במרתה – ערב תיאטרון בבית

                        בָּמָרתה

מגזין מרתה יודעת בשיתוף מזא"ה 9, בית    הצעירים של עיריית תל אביב-יפו, מציגים:

                ערב תיאטרון בבית

                                          יום ג', 21/8/12, בית מזא"ה 9.

אנו מעניקים במה ליצירות חדשות או יצירות בהתהוות, ובמקביל תוכלו לסייע למרתה יודעת להמשיך את הדרך.

אם יש לכם יצירה בתהליך, אם הנכם מבקשים לנסות כמה דקות של יצירה בהתהוות מול הקהל, או שאתם רוצים להציג יצירה קיימת – בָּמָרתה זה המקום בשבילכם.

ניתן להגיש יצירות שלמות או קטעי יצירות, מכל ז'אנר תיאטרוני שהוא, עד 15 דקות.

היצירות המשתתפות בערב ההתרמה יקבלו סקירה במגזין, פרסום, במה וסיוע טכני.

כלל הכנסות הערב מוקדשות לתמיכה בהמשך דרכו של המגזין מרתה יודעת.

על ההצעות המוגשות לכלול את פרטי המציעים, קו"ח, ז'אנר, אורך יצירה, סינופסיס, תמונות או סרטון (אם יש).

דד ליין להגשה: 26/7/12

את ההצעות יש לשלוח בקובץ וורד למייל: marthayodaat@gmail.com

מיסטר דה מיל, מרתה מוכנה לקלוז אפ שלה

מרתה יודעת ש…

יקרים שלי,

לאחרונה, אחד ממחזות הזמר האהובים על מרתה ירד מעל במות התיאטרון, עד לפעם הבאה שמישהו יעיר את התאומים הבריטיים מתרדמתם. משחשבה על המסך הנסגר, עלה במרתה הזיכרון של הצגת הפרמיירה של אותו מחזמר, לפני לא יותר משנה.

בצהרי אותו יום שישי, כשאחת מצעדות המחאה שיתקה את כל תל אביב וההצגה התחילה באיחור רב, מרתה מינגלינגה עם כל המי ומי. התראיינה לגיא פינס, אמרה שלום ליונה אליאן ושלומית אהרון והתיישבה לה לצד אחד השולחנות עם יין צונן ביד. נקודת ההמתנה של מרתה היתה ממש מול הכניסה לאולם, בה עמד צי של מצלמות שהרעיף פלאשים על כל הנכנס. לפתע ראתה חבורת צעירים, בתוכה בחורה נמוכת קומה בעלת קרה שטני ופרצוף מנומש. צי הצלמים החל לצלם אותה, לא כל כך אותה, אלא את המגה סטאר התורן שבדיוק נכנס אחריה. אבל לרגע אחד, אור הזרקורים האיר את אותה בחורה, רגע אחד שנמשך 15 שניות ואז הסתיים. אור הזרקורים המשיך הלאה.

והזיכרון בתוך הזיכרון הזה, כמו היה סרט של לאונרדו דה-קפריו, גרם למרתה להיזכר כי ב-12/7/93 עלה לראשונה המחזמר המפורסם סנסט בולוורד, אותו עיבוד מבריק של אנדרו לויד וובר לסרט משנות הארבעים. המחזמר, כמו הסרט, מספר על נורה דזמונד, כוכבת עבר של ימי הוליווד הזוהרים, שאורה דעך, אבל היא לא מוכנה לקבל את זה. מבחינתה כל רגע הבמאי דה מיל יצלצל וייקרא לה לסט, לצלם את הסרט החדש שלה עליו היא עובדת כבר שנים.  אבל בתכלס, אותה כוכבת עבר, כמו האחוזה בה היא חיה, כמו המשרת הנאמן שלה, כמו התסריטאי הכושל שבמקרה נקלע לביתה ומסיים את חיו בבריכה הצלולה, כבר אינם.

כמו אותו מחזמר שמסכו נסגר, כמו אותה בחורה צעירה שלרגע אחד התרפקה על אור הזרקורים, כמו אותה כוכבת עבר, גם התהילה היא ברת חלוף. השאלה היא איך נוצרים אותה כל עוד היא נמשכת, כל עוד הבמאי קורא דווקא לך לסרט, כל עוד הגורל אינו דופק בדלת ומחכה במסדרון, כל עוד המגה סטאר לא דוחף ומעיף אותך מהקלוז אפ שלו.

יש גברים מתגלים

סקירת המופע "יצא(ה)גבר"

מאת: אנה מינייב

EVERY NEW IDEA LOOKS CRAZY AT FIRST

זה המשפט שהופיע על חולצתו של עדי רונן וזה לא מקרי בכלל. באולם אינטימי עולה על הבמה עדי ומספר בטבעיות מצמררת שפעם, לא מזמן, הוא היה אישה, יותר נכון נקבה, אך הרגיש כלוא בתוך הגוף שלו ולכן החליט לפתוח את הריצ'רץ', להשיל מעליו את החיצוניות המעיקה כל כך ולהפוך לגבר, לא רק בנפש אלא גם בגוף. זה כמעט בלתי נתפס להסתכל על גבר ולהבין שהגוף שבו הוא חי כיום הוא הדרך היחידה בשבילו להרגיש שלם, זה גם לא פשוט לדמיין את הגבר שעמד מולי בתור בת עם קוקיות וקול נשי ובעיקר זה בלתי נתפס כיצד הוא חי יותר משני עשורים בתוך כלא שאין ממנו מפלט, אפילו לא לרגע.

בעודי כותבת שורות אלה אני מתמלאת התפעלות והתרגשות מהאומץ והכוח שיש בתוך הבן אדם האדיר הזה. הרי כולנו נפגשים בחיים עם תחושות שיש דברים שהם גדולים עלינו אבל לא בהכרח אנו מוצאים בתוכנו את הכוח לגבור עליהם ולנצח את השדים הכי מפחידים שלנו. גם לעדי זה לא היה קל, בלשון המעטה. במשך כל ילדותו חיפש דרכים שונות ומשונות שיחפו על המחסום שלא ניתן לנפץ – הגוף שלו.

תארו לכם שאתם מתעוררים בבוקר ומרגישים שמי שאתם זה לא מה שאתם, שהגוף שלכם לא מתאים לזהות המגדרית שלכם, שכל מה שהייתם רוצים זה פשוט להסתכל במראה ולדעת שההשתקפות לא תבגוד בכם כל פעם מחדש.

בכדי לכסות על הפער בין הגוף לנפש ולהישאר נאמן לזהות הפנימית שהוא נאחז בה בהתעקשות בלתי פוסקת, עדי המציא לעצמו שפה שתתאים לצורך העז שלו להיות זכר. בשפה ללא זכר ונקבה הוא הצליח להרגיש קצת יותר קרוב למה שהוא הרגיש מבפנים, מה שאחרים לא ראו מבחוץ. עם תהליך ההתבגרות, המצב נהיה מסובך יותר. הגוף בגד בו בכל תפיחה והצורך בהסתרה של סממני הנשיות התבטא תחילה בבגדים רחבים ומאוחר יותר בהתפתחותו של דמיון שכל סופר חולם עליו. כך הפכה החזיה לסרבל כבאים שאותו לבש דרך הרגליים והיום יום הפך למרוץ אין-סופי למצוינות שמטרתה הייתה לכסות על השונות שלו ויראו בו כטוב ביותר, דבר שנשמע מבורך כאשר הוא לא מגיע ממקום של מצוקה. את בית הספר סיים בהצטיינות וכך גם את הצבא, לא הייתה משימה שהוא לא צלח על הצד הטוב ביותר וזה רבותי איננו מובן מאליו לאף אחד.

בהשראת הדיווה הישראלית דנה אינטרנשיונל החליט עדי שהכל אפשרי והחליט לעשות את הצעד הכי משמעותי בחייו, להפוך לגבר גם בחיצוניותו. הוא פרש מהצבא למרות שחזו לו קריירה מבטיחה, בחר להתעלם מקולות שתחזיתם הייתה מחלת נפש מתקדמת, ובעזרת תמיכה מופלאה של משפחתו וחבריו החליט להפוך את הדמיון למציאות. הפשטות בה הוא מספר על התהליך מתנפצת בעודו מבהיר שהנפש שלו גססה במשך שנים ובעזרת הומור משובח הוא מצליח לגעת בכל אחד מהנוכחים באולם שנועצים בו מבטים ומשתדלים להבין את התהליך שעבר ובסופו של דבר הצליח להשלים אותו, להשלים את עצמו.

עוד בצעירותו אמרה לו אמו שאם יהיה בן אדם טוב כולם יאהבו אותו, לא משנה אם הוא בן או בת, משפט קסום שלא תמיד מוכיח את עצמו באופן כללי, אבל החשיבות של משפט זה היא באהבה העצומה של האמא כלפי עדי. לא כל יום פוגשים אם שילדה בת והצליחה ללוות אותה בתמיכה תמידית לאורך כל השנים האלה עד שהפכה למה שחפצה נפשה – להיות בן. שום דבר בסיפור הזה איננו מובן מאליו, אפילו לא העובדה שעמד מולי גבר עם חיוך ועיניים מלאות שמחת חיים, מלא בשלווה ולא הפסיק לחשוף עד הפרטים הכי קטנים על הניתוחים הכי גדולים שידעה האנושות.

באופן טבעי, כשאנו נכנסים לאולם תיאטרון אנו מצפים לראות הצגה, מבוימת היטב, עם תפאורה ותאורה מחמיאה ואפשר גם עם איזו מוזיקה מלטפת בשביל אפקט הדרמה, אך במופע של עדי רונן אין צורך בכל אלא. לפעמים עומד על הבמה הריקה אדם אחד עם סיפור מרתק ומרגש ודי בשניהם בכדי לקרוא לזה תיאטרון. נראה כי שבירת מוסכמות היא חלק בלתי נפרד מעדי אפילו בתחום הזה וטוב שכך.

יצאתי מהמופע מלאת השראה, כזאת שלא יצא לי לחוות כבר תקופה בתוך המערבולות של החיים. כבר ימים אני מסתובבת בתחושה שאנחנו יצורים כלואים, כל אחד והתא שלו, ושאם רק נעיז ונקשיב לקול הפנימי המהדהד נצליח כמו עדי להיות מאושרים. הדרך איננה קלה, התהליך שעבר עדי היה מסע משותף לו, למשפחתו, לחבריו ולכל סביבתו ויש כאלה שעד היום לומדים לעכל, לכבד ואולי אפילו להבין את ההחלטה לשנות את הבריאה. ובכל זאת, לנצח אטען כי האושר הוא המצרך הכי הכרחי בחיים ובלעדיו אין לנו תכלית ואני גאה בעדי רונן על ההתעקשות שלו להרגיש מאושר.

אל תתלבטו, פשוט תניחו לכל המחשבות המרצדות בראשכם על הסיפור המופלא הזה ולכו לשאוב השראה מהבן אדם שהעיז להתאים את הגוף לנפש היפיפייה שלו.

עקבו אחרי ההופעות הבאות באתר של עדי רונן:

http://www.adironen.co.il/

ידיים שהקיזו דם, יוכלו יום אחד לאהוב אישה

מאת: כלנית בר-און

את הריאיון הזה חשוב לי לפתוח בוידוי אישי – תיאטרון לא מצליח לגעת בי.

שלא תבינו אותי לא נכון, אני מאוד מעריכה ואוהבת תיאטרון, מאוד אוהבת ללכת להצגות אבל עדיין, תמיד הייתי של הספרים. המילה הכתובה פונה לרגש שלי ויכולה לשנות חיים מבחינתי והתיאטרון תמיד נותר כחוויה אינטלקטואלית ולא יותר.

כמורה לספרות תמיד אמרתי לתלמידים שטענו שלקרוא ספר זה הכי משעמם בעולם, שצריך רק ספר אחד כדי לשנות לך את החיים והנה הגיעה ההצגה הזו ששינתה, שריגשה, שנגעה בי. הצגה שגרמה לי לחשוב על המילים שנאמרו בה ועל המעשים שנעשו בה במשך הרבה זמן אחרי שהסתיימה והנה נפתח בפניי עולם חדש של רגש, של אמנות, של שפה, של אמת.

ההצגה "כתמים", מאת נדב פרידמן, מבוססת על השפעות הטראומה שעברה על נדב לאחר פציעה קשה שעבר בפעילות צבאית. הטראומה הזו נוגעת ומשפיעה על כל תחומי החיים כשהגלד נפתח כל פעם מחדש מול זוגיות, נשים, משפחה, חברים ועוד.

נדב, שכתב את המחזה וביים יחד עם הגר בן זקן, משחק בתפקיד עצמו ומספר מזווית אישית את הקשיים הכי אינטימיים שעבר ועדיין עובר מאז הפציעה. כל אלו מספרים סיפור אהבה נוגה ומרגש, כשהמסר איתו אני יוצאת מההצגה הוא כמה החיים קצרים, כמה אני חייבת להיות אמיצה ולעשות בדיוק מה שאני רוצה בתוך החיים הקשים האלו ובתוך מלחמת ההישרדות בה אני חיה, למרות שמעולם לא נפצעתי בצבא.

אני מבינה שכל ההקדמה לריאיון הזה נשמעת קצת כמו ביקורת יח"צ שתלויה בראשי חוצות כדי לפרסם הצגה חדשה שרצה עכשיו וצריכה לכסות עלויות הפקה וכדומה ועדיין, אני מפצירה בקוראיי הנאמנים לרוץ ולראות את ההצגה, לרוץ ולקנות לפני שייגמר כי זו באמת חוויה וזו באמת שליחות, מה שקורה שם על הבמה. זה באמת נוגע והיא באמת מנצחת, האהבה.

אני נפגשת עם נדב פרידמן בתיאטרון תמונע לשיחה קצת יותר אינטימית ממה ששנינו חשבנו שתהיה. נדב בן 29, קיבוצניק לשעבר, למד בסמינר הקיבוצים, כתב כבר ארבע הצגות וההצגה "כתמים" זו ההצגה הראשונה בה הוא משחק. ההצגה עלתה לראשונה בפסטיבל עכו וכיום מוצגת בתמונע.

תוכל להגיד לי למה ההצגה הזו, מכל ההצגות בעולם, הצליחה לגעת בי?

"אני חושב שיש בהצגה הזו המון אמת."

חשוב לך לשמור על האמת שלך?

"יותר מהכול. "

מהו המשפט שלך בהצגה? זה שאתה זוכר?

"ידיים שלקחו חיים ייקחו חיים גם בשינה. ידיים שהקיזו דם, לא נוח לאהוב בהן אישה".

"נראה לי שזה משפט שמסכם את ההצגה הזו".

ממש לא, מה פתאום.

"לא?" נדב צוחק ומופתע מהנחרצות בה אני מתנגדת לאמירה הזו שלו.

לא, לא, אתה אוהב אישה. המחזה הזה, כולו,  רק מוכיח כמה האישה הזו מצילה אותך, כמה אתה שלה, כמה היא שלך.

"כן, נכון"

בחלק מההצגות, לאחר שההצגה מסתיימת, מתכנסים היוצרים והשחקנים לשיחה עם הקהל. בתחילה ניכרת המבוכה ואף אחד לא רוצה לשאול שאלות, אך ברגע שנפתח הסכר, הקהל המשולהב פונה בהתרגשות ליוצרים ומספר על החוויות שעבר במהלך ההצגה  והשאלות לא מפסיקות לעלות. איך המעמד הזה עבורך?

"המעמד הזה פתאום קצת מבלבל, שנייה אחרי ההצגה. יש משהו נורא מרוקן בהצגה ופתאום להתחיל לעבד את זה ואנשים שעד עכשיו היו קהל הופכים פתאום לאנשים זרים. זה קצת מוזר."

אז למה בכל זאת?

"אני דווקא מאוד אוהב את זה, אני חושב גם שהייתה שיחה טובה, היה מעניין. אנחנו עושים את זה מידי פעם ובעיקר כי חשוב לנו לנו לשמוע, מה אנשים חוו, תגובות."

והתגובות?

"תגובות ממש טובות. אמרתי גם בשיחה, הרבה אנשים מאוד מזדהים ומהמקום שלהם, ולא דווקא אנשים שעברו אירוע טראומטי בצבא , זה נוגע לאנשים בכל מיני נקודות ואנשים הרבה פעמים באים ומשתפים וזה מאוד מרגש. אני מרגיש  שאני עובר איתם מן חווייה, חוויה מרגשת, תיאטרלית ואפילו מצחיקה לפרקים."

אתה נראה אדם מאוד סגור, ועדיין, כתבת מחזה על הסיפור הכי קשה שלך ואתה מתמודד איתו כל פעם מחדש.

"אני חושב שעבורי יותר פשוט לחשוף את הכול על הבמה, זו איזושהי דחיפה בשבילי לפתוח את זה גם בחיים."

ואתה פותח את זה בחיים? אפשר עכשיו לדבר על זה בשולחן שישי?

"כן. לכאורה גם פעם היה אפשר, אני לא מהאנשים שקרה להם ואחר כך אי אפשר לדבר. דווקא אני מהאנשים שרצה לדבר ולשמוע ולספר לאנשים, זה גם מה שעזר לשיקום הנפשי שלי. היה לי קשה לגעת רק באינטימי. התחושות שאומרות שאתה לא שווה כלום, את אלו סגרתי. לא הייתי מודע לכך שאני מרגיש את זה. לא אפשרתי לעצמי להיות חלש כי הרגשתי כל כך חלש והיום אני הרבה יותר פתוח וחופשי במקום הזה."

נראה לי לא פשוט לתת לבימאית ומעצב תנועה לעצב אירוע כל כך טראומטי ואישי.

"מאחר ומאוד סמכתי עליהם, שחררתי רוב הזמן, הפקדתי את ההצגה בידיהם. היו לי כל מיני רגעים שלקחתי מאוד קשה ועמדתי על הרגליים האחוריות כדי שהקטע הזה יישאר. הייתה איזו חזרה מאוד אינטימית שבה בנינו את הכניסה למיטה, את ההתפשטות ובשבילי זו הייתה סיטואציה מאוד פשוטה. גם לפני זה, אורטל ואני בנינו את זה ופתאום להיות בחדר סגור ולעשות משהו מאוד אינטימי ולראות את שניהם יושבים מהצד ומעירים הערות: "תורידי לו את החולצה ככה" וכדומה. פתאום זה מאוד טכני וכל מיני אנשים פולשים לך למרחב האינטימי שלך אבל כל הזמן אמרתי לעצמי שחייבים ללכת על זה ושזה הדבר הנכון."

איך זה לגעת בנושא שלא מדברים עליו?

"חוויה מעניינת והאמת שבגלל התעסקנו בזה כל כך הרבה בתוך האינטימיות של חדר החזרות שכחנו כמה זה אסור ורק במפגש עם הקהל אתה שוב מבין כמה זה אישי. לדבר על פיפי במיטה ואז פתאום לדבר עם הקהל ואז אתה קולט כמה זה חושפני.

את יודעת, זה תמיד היה מתחת לפני השטח, דיבור על זה בקטנה. גם עם החברים מהצבא, זה היה הרי אירוע קשה. המפקד שלי נהרג, אני נפצעתי ואני מרגיש זוהי שליחות ולא רק בשבילי, אני רואה מה עובר על אנשים שרואים את ההצגה, אני רואה את התגובות, ואני רוצה שכאלו שעברו את זה ילכו הביתה וידברו עם המשפחה, עם בת הזוג, זו השליחות שלי. לא דווקא בהקשר של צבא. אני רוצה שאנשים יפתחו, ידברו."

אתה חושף את הצלקת שלך.

"האמת שזו חוויה מאוד משחררת. בכלל מאוד קשה לי להתפשט מול אנשים, גם בתוך ילד הייתי זה שנכנס לבריכה מהצד בלי שאף אחד יראה אבל יש בזה משהו כל כך חזק ועוצמתי, משחרר.

ההצגה מסתיימת ואתה מרגיש שאתה יכול לעשות הכל. גם יש בי איזה מקום שמרגיש מאוד נוח ליד אנשים אחרי ההצגה. אולי הייתי אמור להיות נבוך אחרי שאמרתי דברים כל כך אישיים עליי אבל יש בזה כוח, זה מרומם. אתה מתחזק מול החולשות הכי גדולות שלך."

כשהתחלת לכתוב את המחזה, ידעת שזה הולך להיות הסיפור?

"לא. האמת שההצגה הספציפית הזו התחילה ממש מכתיבה איטית. כתבתי שיר ועוד איזו תמונה ולאט לאט הצטברו דברים ואז הרגשתי שמתחיל לבעור בי משהו. זה גם עבר כמה גלגולים. פעם ראשונה שהתעסקתי בזה הייתה בשנה א' בלימודים ואז בשנה ב' כתבתי הצגה "כיתת יורים" ובה יש נגיעה של הסיפור שלי וכל הזמן התעסקתי עם החומרים האלו עד שזה התגבש."

ההצגה נכתבה שבע שנים אחרי הפציעה. תמיד כתבת?

"כן. כתבתי המון לפני הצבא. שירים, סיפורים, מכתבים, ממש, הייתי מאוד פורה ,  ואחרי הצבא, כלום.

לקח לי הרבה זמן לחזור לכתוב  ולקח לי המון זמן להתחיל לגעת בנושא הזה."

התחלת ללמוד תיאטרון בעקבות הכתיבה, הפציעה או שתמיד היה ברור שזה מה שתעשה?

"אני יכול להגיד שתיאטרון תמיד היה בלב שלי, ובאיזשהו שלב אמרתי לעצמי שאני חייב להתחיל ללמוד משהו רציני ואכן התחלתי ללמוד בבאר שבע, מדעי ההתנהגות, וכל פעם שהייתי נתקל בתיאטרון היה צובט לי משהו בלב ולקראת סוף השנה הייתי במשלחת של נכי צה"ל. פעם ראשונה אחרי כל הפציעה הזו ופתאום פגשתי אנשים שעברו דבר דומה לשלי והדברים התחילו לצוף וכחזרתי הבנתי שהחיים פשוט קצרים מידי ואני חייב להתחיל לחיות אותם ולעשות את מה שאני רוצה, את מה שבבטן ועברתי לסמינר ללמוד תיאטרון אז אפשר להגיד שהפציעה הזו היא חלק מהדרייב.  אני מנסה שהיא תהיה הדרייב ליצור ולאהוב את החיים, לא לבזבז את החיים על שטויות. לחיות."

אתה עושה את מה שאתה אוהב?

"כן. לפעמים זה קשה, אבל אני חושב שכל החלטה לעבוד בתיאטרון ולהתפרנס בזה זו החלטה לעסוק במה שבוער בך."

אתה אוהב את ההצגה? אתה גאה בה?

"אני מאוד גאה בה. זו ההצגה הרביעית שלי אבל ההצגה הזו היא מהקרביים של הקרביים. גם אף פעם לא שיחקתי, ביימתי, כתבתי אבל אף פעם לא שיחקתי וזה בשבילי היה שינוי משמעותי ולא קל."

כתבת וביימת אבל לא שיחקת בהתחלה, נכון?

"שיחק מישהו אחר ובאיזשהו שלב החלטנו שאי אפשר לברוח מזה, שזה חייב להיות אני וזה לא היה פשוט לי בכלל, אני חושב שזו הייתה החלטה מאוד נכונה."

למה?

"בגלל שהעיסוק הוא בסיפור שלי, בגלל שזה כל כך אישי, נורא אינטימי וכבר שמתי את בת הזוג שלי שם על הבמה. זה פשוט התבקש. לעשות את זה עד הסוף."

איך זה לעבוד ביחד?

"זה מאוד מרגש."

זה באמת הסיפור? ככה הכרתם?

"לא, יש בדמות הזו שלה מיקס של כל מיני תהליכים שעברתי עם כל מיני בנות זוג שהיו לי, אפשר להגיד שהשלב הסופי בהצגה שייך לה, לאורטל. אני חושב שעד אליה, הייתי מאוד סגור בכל הקשור לפציעה ומשהו אצלה מאוד עזר לי לפתוח דברים."

יש מקום לבקר את ההצגה הזו?

"אפשר לבקר את הדרך אבל אני אי אפשר לבקר את הסיפור עצמו וגם אם כן, אני שמתי הכל על השולחן, מי שרוצה יכול לקחת."

קצת תמוהים בעיני האלמנטיים הקומיים במחזה למרות שמבורכים.

"היה לי חשוב שזו לא תהיה שעת סיפור. חיפשנו ביחד כל מיני דרכים תיאטרליות, הומוריסטיות כדי להעביר את התחושות הכי אישיות, הכי פנימיות. לנסות להגיד מה זו טראומה, מה מתחולל בתוך ראש של בן אדם שעבר טראומה כזו. מה קורה לו כשהוא עם בת הזוג שלו וכל מה שעובר לו בראש זה מה יקרה כשהם יצטרכו להיכנס למיטה ולא במלל אלא בדרך תיאטרלית. זה היה לי מאוד חשוב, להשתמש בפנטזיה, בהומור, כל מה שיוכל לשקף את הבפנוכו של רגעים כאלו."

איך הגבת בפעם הראשונה שההצגה עלתה בפסטיבל עכו?

"האמת שרעדו לי הברכיים, לא ידעתי איך אנשים יאכלו את זה. אני זוכר שחשבתי שאולי זה אינטימי מידי, שזה יבהיל אנשים ומצד שני היה לי דרייב מטורף לספר את זה, ממש. בהצגות הראשונות, כל פעם הייתי מדמיין שהולכת לשבת בקהל איזו בת זוג שלי לשעבר, או אחד מהחברים שלי שיש לו קשיים גדולים בזוגיות או שהוא נשרט מאוד חזק ופשוט הייתי מדמיין שהם שם ולהם אני הולך לספר את זה."

וכשהסתיימה ההצגה הראשונה?

"נראה לי שבכיתי, זה היה מאוד מרגש. המונולוג האחרון נכתב ממש כמה ימים קודם ובההצגה הראשונה זה פשוט ריגש אותי וכל המתח, כל הכאב פשוט התנקז החוצה. פגשתי את אורטל מאחורי הקלעים והתחבקנו, ובכי. הרבה פעמים אחרי שההצגה מסתיימת, התחושה של הכאב הגדול הזה יוצא החוצה ומשהו יוצא אחרת ואני הרבה יותר נינוח."

גם עכשיו אתה ממש לפני הצגה.

"כן, ועדיין יש מתח לפני כל ההצגה. בדרך כלל יום לפני זה, אני לא רגוע אבל יש יותר נינוחות."

אתה מרגיש שהבראת?

"אני מרגיש שהנפש שלי הרבה יותר בריאה. יש משהו קצת פרדוקסלי כי מאז שהתחלנו לגעת בזה וכל עניין הזוגיות עם אורטל ובגלל שאני הרבה יותר מודע למה שעובר עליי ודווקא עכשיו הרבה מאוד פחדים וחרדות משפיעים עליי והם צפים שוב פעם. פעם גם כמעט לא הייתי חולם על זה ועכשיו הרבה יותר. ומצד שני נהייתי הרבה יותר מודע למה שקורה, אני מודה בפני עצמי ובפני בת הזוג שלי שכן, נלחצתי עכשיו ועכשיו אני מפחד . אני הרבה יותר מאפשר לעצמי להיות במקום חלש."

להיות חלש זה בסדר?

"להיות חלש זה מעולה. פעם לא הרשיתי לעצמי ואולי בגלל שהייתי חלש כל כך וכל הזמן ודווקא היום זה בסדר, זו נקודת חולש וברגע שאתה משתף שאתה חלש, אתה אוטומטית מתחזק.

אמנם דברים צפים, אבל אני הרבה יותר בריא נפשית."

ואיך עושים עכשיו פרויקטים אחרים? אחרי פרויקט כל כך אישי. נראה לי שזה פשוט שיא מאוד אישי וגבוה, שקשה לרדת ממנו.

"נכון, אני גם חושב שהייתה לי תקופה לא פשוטה אחרי זה, בעיקר אחרי פסטיבל עכו וגם עכשיו. ואני ממשיך, עושה כל מיני דברים נחמדים אבל היה בזה משהו כל כך חזק שקשה להמשיך הלאה. אני גם חושב שיש משהו בקיבוץ הזה של אנשים מיוחדים, השחקנים חברים מאוד טובים, בת הזוג שלי, קיבצתי סביבי אנשים שאני אוהב, לא היו אודישנים.

אני אוהב לעשות תיאטרון מהקרביים ואולי אחרי שהוצאתי כל כך הרבה החוצה, הגיע הזמן למלא במשהו חדש."

ההצגה "כתמים" השתתפה לאחרונה בפסטיבל שפילד שבבריטניה וזכתה בשני פרסים, פרס המחזאי ופרס השחקן הטוב ביותר.

מאת: נדב פרידמן

בימוי: נדב פירדמן, הגר בן זקן

שחקנים: אורטל אבנעים, אריאל כהן, מור ענטר, נדב פרידמן, נדב צדקה.

תנועה: עומר שמר

עיצוב תפאורה: שאול אפרת

עיצוב תלבושות: רז לשם

מוזיקה מקורית: אורי מלר

עיצוב תאורה: עמיחי אלהרר

עוזר במאי: יהונתן רון.

ההצגות הבאות: 13/8/12 ו-18/8/12 , תיאטרון תמונע.

כל העולם במה

מאת: מערכת מרתה יודעת

* קינקי בוטס, המחזמר של הארווי פיירשטיין וסינדי לאופר, המבוסס על הסרט בעל אותו שם, עומד לעלות על במות תיאטרון שיקגו בסתיו הקרוב. בתחילה להצגות הרצה, אבל אם התחזיות יצליחו, המחזמר יעבור לניו יורק. אך בינתיים, עורות המגפיים עדיין מאוחסנים בארון. לאחר הכרזת סיום ליהוק הקאסט, בכיכובם של סטארק סנדס (גיבורי הדגל), בילי פורטר (נערות החלומות) ואנה-לי אשפורד (וויקד), החזרות עומדות להתחיל בקרוב מאוד. בתקווה, ברגל ימין, עטוית מגף לתפארת.

* דנקן שיק וסטיבן סאטר, הצמד שהפך את "אביב מתעורר" של פרנץ וודקינד למחזמר מצליח, מעלים מחזמר חדש, עיבוד לסיפור "הזמיר" של הנס כריסטיאן אנדרסן. החל מה-10 ליולי, המחזמר הפציע על במת תיאטרון La Jolla Playhouse בקליפורניה, בבימויו של מוזס קאופמן ובכיכובם של קורבין רייד, (הנזירות בלוז) ובובי סטאגרט.

* אם במקרה אתם עומדים להיות בלונדון באוגוסט, תוכלו ליהנות בין המשחקים האולימפיים גם מהופעה של אחת הכוכבות הגדולות של ברודווי – אידינה מנזל. מנזל, ששיחקה בוויקד ורנט עומדת לתור את אנגליה ולהופיע גם על במת תיאטרון אפולו שבלונדון.

* תיאטרון סטפנוולף הציג החל מה-8 ליולי עיבוד של המחזה "שלוש אחיות" של צ'כוב, בבימויה של אנה ד. שפירו. על העיבוד אחראי טרייסי לטס, המחזאי שהביא לבמות את "אוגוסט: מחוז אוסייג'", הטוען כי כל עוד הצופה אינו יודע רוסית, לעולם לא יוכל לראות את "שלוש אחיות" כמו שהתכוון המשורר.

* תיאטרון "טרה" בלונדון עומד להעלות בספטמבר עיבוד מחודש של "הקמצן" מאת מולייר. הפעם, המחזה עומד להתרחש בהודו של ימינו. אמנם הסיפור הבסיסי של מאבק זוג האוהבים באב הרודן עומד להישאר, אולם סביר מאוד להניח שהסיפור יתובל בריקודים וצבעים, כמו שרק בוליווד יודעת להציע.

מאחורי הקלעים – מפי פנס מדליק

מאת: נועה בן ארי

קיבלתי אתמול עוד טלפון מאח שלי.  הוא בדיוק סגר איזה חוזה עבודה שמן באמריקה, נמצא שם כבר שישה חודשים. תפס מבטא והכל. רוצה שנקים יחד עסק: Spread the light

אומר לי: "שמע, איך אומרים? 'וַיַרְא אֱלוהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב…!' אתה חייב להגיע הנה, אתה לא מבין, זה עולם אחר."  אני מזכיר לו שהייתי שם בחופש, לפני שנתיים וחצי עם האישה והילדים. "אתה לא זוכר? הבאנו לך את הויסקי הזה מהדיוטי פרי".

"וואלה", הוא נזכר.   "בכל זאת..  לא אותו דבר! לעבוד כאן.. זה קנה מידה אחר לגמרי. אולם זה אולם! במה זו במה!   והכוח עבודה שיש פה.  עשרות אם לא מאות חבר'ה שלנו תלויים על הצוגים.  העומס מתחלק, יש עם מי לדבר. צריך החלפה במשמרת פה, יום חופש שם.. אלה סטנדרטים!   מדונה, בן-אדם.  אני עובד עם מדונה!!"    אני שקט.  הוא ממשיך. "הרי מה יש לך בארץ, אה? תיאטרון מסכן,  ארבע שורות של כסאות ושחקן או שניים במקרה הטוב.. איך אתה קורא לזה? סְפִינְג' משהו, לא?"

–      "פְרִינְג' ".

–      "וואט אבר.  השאלה היא: וואט אר יו דוינג עם החיים שלך?"

"שמע", אני מנסה. " אולי רק שחקן אחד- אבל בלעדיי הוא יושב בחושך כמו פולניה. אמן אחד- פנס אחד.  סימביוזה. איך אומרים אצלכם שם? Win-Win.  אני אוהב את האינטימיות הזו, נעים לי.  מה אני צריך את כל הרעש והצלצולים? מדונה? זו שמתפשטת עכשיו בסיבוב העולמי? זאתי עם הקונוסים?

–     "בחיי שאני לא מבין אותך.. איך אומרים אצלנו במשפחה?  'אם תוכל לשפוך קצת אור על העניין'.. הלו?"

אני נזכר בקיץ כשהייתי בן  שמונה.  ההורים שלחו אותנו לקיטנת דרמה.  הם קראו לזה "מחנה קיץ".  אני קראתי לזה "מחנה אימונים".  המדריכים היו תולים אותנו, כל אחד בתורו על הצוג העליון ביותר ומכריחים אותו לעקוב אחרי "מטרות נעות", משמע ילדים בתחפושת.  איכשהו תמיד נתקעתי עם הזאטוט הכי היפראקטיבי.  עם הזמן זה נהיה קשה יותר.  יום אחד, בעודי תלוי, הסתכלתי למטה, נהיה לי חם.  התחלתי לרעוד  ואני שומע את הבמאי צורח: "פנס 4 מזייף, פנס 4 מזייף!" מיהרו לגשת אלי.  אמרתי להם: "אני חושב שיש לי פחד גבהים.  אפשר אולי לרדת ולהצטרף ל-'פוּט לָייטְס' ?"  הם הסתכלו עלי ופרצו בצחוק. "יא פעור… זו לא תוכנית כבקשתך.  חוץ מזה, מי שנמצא ב'פוּט לייטס', זה כי הוא מקושר, לא בהכרח כי הוא מוכשר.  הכל זה קומבינות."  בשארית התקופה נאלצתי לבלות במחסן, במחיצת אפסנאי ממורמר ששמע שירי דיכאון בקולי קולות.  בלילה תקעו אותי לשמור בשער הראשי כך שגם שינה ירדה מהפרק.  כל הדרך הביתה אמא שלי באוטו ממלמלת: "תומאס, תומאס"..

–     "תומאס?? הלו?? אתה שומע?  נו, משהו לא בסדר עם הטלפון.."

שמעתי אותו.  לא היה לי כוח לענות.  איך אומרים? אִיף יוּ קֵנְט בִּיט דֵם, ג'וֹין דֵם. אִיף יוּ קֶנְט ג'וֹין, הֶאנְג אָפּ דֶה פוֹן.