דבר העורכת

לפני כמה ימים לקחתי את אמא שלי לראות הצגה. התברר שאחת השחקניות היא אחות של אחד מהשכנים של אמי. בתום ההצגה, חיכינו עד שהשחקנים ייצאו ואמי ניגשה אליה, ציינה שהיתה מצוינת ואמרה שהיא מוכרת לה. השחקנית הודתה לה ואמרה "אני שחקנית" כסיבה להיותה מוכרת. אמי חייכה ואמרה שהיא מוכרת לה בגלל שהיא שכנה של האח, והבנות שלו מאוד דומות לה, לשחקנית כלומר.

עולם אחד גלש לעולם שני, מסיכה אחת נכנסה בקווים של מסיכה אחרת.

מדהים כמה פשטות וכוח יש לצמד המילים האלו "אני שחקנית". כמה זמן לקח לה להכיר בזה שזה המקצוע שלה, שלמען זה היא מוכנה ללכת עד הסוף, מה היא הקריבה בשביל זה, מה האח והמשפחה כולה אומרים על הלהט הזה שלא מרפה, גם אם בתכלס היא לא תראה מזה הרבה כסף.

כשעוד מעט אנו עומדים לראות מכל עבר משחקים הדוגלים ב-"מהר יותר, גבוה יותר, חזק יותר", כמה מובנת מאליו היא העובדה שאדם פשוט עושה ועובד במה שהוא אוהב לעבוד. בלי להתהדר בנוצות לא לו, בלי לרצות לנסוק לשחקים, פשוט לשחק.

תיהנו מהמשחקים.

                                                            אירית ראב

                                                            עורכת מרתה יודעת

קשה להיות אישה בסאטירה

סקירת ההצגה "אחוזת וייס"

מאת: מור זומר

"אחוזת וייס",  בבימויה של דליה שימקו, הוא סיפורה של משפחת פשע יהודית בטורונטו. הן האחוזה והן המשפחה מנוהלות ביד רמה על ידי אדית (המגולמת בהומור עצמי שופע על ידי אסתי זקהיים), המטרונית שהינה היפוך מוחלט של מיתוס האם היהודייה: מרשעת אנוכית הדורסת כל שנקרה בדרכה אל העושר, כולל בני משפחתה. תחתיה עומדים אדם (אלחי לויט), הבן הבכור עליו מוטלת תמיד "העבודה המלוכלכת", ואישתו אנדריאה (ליאת אקטע הנהדרת), חשפנית לשעבר שכל מאווייה מסתכמים באלכוהול וחיי נוחות; מוריס (עודד מנסטר), הבן האמצעי הנאה המפיל נשים ברשתו בנונשלנטיות ומשליך אותן באותו אופן, ומוריה כץ (ליאת אזר), בת עניים פותה הנופלת לרגליו; הארווי (עופר עין גל, גם הוא כשרון ענק), הבן הצעיר והאבוד, דראג קווין עצובה שחייה נמנעו ממנה בהוראת אימו; ולבסוף, שני עושי דברה של האם: שומר הראש מקלחלן (איציק גולן), הנאמן למשפחה ולטובתה-לכאורה עד כדי התעמרות בהארווי בהוראתה של אדית, ולואיז (קרן חרותי), המשרתת היתומה שאדית הצילה מאשפתות.

הדרמה מתחילה עם כניסתה של מוריה למשפחה. מוריס אוסף אותה בבית הקברות היהודי, בעודה מתאבלת על קבר הוריה. הם נסחפים לערב של תענוגות שבסופו מציג מוריס את הנערה בפני אימו לאחר שהציע לה נישואין. עבור אדית, שנחלה אכזבה מרה בעקבות עקרותה של אנדריאה, מוריה אינה אלא רחם מתפקד שישמש לנשיאת יורשי העצר, והיא עטה עליה כמוצאת שלל רב. לא נדרש שכנוע עצמי רב עבור מוריה היתומה הענייה בכדי להישאב אל עולמם של בני וייס העשירים, החיים חיי מותרות באחוזה, גם לאחר שהיא מגלה את האמת על עסקיהם המפוקפקים.

מכאן והלאה אנו עדים לריקבון המוסרי הפושה במשפחה, כאשר אדית בוחרת להעמיק בעסקי הפשע באפיקים חמורים יותר, המסכנים את חייהם של בני הבית; עם התפתחות זו מגלה מוריה כי לא כל הנוצץ זהב, וזוכה לתזכורות למוסריותה האבודה שנזנחה בבית הקברות.

במקביל, כמעט ללא קשר להתנהלות התזזיתית באחוזה, מתקיימת לה דמותו של הארווי: הבן האובד, הומוסקסואל ודראג קווין שאמו מונעת ממנו את חייו ואהבותיו מתוך בושה בנטייתו. היא מגנה את התהוללתו, בעוד הוללותו הגרועה פי עשרות מונים של אחיו מוריס עוברת ללא תגובה. במהלך רוב ההצגה עוטה הארווי הבעה עמוקה של סבל, בעוד אנו עדים לאובדן עצמיותו תחת דיכויים האלים של אמו ושומר הראש מקלחלן – זו באלימות רגשית וזה באלימות פיזית. הארווי אינו זוכה כמעט ליחס מצד משפחתו עד שהוא זוכה לקדם את העלילה באופן טראגי.

כסאטירה חברתית, נראה ש"אחוזת וייס" עוסקת רבות במיתוס האבוד של ה"יידשע מאמע", האם היהודייה המקריבה את עצמה למען ילדיה, זו שתוותר על עצמיותה לטובת הגנה ודאגה למשפחתה. אדית, היפוכה של דמות מיתית זו, חוטאת בכך שהיא דואגת לעצמה ולעתידה, ודמותה מעמתת אותנו באופן מוקצן עם הפחד מאישה חזקה ועצמאית, והשאלה האם היא עדיין מתפקדת כאם כאשר אינה דואגת לאיש מלבד עצמה. דמותה של אדית מעומתת גם עם דמותן של הנשים האחרות בהצגה.

בעולם של "אחוזת וייס", כל הנשים רוצות בעל עשיר וילדים ורודים ושמנמנים; אישה שמעזה להיות חזקה נתפסת כשטן. אנדריאה, החשפנית שהתגיירה לכאורה למען האהבה, מתחנחנת לבעלה באופן מעורר בחילה, ומודה בעצמה שכל רצונה לחיות חיי עושר נוחים באחוזה לכל שארית חייה; ברגע היחיד בו היא מציגה סוג של עצמאות, מעשיה מוצגים כהיסטריים, ונראה שאינה יודעת מה היא עושה. מוריה כץ, הפתייה היתומה שמוריס וייס השרמנטי אוסף מבית הקברות ומציל מחיי בדידות ועוני ומציע לה נישואין עוד באותו לילה כי יש לה "כזה תחת", מוותרת על כבודה העצמי לטובת שמפניה ושמלה נאה. היא נישאת למוריס בכדי להסדיר את עתידה הכלכלי, גם אחרי שנודע לה על עסקי הפשע של המשפחה, ובכך מוותרת כלאחר יד על חייה ומוסריותה לטובת חיים באחוזה, וכל זאת בעקבות שיחה אחת עם אנדריאה.

אדית וייס עצמה מציגה בדל של רגש רק כאשר היא ממלמת בפני לואיזה משהו סתום בנוגע לשנים של התעללות שבאו סוף סוף לקיצן עם מותו של בעלה, ובכך מקשרת גם את התנהגותה לנוכחותו של גבר והופכת את כל העניין למטריד עוד יותר.

"אחוזת וייס" היא מעין קומדיה עם פן עוקצני, כאשר העוקצנות מופנית בעיקר כלפי המיתוסים המוסריים המניעים אותנו כבני אדם. במובן מסוים, נגועים המיתוסים הללו בסקסיזם ובמיזוגניה, וניתן לראות זאת בבירור בדמויותיהן של הנשים באחוזה, המעוגנות היטב באתוס הנשי הסטריאוטיפי.

עם סיומה של ההצגה על הצופה לחוש אי נוחות קלה, ולו רק משום שהקונפליקט כאן הוא בין האופן בו אנחנו תופסים את הטוב המוחלט, בייצוגה של האם היהודייה המיתית, לעומת הרע המוחלט, המוצג כאן בדמותה של אדית וייס; עצם ההבחנה בין "טוב" ל"רע" נובעת כאן מתפיסות הטבועות בנו בנוגע להתנהגות ה"ראויה" לאישה. לו היה גבר בדמותה של אדית וייס, היינו מתייחסים אליו באופן שונה בתכלית.

חומר למחשבה.

אחוזת וייס

מאת: נוריאל טוביאס
בימוי: דליה שימקו
שחקנים: אסתי זקהיים, אלחי לויט, ליאת אזר, ליאת אקטע, עפר עין גל, עודד מנסטר, איציק גולן, קרן חרותי
תפאורה: אלכס ברויטמן
תלבושות: דיתי אופק-צרפתי
מוסיקה: איסר שולמן
כוריאוגרפיה: ליאת אקטע

ציונות תיאטרלית

ראיון עם מקימי ויוצרי תיאטרון הפרינג' באר-שבע

מאת: יאשה קריגר

"אני לא בתחרות עם אף אחד. אני עושה את מה שאני רוצה לעשות." אומר לי יואב מיכאלי, המנהל האמנותי של תיאטרון הפרינג' באר-שבע. "יש לי פה חופש אמנותי, אף אחד לא אומר לי מה לעשות. אני לא כבול לביצה התל-אביבית. להיפך, הם כבולים אלי. הם מתקשרים אלי ורוצים לבוא להופיע אצלי."

אנחנו יושבים בבית-קפה במתחם המחודש של העיר העתיקה בבאר-שבע. מסביבנו המון אנשים מסתובבים בין דוכנים ובמות שהוקמו כאן במיוחד לכבוד פסטיבל "סמילנסקי" (על שם הרחוב הראשי בעיר העתיקה). הפסטיבל מתקיים בכל יום רביעי בימי הקיץ ובמבט חטוף אני מספיק להבחין בשלושה חללים בהם מתקיימים מופעי תיאטרון ועוד שלוש במות של הופעות מוזיקה. המתחם תוסס, מלא במבקרים ויואב וחבריו לתיאטרון, עידן אבישר (המנכ"ל) ואיילת בראל (יחסי ציבור), ממהרים להסביר לי שהיום יש יחסית מעט אנשים, בגלל החום. לא רחוק מאיתנו נערכת חופה, שימחה והילולה. מסתבר שהכלה היא אחת ממפיקות הפסטיבל ושבשיאו יעלו החתן והכלה להופיע יחד עם אסף אמדורסקי. עושה רושם ששמח בבאר-שבע בימי הקיץ החמים.

אני מנסה לעשות סדר בדברים, להבין איך זה התחיל, מה קדם למה. עידן מספר לי: "בהתחלה היה רק תיאטרון באר-שבע. לקהל כאן הייתה אפשרות לראות הצגות של התיאטרון הרפרטוארי במנוי של 5 פלוס 2 וזהו. ב-2005 שמוליק יפרח הקים את בית הספר למשחק, שרבים מבוגריו משחקים בתיאטרון. אני למדתי בביה"ס וכל הזמן טפטפו לנו את הדבר הזה ששחקן צריך להיות גם יוצר.

בשנתי השלישית ללימודים נערך בביה"ס ביקור של רוביק דנילוביץ', ראש העיר של באר-שבע, יחד עם יאיר לפיד. הראנו להם קטע מהצגה שביים יואב, ולאחר מכן הייתה שיחה. יאיר לפיד זרק פרובוקציה, שאל מה נעשה בתום הלימודים, האם כולנו נעוף ישר לתל-אביב. עניתי לו שהפיתרון זה להקים עוד מסגרות בבאר-שבע, שהעיר צריכה את זה. רוביק ישר אמר שנבוא אליו, שהוא מחכה. ישבתי עם יואב וגיבשנו את הפרויקט של תיאטרון הפרינג'. קבענו פגישה בלשכה ואחרי חמש דקות בפגישה רוביק הפסיק אותנו ואמר שהוא אוהב את הרעיון. קיבלנו מבנה, שהיה מחסן, ועבדנו קשה להפוך אותו לאולם תיאטרון. קיבלנו גם תקציב להצגה הראשונה של תיאטרון הפרינג', הצגה בשם 'לא משלמים יותר'."

בשנתיים מאז הוקם תיאטרון הפרינג', הם הספיקו להעלות שלוש הפקות למבוגרים ועוד שלוש הצגות ילדים. הקהל מצביע ברגליים ונראה שיש דרישה אמיתית לפרינג' בבאר-שבע.

יואב: "הגרעין הקשה של האנשים שבאים להצגות הם לא הסטודנטים מהאוניברסיטה אלא דווקא התושבים. מתפתחת פה קהילה, חל שינוי. בית הספר הוא מוסד מאוד מושקע. אין דברים כאלה במרכז. זה משהו ברמה אחרת לחלוטין. זה הפך מכמעט מאה אחוז סטודנטים מהדרום במחזורים הראשונים ליותר סטודנטים מהמרכז והצפון. הרבה מהם נשארים כאן לאחר הלימודים."

ואכן, בסיור קצר בבית הספר אני מגלה מוסד מפואר. שני אולמות (שאחד מהם שימש בעבר בתור האולם של תיאטרון באר-שבע, לפני שזה עבר למשכנו החדש), סטודיו לתנועה, כיתות מרווחות וחללים למכביר.

עידן: "במהלך הלימודים הסטודנטים מחויבים לעבודה קהילתית. עובדים עם פנימיות, נוער בסיכון וכו'. יש גם פרויקטים עירוניים, כמו הפסטיבל הזה, סמילנסקי. תלמידי ביה"ס עוזרים בהפקה, עושים דמויות שטח."

במהלך ארבעים הדקות בהן אנו יושבים ומשוחחים, לא עוברת דקה מבלי שמישהו מהעוברים והשבים עוצר ואומר להם שלום, מה קורה ומה עניינים. על כל אחד הם מספרים לי: זה סטודנט בשנה שנייה, זה סיים לפני שנתיים ועכשיו משחק בתיאטרון, זאת מנהלת התקציב של התיאטרון וכו'. האווירה מאוד ביתית וחמימה. עושה רושם שבתקופה קצרה כבר נוצרה פה קהילת אמנים אינטימית ומחבקת.

יואב: "האג'נדה של התיאטרון היא אג'נדה חברתית. חלק מהרעיון היה לעודד את הקשר עם הקהילה, לעודד את הפלורליזם התרבותי בבאר-שבע, להשתמש בתיאטרון ככלי חינוכי. וזה לגמרי עובד. עשינו פרויקט מאוד יפה בשיתוף הרשות למלחמה בסמים. ההצגה רצה כבר כ-40 פעם בבתי ספר."

מתוך ההצגה "משחק באש", ההצגה החדשה של תיאטרון הפרינג' ב"ש

הקשבה להלך הרוח של התיאטרון הישראלי בשנה-שנתיים האחרונות, תגלה שהפריפריה הולכת ותופסת מקום מרכזי, במיוחד בכל הקשור לתיאטרון פרינג'. בת-ים, דימונה, עכו, באר-שבע, שלומי – אלה הם רק חלק מהמקומות הנהנים לאחרונה מהצמיחה של הפרינג'. מעניין לבחון את המגמה הזו דווקא לאור המחאה החברתית והאינפלאציה הגואה של השחקנים והתיאטרון במרכז. האם יתכן שכשם שיוקר המחיה דוחק אנשים מחוץ לגבולות מדינת תל-אביב, כך גם עודף היוצרים והשחקנים בתל-אביב מביא לגלישתם אל הפריפריה? ומעבר לכך- האם הפריפריה כשלעצמה מספקת קרקע פורייה ליצירה תיאטרונית, כזו שאינה תלויה בהלכי רוח טרנדיים וגחמות תל-אביביות?

יואב: "תיאטרון הפרינג' שלנו הוא מהפכה ברמה הארצית. נהייתה מן תפיסה כזאת שהצגת פרינג' משחקת פעמיים בחודש ומעבר לזה אין לה במה ואין לה שאיפות. אצלנו זה פתאום קופץ במאה, מאה חמישים אחוז כי יש במה ויש קהל. תיאטרון הפרינג' באר-שבע הוא גם מרכז פרינג'. מה שאומר שאנחנו מארחים הצגות פרינג' וחושפים את הקהל הבאר-שבעי להצגות פרינג' מכל הארץ. היה ניסיון להביא לפה הצגות פרינג' בעבר, משהו כמו 6 הצגות בשנה. אנחנו מביאים כ-50 הצגות פרינג' בשנה שיתארחו אצלנו. היום סגרתי שבספטמבר נארח את אנסמבל תמונע, ואנחנו הולכים לארח גם את תיאטרון הסימטה. היה אצלנו גם תיאטרון הנגב, וקבוצת תיאטרון מרהט. התגובות של האנשים בסימטה, בצוותא מדהימות, הם בשוק מזה שהאולמות שלנו מפוצצים. הם לא ערוכים בכלל להוציא את ההצגות שלהם החוצה. הקהל פה צמא להצגות מסוג אחר ובמחיר שווה לכל נפש."

את הצמא של הקהל לתיאטרון אחר ואת הרעב של היוצרים ליצירה, משלימה הנכונות של הממסד בפריפריה, ובמקרה הזה של עיריית באר-שבע והחברה לפיתוח הנגב. יואב: "זה לא שיש המון כסף. בסופו של דבר לאף אחד בארץ אין כסף לתיאטרון. אבל כן יש פה רוח גבית מהממסד, נותנים הרבה מוטיבציה. הייתי בתל-אביב, ניסיתי לעשות שם דברים עצמאיים ויש הבדל גדול בין שם לפה. פה רוצים את זה, גם הרשויות וגם האנשים. אתה מקבל חיבוק מהקהל בזה שהם באים, מפרגנים, תומכים. ובנוסף לזה אתה מקבל פרגון מהממסד, מהעירייה. ראש העיר קופץ לביקורים, תיאטרון הפרינג' זה הבייבי שלו ואנחנו מאוד נהנים מהעניין הזה. אחד היתרונות הגדולים הוא בזה שאנחנו מקבלים פה ציוד ותמיכה טכנית. אנחנו יכולים להרים פה הצגה עם תאורה כמו שצריך, לא עם חמישה פנסים ולומר שהעיקר זה המשחק. המשחק חשוב אבל חשוב גם שההצגה תהיה יפה ויזואלית. פה אנחנו יכולים לעשות את זה."

יואב עצמו נדד הרבה לפני שהגיע לבאר-שבע. "למדתי באוניברסיטת ת"א, עבדתי חמש שנים בבית-צבי ומשם המשכתי לסצנה התל-אביבית. תיאטרונטו, פסטיבל תיאטרון קצר, בית הספר של סופי מוסקוביץ' וכו'. איכשהו התגלגלתי לבאר-שבע, התחלתי ללמד בבית הספר למשחק וביימתי את ההצגה הראשונה של בית הספר. ואז התחלתי להרגיש את הפוטנציאל של המקום. הייתה פה תחושה אחרת, קרקע בתולית כזאת. יש כאן, לצד קהל שרגיל לתיאטרון, גם אנשים בני שבעים שלא ראו תיאטרון אף פעם ובאים לראות הצגה בפעם הראשונה. יש בזה משהו חזק מאוד. מצחיק להגיד, אבל הרגשתי מעין תחושת ציונות – ציונות תיאטרלית. ציונות נחשבת היום למילה גסה אבל אני מדבר על המובן היפה של זה. ככה זה התחיל. כשעברתי לפה, בשנה הראשונה עבדתי כל יום בתל אביב. שנה שנייה כבר פחות. היום אני כבר כמעט לא מגיע לתל אביב. אין לי מה לחפש שם."

בימים אלה מעלה תיאטרון הפרינג' באר-שבע את ההצגה "משחק באש", אופרת רוק זוגית מאת שי להב, עם לחנים מאת שי להב (מופע הארנבות של ד"ר קספר) ובבימויו של יואב מיכאלי.

* למען הסר ספק: התקציב להפקה הראשונה של תיאטרון הפרינג' באר-שבע התקבל מחברת "כיוונים", החברה לתרבות הפנאי של באר-שבע.

החברה ממשיכה לתמוך בתיאטרון הפרינג' גם היום.

כמו כן פיתוח תיאטרון הפרינג' באר-שבע נעשה על-ידי עידן אבישר, יואב מיכאלי ויוסי דויטש.

קשר ממכר

סקירת ההצגה "קשר בלב"

מאת: אנה מינייב

ההתמכרות לסמים קשים מביאה עימה לרוב תוצאות שההתמודדות איתן קשה מנשוא. רבים נוטים לבחור בסם במחשבה שזאת התרופה הכי יעילה למלא את החלל הריק בנפש, נפש אשר מתקשה להכיל את הכאב הבלתי מוסבר בתוכה.

תיאטרון הספרייה מעלה בבכורה ישראלית את ההצגה "קשר בלב", דרמה נוקבת שעלתה לראשונה בלונדון. ההצגה, מאת דיוויד אלדרידג', מוצגת על במת תיאטרון הספרייה בנוסח העברי של עידו ריקלין ובבימויה של אתי רזניק. היא מגוללת את סיפורה של משפחה המורכבת משלוש נשים שעל פני השטח שומרות על אורח חיים נורמטיבי לחלוטין, אך בעצם קשורות האחת לשנייה בקשר שדורס כל אחת מהן בצורה חולנית. מסתבר כי הקשרים שנרקמים בלב הם הקשים ביותר להתרה והם גם אלה שמסוגלים להזיק לקרובים ביותר בצורה החמורה ביותר. כך מופיעות להן על הבמה אם ושתי בנותיה המכורות כל אחת בדרכה ללב המדמם. האם, אישה חסרת אונים שמכורה לטיפה המרה בסתר, מגלה כי בתה הצעירה, כוכבת ילדים מפורסמת, מכורה לסמים. לאחר שנתפסה בזמן שהשתמשה בהרואין בחדר ההלבשה של תוכנית ילדים מצליחה, מתחילים לצוץ הקשרים האפלים של האם עם בנותיה. את האם מגלמת עירית גדרון, שחקנית שמצליחה להיכנס לנעליים של אישה חלשה ולא יציבה, המעבירה את המסר שאימהות היא לא תפקיד מובן מאליו.

בתה הצעירה לוסי מתמכרת להרואין בצורה מאוד קיצונית ולאחר תלאות מזוויעות היא מחליטה לחזור לעצמה ולהיגמל לא רק מהסם, אלא גם מהקשר החונק שקיים בינה לבין אמה ואחותה הגדולה. לירית מאש- בטיש מגלמת את לוסי, דמות מורכבת שההתמכרות הקשה להרואין מפרקת אט אט את חייה והם הופכים לסבל פיזי ונפשי. התלאות שעוברת לוסי באים לידי ביטוי ברגעים מצמררים על הבמה בהם מצבה לא משאיר אוויר לנשימה. השימוש החברתי בסם הופך במהרה להתמכרות שהורסת את חייה של לוסי וגם את חייהם של הסובבים אותה, היא מאבדת את עצמה ודווקא משפחתה היא זאת שגורמת לה להישאר במעגל ההרס, לא בזדון, אלא באמצעות האהבה.

מתווך ההצגה "קשר בלב"

לאורך כל ההצגה מתעופפות להן לחלל מילות אהבה בקלילות צורמת. כמה קל להן להגיד שהן אוהבות האחת את השנייה, אך במהרה מתגלה טיבה של אהבה זו, אהבה הרסנית שמלפפת את חבליה ומהדקת אותם עד שהמילים עצמן מאבדות משמעות. אפילו כשמחליטה לוסי לצאת ממעגל ההתמכרות דואגת אמה להשאיר אותה בתוכו, מתוך דאגה, מתוך מחשבה שהיא צריכה לשמור על המצב יציב ועדיף לא לסטות לצדדים ולעזור לבתה באמת. היא אוהבת אותן, באמת, גם את לוסי וגם את אנג'לה הבת הבכורה שעסוקה בלהסתיר את פצעיה העמוקים. גם היא מכורה לסוג אחר של איבוד שליטה. ליטל שמש מגלמת את האחות הסוררת, דמות שמסתירה בצורה אמינה כל כך את חולשותיה, שעד שנופל האסימון שהיא בדיוק כמוהן, ניתן להבין ולהזדהות בקלות עם הרצון שלה להתרחק מהמשפחה ההרוסה שלה. לשלושת הנשים האבודות הללו מצטרף שחקן בשם גיל ויינברג שנכנס ויוצא מהבמה בוריאציות שונות של דמויות שאיתן נפגשת לוסי מתחילת ההתמכרות ועד סופה, שהצטברו לשש דמויות שונות ומרתקות, כל אחת בדרכה.

אל תחשבו שמוסד גמילה הוא פתרון מידי לכל מכור שמגיע אליו, אל תחשבו גם שהפיכחות קלה יותר מהשפעת הסם. זה תהליך בלתי נסבל שאיתו מגיעה האשמה, הכעס, הפחד, תחושה שהחיים נגמרו ומשם עוד הרבה עליות וירידות. כל אלה לצד אם שממשיכה לתחזק את מעגל ההרס מכיוון שהיא לא מכירה דרך פעולה אחרת ואחות קנאית שלא רוצה שום קשר עם משפחתה, כשמנגד אנשים נצלנים, דילרים רצחניים ואנשי תקשורת חטטניים. אבל יש גם אנשים טובים במעגל הזה, יעל ברנפלד מגלמת את מרינה, האחראית שמקבלת את לוסי במוסד הגמילה ועוברת איתה תהליך קשה של גמילות ותובנות לגבי עצמה וסביבתה.

התובנה הכי קשה להכלה היא שבכדי להתנקות באמת, להיגמל, צריך לשחרר את הקשרים בלב ולצאת לחופשי בכוחות עצמך. זאת לא הצהרה קלה לומר על משפחה, אבל הלב רוצה לפעום בכוחות עצמו. אבי שכוי עיצב את התפאורה בדיוק בהתאם ללב, שריר שמזרים דם מחדר לחדר. על רקע לבן של בית חולים ניצבים להם פריטים אדומים בוהקים שמעידים על הדם, על הלב ועל הזעקה שעולה ממנו. במאית ההצגה, אתי רזניק, לא ויתרה על שום פרט בתהליך, קשה ככל שיהיה, היא נשארה נאמנה למציאות ועל כך מגיעה לה הערכה גדולה. הדמויות על הבמה נראות כל כך אנושיות ומחוברות לנפשן המתפוררת, עד שלעיתים נדמה כי ההתמכרות לקשרים שבלב מוכרת לכל אחד מאיתנו.

הצגה חשובה ומעוררת מחשבה.

עקבו אחר התאריכים הבאים באתר תיאטרון הספרייה

כאן, בלב התחנה המרכזית

סקירת ההצגה "אברם"

מאת: אירית ראב

לעיתים, כשהולכים ברחוב לעת ערב ורואים את עשרות הבניינים על דירותיהם, מייחלים להציץ ולשמוע את הנעשה בהם. לראות לרגע אחד את החיים האלו, בין כתלי הבתים, ולא להיראות. ההצגה "אברם" של תיאטרון אנסמבל הרצלייה, מביעה את התחושה הזו ומגשימה את הרצון.

בין הבניינים המוזנחים של התחנה המרכזית בתל אביב, חיות להם מספר דמויות שוליים של החברה. ההצגה אמנם עוטה את שמו של אברם, אחת הדמויות, אך מציגה גם את חיי הסובבים אותו – דוד הפקח שמנסה לשכנע את רחל, הבת של אברם להתחתן איתו, יאיר יאיר המתאגרף והגנב, שיש לו בבית את המועדון הכי טוב בעיר, אנדור האינסטלאטור הרומני שאוהב באמת ובתמים את הזונה "שרק מוצצת אז זה לא נחשב", שרה אמו החולנית של דוד, המלט הרוסי, חסר בית שבעברו היה שחקן גדול, ומנקה הרחוב האתיופי, שמאמין שתמיד יצטרכו מנקה טוב, כל עוד סותמים את האף, עד שגם אותו מפטרים.

מתוך ההצגה "אברם"

כל העלילה הגדושה והמסועפת הזו, מנוצחת על ידי המחזאי דוד לוין ומזכירה במקצת את מחזותיו של האח. ומבוימת על ידי עודד קוטלר. ההצגה מביעה באמצעי תיאטרון עכשוויים, על גבי במה עמוקה ורחבת מימדים, את סיפורן של הדמויות הקטנות-גדולות הללו.

הן אינן מבקשות לחלום יותר מדי, מסתפקות במועט ולרוב רק מבקשות לעבור את היום. כמו שרחל, המוכרת פיצ'פקס בשוק ומכורה לספרים, מציינת שפה הקירות שלה וזה מספיק לה,  על אף שאביה משתוקק שלא תתפשר כמו אמה עליה השלום וכמוהו, אלא תצא מבועת התחנה המרכזית ותגשים את עצמה בעולמות אחרים. מצב הקיום הזה, שנדמה כי היה כאן מאז ומעולם, מתבטא באלמנטים תיאטרליים חדשניים כמו צילום הדמויות והקרנתן על גבי רקע הבמה וכן, צילום חי באמצעות האיי-פון.

המחזה, המתרחש בלב התחנה המרכזית, הנו רלוונטי כיום מאי פעם. אחת הסצינות מציגה את תגובת התושבים על שריפת אחת הדירות באזור, על הדיירים הערבים שלה. אקט שכזה, על במה ישראלית המהדהדת מזוועות ההיסטוריה, ובייחוד בימים בהם אנשים מציתים עצמם כדי להוכיח את אוזלת היד של הממשלה והרשויות, הנו חשוב ביותר. למראית עין, מדובר בהתעלמות ממה שקרה באמת, מדירות פליטים שהוצתו, אבל למעשה מדובר באקט המייצג את ההיסטוריה החוזרת על עצמה. זה לא משנה אם מדובר ברומנים, ערבים או סודנים, תמיד יהיה שם מישהו שישנא ויעמוד עם הלפיד הבוער.

במהלך ההצגה, הצופים זוכים להציץ על חייהם של דמויות אלו, על כל הנעשה בהם, גם אם הם קשים מדי, גם אם מכמירים לב, גם אם הם מעוררים הזדהות או כעס וגם אם לא קורה שם כלום. על אף העובדה שרחל בסוף עוזבת את הדירה, הכלום הזה פושה בכל. עצם זה שהדמויות לא קמות ועושות משהו, גורם לצופים לרצות לעלות על הבמה ולנער אותן בכוח, או להסתכל על עצמם.

ההצגה מסתיימת בסצינה פיוטית בה אברם וחבריו משחקים קלפים, בעוד יתר השחקנים עוטים על עצמם לבוש של אנשי העליות הראשונות, המגיעים לחולות של פלסטינה. כשהם מגיעים ארצה, אל קדמת הבמה, ומאחוריהם ההווה המשחק בקלפים, ניכרת התהום בין מה שחלמנו לבין מה שנהיה באמת. בניגוד למה שאומרות הדמויות כהדהוד לדבריו של חנוך לוין, הילד כבר מזמן לא חולם, הוא מתעורר בצעקות מהסיוט ומגלה שלמעשה הוא ממשיך לישון.

אברם – תיאטרון אנסמבל הרצלייה

מאת: דוד לוין

בימוי: עודד קוטלר

עיצוב חלל ותלבושות: פרידה קלפהולץ- אברהמי

תאורה: רוני כהן

משתתפים: גבי עמרני, דובל'ה גליקמן, איצ'ו אביטל, רחל דובסון, יואב הייט, אלי מנשה, שי פרדו, נעמי פרומוביץ'-פנקס, לאה קמחזי.

ההצגות הבאות: 1-2/8/12; 4/8/12  

העונש הכבד ביותר הוא שעשני אישה

סקירת ההצגה "בית ברנרדה אלבה" בסמינר הקיבוצים

מאת: כלנית בר-און

פדריקו גרסיה לורקה, שחי בין השנים 1898-1936, ידוע כאחד מגדולי היוצרים הספרדים במאה ה-20. בחייו וביצירתו התמרד כנגד הדיכוי הפוליטי בספרד וכנגד החברה הקתולית, כשמחזותיו מתארים את תשוקותיו האסורות של האדם אל מול חוקי המוסר הנוקשים ואת המאבק הבלתי נדלה ביניהם, המסתיים לרוב במוות. במרבית מחזותיו של לורקה, האישה היא זו שמסמלת את כוחות הנפש המדוכאים.

איאן גיבסון, מחבר הספר "לורקה", סבור שיצירתו של לורקה, הן במחזאות והן בשירה, מפגישה אותנו עם רגשותינו בעוצמה רבה  ומזכירה לנו שאנחנו חלק בלתי נפרד מהטבע. באחד מכתביו לורקה ציין כי רק המסתורין מאפשר לנו לחיות, כשעל כך אומר גיבסון שאולי יותר מכל משורר אחר, יצירתו של לורקה גורמת לנו לחוות את המסתורין הזה. בעולם הנשלט על ידי הלבנה, האדם הוא רק גדיל אחד קטן במארג החיים.

את אותה לבנה, ניכר שלורקה מבין היטב. באופן מפתיע, אולי בגלל היותו הומוסקסואל אבל לא רק, נראה שהוא מיטיב להבין את נפש האישה יותר מכל גבר אחר. לא סתם מכנים את אלמודובר כ- "לורקה של הקולנוע". אצל שניהם ניתן לראות שפה אחרת, נפש דואבת ורגשות מתפרצים לכל עבר, כשאישה, הנאבקת בחוקים ובמוסכמות אותם גזרה החברה עליה כבר לפני אלפי שנים,  עומדת במרכז.

לורקה נרצח בידי כיתת יורים של הימין הפשיסטי בתחילת מלחמת אזרחים הספרדית כנראה מתוקף היותו הומוסקסואל וקומוניסט. אסור היה להזכיר את שמו או את יצירתו במשך 40 שנה עד למותו של הרודן פרנקו, אך כיום הוא ידוע כיוצר הספרדי המתורגם ביותר. בין מחזותיו הרבים ניתן למצוא את "דונה רוסיטה", "ירמה", "חתונת דמים" ועוד. "בית ברנרדה אלבה", המחזה האחרון שכתב,  מפגיש אותי לראשונה עם הבימאית רנה ירושלמי, כלת פרס ישראל לתיאטרון, פרופסור אמריטוס לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב. ירושלמי הקימה את "אנסמבל עיתים", תיאטרון ניסיוני המעלה עיבודים מודרניים למחזות וטקסטים קלאסיים, תוך תהליך היכרות ארוך וניתוח מעמיק בין השחקנים לחומר.

ירושלמי מאמינה שהאמנות חייבת להקביל לחוויית המציאות, כשהיצירה חייבת ללוות אותנו, אחרת  אין ממש טעם לקיומנו. בבימויה ניתן לראות שפה תיאטרונית אחרת, מיוחדת, תשומת לב לפרטים קטנים ושימת דגש במקומות שגורמים לך כצופה להפליג למחוזות אחרים. זאת בייחוד כשהטקסט כל כך חזק ועוצמתי ואין לך אפשרות אחרת פרט לניתוח מעמיק של המילים והמשמעויות, כפי שקורה בטקסטים של לורקה. ניתן לראות  שהזיווג הזה של לורקה וירושלמי משלב בין ספרות לתיאטרון, בין המילה לבין הבמה, בין ביקורת חברתית מובהקת וחדה לבין אמנות. ככה באמת עושים אמנות, ממש מן ריקוד מטורף שכזה.

מתוך ההצגה "בית ברנרדה אלבה"

בימים אלו "בית ברנרדה אלבה" מציגה בבית הספר לאמנויות הבמה "סמינר הקיבוצים" בבימויה של ירושלמי, עד ה-30 לחודש זה. המחזה מספר על ברנרדה אלבה המתגוררת עם חמש בנותיה הרווקות, אמה הקשישה ושתי משרתות בכפר קטן בספרד. עם מות בעלה היא כופה על בנותיה אבל וניתוק חברתי למשך שמונה שנים כפי שמכתיבה המסורת הספרדית. הבנות, שמתקשות עם הגזירה הנוראית זו, מתמודדות לאורך המחזה עם התשוקות הסוערות, הרצונות והחלומות שחיים חיים משל עצמם מתחת לשמלות האבל השחורות שלהן, החלומות האלו שנגוזים אט אט ככל שהשנים חולפות והחיוך שמבצבץ רק כשנכנס גבר לתמונה.

ההצגה כולה צבועה בשחור ובלבן, בין אם בתפאורה ובין אם באביזרים ובלבוש, והרגע היחידי בו ניתן לראות צבע על הבמה הוא כשאדלה, הבת הצעירה והמרדנית מכולן, לובשת שמלה ירוקה ויוצאת לחצר לרקוד עם התרנגולים ובכך מביעה את מחאתה. העולם הוא עולם של נשים והנשים הללו כל כך בודדות, כל כך מסכנות, מייצגות תרבות שלמה שמתקיימת עד היום. הן מחכות שהנסיך על הסוס הלבן יבוא להציל אותן מאמא שלהן שתפסה באופן חד משמעי את דמות הגבר במשפחה. כמו כל הגברים גם היא לא רואה ולא מבחינה בעומק ובסבך, וכך מאבדת את בנותיה לתשוקה, לבגידה, למוות.

הטקסט של לורקה ועוצמתו מורגשים על הבמה בכל רגע נתון וכצופה אני חווה את שברונות הלב והאכזבות של הבנות הללו. גם אני שונאת את ברנרדה, גם אני מפחדת ממנה ויותר משאני מפחדת ממנה, אני מפחדת מהסבתא הלבושה ככלה וכלואה בחדר קטן, כשבכל פעם שהמשרתת מוציאה אותה להתאוורר היא מטילה אימה בבנות הבית ויורה עליהן מונולוגים של אמת. תוך כדי צרחות מאיימות היא בוכה בכי קטן ואומרת שהיא רק רוצה להתחתן. כך מורגשת בכל עת טביעת היד האימפרסיוניסטית והמופשטת של ירושלמי. אפילו כשהמשרתת מנקה את הרצפה היא עושה זאת תוך כדי תנועה, תוך כדי ריקוד, ולא ניתן שלא להבחין באינטימיות שנוצרה בין הטקסט לשחקניות הצעירות בתוך התהליך המשמעותי שעברו עם הבימאית.

הניואנסים הקטנים בהם משתמשת ירושלמי וההיכרות העמוקה שלה עם כתביו של לורקה, ההתכתבות ביניהם יוצאת דופן בעיני בעולם של תיאטרון רפרטוארי, המונחה על פי רייטינג וכסף. ההבנה של המילים, ההתייחסות העמוקה לעוצמה של הטקסט, מביאים אותי לתובנה שכמו אז, גם עכשיו אנחנו נשים חזקות שבוחרות להיות חלשות מול עולם של גברים שלא ממש מבינים, (ושחס וחלילה לא אשתמש במילה טיפשים,) את עולמנו העמוק, את התסבוך הקטן הזה, השריטה הזו שקיימת בכל אחת מאיתנו בעת שכל מה שאנחנו באמת רוצות זה להתחתן, להביא ילדים ולהשמין מנחת.

לורקה כתב את המחזה כביקורת חברתית על ההפיכה של הימין בספרד. ברנרדה מייצגת את הצביעות הקתולית, את המנטליות המדכאת שהמחזאי הכיר היטב בשלטונות של אותם ימים בספרד. לורקה בחר באישה כדי לגלם את דמות הגיבור, זה שמייצג צביעות ודיכוי והמון גבריות. כך אני רואה את ברנרדה, כגבר שלא רואה ולא שומע ולא יודע. את הגבר שמבין רק את מה שקורה על פני השטח כי הוא לעולם לא יוכל לראות ולדעת מהי תשוקה כמו שאישה יודעת, מהי אהבה, מהו רוע, מהי בגידה והרי כשגבר בוגד הוא בוגד מהזין, כשאישה בוגדת זה רק מהנשמה.

ובתוך כל השקט והסודות של בית ברנרדה אלבה אומרת אמיליה, אחת הבנות הצעירות, שהעונש הכבד ביותר הוא שעשה אותה אישה, ואכן כך. אין ספק, בעיני לפחות, שהחיים פשוטים הרבה יותר כשאתה גבר שלא מתעסק בנבכי הנשמה, בכאב ובפחד, בבדידות, בחלומות ובתשוקות, אלא עושה ועובד ומזיין ובין לבין רואה איזה משחק כדורגל ומפצח גרעינים בסלון הנקי שלי. הרי כאישה אני זו שאחראית על ניקיון הבית, על גידול הילדים, על בישולים וכביסות וחגים ומועדים והרי בזה אני חפצה, לכך שאפתי כל חיי וברוך שעשני אישה.

"בית ברנרדה אלבה" מאת פדריקו גרסייה לורקה

תרגום: רבקה משולח

בימוי: רנה ירושלמי

תפאורה: נאווה שטר

תלבושות: גילי כוכבי

עיצוב תאורה: מאיר אלון

עריכת פסקול: יהונתן מגון

ע. במאי: להב תימור, דברת אסולין

הפקה: איל אלדר

בהשתתפות:

גילי בית הלחמי, הדר ברבש, אלמה דישי, עומר יצחקי, עדי לב, נצנת מקונן, רונית סטרשנוב, נועה פרידמן, ליאת שבתאי.

"בית הספר לאמנויות הבמה- סמינר הקיבוצים"

ההצגה תוצג עד ה-30/7/12

לרדת מהמדף המאובק ולהתחיל לחיות

ביקורת על ההצגה "משומשים"

מאת: אנה מינייב

זהו סיפור מוכר על החיים ועל אנשים שנכנסים לשגרה מעיקה, כשהדרך לצאת ממנה הופכת מיום ליום לבלתי אפשרית. השנים חולפות להן ובמבט צורם לאחור הן נראות כאילו לא היו שלנו מעולם, כאילו לא אנחנו חיינו אותם. זאת האווירה שהשתלטה עלי בעודי יושבת באולם החביב עלי, צוותא 2, ומסביבי תפאורה יפיפייה שמורכבת מספריות גדושות ספרים עתיקים, התלויות על הקירות הדוממים שמעידים על הסוד הגדול שמרחף לו באוויר. את האווירה העגמומית והמסקרנת הזאת מקשטת תאורה חמימה שמתאימה לעיצוב החלל במידה מדויקת ומעבירה תחושה של חנות ספרים ישנה מזדקנת. על עיצוב התפאורה אחראי אילן פרץ שדאג לכל הפרטים הקטנים, כולל פעמון הכניסה המעיד על כניסתו של מישהו לחנות. על התאורה אחראי גיא גלילי שעיצב אותה בשלמות שלא זכיתי לראות כבר הרבה זמן בתיאטרון, כנראה בגלל הפחד של היוצרים שהאור לא יספיק בכדי להאיר את השחקנים. במקרה הזה, האווירה שיצרו שניהם שירתה את ההצגה בצורה מושלמת וזאת הסיבה שהחלטתי להתחיל כתבה זו עם שני האלמנטים החשובים האלה, שבלעדיהם ההצגה הזאת לא הייתה נראית כפי שהיא – אפלה, מסקרנת ושוחרת סוד.

בתוך תחושת העלטה מופיע גבר יחסית מבוגר, שפוף וממורמר ומיד מפיל את הקהל בקסמיו. בין כל שכבות העייפות שעוטות אותו, מגיח לו לרגעים אדם שרוצה להתחיל לחיות באמת ולצאת מחנות הספרים החורקת, לסגור את הדלת ולא להביט לאחור. דרור טפליצקי הנהדר והממכר משחק את דמותו של דניאל שטיגליץ' שמחזיק בחנות ספרים ישנה שהייתה שייכת לאביו שנפטר. אליו מתלווה אמו הקוטרית שמשחקת שפרה מילשטיין המצוינת, אשר מתעקשת לא לסגור את העסק למרות שהלקוחות כבר לא מגיעים. דניאל נכנע שוב ושוב לבקשת אמו להשאיר את החנות פתוחה, בקשה שמעיבה עליו כל יום מחדש אך הוא לא מסוגל לעשות דבר בנידון. שתי הדמויות הללו מעוררות רחמים גדולים בגלל ההתעקשות להיאחז במשהו שלא מוסיף שום טעם לחייהם, אך בכל זאת מחייב אותם להישאר כבולים האחד לשנייה. הם גרים יחד ואף עובדים יחד בחנות, דבר שמאמלל את דניאל ללא הרף.

יום אחד נכנסת לחנות בחורה צעירה ומושכת, המגולמת על ידי מירב פלדמן, ומבקשת לרכוש ספר שדניאל בטוח שהוא מחזיק בחנות. כאשר הוא פונה לחפש אותו הוא מגלה כי הספר לא קיים בחנות, אך מבטיח לבחורה, שהוא נמשך אליה כמו פרפר לאש, להשיג עבורה את הספר. ההתחייבות הזאת שולחת אותו למסע שלא ציפה לו. לאחר שבדק בכל חנות ספרים אפשרית נאלץ דניאל לפנות למקלמן – בעל החנות היריבה – שמתברר כי בעבר האבות של שניהם היו שותפים עסקיים וריב גדול הפריד ביניהם ללא דרך חזרה. המסע למחוזות עברו מעמת אותו עם גילויים כואבים על אביו וגורם לו להתמודד עם חייו שהחמיץ, דבר שהופך אותו בסופו של דבר לאדם חדש, חזק יותר וסוף סוף חי.

ההצגה הזאת מיוחדת בגלל האופי הלא מתאמץ שלה. הכל שם פשוט, פשוט עד כאב. היא הזכירה לי סדרה של פעם בטלוויזיה, כשלא היה צורך להאפיל את המציאות והחומר האנושי היה מספיק מרתק בכדי לבנות על סמך זה חמישים פרקים. דבר נוסף שנגע בי הוא ההחלטה של הבמאית דניס שמע להעניק לכל דמות שחקן שיגלם אותה, גם אם מדובר בתפקיד "קטן" שדקותיו על הבמה ספורות. החן העצום בתפקידים האלה מעניק להצגה מימד נוסף של הנאה וחיבור כנה לסיפור. אמיר ירושלמי המקסים מגלם את פקח העירייה שמחלק לדניאל קנסות שהוא מסרב להילחם בהם, רפי קלמר בתפקיד בעל חנות הספרים המתחרה, שיושב באולם מתחילת כניסתו של הקהל לאולם ונוכחותו מביאה עימה מתח לאווירה, וערן בן צבי שמגלם את הבלש המצ'ואיסט בתחנת המשטרה. זהו מצב לא מוכר בפרינג', בו התקציב בדרך כלל לא מאפשר את התענוג הזה, ובכל זאת, בהצגה הזאת השאיפה מתגשמת במלואה.

יצאתי מהאולם בתחושה של שמחה, צוות שחקנים מוכשר, מרתק ומרגש, במאית שיודעת לגעת במערכות יחסים מורכבות מבלי לפגוע בפשטותן, מחזה שלא מתיימר לספר משהו שעוד לא שמעתי, התאורן ומעצב התפאורה שכבר הזכרתי והמוזיקאי הרגיש דורון שלום שתמיד יודע להעביר במוזיקה שלו את הרגש המדויק שבלב.

פשוט חוויה קסומה.

ממליצה בחום.

מומלץ לעקוב במדיות השונות אחר מועדי הצגות עתידיים