דבר העורכת

ישנה אמרה, הטוענת כי מרבית בוגרי בתי הספר למשחק והבימוי יפרשו מהתחום לאחר חמש שנים בלבד. תחשבו על זה רגע. כל ההשקעה המטורפת הזו, החזרות, הכסף, המלצרות, יורדים לטמיון לאחר 5 שנים בלבד. למה? כי המאבק להכרה ולהצלחה הוא יותר מדי קשה.

אין ספק, זה תחום לא פשוט בכלל. בנישה כל כך קטנה, ברובריקה פצפונת, עובדים וגועשים אינספור יוצרים נהדרים הנלחמים על אותו תפקיד, על אותה הצגה.

וזה לא רק אצלנו. גם בתחומים אחרים לא יותר קל. אומרים שיש חמישה עורכי דין על כל בן אדם, אבל רופא אחד על כל עשרים אנשים. אומרים שישנם שבעה רואי חשבון על כל עסק, מכל סוג שהוא, אבל רק שלושה מהנדסי חשמל על כל מחוז. רק שלושה. בקיץ החם של ישראל.

רק אינסטלציה, איכשהו נשארה מחוץ למשחק, אבל זה תחום די מסריח בפני עצמו, ואתה צריך להתכופף כדי להשיג את מבוקשך. בקיצור, די קרוב לתחום שלנו.

הגיליון הנוכחי של מרתה יודעת מתמקד בנושא המאבק, או העימות אם תרצו, על כל גווניו ותחומיו.

מקווים שתיהנו,

                                    אירית ראב

                                    עורכת מרתה יודעת

אופל חדש ועוז לתמורע

מורה לתיאטרון מבקשת מורה נבוכים

מאת: אפרת קדם

במאבק על פני דור העתיד של התיאטרון נעסוק בזן מיוחד ומרשים של אנשים: המורים לתיאטרון. הללו עוסקים במלאכת קודש קשה, תובענית ושוחקת, שבמסגרתה עבדיכם הנאמנים ובעיקר שפחותיכם החרופות ובניהן אנוכי, מנסות לגדל את הדור הבא בתיאטרון כאן, חלק מהם יבחר להמשיך הלאה בכיוון ולהיות שחקן או יוצר תיאטרון ואחרים, יהפכו להיות שוחרי  וידידי התיאטרון.

בתוך לימודי התיאטרון בתיכון, כשבסופן הבגרות בתיאטרון, ישנן יחידות לימוד עיוניות (הכוללות את תולדות התיאטרון, הטרגדיה והקומדיה, צפייה וניתוח הצגות, תיאטרון ישראלי, פוסט מודרני ועוד) וגולת הכותרת, ואני מאמינה שגם מקור המשיכה לנוער, היא הבגרויות המעשיות. בכיתה י"א מדובר על  מונולוגים/דיאלוגים, ובכיתה י"ב עובדים על הפקה שלמה. מעבר לכך, יש בתי ספר שעובדים מעבר לבגרות על הפקות ותרגילים מעשיים וולנטרים, וכאלה המקיימים תוכנית תיאטרון החל מכתה ז' כהכנה למגמת התיאטרון.

לשמחתי הרבה המורים לתיאטרון (לפחות אלו שפגשתי בשבע שנים האחרונות) הם ברובם כאלה שעוסקים בחייהם בתיאטרון ושתשוקתם ואהבתם לדבר אינה מוטלת בספק. אם הייתם באים לפקוד את אחת ההשתלמויות של הקבוצה הייחודית הזו הייתם יוצאים מאוד גאים ומורווחים מהתכנים הנלמדים, מהרמה ומאופי הדיון, ובעיקר מהאנשים השותפים בעשייה הזו.

השגרה של המורה לתיאטרון היא ייחודית ביותר, ומעבר לשיעורים בכתה הוא כמובן נתון להפקות וחזרות אינסופיות עם תלמידים, ברמה כזו או אחרת של הבנה, כישרון ויכולת. המטרה היא כמובן לחנך וללמד, אך גם לעמוד בסטנדרטים מכובדים של הצגה המוצגת בסופו של היום בפני קהל.

רוב המורים – אם לא כולם – בשלב זה של הבגרויות המעשיות יוצאים לגמרי משגרת חייהם,  מביתם ומשעות שפויות של עבודה, אך הם לא יכולים אחרת ולרוב שואבים מכך סיפוק גדול. המעמד הוא תמיד מאוד מרגש והתהליך שהתלמידים עוברים, גם במישור של החוויה האמנותית וגם במישור האישי החברתי, היא חזקה ומשמעותית לאין שיעור.

כמעט אי אפשר להאמין שהדבר הזה זוכה לקיום בין כותלי בית הספר ובתוך מערכת החינוך. אני תמיד חושבת לעצמי שאם היו יודעים מנהלי בית הספר והעמיתים הנוספים בשדרת הניהול וההוראה מה באמת אנחנו עושים ומתי, הם היו קצת בשוק. בסופו של דבר זה קם ונופל על האהבה והתשוקה שלנו המורים למקצוע ועל המסירות ויכולת הנתינה שלנו. כידוע, שום דבר אחר לא יכול להרים הפקת תיאטרון.

כל זאת נאמר בכדי לשפוך מעט אור על הרפורמה החשוכה משהו ושנויה במחלוקת, שהחלה לפני כשנה במערכת החינוך. הרפורמה מתאפיינת בשעות נוספות ונלוות למורים עם תוספת שכר השוחקת את ערך השעה, (66 אחוזים נוספים למשרה תמורת 40% תוספת שכר בעוז לתמורה ו50% תוספת שכר אל מול 33% תוספת שכר באופק חדש) ובה מדרוג, הערכה ו-"ניקוד" למורים על פי "הצלחתם" של המורים (הנמדדת בפרמטרים שאינם קשורים לא לתהליך ולא לחינוך).כמו כן מופעל שעון נוכחות (הפועל רק בשעות היום כמובן), ו"תופינים" רבים אחרים שקשורים בהשתלמויות, זכויות פנסיוניות ועוד קיצוצים על חשבונו של המורה לטובת המדינה.

מהצד הפחות אפל של הירח -אם תרצו- נוספו שעות פרטניות לתלמידים, ממש כמו שיעור פרטי לקבוצות קטנות, והשעות בהן מבלה המורה בישיבות, בניית מערכים ובדיקת עבודות ומבחנים מתוגמלות כעת, ובלבד שיהיו בין כותלי בית הספר. ("כי אם המורים עשו את זה עד עכשיו ובחינם אז עכשיו הם צריכים להגיד תודה שמשלמים להם על זה" – כנראה ש"לצאת פראייר" זו לא נקודה טובה להתחיל ממנה מו"מ על שיפור תנאים….).

לא אלאה אתכם בפרטים המאוד מסואבים של ההסכמים החדשים של שני הארגונים (והסתדרות המורים ל"אופק חדש" וארגון המורים ל"עוז לתמורה". למרבה האירוניה ארגון המורים קרא להסכם שלו בשם זה – אזכור למאמרו של יצחק בן אהרון – הסוציאליסט המיתולוגי שבמאמרו "עוז לתמורה בטרם פורענות" יצא בקריאה לאחדות השורות בקרב תנועת הפועלים. אין ספק שהוא מתהפך כעת בקברו.)

אך אומר כמה דברים שאולי ראויים להיאמר בהקשר הכללי –

ההסכמים בסופו של היום נכפים על כל מי שמעוניין להמשיך את עבודתו כמורה, שכן לאחר 3 שנים מתחילת הניסוי דאשתקד, לא תהיה אפשרות להיות מורה במשרד החינוך ולא להיכלל באחד מההסכמים הללו. כלומר הברירה שהייתה כאן למורים היא מראש אך ורק זמנית. מה שאגב, לא מנע בלא מעט מקומות לחצים על מנהלים ומורים להיכנס לרפורמה ולחתום בהקדם על ההסכמים. בחלק מהמקומות ללחצים הללו היה טעם מעט חמצמץ של היעדר בחירה חופשית בלשון המעטה. אם חלילה לא הסכמת לרפורמה, אתה נקרא מורה שעובד לפי "העולם הישן", ובכל מקרה בעוד שנתיים לא תהיה לך ברירה. אם תרצה להיות מורה תהיה חייב להיכנס לרפורמה.

כמו כן, ההסכמים חתומים לתקופה של 3-5 שנים מבלי שאיש יכול לשנותם, כלומר, אין אפשרות יציאה או שינוי אם גילית שזה לא עובד או לא מתאים, היציאה היחידה היא יציאה מהמעשה החינוכי בכללותו. אני מצטערת לחשוב על מורים נפלאים ומסורים שישקלו ואולי כבר שקלו זאת עד כה.

ובהקשר שלנו, המורים לתיאטרון, ואולי גם עמיתינו המורים לאמנות, שכפי שציינתי עובדים לעתים יום כלילה בחזרות וסופ"ש כחג בהפקות, הם נותנים את הנשמה כי ה"בגרות" היא בעצם הפקה וההצגה חייבת להימשך, ולרוב תלמידינו יקרים לנו מאוד (גם כשהם מעצבנים במיוחד) וודאי ווודאי שהעשייה התיאטרונית. גם אם מדובר בהצגת בגרות, מעצם היותם יוצרים בתחום התיאטרון, מבקשים שההצגה תהיה מקצועית לכל דבר- ובמילים אחרות שואפת לשלמות. בשלב הזה אנחנו כבר לא רואים בעיניים.

כאשר אתה נתון לרישום נוכחות, למדרוג ומעקב, כאשר מנסים לכמת את עבודתך לכך וכך שעות בלי שום קשר לעשייה בשטח או לפעילות חוץ בית ספרית, מתקצצות גם הכנפיים, הרוח וחדוות העשייה ששוכנת בלבו של כל מעשה יצירתי וכמובן גם חינוכי.

אדבר בשם עצמי, אך עבורי חווית ההוראה היא חשובה ומשמעותית ובמיוחד. הוראת התחום הזה בעיני מחנכת את תלמידינו לאנושיות, סבלנות, יצירתיות, גמישות מחשבתית, עבודת צוות ולעוד המון מעלות שקצרה היריעה מלפרטן. ברגע שהגיעו נערי האוצר לכמת את עבודתנו במונחים של שעות, ושל "תפוקה" (כאילו שבחינוך באמת ניתן לדבר על תפוקה) וכמובן של כסף, הם החמיצו את עיקרי הדברים. החמצה גדולה וכואבת שאינה מבינה כלל את טיבה ומשמעותה של עבודתנו.

כולי תקווה שיהיו בתי ספר עם חוש ריח מפותח והיגיון בריא שיוכלו לאפשר למורים חופש ניוד בתוך הסד, שאין בו שום זיקה לחינוך או לאמנות, בו אנו כבולים כעת. כולי תקווה שמורי התיאטרון, האמנות והמורים כולם, לא יאבדו את תחושת השליחות והמשמעות של הדבר החשוב באמת שאותו הם עושים רק בגלל שאיזה נער אוצר חושב שזה עסק. אז הוא חושב.

ולמרות שלא הצלחנו עד עכשיו, ולמרות שמאבק הרופאים, הדומה לזה, הצליח רק בחלקו, כולי תקווה שברגע הנכון נשכיל להיאבק בכל הכוח ולשנות את ההסדרים המעליבים הללו שאין בהם הרבה כבוד למהות האמיתית של חינוך בכלל וחינוך לאמנות התיאטרון בפרט.

אבוד בזמן

על ההצגה "בית מטבחיים 5"

מאת: מור זומר

במונית, בדרכי לסמינר הקיבוצים, חשבתי לעצמי כמה מוזר יהיה לראות עיבוד בימתי של הספר "בית מטבחיים 5”. המבנה הסיפורי משונה, העלילה הנוטה למדע-בדיוני נעה קדימה ואחורה בזמן, והוא מלא בתיאורים מעוותים, גרפיים, הזויים ובלתי נתפסים. הקפיצות והחיתוכים הופכים אותו לחומר קולנועי מעניין, אבל על הבמה? התקשיתי לדמיין לעצמי את התוצאה.

ההצגה נעה בין קרעי "מציאות", זיכרונות והזיות, ובין קטעי קריינות המצטטים את הספר עצמו. מרגע הכניסה אל האולם אופפת את הצופה תחושה משונה; שני מסכים גדולים ממוקמים זה לצד זה על הבמה, מותירים חלל צר יחסית בינם ובין הקהל. מאחוריהם, כך מתגלה, תלויים בשלשלאות מהתקרה מעין שקי חול – או אולי שקים צבאיים? – במראה המזכיר גופות בעלי חיים בבית מטבחיים. בחלק הקדמי ממוקמים שלושה כיסאות, צמודים למעקה הנמוך המפריד בין הבמה למושבים. שלושה שחקנים יושבים על הכיסאות בגבם אל הצופים, ואז נדלק האור מאחורי המסכים, והכול רק נעשה משונה עוד יותר.

בילי פילגרים צפה בחבריו מתים בזה אחר זה בשבי הגרמני; הוא חזה בהרס שזרעה ההפצצה בדרזדן, ממנה חמק בזכות מחסה תת-קרקעי בבית מטבחיים; הוא שרד תאונת מטוס איומה, איבד את אשתו להרעלה משונה ונחטף על ידי חייזרים.

בילי פילגרים נותק מן הזמן. הוא משייט בקלילות בין ימיו כחייל שבוי, חייו כאופטומטריסט, בעל ואב וביקורו בכוכב הלכת טרלפמדור, שהיצורים החיים בו רואים את הזמן כחתך רוחב: הם יודעים כי העבר, ההווה והעתיד מתרחשים במקביל ולא על ציר ליניארי כפי שטועים בני האדם לחשוב. המוות אינו משמעותי, מכיוון שאותו יצור שמת זה עתה חי ובריא במקום אחר בזמן. הם גם יודעים כיצד יגיע היקום לקיצו, משום שראו זאת כפי שראו את כל שהתרחש לפני כן, ועוד ייראו זאת פעם אחר פעם ולעולם לא ינסו לעצור זאת משום שכך היה וכך יהיה תמיד.

בכל פעם שדמות בהצגה מסיימת את חייה, מושלך שק חול המדמה שק גופות אל עבר הקהל, ומוזכרות המילים "ככה זה" – אלה פני הדברים ואין דרך לשנות זאת. כל יצור חי ומת בעת ובעונה אחת בכל נקודה נתונה בזמן. המסכים מתעתעים בצופה, הם משמשים הן להקרנת צילומי מקומות וקטעי וידיאו היסטוריים ממלחמת העולם השנייה, והן כמעין תיאטרון צללים בו משתמשים השחקנים בכדי להגדיר את כניסתו ויציאתו של בילי פילגרים מעולם ה"מציאות" או הזמן הליניארי. באופן מתעתע אפילו יותר, הם גם מגדירים את החלל ואת היחסים בינו ובין הדמויות. לעיתים הם משאירים פס דק, אלכסוני, בינם ובין הקהל ויוצרים חלל א-סימטרי, בלתי יציב ומטריד; לעיתים הם נעים לאחור ומותירים מרחב ריק וריקני, היוצר תחושת אי נוחות; לעיתים נפער חלל ביניהם, ודמויות נכנסות ויוצאות בינות לפתח כמו מהמציאות אל ההזיה ולהיפך.

לעיתים הם נעשים כמעט שקופים, כאשר האור המוקרן מאחוריהם חושף את הדמויות היושבות לפניו; המראה משונה, מעורפל, חייזרי, והוא משמש לייצוג היצור (או היצורים) מטרלפמדור, המלמד (או מלמדים) את בילי את הלכות הזמן. תנועת המסכים וההקרנה עליהם הם הדברים היחידים המסמלים את מעברי הזמן-חלל התכופים והמבלבלים. משחקי החלל הללו מותירים את הצופה אבוד, מבולבל, מסוחרר ומרותק.

שלושה מתוך ארבעת השחקנים מחליפים דמויות לאורך כל ההצגה, בעוד השחקן המגלם את בילי פילגרים נותר בתפקידו מתחילתה ועד סופה; זו דרך מעניינת לומר דבר מה על שלל הדמויות הנכנסות ויוצאות כמו מרגלים מחייו של הגיבור התשוש; לכולם פנים דומות, כולם גילומים שונים של אותן דמויות-חלום שאולי התקיימו ואולי לא התקיימו כלל. האנשים שסביבו, כמו הרקע, מתחלפים ללא הרף, ומשום שהוא נותר הוא עצמו דמיונו מדביק להם את אותן פנים מוכרות. השחקנים מרככים ומעגלים את תנועותיהם גם כאשר מדובר בייצוג של לחימה; הדבר יוצר אפקט של ערפול, של חוסר טבעיות, כאילו אנו באמת ובתמים מציצים אל הזיותיו של אדם שהגורל התאכזר אליו.

יש משהו מהפנט באופן שבו נדלקים אורות וכבים, והשחקנים נעים ביניהם במעין תנועות ריקוד. התלישות והאובדן מיוצגים באופן מרתק באמצעות הבמה הריקה, שהתפאורה היחידה עליה היא זוג מיטות ברזל רב שימושיות וזוג המסכים האימתניים המכוונים ומוליכים את הצופה בין מקטעי החיים השבורים של בילי פילגרים.

יותר מהכל, לטעמי, ההצגה מעוררת חשק עז לקרוא את הספר ולקוות שהוא קוהרנטי יותר.

מניסיון, הוא לא.

בית מטבחיים 5

על פי ספרו של קורט וונגוט

בימוי: עמיחי אלהרר

משתתפים: אדוה שרון אילן, ליאור חסון, יהונתן מגון, אייל צ'יובן

מוסיקה מקורית: איתי נחשון

עיצוב במה: אדם קלר, שני טור

תלבושות ואביזרים: מאיה ארבל

הקיץ נושך בכיסם של השחקנים

פוסט אורח מאת אביה ברוש

(התפרסם לראשונה באתר פייסבוק. מרתה יודעת ראתה, אהבה וביקשה מאביה להתארח)

לוקחת אוויר עמוק ומכניסה את כולכם לכיס שלי.

אם אתם חברים שלי פה, וכמובן גם במציאות, וודאי ראיתם/ שמעתם פרסומים רבים אודות מעלליי בחודשיים האחרונים, שהיו עמוסים ונפלאים. ודאי חשבתם- יופי! היא עובדת המון ובטח גם מרוויחה כסף לא רע.

המציאות עגומה חברים.

המציאות כרגע היא שאין לי כסף בכלל. והאבסורד הוא שאני עובדת. אז זה לא שיש לי זמן לעבוד במשהו אחר. אני פשוט עובדת בחינם, או על כסף שיגיע ב-'שוטף+ חפשי אותנו'. כשיגיע כסף מסל תרבות, או מחזרות ששולם עליהן (וזה נדיר) בחודש מרץ והן נמשכות עד עכשיו, או מתמלול מהבית, עליו אני מרוויחה 4.5 שקלים לעמוד, שזה בערך 18 שקל לשעה עבודה.

הקיץ נושך בכיסם של כל השחקנים, תדעו שבכל הפסטיבלים השחקנים לא מקבלים כסף בכלל/ מקבלים ממש מעט. בפרינג' אין מה לדבר, בעיקר כשיש קאסט של 10 משתתפים, בעיקר כשאין תקציב לשיווק, בעיקר כשצריך לשלם למפעילים. על ההצגות של תורה של אשת השגריר למשל הרווחתי בין 30-60 שקל בממוצע.

אני משלמת לביטוח לאומי (כ-400 שקל בחודש!!!), ואם אעבוד כשכירה הם ייקחו ממני כסף נוסף כל חודש, חוץ מזה שיורד בתלוש המשכורת, כי בהיגיון המוזר של מדינתנו, אם אתה גם שכיר וגם עצמאי – אתה צריך לשלם עוד כסף לביטוח לאומי, על כל אחד מהם בנפרד אבל גם תוספת קטנה על שניהם יחד (שמישהו יסביר לי למה). אני עדיין משלמת על הלוואות שלקחתי כדי לממן את הלימודים והמחייה באותה תקופה, אפילו שעבדתי גם כסטודנטית (ומי מכם שלמד/ לומד משחק יודע כמה זה קשה לעבוד בתקופת הלימודים). אין לי גב של הורים יציבים כלכלית. אמא שלי תעשה הכול בשבילי, אבל היא לא יכולה לייצר בשבילי כסף.

במציאות בה אנו חיים להיות אמן נחשב פינוק ומותרות, אם את רוצה להרוויח כסף תעבדי כמו כולם ואל תתבכייני, את עושה הצגות ונהנית, לכי תעבדי כמו בן אדם, מה את תורמת לחברה/ למדינה (מלבד מיטב כספי לביטוח לאומי ולמיסים). במיוחד בימים שאנו נמצאים, כשגלי פיטורים איומים שוטפים את הארץ. זה כבר לא משנה אם אתה אקדמאי, או איזה מקצוע יש לך. החרב מונפת מעל ראשך.

כל אחד מדבר מתוך הכאב שלו. קשה לי מאוד לספר לכם את הדברים האלה. אני לא ממורמרת, אני פשוט במצוקה כלכלית אמיתית. קיבלתי מכתב התראה מהבנק שעלה לי 90 שקלים. וזו ממש לא הפעם הראשונה. החודש, למשל, ארוויח סכום כולל על עבודתי של 3550. עכשיו אספר לכם מה עשיתי החודש. כל יום חזרות. לשלושה דברים שונים. הופעתי 9 פעמים בפסטיבל ניסוי כלים עם הדוד מקס. עשיתי ארבע הצגות מרתון לשלוש הצגות שונות (הצגה אחת לאגדת נער ונערה, הצגה אחת לאיחור האחרון, שתי הצגות לעדות). עשיתי את מזוודות ומציאות פעמיים. את דמעות של אריה פעם אחת. את אשת השגריר פעמיים. את פסטיבל בא לבאסטה 3 פעמים. הכסף, אגב, יגיע ככל הנראה בשוטף+60, כלומר בתחילת נובמבר. יהיה כבר קריר אז.

אני לא רוצה לעבוד בשום מקצוע אחר. אלה החיים שלי. זו הבחירה שלי. אני לא איישר את עצמי לשום קו כלכלי דמיוני, שאנשים שלא נוגעים לחיי החד-פעמיים קבעו. מאז שסיימתי את הלימודים (3 שנים) אני עובדת רק במשחק ובמה שקשור אליו. אני לא מתכוונת לשנות את זה. אני כן צריכה לאכול ולשלם שכר דירה ולקנות דברים ללייני ולנסוע ברכבת ולצאת לשתות בירה. אני כן מחפשת עבודה מהבית, שאוכל לשלבה עם אורח החיים שלי.

זה כן מקצוע. כן למדתי אותו שלוש שנים. אני משקיעה בו. אני רואה בו דרך חיים. לכן זה מרתיח אותי, בכל פעם מחדש לשמוע את המילים הציניות של הלא- משלמים- "זה אמנם בלי כסף, אבל זו חשיפה, יבואו הרבה אנשים חשובים לראות, זה להיות במקום הנכון בזמן הנכון"- ככה מנצלים אמנים. ככה. במילים האלה. ועם חשיפה אי אפשר ללכת למכולת (שאגב, עניין ה"חשיפה" זה בולשיט מארץ הבולשיטים). וכמובן שהמפיקים מרוויחים כסף והעירייה משלמת על הפסטיבלים מכספי המיסים שלנו וכו' וכו' וכו'.

מה אני רוצה לומר בכל זה בעצם?

קודם כל, בעיקר לשאול אם מישהו מכם יודע על עבודה שאפשר לעשות אותה מהבית עבור יותר מהסכומים אותם הרווחתי בתמלול. הקלדה, הזנה של חומרים לאינטרנט, כתיבה, משהו חופשי בשעות, כי שוב, אני בחזרות והצגות בבקרים. שנית, לספר לכם קצת מה זה אומר לעשות פה אמנות. וללחוש לכם שבכל פעם שאתם קונים כרטיס להצגת פרינג' בהנחה/ מבקשים חינם, זה יורד משכר השחקנים ישירות. שלישית, להצהיר קבל עם ועדה שאני לא מתכוונת להפסיק לעשות מה שאני אוהבת, מה שאני מאמינה בו. חיים בלי אמנות הם לא חיים, גם למי שאינו אמן.

רות סוף. לוחצת על פוסט ומקווה לטוב.

טוב מותי מחיי

סקירת ההצגה "היטלר"

מאת: מור זומר

שחקן אמיתי מסוגל לשקוע בדמות, כל דמות, עד כלות. הוא מסוגל להעניק טיפול מרגש ואוהב גם לדמות השנואה ביותר, מעצם היותו אדם המגלם אדם אחר, בין אם אמיתי ובין אם מדומיין.

ההצגה "היטלר. וגם קוואקר, בלונדי ואווה בראון: הוידוי האחרון" מציגה את היטלר, הדמות השנואה ביותר בהיסטוריה היהודית, כזקן בודד, חולה סכרת, פתטי ונרגן. יותר מכל דבר אחר, היא משכיחה מאיתנו לעיתים את מקורה של הדמות שאנו רואים לפנינו וכופה עלינו לזהות שמדובר באדם, שכמו כל אדם הגוף בוגד בו בערוב ימיו.

ראשית, יושב אמיר אוריין בפני הקהל, לפניו שולחן שחור וכבד, ותחתיו כיסא משרדי. הוא מניח תיבה קטנה על השולחן, שולף ממנה מראה קטנה ומוצרי איפור ומתאפר תוך שהוא מספר לקהל המקיף אותו בחלל הזעיר של תיאטרון החדר כיצד נולדה ההצגה. כמובן שבראשיתה נתקלה בתגובות מעורבות, מסביר אוריין, אך כך ידענו כי אכן יש בה משהו; הרי אם לא הייתה מרגיזה אף אחד, לא הייתה מעניינת.

האיפור מרושל במכוון ותפקידו לשמש מעין מסך היורד לאיטו, מעבר הדרגתי בין האדם היושב בפנינו ובין הדמות מעוררת הפלצות אליה הוא עומד להיכנס. ידיו רועדות והוא חוזר וטוען שזה סימן טוב, שמשמעותו כי הדמות משתלטת על גופו.

על פי גרסת ההצגה, היטלר לא התאבד בבונקר שלו בברלין בשנת 1945; היה זה כפיל שלו, שאיש מלבד המאהבת אווה בראון לא ידע להבדיל ביניהם. לאחר שביים את מותו ושינה את מראהו, משוטט היטלר בעולם הצוהל על לכתו וחי בסתר במשך שנים. עתה, על ערש דווי, הוא מחפש מקלט דווקא בישראל, וגרוע מכך: מבקש מהיהודים שיהרגו אותו בכדי להניע את גלגלי ההיסטוריה ולהביא לפריצתה של מלחמת עולם שלישית ואחרונה, שתוביל לקיצו של העולם. היטלר הישיש חולה סכרת, נמנע מדברי מתיקה, בשר ואלכוהול ובז לכל ענייני הגוף; הוא צפה ביהודים מתחזקים והופכים למעין מעצמה קדחתנית, בניגוד לעליבות שראה בהם בזמנו, ולמרות שעודנו מאמין בעליונותם של גזעים מסוימים על פני אחרים, נראה כי את הבוז הוא חש כלפי המין האנושי כולו ולא רק כלפי היהודים.

 

הטקסט ההזוי מכיל ציטוטים היסטוריים של היטלר לצד אמירות דרמטיות, כמעט אפיות, שאין שום היגיון היסטורי בבסיסן, גילויי לב מפתיעים בכנותם וכן קטעי ביוגרפיה ואזכורי אישים שונים מחייו ומעולמו; דמותו של היטלר הישיש בגילומו של אוריין נעה בין פאתוס מופתי ובין עליבות שקטה. הבעות פנים עמוקות ושינויים בגוון הקול הופכים את החוויה לכמעט קרקסית, דבר מעניין כשמדובר בדמות רצינית כל כך. אוריין מחקה באופן מטריד את שפת הגוף של היטלר, המודה כי הוא אכן נסחף לתנועות האופראיות שאפיינו את נאומיו גם כאשר הוא יושב אל מול קומץ היהודים העלוב הזה. במובן כלשהו הוא מנסה להרחיק ממחשבותיו של הצופה את דמותו מטילת האימה של צורר העם היהודי ולהחליפה בצל חיוור ועצוב, מעורר רחמים. ואכן, הצופה חש חמלה כלפי האיש הזה: מפאת הזיקנה, מפאת הבדידות, מפאת החיים האבודים; ומשהו בו נחרד מעט כשהוא (הצופה) נזכר שמדובר בגילומו של האיש שניסה להשמיד את היהודים באשר הם.

צפיפותו של החלל בתיאטרון החדר יוצרת שילוב משונה של אינטימיות ואימה: מצד אחד אנו חשים כמי שזוכים להיות עדים לשיחה חברית כמעט עם דמות היסטורית, הפונה אלינו, מכירה בנו ואף מתייחסת לקיומנו; מצד שני, רגעי השיא בהם הופכים דבריו של היטלר הקשיש לנאום חוצב להבות, בדומה לאלה שהובילו את העם הגרמני לתמוך במשנתו הגזענית ובהוצאתה המזעזעת לפועל, גורמים לנו לסגת לאחור בבהלה או הפתעה. ברור כי תוקפה של האלימות שאנו מקשרים באופן אוטומטי עם דמותו של היטלר מעולם לא פג, וברור כי הדמות שאנו רואים עודנה אלימה במסתרי ליבה המזדקן. הישות המאיימת הזו יושבת ממש מולנו, מרחק פסע מאיתנו; אנו יכולים, על נקל, לשלוח ידינו אליה. וגם אם לא מדובר באיש עצמו, משהו קמאי בנו עדיין בוטח בייצוג הזה במידה כזו שאנו מסוגלים להיות אלימים כלפיו.

בשיחה שלאחר ההצגה (עניין ייחודי לתיאטרון החדר) צפים ועולים רגשות סותרים: הצופים מדווחים כי חשו בהלה מעצם ההבנה כי פיתחו חמלה כלפי דמות שלילית כל כך; אחת מהם אף מדווחת כי חשה בעתה אמיתית לנוכח ייצוגו של היטלר. כצופים יהודים במדינת ישראל למודת הקרבות, אנו חשים באופן אוטומטי סלידה מדמותו של היטלר, ואנו נאחזים בסלידה זו כאילו היא מגדירה את עצם היותנו, כאילו היא לב הזהות היהודית; קשה לנו לדמות בליבנו כי האיש אדם היה ולא מפלצת, כי היו לו ידידים ואהבות ותחביבים. אנו מתקשים לקבל את המחשבה כי הדמות מעוררת החלחלה שלמדנו לתעב ולהוקיע מגיל צעיר היתה בסך הכל בשר ודם, ולו היה האיש חי כיום (למעשה, בשנות ה-80 של המאה ה-20, בהן מתרחשת ההצגה) היה הגוף בוגד בו כפי שהוא בוגד בכל בן אנוש.

היטלר של אמיר אוריין מבקש למעשה שיניחו לו לנפשו. הוא מבקש, אולי, שאנו כיהודים נחדל להשתמש בדמותו להגדרת קווי המתאר של זהותנו.

היטלר. וגם קוואקר, בלונדי ואווה בראון: הוידוי האחרון

תיאטרון החדר

מאת: טובה רוגל ואמיר אוריין

בימוי: אמיר אוריין ואבי גיבסון בר-אל

משחק: אמיר אוריין

 

בסלון של ציונה

סלון דחויי פרס היצירה הציונית

מאת: נמרוד עמית

המופע התיאטרוני "זו היא הארץ", המוצג בתיאטרון תמונע, הנו פסטיבל אמנות פיקטיבי שנוצר כתגובה ל"פרס היצירה הציונית". פרס זה, שנוסד לפני קצת יותר משנה על ידי משרד התרבות והספורט, ביקש לשבח הישגים אמנותיים המציגים את ערכי הציונות, באשר הם. חלק מן האמנים הגישו מועמדות אך נדחו, וחלק אחר בחר שלא להגיש מועמדות מתוך מחאה, מאחר ולדעתם ערכי הציונות אינם צריכים להיות אינדיקציה ליצירת אמנות טובה. פסטיבל "זו היא הארץ" מהווה ריכוז של כל אותן יצירות דחויות, פותח שעריו לכל יצירת אמנות באשר היא, ומבקש לחקור מחדש את המונח "ציונות".

בתוכנייה של המופע, וכן באתר האינטרנט של תמונע, כמעט ולא ניתן למצוא מידע לגבי העובדה שזהו פסטיבל פיקטיבי. שמות השחקנים והיוצרים רשומים על התוכנייה באותיות קטנות, באנגלית, ושמות הדמויות הבדיוניות תופסות את מרב הפוקוס. גם המשחק והתכנים מחזקים את הרושם כי מדובר בפסטיבל אמיתי ורק היכרות אישית עם אחת השחקניות אפשרה לי להיות בטוח כבר בהתחלה כי הדמויות שעל הבמה בדיוניות.

בערב שבו נכחתי (תוכנית ב') הציגו את עבודותיהן בזו אחר זו 3 דמויות, כשברקע מאחוריהן ניצב מסך ענק, עליו הופיעו שקופיות, סרטונים וטקסטים. העבודה הראשונה היתה של מעצבת אופנה ובתו של איש מוסד (אפרת ארנון), שהציגה קולקציית בגדים שעוצבה בהשראת תחקיר על הגבולות הפוליטיים, החברתיים והאידאולוגיים של החברה הישראלית. "חקירתה" רוויה באלמנטים פארודיים ומגוכחים, אך בה בעת גם באמיתות נוקבות וכאובות. העבודה השנייה היא של יוצרת קולנוע, בת דור שלישי לשואה (נתלי פיינשטיין), שעשתה סרט דוקומנטרי על שכנתה. הסרט משקף "עבודת בילוש" סובייקטיבית בעליל של יוצרת הקולנוע. העבודה השלישית – והמרשימה מכולן – היא של משורר, מוזיקאי, מתנחל (נטע וינר), שמשרטט דרך אילן היוחסין של משפחתו את פרופיל צה"ל לאורך השנים. הוא חותם את עבודתו בקטע ספוקן-וורד מרהיב, שנטע וינר (אמן ספוקן-וורד ידוע) כתב בעצמו.

ייחודו וכוחו של המופע נובעים מכך שהוא אינו מבקש לבקר את תומכי הציונות, אף לא את מתנגדיה, אלא רק להעלות לפני השטח את הבעייתיות שבעצם ההגדרה שלה. הדמויות, שחשפו את עצמן באמצעות עבודותיהן, היו לכאורה טעונות בעמדות "מהבית", אך לא רק שהקהל נתבקש ונצרך להסתכל "מעל לדמויות" וראה דברים שהן עצמן לא היו מודעות להם, אלא גם אופן ההגשה לא נועד מלכתחילה להגן על תיזה מסויימת או להוכיח שהשקפת עולמן של הדמויות היא הההשקפה הנכונה היחידה. המופע "זו היא הארץ" אינו תיאטרון במובן המקובל של המילה. למרות לא מעט רגעים אסתטיים, הוא מציע בעיקר חומר למחשבה. מחשבה על הגדרות בכלל ועל הגדרות הציונות בפרט.

"זו היא הארץ" – תיאטרון תמונע

כתיבה ובימוי: אייל וייזר

שחקנים יוצרים ושותפים: אפרת ארנון, נתלי פינשטין, נטע וינר.

סאונד, לחן ומילים לשיר "עץ השיטה": נטע וינר.

יעוץ אמנותי, צילום ווידאו "המציגה הינה חולה": רמי מימון.

עיצוב חלל: ינון פרס.

עיצוב תלבושות ואביזרים: תמר לוית.

עיצוב תאורה: עומר שיזף.

עריכת וידאו: נדב אהרונוביץ.

ליווי אמנותי: איציק ג'ולי.

יעוץ קונספט "עץ השיטה": רז וינר

כוריאוגרפיה: סתיו מרין.

מנהלת הצגה: מיכי יונס.

עוזרת במאי: שני דוידוב.

תרגום אנגלית וקריינות: נתלי פינשטין .

תרגום ערבית: סחר שחדה.

אפטר אפקט: שי רטנר.

עיצוב פוסטר: נורית הרשקוביץ

מופעים קרובים:

5/9/2012, יום רביעי, 20:00

6/9/2012, יום חמישי, 20:00

שורדים עם תקווה בלב

אודות מאבקה של היוצרת שרון שלומי נעים

מאת: אנה מינייב

בסביבה שלי, מרבית האנשים נמצאים במאבק, כזה או אחר. בתיאטרון, למילה מאבק יש משמעות כפולה, האמנים נאבקים על זכותם ורצונם ליצור, מה שגורם להם בסופו של יום וחודש, להיאבק על פרנסתם. הנושא מאבק הזכיר לי שיחה שניהלתי לאחרונה עם בחורה בשם שרון שלומי נעים, יוצרת מיוחדת במינה שהחליטה להיאבק על מקומה בעולם היצירה והיא עושה זאת בדרך המיוחדת שלה.

שרון היא שחקנית ורקדנית יוצרת, מחזאית, במאית וכוריאוגרפית, בוגרת תיאטרון החדר. בשנת 2008 הקימה את אנסמבל "קוקייה". במסגרת האנסמבל פיתחה שרון שפה ייחודית, אותה היא מכנה תיאטרון בתנועה אקספרסיבי. באמצעות שפה זו, הסיפור התיאטרלי עובר לקהל ללא מילים, על ידי הבעה פיסית ורגשית.  הדבר הבולט אצל שרון הוא שהיא יוצרת מתוך דחף, ופועלת עם הרבה דמיון ואינטואיציה שמנחה אותה לדרכים חדשות שלא תמיד ידוע מראש לאן יובילו אותה ואת האנסמבל שלה. האנסמבל מורכב משש נשים, אליהן מצטרף רן בן עזרא שמביים ביחד עם שרון.

באופן טבעי לה, היצירות של שרון עוסקות במאבקן של נשים להגדיר את עצמן כפי שהן בוחרות, ולהתנער מנורמות חברתיות מקובלות שכולאות אותן בתוך הנפש והגוף שלהם. הפרויקט הראשון שלה שנקרא  "תחושת בטן" מדבר על דיכוי ולידה, על ההעזה לצאת מהעולם המובנה אותה יצרה החברה הפטריארכאלית, והוא מכיל בתוכו מסר בלתי מתפשר שמיועד למין הנשי, ואף למין הגברי. בעצם, כל היצירות של שרון חגות סביב הנושא הטעון הזה, והרעיון שמניע אותה הוא הרצון להגיד שאפשר אחרת. היא לא חוששת לערער על טאבואים באשר הם, היא נאמנה לאינטואיציה שלה ומה שבטוח שחוקים מובנים עבורה הם לא דרך חיים. "העצמאות שלי מאוד חשובה לי", מבהירה שרון.

אז מה עושים בעצם אמנים כאשר הם רוצים להציג את פרי יצירתם לעולם? התשובה היא- נאבקים! במי? הרשימה ארוכה. המאבק מתחיל בתקציב, אותו כפי שיודעים רובנו כמעט בלתי אפשרי להשיג. שרון הקימה את האנסמבל שלה ללא תקציבים, אלא בעזרת חסכון קטן שהיה לה אותו היא השקיעה בחזונה. זוהי, לצערי, תופעה שמוכרת היטב ליוצרים שרוצים להגשים חלום, הכסף שיוצא מכיסם הפרטי לא בהכרח גם יחזור אליהם מתישהו, וכך הופך היוצר באשר הוא, למשקיע. מכאן, ממשיך המאבק במציאת חללים בהם ניתן לעשות חזרות, הרי תהליך היצירה הנו מתמשך ויש להשקיע בו זמן וכמובן גם כסף, שוב כסף. בהתחלה ערכה שרון את החזרות למופע בסטודיו שגבה כ- 100 ₪ לחזרה. כיום, בגלל בעיות תקציב, מתקיימות החזרות בחללים מאוד קטנים בהם בקושי יש מקום לרקוד, ופעמים רבות ניתן רק "לסמן" את התנועות. "אנחנו עושים תנועות בכאילו. זה לא פשוט, אבל אי אפשר לשלם כל הזמן סכומים כאלה על חזרות", מסבירה שרון. בתשלום עבור החלל, שהוא זול יותר אך קטן פי כמה ממה שהן באמת זקוקות לו בכדי לנוע במרחב, משתתפות כל נשות האנסמבל, מתוך הבנה שבכדי להופיע צריך גם, לצערנו, להשקיע.

אך אלה הם רק גרעינים, כפי שנהוג לומר. השלב הבא, עבור כל יוצר שמחפש במה קבועה, הוא הפרזנטציות. תהליך מייגע בו היוצרים מציגים בפני וועדות של תיאטראות בארץ את יצירתם, ומשם הם נתונים לחסדיהם של הנבחרים. כמובן שלא לכולם יש מקום, יותר נכון לרוב המוחץ אין מקום, להשתלב בתוכנית האמנותית של התיאטראות המעטים בארץ, וכך גם לא היה לאנסמבל "קוקייה". "זה אבסורד", אומרת שרון, "המופע שלנו רץ כבר שנתיים למרות שלא קיבלו אותנו בפרזנטציות ויש לנו קהל, לעומת הצגות שזכו לעבור את הוועדה ובכל זאת הן מחוסרות קהל רב".

במקביל לשלבים שתוארו עד כה, מגישים אמנים בקשות לתמיכות, בין היתר לקרנות, עמותות, מפעל הפיס ועוד. גם שרון הגישה בקשות לתמיכה, אך אלה נענו בשלילה. שרון מסבירה את המצב בכך ש"אולי אני מקדימה את זמני, אני מרגישה שאף אחד לא מבין מה אני עושה". אולי באמת זה המצב, אולי יש הרבה בקשות ואולי לאף אחד לא באמת אכפת.

אז מה עושים עכשיו? כמובן שלא מרימים ידיים. יש הצגה וצריך להעלות אותה למרות הקשיים בדרך. השלב הבא הוא לשכור אולם לערב, בכדי להציג את ההצגה להקהל, וחלילה לא לקוות שהוא יביא לרווחים, אבל לפחות יכסה את ההוצאות על השכירות, התאורה, התלבושות, אקו"ם, האביזרים ועוד דברים שצצים בדרך. על משכורות ליוצרים אין מה לדבר. מה הוא גובה שכר אולם ממוצע? תלוי במקום. המחירים נעים בין 1000 ל- 3000 ₪, ושריון התאריך תלוי גם בזמינות של המקום. האנסמבל של שרון לא הופיע כבר תקופה בגלל מצוקת המקום בתיאטראות שבאפשרותו לממן.

מתוך ההצגה "תחושת בטן"

בינתיים אנסמבל קוקייה פורח, הפקות חדשות נראות באופק והאנרגיה של שרון רק מתעצמת. יחד עם זאת, הם אמנם מצליחים לשרוד אך הרווחים מספיקים רק לכיסוי הוצאות, וקיימות הפקות אחרות שגם את זה לא מצליחות לכסות. לשאלתי על תחושת התסכול מהמצב המתואר, עונה שרון שכמובן שכולם היו רוצים להרוויח ולהתפרנס, אבל כאשר אין מקום להופיע בו תקופה ארוכה, ישנה הכרת תודה מצד האנסמבל על החוויה של ההופעה. הסיפוק מהיצירה הוא אדיר, וכל הופעה מלווה בתחושה של אושר שהם הגיעו סוף סוף לבמה. שרון מתארת את התחושה באמרה "זה כמו שמישהו שהוא רעב, כל פרור טעים לו ומישהו שהוא שבע, יש לו כבר רעיונות לגבי מה הוא עוד צריך". אך לצד תחושת הסיפוק, הרעב לפרנסה קיים, "צריך להתפרנס בכבוד וצריך לקבל פיידבק. אם אנחנו בעולם בו האנרגיה היא כסף, אז חסרה לנו האנרגיה הזאת, שמביאה להתנעה מסוימת", מסבירה שרון.

אגב, בכדי להביא קהל צריך לשווק את ההצגה ורצוי בכמה שיותר מדיומים ומקומות פוטנציאליים. השיווק, פעילות יזומה שנועדה להביא את היצירה לתודעתו של הציבור הרחב, עולה, גם כן, כסף. למזלה של שרון ישנם אנשים רבים שמתגייסים לעזור לה להפיק סרטונים ליוטיוב והיא עצמה פועלת רבות בכדי להפיץ את היצירה. בכדי להשקיע את כל המאמצים שהוזכרו כאן, נדרש כוח רצון עצום מימדים, וזה רבותיי, לא מובן מאליו בכלל. "חבל שאין תקציב אמיתי לאנשים שבאמת רוצים להגיד משהו, ולא רק מדקלמים", אומרת שרון, ואני מהנהנת בהסכמה, תוך כדי הבנה שזה כנראה לא יקרה לעולם במדינתו הקטנטונת.

בעקבות המאבק הבלתי פוסק הזה, החליטה שרון לקחת את המושכות לידיים ולמצוא חלל שישמש אותה כאולם בו ניתן להציג הצגות ומופעים ובמקביל לנהל סטודיו בו יתקיימו חוגי מחול ומשחק. "אני רוצה לנסות את מזלי ולפתוח מקום", מכריזה שרון בביטחון שמהול בחשש. בכדי לרוץ עם ההצגות שלה פעם בחודש היא צריכה גם מקום להציג בו, זאת המסקנה. "הייתי רוצה שזה יהיה מקום שיאפשר, זה החלום שלי", אומרת לי שרון עם חיוך שמבהיר לי את גודל חלומה.

אז איך פותחים מקום משלך? שרון מספרת שהיא שמעה על עמותות שמעניקות תקציבים, אבל אלה, היא אומרת, תהליכים שלוקחים הרבה זמן, הסיכויים שאכן יתנו כסף נראים לה אפסיים וכל ההתעסקות המורכבת הזאת נתפסת בעיניה כמו בזבוז זמן. אז מה אפשר לעשות? "אני חושבת על מקום בו אוכל לקחת שכירות אולם מאמנים, כי אני שומעת על הרבה אמנים שמחפשים מקום להופיע בו ואין להם". המחיר על שכירות האולם ששרון שואפת לבקש נראה לה סביר, 1000 ₪ לערך. היא זוכה להרבה תמיכה וחיזוקים כאשר היא מדברת על לפתוח מקום משלה, "אנשים מאמינים בי וזה מחזק אותי" היא אומרת, יחד עם זאת היא "מתה מפחד". אך תחושת הפחד מתחלפת לנגד עיני מהר מאוד בתקווה גדולה, "למקום הייתי רוצה לקרוא 'פרינג'ה'- גם אישה וגם פרינג'", מספרת לי שרון בגאווה. על פי החזון שלה, יהיה זה מקום שמעניק במה ליוצרים צמאים, שרק מחפשים מקום עם שכירות שפויה להופיע בו. היא שואפת להגיע לכמה שיותר אמנים שיבואו להופיע במקום שלה, במיוחד כאלה שלא בא להם לשלם 3000 ₪ עבור שכירות אולם או כאלה שלא עוברים וועדה, ולאפשר להם להגיד את אשר על ליבם ופשוט להופיע.

אחד הדברים שמניעים את שרון להגשים את הפנטזיה המתגבשת שלה, הוא ההרגשה ש"בכל פעם שטורקים לי דלת בפרצוף, אני עוד יותר רוצה להיכנס בה, זה שזה מרגיז אותי נותן לי כוח לפתור את הבעיה בעצמי". לפעמים שרון מרגישה שהיא חולמת בהקיץ ולפעמים היא ממש יכולה לראות את זה קורה. "אם אני אתכוון ואעשה ואפעל זה יקרה" היא אומרת בנחישות. יחד עם זאת היא ממשיכה להתפלל, יחד עם חברי האנסמבל, שיום אחד המדינה תכיר במה שהיא עושה, הכרה שתיתן לה אוויר לנשימה ותעזור לה לעשות את מה שהיא הכי טובה בו- ליצור- עם קצת פחות דאגות. "אולי אם אני אנסה לאורך זמן כן יפתח משהו", היא מייחלת בקול, אבל מיד מוסיפה שלפעמים היא מבינה שאולי זה אף פעם לא יקרה.

יחד עם זאת, שרון לא מחכה שיתנו לה, היא עושה את מה שדרוש בכוחות עצמה וראוי לציין שהיא מצליחה במאבק השקט שלה במערכת הקפיטליסטית, רווית המכשולים. היא מתמלאת בכוח ותעוזה כאשר היא מתכננת להוכיח לעצמה, וגם לכל השאר, שהיא מסוגלת להגשים חלום ולתקן, ולו במעט, את המצב העגום שנוצר בתיאטרון בארץ. "כבר לא מעריכים אותך בזכות מה שאתה עושה" מתקוממת שרון, "לא יאומן, הכל תלוי בכסף שאתה שם על השולחן, כבר לא באים לבדוק באמת מי אתה ומה אתה עושה. אין שום אידיאולוגיה, אין דרך", ושוב אני יושבת מולה ומתמלאת בכעס על המצב ובאהדה כלפי הבחורה הזאת, שהחליטה לשחות נגד הזרם הסוחף. אולי היא "נאיבית ותמימה", כהגדרתה, אולי היא באמת מקדימה את זמנה, ואולי היא פשוט השתחררה מהכבלים והחליטה ללכת בדרך שלה, שמלאה באידיאולוגיה, כפי שהיא מתארת אותה, "אני מאמינה שאם אני אלך בדרך שלי ואניח לדרך האחרת, הסיכויים שאני אגיע לאן שאני רוצה יותר גדולים מאשר אם אני אשב ואתייפח על המצב. אני אתעל את התחושות האלה לכוח ולכעס. זה מאבק". אכן כן, מאבק לא קל, דרך ארוכה ושרון היא כעוף בנדודיו. ואני אומרת, שלכל ציפור צריך להיות בית.

בגיליון הבא תופיע סקירה של ההצגה "תחושת בטן".