דבר העורכת

 

אז מה היה לנו החודש?

הצגות פרינג' נהדרות בעכו העתיקה. מופעי רחוב מסקרנים בבת ים. אמנים מציגים מאחורי וויטרינת "החנות". מופעי רנסנס משובחים. דמויות קומיקס פולשות לעולם האמיתי. פסטיבל רב-תרבותי ביבנה. טיולים מומחזים בכל רחבי ישראל, וכמובן הסיור הנצחי במוזיאון חיל האוויר. כל זה והחודש רק התחיל….. זה מה שקורה כשסוכות מראה אותותיו.

לקראת חג שמחת תורה, והחזרה לשגרה של "אחרי החגים", מרתה מאחלת לכם נחיתה רכה במציאות והרבה תיאטרון משובח, ללא תירוץ של פסטיבלים.

 

מקווים שתיהנו

                                                אירית ראב

                                                עורכת מרתה יודעת

 

שיעור בתיאטרון פוליטי

על אי-הגעתו של פיטר ברוק לארץ

מאת: מיה אופיר מגנט

לפני מספר שבועות התפרסמה הודעתו של במאי התיאטרון פיטר ברוק  שביטל את ביקורו בארץ. להקתו של ברוק "Bouffes Du Nord" הייתה אמורה להופיע עם ההצגה "החליפה" בתיאטרון הקאמרי בתל אביב אבל לאחר שקיבל ברוק פניות מגורמים פרו פלסטינים שונים שביקשו ממנו לבטל את הגעתו לישראל כאות מחאה כנגד הכיבוש, הוא כתב מכתב לתיאטרון הקאמרי בו הוא מסביר כי לאחר חקירה ותהליך מעמיקים החליטו לבטל את הופעתם.

עומרי ניצן, המנהל האמנותי של תיאטרון הקאמרי, כתב בתגובה להודעת הביטול כי צריך לראות את הפעולה של ברוק מעבר למשמעות האמנותית שלה כאות אזהרה למדינת ישראל שהופכת למדינה מוקצית שאינה עוד חלק מהעולם התרבותי והאמנותי. ניצן מזכיר כי ברוק הנו איש תיאטרון  שאינו מנותק מפוליטיקה ומכיר את המציאות הישראלית, כמו כן, להקתו של ברוק הופיעה גם תחת המשטרים החשוכים בעולם ועל כן סירובו להופיע בישראל הוא חמור ביותר. מצד שני הביע ניצן את התנגדותו לחרם בטענה כי חרם לא יכול להביא למחשבות חדשות ועל כן אינו אפקטיבי.

להפתעה של ניצן מביטול ההצגה היה שורש ברור. כמה שבועות לפני שברוק ביטל את ההצגה, הוא כתב מכתב שונה בתכלית למארגני המחאה הפרו פלסטינים שהפצירו בו לא להופיע בתיאטרון הקאמרי משום שהוא הסכים להופיע באריאל. במכתב זה כותב ברוק כי למרות שהוא אינו תומך בפעולות הממשלה הישראלית, הוא אינו מעוניין לבטל את ההופעה כי לפי ניסיונו חרם יכול רק ליצור ולחזק מחסומים ואילו מטרת הלהקה שלו לחדור דרך מחסומים על מנת ליצור קשרים חזקים בין אנשים.

יוצרים בעלי תודעה פוליטית המגיעים לארץ מעוניינים לרוב להצהיר על דעתם לגבי המתרחש כאן ונוקטים בדרכים שונות כדי לעשות כן. לעומת ברוק, הסכים הבמאי הגרמני תומאס אוסטרמאייר לערוך את הצגתו "המלט" בפסטיבל ישראל בשנה שעברה ובחר דרך שונה כדי להצהיר על עמדתו. לפני תחילת ההצגה עלה אוסטרמאייר לבמה וביקש להקדיש את האירוע לזכרו של השחקן והבמאי ג'וליאנו מר-חמיס, שנרצח כחודשיים לפני כן בג'נין. אוסטרמאייר הסביר שהחליט להופיע בישראל למרות הפצרותיהם של חברים וקולגות. הוא בחר להגיע לארץ משום שלדעתו אמנות ותיאטרון הם חלק מדיאלוג וישראל צריכה לערוך דיאלוג עם קולות מסוימים שראוי שישמעו אותם. בסוף הנאום נעמדו כל האנשים באולם על רגליהם ומחאו כפיים. מעבר לצורת המחאה הלגיטימית שבחר אוסטרמאייר, היה משהו מביך בסיטואציה הזאת בה במאי שאינו מעורה במתרחש בארץ מפציר בקהל שרובו הגדול ממילא יהודי שמאלני, לנהל דיאלוג ולשמוע את מי שראוי שישמע. אוסטרמאייר הצהיר על עמדתיו ו"התנקה" ואילו הקהל שמח למחוא כפיים להכרזה שממילא האמין בה ואז לשבת ולצפות בהצגה בלב שלם.

דרך מחאה נוספת יכולה להיות התוכן של ההצגה עצמה. ההצגה "החליפה" שלהקתו של ברוק הייתה אמורה להציג נכתבה על ידי מחזאי דרום אפריקני שחור, שמת בגיל צעיר בשל אכזריות משטר האפרטהייד. המשפטים שפותחים את המחזה מציינים כי הסיפור הזה יכול להתרחש רק תחת דיכוי. עומרי ניצן הביע את אכזבתו מכן שברוק בחר בדרך של חרם ולא נתן להצגה שלו לדבר בזכות עצמה ולהדהד בראשיהם של הצופים.

כל צורות המחאה הללו ואחרות אפשריות ואפקטיביות במידה כזאת או אחרת.  לדעתי הדרך המעניינת ביותר היא כאשר התכנים של ההצגה רלוונטיים לנושאי המחאה. לתיאטרון יש כוח לפתוח את המחשבה, להעלות רעיונות חדשים ולהראות לנו את המציאות מנקודת מבט אחרת.

השיעור הראשון שהעברתי בבית ספר שהתחלתי ללמד בו השנה עסק בשאלה "מה זה תיאטרון?". הראיתי לתלמידות קטע מתוך ההצגה "רומיאו ויוליה" של תיאטרון הגלוב ואחת מהן אמרה בהפתעה "תראו, רומיאו שחור!". "למה אתן חושבות שבחרו בשחקן שחור לתפקיד הזה?" שאלתי, והן אמרו "כדי שיראו את ההבדל בין רומיאו ויוליה ואת הקרב בין הבתים שלהם". "ואם היו מעלים את ההצגה הזאת בארץ איזה שחקן היו יכולים לבחור?" אני מקשה עליהן והן עונות לי "שחקן ערבי".

תכנים פוליטיים וחברתיים עולים לא אחת בבית הספר ובטח שבמהלך שיעורי תיאטרון שמעודדים אותנו להיות ביקורתיים, לבדוק ולשאול שאלות. השאלות של התלמידות שלי מצביעות על תחילת התהוות של מחשבה ביקורתית. אני שמחה להיות נוכחת בתהליך פיתוח המחשבה הביקורתית של התלמידות שלי, לעודד אותן להביע דעה ולנתח את המציאות סביבן, אך באותה השעה אני גם מודעת למורכבות הסיטואציה הזאת. מורכבות שנובעת בעיקר מהעובדה שבית הספר בו התחלתי ללמד השנה נמצא באריאל.

אבא ואמא כבר לא גרים פה

סקירת ההצגה "בגדי חורף אבא"

מאת: אירית ראב

מה עושה ילדה קטנה, עוד לא בת 10, שהוריה מחליטים להתגרש? בהצגה "בגדי חורף אבא" השאלה הזו מרצדת לכל אורכה ורוחבה של הבמה.

ההצגה, שנכתבה על ידי משה פרסטר, בוימה על ידי הדס גלבוע-קריידלמן ומבוצעת על ידי הילה הלוי-מצקר, הופיעה לראשונה בפסטיבל תיאטרונטו השנה. בפסטיבל היא קיבלה ציון לשבח. כיום, היא מתארחת בתיאטרון הקאמרי.

פרסטר כתב את ההצגה לפני כמה שנים טובות, כל פעם עוד פסקה ועוד עמוד, ורק לאחרונה, כשהיה לו זמן באיזו תוכנית טלוויזיה עלומת שם שהשתתף בה, באיזה אי שכוח-אל, הפך את הכול להצגה של ממש. הוא פנה אל הדס קריידלמן, שבחשה והעצימה, ותוך שיתוף פעולה עם השחקנית הילה הלוי-מצקר, ששיחקה לצדו במעבדתרבות דימונה, נוצרה ההצגה המוצגת כיום.

בהצגה, הילדה מגיעה אל חדר ההלבשה, לאחר ששחתה בבריכה, ותוך כדי התנגבות והתלבשות היא מחליטה לברוח רחוק ככל האפשר, כדי שההורים שלה יחפשו אותה ויבקשו שתחזור. כדי שבסופו של דבר יעשו זאת ביחד, ואיכשהו יחזרו האחד לשנייה. כמיהה כל כך גדולה מילדה כל כך קטנה, שבסך הכול רוצה שאבא יאהב את אמא, ולהיפך, וכל הסאגה הזו של לישון כל סוף שבוע שני בבית אחר, תסתיים כבר.

בגדי חורף אבא. עיבוד לתמונה של ז'ראר אלון

התפאורה על הבמה מתארת חדר הלבשה רגיל למדי, עם ספסל עץ וקופסאות המאחסנות דברי ניקיון. עם זאת, במהלך ההצגה, הבמה משתנה תדיר, כאשר כל אחד מהאלמנטים הופכים להיות משהו אחר. הספסל נהפך להיות שולחן ארוחת הערב או הספסל האחורי של המכונית, נייר הטואלט נהפך להיות המשאית שכל כך רצתה, התיק לחגורת בטיחות ועוד ועוד. חדר ההלבשה כולו הופך לבמת הדמיון של הילדה, כשאנו הצופים הולכים אחריה.

ההצגה נכתבה על פי סיפורו האישי של פרסטר, שהתגרש מזוגתו לפני שנים רבות. מנקודת המבט שלו, של בעל ואב שעוזב לבית אחר, הוא בחר להתמקד דווקא בנקודת המבט של הבת, זו שיושבת במושב האחורי ורואה את הדרך מתערערת, ואת עצמה נותרת מאחור. לאחר ההצגה, במהלך שיחה עם היוצרים, פרסטר הציג את בתו שישבה בשורה הראשונה. הבת שעליה באופן מסוים ההצגה מבוססת. ופתאום כל הבדיון הזה והאנימציה המחושבת, הופכים למציאות, זיכרונות של ילדה קטנה-גדולה, שאוטוטו עומדת להתגייס לצבא.

ובנימה אישית, הצגת יחיד היא אחד האתגרים הקשים ביותר העומדים בפני שחקן. והילה הלוי-מצקר בהחלט עומדת בו, בצורה עוצמתית ומכמירת לב.

"בגדי חורף אבא"

תיאטרון הקאמרי

מאת: משה פרסטר

בימוי: הדס גלבוע –קריידלמן

משחק: הילה הלוי-מצקר

מוזיקה: עדי דוייטש

תפאורה ותלבושות: ענת מרוק-קפן

עיצוב גרפי: ריקי מוספי

עיצוב תאורה: דניה זמר

אנימציה: אוהד חתוכה

מועדים נוספים להצגה:  24/10/12

משבר זהות

סקירת ההצגה "העצב של השכן עמוק יותר"

מאת: מור זומר

"העצב של השכן עמוק יותר" מציגה עולם-חלום מסויט, בו הצבעים בוהקים וסימני השאלה עולים כמו אדים מן המטבח. זהו סיפורן של ארבע נשים המתעתעות בגבר אחד. טענה רווחת היא כי שיחת נשים משתתקת כאשר נכנס גבר לחדר; אלא שכאן, בהצגה שאין בה מלל (לפחות לא בעל משמעות), הנשים מדירות את הגבר מענייניהן בכך שהן נופלות ומתות.

האישה הנכנסת אל המטבח ראשונה היא זו שרוקחת את התעתוע: היא יוצרת נוזל אדום בוהק, דמוי דם, ומפזרת אותו על גבי הלובן המרכיב את חלל המטבח בו מתרחשת ההצגה כולה. לאחר מכן, היא נשכבת בקצהו, נוגעת בו אך מעט. לאחריה נכנסת האישה השנייה; בשונה מהראשונה, היא מחליקה על הדם ולאחר מכן מתבוססת בו, כמו נהנית מקיומו ומהסבל – או ההתנגדות – שהוא מייצג. האישה השלישית אינה נוגעת בדם; עם סיגריה תלויה בקצה פיה היא ניגשת להתקין ארוחה לגבר העתיד להגיע הביתה, ולבסוף מתיישבת אל השולחן ושומטת את ראשה עליו. האישה הרביעית נכנסת כאשר דלי בידיה, לכאורה בכדי לנקות את הדם; במקום זאת, היא דוחקת את ראשה לדלי ונעלמת אל מחוץ למטבח.

כל אחת מהנשים מבטאת תכונה אחת בולטת, והיא הקובעת את יחסה לשלולית הדם: הראשונה היא עקרת בית חייכנית; היא נוגעת בשלולית אך מעט בקצות אצבעותיה, מרמזת על התמודדות עם נשיותה על היבטיה הכעורים, והימנעות ממנה בעת ובעונה אחת. השנייה מגושמת וחולמנית; דווקא היא מכסה עצמה בדם ומתבוססת בו, ואף חוזרת אליו כאל מקום בטוח בכל פעם שהיא חשה מאוימת, מובסת או מושפלת. כל ניסיונותיה לבטא את עצמה בפני חברותיה מסתיימים בחזרה שקטה אל מקומה ספוג הדם, שהיא כביכול הכרה בנחיתותה. השלישית נשית ומפתה; היא כמעט שאינה נוגעת בדם, כמו מודעת לנקודות התורפה בהן נשיותה אינה אסתטית ומהווה חולשה בעיני אחרים, ומשתדלת להתרחק מהן. בשל כך, יחסה אל האישה השנייה הוא הקשה ביותר: השנייה "שוחה" במה שנתפס כטמא ומעיד על חולשה, בעוד השלישית נמנעת ממנו בכדי לשמור על חזותה החזקה והאסתטית. האישה הרביעית עיוורת לאורך רוב ההצגה; היא תוחבת את ראשה לדלי, קרי טומנת את ראשה בחול, מתעלמת מהעולם וממתינה שהסכנה תחלוף. היא נוגעת בשלולית מדי פעם אך אינה מייחסת לה חשיבות, בין השאר משום שאינה רואה אותה.

זה מעניין, משום שניתן להבין מכך שאינה מייחסת חשיבות מיוחדת לביטויי הנשיות. היא אינה מתייחסת גם לנשים האחרות, ומערכת היחסים היחידה שהיא מקיימת היא עם הגבר. היא אינה רואה גם אותו, נוגעת בו בטעות ובחטף, נבהלת ומגיבה באופן חינני וילדותי הכובש את ליבו.

במובן מסוים נראה כי כל הנשים הן אחת: הן בנויות מתכונות מובחנות ועזות הטבועות בתודעה הנשית, כך שנראה כי אם "נחבר" ביניהן תיצורנה דמות נשית אחת, רבת פנים, המייצגת את הנשיות "הקלאסית". כאשר נכנס הגבר אל המטבח, כל אחת מהנשים במקומה: כולן מתות. כל עוד הגבר מחוץ למטבח, הנשים פעילות וממשיכות בחייהן: הן מדברות, מעשנות, משחקות קלפים ומשוחחות זו עם זו. כאשר הגבר נכנס, הן מעמידות פני מתות- או שמא הן מתות באמת, ולמעשה מתקיימות בעולם רפאים משלהן?

הצבע האדום מייצג לעיתים קרובות באמנות מיניות נשית, דם ומוות, ושלושת הדברים קשורים זה בזה: הווסת והלידה, דימום ופציעות אנושות; זהו מעגל החיים. הנשים בהצגה בוחרות בעצמן כיצד להתייחס לאותו דם פיזי ומטאפורי המכתים את רצפת המטבח: האם להתבוסס בו? לגעת בו קלות? להיקלע אליו אך להתעלם מקיומו? או שמא לא לגעת בו כלל? כל אחת מהגישות כלפי הדם מייצגת אופן התמודדות שונה עם כל מובניו הסמליים, התרבותיים והחברתיים. הדם נתפס כדבר מה מלוכלך, לא רצוי, כפי שנשים נתפסות לעיתים כמלוכלכות ולא רצויות משום שדם הווסת הופך אותן לבלתי טהורות.

מעניינת במיוחד בעיניי דמותה של האישה השנייה. ההחלטה להתבוסס בדם, לרקוד בתוכו, להשתמש בו הן ככלי להבעה עצמית והן כמקום בטוח ומוגן לחזור אליו מעידה על התנגדות להגדרת הנשיות כדבר מה טמא או מסואב; הדבר מוזר עוד יותר משום שהיא מביעה גם חולשה וחוסר ביטחון לעומת האישה הראשונה והשלישית: הן אינן "משתפות אותה במשחק", היא אינה חלק מהשיחה או האחווה הנשית שהן יוצרות ביניהן. נראה שדווקא היא מקבלת את נשיותה באופן המלא ביותר, למרות שבמובן מסוים היא גם "בורחת" אליה.

יש לציין כי כל זה נעשה ללא שיחה של ממש בין הדמויות. מידי פעם מחליפות ביניהן האישה הראשונה והשלישית כמה מילים באנגלית, או ג'יבריש דמוי אנגלית (קשה מאוד לשמוע), אך בעיקר מלווה ההצגה בסאונד הזוי משנות ה-50 של המאה ה-20; פרסומות רדיו, תסכיתים, מערכון מ"לוסי אהובתי" (I Love Lucy), שיר של פרנק סינטרה וכדומה. כל אלה, בשילוב הביגוד והתפאורה, ממקמים אותנו במרחב משונה המדמה את שנות ה-50, אך מוסיף להן את הנופך התרבותי שנקשר בתקופה זו מאז. מעניין לחשוב על הדם והמוות בהקשר של שנות החמישים התמימות והמאושרות. הכול נראה תמים ואסתטי כלפי חוץ, בעוד בפנים סוערים היצרים. מדובר בכמעט חילול הקודש, הפיכה של משהו בעל קונוטציות חיוביות לרווי דם ותככים.

לבסוף, זוכה האישה הרביעית בלבו של הגבר והוא מסיר את הדלי מראשה, חושף אותה לעולם ואת עצמו אליה. אולי האישה הזו, שאינה מייחסת חשיבות להיבטים הבוערים לכאורה של זהותה הנשית, היא האישה האולטימטיבית. אולי, בעצם, על כולנו לעטות דלי על ראשינו ולהתמקד בדרכנו שלנו, מבלי להשוות עצמנו לאחרים.

העצב של השכן עמוק יותר

תיאטרון תמונע

הופעות קרובות:

10.10, יום רביעי 20:00

31.10, יום רביעי 20:00

מאת ובבימוי: עמנואלה עמיחי

שחקנים רקדנים: ג'רמי אלפסי, אילה ברסלר נרדי, מירב דגן, תמר לוין, מירב אלחדף

עיצוב תאורה:ארז שורצבאום

עיצוב תלבושות: יערית אליהו ועמליה נמרוד

עיצוב תפאורה: יסמין הראל, עמנואלה עמיחי

עיצוב גרפי: עדי רפופורט

מוסיקה מקורית: תמי ברק

אותנטיות זה שם המשחק

רשמים על פסטיבל בת ים לתיאטרון רחוב

מאת: נמרוד עמית

יש בבת-ים משהו אותנטי. אני לא מכיר הרבה בת-ימים ומניח שלא כל האנשים שהגיעו השנה לפסטיבל גדלו, התחנכו וחיים בבת-ים, אבל השיטוט בין ההמונים ברחובות בת-ים סיפק חווייה מיוחדת. כאילו משהו מהציניות התל אביבית (וכבודה של הציניות במקומו מונח) נשאר מאחור.

האותנטיות שעליה אני מדבר אינה קשורה למאפיינים אינדוודואליים של אדם זה או אחר, אלא לישות מרובת הראשים הזאת, המכונה "קהל". אין זה משנה אם הוא מורכב מבני נוער מהפריפריה או מפרופסורים בורגנים, לנוכח תיאטרון רחוב טוב, כולם חוזרים להיות ילדים פעורי פה וזבי חוטם. הקסם הזה, המתחולל במרחב הציבורי, יוצר קתרזיס הנגיש לכל מי שרוצה לקחת בו חלק ודווקא הרב-גוניות של משתתפיו תורם להעצמתו.

הקהל שהגיע השנה לפסטיבל תיאטרון רחוב בבת-ים, סיפק לטעמי את חוויית התיאטרון האולטימטיבית. מבלי להמעיט בערך המופעים, שחלקם היו ראויים מאוד, תגובות הקהל, תחושת האחווה והאווירה בחוצות בין מופע למופע, הם שסיפקו את מרבית ההנאה.

אם כבר לבד

ישראל

המופע התיאטרוני "אם כבר לבד" מתרחש באוטובוס אמיתי. קהל ההצגה מורכב ברובו מנוסעי אוטובוס אמיתיים שלא בהכרח ידעו מראש, או בדיעבד, שהם הולכים להעביר את הנסיעה הביתה בחברת 6 דמויות בדיוניות, שיהפכו את הנסיעה לחווייה תיאטרלית קרקסית ומצחיקה. הדמויות, שלכל אחת מהן רקע שונה (שיכור, שחקנית מתוסכלת, זוג שרב על הוצאות להימורים וכו'), עולות בזו אחר זו לאוטובוס בתחנות שונות לאורך מסלול הנסיעה, משלמות כנוסעים מן המניין ונוסעות באוטובוס ככל שאר הנוסעים.

לעיתים, הדמויות מפתחות אינטראקציה בינן לבין עצמן ולעיתים עם נוסעי האוטובוס. לדוגמא, כאשר אחת הדמויות נקלעת למצוקה, מספר דמויות מנסות לסייע לה. לפעמים גם נוסעים מסוימים, שאינם בטוחים כי מדובר בקטע מבוים, מנסים אף הם להושיט יד. בכל נסיעה מן הסתם מתקיימות אינטראקציות שונות, בהתאם לנוסעים המזדמנים ולשאר המשתנים הבלתי תלויים בשחקנים, אך תמיד על הבסיס הדרמטי המוכן מראש.

מתוך "אם כבר לבד". צילום: שיר לי ווגנר

סוד קסמו של המופע טמון בעובדה שבניגוד להצגות רחוב קונבציונאליות, שגם בהן יש בדרך כלל מימד לא קטן של אלתור, כאן הקהל לא תכנן מראש לראות את ההצגה. ההצגה במידה רבה "נכפית" על הקהל ואינה חושפת את עצמה כהצגה, אפילו לא במשך מספר דקות לאחר שכל השחקנים יורדים מן האוטובוס, אפילו לא כשבזמן הנסיעה נשמעות מחיאות כפיים ספונטניות מצד הנוסעים (מה שקרה מספר פעמים בהצגה שבה נכחתי).

אבל הקסם הגדול ביותר לדעתי, וזאת יאמר לזכות היוצרים, הוא בתגובות הקהל. התיאטרון האמיתי, כפי שאמר ברכט, הוא התיאטרון של היומיום, התיאטרון שנמצא ברחוב, האותנטי, וזה בדיוק מה שקורה במופע "אם כבר לבד". החווייה שהמופע מספק אינה רק חווייה של צפייה בהצגה, אלא גם של צפייה בקהל והרגשת השתייכות וחיבור לקבוצת אנשים זרים שבמקרה עלו על אותו האוטובוס.

אם כבר לבד

בימוי: רועי הרץ רוסו

שחקנים יוצרים: מיטל בן יהודה, רועי הרץ רוסו, איתן כרמלי, אורי לוין, מיכל פלח נעים, אביטל תדהר.

מוזיקה: גלעד תדהר

ייעוץ אמנותי: קרין שטאנג

סספנד'ס טנגו

שיתוף פעולה בין אמני קרקס אווירי מצרפת לאמנית וידאו מישראל.

המופע "סספנד'ס טנגו" הנו מופע מחול המתרחש על קיר ענק של בניין על הטיילת. הרקדן והרקדנית המופיעים קשורים בחבלי גומי מן הגג ותלויים למעשה בין שמיים וארץ, כשהקיר מאונך להם. כך הם יכולים לקפץ, לדלג, לשהות באוויר ולבצע מהלכי מחול שלא היו מתאפשרים על הקרקע ונראים כאילו נלקחו מתוך משחק מחשב. על רקע הופעתם מוקרן על הקיר וידאו ארט ומושמעת מוזיקה משתנה בהתאם לקצב הריקוד.

מחזה מרהיב לא פחות מההופעה המרהיבה למעלה, סיפקו מאות האנשים שעמדו למטה עם צוואר מורם כדי לא להפסיד את האקשן. והאקשן (לא רק תנוחת העמידה) היה עוצר נשימה. הכוריאוגרפיה המחושבת של הרקדנים יצרה תחושה של זרימה וריחוף. אלמלא התנועות העדינות וה"ריקודיות" של הרקדנים, ניתן היה לחשוב שספיידרמן הגיע העירה.

הודות לגודלו העצום של הקיר ולחלל החיצוני שבו מוקם המופע התאפשר להמוני אנשים לצפות בו יחד. האווירה לאורך המופע, כמו בהרבה מופעים אחרים של הפסטיבל, הייתה שלמרות הטרוגניות הקהל ומניין משתתפיו, הוא היה כאיש אחד. בין אם בחרדה לגורל הרקדנים, התפעלות מאפקט תאורה דרמטי או מכל הקונספט האמנותי המיוחד, בין אם הצופה שלידך היה נער מתבגר או זוג צעיר עם תינוקת, החווייה הייתה משותפת. זו בדיוק המהות של תיאטרון רחוב במיטבו.

סספנד'ס טנגו

רקדנים: אריק לקומט וויולאן גארו, צרפת.

כוריאוגרפיה: אריק לקומט ואודיל גייסן.

מוסיקה: ג'ררדו ג'רז לה-קאם.

וידאו ארט: אסנת עילם, ישראל.

רצח במוטל

צרפת

במופע "רצח במוטל" מגלמים שני אנשים, ללא מילים, כמה מסצנות המתח המפורסמות של הקולנוע בכלל ושל הקולנוע של היצ'קוק בפרט. לרשות השחקנים עומדים מספר אביזרים, כגון בד אדום המסמן דם, מסגרת עץ המסמנת חלון, וילון המסמן מקלחת וכו'. לאורך רוב המופע, בעת ששחקן אחד התעסק עם אביזר מסוים בצד אחד של הבמה, השחקן השני דובב במיקרופון את הסאונד שהיה אמור להתחולל בעת הסצינה. לדוגמא, בעת שהשחקן עם האביזרים גילם שודד והלך בצעדים חרישיים, השחקן השני יצר דרך המיקרופון סאונד קומי של צעדים.

אך גם לרשות השחקן בצד של המיקרופון היו לא מעט אביזרים. כך לדוגמא, סאונד הצעדים הופק באמצעות כיווצ'וץ' של סלילי טייפ ישנים. כאשר הדמות השנייה הלכה על חצץ, נגס השחקן שליד המיקרופון בביסקוויטים כדי ליצור את הסאונד המתאים וכאשר הייתה סצינה של שבירת חלון הוא הכניס כוס זכוכית לשקית ושבר אותה ליד המיקרופון. כמובן שכל המהלכים הללו היו גלויים במכוון ולעתים אופן יצירת האפקט היה לא פחות משעשע מן האפקט עצמו.

 

מתוך "רצח במוטל"

לעתים הייתה א-סינכרוניזציה (מתוכננת כמובן) בין שתי הדמויות, מה שהגביר אף יותר את המודעות העצמית ואת האפקט הקומי. לדוגמא, הניסיונות הראשונים של שבירת הכוס לא עלו יפה ועד שהכוס לא נשברה, לא התחולל סאונד של שבירת חלון ולכן הדמות בקצה השני של הבמה לא יכלה להמשיך בעלילה שלה. לבסוף, כשהכוס נשברה, הדמות בקצה השני אפילו לא הייתה מוכנה לכך.

"רצח במוטל" הוא דוגמא לתיאטרון רחוב קלאסי. הוא פונה לקהל מכל המינים וכל הגילאים (לא רק לחובבי היצ'קוק), אינו וורבלי, אינו מצריך תאורה מתוחכמת מדי ומבוסס ברובו על יצירתיות וכישרון השחקנים. הפשטות הזאת אולי אינה המצרך הלגיטימי היחיד בפסטיבל תיאטרון רחוב, אבל אם לשפוט על פי תגובות הקהל, היא לפחות הבסיס.

מאת ובביצוע: ברי דה בנאן

בת ים חתולית

רשמים מפסטיבל בת ים לתיאטרון רחוב

מאת: אפרת קדם

תיאטרון ברחוב, כמו שמנוסח בבת ימית אם להיות נאמנה למקור, זוהי חוויה ייחודית בעיני ובה ה"רשות נתונה". לא במובן האלוהי של המונח, אלא במובן הזה שבו שני השותפים ההכרחיים והמשמעותיים ביותר בחוויה התיאטרלית, השחקנים והקהל, הם נטולי עכבות. השחקנים והיוצרים חופשיים ומשוחררים מהמחויבות, המעיקה לעתים, של מוסכמות קונבנציונליות כגון הצגה באורך מלא, שימוש בחלל סגור, "תמורה לאגרה" בבחינת תשלום הכרטיסים (המופעים כולם בחינם) ויכולים ליצור ולעשות את הדבר הכי הזוי או שרוט שעולה בדעתם, הרבה פעמים כזה שלא ניתן לעשותו במסגרות אחרות. ואילו הקהל גם הוא חופשי מכבלי אותן המוסכמות ויכול לבוא בכל שלב, לדבר או לאכול בזמן המופע והכי חשוב – ללכת ולעבור הלאה אם לא מספיק מעניין לו. כך נפגשים השחקנים והקהל כמו שני חתולי רחוב למפגש מעט אכזרי בכנות וחוסר ההגנה שלו. לא מקרה הוא שסמלו של הפסטיבל הוא של חתול שלוף ציפורניים. זהו מפגש בלתי אמצעי שבו המופיע אינו מוגן במעטה העוטף של התיאטרון הקונבנציונלי ולעתים אף זוכה לתנאי "שטח" לא תמיד פשוטים כמו רעש רחוב/מסוק שעובר/ תנאים משתנים של מזג האוויר וכמובן ההמולה הכללית עם קשייה הייחודיים של התרבות הישראלית "מאותגרת" האדיבות ועתירת דחיפות, ישירות, בוטות והבעת חוות דעת בקול רם באמצע מופע למול עיניו של השחקן….נו שוין.

האווירה בבת ים היא נעימה ולא יומרנית. בכל כיכר או נקודה מרכזית ישנם נותני שירות צעירים ואדיבים השמחים לתת מידע לגבי מיקום ושעות האירועים, ועלון המחולק חינם אודות המופעים דרכו ניתן למצוא ולהתמצא בקלות. הרחוב הראשי סגור לתנועה והאנשים הרבים מטיילים בו ותרים אחר מופעים שונים ומשונים. יש הרבה רוח באוויר שכולנו תקווה שהיא כבר רוח סתווית המבשרת את קץ החמסינים המעיקים (ובייחוד זה ששרר באותו היום).

המופע הראשון בו נתקלתי (ללא תכנון מראש – מודה) היה המופע של  תיאטרון פלייבק "הדים" שאותו, יש להודות, לא ראיתי עד תומו בעיקר הודות לסאונד הצווחני והצורמני שהיה כבר בשלב מוקדם בלתי נסבל. אך לעצם העניין, הקבוצה בעצם הציגה תרחיש של שוד בנק ובעזרתו של הקהל ובשיתופו מספרים את הסיפור עם האינפוט שאנשי הקהל מביאים. עבודתם דומה מעט לעבודת המקהלה (לפחות בדוגמאות הראשונות אותן ביצעו מהרעיונות של הקהל) במובן של עבודה משותפת ובה חוזרים על כמה משפטים בוורסיות שונות, בצורה ריתמית עם מקום לאלתור בניואנסים שונים. כאשר נראה כי השחקנים המיומנים בעבודה בסגנון הזה – ובעצם התוכן משתנה מפעם לפעם בהתאם להצעות ולסיפורים הבאים מהקהל. אין זו מלאכה פשוטה לקיים תיאטרון פלייבק ברחוב, בייחוד בנסיבות בהן הרבה מהאנשים נקלעים להיות קהל ולא בהכרח התכוונו לכך, ועל אחת כמה וכמה כשהקהל בתיאטרון פלייבק הוא שותף פעיל.

מתוך המופע  ווילהאוס

המשכתי למופע אחר – ווילהאוס (the wheel house) , או בתרגום חופשי "בית הגלגל" של קרקס Acrojou הבריטי. מופע של גבר ואישה הנעים בתוך גלגל שהוא ביתם והאפיונים שלו הם על זמניים – שעון מחוגים, כביסה תלויה על חבל, שידת מדפים והכל כאילו מאיזה עולם אחר, לא מוכר, כולל הלבוש שלהם. את כל האינטראקציה ביניהם כזוג ועם העולם הסובב אותם הם מקיימים בתוך ומתוך הגלגל, תוך שהם מתגלגלים זה בזה, בתוך הגלגל. בתחילת המופע הם ממש מתגלגלים, כשהקהל עמם, אל עבר אזור ההצגה ובתומה מתגלגלים בחזרה אל נקודת המוצא, כך הכינוי מעשייה אקרובטית בהחלט תואם את האירוע. לצערי חווית הצפייה שלי הייתה כה מתסכלת עקב ההליכה הצפופה של הקהל והקרבה לגלגל עצמו שאפשרו לראות רק מבעד לשערות של זה שנעמד לפנייך ושל זו ששלחה את הילדים קדימה והם קצת דרכו עלייך בדרך ונותרת מאחור… אך ממה שהצלחתי לתפוס ולהקשיב אכן מדובר במופע קצר וקסום.

המופע הבא שאליו הגעתי היה אנונימוס של הכוריאוגרפיות רחלי זוהר וסמדר כהן בו המופיעים בעלי פנים כחולות, חולצות אפורות, מכנסי ג'ינס ונעלי סניקרס (מעין תלבושת אחידה), ומנהלים אינטראקציה תנועתית של הליכה במקום (שיכול להיות רחוב או כל מקום אחר). עם קשת מגוונת של מפגשים, יחסים וצורות במרחב, שיכולים להיווצר כתוצאה מהחומר הבסיסי הגולמי הזה של הליכת רחוב פשוטה לכאורה.

בשלב זה, שפחתכם החרופה והעייפה נאלצה להצמיד את ישבניה אל קרקע כלשהי וסוף סוף גם לראות משהו מהתחלה ועד הסוף – משב מרענן של חווית צפייה….

לבסוף, ראיתי חלק ממופע קצר שנקרא home is less  אותו יצרה איריס סמרה שנכנסה לעולמה של הומלסית המגדלת בובות ברחוב ובונה עולם שלם משל עצמה עם אירועים, חגיגות, שירים וטקסים "אוטרקיים". בעיניי, היא לא הצליחה לייצר תקשורת עם הקהל (ייתכן שתרמו לכך היעדרם של אביזרי הגברה מכל סוג שהוא) אלא בעיקר מעין הצצה לעולמה הפרטי של חסרת הדיור הזו ואולי לעולמם של חסרי הדיור בכלל. המופע, כפי שסמרה עצמה מעידה, נוצר מתוך המחאה החברתית דאשתקד (זוכרים?) שיריית הפתיחה שלה היתה כשאנשים יצאו לרחובות וגרו באוהלים…

יצאתי מבת ים בתחושה חביבה בהחלט של תיאטרון חי ונגיש ובמובן מסוים גם קליל ולא מחייב. כמו בכל פסטיבל, חלק מהמופעים איכותיים פחות וחלק מהמופעים איכותיים יותר, אך החוויה בכללותה היא מומלצת בהחלט.

מועדים לשמחה!