מאחורי הקלעים – מפי טלפון סלולרי

מפי טלפון סלולרי

מאת: נועה בן ארי – קדר

החלטתי שאני לא שותק יותר. אני אצלצל כמה, איפה ומתי שבא לי!  נמאס לי! אתם יודעים מה הבעיה שלכם? שאתם חצופים ואגואיסטים! חושבים רק על עצמכם. כשאתם צריכים ממני משהו (וכולנו יודעים שזה מאה אחוז מהזמן), כל דבר הכי קטן נהיה מקרה חירום. ואז- זה בסדר!

הרי מה קורה? זה מתחיל עם לחץ פיזי (עלאק) מתון, לתקתק, לתקתק, כל היום עם  האס-אמ-אסים, ממשיך בשירים בקולי קולות באוטובוס ותלבושות מזעזעות של אוזניים וורוד נצנצים, ומסתיים בבלבולי מוח שעות על גבי שעות או לחילופין קללות והאשמות כלפיי עד שאני כבר רותח ונמס…   "הקליטה גרועה", "זה לא באמת טלפון חכם"… וכשלרגע אני לא בטווח הראיה שלכם או יותר גרוע, מתחיל להראות סימני עייפות, – שֹמוּ שמיים!!! אסון בקנה מידה בינלאומי!!!  אדוני, מי לא הוציא אותי מהכיס של הז'אקט והטעין אותי במשך הלילה? אני או אתה?

ואתמול בערב, זה כבר היה יותר מדי.  הגעתי עם הגברת שלי לתאטרון.  בדרך כלל, אנחנו שלישיה, היא, הנכדה שלה ואני.  פעם בחודש – ערב תרבות עם סבתא.  הפעם, עקב אילוצים טכניים, הנכדה, הנחשבת למומחית בתחומי, נשארה בבית ואני מונתי ל"מלווה". אני והגימלאית לבד? איך היא אומרת?  "אוי אברוך…"

אני לא אשקר. היתה לי תחושת בטן לא טובה לגבי הארוע הזה. וזה, למרות התדרוך שסבתא קיבלה:  הדיאגרמות, הסימולציות והחזרות שעשינו מראש. איך לענות, איך לכבות, להתקשר כשהיא מגיעה, להתריע  כשהיא יוצאת.  פשוט.

האמנם?

עד שנכנסנו לאולם, סבתא הספיקה לשפוך עלי כוס קפה, לנגב אותי עם מטפחת מלאה בליפסטיק ולשכוח אותי בשירותים.  פעמיים.  ואני חורק שיניים.  כשניסתה לחייג אל החברה שלה ברוריה חמש פעמים וכל פעם התבלבלה בקידומת וחייגה לחו"ל – התאפקתי.  כשכבר השיגה את ברוריה, בשעה טובה, התחילה שיחת חרשים:

-"מה? אני לא שומעת."

-"את שומעת?"

-"אני שומעת!"

-"את לא שומעת?"

-"מה?"

-"הלו?"

ואני נושם.

התיישבנו באולם, כבים האורות.  סבתא לא שומעת את  ההודעה  "לכבות מכשירים מצפצפים" כי היא עסוקה בלהתלונן לסדרנית שנורא חם פה ואיזה מין דבר זה.  מתחילה ההצגה ופתאום זה קורה.  אני מקבל שיחה.  לעשות קולות או לא לעשות קולות? נכון, גם לי זה לא נעים  ומצד שני, עבדכם הנאמן עושה את התפקיד שלו. אל תעשו לי פרצוף.  אני רק השליח.  אני מתריע כל עוד לא עשו בי אחרת.  צלצלתי.  וצלצלתי.  סבתא לא שומעת כי היא עם האוזניות לכבדי שמיעה.  רק כשחצי אולם מתחיל להתרעם היא קולטת שהיא מקור הבעיה.  בפאניקה, היא מתחילה לנער אותי (חוץ מבחילה, זה לא עושה לי כלום)  לוחצת לי על המסך.. (גברת, הלו, אני לא טָאץ', זוכרת? תרגלנו בבית. זה הכפתור האדום.) היא לא רואה..

ואז מגיע השיא.  ברגע אחד היא קמה ממקומה, מניחה אותי על הכיסא ומתיישבת.  עליי!!!    לעיני כל!  בזדון! כאילו אני לא בסדר! נעלמתי דום רק מההלם! לא יודע מי מאיתנו התבייש יותר….

זהו.  מאז אני בחופש! מחפש לי cellular friendly environment וכיוון חדש בקריירה.  לא רוצה יותר חומר אנושי. הם כאלה תלותיים…