קרון ההפתעות

סקירת הפסטיבל "לצאת מהקרון"

מאת: אנה מינייב

בסוף שבוע האחרון התקיים במתחם התחנה בתל אביב פסטיבל "לצאת מהקרון". המילה פסטיבל תמיד מעלה קונוטציה של אירוע גדול מימדים, הפקה גרנדיוזית ותקציב שמנמן. לא כך נראה הפסטיבל הייחודי הזה. בקרון קטן וצפוף, בעל תאורה מעומעמת, נטול תפאורה התקיימו במשך שלושה ערבים הצגות ומופעים מיוחדים במינם.

את הרעיון המקסים הזה הגו חוני המעגל ופנינה רינצלר, או כמו שקוראת לה סמדר יערון – פנינית. אמנית מיוחדת במינה שלא מפחדת משום אתגר הניצב בדרכה. התחזית לגבי הקרון מהמאה ה- 19 הניצב לו במתחם הייתה צפויה למדי, עד שחוני, לו שייך הקרון, גייס את פנינה בכדי להפיח בו חיים. ביחד עם נטלי תורג'מן הם הצליחו להפיק יש מאין וכך נוצר לו הפסטיבל המרתק הזה.

הפסטיבל הורכב מיצירות אישיות וברובן מקוריות, חלקן הצגות מלאות וחלקן מופעים קצרים, אך כולן כאחד התמזגו בצורה טבעית כל כך עם החלל הקטן והקסום של הקרון שהתמלא ניחוח של יצירה ואהבה גדולה לתיאטרון. לשמחתי, זכיתי לראות את כל המופעים, אפילו יותר מפעם אחת ואני מלאת התרגשות לכתוב עליהם כאן.

את היום הראשון של הפסטיבל פתחה מיכל גיל עם יצירתה המקורית "חדר זיכרון". זהו מופע תנועה מיוחד שעוסק בהתנהלות הטבעית של היוצרת בתוך החדר הפרטי שלה, בו היא נמצאת כביכול לבד, אך יחד איתה נמצאים הצופים שעדים לתחושות ולרגשות שלה בחלל האישי. אחריה הופיעה לי לוריאן עם יצירתה "היטל הר חברון", אשר עוסקת ללא מילים בדרום הר חברון, בהתנחלות המוקפת מציאות לא פשוטה, כפי שחווה אותו היוצרת.

לפתע, השתנה חלל הקרון ולתוכו הוכנס שולחן ארוך והצופים התיישבו סביבו בכדי לסעוד ביחד עם הדס מושל, יוצרת המופע "אני האחות", אשר עוסק במוות של אחיה ובזיכרון שהוא הותיר אחריו, עימו מתמודדים כל בני המשפחה כל יום מחדש. מה שהיה מיוחד שם הוא שהקהל אכן הגיע לארוחה, הצלחות אמיתיות, האוכל מבושל, והכאב מחלחל באיטיות ברגעים בהם האוכל נתקע בגרון.

לאחר מכן, הופיע אלכס וינגרט עם יצירתו "השבט העצוב" בבימויה של לאשה שמשוני. זהו סיפור המגולל את מסע עלייתו של ילד קטן לישראל, המוצג בצורה סיפורית מרתקת שלרגעים צבטה את הלב שלי. אלכס כינס את צופיו סביב המדורה האישית שלו והעניק לנו במתנה סיפור כנה, כובש וממלא.

לפעמים בתיאטרון, או במקרה זה בקרון, יש רגע אחד שבו העיניים מתרחבות והפה נפער. הרגע הזה קרה כאשר בתוך הקרון התחיל את הופעתו בחור צעיר בשם אלכסיי טשייב בליווי המוסיקלי של ולריה קרפובה. כיצד אוכל לתאר זאת במילים – חוויה, התאהבות, כמיהה… "המצב הנתון" הוא מופע מוסיקלי מיוחד במינו, מלא בסיפורים אישיים של היוצר ובהתבוננות על החיים ומה שהם מביאים איתם. דרך מילים ולחנים, אלכסיי מביא לבמה את כאביו, געגועיו, אהבותיו ועוד ועוד ועוד. כל אלה מלווים בנגינה מדהימה של ולריה והסנכרון ביניהם שמימי.

לאחר מכן נכנסו לקרון שלושה יוצרים מוכשרים, אביב פינס, תומר קופל ועידן שוורץ שהעלו מחזה קצר של אוגוסט סטרינדברג בצורה מעניינת ומרעננת. המחזה "היותר חזקה" עוסק בעולם הנשי המתוסבך. בעזרת ווידאו, בובות וטקסט הפכו היוצרים את המחזה הזה ליצירה חדשנית וטעונה אשר מתובלת בסרקזם מבורך.

הייתה גם יוצרת אחת שרצתה לצאת מהקרון. מיכל גרס שרמן יצרה את המופע "שעיר, לעזאזל!" שעוסק ברצון העז שלה ובצורך הנדרש שלנו כעם לצאת מהתחושה שאנו עם נרדף, למרות שאנחנו תמיד בוחרים כעם, להיאחז בתחושה זו במחשבה שאם נשחרר ניפול לתהום שאין ממנה מוצא.

אגלה לכם סוד, שייקספיר מלחיץ אותי. אכן כך. אך בחור אחד בשם רנן יצחקי הצליח לגרום לי לחבב את אחד הטקסטים הידועים ביותר שלו – המלט."פרויקט המלט" הוא יצירה אישית חוקרת שעוסקת בהתבוננות פנימית דרך הטקסט. מופע תנועה מבריק וייחודי בו מתמזג רנן עם דמות והופך אותה לשלו.

ואיך אפשר בלי מופע פלייבק שיגרום לקהל גם לחלוק את אשר על ליבו. "החברה מאיכילוב" הם קבוצת פלייבק ותיקה שגרמה לצופיה כל כך הרבה אושר ושמחה. מה עוד יש לומר. תבורכו.

הצגה נוספת שחדרה לעצמותיי היא המונודרמה של איריס הרפז – IV כן או IV לא – שעוסקת במסע מייגע בעקבות טיפולי הפוריות של אישה שרוצה ללדת ילד. המחיר שגובה ממנה התהליך מעמיד אותה מול תובנות ומול אמת גדולה שחייבת להיאמר. מרגש, מצמרר ובעיקר ראוי להערכה.

ואחרון ובהחלט חביב, "לחודים", מחזה מאת קורל פרידן בו היא גם משחקת ביחד עם נבו פלזן בבימויו של אלעד שרעבי. מחזה העוסק ביחסים, בתשוקה, באהבה ושנאה. בבלתי אפשרי- זוגיות. בתוך קרון רכבת הומה אדם הם חושפים את הסיבות לגירושיהם ומטיחים האחד בשנייה את תלאות החיים.

אני מוכרחה להביע את ההערכה הענקית שלי כלפי כל היוצרים שלקחו חלק בפסטיבל, בעיקר בגלל האומץ העצום שלהם לחשוף בצורה כל כך מרגשת את סיפוריהם ואת סודותיהם האישיים. בעולם התיאטרון, אין זה מובן מאליו להצליח לגעת בנפש הכואבת ולתרגם זאת לבמה. כל כך הרבה יצירות כנות בפסטיבל אחד, כל כך מרתקות, שופעות יצירתיות, מקוריות, מקצועיות וייחודיות.

חלק מהיוצרים ימשיכו להופיע בקרון בזמנים שהם יקבעו עם ההפקה. עקבו אחריהם ורוצו לצפות. הפסטיבל עתיד להתקיים מידי שנה וכולי תקווה שאכן כך יהיה, בכדי שיוצר עוד בית קטן ליוצרים המוכשרים במדינתנו, שמצמיחה לה לאיטה פרפורמרים ראויים להערכה.

תודה לכם, הענקתם לי חוויות בלתי נשכחות.

באנג אנושי

סקס, סמים ותיאטרון – כתבה שנייה בסדרה

מאת: יאשה קריגר

את הכתבה על נושא הנהדר הזה, "סמים ותיאטרון", אפתח באנקדוטה קצרה:

התיאטרון הוא אולי המקום האחרון שבו עדיין מתעלמים בשיטתיות מהשלטים "אסור לעשן". איני מתכוון ללובי היפה שדרכו נכנס הקהל לאולם – לא, שם באמת לא מעשנים ואפילו אין פינות עישון, הקהל נכנע כבר מזמן לתכתיבים. אבל בין כותלי התיאטרון עצמו, אפילו באולמות התיאטרון במהלך החזרות, העובדים מעשנים באופן חופשי יחסית. מצחיק לחשוב שבתור מקום עבודה, התיאטרון הוא מקום יותר חופשי למעשנים מאשר רוב המועדונים בתל-אביב. וזה שלא אין שלטי "אסור לעשן" – דווקא יש. אבל ישנה מעין הסכמה שבשתיקה, שעל החוק הזה אפשר לעבור (ובהזדמנות מרגשת זו אני מפציר במעשנים להמשיך ולעשן במבואה של צוותא).

התיאטרון, שביסודו הוא הפירצה שבין האמיתי למדומה, מחבק בחום את הפירצה שבין החוקי ללא חוקי, בין המותר לאסור, בין המסוכן לבטוח.

בבחינת הקשר 'סמים-תיאטרון' יהיה מעניין יותר לבחון את הזיקה המהותית בין שני הדברים ולאו דווקא את הזיקה הנסיבתית. כוונתי לכך שאני מוותר מראש על הצדדים הרכילותיים (איזה שחקן עשה איזה סמים באיזו הצגה וכו)'. בנוסף, אני מוותר מראש על הדיון המוסרי (סמים בתיאטרון: בעד או נגד). אין לי שום עניין בנקיטת עמדה לגבי השאלה הזאת.

אבל דווקא בשל הצדדים הרכילותיים והביקורתיים של הנושא הזה, אני יוצא מתוך נקודת ההנחה שהזיקה בין שני הדברים, סמים ותיאטרון, אכן קיימת בפועל. סמים ואמנות? סמים ותיאטרון? מובן מאליו. אני בספק אם ימצא האיש שיפליא אותו ששחקנים, במאים, מעצבים, ובכלל, כל אלה הבאים בשעריו האחוריים של התיאטרון – משתמשים בסמים.

בתור התחלה, כדאי להגדיר מה זה סם. על-פי וויקיפדיה השימוש במושג "סם" מתייחס לרוב לסם פסיכואקטיבי, שהוא "חומר המשפיע על מערכת העצבים המרכזית וגורם לשינוי בתפקוד המוח, וכתוצאה מכך נגרמים שינויים זמניים בהכרה, בתפיסה, במצב רוח או בהתנהגות". זוהי הגדרה רחבה ומתומצתת שכוללת בתוכה את כל המגוון – סמים קלים וקשים, חוקיים ולא חוקיים.

ואם נתבונן שוב בהגדרה הנחמדה הזו, נגלה ש"שינויים זמניים בהכרה, בתפיסה, במצב הרוח או בהתנהגות" זהו תיאור די מדויק של עבודת השחקן. האין זה בדיוק מה שהוא אמור לעשות במהלך שעתיים של הצגה? לשנות את התנהגותו ומצב רוחו בהתאם לדמות ולמחזה? האם לא לשם בדיוק הוא מכוון? הקהל מתאסף במועד ידוע מראש ומצפה להופעה של איש אחד או מספר אנשים, שלמשך זמן מוגדר ישנו את התנהגותם הטבעית ואת מצב רוחם, את הילוכם ודיבורם. אם אני מצרף להגדרה הזאת את המודל של פיטר ברוק, זה עם המעגל הפנימי והחיצוני (הנה לינק לכתבה הקודמת בסדרה לשם תזכורת), השחקן במהלך ההצגה יוצא ממצב של פיכחות/סחי ומתמסטל. ככל שיתמסטל טוב יותר, ככל שיגיע להיי גבוה יותר – כך ימסטל יותר את הקהל. השחקן, למעשה, משמש בתור באנג אנושי, זה הכול.

גם בתרבויות העתיקות אפשר למצוא חומרים משני מצב תודעה, צמחים ומרקחות למיניהם לצורך מבע אמנותי. לא לחינם דיוניסוס, שלכבודו ארעה הדיוניסיה הקדומה, הוא אל היין והתיאטרון. בתנ"ך אפשר למצוא את השימוש בסמים לצורך הפולחן הדתי, בן-דודו של התיאטרון. הוודקה בתיאטרון הרוסי, היא אולי הקשר המובהק ביותר של סמים לתיאטרון (ישנה אפילו וודקה שנקראת 'בולשוי', על שם התיאטרון!).

לימד את כולם לעשות את זה. דיוניסוס

אם השחקן בעבודתו מבצע מניפולציות על תודעתו מכוח פנימי, הרי שהסם מבצע את המניפולציות באופן חיצוני. לאורך ההיסטוריה תמיד חיפשו האנשים חומר מסוים, תכשיר מסוים, שבעזרתו יתאפשר לעשות את הסוויץ' המיוחל, ללחוץ על כפתור ולהיות במקום אחר, בזמן אחר, ואת מה שעושה התיאטרון במאמץ רב, לעשות באופן מלאכותי וחיצוני.

המטרה, בשני המקרים (אצל השחקן ואצל הנרקומן) היא זהה. להגיע להיי, להתרוממות, לגילוי ותובנה, להתמסטל, להגיע לנירוונה, להימחק, להידפק – בקיצור, כל הקלישאות הנהדרות של הסמים והתיאטרון.

האם שינוי המצב התודעתי על-ידי כוח פנימי (שחקן) ושינוי המצב התודעתי על-ידי כוח חיצוני (נרקומן) סותרים זה את זה או משלימים/מעצימים זה את זה? מה קורה לשחקן שמתמסטל על הבמה? והאם יכולה להיות מנת יתר של תיאטרון?

כדי לענות על השאלות האלו צריך להקדים ולומר שאי אפשר באמת לענות על השאלות האלו. כי כל חווית תיאטרון, כמו כל חווית סמים, היא חוויה אישית לגמרי. זה לא חד משמעי ולא יכול להיות חד משמעי. שני שחקנים יבצעו את אותו התפקיד בשני אופנים שונים, כמו שאותו הסם ישפיע באופן שונה על שני אנשים שונים. אבל אפשר להצביע על כמה נקודות דמיון.

השימוש בסמים, כמו גם עבודת השחקן, נוגעים שניהם באופן בלתי נמנע באזורים נפשיים, ואם נרצה לדייק אז באזורי הגוף-נפש (פסיכו-פיזיקה). אלה אזורים עדינים ומורכבים שנבחנים תחת זכוכית מגדלת על ספת הקליניקה של הפסיכולוג ו/או הפסיכיאטר. אפשר לקרוא להם גם אזורים מסוכנים. מתוך המקומות הנסתרים והאפלים האלה נובעות הפעולות הבסיסיות ביותר – של השחקן על הבמה ושל האדם בחיים בכלל. אלה הם האזורים הגרעיניים של היצירה ושל ההרס, יצר החיים ויצר המוות.  בזמן שהרבה מקצועות אחרים מותירים לבעלי המקצוע העוסקים בהם את האפשרות להתעלם מאותם אזורים נפשיים ולחיות מעל פני השטח בלבד, הרי שמקצוע השחקן ודרך חייו מחייבים אותו להתבונן ולגעת באזורים אלה ללא הרף. נפשו של השחקן, כמו גם גופו – היא כלי העבודה שלו. מה שאומר שהשחקן, באופן קבוע "שולח יד בנפשו", שכן בעבודתו הוא עסוק ללא הרף בויסות ומינון של פעולות נפשיות ופיזיות. כאשר פעולת הויסות הזו נהיית לא רק פנימית (השחקן) כי אם גם חיצונית (סמים) מגוון של אופציות נפתחות בפנינו. שילוב של שחקן טוב וסמים טובים יכול להיות פיצוץ תיאטרלי אדיר. זה גם יכול להיות פיצוץ שיתרחש במוחו של השחקן בלבד. בכל מקרה, לטוב ולרע, השיגעון והטירוף הם לגמרי בהישג יד.

וכדי לא לעשות אובר-דרמטיזציה של העניין אזכיר את עניין השחיקה. כאשר מעלים את המינון ומשתמשים ביתר תכיפות – גם בסמים וגם בתיאטרון – האפקט יורד. שחקנים רבים יעידו כי העבודה בתיאטרון יכולה להפוך לעבודה פקידותית לגמרי. עולים על הבמה, עושים את החלטורה והולכים הביתה. לא ויסות נפשי ולא נעליים, מקסימום ללמוד קצת טקסט בעל-פה. לעתים החומר לא מספיק טוב, ולפעמים הגוף והנפש פשוט מפתחים חסינות ולא נותנים לגעת בהם עקב שימוש יתר. במקרים כאלה, כאשר כבר אין כוח להניע את המערכת בכוח פנימי, אני יכול להניח שסמים יכולים להוות פתרון מיידי פנטסטי. עד שגם הם מפסיקים לעבוד. ואז כמובן שאין שום פיצוץ – רק שחיקה של הגוף והנפש. מכל הבחינות זהו מצב לא רצוי. הבאנג האנושי נסתם, שום טרנספורמציה אינה מתחוללת בשחקן או בקהל ואין שום התרוממות. גם זה קורה.

ובנימה אופטימית זו אאחל לכולנו רק חוויות תיאטרליות מרוממות, סטלות גבוהות ככל האפשר, אך ורק מינונים מדויקים – ושלעולם לא ייסתם לנו הבאנג. אמן.

ביש המזל של מקבת'

על תיאטרון ואמונות תפלות

מאת: מור זומר

במהלך שנות קיומו הרבות של התיאטרון, החל מימי יוון העתיקה, דבקו בו מיתוסים ואמונות טפלות לרוב. יש משהו בלתי מוסבר בתיאטרון, מעין קסם חסר שם, הגורם לבני אדם להעניק חשיבות מיסטית לדברים המתרחשים בו. מעניין לדעת כי מיתוסים רבים צמחו דווקא מתוך המציאות, מתוך מקרים המחייבים משנה זהירות, ואחרים מתוך מעשיות שפיתחו מעמד מיתי עם השנים.

קיימים אינספור מיתוסים ואמונות כאלה, וקצרה היריעה מלפרט את כולם. עם זאת, לכבוד הגיליון ה-13 של מרתה יודעת, לפניכם מספר זעום אך מגוון של דוגמאות.

"שבור רגל"

כמעט כל אדם מכיר את האיסור לאחל לשחקן לפני הופעה "בהצלחה", כאשר החלופה בת-המזל היא "שבור רגל". קיימות מספר תיאוריות באשר למקור הביטוי, ביניהן כאלה הקושרות אותו לכריעת ברך על הבמה בכדי לאסוף כסף שנזרק עליה לאחר הופעה מוצלחת, או למנהגם של היוונים לרקוע ברגליהם ולא למחוא כף, ולכן, אם רקעו ברגליהם חזק מספיק, היו עשויים לשבור רגל. אנשי תיאטרון אחרים טוענים כי המיתוס נוצר מהימים בהם מסך הבמה נשלט על ידי רגל עץ, ובמקום לאחל הצלחה להצגה, מאחלים שמרוב מחיאות כפיים, ומרוב הורדות והעלאות של המסך, הרגל תישבר.

הביטוי "שבור רגל" נפוץ יותר בארצות דוברות אנגלית, כאשר בספרד, פורטוגל, צרפת ואיטליה משתמשים בווריאציות שונות למילה "חרא". למעשה, מוטב להימנע משימוש במילה "בהצלחה" בתיאטרון בכלל, וכל חלופה שלילית עדיפה עליה. אדם ההוגה את המילה בתוך תיאטרון חייב לצאת ממנו, להסתובב שלוש פעמים, לירוק, לקלל ואז לדפוק על דלת הכניסה ולבקש שיכניסו אותו שוב. לא מומלץ.

רוחות רפאים

התיאטרון נחשב מקום רדוף רוחות. בתיאטראות רבים שמבניהם עמדו על תילם שנים רבות נקשרו סיפורי רוחות מסמרי שיער, ומחזות רבים נחשבים מקוללים או רדופי רוחות.

מקבת' הוא אולי הנודע ביותר במחזות המקוללים, עד כדי כך שעצם אמירת שמו בתיאטרון נחשבת למזל רע ומקובל להשתמש בחלופות, כגון “The Scottish Play” ("המחזה הסקוטי"). על שחקנים להימנע גם מציטוט קטעים מן המחזה, ובמיוחד לחשי המכשפות. קיימות כמה תיאוריות באשר למקורה של אמונה טפלה זו. יש שמאמינים כי חלק מלחשי המכשפות הם כשפים אמיתיים, העלולים לזמן רוחות רעות. במחזה קיימים קטעים רבים של קרבות ולוחמה בחרב, והם מצריכים חזרות רבות, ולכן אפשרויות רבות לפציעה. הסבר נוסף, הגיוני במיוחד, הוא כי תיאטראות השקועים בחובות נוטים להעלות את  מקבת' מתוך כוונה להגדיל הכנסות ו/או להשיג משקיעים.

גם במקרה הזה, על אדם שהזכיר את שם המחזה או ציטט קטעים ממנו לצאת מהתיאטרון ולחזור על רוטינת שלושת הסיבובים, היריקה, הקללות וההידפקות על הדלת בבקשה להיכנס שוב.

עוד בנושא הרוחות, האמונה הטפלה גורסת כי יש להותיר את התיאטרון ריק לפחות יום אחד בשבוע, בכדי לאפשר לרוחות להציג את מחזותיהן שלהן. כמו כן, יש להשאיר אור יחיד דולק בתיאטרון בכל זמן נתון למען הרוחות, אחרת הן עלולות לכעוס ולכלות את זעמן בשחקנים בעת ההצגה. מטרתו של האור היא גם לאפשר לעובדי במה לחצות אותה בבטחה, מבלי ליפול ממנה ולהפוך לרוחות בעצמם. גרסה אחרת טוענת כי מטרתו של האור להרחיק את הרוחות.

על פי המיתוס, אחת הרוחות הרודפות תיאטראות היא רוחו של תספיס – שהיה האדם הראשון שהגה טקסט אינדיבידואלי על הבמה ביוון העתיקה. כל תקלה המתרחשת בתיאטרון עשויה להיות מעשה ידיו של תספיס, במיוחד אם התרחשה ב-23 לנובמבר, שהוא היום בו, על פי האגדה, אמר את מילותיו הראשונות על הבמה.

חפצים חסרי מזל

ישנם אובייקטים מסוימים המביאים, לפי האמונה, מזל רע.

מראות: האמונה הטפלה הידועה כי מראה שבורה גורמת לשבע שנות מזל רע, שרירה וקיימת על אחת כמה וכמה בתיאטרון. לא רק שתביא מזל רע לשחקן, אלא לתיאטרון כולו. הסבר הגיוני יותר הוא היותן של מראות מקור אפשרי לתקלות טכניות כגון סינוור והשתקפויות בלתי רצויות, וכן הסחת דעת אפשרית עבור שחקנים יהירים או מודעים לעצמם.

נוצות טווס: יש להימנע משימוש בהן על הבמה, בין אם בתלבושת, כאביזר או כחלק מהסט. הימצאותן עשוי לגרור שריפות, התמוטטות של חלקי תפאורה ושאר רעות חולות. נוצות הטווס מסמלות "עין רעה" המשפיעה על הסט כולו.

כסף ותכשיטים אמיתיים: מומלץ להימנע משימוש בהם על הבמה, משום שהם מביאים מזל רע ומעודדים מעשי גניבה.

ספרי תנ"ך: כאשר יש צורך בספר תנ"ך כאביזר, מקובל לעטוף ספר אחר בכריכה של תנ"ך.

צבעים מסוימים: יש להימנע מלבישת בגד בצבע כחול על הבמה, אלא אם סותרים אותו בבגד או תכשיט כסוף. הסיבה לכך היא מחירו הגבוה של צבע הבד הכחול בימי קדם, שנטה לרושש את השחקנים. כאשר להקת שחקנים הייתה אמידה, יכלו השחקנים להרשות לעצמם ללבוש או לענוד פריטים מכסף אמיתי על הבמה, ומכאן הסתירה באמצעות דבר מה כסוף.

הצבע הירוק נחשב כמביא מזל רע בלבוש על הבמה, משום שבימי קדם הופיעו השחקנים בשטחים פתוחים, ולבישת ירוק עשויה הייתה להקשות על הקהל להבחין בהם בינות לצמחיה שסביבם. סיבה אפשרית נוספת להיותו של הצבע הירוק ביש מזל היא סיפור מותו של מולייר, שנכנע לשחפת שעות אחדות לאחר ששיחק במחזה שלו-עצמו, לבוש בבגד ירוק.

גם הצבע הצהוב זכה לאמונה טפלה משלו, הוא נחשב כמביא מזל רע משום שבמחזות דתיים דמותו של השטן עטתה צהוב.

פרחים

את הפרחים יש להעניק למשתתפים בהצגה רק לאחריה, לעולם לא לפני שעלו לבמה.

כמו כן, מזל טוב מיוחס להענקת זר פרחים לשחקנית הראשית ו/או לבמאי בליל הסגירה של הצגה, בתנאי שהזר נגנב מבית קברות.

אמונות טפלות נוספות כוללות איסור על שריקה בתיאטרון, משום שכך היו מתקשרים עובדי הבמה והטכנאים זה עם זה, ושריקה תמימה עשויה הייתה לגרום לטעויות מביכות. הנחת מחזה תחת הכרית משום שכך יהיה קל יותר ללמוד אותו (או לחילופין ייגרם מזל רע), ואיסור על הנחת שלושה נרות דולקים על הבמה, כאשר האדם העומד בסמוך לנר הקצר ביותר עתיד להינשא  – או למות.

לסיכום, נראה שעולם התיאטרון מצית את דמיונם של בני האדם ביותר מדרך אחת והוא מהווה כר פורה לצמיחתם של מיתוסים. בהתחשב בכמות הדברים העשויים להשתבש בהופעת תיאטרון, היעדרם של אמונות ומיתוסים כאלה עשוי היה להיות מטריד יותר מקיומם.

כמו פטריות רעילות אחרי הגשם

על תופעת ריבוי בתי הספר למשחק

מאת: יאשה קריגר

לפני כשבוע ראיתי הצגת סיום של בית-ספר כלשהו למשחק, לא חשוב השם. לא הכרתי את הבית-ספר אבל ראיתי בפייסבוק שהם מעלים מחזה קלאסי שאני מאוד אוהב (וברמז דק ארמוז שמדובר בקלאסיקה רוסית עם שם של בעל-חיים מעופף). אני אוהב לראות מחזות קלאסיים במגוון ביצועים ופרשנויות, על כן לקחתי עמי את חברתי למערכת, אנה מינייב, ועשינו את צעדנו לאולם בו הוצגה ההצגה.

האולם היה מלא, שכן לאחר ההצגה התקיים טקס הסיום וחלוקת התעודות לבוגרים הטריים. בין באי האולם היו הורים נרגשים, דודות ודודים עם פרחים וחברים של השחקנים. מעטים היו כמונו – קהל ניטרלי.

במשך שעה וארבעים הראו השחקנים את מה שהם למדו בבית הספר במהלך שלוש שנות לימודים. במהלך הזמן הזה עזב המיעוט הניטרלי את האולם, ואילו אנו החזקנו מעמד עד הסוף. כאשר לאחר ההשתחוויה התחיל אחד השחקנים עם התודות, החלטנו שמספיק. היינו חייבים לצאת מחוץ לאולם כדי לנגב את פרצופנו, שכן במהלך השעה וארבעים האחרונות חירבנו לנו על הפרצוף בכל דרך אפשרית. אני יכול להתחיל לתאר למה ההצגה הזאת הייתה איומה כל-כך, אבל זה לא באמת הכרחי, כי כשיצאתי מן האולם היה זה רגש הכעס וההתקוממות שפקד אותי הרבה יותר מאשר רגש המיאוס. לא ביקורת על ההצגה עניינה אותי, לא זה שראיתי עכשיו הצגה גרועה, זה מילא, כי אם ביקורת על התופעה הסרטנית הזאת של בתי ספר למשחק. ההצגה הייתה ברמת שפל כזו שזה היה מעבר לעניין של טעם. הרבה מעבר. מה שהעציב וקומם אותי במיוחד היו מבטי השחקנים בהשתחוויה, במיוחד של אלה שחשבו והאמינו שהם עשו עכשיו משהו טוב, ששלוש שנות לימודים במוסד הזה סיפקו להם כלים ראויים לצאת לעולם האכזר והמרגש, עולם התיאטרון. ראיתי את עיניהם ובלבי חשבתי – "עבדו עליכם, רימו אתכם רמאות גסה. גזלו מכם זמן וכסף. ולמרות שכולכם אנשים ראויים ומוכשרים (אני באמת חושב כך – כי לא היה על הבמה בן אדם אחד ללא פוטנציאל), למרות זאת נפלתם קורבן למלכודת ההיצע והביקוש".

תופעת בתי-הספר למשחק המתפשטים כמו פטריות אחרי הגשם היא לא תופעה חדשה. לא מדובר כאן במשהו מהשנתיים-שלוש האחרונות. התופעה הזאת הולכת אחורה שני עשורים לפחות, אל ראשית שנות התשעים, כשנפרץ השוק בארץ בכלל, מבחינה כלכלית ותרבותית כאחד. רבים מבתי-הספר למשחק האלו כבר הספיקו לצבור שנות וותק וניסיון, כדוגמת בית-הספר הזה, שאת שמו לא הכרתי אבל מסתבר שהוא קיים כבר למעלה מעשור.

אין לי, ואף לא יכולה להיות לי ביקורת על המודל הכלכלי של השוק החופשי. אם בתי-ספר למשחק נפתחים ומחזיקים מעמד זה אומר שיש ביקוש. ואם יש ביקוש זה אומר שאנשים מוכנים לשלם כסף תמורת מה שהם מקבלים. ואם באתר בית-הספר ובפלאיירים שמפרסמים אותו ישנן המלצות של בוגרי בית-הספר הממליצים על הלימודים, אז קטונתי, ועם כל הכבוד לי ולדעותיי – לבית-הספר יש זכות קיום כעסק כלכלי.

הבעיה החמורה היא בתוצאת הלוואי של השיטה. כי הרי ההשלכות של הכלכלה החופשית הזאת חורגות הרבה מעבר לתחום הכלכלה. אני אסביר למה כוונתי: לאחר שיצאנו מן ההצגה הציעה לנו אחת מבוגרות בית הספר לרשום את רשמינו ב"ספר ההצגה". אמרתי לה שהיא ממש לא רוצה שארשום את רשמי כי זה יקלקל את הספר. שאלתי אותה האם בית-הספר מתיימר להוציא שחקנים מקצועיים או שזה בית-ספר לחובבים. היא אפילו קצת נעלבה שהעזתי לחשוב שמדובר בתיאטרון חובבים ומיהרה לאשר שבית-הספר מציב סטנדרטים מקצועיים ומוציא שחקנים מקצועיים. וכשעולם התרבות הישראלי (אני מדבר על התיאטרון, על הקולנוע ועל הטלוויזיה באותה הנשימה) מתמלא במושגים שכאלה לגבי "מקצועיות" – ככה המקצוע הזה גם נראה.

כאשר המונופול מתרופף מבחינה כלכלית הוא מתרופף בהכרח גם מבחינה אסתטית. במילים אחרות, מחזה קלאסי ותכנית ריאליטי בטלוויזיה הופכים לבעלי אותו נפח תרבותי, אותו משקל אינטלקטואלי ואותה אסתטיקה. השוויון החדש הזה אולי עשוי להישמע רומנטי, אבל לא כשנוכחים לדעת שמדובר בשוויון נמוך מאוד, שוויון של רדידות איומה. בתי-ספר כאלה, באופן בלתי נמנע, מורידים את הרמה של המקצוע ומוזילים אותו.

לא, איני חושב שמהמייסדים של בית-הספר, כל בית-ספר למשחק לצורך העניין, הם אנשים רעים ותאווי-בצע. לפעמים אנשים פשוט רוצים להתפרנס, אפילו בלי שאיפה לעושר גדול. אלא שעניין ההגדרות באמנות הוא עניין נזיל מיסודו וקשה מאוד להגדיר מה זה מקצועי ומה זה לא. ואם אני, בתור בעל בית-ספר למשחק אגדיר את הסטודיו שלי כחובבני, או כמוסד שאינו מכשיר שחקנים מקצועיים, כנראה שפחות תלמידים ירצו לבוא אלי. לכן כבעל עסק, אגדיר את מוסד הלימודים שלי כמוסד מקצועי. מי בכלל ידע לבדוק מה זה מקצועי? הדודל'ה והסבתאל'ה שיושבות בטקס הסיום?

אז אולי מנהל בית-הספר הוא לא נבל מרושע, אבל בהחלט יש כאן שימוש ציני בחלומות ושאיפות של אנשים שמוכנים להשקיע ולשלם, ובהחלט יש כאן חוסר אחריות. כי כרגע יוצאים אל השוק, כל שנה, כמה מאות (אם לא יותר) שחקנים "מקצועיים". ואם באופן היפותטי נחבר את כל המקצועיות הזאת יחד ונחלק אותה במספר הבוגרים כל שנה – נגלה שהרף המקצועי יורד משנה לשנה, עם פתיחת עוד ועוד בתי-ספר למשחק. לא קשה להבין את זה, וזוהי גם לא הפתעה גדולה לאף אחד. אנחנו כבר די רגילים לנוף הזה ומקבלים אותו כמובן מאליו. רק לפעמים, כמו במהלך ההצגה הזאת שנכחתי בה בשבוע שעבר, חוטפים איזה בוקס בבטן ומבינים שחלק מן הפטריות שמפוזרות סביב, עשויות להיות גם רעילות מאוד. ורעל, גם אם הוא איטי ואינו מורגש, בסופו של דבר הורג.

גיץ קטן באסם החווה לשריפת העיירה כולה

סקירת ההצגה "ציד המכשפות"

מאת: כלנית בר-און

האקדמיה לאמנויות המופע נוסדה בשנת 2010 ולימודיה משלבים הכשרה מעשית בכל תחומי התיאטרון והמופע ולימודי תואר אקדמי של האוניברסיטה הפתוחה. האקדמיה מעלה מספר הפקות בשנה ולמרות שהיא עדיין נחבאת אל הכלים, ואינה ידועה כבתי ספר למשחק אחרים, היא מציעה הפקות מושקעות ואיכותיות המשלבות אמנויות במה רבות.

השנה, האקדמיה בחרה להעלות את מחזהו של ארתור מילר, "ציד המכשפות", המשחזר את האירועים שהביאו להוצאה להורג של חלק מתושבי העיירה סיילם, בשנת 1692, בעקבות חשש למעשי מאגיה שחורה וכישוף על ידי נשות העיירה.

ארתור מילר, מחזאי יהודי, שחי בין השנים 1915-2005, נחשב לאחד מהיוצרים הבולטים ביותר של המאה ה-20, בייחוד בז'אנר הריאליסטי. כתיבתו משלבת ביקורת חברתית חריפה על אירועים מכוננים בתרבות האמריקאית לצד ניתוח נפש האדם. רוב הגיבורים של מילר מתעמתים עם המסגרת החברתית הכל יכולה אל מול האדם הקטן.

"ציד המכשפות" נחשב לאחד המחזות המוכרים ביותר של מילר, הוא נכתב בשנת 1952 והוצג לראשונה בשנת 1953. המחזה מספר על החוואי ג'ון פרוקטור, המתפתה ובוגד באישתו עם אביגיל ויליאמס, נערה צעירה המועסקת במשק הבית שלו. אשתו, אליזבת', מגלה על כך ומגרשת את אביגיל מביתם. הנערה המאוהבת לא מהססת לנקום.

לאחר שנתפסת רוקדת ביער עם חברותיה על ידי דודה, הכומר של העיירה, ועוסקת כביכול במאגיה וכישוף, אביגיל מנהיגה בכריזמטיות את בנות העיירה המבוהלות ואלו מאשימות נשים רבות מהעיירה בקשרים עם השטן ומאגיה שחורה. הכשפים האלו הם אלו שגרמו כביכול לכך שאותן נערות "תמימות" ייפגעו ממעשי הכישוף שלהן ויתנהגו בצורה לא הולמת.

כמובן שאביגיל ממהרת להאשים גם את אליזבת' פרוקטור בכישוף וזו נעצרת ועומדת לדין על ידי בית משפט מיוחד המנוהל בידי סגן מושל המחוז המגיע לעיירה לשמש כתובע ומהר מאוד העיירה כולה הופכת למרקחה של שקרים והאשמות, כשמי מהנשים שאינה מוכנה להודות בפשע תיתלה.

מילר כתב את המחזה בעיצומן של חקירות הסנטור מקארת'י שמגנה אמריקאים התומכים בקומוניזם, דוגמת מילר שנחקר בעצמו בראשית שנות החמישים. הוא רומז על הקשר בין היסחפותם של קהילת סיילם בעקבות אמונות תפלות והפחד שהשטן שוכן בתוכם לבין חקירות הסנטור וההיסטריה האנטי-קומוניסטית נגדו ונגד המאמינים כמוהו.

המחזה מתאר בעוצמה רבה את הקונפליקט וההשפעות של לחץ חברתי כנגד המצפון שאותו. דבר זה מקבל ביטוי ניכר כאשר אחת מהבנות מנסה להגיד את האמת, אבל כמעט נתלית בשל כך. במהרה, היא חוזרת בה מהווידוי ואל זרועותיה של אותה אביגיל אימתנית, שמגנה עליה מפני אלו שעדיין מחפשים עדויות לכך שהדבר כלל אינו נכון, שכל העניין הוא רק בדיה שנוצרה על ידי נערה רעה שמנסה לשוב לזרועותיו של בחור שעשה טעות אחת ולא ידע עד כמה ישלם עליה ביוקר.

מתוך ההצגה "ציד המכשפות". עיבוד מצויר לתמונה של הצלם מוטי שמואל

פרוקטור, אותו משחק דיוויד לווינסקי, מודה לבסוף בפני השופט "שידע" את אותה נערה ומסביר שזו הסיבה לכל המהומה הזו, אך מהר מאוד מתברר לו שכנראה כבר מאוחר מדי לומר את האמת וכך מוצא עצמו נידון גם הוא לתלייה.

העדויות כלל אינן חותכות והרמזים קלושים ומושתלים. אותה חבורת בנות מראות על הבמה איך כושפו ומתי השטן מגיע לביקור בתזמון מדוייק תוך שירים וריקודים שמספרים סיפור משל עצמם, סיפור שגורם לך כצופה להצטמרר מכוחה של מילה וכוחה של קנאה, כוחה של נערה אומללה. למרות שאתה יודע את הסוף הצפוי מראש מהטקסט של מילר אתה עדיין מחכה לאיחודם של אדון ואשת פרוקטור שלומדת כמה שיעורים חשובים בדרך על חייה, על טעויותיה, על משפחתה ועל הגבר שמנסה להציל אותה בכל מחיר, שאוהב אותה אהבה עזה. כצופה אני לא יכולה שלא לסלוח לו על אותה מעידה קטנה באסם של החווה.

הסוף הטראגי של ההצגה מלמד אותנו שהטובים לא תמיד מנצחים, גם האהבה לא תמיד מנצחת. בכל מלחמה יש בעיקר הרבה עצב, הרבה שקט, והשלמה של סיטואציה נוראית. השלמה שנעשית על ידי אנשי העיירה, אך גם על ידינו, במציאות של ישראל 2012.

ההצגה הועלתה באולם "אנסמבל עיתים" בנחמני 4 בתל אביב ונכון לעכשיו אין אזכור למועדים נוספים בהם ניתן לבוא ולראות את חברי האקדמיה מעלים את המחזה המצוין הזה שוב, כך שאני ממליצה פשוט לעקוב אחריהם באינטרנט וללכת לראות. בנימה אישית, בתור אחת שהולכת לראות הצגות תיאטרון רבות ונחשפת לשחקנים רבים, אני  יכולה לומר, ללא כל ספק, שלווינסקי הוא אחד השחקנים היותר מוכשרים ועמוקים שראיתי לאחרונה

ציד המכשפות – האקדמיה לאמנויות המופע

מאת: ארתור מילר ;  עברית: אהוד מנור

  בימוי: עמית גזית

תפאורה ותלבושות: טלי יצחקי

מוסיקה: שוש רייזמן

כוריאוגרפיה: אביגיל רובין

נגן יוצר: עופר שלחין

עיצוב תאורה: ג'ודי קופרמן

הדרכת טקסט: אברהם עוז

משתתפים

ג'ון פרוקטור: דיוויד לווינסקי

אליזבת' פרוקטור: קורין סוויסה

הכומר פאריס: אלון סגס

אביגיל וויליאמס: דניאל חמלניק

סגן המושל דאוונפורט: איתי אבן

הכומר ג'ון הייל: פז פרל

ועוד רבים וטובים

פחד ותיעוב ביפו העתיקה

ביקורת ההצגה "קילר ג'ו"

מאת: מור זומר

הישרדות היא היצר המניע את כולנו. הטבע יצר אותנו כך שבמצבי דוחק נעשה כל דבר, קיצוני ככל שיהיה, בכדי לשרוד. כמה רחוק מסוגל אדם ללכת לטובת שיפור סיכויי הישרדותו, והיכן עובר הגבול? ברצח? אולי ברצח של בן משפחה?

ההצגה "קילר ג'ו" מתחילה במחשבה העשויה לעבור בראשו של כל בן נוער זועם שהוריו מכעיסים, מתסכלים ומקשים עליו: "הלוואי ויכולתי להיפטר מהם". מחשבה ילדותית זו מובילה את מעשיו של כריס (דניאל ברוסבני), צעיר חדל אישים שאמו זרקה אותו מהבית בעקבות ויכוח. לאחר שהסתבך בחובות שעלולים לגרום למותו, מסיק כריס שהדרך היחידה להשתחרר מעול הצרות האינסופי תהיה לרצוח את האם ולהשיג את כספי הביטוח, שלדברי בן זוגה מגיעים ל-50,000 דולר. האיש הנכון לעבודה, על פי דבריו של בן הזוג, יהיה קילר ג'ו, בלש משטרה ורוצח שכיר.

כריס פונה לאביו העלוב והאדיש (רועי הסל), המתעב את גרושתו והרעיון לקבל סכום כסף נאה קוסם לו, וזה נוהה אחר הרעיון בקלות יחסית. המשפחה כולה, הכוללת גם את  שרלה (רוני יניב), זוגתו גסת הרוח של האב, ודוטי (גאיה שליטא-כץ), האחות הקטנה, התמימה והמשונה שכריס מגן עליה בחירוף נפש, מחליטה כמעט פה אחד שהרעיון להיפטר מהאם הוא הפתרון לכל צרותיהם.

ג'ו (חי מאור), ממוקד, כוחני ואלים, נכנס כרוח סערה אל בית המשפחה ותופס פיקוד. משום שאין בידיהם לשלם מראש כפי שהוא דורש, מחליט ג'ו לקחת את דוטי, האחות הקטנה, כעירבון. דוטי, מצידה, מפתחת רגשי תלות וחיבה, מעין "תסמונת סטוקהולם", כלפי ג'ו המרעיף עליה תשומת לב להם היא זוכה לראשונה בחייה. גם כאשר הוא פחות או יותר אונס אותה, היא מקבלת זאת כתנאי לאהבתו. כאשר הדברים מסתבכים עוד יותר עם גילוי מרעיש בנוגע לכספי הביטוח, כל שנותר למשפחה לעשות הוא להציל את עצמם.

החלל הצפוף והדחוס בתיאטרון הסימטה מיטיב לספר את הסיפור בזכות עצמו: הבמה זעירה, התפאורה בנויה מחדר אחד והדמויות נעות בו מקיר לקיר כמו עכברים בכלוב. התנועה מהכורסא לכיסא ומשם למטבח וחוזר חלילה מדמה את החזרתיות המעגלית של החיים הריקים והבזויים האלה. זוהי המציאות, אין לאן לברוח. הכול מתרחש בין ארבעת הקירות הסוגרים עליהם ועלינו מכל הכיוונים, וגם מעבר לדלת אין באמת דבר. האלימות גואה משום שאין לה פתח יציאה, היא כלואה בדיוק כמו בני האדם החווים אותה.

השטח הנסתר מעינינו הוא חדר השינה, שהמחיצה היחידה בינו ובין שאר הבית היא וילון. חדר השינה הוא המקום האפל שאין רואים ואין מדברים על המתרחש בו, המקום בו נמים היצרים. לא בכדי ממקם שם ג'ו את גופת האם, סמוך למיטתה של דוטי. הווילון הדק המפריד בינו ובין  האזור ה"מואר" מזכיר לנו כי אותה אפלה עשויה להדס החוצה בכל רגע, נושאת אקדח.

גאיה שליטא-כץ מהפנטת בדמותה המעורערת והפוסט-טראומטית של דוטי, המציגה התנהגות אוטיסטית-משהו בכל הקשור לקשרים חברתיים. סדקים נפערים באפיון הילדה-אישה התמימה, ודרכם אנו חוזים להרף עין בלידתה של מפלצת. חי מאור בונה את דמותו של ג'ו כאנטי-גיבור כמעט קומיקסי. הוא אלים ואינטליגנטי באחת, נוטה להתפרצויות כמעט פסיכוטיות. סונט, משפיל ופוגע פיזית בכולם מלבד בדוטי. הוא מרים את קולו באופן מוגזם ויוצר אי נוחות בקהל, המשקפת את הדואליות ביחסנו אליו.

רועי הסל מצליח ליצור דחייה אמיתית בדמותו של האב חסר עמוד השדרה ועלוב הנפש, והבעת הפנים הריקה שסיגל לעצמו נקנתה כנראה בעבודה קשה. רוני יניב מעצבת בחוכמה את דמותה של שרלה הבוגדנית, פרחה אמריקנית מצויה שמחפשת את העסקה הטובה ביותר גם כאשר מדובר ביחסי אנוש. דניאל ברוסבני מתייסר בדמותו של כריס, ומדגיש את עליבותו בשפת גוף שפופה עד כדי כך שאינו מסתיר את חבריו גם כאשר הוא יושב מולם בגבו אל הקהל.

המשחק המעולה של הקאסט כולו הופך את ההצגה לעונג צרוף, אם כי מטריד במקצת. אנו מוצאים את עצמנו מזדהים ואף מתאהבים בג'ו, על אף היותו רוצח, סאדיסט ומיזוגן. אנו חווים למעשה את הרגשות שחווה דוטי, החיה בעולם חסר תקווה כל כך עד כי היא רואה בג'ו מושיע. הזעזוע שאנו חווים אינו נובע בהכרח מהאלימות, אלא מהייאוש והעליבות שגורמים לנו בקלות רבה, כמו לדוטי, לפתח חיבה כלפי האדם היוצר אותה.

קילר ג'ו

תיאטרון הסימטה

כדאי לעקוב במדיות השונות אחר מועדי הצגות נוספים.

מאת: טרייסי לטס

תרגום: סיוון שטריקר-מור

בימוי: אלירן כספי

משתתפים: רוני יניב, גאיה שליטא-כץ, חי מאור, יפתח קמינר, דניאל ברוסבני.

תלבושות: ג'ני חייקין

תפאורה: גאיה שליטא-כץ

תאורה: ליעד מלון

מאחורי הקלעים – מפי מ', מחזה קלאסי

מאת: נועה בן ארי

שלום, קוראים לי מ', מחזהו הקלאסי של ש'.  הגעתי לכאן כי אני מיואש.  אני לא ממש יודע מאיפה להתחיל.  תסלחו לי שאני קצת מתרגש.. פעם ראשונה שאני נמצא כאן ב"כתבים אנונימיים", בפורום מהסוג הזה..  נולדתי באנגליה, לפני קצת יותר מארבע מאות שנה.  פרי עטו של אחד מהגדולים בהיסטוריה.

לא היה פשוט לגדול עם אב חד-הורי ו"סלב", (למרות שאת עיקר ההערכה קיבל לאחר מותו) מה גם שהיינו משפחה מרובת ילדים.  אני יצאתי רציני, "דרמטי" מה שנקרא, אבל יש לי בין היתר גם אחים מצחיקים עם חוש הומור ואיתם היו הרבה "מריבות".  ולמרות כל זה, הרגשתי שהוא אוהב אותי וגאה בי.  בכלל, הוא נתן לכל אחד מאיתנו יחס אישי ואת תשומת הלב הנדרשת בכדי לגדול ולהתפתח.

ובאמת התחלתי את הקריירה מאוד מוקדם.  אבא היה הסוכן האישי שלי, כך היה מקובל אז. הייתי להוט להיכנס לביזנס.  את ההופעה הראשונה שלי בציבור, בשנת 1606, אני לא כל כך זוכר, הייתי קטן.   צצה שמועה שהשחקן הצעיר ששיחק את "ליידי" (אז שיחקו רק גברים) נפטר מחום גבוה באותו הלילה.  אתם בטח אומרים לעצמכם: "נו. צירוף מקרים, קורה…" זה גם מה שאני אמרתי.  לא נתתי לזה לערער את בטחוני.  אבל עם הזמן, דברים מוזרים החלו לקרות.

ב- 1672 שחקן שגילם את הדמות הראשית, רצח את "דאנקן" מאחורי הקלעים.

ב- 1849, באמריקה, יריבות ארוכה בין השחקנים וויליאם צ'רלס מקרדי ואדווין פורסט גרמה למהומה מחוץ לתיאטרון בין המעריצים של שני הצדדים, שכתוצאה ממנה נורו למוות 23 בני אדם.  במשך השנים לורנס אוליבייה, צ'רלטון הסטון וג'ון גילגוד נפצעו או כמעט נפצעו, תוך כדי ההפקה.  קלסי גרמר, "פרייז'ר", סובב את הקרסול בזמן החזרות ואף יותר מזה, והספיק לככב שלוש עשרה פעמים בלבד לפני שקברו את הפרויקט בשנת 2000. כל פעם מחדש, אני מנסה לשכנע את עצמי שהכול בסדר… זה קשה.  קורה, קורה אבל לא נעים…

אני שומע מה מדברים עלי מאחורי הגב. אומרים שאני מחזה מקולל, קוראים לי "המחזה הסקוטי".  מפחדים לצטט ממני או אפילו להגיד את השם שלי בתוך המבנה התיאטרון, בכל חדר שהוא…  מה אני אגיד לכם? זה שובר את הלב…

ואז כמובן מתחילות תיאוריות הקונספירציה. למשל שהמכשפות בסיפור הן בכלל שלוש אלות הגורל, ה"מירות" מהמיתולוגיה ואסור להתעסק איתן או שזה בגלל שיש שם המון קרבות עם חרבות. נו, באמת. אצל שאר בני המשפחה שלי אין חרבות? "רומאו ויוליה", "אותלו," "המלך ליר"? שם הכול שקט ושליו?

עצוב לי. עצוב לי כי אני מרגיש שהמזל הנאחס הזה רודף אותי.  למה דווקא אותי, ריבונו של עולם? אני מסתובב עם אות קין על הכריכה על לא עוול בכפי.  איך אני יכול לבוא לאנשים ולהגיד להם: "זה לא אני, זה אתם", כאשר העובדות מראות אחרת? אני פשוט לא מצליח לנקות את הכתם הזה ממני.

הייתי שמח לבקש מקהילת האמנים לפתוח את הלב.  הרי מה צריך מחזה בחיים? שיציגו אותו על הבמה בכבוד.  להתפרנס, לקבל תמלוגים  פה ושם.  זה הכול.  אמנם אין הנחתום מעיד על עיסתו  אבל אתם, אל תסתכלו בקנקן, אלא מה שבתוכו.  ואם לצטט את אבי המנוח מתוך אחי "המלט":  "הדברים כשלעצמם אינם טובים או רעים. הכול תלוי באופן שעליהם אנו חושבים."  תודה.