דבר העורכת

לפני כמה ימים, בנסיעה שגרתית למדי על קו 45, יצא לי לשמוע שיחה של שני סטודנטים למדעים מדויקים. בין הא לדא, הם הגיעו לזה שאמנויות, ותיאטרון בפרט, הם לא תואר אמיתי. שאולי, אחרי הלימודים והקריירה, אם יהיה זמן, יעסקו בזה.

ואז, בנקודה זו, אוזניי עמדו ושערותיי סמרו, אבל לא אמרתי כלום.

יכולתי להגיד שלהיות שחקן או במאי בתיאטרון של ימינו זה אחד המקצועות הכי קשים שיש.

יכולתי לקום מולם ולהגיד שינסו הם ללמוד כל היום ואז לעשות חזרות כל הלילה, ובין לבין להחזיק איזו עבודה שתשלם את שכר הדירה.

יכולתי לעמוד במרכז האוטובוס ולקרוא בקול גדול שלפחות אנחנו, יוצרי התיאטרון, מגשימים את הנפש ולא אונסים אותה לשבת במשרד כל היום.

גם יכולתי לבקש מהם את הכסף לניתוח הפלסטי שאצטרך לעשות בגלל שהם קדחו לי במשך חצי שעה חור עמוק מאוד בראש.

אבל לא עשיתי דבר, אולי בגלל שזה האופי שלי, אולי בגלל שלא מדובר במופע תיאטרון שובר מוסכמות. רק ייחלתי שישתקו וחזיתי איך בעוד שלוש שנים, כשיגמרו את התואר, יעמדו באחת ההפגנות וידרשו שכר שווה וערך אמיתי לעבודה שהם עושים.

מקווים שתיהנו,

                                                            אירית ראב

                                                            עורכת מרתה יודעת

תיאטרון על המדף

על פועלה של "החנות"

מאת: מיה אופיר מגנט

אני הולכת ברחוב העליה ומחפשת את "החנות". חנות אחת מיוחדת בין כל החנויות האחרות ברחוב. האם עברתי אותה בטעות? עדיין לא. כשאני מגיעה, הדלת נעולה, חלונות הראווה ריקים. שחר מרום, אחד ממייסדי ומפעילי החנות, פותח לי את הדלת באיטיות ומזמין אותי לעולם האחר, העולם הקטן והמוקפד  של "החנות". "יש תפיסה של תיאטרון כ-"בלק בוקס", משהו ניטראלי" מסביר שחר "אנחנו רואים בתיאטרון חוויה כוללת מרגע הכניסה עד לרגע היציאה. אני גם אוהב חללים קטנים, יש בהם משהו צנוע. יש גם משהו מקסים בבמות ענקיות, אבל שם יש משהו ראוותני, כרטיס במלא כסף ותפאורה ענקית. ובתקופה שלנו למידת צניעות יש ערך מוסף."

דרום תל אביב, על חנויות הבגדים והירקות שבו, נראה במבט ראשון כמו מיקום לא אידיאלי לתיאטרון אלטרנטיבי. שחר מוסיף "יש חשיבות לזה שזה חלל שנטמע בין חנויות ברחוב. החלל הוא חלל מתעתע. יש אנשים שמחפשים פה ביום וחושבים שאנחנו מוכרים דברים". כפל המשמעות שמספק החלל של החנות הוא בדיוק מה שמעניין אותו. "יש היום הרבה עניין בחברה בצריכה, בכסף. אני חושב שזאת ההתעסקות מספר אחת. אנחנו מוכרים אמנות אבל אנחנו לא מוכרים פה חפצים. לעשות פה פרויקטים אמנותיים שהם על קו התפר הזה זה משהו שמעניין אותנו. אבל לא סתם קראנו לזה 'החנות' ".

החנות הפציעה לראשונה בשמי תל אביב לפני שלוש שנים בלבד על ידי שחר מרום ועודד ורטש. אז היא הציעה הצגה אחת בלבד, אך כיום היא מציעה הרבה יותר מזה. חוץ מהבמה הקטנה והמוקפדת שבתוך החנות, גם חלונות הראווה משמשים כחלל הופעות. "רוב האנשים נחשפים ברחוב לדברים שהם צריכים לקנות. או לשלטי חוצות. פה אתה מראה להם משהו שאי אפשר לכמת אותו בערך כספי ואני חושב שזאת חוויה מעניינת עבור כל אדם."  החלל של החנות מזמין לעסוק במשמעויות רבות, אך הבחירה בו נעשתה במקרה. "המבנה והצורה של החלל דיברו אלינו וגם חיפשנו מקום להצגה שלנו "הסיפורים המדהימים ביותר בעולם". וזאת הייתה הסיבה הראשונה להקמה". עם הזמן הפכה החנות להיות בית להצגות נוספות "החלטנו להפוך אותו לציבורי. מבחינת תחזוקה של החלל זה לא הגיוני  להחזיק אותו עבור הצגה אחת. אז לא חשבנו על זה, אבל כנראה שזה עניין את שנינו המקום הזה של להיות אבן שואבת לעוד אמנים. זה נעשה בסוג של תמימות הכניסה לתוך זה."

 בחודש אוקטובר ציינה החנות את השנה השלישית לקיומה והציגה בפעם השנייה את "פסטיבל וויטרינה" . במהלך הפסטיבל הופיעו יוצרים בחלונות הראווה של החנות כאשר הקהל ועוברי אורח ברחוב צפו בהם. "הוויטרינה הייתה אחד מהדברים שקנו את ליבנו כשראינו את המקום. עודד, השותף שלי, ואני רואים במסגרת חומר וגם במסגרת תיאורתית משהו שעושה טוב מאד ליצירה. אחד הרצונות שלנו זה לקחת אמנים ולשים אותם במסגרת. אם במסגרת של זמן ואם במסגרת של פריים." בפסטיבל הופיעו אמנים מתחומים מגוונים: מוזיקה, תיאטרון בובות ופרפורמנס "אבל מה שמאגד את כולם זה הפריים, הקושי להופיע בתוך זכוכית, בתוך מין אקווריום כזה ברחוב. והיכולת להתאים את עצמם בתוך הפריים הזה".

דבר נוסף שמיוחד ב-"פסטיבל וויטרינה" הוא המגע שנוצר עם הקהל "הוויטרינה נותנת לאמנות עכשווית מגע עם רחוב מאד עממי. יש בזה הרבה קסם מבחינתנו. הרבה מהקהל הם מהגרי עבודה, מכוניות שעוברות, אנשים שעוברים…זה מה שמיוחד בוויטרינה. שאנשים צופים מבחוץ. להיכנס הם לא יעזו". ההופעה בחלון ראווה שונה מאד מהופעה על במה וגם מהופעה של תיאטרון רחוב  "העבודה בחלון ראווה נותנת חשיפה לאמנים לקהל שהם לא מכירים"  אבל גם דורש מהם להיות תקשורתיים יותר "כמו בובות מנקין שמנסה למכור איזשהו בגד, ככה האמן ברחוב כי הוא חשוף. לטוב ולרע והוא צריך למכור את עצמו. עודד ואני מאוד מאמינים שאמנות עכשווית צריכה להפוך להיות תקשורתית. אז יהיו כאן מופעים לא תקשורתיים אבל בקונטקסט הזה הם יהפכו להיות תקשורתיים ויותר אכילים גם עבור קהל שלא מבין אמנות."

מתוך ההצגה "הסיפורים המדהימים ביותר בעולם"

החנות היא אחד המקומות היחידים בתל אביב שנותנים במה ליצירה אלטרנטיבית "אני חושב שראוי שיהיה בית בתל אביב לעבודות מהסוג הזה שכרגע אין כאן. אם בעתיד אנחנו נקבל תמיכה נוכל לאפשר כאן הפקות מקור. כרגע אנחנו מנוהלים כמעט ללא תמיכה ציבורית." אבל הם מספקים חופש רב ליוצרים שמופיעים בחנות "כרגע פונים אלינו אמנים שיש להם עניין או שלנו יש עניין בהם ומביאים להם משבצת. יש ערבים שאנחנו מקדמים ויש מופעים שבאים להתארח. רוב האמנים שמופיעים פה הם אמנים שאנחנו מכירים את העשייה שלהם אז אנחנו לא עושים ניפוי. אבל בכל מקרה ההסתכלות שלנו היא פחות על התוכן אלא יותר על זה שיהיה מופע מוקפד." החנות מאפשרת מגע אינטימי ומיוחד עם הקהל ולכן שחר ועודד מחפשים מופעים שמתאימים לדעתם לחלל הזה. "אחד מהערכים שלנו מעבר לאינטימיות של הצפייה זה הפיוטיות, העדינות. אנחנו לא מחפשים דברים צועקים. משהו שיש בו רגישות לחומר, סאונד וטקסט זה אחד מהקווים שמאפיינים את המקום." אך למרות שבגלריה של החנות (שמוצגת בחלון הראווה שלה) יש עבודות מתחלפות כל הזמן, בתחום הפרפורמנס שחר מאמין שיש עוד מקום ליוצרים "אני מזמין אנשים לפנות אלי ואל המקום ולהציע עבודות ושיתופי פעולה מענינים להמשך השנה. הקהל שמגיע לפה מחפש משהו שיש בו טוויסט, שיש בו משהו אחר. ולכן אנחנו לא מחפשים להתחרות באף חלל אחר."

"זה עדיין פרוייקט שאין לו שום הצדקה באיזשהו מובן" אומר שחר  "אין לו הצדקה כלכלית. נכנס מעט מאד קהל והוא לא מכסה את עלות ההופעה, אלא אם היינו מוכרים כרטיסים מאד יקרים. אחת מהסיבות שזה נשאר זה האינטרס האישי שלנו בתור אמנים פעילים שמשתמשים במקום הזה לעשייה אישית שלנו." הוא מבקש להסביר איך למרות חוסר התמיכה הכלכלית הצליחו להגיע לשנתם השלישית  "זה כמו אבן שמתגלגלת במדרון ותופסת תאוצה. יותר ויותר אמנים מכירים, יש יותר פניות של כאלה שרוצים להופיע. זה מין התגלגלות כזאת. אבל זה באמת מקום שמוטל בספק עדיין, לא מקום שהצליח לבסס את עצמו. גם בגלל שאף אחד מאיתנו הוא לא אדם עם חשיבה עסקית ואנחנו לא באים מהמקום הזה."

בסוף הראיון מזמין אותי שחר להכנס לחלון הראווה של החנות. אני נכנסת בהססנות, מצמידה ידיים לזגוגית ופתאום הרחוב מסתכל עלי. בבת אחת אני נהפכת מעוד עוברת אורח ברחוב למושא צפייה. דרך החלון גם אני רואה דברים שבדרך כלל חולפים על פניהם בלי לשים לב. אני חושבת לעצמי שזה הרבה יותר מעניין להסתכל על רחוב דרך וויטרינה מאשר לעמוד ברחוב ולהסתכל על וויטרינה. זהו כוחו של חלל הופעות מאתגר, לעורר אותנו למחשבה ולגרות אותנו לעשייה וזה גם כוחה של "החנות".

פטיש הצדק של מרג'ורי

סקירת ההצגה "יצרים"

מאת: אירית ראב

תארו לעצמכן (אני מרשה לעצמי לפנות אל הרוב הנשי שבקהל, כי לצערי, על אף שבנים גם נופלים קורבן להתעללות מינית, הסטטיסטיקה עומדת "לצידנו") שניצבת בפניכן ההזדמנות לנקום בגבר שאנס אתכן, הטריד אתכן בשירות הצבאי, נגע לכן בתחת כשהושיט את היד לקחת משהו אחר, נעץ את מבטו בחזה שלכן או שפשוט אמר דברי זימה על גודל המחשוף שלכן וצחק עם חבריו. האם הייתן עושות את זה? מחזירות לו כגמולו, אולי אפילו חותכות את הגבריות שלו, במקרים קיצוניים מקעקעות את מילת התואר המתאימה על מצחו? או שהייתן מחליקות את זה, אומרות שזה לא משנה כי המעשה כבר נעשה? האם הייתן מעדיפות להיות עוד אות בדרך לבית המשפט או שהייתן לוקחות את הצדק לידיים?

אלו בדיוק הנושאים שההצגה "יצרים" מתמודדת איתם. ההצגה מספרת על מרג'ורי, אישה צעירה החיה בדירה סמוך לכביש המהיר, יחד עם שתי שותפות. יום אחד, נכנס אל ביתה גבר צעיר בטענה שהוא מחפש מישהו אחר, שכבר לא גר שם. לאחר ניסיונותיה להוציא אותו מהבית, הוא משתלט על העניינים ומנסה לאנוס אותה, תוך השפלות חוזרות ונשנות. הניסיון כמעט ומצליח עד שברגע של הסחת דעת, מרג'ורי מצליחה להביס אותו וכובלת אותו בתוך האח שבדירה. לאחר שהשותפות חוזרות לדירה, הן לא ממש מאמינות שהאונס אכן קרה. מנקודה זו, מתחילה דרך חתחתים בה מרגו'רי מנסה לגרום לשותפות לשתף איתה פעולה להוציא את הצדק לאור, למנוע מהבחור לשכנע אותן להאמין לצד שלו ולמנוע מהמשטרה להגיע, כדי שלא יכניסו אותה לכלא בעקבות החטיפה שהיא בעצם עשתה.

במקרים מסוימים, בייחוד כאשר לא נעשה אונס של ממש, אבל הנפש כבר הוחתמה ונשרטה, יש פה קרב בין המילה שלה לבין המילה שלו. אין ראיות של ממש ועל כן אין במה להיאחז. לכן, ההצגה הזו מביעה את האזורים האפורים של ההתעללות המינית והיכולת של החברה המודרנית להתמודד איתה. דבר זה מקבל משנה תוקף, כאשר המותקפת לוקחת את המושכות ומנסה להוביל לצדק. מהו אותו צדק? רק בסוף ההצגה מבינים.

מתוך "יצרים". צילום: סיגל טלמור

המחזה, אגב, מבוסס במידת מה על סיפור אמיתי. מכרה של המחזאי, ויליאם מאסטרוסימון, נאנסה בביתה. המכרה פנתה למשטרה, האנס נלכד ונשפט, אבל לא היו ראיות שהוא אכן האנס. בתום המשפט, לאחר שהאנס זוכה, הוא ניגש אל המכרה ואמר לה שאם חשבה שהאונס היה רע, אז הפעם הבאה שייפגשו תהיה גרועה יותר. מאז לא יכלה לחיות בשקט. היא היתה בטוחה שבכל רגע נתון הוא יחזור ויעשה את זה שוב, רק שהפעם לא יותיר אותה בחיים. בשיחה עם מאסטרוסימון, המכרה הודתה כי היה רגע אחד באונס שדעתו של האנס הוסחה, היא יכלה להימלט אבל לא עשתה זאת. היא הוסיפה ואמרה כי לו היו לה רק עוד חמש דקות עם האנס, אז היתה סוגרת חשבון. המחזה, על פי המחזאי, נכתב כדי להציג מה יכול היה להיות אם אכן היו לה אותן חמש דקות.

ההצגה, בניצוחו של אודי רצין הבמאי, ובהשתתפות השחקנים שגיא מינץ, שימרית אביקסיס, אמנדה סורודי ואפרת לישפיץ, מציגה בתיאטרון הסימטה. העבודה עליה החלה באופן מקרי. רצין נכח באודישן מסוים ושמע את שגיא מינץ מדבר על המחזה. באופן מקרי, או שלא, רצין עצמו עבד על המחזה כששיחק בניו יורק, ואף הופיע בו בתיאטרון הטרילוגיה בעיר. במהלך העבודה על אותה הצגה, רצין גילם את ראול האנס. בשלב מסוים במהלך החזרות הוא לקח את שתי השחקניות והבמאית לבית בפרברים, שם עשו את החזרות באופן אינטנסיבי. באופן טבעי, העבודה על ההצגה זלגה אל היחסים ביניהם במציאות, דבר שהקשה והפרה את העבודה עצמה. לא בכדי, כנראה, רצין בחר ששיר הפתיחה של ההצגה בתיאטרון הסימטה יהיה שיר הפתיחה מהסדרה האלמותית "שלושה בדירה אחת".

את החלל המאתגר משהו של האולם העליון בתיאטרון הסימטה, רצין עיצב, בעזרתה של המעצבת עינת תלם, כך שיתאים לחדר עינויים מהמאות הקודמות. דבר המתאים כשוט ליד לעינויים שמרגו'רי מעבירה את ראול, אם בנעיצות המוט של האח ובאם בשפיכת מים רותחים או אמוניה על ראשו. על אף הריאליזם של המחזה, הבמה מעוצבת בצורה קצת יותר סימבולית, כאשר המטבח והחדרים הפנימיים מסומנים על ידי מסגרות מתכת שחורות. דבר זה מבטא גם את אחד הנושאים העיקריים של ההצגה – היה או לא היה אונס.

האם להאמין למרג'ורי, שלפי דברי אחת השותפות אוהבת להתהלך חצי עירומה כאשר מגיעים גברים לבית, או להאמין לראול, שעל פי דבריו בסך הכול הגיע כדי לעשות שיחת טלפון והיא השתלטה עליו ועינתה אותו? רצין ביקש לגרום לקהל להפעיל את הדמיון שלו, להשלים בכוחות עצמו את הנעשה על הבמה. הסמיכות הזו בין הקהל לבין הנעשה על הבמה מתחזקת על ידי יציאת הדמויות מהבמה אל הקהל וישיבתן בקרבו. בחירה זו רק מעצימה את השאלה המהדהדת בראש לאחר שההצגה מסתיימת ויוצאים אל סימטאות יפו העתיקה – האם גם הצופה יוכל וירצה להחזיק בפטיש הצדק של מרג'ורי ולדרוש נקמה או שיגרום לה לוותר ולעזוב ידיים?

יצרים

תיאטרון הסימטה

מאת: ויליאם מאסטרוסימון

תרגום: מרים קיני

בימוי והפקה: אודי רצין

משחק: שימרית אביקסיס, שגיא מינץ, אמנדה סורודי ואפרת ליפשיץ.

עיצוב תפאורה: עינת תלם

עיצוב תלבושות: שימרית אביקסיס

ניהול הצגה: אורלי וולקוביסקי

עריכה מוסיקלית: רום דביר

תאורה: יואב גינדי

הצגות נוספות:  25/11 , 26/11 , בשעה 21:00

אבנים מלוטשות

על ההצגה "אבנים"

מאת: נמרוד עמית

מה קורה כאשר אבנים קמות לתחייה, כאשר הן מגולמות בידי חבורת שחקנים בשר ודם וכאשר הן נאלצות להתמודד עם קשת רחבה של סיטואציות אנושיות? זה מה שמנסה לגלות תיאטרון אורתו-דה, במופע "אבנים" (בבימויו של ינון צפריר). כל הסיטואציות מתרחשות על במה קטנה בגודל 3 מטרים בערך, המשתנה רק בהתאם לשינויי התאורה, הסאונד, האביזרים שעליה ודמיון הקהל.

האבנים במופע אינן אבנים אקראיות שנקרו לידי היוצרים בכדי להשתעשע בהן כבמעשה קרקס. דמויות האבנים מייצגות את אבני הפסל הידוע "מרד הגיטאות בדמייך חיי" של הפסל נתן רפפורט, הניצב על חורבות גטו וורשה שבפולין וביד ושם. ואכן, כל המאורעות שעוברות הדמויות מתקשרים לשואה ולמסע שעברו יהודי אירופה בעקבותיה. לעיתים הן מייצגות משהו כפשוטו (לדוגמא, אחת הדמויות מתקלחת בדוש המייצג את תאי הגזים), לעיתים הן מייצגות זווית חדשה או ביקורת (לדוגמא, בובה בדמותו של היטלר מוצגת כמנהיגת כת מודרנית), אבל תמיד הייצוג אינו דידקטי ושומר על הקו האסתטי המופלא של המופע.

מתוך "אבנים". צילום: רועי כוהן

האסתטיקה הזו נוצרת משילוב (שילוב נדיר באיכותו, לטעמי, לפחות בתיאטרון הישראלי) בין מרכיבי התיאטרון השונים, כגון תאורה, תלבושות, תפאורה וכו', אבל מעל לכולם מתבלטים השחקנים. בתחילה הם שוהים ב"פריז" במשך זמן מה, בהעמדה המחקה את פסלו של רפפורט. בזכות האיפור, התלבושות ויכולתם להישאר ללא ניע, ניתן אך בקושי להבחין כי על הבמה ניצבים שחקנים ולא פסל דומם. לאחר שהם "מתעוררים לחיים", ובהיעדר טקסט לאורך רוב המופע, הם מפגינים יכולת תנועה המתואמת האחד עם השני.

ה"אבנים", שעוברות לאורך המופע מספר תחנות מרכזיות בחיי אנוש, נראות בחלקים רבים של המופע כמייצגות דווקא של חיים ואנושיות. המתח הזה שבין "אבן" ל-"אדם" מתחזק גם בעקבות חוט השדרה העלילתי של המופע – השואה, אך לטעמי מוטיב זה הוא אכן אך ורק חוט שדרה, ומכאן גם האוניברסליות של המופע. "אבנים" עוסק בראש ובראשונה באדם. בכל אדם.

המופע החל את דרכו בפסטיבל הרחוב הבין לאומי לתיאטרון בבת-ים (2006) וזכה במקום ראשון. עד כה הוא הועלה יותר מ-400 פעמים בשלושים מדינות שונות וזכה בעשרה פרסים בין לאומיים (החשוב בהם הוא הפרס הגרמני "אחת מעשרת היצירות הגדולות בעולם לשנת 2007").

ובנימה אישית, "אבנים" הוא מופע נוקב, מצחיק, מדיר שלווה לעיתים, השומר לכל אורכו על אסתטיקה ותנועה מעוררות השתאות.

יוצר המופע ובימוי :ינון צפריר.

במאי שותף: דניאל זעפרני.

הפקה: תיאטרון "אורתו-דה".

עיצוב תפאורה: מיקי בן-כנען.

יעוץ וליווי אמנותי: אבי גיבסון בראל.

עיצוב פאות ואביזרים: טובה ברמן.

עיצוב תאורה: אורי מורג.

עיצוב פסקול: דניאל זעפרני וינון צפריר.

עיצוב בובות נעליים: אלית וובר.

עיצוב בובת היטלר: אורית ליבוביץ-נוביץ.

קריינות: ינון צפריר.

דרמטורגיה: יפעת זנדני צפריר.

שחקנים מבצעים ושותפים ביצירת המופע: אבי גיבסון בר-אל, אלעד עטיאס, מייקל מרקס, נוגה דאנגלי, מוטי סבג, ינון צפריר.

מופעים קרובים:  18.11.12, 20:30, צוותא.

                        5.12.12, 20:30, צוותא.

משחקי זיכרון

האם ז'אנר תיאטרון-סיפור עולה שלב?

מאת: מיה אופיר מגנט

"תי תי תי ת ת ת תיק תיק ק ק ק חחחחחח אוווווותווווווווו הההההההההה רררררררווווווח" כך נשמע השיעור הראשון שלי עם יוצרת התיאטרון רות קנר. אנחנו משתמשים במילים כחומר גלם, משחקים והופכים בהן כדי למצוא משמעויות מעניינות ולהאיר את הטקסט באור חדש. גם ההצגה "אנו בונים פה נמל"  שהופיעה בפסטיבל עכו, בבימוי רז וינר ובהשתתפות יונתן קונדה, נטע וינר ורז וינר מבוססת על חקירה של טקסט ומשחקי מילים. בהצגה שלושה מלחים מגיעים אל היבשה לאחר תקופה ארוכה בים.  בגלל שהם לא רוצים לחזור לים, ולא רוצים להתקרב לתושבים המקומיים, הם מחליטים להקים נמל – מקום שהוא בין לבין. האלגוריה להקמת מדינת ישראל מוצגת באמצעות משחקי לשון, מערכונים, שפות שונות, שירים, ועירוב בין תרבות גבוהה ונמוכה. השחקנים עושים שימוש בשפה, בתרבות ובהיסטוריה של מדינת ישראל, משחקים והופכים בהם כדי להראות לנו אותם מזווית שונה ולבנות אותם לבסוף לכדי מסר חדש שחותם את המחזה כי היסטוריה היא לא מילה בעברית. ההיסטוריה גורמת לנו לחשוב שדברים מסויימים הם אמת ואחרים אינם אמת אבל אם לוקחים אותה, משחקים בה ומשתמשים בה, אפשר למצוא בה אמיתות אחרות שאותן לרוב לא שומעים.

הצגה נוספת שעושה שימוש בדה-קונסטרוקציה של ההיסטוריה היהודית-ישראלית היא "חמור אוכל תפוז" בבימוי יעל טל  ובהשתתפות ניצן נאור, אייל ראדו, נעמה רדל ונטע שפיגלמן. ההצגה מלאה ברגעים וזיכרונות מחייה של הדמות הראשית (הבמאית, יעל טל) המתקשרים עם הזכרונות האישיים שלנו כישראלים. בתחילת ההצגה עולה יעל  לבמה עם סד צוואר, הייתה לה תאונה והיא לא יכולה להסתכל אחורה, היא מסבירה לקהל. שאר השחקנים מעלים סיטואציות מן העבר וגורמים לה להסתכל אחורה ולהתעמת עם עצמה, עם העולם בו היא חיה ועם האמונות שלה. עולם תרבות הרייטינג ותוכניות הריאליטי עומד אל מול הזיכרונות והספר "לאהוב עד מוות" בו נאחזת הגיבורה לאורך ההצגה ואליו היא כמהה. לאורך ההצגה בודקים השחקנים אם האמנם היה העבר כה אידיאלי כפי שאנחנו זוכרים או רוצים לזכור?

מתוך ההצגה "חמור אוכל תפוז". צילום: יוהן שגב

בהצגה "פוליו" בבימויה של הילה גולן ובהשתתפות ניבה דלומי ואריאל ניל לוי נאבקת השחקנית ניבה דלומי להיזכר בזיכרון המשמעותי ביותר שלה מבין כל זיכרונותיה מתקופת בית הספר. ההצגה מתרחשת בבית ספר ערבי ומשתתפים בה תלמידי בית הספר, השחקנים והוריהם. בתחילת ההצגה אנחנו פוגשים את מנהלת בית הספר (אותה משחקת אימו של אריאל ניל לוי) שמסבירה לנו שהגענו ליום הורים ושאנחנו עומדים לצפות בקטעים שהכינו השחקנים בעקבות תהליך שעברו עם התלמידים.  בהצגה מופיעים ארבעה דורות: ילדי בית הספר בו מתרחשת ההצגה, פועלי במה הלבושים בתלבושת אחידה עכשווית, השחקנים והבמאית וההורים שלהם. ארבעה דורות של זכרונות ממערכת החינוך הישראלית, של טקסים, סנדוויצ'ים, תיקי גב ושירים. בהדרגה מתחילים פועלי הבמה, השחקנים והילדים להוציא את ציוד בית הספר מתוך הכיתות ומניחים אותו בחלל שבין הכיתות בו מתרחשת ההצגה. לאט לאט גדלה ערמת הכיאסות, השולחנות, העציצים והספרים כמשקפת את החוויה הבית ספרית המבולבלת, העמוסה שקשה לעשות בה סדר או אפילו למצוא זיכרון משמעותי אחד, כמו שמבקשת ניבה לעשות.

לשלושת ההצגות יש מספר מאפיינים משותפים: בשלושתן עוסקים היוצרים בפירוק והרכבה מחדש  של ההיסטוריה הישראלית, ושל הזיכרונות האישיים והקולקטיבים. חומרי הגלם הללו מוצגים, מפורקים ומאוחדים שוב לכדי אמירה או מסר סופי כאשר ב"אנו בונים פה נמל" וב"חמור אוכל תפוז" המסר נאמר לקהל ישירות בסוף המחזה ובפוליו נאספת המשמעות על ידי הקהל תוך כדי הצפיה, כאשר עומס הסיפורים, הדימויים והתכנים הוא חלק מהמסר עצמו.

בשלושת ההצגות מגלמים השחקנים מספר דמויות וגם את עצמם ומביאים אל הבמה את האמירה האישית שלהם, גם הבמאי/ת משתתף/ת בהצגה ויחד עם השחקנים מציגים את עמדתם הביקורתית על ההיסטוריה והתרבות הישראלית. ב"אנו בונים פה נמל" מפורקת ההיסטוריה על ידי חקירת השפה תוך כדי עלילה אלגורית, ב"חמור אוכל תפוז" מופיע סיפור אישי של עבר מול הווה וחיפוש אחר זהות בתוך המציאות הישראלית וב"פוליו" מבקרים היוצרים את מערכת החינוך מתוך זיכרונותיהם של מורים, הורים ותלמידים. הטכניקה הזאת מאפשרת חיבור אישי של היוצרים עם הצופים, כמו גם דרך להעביר ביקורת או לתת את נקודת ההסתכלות שלהם עכשיו על העבר.

את ההצגות ראיתי במקרה באותו יום בפסטיבל עכו והדבר גרם לי לתהות האם זוהי ההתפתחות החדשה של ז'אנר "תיאטרון הסיפור", ז'אנר שלראשונה נתקלתי בו לפני אחת עשר שנים דרך יצירתה של רות קנר "גילוי אליהו", הצגה שאף היא הופיעה בפסטיבל עכו. ההצגה פתחה דלת חדשה לעיסוק בטקסט ודרכו במציאות הישראלית. להקתה של רות קנר השתמשה בטקסט הלא דרמטי, פירקה אותו ושיחקה בו כדי להרכיב משמעות חדשה ונוגעת. שלוש ההצגות שראיתי השנה בפסטיבל השתמשו  גם הן באותם חוקים אבל שינו את המשחק. החומר שאיתו בחרו לעבוד וללוש ולשחק לא היה השפה והמילים, כי אם הזכרונות האישיים שלהם והזיכרונות הקולקטיביים של כולנו.

כמה זה עולה לנו?!

ביקורת ההצגה "שרוליק"

מאת: אנה מינייב

מחזה פוליטי, שחקני שנה ג' בסטודיו למשחק של יורם לוינשטיין על במה אחת עם שחקני הקאמרי, משה קפטן ממונה על הבימוי ויוני רכטר על המוסיקה והעיבודים – בהחלט נשמע כמו מצע להצגה מצוינת.

לצערי לא כך היה הדבר.

אתחיל כתבה זו בהבהרה חשובה. אני צופה רבות בהצגות העולות בסטודיו של לוינשטיין ואני נהנית. המחזור המסיים את לימודיו בקרוב הנו מחזור משובח ומוכשר מאוד וזה תענוג לצפות בהם על הבמה.

אבל, וזה אבל גדול מאוד באמנות התיאטרון, ישנם פרמטרים נוספים בכל הקשור בהעלאת מופע.

"שרוליק" הנו מחזה מאת שי להב ויוני זיכהולץ, העוסק בנושא הרלוונטי מכל במדינת ישראל, רווית הקרבות והמלחמות. העלילה מתארת את שרוליק, בחור צעיר וישראלי אשר מתמודד עם הטראומה שהותירה אחריה מלחמת לבנון הראשונה בכלל ועל אביו הנכה והלום הקרב בפרט. בכל שלב בחייו נאלץ שרול להתמודד עם הענן השחור הזה מעליו, מילדותו שהייתה מהולה באלימות, הגיוס לצה"ל בשירות קרבי, שירות צבאי כהלכה, השחרור, היחסים עם חברת ילדות, השירות בענף ההייטק, הבריחה אחר החיפוש העצמי בהודו, החזרה ארצה ולבסוף צו 8 הקורא לו לצאת למלחמת לבנון השנייה. סגירת מעגל, כמו שנאמר.

את התפקיד הראשי, שרוליק, מגלם אלכס קרול, אחד השחקנים המוכשרים והמבטיחים שיצא לי להכיר בתקופה האחרונה. יחד עם זאת, לא אוכל לומר שתפקיד זה היטיב עמו, למרות הקושי הגלום בו. את המשפט האחרון, לצערי, אני כותבת על כל השחקנים שעמדו על הבמה, והיו הרבה. משה קפטן, שבחר לביים את המחזה הזה בסגנון אופרת רוק, כהגדרתו, יצר הצגה שלא מאפשרת להזדהות עם הדמויות על הבמה. יתרה מכך, השאיפה להציג הצגה עם 20 שחקנים באולם ההצגות היחסית קטן של בית הספר, הייתה החלטה שלא החמיאה כלל לאופי ההצגה. הדבר שהכי חרה לי בבחירה הזאת, הוא שהשחקנים המוכשרים שציינתי קודם נבלעו להם בתוך ההמון ולא ניתנה להם האפשרות להוציא את כישרונם לאור.

מתוך "שרוליק". צילום: רדי רובינשטיין

אלמנט בולט שאפיין את ההצגה הוא האווירה המינית המוקצנת ששררה על הבמה, ללא סיבה מוצדקת וגם ללא חן נדרש. הגניחות והאנחות שליוו את המתרחש על הבמה גרמו לי לתהות האם ההצגה הזאת, שמיועדת להופיע בשלב מסוים על במת הענק שבתיאטרון הקאמרי, לא תוכל להסתדר ללא הטריגר הסקס-אפילי התלוש הזה.

רגעי החסד בהצגה היו כאשר על הבמה שקטו הרוחות ונוצרה לרגעים אינטימיות מלבלבת, אשר לוותה לרוב בשירת המספרת, אותה גילמה נעמה שיטרית. זמיר, כך כתבתי לעצמי בפנקס ההערות שלי כאשר שמעתי את שירתה היפיפייה. עוד אומר כי הצגה זו יכלה להראות שונה לגמרי אילו בחר קפטן לתת לשטרית את שרביט השירה לאורך כל ההצגה, ללא כל ליווי מצד השחקנים. אינני טוענת כי שירתם לקתה בחסר, אלא רק שייחלתי לכאב, לדמעה, לצמרמורת שיכולה להיווצר רק בתנאים סטריליים ואינטימיים של העמדת הצופה אל מול מציאות ההקרבה המעגלית בה אנו נמצאים כחברה ישראלית.

יש מחיר לעצם היותנו ישראליים, כך טוען המחזה, והמחיר הזה כבד, וזה חתיכת נושא לדבר עליו. נכון ש"כולם" מדברים עליו, אבל לשם זה נוצר התיאטרון ואם אנחנו לא נדבר, תיווצר במדינתנו שתיקה רועמת התומכת בשכול. אנחנו "הדילרים של השכול" נאמר בהצגה, ולי נותר רק להנהן בדממה לאור העובדה המצערת הזאת.

כפי שציינתי, צפוי שהצגה זו תעלה על במת הקאמרי, למרות שהשמועות אומרות שעקב בעיית תקציב מוכרת, הצגה זו לא תצלח את דרכה לשם. אם אכן יצליח הקאמרי להתגבר על בעיה זו, תזכו לצפות בהפקה מושקעת המכילה להקה חיה על הבמה, רמה מקצועית גבוהה, שיתוף פעולה עם שחקנים מקצועיים מהקאמרי, במאי מוכשר ועטור הצלחות, מוזיקאי מוכשר ומוערך וכן צוות גדול שעמל על הצגה זו.

יחד עם זאת, ישנן הצגות שעלו בתיאטרון הרפרטוארי ודיברו על נושאים שהקהל הישראלי העדיף לא להיחשף אליהם, והן ירדו במהירות הבזק מהבמה, ואולי זאת הסיבה שיצר קפטן הצגה גדושה באלמנטים בידוריים שמרככים את העלילה המציגה את המציאות העגומה אותה אנו חיים. בין אם תעלה לבסוף ההפקה ובין אם תיוותר כמזכרת לשיתוף פעולה מבורך, אני מקווה שמחזה זה יזכה יום אחד לעלות שוב על במת התיאטרון, באינטרפרטציה אחרת, כזאת שתבהיר כי "גיבור" איננו פועל יוצא של בית הרוס.

 

מאת: שי להב ויוני זיכהולץ

מוסיקה ועיבודים: יוני רכטר

בימוי: משה קפטן

ניהול מוסיקלי: טל בלכרוביץ'

עיצוב תנועה: עמית זמיר

הדרכה קולית: דוקי עצמון

עיצוב תפאורה: עלי קפלן וילדמן

עיצוב תלבושות: מאיה לייבוביץ'

עיצוב תאורה: אורי מורג

בהשתתפות השחקנים: אלכס קרול (שנה ג), רועי קקון (הקאמרי), כנרת לימוני (הקאמרי), מונה מרקוביץ' (הקאמרי), נעמה שטרית (הקאמרי), שמעון חאבא (שנה ג'), אורי לייזרוביץ' (שנה ג'), עידו וולפוביץ' (שנה ג'), נתנאל אזולאי (שנה ג'), אור אדרי (שנה ג'), דפי אלפרן (שנה ג'), עינב ברלוי (שנה ג'), תימור כהן (שנה ג'), קרן סלנט (שנה ג'), הילה שלו (שנה ג'), שיר קליפר (שנה ג'), ירדן ברכה (שנה ג').
נגנים: נועם ישראלי (תופים), עדן ניר (גיטרה חשמלית), ליהי אשל (בס), תמיר ליבוביץ' (פסנתר).

כל העולם במה

 

* קפטן קרולי מפציע על במות ברודווי! דן סטיבנס הבריטי (מתיו קרולי מ-"אחוזת דאונטון") עומד להופיע לראשונה בהפקת תיאטרון אמריקנית. סטיבנס משתתף בהצגה "היורשת" לצדה של ג'סיקה צ'סטיין ("העזרה"), בבימויו של מוזס קאופמן. ההצגה הנה עיבוד לספרו של הנרי ג'יימס "כיכר וושינגטון" המספר את סיפורה של בחורה צעירה וביישנית במאה ה-19, הנקרעת בין נאמנותה לאביה לבין חיזוריו של בחור צעיר, בתוך מוסכמות החברה דאז.

* השחקן האגדי, ג'פרי ראש (באמת? אתם לא יודעים מי זה?) עומד לככב במחזמר של זונדהיים "דבר מצחיק קרה בדרך לפורום". המחזמר, בבימוי של סימון פיליפס, שביים גם את "פריסליה מלכת המדבר", הפציע על במות תיאטרון הוד מלכותה שבמלבורן, אוסטרליה, החל מה-27 לאוקטובר למשך שלושה חודשים בלבד.

* ואם במחזות זמר עסקינן, התיאטרון הלאומי של דנמרק עומד להעלות בתחילת שנת 2013 מחזמר המבוסס על שיריה של איימי ווינהאוס המנוחה. המחזמר משלב חלק ממילותיה האמיתיות של הזמרת, שלוקטו מתוך ראיונות ונאומי זכייה שונים.

מתוך ההצגה "היורשת"

* שמועה עקשנית אומרת כי בט מידלר עומדת לחזור אל במות תיאטרון ברודווי, ולא למחזמר. המחזאי ג'ו לוגן כתב מחזה המבוסס על חייה של האמרגנית סו מגנס שהלכה לעולמה בשנה שעברה. מגנס היתה המנהלת האישית של כוכבים ידועים כמו שר, דיאן קיטון, מייקל קיין ורבים אחרים. מידלר הביעה את התעניינותה במחזה אך עדיין לא העבירה תשובה סופית.

* אולימפיה דוקאקיס ("מוכת ירח") עומדת לשתף פעולה בשנית עם תיאטרון "שקספיר וקומפני". בשנה שעברה היא כיכבה ב-"הסערה" בתור פרוספרה, כאשר בימים אלו היא מתחילה חזרות על "אמא קוראז'", בבימויו של טוני סימוטס. ההצגה עומדת להציג בתיאטרון החל משנת 2013, וכוללת בקאסט גם את אחיה של דוקאקיס, אפולו.