של אגף החינוך הבלתי פורמאלי ברהט, שותף פעיל מאוד בהקמת התיאטרון והמנוע שהביא את "אלמהבאש" להופיע על בימת הבימה.

במשך שנתיים עמלו אנשים רבים בכדי להוציא את ההפקה הזאת לפועל, והם נחלו הצלחה למרות המשאבים המצומצמים שהיו לרשותם, ואחרי תהליך ממושך הם הגיעו להופיע בהיכל הבימה המחודש וסיפקו לקהל הצופים שלהם חוויה מדהימה. להצגה הגיעה קבוצה גדולה מרהט שמילאה את האולם באנרגיה וצוחק רועם שגרם לי להתרגשות גדולה. צפיתי בעבר בהצגה הזאת, אך בשבילי זאת הייתה חוויה שונה לגמרי בגלל הנוכחות של המגזר הבדואי באולם, שהרי ההצגה הזאת משקפת את המציאות של חייהם ומעוררת תהיות על התנהלותה, וזה לא פשוט לעיכול לאף חברה. למרות זאת, ואולי בגלל הצורך בהתמודדות ובשיח על המצב הקיים, התגובות של הקהל הוכיחו כי האמנות היא הדרך המומלצת והטובה ביותר בכדי לשים את הקלפים על השולחן.

אודליה פרידמן, מנכ"לית תיאטרון הבימה, פתחה ערב חגיגי זה באומרה כי חזון הבימה הוא קירוב הפריפריה והמיעוטים לתיאטרון הלאומי וכי בעיניה זהו "מסע של קירוב לבבות". אני, כמובן מברכת על היוזמה הזאת ומקווה שזה לא היה מסע חד פעמי. ישר כוח והרבה הצלחה בהמשך הדרך לכל היוצרים השותפים לפרויקט המבורך הזה.

"אחותי לא בעסק"

מחזאי ובמאי: איסי ממנוב

בביצוע שחקני תיאטרון אלמהבאש (התיאטרון העירוני של רהט): מוסא אלקריני, סהל אלדבסאן, קאיד אבו לטייף, איסמעיל אלקשאעלה

תרגום: איסמעיל אלקשאעלה וסהל דבסאן

יועצת אמנותית ותפאורה: מיכאלה ליקא

יצור תפאורה: יוחי לוין

תאורה: שמואל מור

וידאו: מוראד אלפראונה

מוסיקה: דורון שלום

עוזר במאי: ח'אלד אבו ח'רמה

מפיק: חליל אלעמור

מומלץ לעקוב אחר מועדי הצגות נוספים.

סדר בבלאגן

על חוזה הפרינג' החדש בין שחקני שח"ם לבמאיי בת"י

שיחה עם שחר בוצר, מנכ"ל שח"ם

 מאת: יאשה קריגר

איני רואה טעם לפתוח בהקדמה שתתאר את הקושי הרב בניהול חיים נורמטיביים (מבחינה כלכלית ומהרבה בחינות אחרות) בתור אמן בישראל, ויוצר תיאטרון בפרט. כולם יודעים כמה קשה, ומי שלא יודע, סביר להניח שלא יקרא את הכתבה הזאת במילא.

לכן, שחקנים יקרים, במאים, מעצבים, עובדי הפקה, יוצרים ואנשי מערכת, אדלג על שלב הרחמים העצמיים הכרוך בפירוט המציאות הקיימת ואגש ישירות לעניין. והעניין הוא בעצם בלגאן אחד גדול, בכל מה שקשור למציאות העסקת השחקנים בתיאטרון בארץ, ופרינג' בפרט, הג'ונגל חוגג, למרות שהעולם עובר לטבעונות. במציאות של ישויות עסקיות פרטיות ומזעריות (אם התמזל מזלך אתה עוסק מורשה, אחרת עוסק פטור, או אולי עמותה, אחת מיני 43,000 שמנסות לשרוד), במציאות שכזו, השמירה על זכויות האמן, כמו גם על חובותיו, היא עניין של הסכמים שבע"פ, חיוכים וטפיחות שכם. ואם בתיאטרון הממוסד ישנו עוד איזה נייר חתום, שגם ממנו נוטים לעיתים להתעלם, הרי שבפרינג' העניינים נסגרים בתקיעת כף, או כמו שנהוג אצלנו – חיבוקים ונשיקות. הפירצה, שבהעדר מסמך כתוב המספק ביסוס משפטי, מובילה תכופות לניצול. ואם המושג 'ניצול' נשמע חריף מדי אז אפשר לומר שאותה פירצה מביאה להתנהלות גמישה, ככל הנראה גמישה מדי, כזו שמביאה לידי 'ניצול בהסכמה'. אחת לכמה זמן עולות לתודעה הציבורית טענות נגד האבסורדיות של המצב, אך בין טענה אחת לשניה שורר השקט, שבו המצב נמשך בדיוק כפי שהוא, פשוט מפאת העובדה שאנשים רוצים לעבוד. יוצר זקוק בראש ובראשונה לקהל. לעיתים, מאוד נוח לשכוח, גם ליוצר עצמו, שהוא זקוק גם לפרנסה. מעבר למימד החומרי, היעדר נורמות עבודה המעוגנות בהסכם קבוע מראש יוצר הלך רוח, שבו הגבול בין מקצועיות לחלטורה הוא דק מאוד.

מתוך המציאות הזאת, ובשל הצורך העז להשליט מעט סדר בבלגאן, ניסחו נציגי שח"ם (ארגון השחקנים בישראל) ונציגי בת"י (איגוד במאי התיאטרון בישראל) טיוטה להסכם תנאיי העסקה של שחקנים בהפקות פרינג'. "ההסכם הוא בין שחקנים חברי שח"ם לבמאים חברי בת"י", אומר לי שחר בוצר, מנכ"ל שח"ם בשיחתי עמו. "השקענו בו הרבה שעות של מחשבה ומו"מ כדי לעשות משהו שגם הבמאי וגם השחקן יוכלו לחתום עליו בלב שלם." למראית עין מדובר בחוזה סטנדרטי, כזה שלאף אחד מאתנו אין כוח לקרוא ולעבור על כל הסעיפים שלו, אלא שבמקרה הזה ה"סטנדרטי" מקבל ערך מוסף, שכן עיקר מטרתו של המסמך הזה הוא להתוות את הסטנדרט לעבודה בפרינג'. החוזה כולל סעיפים שמתיחסים להתחייבויות השחקן והבמאי, תמורה עבור תקופת החזרות, עזיבת והעזבת השחקן, שקיפות תקציבית ושימוש בחומרים מצולמים של ההצגה. לכאורה, כל אלה סעיפים שיוצרי הפרינג' מתיחסים אליהם בשגרת העבודה גם ללא מסמך חתום, מבלי לשים לב, אך אם כן נשים לב לרגע – נגלה שבהמון מקרים היעדר הסכם קבוע וחתום מוביל בדיוק לאותו איזור אפור של ניצול בהסכמה.

שחר: "פרינג' הוא תחום שבו האמון וההדדיות הרבה יותר חשובים מאשר בתחומים אחרים. זה יותר דומה לסוג של שותפות, אין פה יחסי עובד-מעביד. יוצאים ביחד להרפתקה שאולי היא תצליח ואולי היא לא תצליח. אנחנו בעיקר שמנו דגש על שקיפות של התקציב, שהבמאי צריך לשתף מתי הגיע הכסף שהוא ביקש מכל מיני קרנות, או כמה כסף הגיע, התחייבות שלו שאחוז מסויים ילך לשכר שחקנים וכן הלאה."

אני שואל את שחר מה גרם לשח"ם לנסח חוזה שכזה.

שחר: "אנחנו משתדלים לייצר כמה שיותר מהלכים ומו"מים בתחום התיאטרון, מתוך הבנה שרוב השחקנים במדינת ישראל, אם הם מצליחים לשמר את המקצוע הזה כמקצוע מכניס, אז זה בתחום התיאטרון ולא בתחום הטלויזיה וקולנוע. הטלויזיה והקולנוע אלה תחומים שבאים והולכים אבל זה לא מאפשר לך ביטחון תעסוקתי. לכן גם לפני כמה שנים שח"ם שינה את השם והתחיל להתעסק בתיאטרון. אנחנו שואפים להגיע להסכמים כתובים עם כמה שיותר תיאטראות. כרגע אנחנו במו"מ עם אל"ה, שזה תשע תיאטראות הילדים הגדולים. גם בגשר יש לנו כרגע הסכם ואנחנו במו"מ בכדי לשפר אותו, וגם בהבימה, שם החלפנו את ההסתדרות ואנחנו מאגדים את השחקנים בהסכם הקיבוצי.

קיבלנו הרבה מאוד פניות משחקנים שעושים פרינג', שחקנים בתחילת דרכם וגם שחקנים שזה מה שמעניין אותם, לעשות פרינג' באופן קבוע. למרות שאנחנו מבינים שזה תחום שהכסף בו יחסית שולי ומוטל בספק, שכמעט תמיד הוא מגיע לאורך הזמן ורק במקרה וההצגה הצליחה, עדיין צריך לשמר את זכויות השחקן, למשל שהבמאי לא יחליף אותו שבוע לפני ההצגה או אחרי שהייתה כבר פרזנטציה וקיבלו את ההצגה. עדיין צריך לוודא שכשנכנס כסף ישלמו גם לשחקנים ולא רק לשיגעונות של תפאורה ושיווק, שישאירו גם אחוז מסוים מתוך התקציב שיהיה אפשר לשלם ממנו לשחקנים ואפילו לשלם רטרואקטיבית על חזרות."

כחלק מהתחקיר לכתבה שוחחתי עם יוצרי פרינג' (שחקנים ובמאים), וגיליתי יחס מעט אמביוולנטי. מצד אחד זוהי יוזמה מבורכת שבאה להכניס סדר בבלגאן הרב והחוזה כולל הרבה סעיפים מועילים (עניין השקיפות, החלוקה השווה בין כל היוצרים, שימוש בחומרים מצולמים ועוד). מצד שני, בנושא המהותי של התמורה, גיליתי שקיימת מחלוקת בעמדות היוצרים. לצד יוצרים שתומכים בחוזה ומכירים ברלוונטיות שלו, אחרים טוענים שאינו רלוונטי מכיוון שהוא בא להכיל סדרים כספיים בתחום שאין בו כסף. "התמורה", לדידם, בכל מה שקשור להצגות פרינג', אינה נמדדת בכסף ואינה יכולה להימדד בכסף, לפחות לא במציאות שלנו בארץ. העמדה הביקורתית לגבי השימוש בחוזה טוענת שההתקשרות בין במאים לשחקנים בפרינג' מושתתת על הרצון הטוב של שני הצדדים ומשאיפתם המשותפת להצלחת התוצר האמנותי. במצב כזה, כל ניסיון להציב כללים ברורים המתבססים על תמורה כספית (כמו שראוי שיהיה בין שני בעלי מקצוע בשותפות מסוימת) – נידון לכישלון. כל עוד אין כסף בעניין, הג'ונגל נשאר ג'ונגל וכל האמצעים כשרים.

שחר: "ההסכם הזה הוא משהו בין אמנה לחוזה, זה נמצא על התפר. למרות שמדובר במעין שותפות שיוצאים אליה לדרך, שני הצדדים לוקחים על עצמם מחוייבות. גם הבמאי לוקח על עצמו מחויבות, שהוא מתכוון להיות רציני ולהשקיע בפרויקט, וגם השחקנים שנמצאים בו מוותרים על הזמן שהם יכולים לעבוד בעבודות אחרות, הם משקיעים ובאים לחזרות וכן הלאה.  לשחקן יש מחוייבות כלפי הבמאי שלא לעזוב פתאום אחרי חודש וחצי, שבוע לפני פרזנטציה, גם אם הוא קיבל הצעה לפרסומת. אם שחקן מבריז לקבוצה של שחקנים שהשקיעו מזמנם ולבמאי שהשקיע מזמנו אז שיהיה סעיף שאומר שזה לא לעניין והוא גם עלול להפסיד מזה כסף. באותה מידה גם במאי לא יכול להחליט שפתאום לא בא לו על איזה שחקן אחרי שהוא השקיע חודשיים של חזרות."

החוזה מדבר על פיצוי בסך 1,500 ₪ במקרה של עזיבת או העזבת השחקן ו-2,500 ₪ במקרה של פחות משלושה שבועות ממועד עליית ההצגה. לא פלא שכששחקנים רגילים לחזרות ללא תשלום ותשלום של 200 ₪ להצגה, סכומיי הפיצויים עשויים להישמע מעט לא רלוונטיים.

שחר: "כמובן שמשתמשים בזה רק במידה ואין הסכמה, ואז חוזרים אל החוזה כשאי אפשר לפתור את העניין בשיחה בין שני הצדדים. חוזה נועד למקום שיש אי הסכמה. זה לא סכום דומה לזה שאנחנו מאמינים שנכנס במידה והפרויקט מצליח, כן אפשר להחזיר אותו במידה וההפקה עולה. האנשים שישבו במו"מ על ניסוח החוזה הם כולם מאוד מנוסים בפרינג'. מצד השחקנים אסתי זקהיים, מולי שולמן ודביר בנדק, ומצד הבמאים שלמה פלסנר, דליה שימקו ואורי אגוז. יש להם המון ניסיון, הרבה הצגות מאחוריהם, הם מכירים טוב מאוד מה סכום ריאלי ומה לא ריאלי."

סעיף נוסף בחוזה מדבר על אימוץ הצגת פרינג' על-ידי גורם כדוגמת תיאטרון רפרטוארי (למשל האנגר גשר או קפה-תיאטרון הקאמרי). במקרה כזה מצויין השכר המינימלי של שחקן להצגה – 450 ₪. במקרים רבים שחקנים ובמאים כאחד מוכנים לספוג את תנאי ההעסקה הלא הוגנים של מרכזי פרינג' ותיאטראות מארחים ולו רק בכדי שההצגה תמשיך לרוץ.

שחר: "אם ההצגה נכנסת למרכז פרינג' אז זה אחוז מסוים לפי הקופה. וכשקורה פעם-פעמיים בשנה שהפקת פרינג' נכנסת לתיאטרון רפרטוארי, אין שום סיבה ששם השחקנים לא יקבלו את מה שמגיע להם. המינימום שדרשנו הוא מינימום יחסית עדין. הבמאי, במידה והוא זה שמוכר את ההצגה, מחוייב להגיד לתיאטרון הרפרטוארי: 'חברים, קחו בחשבון שאני מחויב בהסכם עם השחקנים שלי שאם אתם רוצים את ההצגה אתם חייבים לשלם להם ככה וככה, אחרת אני לא יכול למכור'. אנחנו עובדים בהרבה ערוצים, גם מול משרד התרבות בניסיון לשנות את הקריטריונים. אחת המטרות היא לכפות את זה שבתי הפרינג' יהיו מחוייבים ע"פ הקריטריונים לשלם שכר הוגן לשחקנים. אלה תהליכים רב מערכתיים וזה יקח זמן. לא הפרינג' ולא שום תחום אחר לא ישנה את פניו ביום אחד. זה משחק בעיקר של התמדה."

לסיום, אני שואל את שחר האם ידוע לו על מקרים ספציפיים שבהם החוזה כבר נכנס לשימוש.

שחר: "זה תמיד קשה בהתחלה, במיוחד כשפה זה שימוש וולונטרי. כשאני סוגר חוזה מול ערוץ 10 או מול הנהלת הבימה, יותר קל לי לכפות את החתימה כי יש מעסיק אחד שמוציא פרוייקטים או הצגות או מעסיק שחקנים. אז אני פשוט כופה עליו, או רודף אחריו ומחפש ובודק שכל פעם שהוא בא במגע עם חבר שח"ם הוא מציע את המינימום שנקבע בחוזה או יותר. פה מדובר בהרבה מאוד קבוצות במאים ומעסיקים, הרבה יותר קשה לעקוב אחרי זה ואין לי בעצם יכולת לכפות. זה דורש הרבה מאוד הסברה, אנחנו שולחים את זה במיילים שלנו, מדברים על זה בהרצאות בבתי ספר ובאסיפות. אני מאמין שבמהלך של שנה וחצי – שנתיים, ההסכם יהפוך להיות כלי עבודה, שלפני שיוצאים לדרך מורידים אותו מהאתר שלנו או של בת"י ועובדים עליו. בהרבה מקרים, כמו שקורה גם בטלוויזיה, אפשר לעשות כל מיני שינויים קטנים, אבל השינויים צריכים להיות מפה ומעלה ולא מפה ומטה. אני מכיר כמה הפקות שעשו כבר שימוש בחוזה, אני בטוח שהבמאים שהיו במו"מ וחברי הנהלת בת"י משתמשים בו, ושלאט-לאט הוא חודר לשוק.

הניסיון פה זה לייצר מהלך של הסכם שיפרוץ דרך. אנחנו לא רק אומרים מה המצב כיום, אלא  גם אומרים איפה אנחנו רוצים שהפרינג' יהיה: שאנשים יתיחסו לזה יותר ברצינות, שאנשים יתנו אילוצים כמו שצריך ויתייחסו לזה כמו אל עבודה אמיתית. חלק מהעניין זה להציב לעצמנו, לא מטרה מאוד רחוקה, אבל כן להתקדם כמה צעדים קדימה.

בכלל, בתחום של איגודים ושל שיפור תנאי עבודה, מדובר בעבודה תודעתית, בתהליכים שלוקחים הרבה זמן. הרבה מזה זה עבודה פנימה, הרבה מהמשאבים מושקעים בעבודה מול השחקנים, לגרום להם לעמוד על שלהם, לחתום רק על החוזים המאושרים, לדווח לאיגוד בכל מקרה של הפרה, לאפשר לנו לעזור להם, להאמין בעצמם, להאמין שזה מגיע להם."

לינק להורדת ההסכם באתר שח"ם

השבח לספק

סקירת ההצגה "מרי סטיוארט"

מאת: מיה אופיר מגנט

ההצגה "מרי סטיוארט", בתרגומו של יותם בנשלום ובבימויו של עירא אבנרי, עלתה בתיאטרון תמונע לפני זמן לא רב וכבר הספיקה לצבור דברי שבח וביקורת רבים. המחזה הקלאסי נכתב על ידי פרידריך שילר והוצג בארץ פעמיים בעבר בתרגום דן מירון. עלילת המחזה עוסקת בימים האחרונים של מאבק רב שנים בין אליזבת הראשונה, מלכת אנגליה והדודנית שלה, מרי סטיוארט, מלכת הסקוטים, שמוחזקת שנים רבות בכלא האנגלי בגלל פחדה של אליזבת.  על אף כל מה שנאמר ועוד ייאמר על ההצגה, אני רוצה דווקא להתמקד באלמנטים הברכטיאנים שקיימים בהצגה ומעשירים אותה.

עיקרון ברכטיאני מרכזי הוא אפקט "ההזרה", שמשמעו לקחת משהו מוכר וברור וליצור תחושה של פליאה וסקרנות לגביו. אפקט ההזרה יכול לגרום לזה שהמוכר והצפוי לא רק יראו באור אחר, אלא גם יאפשרו לצופה לשפוט אותם בעיניים חושדות ושואלות. כאשר משהו מפסיק להיות מובן מאליו עבורנו אנחנו שואלים שאלות ומגבשים תפיסה חדשה לגביו. בהצגות שביים ברכט הוא יצר את האפקט הזה באמצעות שימוש במספר, שירים, מסיכות, שלטים והקרנת סרטים ותמונות שתפקידם היה לקטוע את העלילה באמצע ולגרום לצופים לחשוב. אך האמצעים שגרמו לקהל של ברכט לחוש "תדהמה וסקרנות" ונחשבו לפורצי דרך בזמנו, אינם יכולים להשיג את אותה מטרה, בגלל שאנחנו כבר התרגלנו אליהם. כיום, כמעט כל הצגה עושה שימוש בבמה ריקה, בשירים הקוטעים את העלילה, בדמות מספר וכו' ונעשים ניסיונות מעטים לחקור מחדש את אפקט "ההזרה" ומה הוא אומר היום.

בהצגה "מרי סטיוארט" יש ניסיון לחקירה מחודשת של המושג הזה בעזרת שימוש בווילון האמבטיה. בקדמת במה ולאורכה תלוי ווילון אמבטיה לבן שהשחקנים משתמשים בו במגוון דרכים שעוזרות למסגר התרחשויות או לעבור בין סצנות. בשתי פעמים במהלך ההצגה, נסגר הווילון הלבן לחלוטין ומסתיר את השחקנים מהקהל. הקהל רואה את השחקנים דרך הווילון באופן מטושטש. ההסתרה הזאת גורמת לקהל להיות פעיל בהתרחשות הבימתית משום שפתאום הוא צריך להתאמץ כדי להבין, פתאום חוש הראיה דיו אינו מספיק וצריך להפעיל חושים נוספים. זהו רגע מפתיע ויוצא דופן שגורם לנו לשאול את עצמנו מדוע דווקא עכשיו, ברגע החשוב הזה, רוצים שלא נראה מה בדיוק קורה על הבמה? זוהי בדיוק הכוונה של אפקט ההזרה – לקחת אלמנט פשוט, יומיומי ומוכר כמו ווילון אמבטיה שלכל אחד מאיתנו יש בבית, ולהשתמש בו בצורה שתוציא משמעות חדשה ומפתיעה.

לכל אורך ההצגה יש משחק עם עקרונותיו של ברכט. חלק מהם תואמים את תפיסתו וזהים לאמצעים שהוא בזמנו השתמש בהם וחלק הם תוצאה של חשיבה חדשנית של היוצרים. במת ההצגה ערומה, מופשטת מתפאורה למעט אלמנטים מעטים. אין ניסיון לכסות את העובדה שמתרחשת מול עינינו הצגה, גם מזכירים לנו את זה כאשר השחקנים משתמשים בתוכניות ההצגה בתור מכתבים או ניירות. השחקנים מחליפים דמויות ותלבושות אל מול עיני הקהל וכמעט אינם יוצאים מהבמה. כשהם לא משחקים על הבמה הם עומדים או יושבים לצדה באזור מונמך שבינו ובין חלל המשחק המרכזי מפרידים קווי אזהרה והמילים “Mind the step” כמעין תזכורת ששם מתבצע המעבר משחקן לדמות, במקום הזה עוטה השחקן את דמותו לפני שהוא נכנס לאיזור המשחקי ועל כן כאשר דמות עוזבת או מתה, השחקן משאיר שם את נעליה (נעלים הם סמל חשוב בהצגה). המוזיקה בהצגה היא אוסף של להיטים משנות ה-60 וה-70 באנגליה שמאירים באור אירוני את המתרחש על הבמה וגורם לנו להתנתק ולהיזכר שאנחנו עדיין נמצאים בתיאטרון, בייחוד כאשר לאחר סצנות דרמטיות ורגשיות מושמע להיט פופ ידוע. זהו בדיוק מהותו של "אפקט ההזרה" משום שהוא יכול להיות אפקטיבי רק בהשוואה לקרבה ולרגש. אנחנו חייבים להזדהות ולהתרגש מהדמויות והעלילה כדי שיהיה אפשר לשבור את החיבור הזה. האשלייה חייבת קודם כל להיווצר, משום שאחרת לא תוכל להישבר.

מרי סטיוארט. צילום: גדי דגון

האשלייה אכן נוצרת בהצגה הזאת בצורה עמוקה ומורכבת באמצעות עיקרון ברכטיאני נוסף –  "הדיאליקטיה". הדיאלקטיה מתארת מצב של התנצחויות תמידיות בין כוחות מנוגדים שיוצרת תנועה ושינוי מתוך הסתירות האלו. המחזה "מרי סטיוארט" מבוסס על התנצחות בין כוחות מנוגדים, שתי המלכות וכל אנשי חצרן, העם האנגלי, הפרוטסטנים והקתולים וגם צרפת וספרד כולם צדדים בעימות שנעים לכאן ולכאן באופן מתמיד. לעולם איננו יכולים לדעת בבירור באיזה צד נמצאת הדמות והאם הכוונות שלה באמת תואמות את המילים. בהצגה בולט העיקרון הזה ברמה גבוהה ביותר במשחקם של השחקנים ובמיוחד במשחק של שתי המלכות שנעות כל הזמן בקונפליקט של הרגש ו"האדם" שמאחורי המלכה לעומת "התפקיד". הכל רב-פנים, משתנה, דינאמי וסוחף את הקהל לעולם אינטריגות ותככים מרתק. רגע מרשים במיוחד מתרחש לקראת סוף ההצגה כאשר דיויסון, מזכירה של המלכה, נאלץ להכריע בעצמו אם להעביר את צו ההוצאה להורג של מרי ביודעו שאם יעשה צעד שגוי הוא עלול למות בעצמו.

בשירו "השבח לספק", ברכט כתב "יש שאינם מהרהרים, שאינם מפקפקים לעולם. עיכולם מצוין, משפטם ללא רבב"  במילים אלו, ברכט מעודד את המנהיגים לאפשר לאזרחים להטיל ספק, כי רק כך יוכלו אותם אנשים להיות מתישהו מנהיגים בעצמם. ואם להשתמש באותו המסר לעולם התיאטרון – הצגות אשר מעלות שאלות ומאפשרות לקהל להסתכל בעין רעננה יולידו בתקווה מחשבה רעננה ושאלות חדשות.

"מרי סטיוארט" / פרידריך שילר

עיבוד ובימוי: עירא אבנרי

ייעוץ אמנותי: יגיל אלירז

תרגום: יותם בנשלום

עיצוב חלל ותלבושות: דינה קונסון

עיצוב תאורה: שחר ורכזון

עוזר במאי ועוזר הפקה: עידן שוורץ

בהשתתפות: אלחי לויט, בני אלדר, דיוויד לוינסקי, מיכל ויינברג, שירי גולן, דודו ניב.

מרתה מתארחת ברדיו

לכבוד הגיליון ה-20, התארחנו בתוכנית "אמנות. נקודה" של יובל מסקין.

התוכנית תשודר ברשת א', יום ראשון, 18/11, בשעה 13:00.

שידור חוזר: יום שבת 24/11 בשעה 15:00.

 

תמלול הראיון

יובל מסקין: אנחנו מארחים את אירית ראב ואנה מינייב, שתי נשים צעירות שסיפרו לי שיש כזה דבר באינטרנט שנקרא "מרתה יודעת", אירית היא בעצם האחראית על זה, העורכת. מה זה? ספרי לי, מה ניסית לעשות? מה יש היום ברשת?

אירית ראב: אני עדיין מנסה לעשות.

יובל מסקין: כבר כמה גיליונות יש?

אירית ראב: ביום חמישי, 15/11/12, יוצא הגיליון ה- 20.

יובל מסקין: מזל טוב! בגלל זה הזמנו אתכן.

אירית ראב: "מרתה יודעת" זה מגזין תיאטרון, הוא נמצא באתר אינטרנט כמגזין תיאטרון מקוון, אבל הוא מגזין לכל דבר.

יובל מסקין: אז למה "מרתה"? מי היא מרתה? האם היא מרתה של אולבי?

אירית ראב: גם, מרתה היא כולנו. מרתה, מעבר לזה שזה בעבר היה ראשי תיבות של מרחב רדיקלי לתיאטרון העכשווי. כיום דברים כבר זזו, אנחנו כבר לא רדיקליים, אלא יותר כוללים את כל הגוונים בתיאטרון. יש הרבה מחזות, מסיבה זו או אחרת, שיש בהם את הדמות הזאת- מרתה.

יובל מסקין: תזכירי לי?

אירית ראב: "המורדים" של עדנה מזי"א, "שעת הילדים", גם המקור של השם הוא מקור נוצרי, אז זאת גם אחת הסיבות שיש הרבה מחזות עם השם הזה.

יובל מסקין: אבל מה היא יודעת?

אירית ראב: הכול.

יובל מסקין: אמרת- התחלנו עם רצון רדיקלי?

אירית ראב: כן, זה היה בהתחלה. בעקרון, המטרה שלנו היא להעצים את התחום הזה, שהוא עדיין, על אף ההיסטוריה הרבה שלו, הוא די בחיתוליו, מהבחינה של הייצוג שלו באינטרנט, הכוונה. וגם בעצם לתת עוד אופציה פרסומית.

יובל מסקין: מה לומדים בדרך, שזה משתנה. הרי אתה יכול להגות בעיני רוחך, כמו הצגה, מה שאתה רוצה, ופתאום החיים והצרכים והרצונות של האנשים שמשתתפים… מה השתנה? איך היום מרתה נראית? תמכרי קצת, אני איש ששואל בשביל מה לפתוח את האתר הזה?

אירית ראב: בעצם אנחנו מביאים קול אחר לתיאטרון של עכשיו.

יובל מסקין: מה מאפיין את הקול האחר?

אירית ראב: אנחנו לא שוחרי רייטינג, זאת אומרת אנחנו מציגים ומייצגים את מה שמעניין אותנו, ככתבים, כיוצרים. כולנו במערכת יוצרי תיאטרון. בעצם אנחנו מביאים את מה שמדליק אותנו בתיאטרון, על כל הגוונים. אין לנו אג'נדה של רק תיאטרון פרינג' או רק תיאטרון קהילתי, בגיליונות שלנו כתבנו על תיאטרון מחול, תיאטרון בשוליים, סקס סמים ותיאטרון.

יובל מסקין: אם התרשמתי נכון, הרצון שלכם הוא לנסות להגיד דברים על מה שאתם רוצים שיהיה, על דברים שטובים בעיניכם, ולא לחפש את הרע ולהגיד למה הוא רע, אלא להבליט דברים חיוביים.

אירית ראב: נכון, על אף שגם אם המצב הוא רע, אז לא לפחד להגיד שהוא רע ולנסות לשנות אותו. אבל כן, להבליט את מה שיפה עכשיו בתיאטרון.

יובל מסקין: זאת אומרת, אם אני כותב אצלך וראיתי שתי הצגות השבוע, אחת שאהבתי ואחת שלא, את תגידי לי שעדיף שאכתוב על זאת שאהבתי.

אירית ראב: לא. זה תלוי מה התשוקה שלך, מה אתה רוצה להגיד.

יובל מסקין: אנה, את כותבת שם בעקרון, איך בכלל בוחרים על מה לכתוב?

אנה מינייב: מתעניינים, עושים סקר על מה שהולך בשבועות האחרונים, או בחודשים האחרונים, אנחנו גם מסקרים דברים שהופיעו גם ממזמן, פשוט מנקודת מבט אחרת לגמרי, אישית שלנו. לפעמים אירית בוחרת, לפעמים אנחנו בוחרים.

יובל מסקין: אתם הכתבים רבים לפעמים על הצגה מסוימת? מי רוצה לכתוב עליה?

אנה מינייב: זה קורה, אבל אין לנו ריבים, אנחנו מאוד מגובשים. לפעמים הולכים ביחד. היו מקרים בהם שני כתבים הלכו לראות ביחד את אותה ההצגה וכתבו שתי כתבות על אותה ההצגה, מן דיבייט כזה.

יובל מסקין: עדיף שיהיה בעד ונגד?

אנה מינייב: לדעתי עדיף, אבל לפעמים זה גם לא יוצא ככה. זה בסדר אם יש דעה אחידה. שאלת על הכאסח, לדעתי הכאסח לפעמים נחוץ, אני אישית מודה ומתוודה שלפעמים אם צריך אני אעשה את זה, לפעמים גם אכסח.

יובל מסקין: עברתי באופן מקרי ורנדומאלי על כל מיני כתבות, יש מן הרגשה שזו כתיבה אישית מאוד, שהאיש שכותב הוא האיש שכותב, ויש אובייקטיביות, ומצד שני, אתם לא גולשים לאזורים של האישי מדי, שזאת אחת המחלות של העיתונות בשנים האחרונות. אני חושב שמי שכותב אישי מאוד, צריכה להיות סיבה מאוד טובה שיהיה לי מעניין לקרוא אותו. אנשים מפרטים יותר מדי ובנחרצות מטורפת. אני כן מזהה איזו עדינות, שוליים רכים, ולא נחרצות מוחלטת ולא רק אני אני אני, ו"גם ראיתי את המלט". אני צודק? זה מכוון או לא מכוון?

אירית ראב: כן. זה פשוט יוצא ככה. בביקורות, וגם בכתבות אחרות, אני כן מכוונת כל אחד מהכתבים שיראה את הצד האישי שלו, את הדעה האישית שלו על מה שהוא ראה.

יובל מסקין: כי מתישהו, העניין הסובייקטיבי, בכל ביקורת שלא נכתוב, בכל דבר שנצפה אי פעם, עובד, ולא יעזור כלום.

אירית ראב: נכון.

אנה מינייב: אני חושבת שיש גם איזה שהוא פן של צניעות. אנחנו 8 כתבים, כל אחד מאיתנו בא מהעולם הזה, אנחנו חווים את העולם הזה לא רק מבחינת הסתכלות חיצונית, אנחנו גם יוצרים את העולם הזה, כל אחד בדרך שלו. יש איזו שהיא צניעות שנשמרת, ובגלל זה אנחנו לא באים ואומרים שאנחנו כבר באיזשהו סטטוס כל כך גבוה שאנחנו יכולים לאפשר לעצמנו לכתוב כל מה שעולה על רוחנו. הדף הזה הוא קדוש, אנחנו מעלים שם דברים חשובים לנו, לערכים שלנו, לתיאטרון, לפרינג'.

יובל מסקין: תנו לי באמת איזו אמירה על עולם התיאטרון בישראל, מה טוב בו ? מה רע בו? לא מחייב בהכרח, אלא בשביל האנשים ששומעים ישמעו את הדעות הראשוניות שלכם.

אירית ראב: המצב כרגע לא רע, התיאטרון בארץ הוא לא רע, אבל יש בהחלט מקום גדול לשיפור.

יובל מסקין: באיזה אופן?

אירית ראב: יותר מבחינת הפרינג', יותר תמיכה לפרינג'. גם מבחינה כספית וגם מבחינה הכרתית, יותר להביא אותו למקומות אחרים בארץ. נכון שיש פרויקטים עכשיו של פרינג' בפריפריה, אבל לא מספיק. כרגע, "בירת ת"א" מה שנקרא, גדושה בתיאטרון, וצריך לאוורר את זה קצת.

אנה מינייב: אני אתייחס לטוב. אני זוכה לראות יותר ויותר, גם בעקבות הכתיבה שלי ב"מרתה", זה שצעירים בארץ באמת מתגייסים למען עשייה מאוד יפה בעיניי, והם גדלים ומתרבים וזה מדהים בעיניי. אנשים יוצרים יש מאין וזה מדהים לראות את זה.

יובל מסקין: הסצנה מאוד תוססת, אין ספק. עכשיו, בכל זאת, הקהל בשנים האחרונות מקבל מרוב התיאטרונים, מרוב ההפקות שהוא צורך, יש להם סבטקסט מאוד מרצה, שחס וחלילה לא ישעמם לרגע. הפרינג', מבחינה הזאת הוא די הפוך. גם כשהוא בא להתחנף, עדין הוא עושה את זה ברעננות גדולה. זאת אומרת, יש כאן בעיה גדולה, כשאת מדברת על להפיץ את הפרינג' ואת מדברת על תסיסה, למי לעזאזל? כבר 20 שנה לפחות מרצים את הקהל. פרינג' מטבעו לא תמיד מרצה, יש לו גם פחות תקציב לרצות. אין כוכב על הבמה, התפאורה לא תמיד תהיה כמו שם, וכולי וכולי. מה עם הקהל? איך מחנכים קהל דרך הכתיבה שלכם?

אירית ראב: קודם כל, מראים לו, מאירים לו כל מיני דברים אחרים. מעבר לזה, זה נכון שיש חלק ניכר מהקהל שרוצה את ההצגות ה"רגילות" מה שנקרא…

יובל מסקין: דרך אגב, אם הן מצוינות לא אכפת להם. הצגה מצוינת היא הצגה מצוינת. הטענה שלי היא שכשזה טוב זה טוב, וכשזה רע זה רע, בבינוני, הפרינג' מעניין אותי יותר. והבינוני זה הרוב. כי מישהו פה שבר את הראש באופן מפואר, ושני ניסה משהו נורא מעניין ולא הצליח, ואני בכוונה אומר את הלא טוב, ושלישי נכשל על זה שאין לו עדיין את הבגרות או את המבצעים הנכונים. אבל אתה רואה שמישהו עשה משהו עם סיבה. ואז אני נעשה הקהל הכי אדיב בעולם, אני מעלים עין מדברים, הם לא מפריעים לי באמת. תיאטרון בינוני נורמאלי שנועד לרצות, משעמם ומעצבן אותי תוך חמש דקות, גם אם הוא עשוי יותר טוב עם ערכי הפקה כאלה או אחרים, מאשר כל הפרינג' ביחד.

אנה מינייב: קודם כל, אני חושבת שהוא עשוי יותר טוב במרכאות כפולות ומכופלות בגלל התקציב, זה נטו כסף, זה מה שמשפיע. דיברת על חינוך של קהל. כן, מאוד קשה לנו. קשה לנו לפנות לקהלים וקשה לנו להגיע להמון אנשים כי זה גם פרינג', וגם חדש וגם באינטרנט…

יובל מסקין: וגם לא כל הזמן מרצה. גם הלהיטים, למשל ההצגה מייקל, שהיא בפירוש פרינג', תפסה למרות שהיא מאוד לא מרצה, ההומור שם הוא באמת הומור פרטי מאוד של האנשים האלה, אזוטרי במידה מסויימת, אפלולי במידה מסויימת, הוא לא ווינר ברור ומובן מאליו, דווקא בגלל שהוא מיוחד הוא הצליח לתפוס את קהל הנישה שלו. הנה, הארתי הצגה אחת ששווה לראות. תאירו כל אחת הצגה שממש אתן אומרות למאזינים שלנו, זה מאסט, הצגה שקיימת היום.

אירית ראב: יש הצגה בתיאטרון הסימטה שנקראת "הדיבוק בין שני עולמות" של שמואל שוחט. זאת הצגה, שמעבר לזה שהיא מתבססת על המחזה היהודי הקלאסי "הדיבוק", הוא (שוחט) עושה שימוש נהדר עם בובות, והוא עושה את זה מנקודת המבט שלו. יש שם שלושה שחקנים ובובות וזה מדהים.

יובל מסקין: עכשיו, קצת על שתיכן. אמרתן שכולם יוצרים. ספרי טיפה על איפה את, מה שאת חולמת ליצור.

אירית ראב: אני במהות שלי במאית תיאטרון, כמובן שבעיקר בפרינג'.

יובל מסקין: מה ביימת למשל?

אירית ראב: לאחרונה ביימתי הצגה שנקראת "שטרניסטים" שנתנה נקודת מבט קצת שונה על אברהם שטרן ועל איך הוא מתקבל היום.

יובל מסקין: נדמה לי שהיא הייתה הצגה, מה שנקרא, תלוית מקום.

אירית ראב: נכון.

יובל מסקין: כלומר, הקמת מין דירת מוזיאון לשטרן, איש המחתרת. מובילים את הקהל לסיור.

אירית ראב: נכון. זה התחיל בסיור שיגרתי במוזיאון של שטרן, לא המוזיאון בפלורנטין, אלא במוזיאון פיקטיבי, ובעצם כל ההתרחשויות מושכות ומשתפות את הקהל, הצגה מאוד אינטראקטיבית.

יובל מסקין: גם תלוית מקום וגם נוגעת באחת הדמויות השנויות במחלוקת והמסתוריות.

אירית ראב: כן, הוא בהחלט היה רב גוני.

אנה מינייב: שאלת על חלומות, אז החלום שלי הוא להיות מנהלת אמנותית.

יובל מסקין: של מה?

אנה מינייב: של תיאטרון, פרינג', או פסטיבלים. כי אני רוצה להשפיע באמת. כל הביקורתיות שלי, שיוצאת במגזין, אני רוצה להשפיע איתה באמת. אני כרגע בתואר שני בתיאטרון. הפקתי דברים הקשורים בתיאטרון. ביימתי.

יובל מסקין: בעוד 20, 30 גיליונות, איפה אתם רוצים לראות את "מרתה"?

אירית ראב: קודם כל, זה בכלל לא מובן מאליו שהגענו לגיליון ה- 20.

יובל מסקין: אני אופטימי.

אירית ראב: להגיע להרבה יותר קוראים ממה שיש עכשיו, לעבור לבית יותר דינאמי ומאפשר מבחינת היכולות הטכניות שלו, אולי אפילו שיתופי פעולה מעבר לים.

יובל מסקין: אנה, תוסיפי עוד איזה חלום.

אנה מינייב: אישית, ולא רק אישית, אני מניחה שאני מדברת בשם כל הצוות, הייתי רוצה שנקבל תקציב, ראוי, שנוכל להמשיך לעבוד איתו כמו שצריך.

יובל מסקין: יפה. אז המלצה. תכתבו "מרתה יודעת", תעיינו ותחליטו אחרי זה. יש רשימת גיליונות, אתה נופל על האחרון אבל בקלות אתה מגיע גם לקודמים. אתה יכול לעשות לך איזו רטרוספקטיבה של קולות שאתה לא מכיר בדרך כלל, שתמיד מרעננת ומעניינת כשהם באים ממקום טוב ביסוד, שיכול להביא גם לביקורת קשה, אבל עדיין, המקום הוא חיובי וזה לא כל כך מובן מאליו.

מה עושים עם זה?

על המחזה וההצגה "נוף"

מאת: יאשה קריגר

על המחזה וההצגה "נוף" מאת הרולד פינטר

אני מודה שהדבר הראשון שעשיתי כשחזרתי הביתה מההצגה "נוף" בחוג לתיאטרון באוניברסיטת ת"א, זה לגשת  למדף, להוציא את הקובץ "מחזות זיכרון" של הרולד פינטר בתרגום אבי עוז, ולקרוא שוב את המחזה (כמו גם חלקים מההקדמה הנהדרת של עוז). חווית ההצגה (בבימויו של ירון שילדקרוט) וחווית הקריאה היו שונות לגמרי עבורי וברצוני לנסות לרדת אל עומקו של ההבדל הזה.

"נוף" הוא מחזה קצר בן מערכה אחת שבו פינטר עולה מדרגה בכל הקשור לאניגמטיות של כתיבתו. אפשר לומר שכתיבתו נהיית סתומה יותר, בלתי ניתנת לפיענוח וגולשת אל עבר הסובייקטיבי והאסוציאטיבי – אבל זה לא יהיה לגמרי נכון. למעשה, קריאה מדוקדקת של המחזה הזה תעלה את אותה התמונה הבהירה של מחזה ריאליסטי המציית לקונבנציות התיאטרליות השגורות, אלא שפינטר, באופן הדרגתי מחבל בתמונה הזו ובקונבנציות הללו, ובראש הראשונה הוא מכופף את מימד הזמן. כמו שמרכיבים פרצוף אחד מחלקי-פנים של מספר אנשים, כך פינטר בונה את התמונה המפורקת שלו. ב"נוף" הוא מצייר את דמויותיהם של בת' ודאף, זוג נשוי (ככל הנראה) והתמונה שמצטיירת עולה מתוך קטעי זיכרונות של שתי הדמויות ותיאור חוויות והבנות שלהם במהלך חייהם. במהלך המחזה עולים קוי-מתאר כלליים של היחסים בין השניים: פגישתם של בני הזוג, בגידותיו של הבעל במשך השנים, געגועיה של האישה למגע ורוך. המהלך הכללי, קמילת הזוגיות של השניים, שורה על המחזה כולו, אך לא את כל הפרטים מספק המחזה. כמו בתצריף ארעי, נותרים חללים ריקים אותם הצופה (והיוצר) צריך להשלים לעצמו. זהות הגבר שבו נזכרת בת' בערגה, הרגלי השתיה של דאף ואלימותו – כל אלה חלקים מהותיים בטקסטים של הדמויות, אך המחזה מספק רק רמז לתמונה המלאה ולא את התמונה כולה. מה שחשוב להבין כאן הוא שמדובר בשני מונולוגים של שתי הדמויות, קטעים שצפים בזיכרונם, שחזור של חלקי חוויות, זהו בשום אופן אינו דיאלוג. כל פיסת היזכרות כזאת של הדמות היא רגע ריאליסטי בזכות עצמו. לכן, בקריאה של המחזה, שבה אפשר לחזור אחורה לקטע זה או אחר, קל יותר להרכיב תמונה מלאה בעלת משמעות. הפירוק והקטיעה של הזמן המסופר מעניק את הצביון המיוחד למחזה. הצורה הספציפית הזו, שבה בחר פינטר, מדגימה ומשלימה את התוכן שבו הוא עוסק: חוסר היכולת של שני אנשים שונים להתבונן באופן זהה על אותה התמונה והתפיסה הסובייקטיבית של כל אחד מהם כתנאי הכרחי להרכבת מציאות אחת. כתוצאה מזה, באופן בלתי נמנע, המציאות עבור כל אחד מהם שונה בתכלית מזו של השני, גם אם היא נסמכת על אותם פרטים עובדתיים.

כל זה טוב ויפה כשמדובר בהבנת הנקרא. אך מה קורה כאשר מגיעים אל שלב הבמה, הלא הוא שלב הבנת הנשמע והנצפה? טקסט שכזה, בדומה לטקסטים של בקט, מציב אתגר לא פשוט בפני הבמאי והמבצעים. כיצד להתייחס אל רצף של שני מונולוגים שלא מתקשרים האחד עם השני מבחינה תמטית-מיידית? ישנן שתי דמויות על הבמה כל הזמן ועליהן לפעול איכשהו במרחב המשותף (פינטר מציין בהוראות הבימוי שלו שדאף מדבר אל בת' אך אינו שומע את קולה ושהיא אינה שמה לב לנוכחותו). הבחירה הבימויית של שילדקרוט נטתה כן לעבר הדיאלוג, למרות חוסר הקשר בין שני המונולוגים. השחקנים (זהר אברון ואריאל קריז'ופולסקי) דיברו אחד אל השניה ואחד עם השניה. גם אם הדיאלוג שלהם לא היה מפורש ברמה הטקסטואלית, הרי שמבחינת התפיסה המרחבית הם פעלו יחד.

נוף. צילום: הילה אילן

בחירה שכזאת היא מעין פשרה: מצד אחד לא כל-כך מובן על מה כל אחד מהם מדבר – מצד שני, כל עוד הם מדברים ביחד, ישנה אשליה של דו-שיח שיכולה להחזיק את המתח הדרמתי על הבמה. זה עבד ברגעים מסוימים. אך במבט כללי על ההצגה ההפסד הוא גדול מן הרווח בבחירה שכזו. כי הויתור על הצלילה לתוך הזיכרון והחוויה הסובייקטיבית של כל אחת מן הדמויות בנפרד, לטובת יצירת דו-שיח כפוי, מותיר את הנסתר רב על הגלוי. במילים אחרות, את הפאזל שהרכבתי בזמן שקראתי את המחזה לא יכולתי להרכיב בזמן ההצגה, אולי רק שליש ממנו.

טעות, בעיניי, לחשוב שפינטר כתב את המילים שלו על-מנת שישארו סתומות, ואני בטוח שרבים יסכימו איתי. אך הטקסטים שלו, ובעיקר טקסט כמו זה, שמוותר בכוונה תחילה על תבנית ליניארית, מציבים אתגר רציני בפני העושים במלאכה: כיצד לחשוף את המילים במקום להסתיר אותן עוד יותר? ישנה טענה שאומרת שכאשר מתעסקים במחזה שאינו מציית לקונבנציות התיאטרליות המקובלות – דווקא שם יש להקפיד על הכללים הנוקשים ביותר של ההיגיון הריאליסטי. שתי סיבות הופכות את האמירה הזו לקלישאה: הראשונה היא שאפשר לסתור אותה בעזרת אלפי דוגמאות, והשנייה, כמו במקרה של ההצגה הזו, היא שיש באמירה הזו משהו מאוד נכון.

"נוף" מאת הרולד פינטר

תרגום: אברהם עוז

בימוי: ירון שילדקרוט

שחקנים: זהר אברון, אריאל קריז'ופולסקי

תאורה: אני אטדגי

ע.במאי: הילה אילן

בין טוקסידו לזיכרון

אודות האירוע האמנותי-תיאטרוני keep me in mind

מאת: אפרת קדם

ערב סתווי במלון דן כרמל בחיפה. אולי לא נולדתי למעמד הנכון אבל לי זה נראה מאוד, אבל מאוד מפואר.

לאט לאט, נקבצים אנשי האירוע שכותרתו keep me in mind. בראש ובראשונה גיבורי האירוע: ניצולי השואה ומלוויהם ועמם הארות הערות –  זה נאנח בפולנית וההוא שואל היכן המעלית. אנשים ונשים בערוב ימיהם, חלקם דוברי צ'כית, רומנית ויידיש.. בנימין, אסתי, מרים, שרה, זיגפריד, יוסף, וליה  אשר עברו את תלאות מלחמת העולם השנייה ואל סיפוריהם האישיים ניחשף במהלך הערב. אליהם מצטרפים  שגרירי 7 מדינות שונות בטוקסידו ועניבה, אורחים שונים וכמובן המארגנים של האירוע – הבמאית והמפיקה כריסטינה פרידריך, מתאמת האירוע יהודית סיפמן והצלמת סנדרה ת'ן.

לאחר שנפקדנו ברשימת הנוכחות וחולקו לשולחנות המיועדים, נכנסנו למבואה של אולם הכנסים המפואר מאוד, בו ניתן לראות את התערוכה של סנדרה, המציגה צילומים מחיי הניצולים עליהם מבוסס הפרויקט. בשנה וחצי האחרונות סנדרה "כלאה" רגעים מחיי הניצולים כיום, המתגוררים בבית אבות חיפאי, ואף שילבה תמונות מן העבר.

לאחר מכן, מושיבים אותנו בקפדנות גרמנית יש לומר. כאשר "לכל איש יש צלחת", השמות המלאים שלנו רשומים על הצלחת במקום בו אנו אמורים לשבת (גרמנים או לא גרמנים?). לידי יושבת גניה – שהייתה כילדה במחנות עבודה שונים ומגוונים, 3 ילדיה של שרה שהיא אחת מהניצולות שעליהם מבוסס הפרויקט, הסגן של השגריר הבריטי בארץ, אחת מהשחקניות מאוניברסיטת ת"א וחברה של מפיקת האירוח מברלין. בקיצור שולחן מעניין. מאוד.

אין ספק, האירוע בהחלט ראוי להיקרא נשף. הטוקסידו, השמלות, השגרירים מכל העולם, האולם המפואר ואיך לא – ארוחת הערב המפוארת והטעימה. אני חושבת שמעולם לא ראיתי את זכר השואה דר בכפיפה אחת עם סטייק פילה ואספרגוס. אני מניחה שתמיד יש פעם ראשונה.

לאחר הברכות והמנות הראשונות, החל ה"בשר" של האירוע, כלומר הצגת העבודה עם השחקניות והניצולים. האירוע עצמו הנו תיאטרוני במהותו. עם זאת, יש לזכור כי הוא מתרחש בבית מלון בתווך בין השולחנות המהודרים וליד המטבח והבר, כך שמרכיבי התיאטרון כמו במה או תאורה או התייחסות לחלל נעדרים מכאן. על ה"במה" ישנם כסאות ערוכים בשורה עליהם יושבים זה לצד זה השחקניות והניצולים. כאמור, סיפוריהם של 7 ניצולי שואה המציירים את זיכרונותיהם, את הכמיהה להורים שנידונה לגעגוע מתמיד, את הבתים ההרוסים, את הילדות שנגדעה.

הפרויקט נוצר בעקבות שהותה של כריסטינה בבית האבות בחיפה במשך שנה ובהתוודעותה לסיפורי הניצולים. כריסטינה גרמה להם לשתף את זיכרונותיהם, בתחילה דרך ציורים ובהמשך דרך הסיפורים האישיים מתקופת המלחמה. במהלך תקופה זו, פנתה לשחקניות מהחוג לתיאטרון באוניברסיטת ת"א וכל אחת מהן נפגשה עם אחד מהניצולים, שמעה ואימצה את סיפורה או את סיפורו, ובדרך דרמטית של מספרת הפכה לשליחתו.

בין הסיפורים, סיפורה של ליה שאהבה כל כך את הקולנוע ושקיבלה אזהרה מקצין גרמני כדי שתספיק לנוס על נפשה, סיפורו של יוסף שצייר את עצמו מגיל 13 בבר מצווה ועד לגיל 18 בעבודות הכפייה, סיפורה של שרה שקיבלה הבטחה להגן על עצמה והייתה צריכה לבחור בין הצלת חייה ובין לעזוב את אמה,  סיפורו של משה שבו טיפל רופא נאצי שאמר לו שהוא מזהה יהודים מ-30 ס"מ וטיפל בו מבלי להבחין שהוא יהודי, ועוד סיפורים על אהבת נגינה, מפגש ראשון עם השפה העברית איומים ומנוסות – כולם סיפורים אישיים, נוגעים ללב. לעתים, אף הצטרפו לשחקניות חלק מהניצולים עצמם לדיאלוג, אמירה, הבהרה, שיר או הקראה ועצם הנוכחות של רובם ליד השחקניות הייתה עוצמתית ומרגשת. הטקס – הצגה, אם אפשר לקרוא לאירוע התיאטרוני הזה כך, הסתיים בתפילת אלי אלי בה כל המשתתפים לקחו חלק כמובן ובל נשכח – במנה העיקרית.

בתום הארוחה ישבה כל שחקנית בשולחן והביאה עמה מעטפת הציורים ו"קופסת החיים" של האדם שפגשה. במעטפה היו הציורים שכל אחד מהם צייר ובקופסא פריטים אישיים כמו תמונות וחפצים שונים. במקרה שלנו הייתה זו השחקנית עינת, שותפתנו לשולחן, שהביאה חומרים על שרה ששלושת ילדיה ישבו בשולחן. הם גילו דברים חדשים ושאלו את עינת על דברים נוספים שאמם אמרה ועשתה כיוון שהם כילדים מעולם לא דיברו עמה בצורה מפורשת על השואה. לדוגמא, כשאמה של שרה הבינה שהיא חייבת להציל את עצמה ולעזוב היא בירכה אותה בברכה יהודית הנאמרת ביום שישי על מנת להגן ולשמור על הילדים, וזהו פרט שילדיה של שרה לא ידעו והתרגשו מאוד לגלות בהצגה.

המאזינים סביב השולחן מקבלים את המעטפה והופכים בעצמם למספרים מחדש ולשליחים של הסיפור אותו אוחזים הם בידיהם. זאת, מתוך כוונה להעביר באופן חי וישיר סיפורים אישיים של 7 אנשים בכל העולם, מתוך אחריות וכבוד לחיים ולמתים גם יחד. הפרויקט ימשיך להגיע גם למקומות שונים בעולם בתמיכת גרמניה, ישראל והמדינות המארחות. Keep them in mind