דבר העורכת

לעיתים, נדמה כי לפרינג' יש את אותו מספר ההגדרות כמו מספר הצופים בו והיוצרים אותו.

אחדים אומרים כי פרינג' מתייחס לתיאטרון אחר, המתעסק בנושאים שהבמה הממסדית אינה מעזה להתעסק איתם. אחרים אומרים כי פרינג' הנו תיאטרון אוונגרדי, ניסיוני, המגדיר מחדש את היחסים עם הקהל. חלק טוענים כי פרינג' מכיל אך ורק הצגות בלתי תלויות, עצמאיות ואינן נתמכות מבחינה כלכלית,  חלק אחר מסייג זאת ואומר כי פרינג' הנו בית להצגות חסרות תקציב, שסביר להניח כי לא היו מוצאות במה אחרת. יוצרי תיאטרון אחדים טוענים כי פרינג' נועד כדי להחליף את התיאטרון הממסדי ולתת לו סנוקרת בפנים. חוקרים שמנגד גורסים כי פרינג' הנו תוספת משמעותית לתחום אך צריך את שני הצדדים של המטבע, הן תיאטרון ממסדי והן תיאטרון פרינג', בכדי שתחום התיאטרון יהיה שלם. משוגעים אחרים, מרחיקי לכת וטוענים כי פרינג' הנו סדרת מד"ב מופתית המציגה בימים אלו את העונה הרביעית שלה, ובדרך מחרפנת את דעתם של הצופים המושבעים….

גיליון זה, מוקדש כולו לתיאטרון פרינג', בדרך זו או אחרת. במגוון הכתבות ודרכן, החלטנו להתקיף את הסוגיה בכל מיני אופנים ומכל מיני צדדים ולנסות לענות על השאלה האולטימטיבית – על מה לעזאזל אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על פרינג'?

מקווים שתיהנו,

                                                אירית ראב

                                                עורכת מרתה יודעת

בראשית היה אדם

סקירת ההצגה "היריקה"

מאת: מור זומר

איש פשוט, נורמטיבי לכאורה, סופג יריקה בפניו מנהג צעיר הטוען כי "חתך" את נתיב הנסיעה שלו בכביש; זוהי נקודת הפתיחה של "היריקה", מחזה מאת גדעון רייכר שהוצג לראשונה במסגרת "צו קריאה 7” בצוותא, במרץ השנה.

גידי הוא אדריכל מצליח, כבן ארבעים; הוא נשוי למורה ואב לבן בגיל ההתבגרות. חייו מתנהלים על מי מנוחות עד שביום ככל הימים הוא מוצא עצמו במרכזה של סאגה אלימה בדרכים, כאשר "בריון צעיר" נלחם עימו על מקומו בכביש וגידי "חותך" אותו. הצעיר לא נשאר חייב ודוחק את גידי לשולי הכביש, שם הוא מאלץ אותו לפתוח את חלון רכבו- ויורק בפניו.

גידי מאבד את עשתונותיו. הוא אינו מסוגל להשתחרר מתחושת ההשפלה ומוכן לעשות כל דבר בכדי לנקום בצעיר שירק בפניו: גם כאשר מתברר לו כי הצעיר הוא בנו של קבלן עימו הוא עובד, והוא למעשה מקור רוב פרנסתו; גם כאשר הצעיר מציע להתנצל בפניו ולשכוח מכל העניין; גם כאשר אשתו מפצירה בו שיפסיק משום שהוא גורם לה תסכול וכאב; גם כאשר המשטרה מקלה ראש במקרה בתואנה שאין מדובר בתקיפה של ממש. גידי מפתח אובססיה לדחף הנקמה, וכל האמצעים כשרים. גם אלה שאינם כשרים.

הקרב שמנהל גידי על מקומו בכביש הוא מעין מלחמת הישרדות, הוא דוחף ונדחף, דוחק ונדחק ולבסוף מסיים כאשר ידו על התחתונה והוא מוכרז כחלש בעולם בו החזקים שורדים. לאחר מכן מתרגמת מלחמה זו להישרדות יומיומית, הנימוסים אל מול ההתמודדות בג'ונגל החיים; האדם ה"נחמד" והרגוע מוותר על נועם הליכותיו בכדי לדרוש בחזרה את כבודו שנרמס לכאורה, ובכך הופך עצמו ל"חיה" בדיוק כמו מושא תלונותיו. החזקים הם בעלי המרפקים, אלה שמכירים את האנשים הנכונים ויודעים "לשכנע" בדרכם את מי שזקוק לשכנוע; החלשים הם אלה שקולם אינו נשמע משום שאינם צועקים, משום שהם מבקשים לפתור דברים בדרך החוק, ומגלים כי נקלעו לעולם בו אין דין ואין דיין.

לאט לאט משיל גידי מעליו את שכבות הנימוס והאנושיות, גם באופן מטפורי וגם פיזית; התהליך מודגש באמצעות הסרת שכבות של בגדים: קודם המקטורן, לאחריו החולצה ולבסוף – השפיות. הוא נשאב לתוך מערבולת של זעם ואינו מסוגל לשוב לחייו הקודמים עד שימוצה הדין עם תוקפו, בין אם באופן חוקי ובין אם בדרכים אלימות. למעשה, הוא מוביל את עצמו לדרך ללא מוצא ומדמה עצמו לאנשים מהם הוא סולד; האלימות גואה בו באופן לא פרופורציונאלי למעשה עצמו, והוא מותיר שביל בוער מאחוריו בעודו מחפש בנרות דרך להציל את כבודו. לאחר שהפקיר עצמו לכעס ולתאוות הנקם, גידי אינו יכול עוד לפענח באופן הגיוני את המתרחש סביבו. חייו מועלים לעולה על מזבח הכבוד.

אשתו של גידי מגלמת את המצפון, קול ההיגיון לכאורה. בתור מורה היא סופגת יריקות לעיתים קרובות; מנגבים וממשיכים הלאה, היא אומרת. במובן מסוים היא מסמלת את הקיצון השני, הקרבן, הקדוש המעונה המפנה את הלחי השנייה. היא נתקלת בגילויי אלימות, וכמו גידי שלפני התקרית, מניחה לכך וממשיכה הלאה בחייה; כפי שאנו, הצופים, עושים מבלי לשים לב כמעט מידי יום כאשר אנו נתקלים בסיפורים דומים. במידה מסוימת, גם אנחנו הפכנו לבלתי רגישים, אולי אדישים, לאלימות הגואה. לאט לאט מגלים בני הזוג כי היכרותם לאורך השנים שטחית כמו כל מערכות היחסים האחרות בהצגה; הכול למראית עין, הכול מחזה תעתועים: המשפחה המושלמת, האופי המתון והנוח, הפרנסה הטובה. הכול מתפוגג כמו ערפל כאשר גידי מעומת עם יצריו, עם כעסיו הקמאיים, עם הצורך להיאבק בבוץ כמו כולם ולא לבדל את עצמו מהם. נראה שבני הזוג כמעט שאינם מכירים זה את זו, ועולה התהייה על מה, אם כך, דיברו במהלך כל שנות נישואיהם. האישה הננטשת לטובת המאבק בזעיר אנפין שמנהל בעלה כנגד ההתנהלות הגסה המקובלת מגיבה בבכי ובניסיונות כושלים להחדיר בו שכל. לבסוף גם היא אומרת נואש ומבקשת שיעזוב את הבית.

 בסופו של דבר, “יריקה" היא הצגה על הרגע בו אדם לא יכול עוד, סיפורו של אדם המגיע לקצה יכולתו. האם זה סיפורה של החברה הישראלית הנכנעת לאלימות, לבהמיות, לחוקי הג'ונגל? האם זה סיפורו של האדם המבדל עצמו מאחרים ומגלה בסופו של יום שהוא בדיוק כמותם? או אולי מדובר בשאלה הפסיכולוגית האלמותית: האם אלימות מובילה לאלימות נוספת, וכדור השלג לעולם לא ייעצר? כמה יכול לספוג אדם, רגיל ונורמטיבי ככל שיהיה, ומה הקש הגורם לגבו להישבר בנקישה?

הכל מתפורר לנוכח האלימות היומיומית, זו שאנו נתקלים בה על בסיס יומי ואף לא מקדישים לה מחשבה נוספת.

היריקה

ההצגות הקרובות:

21.9, יום שישי 13:00 צוותא 2

26.10 יום שישי 13:00 צוותא 2

מאת: גדעון רייכר

בימוי: דניס שמע

עיצוב תפאורה ותלבושות: דלית ענבר

עיצוב תאורה: גיא גלילי

מוסיקה: דורון שלום

משתתפים: מיכאל כורש, דינה בליי-שור, שי זביב, נתלי פיינשטיין, גלעד אדלר

 

היכן השוליים של הפרינג'?

על הגדרת הפרינג'

מאת מיה אופיר מגנט

לפני מספר שנים הגיעה לארץ קבוצה של יוצרי תיאטרון מפולין כחלק משיתוף פעולה פולני- ישראלי. נכחתי בהרצאה שהעבירו בסמינר הקיבוצים, בה הציגו מספר הצגות עכשוויות של התיאטראות הרפרטוארים בפולין. ההצגות היו מרתקות ועשו שימוש בשפה תיאטרונית שונה ומעניינת. בסוף ההרצאה, כאשר נתנו המרצים זמן לשאלות, הרים אחד הסטודנטים את ידו ושאל "אם זה התיאטרון הרפרטוארי שלכם, מה יש בפרינג'?"

כפי שניתן לראות, תפקיד תיאטרון הפרינג' והגדרתו יכולות להיות שונות בתרבויות שונות. על פי הגדרתה של חוקרת התרבות ומבקרת התיאטרון ד"ר שוש אביגל ז"ל, פירוש המילה פרינג' הוא "שוליים" והיא מתייחסת לעשייה תיאטרונית מקצועית שמתקיימת מחוץ למסגרת של התיאטרון הממוסד. מבחינה כלכלית תיאטרון הפרינג' אינו מקבל את אותה תמיכה כפי שמקבל התיאטרון הממוסד (כדוגמת הבימה, הקאמרי ובית לסין).

להיבטים התקציביים יש משמעות מרחיקת לכת. מנהל תרבות מעניק מדי שנה תמיכה של כ-15 מיליון שקל לכלל פעילות הפרינג' בארץ. 3 מיליון שקל שמורים למה שמכונה "פרויקטים מיוחדים", ונשארים 12 מיליון שקלים לתמיכה בכל השאר. גם כאן מנהל התרבות קבע דירוגים והחלוקה נקבעת לפי קריטריונים מורכבים. ראשונים ניצבים "מרכזי פרינג'" – תמונע, צוותא, תיאטרון הסמטה; אחריהם "קבוצות פרינג'" – תיאטרון קרוב, תיאטרון מלינקי; ורק אז המיזמים הפרטיים. שאר הכסף מגיע מעיריות או מועצות מקומיות ותורמים פרטיים. הכנסה עצמית ממכירת כרטיסים היא נתון שולי. תשלום לשחקני פרינג' יכול לנוע בין 200 ל-300 שקלים להצגה ולפעמים גם פחות כאשר הצגה עולה כפעמיים בחודש.

התיאטרון הרפרטוארי אמור להיות גוף המונחה על ידי עקרונות איכות אמנותיים, פועל בחלל קבוע ונתמך בכספי ציבור. אולם, במציאות התיאטרון הרפרטוארי מנסה לתמרן באופן בלתי אפשרי בין אילוצים ממסדיים, כלכליים, אמנותיים וארגוניים. גם אם לפעמים ישנן חריגות ושינויים, התהליכים הם כמעט תמיד קבועים בשם החיסכון בזמן. התיאטרון הממוסד משתמש כמעט תמיד באותה שיטה לגבי בחירת הצגה לרפרטואר, עבודה עם שחקנים, בחירת במאי, עיצוב ודרך המפגש עם הקהל. הדרך הזאת נחשבת למקצועית ויעילה אך היא אינה מאפשרת מקום לניסיונות שיכולים להיות מעניינים וחשובים לעולם התיאטרון ולקהל, כמו למשל יצירה מתוך טקסט שאינו דרמטי או יצירה שהבסיס שלה כלל אינו טקסטואלי.

הפרינג' אמור לספק מסגרת להעשרת היצירה התיאטרונית. זהו לכאורה המקום בו יוצרי תיאטרון יכולים להיות חופשיים ומאושרים ולעשות מה שירצו, מתי ואיפה שירצו. אבל למעשה, הפועלים מחוץ לממסד לרוב מוצאים עצמם בחיפוש אחר קהל, חללים לחזרות והופעות ותקציב.

פרמטר נוסף להגדרת תיאטרון הפרינג' על פי שוש אביגל הוא הפרמטר האמנותי. הצגות פרינג' הן "ניסיוניות" או "חדשניות" מבחינת השפה האמנותית או האסתטית. אך האם כל הצגות הפרינג' בישראל מתאימות להגדרה הזאת? לדוגמה ההצגה "קילר ג'ו" בבימוי אלירן כספי. ההצגה מתארת את סיפורה של משפחה ממעמד נמוך שמחליטה לפנות לרוצח שכיר כדי לקבל את דמי הביטוח של האם. מבחינת השפה הבימתית שלה זוהי הצגה ריאליסטית שהייתה יכולה לעלות באיכות על מספר הצגות של תיאטרון רפרטוארי והיא מוצגת בתיאטרון הסימטה ביפו. לעומתה, ההצגה "מחקרים בטלקינזיס" שהוצגה בתיאטרון תמונע על ידי קבוצת התיאטרון של אריאל אפרים אשבל. המופע נע בין הגבולות של פרפורמנס ותיאטרון, משלב תנועה, טראש ותרבות גבוהה ומעלה יותר שאלות מאשר תשובות. שתי ההצגות מצוינות ומעניינות כל אחת בדרכה, אחת ריאליסטית והשנייה מוגדרת על פי יוצריה כ"אירוע עמום, שאי אפשר ממש להגדירו" ושתיהן מוצגות בתיאטראות פרינג'.  החוקר והבמאי משה פרלשטיין מציע כי במקום ההבחנה הלא מספקת בין תיאטרון פרינג' לתיאטרון ממסדיי, כדאי לאמץ הבחנה בין תיאטרון "פרינג'" שמתקיים אמנם מחוץ לגדרות הממסדיים אך אין בתכנים שלו ובדרכי הצגתם שאיפה חדשנית וחוקרת ובין  "תיאטרון אלטרנטיבי" שבאמת מהווה אלטרנטיבה לתיאטרון המרכזי ומעלה דרכים ושפה חדשים שמטרתם לטלטל, לעניין וליצור חוויה.

בעולם התיאטרון כיום הפך המונח "תיאטרון פרינג'" להיות רחב וחסר גבולות ומציין באופן כללי כל סוג של תיאטרון שלא שייך לזרם המרכזי. רוחב ההגדרה מציע מצד אחד אפשרויות רבות (עשרות תיאטראות וקבוצות המוגדרות כ"תיאטרון פרינג'" ופועלות ברחבי הארץ) ומצד שני גורם לחוסר מיקוד אמנותי. עלינו לשאול את עצמנו מהו באמת תפקידו והגדרתו של תיאטרון ה"פרינג'"? האם זהו המקום שנותן בית לכל היצירות שלא מצאו דרכן אל התיאטרון הממסדי? האם זהו המקום ל"תיאטרון אלטרנטיבי" בו יוצרים מוזמנים לחקור ולנסות שפות בימתיות חדשות? או אולי שילוב של השניים?

לדעתי, כל עוד התיאטרון הממסדי נותר כמעט בלתי נגיש או לא מזמין ליוצרים חדשים תפקיד תיאטרון הפרינג' לספק בית לכל הצגה, "אלטרנטיבית" או לא. עם זאת תמיד יש לשאוף לעשייה אלטרנטיבית משמעותית וחתרנית ואפשר לקוות שכמו בפולין, יהיה מקום  לחקירה וניסוי גם במסגרת התיאטרון הרפרטוארי.

מילון הפרינג' השלם

כל מה שיוצרי פרינג' צריכים לדעת

מאת: יאשה קריגר

(כל הערכים כתובים בלשון זכר. אם את לא גבר – תעשי כאילו)

א  אחר – כל מה שתיאטרון הפרינג' מנסה להיות. אלטרנטיבי, אוונגרדי, עצמאי, שוליים, אפשר לקרוא לזה בהרבה שמות. בשורה התחתונה הפרינג' תמיד שאף (ושואף גם היום) להציג אלטרנטיבה לתיאטרון הרווח במיינסטרים. מה שזה אומר בפועל זה שאין באמת דבר שאתה לא יכול לעשות בפרינג'. תמיד ימצא לפחות טמבל אחד שיאמין לך.

ב  בד שחור – המְכַסה האולטימטיבי לחללים הארעיים שבהם עולות הפקות פרינג'. ווים וברזלים שיוצאים מתוך הקיר? חלונות? מחסור בקוליסות? אין בעיה, בד שחור יסדר את הכל. אתה תדע שזה הפתרון הזול והנוח. הקהל יחשוב שזה העיצוב האמנותי.

ג   גאפה – אם אתה לא יודע מה זה גאפה, מקומך לא כאן. הדבר החשוב ביותר והשמיש ביותר בכל הפקת פרינג'. רצועות גבס דביקות שמאוגדות בציפוי פלסטי חזק, מדביק כמעט כל דבר לכמעט כל דבר, משמש גם לסימוני-במה. בקולנוע, הגאפה מכונה גם גאפר. לרוב, יש מישהו ששוכח להביא אותה וכולם מתעצבנים עליו.

 גאפה – אין דבר כזה יותר מדי

ד  דד-ליין – מושג המתייחס לרוב להגשות של הצעות ו/או פרוייקטים ו/או עבודות לפסטיבלים ו/או לקרנות ו/או לתיאטראות. זהו התאריך שחקוק אצלך בראש כעתיד מעורפל כלשהו, ושאתה תמיד נדהם מחדש לגלות שפאק – זה בשבוע הבא! במקרה הטוב אתה מספיק מוכן ומגיש את ההצעה ו/או פרויקט ו/או עבודה בזמן. במקרה הפחות טוב אתה מרים טלפון לשאול אם אפשר לקבל דחייה קטנה ומתבאס כשאומרים לך "שנה הבאה". כמו כן, ע"ע קול קורא.

ה  הקמה – השלב בהפקה שתמיד מגיע ברגע הלא נכון, ותמיד אין מספיק זמן בשבילו. יחד עם זאת, לרוב, זהו אחד השלבים הכייפים של ההפקה. כמו במילואים, זהו זמן מצויין (תוך כדי מתיחת בדים ותליית פנסים) להשלים פערים עם קולגות מן העבר, להתוודע באופן אישי לקולגות חדשות, לרכל קצת, לעשן קצת ובגדול לפרוק קצת מתח לפני ההצגה. כאשר אתה יוצא מהקמה בחמש-שש בבוקר, אחרי שעבדת כמעט ללא הפסקה מהבוקר הקודם, אתה עלול להרגיש הרגשת זיכוך מסוימת לנוכח הרחוב הריק או האנשים שרק עכשיו קמו לעבודה. אבל ההרגשה הזאת תעבור מיד ברגע שתיזכר שיש לך רק שלוש שעות לישון לפני החזרה הבאה.

ו   ועדה (אמנותית) – אוסף של אנשים, שמונו או התמנו מעצמם, בכדי לפעול במגוון רחב של תחומים הנוגעים לפעילותו של גוף או ארוע מסויים. בסופו של דבר אפשר לנקז את פעולות הועדה לפסיקה: זה כן – זה לא. הפרדוקס הזועק: פרינג' לא אמור להיות כפוף לרף תוכני או אסתטי! הוא אמור לשבור אותו! זה נכון. אבל כל עוד אתה רוצה לעסוק במעשים ולא רק לקטר על עקרונות, אתה מוכרח להבין שתמיד יש אנשים שמנהלים את המשחק. וזה לא רק עניין של כסף. גם בז'אנרים הכי פרוצים ובאמנות הכי ניסיונית, תמיד יהיה מי שיגיד לך: זה כן – זה לא.

ז  זין – זה מה שאתה מקבל על זה שבחרת לעשות פרינג' בפרט, תיאטרון בכלל, ואמנות בכלל-בכלל.

ח  חברים – הגבול בין קולגות לחברים הוא נזיל מאוד בתיאטרון ובפרינג' בפרט. מכיוון שגורלה של כל הצגת פרינג' לעד לוט בערפל – אתה יכול למצוא את עצמך מבלה המון זמן, באופן אינטנסיבי, עם אותם האנשים ואז הופס! הקשר מתנתק בחדות. לעיתים תראה אותם מספר פעמים בחודש, אולי בהפקה אחרת עוד שנתיים וכו'. זוהי חרב-פיפיות שצריך לדעת איך להתנהל עמה. מצד אחד זה נחמד ויפה, כי כולם מסביב חברים שלך. מצד שני, לא פעם תצטרך אתה לשים את הגבול בין חבר לקולגה, או מאידך להתמודד עם גבול שמציב לך חבר/קולגה אחר.

חזרות – במרתפים, במקלטים, במתנ"סים עירוניים, בבניינים מיועדים להריסה שהעיריה מתעכבת עם ההוצאה לפועל, בבתים של אנשים, בסטודיויים שכורים, בתיאטראות (עם רשות או ללא רשות), במרפסת, על הגג, בגנים ציבוריים, ברחוב, בהרכב מלא, בהרכב חלקי, בהרכב חסר, בבוקר, בצהריים, בערב, בלילה.

כמעט תמיד ללא תשלום.

ט  טכני – השלב בהפקה שעוסק בתאורה, סאונד, תפאורה ותנאי שטח (ע"ע הקמה). לרוב מדובר בשבוע טכני, למרות שבפועל לא אחת מסתפקים ביום-יומיים. הכישורים שתצטרך על-מנת לצלוח את השלב הזה ללא התמוטטות עצבים: אלתור, סבלנות, סיגריות, אלכוהול וחומרים מטשטשים אחרים, והכי חשוב: מפיק טוב.

טובה (לבקש טובה) – פועל יוצא של מצוקת התקציב בשילוב עם מזג ים-תיכוני. בשביל מה יש חברים (ע"ע)? תמיד ימצא חבר זה או אחר שיוכל לעצב פלאייר, לערוך סרטון קצר, להשאיל פנס או להגיע לתלות אותו בהקמה (ע"ע). גם כאן תצטרך להפעיל שיקול דעת לגבי הגבול הדק (שלעתים הוא די גס) בין טובה לעבודה.

י   יוצר (פרינג') – האיש או האישה שהניפו את דגלם מול השיטה, שבעיני רוחם ראו אופק אחר ואפשרויות חדשות. היוצר אינו עוד בורג במכונת התיאטרון – הוא משנה את העולם. שחקן, במאי, מחזאי – כל ההגדרות הללו בטלות בשישים ברגע שהחלטת שאתה יוצר. ואם אתה יוצר רב-תחומי (שזה יכול להיות פתרון טוב למצב שבו אתה לא יודע לעשות דבר אחד כמו שצריך אבל יודע לעשות הרבה דברים בערך), אז אתה בכלל אלוהים.

כ  כרטיסים – שניים במחיר אחד, שלושה במחיר חצי, שבעים וחמישה אחוז הנחה למחזיקי תעודת תושב, ההוא נכנס בחינם כי התפאורה זה שלו מהבית, ההיא הביאה גם את החבר שלה ולא נעים לא לתת לו להיכנס, ההוא חשוב אז בטח שהוא מקבל הזמנה. בסוף אתה תמיד נשאר עם רווח נקי שאפשר לגשת אתו לפיצוציה הקרובה ולקנות 100 גרם גרעיני אבטיח, שיהיה לחבר'ה.

אפשר 100 גרם. עע כרטיסים

ל  לו"ז הפקה (כולל לוח אילוצים, לוח חזרות, לוח טכני וכו') – במבט לאחור כמעט אף פעם לא תוכל להבין על מה היה כל הרעש והבלאגן. אבל בזמן אמת, הלו"ז הזה מכתיב את החיים שלך הרבה יותר מכל לוח שנה. שבתות וחגים בטלים, סופי שבוע הם לא מחוץ לתחום – נהפוך הוא. אין יום ואין לילה. מה יש? לו"ז שחייב לקיים את עצמו עם כל המכשלות, התקלות והבלת"מים שבו, למען מטרה אחת: ההצגה.

מ  ממסדי (תיאטרון) – אויב נפשו האהוב של הפרינג'. גם כשמקורות המימון, התכנים והאסתטיקה של הפרינג' ושל התיאטרון הממסדי הם זהים לחלוטין, עדיין מותר לך להתעמר בממסדי. כי הוא גדול ממך ויפה ממך, ובעיקר – חזק ממך. המאבק בחזק ממך מוסיף לך כוח ותחושת צדק. עם תחושת צדק אי-אפשר אמנם ללכת למכולת, אבל היא חומר בערה מצויין.

מפעל הפיס – הקזינו הציבורי הגדול, גוף ללא מטרת רווח, בין היתר משקיע את כספי ההימורים באמנות, תיאטרון ופרינג'. אחד המקורות הנפוצים (והבודדים) להשתתפות במימון של יצירה פרינג'אית. אחראי, בין היתר, לאולמות ה"אשכול-פיס" (השנויים במחלוקת) ברחבי הארץ.

נ נדודים – לרוב, הפקת פרינג' צריכה לעבור תלאות רבות בטרם תמצא לה בית, אם בכלל. ותלאות רבות מכך צריך לעבור תיאטרון פרינג' בכדי למצוא לו משכן קבע. למזלנו, המרחקים הפיזיים אינם גדולים. חווית ההומלסיות, לעומת זאת עשויה להיות חוויה מתסכלת מאוד.

ס  סבל (גם סיבולת וסבלנות) – משהו שעליך לשאת באורך רוח. לא רק בפרינג' ולא רק בתיאטרון – בחיים בכלל. כל תחום והסבל הייחודי שלו. בפרינג' הסבל מתאפיין בהרגשות כגון חוסר אונים, חוסר תגמול ושחיקה. אמרה נינה לקוסטיה: "דע לשאת את צלבך והאמן. אני מאמינה ושוב אין כאבי גדול כל-כך" (בתרגומו של שלונסקי). אמור אמן.

ע  עכו (פסטיבל) – הגדול בפסטיבלי הפרינג' בארץ ואחד הותיקים שבהם, נוסד ב-1980 על-ידי עודד קוטלר. שבוע של הצגות ומופעים נון-סטופ בין חומות העיר העתיקה של עכו.

עמותה – צורת התאגדות רשומה, הפיכה של קבוצת אנשים שעושים משהו, לקבוצת אנשים שעושים משהו למען משהו אחר. אבן דרך בהקמתו של כל תיאטרון. ברגע שפתחת עמותה (ולאחר המתנה של שנתיים) תקעת יתד בקרקע. אתה רשום. יחד עם עוד 43,000 עמותות, נכון לשנה הנוכחית.

פ  פרזנטציה – עוד שלב בהפקה שצריך בדרך כלל לעבור בדרך להצגה. פרזנטציה היא מעמד שבו מוצגת דוגמית או הצגה שלמה על-ידי היוצר/ים, מול ועדה (ע"ע) של פסטיבל, תיאטרון או מסגרת כלשהי. זהו מעמד שאינו אהוד על אף אחד מהצדדים.

פסטיבל – ארוע תחום בזמן (ובדרך כלל גם בחלל) המשמש מסגרת ליוצרים להציג את עבודתם ולקהל לחזות בעבודות אלו. בשנים האחרונות ישנו בארץ ריבוי של פסטיבלים לאמנות ותיאטרון, על כל סוגיו. איך תגיע לפסטיבל? ע"ע קול קורא.

צ  צוותא (כולל צוותא 2) – מרכז הפרינג' הותיק ביותר הקיים בארץ. הקמתו החלה בשנות ה-40, בשנת 1972 עבר למשכנו הנכחי בלונדון מיניסטור, ת"א. כיום מארח ומשכיר את אולמיו להצגות פרינג' ולמופעי מוסיקה ובידור. המרכז ממוקם בקומת המרתף, 1-, ובמבואתו מותר לעשן (למרות שלאחרונה נתלו בטעות שלטים שאסור).

ק  קול קורא – הדרך שבה המסגרות השונות מודיעות לך שהן זקוקות לך. לרוב הקולות הקוראים מתפרסמים באינטרנט ובעיתונות המודפסת. קולות קוראים מפורסמים על-ידי פסטיבלים (ע"ע), תיאטראות וגופים שונים (ע"ע מפעל הפיס). באם תגיש את ההצעה בזמן ולפי הקריטריונים, ובמקביל תעבור סינון ראשוני של הועדה (ע"ע), אתה תזומן לפרזנטציה (ע"ע). מכאן והלאה אפשר פשוט לצטט את כל חלקי המילון.

קהל – אחד המאבקים הגדולים של הפרינג', ושל התיאטרון בכלל, הוא להביא קהל. אתה יכול להיות היוצר הכי גאון שיש, אבל בלי קהל זה לא שווה הרבה. פה נכנס לתמונה עניין השיווק, כי מתישהו לסבתאל'ה ולדודל'ה ימאס לבוא להצגות שלך כשהן הקהל היחיד.

ר  רצון – כמו לכל דמות בכל מחזה (גם החתרני ביותר), זה הדבר הראשון שחייב להיות לך בבואך להתעסק בפרינג'. ללא הרצון לא תיתכן פעולה. אם תדע מה אתה רוצה בכל רגע נתון זה עשוי להקל קצת על העניינים, גם בשבילך וגם בשביל האחרים. אם לא – ע"ע סבל.

ש  שוטף פלוס – הסדר תשלום מקולל הרווח בקרב מעסיקי/עובדי המקצועות החופשיים. אתה עושה את העבודה עכשיו אבל מקבל את הכסף במועד מונפץ זה או אחר. ע"ע זין.

ת  תקציב – מושא התשוקה של כל יוצרי הפרינג'. הוא אף פעם אינו מספיק באמת, תמיד מתברר בדיעבד שהיה אפשר לנצל אותו יותר טוב, אבל כל תקציב – יותר טוב מאין תקציב.

אם אין גשם, קחו פסטיבלים

טעימות מפסטיבלי התיאטרון בסוכות

מאת: מערכת מרתה יודעת

הגשם אינו מופיע מובס תחת חמסיני ספטמבר, אבל מופיע בדרכים אחרות. אוקטובר הוא חודש של פסטיבלים, בייחוד במהלך חול המועד סוכות. מארגנים ומפיקים רבים מנצלים את העובדה שיש שמונה ימים של חופש, ולאחדים אפילו יותר, ומציעים אינספור פסטיבלים, בסוגים שונים. גם התיאטרון אינו נשאר מאחור, ובייחוד לא תיאטרון הפרינג'. בכדי שתוכלו לבחור את הפסטיבל שלכם, ולראות מה כדאי ומה ממש עדיף לוותר, לפניכם טעימות אחדות מפסטיבלי התיאטרון ברחבי הארץ.

פסטיבל עכו – אחד הפסטיבלים הנחשבים ביותר, החוגג מדי סוכות את התיאטרון האחר. השנה, הפסטיבל עומד להיות בין ה-1 ל-4 באוקטובר, ולכלול הצגות תחרות, הצגות אורחות, מופעי חוצות, תיאטרון רחוב, פסלים חיים, דוכנים ועוד. במשך ארבעה ימים, ניתן ליהנות מאווירה תיאטרלית ייחודית, בין החומות של עכו העתיקה.

מתוך ההצגה "הטווס מסילואן" בפסטיבל עכו. צילום: אייל לנדסמן

פסטיבל בת ים לתיאטרון רחוב – ב-2/4/10, עומד להתרחש הפסטיבל השנתי של בת ים, המתמקד בתיאטרון רחוב איכותי ומסקרן. ברחבי הטיילת בעיר, כמו גם בחלקים שונים של בת ים, תוכלו לחזות במגוון נרחב של תיאטרון רחוב, על סוגיו השונים. הכניסה אל המופעים הנה בחינם.

מרתה מסתקרנת: אחד המופעים המסקרנים של הפסטיבל מתרחש דווקא באוטובוס. במהלך נסיעה "שגרתית" של קו 18, הנוסעים זוכים לחזות בהתרחשויות דרמטיות הקורות לנגד עיניהם, כאשר הגבול בין הדמיון לאמיתי מטשטש. "אם כבר לבד", של אנסמבל סוטין 9, מתקיים בכל ימי הפסטיבל, ב-18:30-21:00, החל מכיכר רבין בתל אביב ועד הטיילת בבת ים.

פסטיבל הוויטרינה – פסטיבל ייחודי זה, שזוהי שנתו השנייה, מופק ומוצע מטעם "החנות", בית ייחודי לתיאטרון קצת אחר, כמו גם לסוגי אמנויות אחרים. כל מופעי הפסטיבל מתרחשים בוויטרינה של החנות, כאשר הצופים זוכים לחזות בהם מהרחוב, ללא כל תשלום. הפסטיבל עומד להתקיים בין ה-5 ל-7 באוקטובר. כדאי להתעדכן בשעות המופעים.

פסטיבלים להצגות ילדים – שלושה פסטיבלים המתמקדים בהצגות ילדים, מציעים לקטנטנים ולהוריהם מגוון נרחב ונהדר של הצגות איכותיות. הראשון, פסטיבל צלילי ילדות,  עומד להתקיים בתיאטרון חולון ב-2-4/10. השני, פסטיבל ירון, עומד להתקיים ב-3-6/10 במוזיאון תל אביב לאמנות.  הפסטיבל השלישי, פסטיבל יפו הבינלאומי להצגות ילדים,  עומד להתקיים ב-8-9/10 בתיאטרון יפו.

מתוך ההצגה "מנגינה כחולה עם תלתלים"

מרתה מסתקרנת: מיזם חדש, PLAY BY THE BOOK, מבית היוצר של ירדן בר-כוכבא וסדנאות הבמה, מציע פירוש בימתי ייחודי של ספרים לילדים. אחד מהם הוא "מנגינה כחולה עם תלתלים" שעומד להתקיים בפסטיבל צלילי ילדות.

מה שאת יכולה להיות

סקירת המופע "תחושת בטן"

מאת: אנה מינייב

מורכבותן של נשים באשר הן, אינה תלויה במקום או בזמן, גם לא במגזר או השתייכות דתית. המורכבות הזאת נובעת, בין היתר, מפאת התמודדותן של נשים עם תכתיבי חברה והיוולדותן לעולם מלא בתחרות והבניה של מציאות שואבת. ההצגה "תחושת בטן" מוגדרת כסיפורה של אישה הנקרעת בין תכתיבי החברה לבין הרצון למימוש עצמי", וזהו סיפור המלווה את המין הנשי משחר ההיסטוריה. בווריאציות שונות, עם התפתחותן של השקפות עולם מגוונות, מוצאות עצמן הנשים נשאבות לחברה פטריארכאלית, בה מוגדר מה מותר ומה אסור. במקומות שונים בעולם קיימים בצורה ברורה חוקים ותקנות, אשר מגדירים לאישה מה עליה ללבוש, כיצד עליה להתנהג, איזה תפקיד עליה למלא בחייה, כמה ילדים להוליד לעולם וכן, איסורים על הפלות וטאבואים לגבי הבחירה לא להביא לעולם ילדים בכלל.

בנושא זה עוסק המופע "תחושת בטן", שנוצר על ידי אנסמבל "קוקייה", אשר הוקם בשנת 2008 על ידי שרון שלומי נעים. האנסמבל נוצר בעקבות מסעה של שרון להודו בשנת 2005, שם היא החלה ללמד מחול והקימה סדנת מודעות לגוף. בסדנא השתתפו בעיקר נשים, והיא עסקה בתהליכים רגשיים של נשים ממקומות שונים בעולם, דרך ביטוי ביצירה, משחק, ציור, פלייבק ותנועה. ביחד עם שרון, הן חקרו היכן הן פוגשות את האישה שבתוכן, חקרו מי  היא עבורן, אילו מחשבות יש לה, והיכן היא נמצאת אצלן בתודעה. כשחזרה שרון לארץ היא החלה ללמד ריקודי בטן, בתחושה שסגנון הריקוד הזה משחרר.

המופע "תחושת בטן", אותו ביימו יחד שרון ורן בן עזרא, מבוסס כולו על ריקודי בטן. מה שמיוחד בסגנון הריקוד הזה הוא התחושה שהוא מעורר כל חלק בגוף, מפיח בהם חיים ובעיקר בבטן, שגורם לרצון עז לחשוף אותה ולהתחיל לנוע לצלילי המוזיקה הנפלאה ברקע, שמקורה מקצוות שונים בעולם. המופע מורכב משש נשים שנעות בחלל, מלאות עוצמה וחן. ליאור ג'ייקובס, מירב סקאל-רוז'נקו, רונית הריס, שלי בן אברהם, שרונה בוטנרו ושרון שלומי, הן נשים שגרמו לי להבין כמה כוח יש למין הנשי, שיכול לבנות ולהרוס כל דבר על ידי תזוזת אגן.

זהו סיפורה של אישה אשר יוצאת למסע בו היא פוגשת נשים נוספות, המשקפות לה את עצמה ואת הסטיגמות הנלוות לעצם היותה אישה. המופע נתון לפרשנות הצופים, שיוצא למסע ביחד עם האנסמבל. השפה עמה עובדת שרון הנה פרי פיתוחה, דרכה היא מספרת סיפור ללא מילים, הקטעים עוברים מהאחד לשני כחלק ממסע שמתחיל מדיכוי ואובדן, ומסתיים בהשלמה ואחווה נשית. אמנם דימוי הדיכוי בו השתמשה שרון הנו דמות האישה בעולם השלישי, האישה העטופה והמסוגרת, אך בעצם המסר כאן מיועד לכל הנשים באשר הן.

הסיפור מתחיל ברצון עז של אישה כלואה, לצאת ולהסיר את האזיקים החברתיים סביבה, במקביל היא מגלה שהיא בהריון. חיבור שני האלמנטים הללו יחד מעיד על המסר שרוצה להעביר שרון, דיכוי האישה לא מתבטא רק בלבוש, דיבור ומעמד חברתי מסוים, אלא הוא מנקר בתפיסת עולמו של המין הנשי גם בנוגע לבעלותה על גופה ועל החלטותיה בנוגע לחייה. ההיריון, תהליך אישי המרחש בגוף האישה, הפך לנחלת הכלל, וכך קיימת תחושת בעלות על חייה של האם וכמובן גם של העובר. האומנם? הטאבו הזה מתרסק ברגע בו מפגישה אותנו שרון עם אישה שמחליטה לזרוק את תינוקה שרק נולד. בעיניה של שרון, זריקת התינוק מסמלת את כל הטאבואים הקיימים בנוגע לנשים והריון, גם את נושא ההפלה, גם את בחירתה הלגיטימית של אישה לא לגדל את התינוק וגם את הטאבו הגדול מכל, האם אישה באמת מוכרחה להביא ילדים לעולם, או שמא היא יכולה לחיות את חייה בשלמות ללא ניסיון נואש לרצות את כל מי שסביבה?

לאחר מסע בו מתמודדת הגיבורה עם מגוון דמויות, נוצרת בין הנשים הרבה אינטימיות וקרבה, השלמה ושלום. היא פוגשת נשים, מכל מיני סוגים, נשים אלה מוכרות לה מתודעתה ומהחברה בה היא גדלה. הנשים האלה הן נשים תחרותיות, קנאיות, קשות, אימהיות, והטענה של שרון היא כי הנשים מעבירות אחת לשנייה, מדור לדור, דיכוי אין סופי, מכיוון שהן עצמן כלואות בתוך סטיגמות ונורמות חברתיות. שרון גם דואגת לגעת בנושא דימוי הגוף ומראה לקהל צופייה ששומנים הם לא "איכס", היא מאמינה בשחרור הגוף והנפש, וכן שחרור הסלידה שיש לנשים מגופן.

רן בן עזרא, גבר בין שש נשים חזקות בהווייתן גם מחוץ לבמה, הצליח להבין את נפש האישה וביחד עם שרון הם העלו מופע שכולו חוויה המעוררת  צורך עז להתנער משלשלאות המובן מאליו ולצאת במחול לעבר השלמה עצמית ושחרור הגוף והנפש. המופע הזה הוא הוכחה לכך שלא תמיד יש צורך במילים בכדי למצוא שלווה, לפעמים הגוף יודע לבטא בעצמו את תלאות החיים ולרקוד את כל הדרך לאהבה.

 ההצגה הבאה תתקיים בתיאטרון התיבה ביפו ב 30.10.12 בשעה 20:30.

בימוי: רן בן עזרא ושרון שלומי נעים.

כוריאוגרפיה: שרון שלומי נעים.

משחק ומחול: ליאור ג'ייקובס, מירב סקאל-רוז'נקו, רונית הריס, שלי בן אברהם, שרונה בוטנרו ושרון שלומי נעים.

עיצוב תפאורה, תאורה ותלבושות: סיוון יחזקאלי וענת בילו.

עריכת סאונד: איתן בהר.

עיצוב גרפי: בלה מלכין.

ייעוץ אמנותי: אמיר אוריין- תיאטרון החדר.

המדריך למשתמש בפרינג'

סקירת תיאטראות הפרינג' בארץ

מאת: אפרת קדם

נראה שה"אף על פי כן" הברנרי הוותיק והידוע עובד לטובת תיאטרון הפרינג' בארץ.

עושה רושם כי בשלושים השנים האחרונות התפתחה סצנה די רחבה ומגוונת של תיאטרון פרינג' בארץ. זאת למרות היעדר תקציב או הכנסה מובטחת לשחקן ולעתים גם ליוצרים ומתוך כוונה ושאיפה לעסוק בחומרים מאתגרים ומעניינים את העוסקים בהם. אולי גם מתוך כוונה להימנע  מרפרטואר מוכתב מראש שחלק ממטרותיו היא לשמר ולהרחיב את קהל המנויים וחלק ממניעיו ומשאביו הם פונקציות עירוניות ממשלתיות וייצוגיות כאלו ואחרות.

בתנאים יחסית בסיסיים, אם בכלל ישנם כאלו, ומתוך יומרה למחשבה עצמאית ובלתי תלויה, בין עבודות נוספות שלעתים עושים השחקנים במסגרת זו, (פרסומות, עבודת הוראה, "חלטורות" וכיו"ב) נוסדו בארץ די הרבה תיאטראות שמגדירים עצמם או נושקים להגדרה של תיאטרון פרינג' והנה כמה מהם:

תיאטרון קרוב – מיסודו של ניקו ניתאי, יוצר ההצגה "הנפילה" לפי סיפורו של אלבר קאמי (אולי אחת מהצגות היחיד שליותר מדור אחד הזדמן לצפות בהן – רצה למעלה מ-30 שנה) זוהי הצגה לאדם וגלימה שיש הטוענים כי פרצה דרך לתיאטרון הפרינג' בארץ. ניקו ניתאי עצמו ייסד בשנת 2001 תיאטרון ברוח היצירה העצמאית והאנטי ממסדית וכיום משכנו של התיאטרון הוא בתחנה המרכזית בתל אביב. כיום מתנהל התיאטרון בדגש על התייחסות למרקם האוכלוסייה במקום, ולפעילות ונתינה בקהילה המגוונת בו. כיום, תיאטרון קרוב מתפקד כתיאטרון עם הפקות מקוריות המציגות כאן ובעולם כשניקו ניתאי עצמו פועל כבמאי, מנהל אמנותי, מחזאי וכמובן גם כשחקן.

תיאטרון תמונע – בתחילת שנות השמונים הקימה נאווה צוקרמן את אנסמבל תמו-נע בדגש על יצירה
שמדברת את שפת הגוף, והמורכבת לא פעם מתכנים אישיים של היוצרים והמופיעים. בסוף
שנות התשעים קיבל האנסמבל את ביתו ברח' שונצינו בת"א, בו הוא ממשיך להעלות את
הפקות האנסמבל עצמו ומשמש כבמה ליוצרים מכל קשת הגוונים ,המינים והאמנויות. במקום
ארבעה חללים שונים ולא שגרתיים ליחסי במה קהל מסורתיים והוא גם פתוח כגלריה ליוצרי
אמנות ולמופעי מוסיקה.

מעבדתרבות דימונה – את מעבדת תרבות זו הקימה נעה רבן לפני כשלוש שנים במטרה ליצור תרבות
בפריפריה מתוך מכלול של חיים במקום ובקהילה, המעבדה משלבת הפקות מקור עם אנסמבל
שחקנים שחי ופועל במקום וכמובן תוך שיתופי פעולה ייחודיים עם המרכז.

תיאטרון החדר– אמיר אוריין בנה, ייסד וחינך לשיטת המשחק אותה פיתח (המעגל הפתוח) הידועה
באינטימיות ובנגישות שלה, ובשימת הדגש על החוויה הרגעית. תיאטרון זה משמש כבית ספר
לשחקנים ולבמאים, כמקום אירוח להצגות וליוצרים המעוניינים בליווי והזדמנות בדרכם
האמנותית וכן, מעלה הפקות עם צוות אמנותי משלו, המנסה לחקור שפה אמנותית, ליישם
ולפעול, לאור עקרונות השיטה.

תיאטרון מלינקי  המושפע משיטתו של גרוטובסקי (התיאטרון העני)  ומפיטר ברוק (החלל הריק) ובו הבימאי איגור ברזין לוקח את שחקניו וקהלו לחוויה טוטאלית . השחקנים והיוצרים מבלים לעיתים את רוב שעות היממה וכמחצית השנה לעבודה על הפקה. התיאטרון מאופיין בעבודה מינימליסטית סימבולית (לעתים עם בובות) ונוטה גם לעסוק גם בחומרים קלאסיים. בתחילת דרכו היו שחקניו עולים מחבר העמים וכעת משולבים גם "צברים" בעשייה האמנותית. כיום ממוקם במרכז הגאה שבגן מאיר בתל אביב.

מרכז הפרינג' באר שבע – בשנת 2010 הוקם המרכז בשיתוף עם עירית באר שבע ותיאטרון באר שבע. המרכז מציע את התפיסה שלו לתיאטרון השוליים לצד הצגות ושיתופי פעולה עם יוצרים מכל הארץ. התיאטרון מאחד קהילת אמנים מקומית סביב עשייה לא ממוסדת ושונה, שהיא כמובן הדגל של המרכז.

תיאטרון הידית בפרדס חנה – הוקם לפני כעשר שנים ובראשו המנהלת האמנותית והיוצרת שירי ג'ורנו – יוצאת התיאטרון של דודי מעיין. שירי הקימה את תיאטרון הידית האינטימי בפרדס חנה בשלוב
כוחות מקומיים החיים והפועלים באזור בדגש על סביבה, קהילה ולמידה . בתיאטרון פועל
אנסמבל ביצירת הפקות הבית , וכן הוא מארח הפקות ויוצרים ייחודיים במיזם "במה
פתוחה", ומתקיימים בו סדנאות ולימודי תיאטרון לנוער ולמבוגרים.

תיאטרון הסימטה – מהוותיקים מתיאטרוני הפרינג'. ממוקם בסמטאותיה של יפו העתיקה, ובכך גם קסמו
ומבנהו, המשמש גם כחלל לתצוגות אמנות. התיאטרון הוקם בשנות ה- 80, מציע הפקות מקור
ואף תומך בהפקות של יוצרים חדשים ועצמאיים בליווי אמנותי ומתן הזדמנות ליצירות
הביכורים. כיום התיאטרון הנו בניהולה של עירית פרנק, ובעל רפרטואר עשיר בהצגות
מגוונות לקהלים שונים.

תיאטרון יפו – (לשעבר התיאטרון הערבי עברי) תיאטרון שמקיים הלכה
למעשה דו קיום בהעלאת הפקות בשתי השפות עם צוותי שחקנים יהודים וערבים, ועם תכנים
המועלים וקשורים ברב תרבותיות. התיאטרון אף נותן בית להצגות אורחות רבות. התיאטרון
נוסד על ידי יגאל עזרתי וגבי אלדור יוצרים ומורי דרך בתחום התיאטרון והמחול ומציע
רפרטואר אנושי מגוון ומרתק מבלי שיבדקו לך את התיק בכניסה…..

המרכז לתיאטרון עכו – נוסד על ידי דודי מעיין באמצע שנות השמונים וכיום מנוהל על ידי סמדר יערון.
המרכז שם דגש על חירות אמנותית ומחקר כנה של חומרי היצירה, משלב חממה למחול
ולמוסיקה וכן, פעילות בקהילה. גם כאן יוצרים שכם אל שכם ערבים ויהודים שאינם
נמנעים מעיסוק גם בחומרים פוליטיים. ההצגות מתקיימות בחלליה הקסומים של עכו
העתיקה.

תיאטרון פסיק ירושלים  – נוסד בסוף שנות התשעים על ידי אסי
שמעוני, שמואל הדג'ס ועוזי ביטון מתוך חקירה והתנסות בסגנון הקומדיה דל ארטה
והבאתו לכדי התאמה לקהל הישראלי. התיאטרון עובד גם הוא בקהילה למען העצמת
אוכלוסיות שונות, מקיים סדנאות ומנחה קבוצות, וכמובן מעלה את ההפקות בסגנונו
הייחודי, תוך עבודה אינטנסיבית והמשך חקירת השפה הסגנונית.

תיאטרון ארמא עין הוד – נוסד בתחילת שנות התשעים על ידי גיל בכר וליסה גיקובסון ברוח ובהשראת שיטות העבודה של ג'אן לקוק ואנטונין ארטו המשלבים טכניקות פיסיות של בופון, ליצן, מימה
ועוד. התיאטרון ממוקם בקהילת האמנים בעין הוד ומשלב גם חומרים חזותיים כגון מיצג,
וידאו ארט וחומרים פלסטיים. לתיאטרון יש אף בית ספר המכשיר שחקנים בהתאם לשיטה, תוך
סדנאות ופעילות בקהילה.