דבר העורכת

בערב האחרון של מופע במרתה הראשון, יצא לי לחזות מהצד בצד היפה של התיאטרון. מספר אנשים צעירים, דבקים במטרה מסוימת ועוזרים ליוצרים צעירים אחרים להיחשף ולשחק מול הקהל.

ליד הקיר הלבן, יכולתי לראות שהתיאטרון ממש לא מפנה את מקומו, אלא מוכיח שהוא כאן כדי להישאר. בשיא האיכות, בשיא הכנות, בשילוב עזרה ויצירה נהדרים.

במעמד זה, אני רוצה להודות לכל מי שעזר ותרם לערב התיאטרון שלנו – לבית מזא"ה 9 ואנשיו. לחברי המערכת עצמם, שכל אחד מהם נשא והפיק את תחומו שלו ואת הכול גם יחד. למשתתפים המוכשרים שלנו, שזיכיתם אותנו במגוון תיאטרלי מרתק, ולקהל שטרח, הגיע, תרם וסייע לנו להמשיך את הדרך.

אז הנה אנו ממשיכים.

מקווים שתיהנו,

                                                אירית ראב

                                                עורכת מרתה יודעת

פוסטבמרתה

מאת: נמרוד עמית

ערב התיאטרון של "מרתה יודעת" הייתה חווייה ייחודית בזירת התיאטרון המקומי. התכנים,
שנועדו לספק במה למסגרת תיאטרון פרינג' כמו התמזגו לאופיו של האירוע עצמו, אשר התאפיין
גם הוא באלמנטים מעולם הפרינג', במובן החיובי של המילה.

האווירה במהלך הארגון הייתה של – וסליחה על השימוש במילים גסות – יצירה וחלוציות. כל המשתתפים השתתפו בהתנדבות והשקיעו מזמנם, מרצם ונשמתם על מנת שהכל יעבוד כראוי.

 

בתחילת הערב התכנסו כל היוצרים והאורחים בחלל שבקומה הרביעית במאז"ה 9 למינגלינג. האורחים יכלו ליהנות ממשקאות קלים וחריפים ומעוגות תוצרת בית שהכינו חברי "מרתה יודעת" ובני משפחותיהם התומכים. למרות שהיה זה הערב הראשון, לא היה חסר דבר, מלבד מספר מושבים פנויים, עקב ביקוש גבוה מצד הקהל. מספר יוצרים נאלצו על כן למצוא דרכים יצירתיות למקומות ישיבה, או לעמוד, אך ניכר שהדבר לא הפריע להם. גם התאורה, על אף היותה מינימלית, התמזגה באורח מושלם עם שאר האלמנטים ותרמה את הצבע שלה.

בסופו של דבר, אם לסכם את הערב בכמה מילים, התוצר הסופי הנפיק חווייה עשירה ותוססת אשר השאירה טעם של עוד. אני מחכה בקוצר רוח לאירוע הבא של "מרתה יודעת", אשר צפוי להיות לא פחות מוצלח.

 

תייר בעירו

על המיצג-סיור "עבודה זרה" של במת מיצג

מאת: יאשה קריגר

התחנה המרכזית (החדשה) בתל-אביב היא אחד המתחמים הביזאריים ביותר הקיימים בארץ. למי שלא מכיר, מדובר בגוש בטון מאיים, בעל שבע קומות (ואינספור מפלסי-ביניים), המאכלס בתוכו, מלבד רציפי אוטובוסים, כמות עצומה של חנויות, מסעדות ועוד מיני כוכים למטרות שונות. התחנה המרכזית היא גם שם נרדף למשכנם של העובדים הזרים על מגוון התרבויות שלהם. עוני, דוחק, אלימות, חברת שוליים – כל אלו מוצאים את מקומם בקונוטאציות שלנו עם המקום המוזר הזה.

בשנים האחרונות פועלים בתחנה המרכזית מספר מוסדות תרבות: תיאטרון קרוב, במת מיצג וגם בית הספר למשחק של סופי מוסקוביץ'. מוסדות אלו קיבלו את משכנם בתחנה בשל שיקולי שכירות כאלה ואחרים והם פועלים בתוך המציאות ההזויה של התחנה, ולעיתים, כמו במקרה הזה, מתוך המציאות הזאת.

במת מיצג, בניהולה האמנותי של תמר רבן, פועלת בתחנה המרכזית משנת 2004. קצרה יריעת מאמר זה מלתאר ולהסביר מהו מיצג ומהי אמנות הפרפורמנס. אציין רק כי בניגוד לתיאטרון המסורתי, אמנות המיצג שואפת לבטל את ייצוגי הזמן והמקום ה"אחרים" שמוצגים לקהל על במת התיאטרון. במיצג, הזמן הוא בהכרח עכשיו והמקום הוא בהכרח כאן. זוהי פעולה חיה של אמן, כהגדרתה של רבן. בניגוד להצגת התיאטרון, שבה א' משחק את ב' בזמן ש-ג' מתבונן בו – במיצג כולם (גם היוצרים וגם הקהל) מוזמנים לתפקד בתור א'.

ל-"עבודה זרה", העבודה החדשה של במת מיצג, אין שום יומרה להתחזות למופע תיאטרלי. מדובר בסיור – סיור בן שעתיים וחצי במרחב הפעולה של במת מיצג, הלא הוא מתחם התחנה המרכזית עצמו. אלא שכמיטב המסורת של המיצג, מדובר בסיור יוצא דופן המעניק למשתתפים הזדמנות לחוות את מרחב התחנה באופן ייחודי ומסקרן.

המסע מתחיל ונגמר בקומה הרביעית של התחנה, בסטודיו של במת מיצג. בתחילת הסיור (אותו מעבירה רבן עצמה), עולים לקומה השביעית העליונה. משם, במסע איטי ומרתק, יורדים עד לקומת האפס התחתונה, במה שנדמה כמו ירידה בשבעת מדורי הגהנום, או לחלופין נפילה לתוך הבור של עליסה, שני הדימויים הללו צפים באורח בלתי נמנע במהלך הסיור.

רבן, בהליכה מהירה וצעד בוטח, מובילה את הקהל דרך מבואות הומי-אדם ודוכני מזון מהיר בקומות העליונות ודרך דלתות נסתרות ומסדרונות חשוכים בקומות התחתונות. דווקא הקומות התחתונות, אלו שסביר להניח שבתור מבקרים מזדמנים בתחנה לא נגיע אליהן, הן המרתקות ביותר. שורה בהן אוירת רפאים וההימצאות בהן כמוה כהימצאות בתת-המודע של הזהות הישראלית הקולקטיבית.

במהלך הסיור נעשות עצירות המשמשות לשתי מטרות: האחת היא מתן אינפורמציה על התחנה המרכזית, ומהבחינה הזאת זהו סיור מרתק המספק הצצה אל ההיסטוריה, הארכיטקטורה והרב-תרבותיות של המתחם ההזוי הזה. העצירות מן הסוג השני משמשות לפעולות. בעצירות האלו דווקא, מתרחש הקסם של המיצג והקהל מוזמן, על-פי ההנחיות של רבן והצוות המדריך, להשתמש בחושיו על-מנת לחוות את התחנה המרכזית באופן בלתי אמצעי. איני רוצה לעשות ספוילרים, שכן כמה מן הפעולות הללו מפתיעות ממש, אומר רק שבמהלך הסיור הקהל זוכה לטעום, להריח, להקשיב, למשש וכמובן להתבונן בתחנה המרכזית בצורה מרגשת וקסומה.

בנוסף, מה שמעשיר את הסיור הוא המפגש עם כמה מאנשי התחנה – איריס הספרית, נאזימה שמוכרת אוכל דרוזי, ג'ייקוב המנקה ועוד. לכל אחד פנים אחרות, שפה אחרת, סיפור אחר משלו.

איני חסיד של תיאטרון "סייט-ספסיפיק", תיאטרון שמשתמש בחלל ארעי לצורך ההצגה או הפרפורמנס. אך דווקא כאן, ב"עבודה זרה", חוסר היומרה ל"תיאטרון" הוא שנוגע במהות התיאטרון ויוצר חוויה כל-כך מיוחדת. ואסביר למה כוונתי: שום דבר כאן, פרט למסלול הסיור, אינו מתוכנן. ההפקה היא מינימלית ונחבאת אל הכלים. כל מה שצריך זה סוויץ' קטן בראש ובתור משתתף בסיור, בתור מי שקיבל עליו את מסגרת הזמן (שעתיים וחצי עד שלוש שעות) ואת מסגרת המקום (התחנה המרכזית) – כל אחד מוזמן להיזרק אל התיאטרון הגדול ביותר, התיאטרון של החיים. החלל הארעי של התחנה המרכזית החדשה הופך לתפאורה (מרהיבה יותר מכל תפאורה שתראו בתיאטרון), האנשים מסביב הופכים לניצבים (בשום אופרה גרנדיוזית לא תראו כמות כזאת), לחלקם יש אפילו טקסט. התאורה והסאונד טבעיים. לעיתים נוצרות סיטואציות. בסיור שאני לקחתי בו חלק היו סיטואציות מצחיקות, מרגשות, מסתוריות. למרות שבכל סיור אלו הן סיטואציות אחרות, תלויות נסיבות. החיים היום-יומיים מקבלים בסיור הזה נופח תיאטרלי, לפחות ברגעים מסוימים. ובאותם הרגעים הנהדרים הבנתי בצורה צלולה כל-כך את כוונתו של ש' – כל העולם במה וכולנו שחקנים.

ואם הרמזים הגסים שלי לא הספיקו אז הנה – רוצו לראות/להשתתף!

יש יצירות שהשתיקה יפה להן

סקירת היצירה "פרימיירה"

מאת: אנה מינייב

כמעט ללא מילים, בחלל נקי מקישוטים, נעים ארבעה שחקנים שהגיעו לחלוק סיפור.

המופע "פרמיירה", מגולל את סיפורה של אישה העוברת במסדרונות חייה, החל מילדותה ועד בגרותה. כבר מהרגע הראשון, היצירה מאלצת את הקהל להעמיק בתוכנה ולצאת ביחד עם היוצרים למסע בו לא תמיד הכל ברור כשמש.

היצירה מורכבת ברובה מתנועה, מחול, ריקוד, חיבור של גוף ונפש. היא מציגה תמונות מתוך מציאות שרובנו וודאי ונתקל בהן. ילדות, הורים, אהבה, זוגיות, אכזבה, קנאה, קושי הסתגלותי, בדידות והתבגרות מלאת תובנות. יצירה זו מכילה קטעים מוזיקליים מתקופות שונות וטקסטים מעטים, המתלווים לסיפור, מתוך הספר "תסתכלו עלי" שכתב אלדד כהן בשנת 1998, חלק מהטקסטים מושמעים בתור הקלטה של עדי פז וחלקם נאמרים על ידיה באופן חי על הבמה.

עדי פז היא היוצרת, הבמאית והכוריאוגרפית של היצירה, אליה מצטרפים לירן יעקבי, אור משיח ואריאל קריז'ופולסקי, וכולם כאחד בעלי נוכחות בימתית ובעיקר תנועתית יוצאת דופן.

צילום: ארל'ה הצמצם הבוער

סיפורי ההתבגרות שעוברת הדמות מלאים בקשת רגשות אנושיים והסצנות מתחלפות בעקבות המוזיקה והשירים המשתנים. בצורה זו נראה שהמוזיקה היא זו שמכתיבה את העלילה וזאת בפני עצמה שפה ייחודית ומעניינת. ארבעת השחקנים מחליפים תפקידים ודמויות בהן פוגשת בחייה הילדה שהופכת לנערה ולבסוף לאישה. עדי פז מגלמת את דמותה של הילדה-אישה, לבושה בשמלה בובתית בה היא משתמשת בכדי לסמל את ההתמודדויות הנקרות בדרכה. הדבר הבולט ביותר בדמות זו הוא שיערה, שנראה סמור ושובב, והולם את הדמות שנראית מבולבלת ושונה מסביבתה.

היצירה הזאת מתמודדת עם הורות המתיימרת להיות מושלמת ולבסוף מוצאת את סופה, עם זוגיות וכל העולה מטבעה התלותי, עם יחסים בין גברים, נשים ובני אדם באופן כללי ועם פחדים העמוקים הטמונים בבדידות, בניתוק מהקן המשפחתי, בחיפוש ה"אני" האינדיווידואלי וההשלמה עימו. כל אלה מתלווים לנורמות שמתווה החברה והמשפחה, נורמות שמתנגשות פעמים רבות עם הצורך למצוא את הנתיב הפרטי והאישי של הדמות. "מכאן אני לבד, אמא לא תבוא יותר" אומרת הילדה שצמחה, והלבד הזה הוא תחושה מפחידה ומסקרנת כאחד, אשר מביאה עימה לפעמים חוויות לא מוכרות, איתן נפגשת הדמות לאורך התבגרותה.

צילום: ארל'ה הצמצם הבוער

המילה שליוותה אותי לאורך המופע היא המילה "ספק", זאת מפני שהיצירה בוחרת שלא להסביר במילים כל התרחשות שעל הבמה. ישנן סצנות שהשתיקה יפה להן והצופה מוזמן לשוט בדמיונו ולהשלים את החסר בהתאם לנקודת מבטו האישית על המציאות. מודה אני כי תחילה הרגשתי קושי עם החופש התודעתי הזה, אך עם הסצנות המתחלפות גלשתי גם אני לזיכרונותיי ומצאתי את החיבורים שגרמו לי לחוות את היצירה במלואה, שהרי ההזדהות היא הגורם המתווך בין מה שרואות עניינו לבין היכולת של החיזיון לגעת לנו בלב.

תיאטרון מחול מעלה את השאלה האם היצירה היא יותר תיאטרון או יותר מחול, ובמקרה הזה נראה כי היא משלבת את שניהם בצורה מופלאה. היוצרים האלה מדויקים בהבעותיהם ובתנועותיהם והם לא מתנתקים לרגע מהדמות אותה הם מגלמים, הנאמנות הזאת מלווה בתנועה אסתטית ומלאת רגש ובמחול מדויק, מסונכרן ומרתק.

היצירה הוצגה במסגרת "מחולוהט" בסוזן דלל.

בימוי וכוריאוגרפיה: עדי פז

שחקנים: לירן יעקבי, אור משיח, אריאל קריז`ופולסקי, עדי פז

טקסטים: מתוך הספר "תסתכלו עלי"/ אלדד כהן

תפאורה ותלבושות: סיוון צאלון

עיבודים וניהול מוזיקלי: יונתן נעים

לחן "לאחר שהלכת": אלדד כהן

עיצוב תאורה: ניר להב

שירה: עדי פז

יוצר. טוטאלי.

ראיון עם אמן התיאטרון עידו קולטון

מאת: אירית ראב

מעטות הן הפעמים שאת יכולה לפגוש את עצמך כיוצרת, כמו שהיית לפני 10 שנים. אבל בפגישה עם עידו קולטון, יוצר צעיר ומבטיח, הדבר הזה איכשהו מצליח להתממש. גם מבחינת הנושאים המורבידיים משהו, גם מבחינת השקפת העולם הייחודית ומציאת המצבים התיאטרליים בכל מקום, אפילו במהלך נהיגה שגרתית עם החבר'ה וגם מבחינת הטוטאליות המתבקשת, ההכרחית ליוצרי תיאטרון.

עידו קולטון, עוד לא בן 19, הוא אמן תיאטרון טוטאלי, כהגדרתו. טוטאלי כמו שרק יוצר תיאטרון צעיר יכול להיות, המקדיש את כל כולו ליצירה. יש בו את השילוב הנדיר של ראיית כל האלמנטים הדרושים בכדי שהצגה תצליח, גם את האלמנטים הכספיים, אבל גם את התשוקה ההכרחית לתיאטרון.

לאחרונה, קולטון העלה את ההצגה   NO (R) WAY. TODAY בצוותא, הצגה שהועלתה כבר על במת תיאטרון גשר, אך בשם "עשר שניות". סיפור פשוט על בחור ובחורה, אוגוסט ויולי, שנפגשים בצ'אט ומחליטים לנסוע לנורווגיה ולהתאבד. המחזה הזה כבר הועלה כמה פעמים ברחבי העולם, אך כאן, על הבמה הלבנה של צוותא 2, הוא קיבל מימד אחר. השילוב בין משחק איכותי, בימוי מוקפד, צילומים תוך כדי ההצגה והקרנתם, מוסיקה משובחת ואוהל אחד, המהדהד את קולות המחאה שבחוץ, הפך את ההצגה הקטנה הזו לפנינה בוהקת, שגם אם אינה מלוטשת לגמרי עדיין הנה מושכת עין.  קולטון, ששיחק בהצגה לצד אדווה רפאל, ביים, הפיק והרים את ההצגה הזו על כתפיו בסיוע של יוצרים צעירים, חבריו לתיכון הרצוג בחולון, הגימנסיה למדעים ואמנויות, "המקדישים את כל כולם למטרה" כהגדרתו.

אז מי הוא אותו עידו קולטון? לא היתה לו ילדות עשוקה ברחובות של חולון. נהפוך הוא, הוא מגיע ממשפחה תומכת מאוד, כשאביו היה שחקן בצעירותו ובלט בבית צבי, אז הוא יודע על מה מדובר. האם מצדה מסייעת בכל מה שניתן, בין אם באיוש הקופה בכניסת האולם ובין אם בעידוד ותמיכה. עוד מהיותו ילד צעיר, קולטון אהב להיות על הבמה. "הייתי ילד-במה" הוא מעיד על עצמו ומספר כי הופיע בפסטיגלים, במשך שלוש שנים, כל חופשת חנוכה, ארבע פעמים ביום. "זה היה ברור לכולם, גם למשפחה וגם לכל מי שסביבי, שזה מה שאני אעשה. שזה הייעוד שלי. גם המורים בבית הספר, כי הייתי תלמיד מאוד היפראקטיבי. הייתי עושה הצגות, מחקה את המורות, מתחיל לרקוד איתן טנגו באמצע השיעור. זה מה שאני אעשה, לפחות אני מקווה שזה מה שאעשה. אין ברירה אחרת."

מתוך ההצגה NO (R) WAY. TODAY . צילום: אור קפלן

הכול התחיל בהצגות חנוכה, אותן ראה כשהיה ילד קטן, וכבר אז התחיל לנתח אותן ולשאול מי המפיק, מי אחראי על עיצוב הבגדים ואיך התאורה מאירה ככה את האולם. לאחר מכן, החל להופיע בהצגות ילדים בכל רחבי הארץ, בגיל 11 בלבד. ושם למד את העבודה בשטח, איך מגיבים לקהל, מה עושים כשהמיקרופון לא עובד, איך להלהיב את הילדים. אבל רק כשראה את "אשכבה" לראשונה, ידע שזה הייעוד שלו והודה שהוא במקום הנכון. "מבחינתי תיאטרון הוא לא רק משהו נחמד וכיפי, הוא דרך חיים." הוא מוסיף.

על אף כל השיעורים המעשיים בהצגות הילדים, דריסת הרגל במגמת התיאטרון היתה רק בכיתה י'. שם זכה להכיר את שתי המורות האגדתיות כהגדרתו, עירית דביר-בנדק ומיקי מרמור, שתודות להן נהפך להיות  היוצר שהוא היום. בתחילה, כמו בכל מגמת תיאטרון, עבדו על דיאלוגים ועיצוב דמויות. שם נתקל לראשונה במחזה NO (R) WAY. TODAY והעלה ביחד עם אדווה רפאל דיאלוג קצר מתוך המחזה, שהיה מין קולאז' של כמה קטעים.

לאחר מכן, החליט לעשות משהו קצת יותר גדול והעלה את "כולם רוצים לחיות" של חנוך לוין. קפיצת מדרגה משמעותית, שהחליט להשקיע בתוכה הרבה. אותה טוטאליות התחילה להראות אותותיה כאן. מעבר להשקעה הכספית בהצגה, הוא השקיע בכל אחד מהפרמטרים הבימתיים, החל מארונות הקבורה האמיתיים ועד למוסיקה החיה על הבמה. הוא אף הגדיל לעשות ושילב את הצוות הטכני בתוך ההצגה עצמה, כאשר עמדות ניהול התאורה והמוסיקה, והמנהלים שלהן, היו חלק בלתי נפרד מההצגה. "זו היתה חוויה מדהימה והיוותה את החותמת בשבילי שאני נשאר בתחום. זה גם מה שהוביל אותי לכל מה שקרה בהמשך".

ואז נקרה בדרכו המחזמר "משתגעים מאהבה". "לפני הצבא החלטתי שאני חייב לעשות הצגה, לבד. בלי מורים מעליי, בלי כלום, אני לבד.  אבל החלטתי שבהפקה הראשונה שלי לבד, כדאי ללכת על בטוח. הצגה שתדבר אל כולם. וגם, כל אלו ששונאים מחזות זמר, ויש הרבה כאלו, יוכלו לאהוב אותו, כי אין לו עלילה טרגית. הוא מורכב ממערכונים-מערכונים, על זוגיות, אהבה, סקס, גירושין, הילדים הקטנים. כמו מופע סטנד-אפ להמונים, רק שהוא נורא תיאטרלי. בסופו של דבר, על אף כל הפחד, הצלחנו למלא 250 מקומות, ואחרי זה לעשות עוד הצגה. "

מתוך "משתגעים מאהבה". צילום: אור קפלן

גם ב-"משתגעים מאהבה", כמו בהצגה בכיתה י"ב ובהצגה בצוותא, הוא נעזר בחבריו למגמה ולמקצוע. "זה מדהים. הכול – זה בני נוער. אני משוכנע שאנחנו, כל החבר'ה שיצאו מבית הספר ומהמגמה, נעשה משהו בתחום, לא יודע מה, אבל נהיה בתחום. אנחנו הדור הבא. כולם מאוד מוכשרים. כל פרט ופרט בהצגה נעשה על ידי בני נוער, יחצ"נות, תלבושות, מוסיקה, צוות טכני, הכול, זה בני נוער. אני חייב להם הרבה."

קולטון הוא יוצר אופטימי מאוד, כשבכוונתו לעשות השנה ארבע או חמש הפקות לפחות. כשאני אומרת לו שיש סיכוי שהוא יקרוס בדרך הוא מציין כי "אם לא אעשה את זה, אני אהיה בן אדם נובל. אני רוצה שאנשים אחרים ידעו וירגישו שאני מאושר במה שאני עושה. בן אדם שלא מאושר במה שהוא עושה, הוא כלום בעיני. לכן, זה חשוב לי, כי זה כמו חמצן, אם לא תנשום אותו, אתה תמות. אין פה שום הגזמה. זה באמת ככה. אני רוצה בעתיד ללמוד בבית ספר למשחק, בסמינר הקיבוצים, ואני רוצה להגיע כשיש לי ניסיון מאחורי."

בגלל זה החליט לעשות הצגה קצת אחרת,  הוא טוען כי אחרים מגדירים אותה כמוזרה למרות שהוא בכלל לא חושב כך, והעלה את NO (R) WAY. TODAY. גם בהצגה זו, כמו בהצגות הקודמות שלו, הוא ביים את עצמו. דבר שקשה מאוד לשחקן בעל ניסיון וזמן במה, ועל אחת כמה וכמה ליוצר תיאטרון בתחילת דרכו. נושא ההצגה, הכבד והמורבידי, מתעצם פי כמה, בייחוד מאחר וקולטון בחר שלא לעשות את הסוף כל כך קיטשי כמו הפקות אחרות. כששאלתי אותו על הנושא, והאם באו אליו בשאלות ותהיות, בייחוד מאחר ועשה את ההצגה בתחילת השירות הצבאי, תקופה לא קלה בפני עצמה, הוא טען כי " לא, מעולם לא חשבתי להתאבד. כשעבדנו על ההצגה, גם בכיתה י"א וגם עכשיו, ניסינו לבחון איך אפשר להתחבר לדמויות שמתאבדות. ניסינו להבין מתי הרגשנו בודדים מאוד, מכאן בעצם הכול נובע, מהבדידות של כל אחת מהדמויות במחזה."

על אף שהתחיל כשחקן, כיום הוא מעדיף יותר לביים וליצור. קרוב לוודאי שימשיך לשחק בהצגות של עצמו. לשאלתי מה הוא מאחל לעצמו בעתיד הוא פשוט מייחל ש-"אהיה מאושר, להמשיך לעשות תיאטרון ושפשוט יהיה לי טוב."

בעתיד, כאמור, עידו קולטון ימשיך לעבוד וליצור, תוך כדי שירותו הצבאי. בינתיים הוא מתחיל לעבוד על משהו מקורי, יחד עם אחד מעמיתיו ליצירה, מסייע בהנחיה במגמת התיאטרון ועומד להעלות שוב את "משתגעים מאהבה" ב1/9/12 בתיאטרון חולון. שווה לעקוב אחריו.

על הקריעה

על המיצג Cut Piece של יוקו אונו

מאת: מור זומר

לעיתים, מטשטשים תחומי האמנות השונים והופכים לאחד. דבר זה מתרחש בעיקר כאשר האמנות החזותית יוצאת מהדו מימדיות ויוצרת אינטראקציה עם הקהל, דורשת ממנו לפעול. במיצגים, התיאטרון נוצר בתוך הגלריה. קהל הצופים, שרגיל לעמוד מול התמונה או הציור, נוכח מול אדם אמיתי המבצע פעולה כלשהי, או מבקש מהם לעשות אותה. החוויה התיאטרלית, האמנותית, נוצרת מתוך המפגש הזה.

בימים אלה מציג מוזיאון טיקוטין לאמנות יפנית בחיפה תערוכה המוקדשת לאמנות יפנית עכשווית, ששמה Double Vision. בין שלל היצירות של אמנים ידועים יותר ופחות, ניתן למצוא גם את יצירתה הידועה של יוקו אונו "Cut Piece”, שנוצרה אי שם בשנת 1964. מדובר במיצג בו מניחה אונו לקהל לגזור במספריים פיסות מהשמלה שלגופה, בעודה יושבת ללא תנועה במרכז הבמה.

בקטע הוידיאו המתעד את המיצג ניתן לראות אנשים נורמטיביים לכאורה מבצעים פעולה שיש בה מן האלימות: גזירת פיסות מבגדה של אישה חסרת אונים לכאורה. עצם הפגיעה בבגד היא מעשה אלים. מדובר בדבר מה בעל ערך, רכושו של אדם. מה גם שבגדים זוכים למעמד מיוחד בתרבות הצריכה משום שהם כביכול מעידים על מעמדו של הלובש אותם. השחתתו של הבגד כמוה כהשחתת מעמדה או ערכה העצמי של האישה הלובשת אותו. מה מביא את האנשים האלה לבצע פעולה אלימה כנגד רכושה של אונו – הן בגדה והן גופה?

מתוך המיצג המקורי בשנת 1964

נראה שאונו מעניקה להם לגיטימציה לבצע פעולה שאינה נורמטיבית, ובכך קוראת תיגר על הצורך לציית לנורמות התנהגותיות. מרגע שהנורמה נשברה, הקהל נוהה אחר השבירה והשחרור, והפעולה נעשית יותר ויותר טבעית, עד כי האדם האחרון שעולה לבמה מגדיל לעשות וגוזר אף את כתפיות החזייה שלובשת אונו. היא עצמה כמעט שאינה מגיבה: היא נראית אדישה למדי, ואיננו מודעים לרגשותיה או מחשבותיה. מדי פעם היא מהנהנת בהכנעה, כמו מקבלת על עצמה את גזר הדין בתור אישה ואמנית. הקבלה הזו היא כניעה להחפצה, להפיכת הגוף והמבע לנחלת הכלל, להפקעתם מחזקתה. הפעולה עצמה, כאשר היא מתוארת במנותק מן הצפייה בה, נשמעת מזעזעת למדי. ובכל זאת, אין הבעת זעזוע אמיתית במהלך המיצג כולו.

הצופים/משתתפים כמו אינם מבינים את משמעות המעשה שהם מבצעים בה. הם נוטלים פיסות ממנה, כל פיסה היא יצירת אמנות, וכל יצירה היא פיסה ממנה. בני אדם שאינה מכירה נוגעים בה בחופשיות ובעצם הופכים אותה לחפץ, לדבר מה המשמש למשחק. רגשותיה וגופה הם רכוש ציבורי משום שבחרה לעסוק באמנות ולחשוף אותם לעיני כל. ניתן אף לראות בה מעין אם המעניקה לילדיה כל שיש ביכולתה לתת, אפילו קרעים מבשרה שלה.

פעולת ההתערטלות הפאסיבית היא מעין חשיפה איטית אל מול העולם העושה בה כרצונו; הקהל ממנו היא אמורה לשאוב כוח והשראה למעשה "מקלף" מעליה את שכבות ההגנה ומותיר אותה פגיעה וחסרת אונים, אך היא מסרבת להיות מוחלשת ומשתמשת בפעולה הזו כמראה, בכדי להראות לבני האדם כיצד הם נוהגים באחר כאשר ניתנת להם לגיטימציה לעשות זאת.

בספטמבר 2003 אונו עצמה ביצעה שחזור של המיצג, אך הפעם הקדישה אותו לתקווה לשלום עולמי. החלטה זו עשויה להיתפס כתמוהה, אך במחשבה שנייה ניתן לטעון כי הכנות המוחלטת בה נהגה ובה בוצע המיצג המקורי היא נכס נדיר באמנות ובתרבות העכשווי. ייתכן כי אותה כנות יקרת המציאות היא זו שתביא על העולם ימים טובים יותר. אולי מתוך הבעה אמנותית מוחלטת של הפחדים, התסכולים והכעסים, ניתן להגיע לזיכוך שיאפשר התקדמות הלאה. אמנם זו מחשבה תמימה ופשטנית, אך בדיוק למקום הזה האמנות הזו מכוונת – אל הרגשות הקמאיים, הפשוטים ביותר.

 מתוך שחזור המיצג, בשנת 2003

אם כך, כיצד בכל זאת רלוונטית יצירה משנות השישים של המאה ה-20 לעשור השני של שנות האלפיים? בשיא הפשטות – המצב האנושי הנו כפי שהוא. האמן לנצח יעניק פיסות מעצמו לקהל שאינו מבין את עוצמתן ואת הכוחות העל-אנושיים הנדרשים ממנו בכדי למשות אותן מתוכו. הפעולה האלימה של קריעה ותלישה היא עדיין פעולה שאינה נורמטיבית, אך נראה כי אנשים מבצעים אותה מדי יום מבלי להיות מודעים לכך, כאשר הם צורכים אמנות, עצם הקלות בה אנו צורכים אמנות כיום הופכת אותה ואת יוצריה למובנים מאליהם, ובכך מתעלמת מהקושי שביצירה. מה גם שכל צריכה של אמנות היא הפקעה של חלק מגופו ונפשו של האמן שיצר אותה.

גם בשנת 2012 עניין הבעלות על הגוף הוא מהותי, בעיקר כאשר מדובר באמנית אישה. אישה המתערטלת על הבמה עדיין נחשבת לטאבו, וההתייחסות לגופה תהיה בדרך כלל מינית; עצם יכולתה של יוקו אונו להציג התערטלות כזו, שהיא נפשית בעיקרה ואין בה כמעט מיניות, היא הישג גם בימינו.

מד בהחלט

סקירת ההצגה "מד"

מאת: כלנית בר-און

"לפעמים חלומות רעים, באים יותר מפעם אחת", זהו המשפט המלווה את ההצגה שכתב אלדר עיני, ואף ביים אותה, אחרי שלפני כשלוש שנים, בעקבות שיעור אימפרוביזציה, כתב דיאלוג קצר המתרחש על ספסל ומשם המשיך וכתב את המחזה "מד". המחזה מספר על אישה צעירה בשם לוסי שנכנסה להיריון בלתי צפוי כשכל מיני סיבוכים מפתיעים מעמידים אותה בדילמה ומפגש עם בחור צעיר ומיוחד בשם "מד" עוזר לה להכריע.

בעקבות תקציר ההצגה הבנתי שאני הולכת לראות הצגה על בחורה צעירה ששוקלת האם לעשות הפלה או האם לשמור את התינוק הלא רצוי כי המצפון שלה לא נותן לה אחרת. אך למעשה, מסתבר שמדובר בבחורה שמעוניינת לשמור את התינוק למרות שהרופא מפציר בה לעשות הפלה כי מסתבר שהתינוק שבבטנה לוקה בפיגור, ולמרות שהוא מיוחד ואולי בגלל שהוא מיוחד מחליטה לוסי, הבחורה הצעירה, להילחם על התינוק שלה ואז פוגשת בפארק על הספסל את "מד", נער מיוחד מאוד שברח מבית משוגעים מכל מיני סיבות שעדיף שלא אפרט כאן כדי לא להרוס את גורם ההפתעה ודווקא יש גורם הפתעה גדול מאוד, בואו נגיד שאני מאוד הופתעתי לגלות שהמסר של ההצגה הזו, הרעיון של ההצגה הזו מטורף לגמרי ואין ספק שהשאיר לי הרבה חומר למחשבה אודות אותה עלמה צעירה שמתעקשת לסבך לעצמה את החיים ואודות אותו נער צעיר ומטורף שבסך הכל מנסה לשחק משחקים של ילדים ובסופו של דבר הורס כל מה שבדרכו.

ההצגה כולה עוסקת במערכת היחסים המיוחדת שנוצרת בין השניים ובתלות ההדדית שיוצרת הרס וחורבן תוך משחקי מחבואים מוזרים, ריבים, ושפה מלאה בסטראוטיפים על חינוך מיוחד ועל בחורות רווקות. במהלך ההצגה, מסתבר שהנער המיוחד הוא לא מיוחד אלא פסיכופת והעלמה הצעירה היא לא כל כך צעירה והסיבות שנכנסה להיריון לא ממש מרנינות.

דמות נוספת שאנו פוגשים בהצגה הוא הדוקטור שמכיר את לוסי כבר הרבה שנים ומפציר בה להפיל את ההיריון הזה ואני מוצאת את עצמי די כועסת עליו וקצת כועסת על זה שכתב את ההצגה כי הרופא לא באמת יכול להתערב בהחלטותיה של מטופלת ולא משנה היכרותה עמו.

בתור אחת שלא ממש מפחדת מסרטים שאמורים להיות מפחידים ולא ממש מפחדת ללכת באלנבי בשעה מאוחרת מצאתי את עצמי די מבוהלת מכל העניין והאמת היא שעומרי לוי, הבחור הצעיר שמשחק את "מד", משחק באופן משכנע מאוד כי היה לי מאוד מוזר לפגוש אותו לאחר מכן ולשוחח איתו כשהוא נטול אותו מבט מוטרף ואותן תנועות ידיים מלחיצות.

ההצגה קצרה, בערך 45 דקות, ונכון לעכשיו, אין מועדי הצגות נוספות, אבל שווה לעקוב ואסגור עם המשפט איתו פתחתי את הכתבה הזו, כי אכן "לפעמים חלומות רעים באים יותר מפעם אחת."

"מד"

מאת אלדר עיני ובבימויו.

שחקנים: עינת שוורץ, עומרי לוי, דניאל מושס

הלחנה והפקה: יאיר ברוך

עיצוב במה: נטע-לי גרינר

עיצוב תאורה- גיא רובין.