צ'כוב בלבן

ביקורת ההצגה "הנזיר השחור"

מאת: יאשה קריגר

שמות כמו אנדריי ואסיליץ' קוברין ו-יגור סימיוניץ' פיסוצקי כבר מעוררים בי איזה געגוע. הרגשה של בית, גם אם הוא רחוק מאוד ועתיק מאוד. בשמות האלה, בדיוק כמו בשם אנטון פאבלוביץ צ'כוב, ישנו הלך רוח מסויים, ניחוח של זמן אחר ומקום אחר, כזה שצרוב אצלי בתת ההכרה באופן בלתי נמנע. זה לא מוזר, הרי קוראים לי יאשה. ומאידך, בהחלט מובן לי כיצד השמות האלה עשויים לגרום תחושת זרות וריחוק עבור מישהו אחר, כיצד ההגייה שלהם משמעה שבירת שיניים ותו לא. לשמחתנו, צ'כוב השכיל לצקת לתוך יצירותיו לא רק צורה ואווירה הממחישות זמן ומקום, כי אם גם תוכן ומשמעות, שיכולים להיות נהירים ומסקרנים לכל אחד, גם למי שאינו בקיא בשפה ובשמות הרוסיים.

העבודה התיאטרלית על טקסטים של צ'כוב (בין אם מדובר במחזותיו או בסיפוריו הקצרים), מציבה בהכרח שאלות מרתקות לגבי הביצוע, שאלות שנוגעות באופן ישיר באותו הריחוק הצורני או במילים אחרות ב'רוסיות הכבדה' של הטקסט. על רבות מן השאלות הללו עונה בהצלחה ההצגה החדשה של תיאטרון מלנקי, 'הנזיר השחור'.

הסיפור מספר על אנדריי ואסיליץ' קוברין (רודיה קוזלובסקי), סטודנט ממוסקבה השוקד על עבודת ההסמכה שלו. קוברין נענה להזמנת האפוטרופוס שלו, יגור סימיוניץ' פיסוצקי (יצחק פקר), להעביר את חופשת הקיץ בביתו שבכפר. מלבד בתו היחידה, טניה (אנה סטפן), לפיסוצקי מזור אחד בחייו: הגן המפואר שלו. בגן הזה מושקעים כל מאמציו הפיזיים, האינטלקטואליים והרגשיים. למעשה דאגתו העיקרית של פיסוצקי היא גורלו של הגן לאחר מותו, וכאשר מגיע קוברין אל בית ילדותו ופוגש את טניה, אותה לא ראה מאז הייתה ילדה, פיסוצקי מציע את ההצעה המתקבלת ביותר על הדעת: להשיא את טניה לקוברין בכדי לשמור על הגן. טניה, מצידה, מאוהבת בקוברין עד מעל לראש וקוברין מסכים להצעת האב. אלא שעוד בטרם הנישואים, מתחיל קוברין לראות בדמיונו את הנזיר השחור, דמות מסתורית מאגדה מעורפלת שנתקעה בראשו. הנזיר השחור (דימה רוס) הוא חכם ויודע-כל, בן אל-מוות ועוד מיני סגולות מסתוריות. וכמובן שהוא פרי הזייתו של קוברין ותו-לא.

לאחר החתונה ועם המעבר למוסקבה, בכדי שיוכל קוברין להמשיך ולעבוד על עבודת ההסמכה שלו באקדמיה, פוקד אותו הנזיר השחור יותר ויותר וקוברין מוצא את מנוחתו בעיקר במפגשים עמו. אלא שלילה אחד טניה עדה להזיתו של בעלה ונבהלת. שום אפשרות אחרת לא עולה בדעתה מלבד זו שמדובר במחלה אותה יש לרפא. מכאן והלאה קורה רצף של ארועים שישפיעו על חייהן של שלושת הדמויות, וכמובן על גורלו של הגן המופלא.

ברמה התוכנית מעלה צ'כוב בסיפור הזה מספר שאלות, שעוברות כחוט השני ביצירותיו. הקשר בין האדם לטבע ולאן מועדות פניו? מהו טיבה של הגאונות, והאם זו קיימת בכלל? והשאלה העיקרית, שהעסיקה רבות את צ'כוב – הבחירה. אלא שבניגוד לדור שלנו, אותו מעסיקה בעיקר השאלה 'מה לבחור?', את בני דורו של צ'כוב העסיקה השאלה 'האם לבחור?'. מוטיב החיים המפוספסים ביצירותיו של צ'כוב הוא תוצר של חוסר היכולת של הדמויות שלו לבחור. עוד לפני שמדובר על בחירה טובה ובחירה רעה – חוסר היכולת שלהן להעז ולעשות בחירה הוא הדומיננטי ביותר.

הטקסט של צ'כוב הוא ענייני ותמציתי מצד אחד, זהו אינו טקסט שמתפייט לשם הפיוט עצמו. מצד שני, הוא עשוי להישמע גדוש ועמוס, שכן עיקר התוכן שלו נמצא מאחורי המילים ולא במילים עצמן. מה שעלול להוסיף עוד לכובד שלו באזני הקהל המודרני הוא הנטיה לגינונים ונימוסים, שלמעשה משקפים באופן ישיר את רוח התקופה, סוף המאה ה-19 ברוסיה. כשם שקוראים לדמות בשמה הפרטי ובשם האב שלה, וכשם שהאנשים לבושים ב"חליפת קיץ שלושה חלקים" למרות החום השורר, כך גם המשפטים של צ'כוב, "לבושים יפה" כדי להביע רעיון מסוים, או להיות חלק ממכלול רעיוני מסוים.

בעיבוד התיאטרלי של מלנקי (בתרגומו של יפים ריננברג) הטקסט נשאר סיפורי, כך שהשחקנים מתפקדים גם בתור הדמויות וגם בתור המספרים. כל אחד מהשחקנים בהצגה נושא בכישרון רב את המשקל הלא קל של הטקסט היפה הזה, ועבודת הבימוי של איגור ברזין מלחימה יפה את כל המהלכים ליצירה אחת בעלת אופי ייחודי. ההצגה דורשת מאמץ מן הצופה, אכן דרוש אורך-רוח מסויים על-מנת לצלול להוויה הצ'כובית למשך שעה וחצי. אך ישנם בהצגה מספיק רגעים מתגמלים עבור המאמץ הזה. מלבד המשחק המצויין של השחקנים, תורם לכך מאוד הצד הויזואלי של ההצגה, שבשימוש מושכל ועתיר דמיון, מצליח ליצור עולם קסום באמצעים פשוטים. התפאורה והתלבושות המתוחכמות שעיצב ודים קשרסקי, והתאורה היפהפיה של מישה צ'רניאבסקי ואינה מלקין, יוצרים הצגה לבנה, קסומה ותיאטרלית מאוד. באולם הקטן של המרכז הגאה בגן מאיר, המשמש כביתו של תיאטרון מלנקי, צ'כוב חי ונושם במלוא הדרו. אם הקהל מוכן ומזומן למפגש אינטימי עמו – זוהי הזדמנות מצויינת.

 "הנזיר השחור" מאת אנטון צ'כוב, תיאטרון מלנקי,

תרגום: יפים ריננברג

בימוי: איגור ברזין

שחקנים : רודיה קוזלובסקי, דימה רוס, אנה סטפן, יצחק פקר

מוזיקה:יבגני לויטס

תפאורה ותלבושות: ודים קשרסקי

עיצוב תפאורה: ודים קשרסקי

תאורה: מישה צ'רניאבסקי, אינה מלקין

מומלץ לעקוב אחר מועדי הצגות נוספים באתר תיאטרון מלנקי.

כל העולם במה

מאת: מערכת מרתה יודעת

* השחקנית הנהדרת סאלי הוקינס, עומדת לככב בהצגה "קונסטלציות" שהולכת להציג על במת תיאטרון דיוק אוף יורק שבלונדון. ההצגה, המספרת בין היתר על הקשר בין דבוראות לבין עולמות מקבילים, עלתה לראשונה בסטודיו הקטן של תיאטרון הרויאל קורט, וכעת עומדת לעשות צעדיה באולם קצת יותר גדול, החל מה-9 לנובמבר.

*ההצגה עם השם המפוצץ משהו (אפילו לא ננסה לתרגם את זה) Sex Tips for Straight Women from a Gay Man, עומדת לעלות בחורף הקרוב על במת תיאטרון אוף-ברודווי. הספר על פיו מבוסס המחזה מככב בסרט החדש "הופ ספרינגס". המחזה נכתב על ידי המפיק מאט מרפי וג'ים ברוש, ומביע כבר מכותרתו את הסיפור המסקרן. ההפקה עומדת להכריז בקרוב על הליהוק ותאריכי הבכורה, כמו גם, כמובן, באיזה תיאטרון היא תציג.

מתוך ההצגה "קונסטלציות"

* המחזמר "Silence!", המבוסס על פי הסרט "שתיקת הכבשים", עומד לפתוח את שעריו לכבוד השחקן רנדי הריסון (מי שגילם את ג'סטין בסדרה "הכי גאים שיש"). הריסון עומד לגלם את ד"ר צ'ילטון, האויב של חניבעל לקטר. הצגות עם הרכש החדש החלו כבר מה-15 לספטמבר.

* לאחר ההצלחה המסחררת של "אנרון", המחזאית לוסי פרבל והבמאי רופרט גולד משתפים פעולה בשנית ומציגים את ההצגה החדשה באמתחתם – "האפקט". ההצגה, הבוחנת את הקשר בין אהבה, שפיות ותרופות, עומדת להציג על במת תיאטרון Cottesloe בלונדון, החל מתחילת נובמבר.

* סיגורני וויבר האגדית חוזרת אל במת התיאטרון. ההצגה החדשה "ווניה וסוניה ומאשה וספייק", מאת כריסטופר דוראנג, מהווה מעין הומאז' מודרני למחזותיו של צ'כוב. היא הועלתה על במת תיאטרון ניו ג'רזי בספטמבר, ועומדת להציג שם עד ה-14 לאוקטובר. ההצגה, שבוימה על ידי ניקולס מרטין, מספרת על ווניה, ואחותו למחצה, סוניה, המבקשים להעביר עוד יום של שגרה בבית החווה שלהם. אך במקום ליהנות מעוד סיור בגן הדובדבנים, הם נאלצים להתמודד עם אחותם השחקנית המפורסמת, מאשה, המגולמת על ידי וויבר, החבר התורן שלה ספייק, מנקה מלאת מרץ ומסיבת תחפושות אזורית. ההצגה מיועדת לכל אוהדי ושונאי צ'כוב באשר הם. מי יודע, אולי הפעם הדמויות כן ייסעו למוסקבה.

מאחורי הקלעים – מפי כרטיס כניסה

מאת: נועה בן ארי

ההורים שלי הולכים לקרוע אותי… אני מת על בטוח. שבועות אני כבר יושב להם על הראש, מסביר להם שאני כבר בוגר ואחראי, שהיציאות המשפחתיות המשותפות האלה זה ממש פאדיחות בגילי, שאף אחד לא יוצא לבלות עם ההורים שלו.. סוף סוף הגיע הרגע שבו הם נשברו ואמרו שאני יכול לצאת בלעדיהם בערב, בתנאי שאהיה צמוד לאחי הקטן כל הזמן ולא אעזוב אותו אפילו לרגע.  ומה אני עושה? מאבד אותו!!

גם ככה המצב רוח בבית על הפנים.  אבא לא מפסיק להתמרמר על "תרבות האינסטנט", שהיום רק באים "לדפוק כרטיס", "להשתמש ולזרוק", הכול מהיר, הכול כניסה חד-פעמית. אמא לא מפסיקה להתלונן ש"מוכרים אותנו בזול" ומפחדת מהיום שבו כבר לא נהיה בתוקף.

איך אני מסביר שיצאנו שניים וחזרתי אחד? הם בחיים לא יאמינו שזה לא באשמתי.  אנחנו מחוץ לאולם בדרך להיכנס, פתאום הסדרן ,כמו איזה סלקטור אימתני, מפריד בינינו בכוח.  אני שומע אותו אומר: "אין בעיה, גבירתי.  את זה נשמור לבעלך.  רק קחי בחשבון שאת המאחרים  אנו מושיבים ביציע עד ההפסקה.  מה השם שלו?" אני בפאניקה. שונא מאחרים. מה פתאום יציע? איך אזהה איפה ועם מי ג'וניור נמצא? והגברת אפילו לא מתווכחת. מנידה ראשה בהסכמה.  הלו?..  תתעצבני, תתחנני, תסבירי שאין חניה, שהיו פקקים, שהגעתם מרחוק, שאת חייבת לשבת ליד בן-זוגך להסביר לו את העלילה, שאת מפחדת מהחושך… כלום. אחי נדחף אל מגירת ה"מתעכבים" ואני היישר אל תיקה של המהנהנת, נחנק בין הטישו, לבין המנטוס, הליפסטיק, חוברת הסודוקו, הסוודר ומחליק השיער.  מחליק שיער? באמת??

אני מדמיין את אמא בוכה למה אלוהים עשה לה את זה: "למה לא ברא אותנו "מנויי פרימיירה"- עם שורה קבועה וכסא קבוע, ככה אולי כל זה לא היה קורה.. אבא יושב לידה, שפוף, מקומט, ממלמל: "מה בסך הכול רצו? לעשות קצת כיף? לראות איזו קומדיה נחמדה? לצחוק קצת? לאפשר לאחרים לצחוק?" ואמא ממשיכה: " למה לא ברא אותנו 'כרטיסי ביקור' או 'כרטיס תושב'? ככה לפחות מי שהיה מוצא, היה יודע לאן ולמי להחזיר."

מלחיץ אותי שאולי הבעל לא יגיע ואחי ישכח שם לתמיד..  מכיר את הבעלים האלה.  אומרים שהם רק מחפשים חניה/ יגיעו ישר מהעבודה/ קופצים להוציא מזומן ובעצם חוזרים הביתה/ נוסעים לחבר/ עוצרים באיזה קיוסק לראות את המשחק.

אני חייב לצאת מהתיק הזה.  איכס… יש פה ריח של טונה.. טונה? באמת??  אם רק אצליח להציץ החוצה, אוכל למפות את השטח  ואז צניחה חופשית לרצפה.  במקרה הטוב, אם יהיה לי  מזל, מישהו יראה, ירים אותי ויעביר אותי לסדרן.  משם, הדרך למגירה- קצרה.  במקרה הפחות טוב, ידרכו עליי עד אובדן הכרה ובבוקר למחרת ייקחו אותי למחזור.  מצד שני, לפחות לא אצטרך להראות את הפרצוף שלי בבית.  הופה! אני שומע אפצ'י.  זה הקיו שלי להיצמד לטישו.  "תקנח או לא תקנח"- זאת השאלה.