לפני כמה ימים הצצתי בקבוצת הפייסבוק "סטטוסים מעולם התיאטרון". על קיר הקבוצה, שנהגתה על מנת להעניק במה לסטטוסים פיקטיביים ושנונים הלקוחים ממחזות שונים ומעולם התיאטרון בכלל, אחד מהמשתתפים טען כי עצוב לו לראות כי קבוצה שהוקמה כדי להעניק פרספקטיבה אחרת על דמויות ממחזות שונים, נהפכה כיום ללוח מודעות ופרסום על הצגות שונות. משתתף אחר אמר לו בציניות כי זוהי התפתחותו הטבעית של התיאטרון, מתוכן איכותי למסחרה.

זה גרם לי לחשוב.

האם אכן תיאטרון כיום, כל תיאטרון שהוא, בין אם ממסדי ובין אם פרינג', הוא מסחרי ומבוסס על רייטינג? האם כל אמן או יוצרת תיאטרון מעדיפים למכור את אחותם, כדי להשיג איזו חשיפה בגוף תקשורתי? כדי להיות על הבמה של אחד מהתיאטראות העירוניים?

התשובה היא לא.

מגוון הכתבות בגיליון הנוכחי יוכלו להוסיף על כך.

ולהעצמת התשובה, מגזין מרתה יודעת נולד. לפני 10 גיליונות בלבד, המגזין נוסד מתוך מטרה פשוטה – להעצים את התחום ולאפשר ליוצרי תיאטרון להתפרסם כשהם מותירים את שתי הכליות שלהם בתוך גופם.

עד כה, ניכר שהצלחנו לעשות זאת. בתקווה שעוד נמשיך.

מקווים שתיהנו,

                                                אירית ראב

                                                עורכת מרתה יודעת

מרתה יודעת ש…

יקרים שלי,

בכל יום חמישי, ממש לפני שקיעת החמה, מרתה נוהגת לשבת על ספסל בפארק, עם ספר פתוח וכוס קפה מהבילה ביד. היום, מרתה ישבה לה בפארק כמנהגה, כשלפתע כדור התגלגל לו משום מקום לעבר רגלי הספסל. מיד לאחריו הגיח ילדון קטן, כשאמו הצוהלת רצה אחריו. מרתה בתמימותה הניחה כי האם תעצור את הילד ותחזיר אותו אל שטח המשחקים. אבל, לא. האם עצרה, עמדה מול מרתה, הורידה את משקפי השמש שלה ואמרה בקול "איך אני מתגעגעת לזה. פשוט לשבת על ספסל עם כוס קפה וספר. תנצרי את הרגע הזה. תעריכי אותו."

באותו הרגע, מרתה התרעמה, הסיתה את תלתליה, לקחה את חפציה וקמה בזעם מהספסל. אבל בדרך הביתה, משהזעם שכך, היא חשבה קצת והגיע למסקנה שטעתה. לא טעתה על זעמה המוצדק על חוצפתה של האישה להגיד דברים כאלו למישהי שאינה מכירה, אלא בגלל שחשבה כי יש משהו בדברי האם. בסופו של דבר, יש להעריך כל דבר, אחרת הוא ייעלם אל האופק.

באותה הליכה הביתה, מרתה נזכרה כי היום, ב-28/6/1946, נפטרה מארי אנטואנט פרי. לא, לא אותה מלכה מפורסמת שאיבדה את ראשה, אלא אותה גברת נהדרת שלאחר מותה חבריה ביקשו להראות הערכתם ולהנציח את תרומתה לעולם התיאטרון.  הם יזמו את טקס פרסי התיאטרון האמריקני, המכונה כיום "הטוני".

פרי, שעוד בצעירותה הפציעה על במות התיאטרון, החליטה לאחר נישואיה להקדיש את עצמה לחיי המשפחה. אולם, לאחר מותו של בעלה ב-1922, היא חזרה לתיאטרון. בתחילה שיחקה בהצגות אחדות, אבל לאחר מכן עברה אל הצד השני והחלה לביים ולהפיק הצגות לצד ברוק פמברטון. השניים הפיקו הצגות מצליחות רבות, כאשר השלאגר הגדול ביותר שלהם היה ההצגה "הארווי", שלאחר מכן עובד לסרט בכיכובו של ג'ימי סטיוארט.

על אף הצלחותיה הרבות, גב' פרי היקרה זכורה דווקא בזכות תרומתה למחלקה לתיאטרון אמריקני, שהוקמה בשנת 1939. המחלקה, שפעלה נמרצות בתקופת מלחמת העולם השנייה וסיפקה תיאטרון איכותי לחיילים האמריקאים, העניקה פרסים ומלגות על מצוינות בתיאטרון. לאחר מותה, חבריה ביקשו לציין את תרומתה בדרך כלשהי, ולכן הגו בשנת 1947 סדרת פרסים לזכרה שהתאגדו לכדי טקס פרסי התיאטרון, המעניק בכל שנה פרסים לשחקנים הטובים ביותר באמריקה. כיום, הוא ידוע בכל העולם כטקס פרסי הטוני.

גב' פרי וודאי היתה שמחה לדעת כי כל שחקן או שחקנית חולמים להגיע לרגע המיוחל בו יעמדו על הבמה היוקרתית, יקבלו את הפרס הנוצץ, וינאמו מעבר לזמן המוקצה להם. היא וודאי היתה שמחה לדעת כי עדיין מעריכים את תרומה להכיר ולהוקיר תיאטרון מצוין, ולעשות את כל המאמצים האפשריים כדי ליצור תיאטרון שכזה.

אז נכון, מרתה לא הספיקה לסיים את הקפה או לקרוא את הספר, אולם בעת שהלכה נמרצות הביתה, הוקירה את אותה הערה פשוטה, ונצרה את הרגע. עד ליום חמישי הבא.

תיאטרון בשוליים

סדרת כתבות על הגוונים הבהירים של התיאטרון

תיאטרון בפני עצמו הוא תחום ענק, עם אינספור ז'אנרים וסגנונות. בתוכו, מאחורי השוליים של הפרינג', ישנם ז'אנרים בין לבין, בין כיסאות האולם. אמנם הם עונים על הנוסחה של א' מגלם את ב' לפני ג', אבל יש בהם הרבה יותר מזה. דבר שלפעמים עלול לבלבל. מרתה כאן כדי לעשות סדר בבלגן. בכל פעם נציג לפניכם ז'אנר אחר,  נאיר ונעיר את הגוונים של התיאטרון ונרחיב את הגבולות שלו ושלכם.

והפעם – על תיאטרון פלייבק

מאת: אנה מינייב

קבוצה של שחקנים עולה על הבמה, ללא טקסט כתוב, ללא תפאורה, ללא הנחיות בימוי ולעיתים אפילו ללא במה מהסוג הקונבנציונאלי. לרשותם עומדת שיטת ה"פלייבק" והקהל אשר מגיע עם הסיפורים האישיים שלו, וביחד הם יוצרים רגעי תיאטרון מרגשים על ידי המחזת סיפורים מהחיים.

את הפלייבק המציאו ג'ונתן פוקס ואשתו ג'ו סאלס בניו יורק ,שהושפעו בראשית דרכם מהפסיכודרמה, אמנות הסיפור ומתיאטרון אימפרוביזציה. לארץ הביאה את השיטה אביבה אפל אשר מכהנת כנשיאת ארגון הפלייבק העולמי. מאז קמו עשרות קבוצות פלייבק בארץ, חלקן קבוצות לימוד וחלקן קבוצות שמופיעות בפני קהל. הז'אנר המיוחד הזה קסם ליוצרים רבים בארץ, ביניהם סיגלית מחבר ושירלי ליגום, סיגלית היא שחקנית ומנחת תיאטרון פלייבק אשר מנחה קבוצת חובבים בשם מומנטו, קבוצת מתקדמים בשם בועות ומקיימת סדנאות והפעלות לארגונים. שירלי היא שחקנית תיאטרון, משחקת בקבוצת הפלייבק "משחק מהחיים" שהקימה אביבה אפל ומנחה קבוצה משלה. בשיחה עם שתי הנשים המקסימות האלה התחברתי לז'אנר המיוחד הזה וגיליתי את קסמו העצום.

"אני בחיידק הזה כבר הרבה שנים" מספרת סיגלית שמאמינה שבני אדם יכולים לדעת ולהכיר את עצמם דרך אמנות המשחק והאימפרוביזציה בדרך הכי טובה בגלל ההתבוננות ב"אני" שלהם מול עצמם ומול האחר. שירלי גם רואה בפלייבק דרך חיים "אני פריקית של קשר, ככה אני חיה. זה הדבר הכי מדהים – קשר ממקום עמוק. זה מפגש של דברים שנמצאים בלב ודרך הפלייבק יש את המפגש הזה, עם המספרים, הקהל והקבוצה".

קבוצת מומנטו בהנחייתה של סיגלית נפגשת אחת לשבוע לשעתיים וחצי של אלתור, התפרקות ושחרור מהשגרה היומיומית דרך הסיפורים האישיים וההמחשות שלהם על הבמה. "במפגש כזה אתה חווה את עצמך, כל אחד עובר מסע שבו הוא לומד את עצמו יותר טוב בזכות הבמה, בגלל זה אני קוראת לזה- המשחק האותנטי", אומרת סיגלית שטוענת כי "אפשר להיות חלק מהז'אנר הזה גם ללא רקע במשחק מכיוון שהדבר החשוב ביותר הוא האיכויות הפנימיות איתן מגיע האדם- הסבלנות ויכולת ההקשבה".

שירלי מרגישה לפני כל הופעה שהיא נכנסת למקדש – הכל נשכח ממנה, "זאת שליחות- לתת משהו מעצמי". כבר 8 שנים היא מופיעה וזה לא נמאס עליה ולא נראה לה שזה ימאס. "זה לא צפוי ויש משהו באנשים שמוכנים לבוא, לשבת, לספר ולשתף משהו מהחיים שלהם, בעיני זאת מתנה, זה לתת למישהו בדרך שאני הכי יודעת לתת". אך בכדי שכל הנתינה המופלאה הזאת תתקיים ממקום נקי ותהיה נאמנה לחזון הפלייבק יש לעבוד על דבר חשוב נוסף והוא- האגו. יש להשאיר את האגו מחוץ למסגרת הבימתית בכדי להיות מסוגל להכיל, לפרגן ולמלא את החלל באנרגיה של נתינה. "לא כל שחקן יכול לעשות פלייבק" טוענת שירלי, "דרוש מעבר לכשרון, יש עבודה עם האגו. יש דיאלוג עם הקהל ואני צריכה לדעת להקשיב- לא רק לשמוע, ולהיכנס ללב שלו בלי שיפוטיות".

אחד הדברים שמרגשים את סיגלית זה לשמוע כיצד חברי קבוצת מומנטו משלבים את האימפרוביזציה בחיים האישיים שלהם ובדברים קטנים שקורים להם בזכות הביטחון שנוצר על הבמה ומופעל בטבעיות גם מחוצה לה. יחד עם זאת מאוד חשוב לה לחדד שהפלייבק איננו טיפול, "יש משהו תרפויטי בהמחזת סיפורים ובצפייה בסיפור אישי, אבל התהליך הוא עם עצמך. המקום שאני לוקחת את זה הוא יותר יצירתי ויותר הומוריסטי ומביא לחיבור עצמי, אבל אני לא מטפלת באנשים" היא מסבירה, "התפקיד שלי כמנחה הוא לשמור עליהם, להוביל ולהנהיג, לשמר את הקבוצה, אני מאוד אוהבת אותם ואני רואה את ההתפתחות וההתקדמות שלהם בקבוצה". הדינאמיקה הקבוצתית מאוד חשובה בפלייבק, ללא חיבור טהור של חברי הקבוצה לא ניתן ליצור אינטראקציה בריאה. הקשר ביניהם מבוסס על כבוד, אהבה, הבנה, תמיכה ועבודת צוות שבלעדיה אין לפלייבק קיום. "יש קרבה מאוד גדולה בקבוצה כי ישנה התעסקות עם הרגש וחשיפה" אומרת שירלי, זאת הסיבה שברגע שנכנס חבר חדש לקבוצה קיימת הוא נבחן ביכולת ההשתלבות שלו בה, "אם נכנס מישהו חדש, הוא עובר פיילוט התנסות בקבוצה בכדי לראות האם הוא מתאים לדינאמיקה של הקבוצה. תשובות מגיעות תוך כדי חוויות ולא תוך כדי דיבורים" אומרת סיגלית.

קבוצת בועות בפעולה

הגעתי לצפות בשיעור של קבוצת החובבים מומנטו בהנחייתה של סיגלית מחבר ואפילו זכיתי לספר סיפור ולחוות בעצמי כיצד הם מחיים את המילים שלי על הבמה, ובהחלט אני יכולה להעיד שלשפה הזאת יש הרבה כוח והשפעה על הצופה, בעיקר כאשר מדובר בקבוצה מגובשת, צעירה ברוחה, קשובה וחייכנית כמו קבוצת מומנטו. רמת הפתיחות והריכוז הנדרשת משחקני פלייבק מאוד גדולה וזה לא דבר מובן מאליו לעלות על במה בכדי לחשוף ולהיחשף ולהמחיש פיסת חיים קטנה של מישהו שלא מוכר לך. סיגלית מספרת על קבוצת בועות- קבוצת המתקדמים, שהם הכי שמחים כאשר הם נוגעים בקהל, "הקהל הוא מרכיב חשוב ביותר, הדבר המרכזי הוא הקשר החי עימו, שהוא קשר ספונטני ומאולתר". "ללא קהל אין פלייבק", אומרת שירלי. " אין באמת קיר רביעי, כי ברגע שפונים אליך, מבקשים סיפור, מציפים אותך במחשבות על מה קרה היום ומבקשים להתחבר לעצמך או למישהו ליד. לא משנה אם סיפרת סיפור, אתה נדרש להגיב. אתה שם, אתה לא בחושך וזה חשוף הרבה יותר".

נושא האתיקה הוא מרכיב חשוב בז'אנר הזה, לצורך זה קיימת אפילו ועדת אתיקה באיגוד הפלייבק בישראל. שירלי מסבירה "יש שאלות אתיות, איך מבקשים מאנשים לתת סיפור, האם אפשר להכיל את זה וכמה אפשר לשמור על המספר, וזה גם מתרחש בפומבי", אבל בכל זאת אנשים מאוד רוצים לבוא ולספר את הסיפור שלהם ואז לראות כיצד השחקנים מפיחים בו רוח חיים והחלל מתמלא בצלילי קסם שרק מי שחווה את זה יוכל להבין על מה אני מדברת. כאשר שאלתי את שירלי מה זאת הופעה טובה בעיניה היא ענתה בכנות "כמובן שאנחנו אוהבים סיפורים משמעותיים, גם מצחיקים וגם לא, אבל עם תוכן מרגש. הופעה טובה זאת הופעה שיש בה קסם ונוצר תהליך, קרבה או קשר. זה ההבדל בין בידור לאמנות, באמנות אתה חווה סוג של שינוי- גם אם הוא הכי קטן".

אכן, מחוויה אישית, כאשר צפיתי מספר פעמים בסיפור מהחיים שלי קם לתחייה ומומחש לנגד עיני עם הטקסט ועם הסאב-טקסט, (שחקני פלייבק טובים יודעים להקשיב גם למה שלא נאמר במילים), הסיפור הזה קיבל משמעות נוספת ויכולתי לראות לנגד עיני דברים שלא הצלחתי לחוות בעודי חלק מהסיטואציה, וזה בהחלט שינוי, יש לומר יצירה. כמו שאמרה לי שירלי "היצירה מקלה, יש בה מקום לחיות ולפרק את זה, להכניס את החיים בתוך זה. על הבמה זאת חוויה של חיים. היום אני לא אותו בן אדם חד משמעית, אני בטוחה ש- 70 אחוז מזה זה בזכות הפלייבק". סיגלית סיכמה את הנושא במילה אחת "מסע". אני מאמינה שכל מי שלוקח חלק במסע הזה יכיר את עצמו כפי שלא דמיין אף פעם ויזכה להעניק סיפור במתנה למישהו שזקוק לו.

על ההצגה "הזמיר וקיסר סין" של פשוט תיאטרון יער

מאת: אפרת קדם

פשוט תיאטרון יער הוא תיאטרון המקיים הצגות לכל בני המשפחה, הן לילדים והן למבוגרים שבה, בחורשות, יערות וחלקות טבע בפאתי הדרכים והיישובים, בריאות הירוקות שנשארו במדינתנו המעוטשת מרוב אבק וזיהום אוויר. התיאטרון הוא חלק מארגון שומרי הגן ומעבר לחוויה האמנותית הפשוטה והבלתי אמצעית שהוא מקווה לייצר, הוא שם לעצמו גם מטרה לשמור ולהגן על הריאות הירוקות הללו.

כמו שמו, תיאטרון זה מציג את מרכולתו בפשטות רבה, בגובה העיניים, בשיתוף הקהל ובאמצעים תיאטרוניים סימבוליים ומינימליסטים. לעזרתו בא לעתים משב רוח רענן, כלב תועה, ענפים עצים ועלים וכל אלה הופכים כמובן לחלק אינטגרלי מההצגה. גם הקהל הופך להיות חלק בלתי נפרד מההצגה. הוא יושב על מחצלות במרחק נגיעה מההתרחשות הבימתית והשחקנים שוהים במחיצת הקהל במהלך ההצגה לפניה ואחריה. הקהל נעים ההליכות הקשיב בתמורה ושיתף פעולה.

שלא כמו בהרבה תיאטראות ילדים אין תחושה של יחסי לקוח וספק סחורה אלא תחושה של שיתוף, והקהל שהגיע להצגה בה צפיתי היה נעים הליכות, אדיב, עדין, קשוב ומשתף פעולה.  דבר שמאוד נעים להיווכח בו. כולי תקווה שזהו קהל מייצג כי זוהי באמת תרבות אחרת במובן החיובי.

והמחיר? שווה לכל נפש – 30 ₪ לאדם ולא יותר מ- 100 ₪ למשפחה.

ומה מבחינת התוכן האמנותי?

ההצגה בה צפיתי, "הזמיר וקיסר סין", התקיימה אי שם בפאתי חדרה. (ההגעה לשם הייתה מטלה ניווטית לא נעימה ועל אף השילוט המובטח, שלט הקרטון הזעיר שהונח בנקודה אחת בלבד, לא ממש סייע לי ולעוד מתברברים נוספים).

ההצגה נפתחת, כנהוג וכמקובל בהצגות ילדים, בהצגת הדמויות והאלמנטים המוסיקליים המלווים כל דמות, בשיתוף הילדים. זאת מתוך שאיפה שלאחר מכן, במהלך ההצגה, יזהו הילדים את הדמות והאלמנט המוסיקלי ויחזרו אחריו. שאיפה שהתממשה חלקית בלבד ועל כך בהמשך.

מתוך ההצגה "הזמיר וקיסר סין"

לאחר האקספוזיציה מתחיל להתגולל הסיפור עצמו. בקצרה – מדובר על קיסר סין שבארמונו המפואר יש גן קסום ובו זמיר ששירתו מופלאה ונדירה. הזמיר נקרא אל הארמון כדי לשיר באוזני הקיסר  ועקב שירתו המופלאה ועל מנת להמשיך להנעים את זמנו של הקיסר, נכלא הזמיר בארמון הקיסר בכלוב של זהב על מנת שימשיך וישרת את הקיסר בשירתו הערבה. בהמשך מקבל הקיסר מתנה – זמיר מלאכותי וזה הטבעי בורח, כשלבסוף הזמיר המלאכותי מתקלקל ולא יכול עוד לשיר. כאשר הקיסר חולה מאוד – ומלאך המוות בא לאוספו, מציל אותו במפתיע הזמיר הטבעי שבא לזמר באוזני מלאך המוות וזה, בתמורה, חס על חייו של הקיסר.

את הסיפור הציגו 2 שחקנים (גד פור, שגם ביים את ההצגה, ועמו לילה) כאשר הם מחליפים דמויות (הזמיר, הקיסר, השען, המשרת, הטבחית וכן גילמו את דמויות המספרים) בעזרת אביזרים סמליים כגון כובע/גלימה/מטה ובעזרת שינוי טון הדיבור והמימיקה. דבר אשר מניח אחריות רבה על כתפיהם של השחקנים כמובן בהיעדר תאורה, איפור או תפאורה מתחלפים. השחקנים השתמשו בהרבה הומור, בדיבור ריתמי ובשירה ובתנועתיות בסיסית. עזרו מאוד גם האלמנטים המוסיקליים וגיוון הכלים שבנו אווירה, אלמנטים של כל דמות, עם סאונד טבעי של כלי הנגינה והשירה. תרומתה של המוסיקה הוסיפה קסם וסגנון למשחק ולהצגה כולה.

מתוך ההצגה "הזמיר וקיסר סין"

במשך כל ההצגה שותפו הילדים במהלך העלילה באמירות שונות, תוך שימוש בחזרתיות ובמקצבים שונים. עם זאת, לעתים שאלתי את עצמי האם השיתוף של הקהל לא בא מעט על חשבון הרצף העלילתי והדרמטי, כלומר על חשבון הזרימה והבהירות של ההצגה כמכלול.

באמצע ההצגה נערכה הפסקה ארוכה ל"משתה הקיסר" ובה חולקו פופקורן ותה ונאספו כספי הכרטיסים ועמם פרסומות לפעילויות נוספות של התיאטרון ושל ארגון שומרי הגן. ההפסקה ועמה העצירות לפלירטוט ושיתוף הקהל, רופפו בעיני במידה רבה את הקשר בין הדמויות לבין העלילה והקונפליקט. כנראה שמרוויחים פה ומפסידים שם.

זה היה נחמד, משתף ונעים אך לא מאתגר. בסופו של דבר זה גרע מן הסיפור, ומן היכולת לפתח קונפליקט למקום מעמיק ומעניין יותר (לדוגמא כניסתו של הזמיר ל"כלוב הזהב" לוותה בפרצוף מסכן והליכה שמוטה בלבד, על אף שזה אחד משיאי ההצגה ויכול היה לבנות מתח דרמטי ולהוות נקודת מפנה בעלילה)

ותחושתי הכללית הייתה יותר של הצגת סיפור במובן של "דילוג" מנקודה אחת בעלילה לנקודה אחרת ופחות במובן של חוויה רגשית הטעונה דרמטית. "הדילוג" מנקודה לנקודה בא לידי ביטוי בכך שמתנת הזמיר המלאכותי באה משום מקום, כמו גם מחלתו של הקיסר והופעתו של מלאך המוות ועמו הזמיר הטבעי בתור מציל שהוביל את כולנו לסוף הטוב. (נוסח "האל מתוך המכונה")

אני ממליצה על החוויה כחוויה אחרת של תיאטרון, עם קהל נעים ומפרגן, וכאלטרנטיבה לא מעונבת ובגובה העיניים, כל זה ברמת האווירה. ברמה האמנותית עצמה, הייתי שמחה שהתיאטרון היה מטפל באופן עמוק יותר באופן הגשת הסיפור (כזה שיש בו שאלה, מתח ואתגר לילדים) ואולי גם מוסיפה טיפול מהוקצע יותר ברובד התנועתי, לפחות כזה שישווה לרמה הגבוהה של  המוסיקה בהצגה זו.

על ההצגה "במערכה האחרונה" של תיאטרון קרוב

מאת: מור זומר

במערכה האחרונה" של ניקו ניתאי מספרת את סיפור האמנות האבודה של התיאטרון. אנו פוגשים את ניקו ניתאי וחבורת שחקנים צעירים המקיפה אותו בעיצומן של חזרות על מחזה ששמו כשם המחזה בו אנו צופים; המחזה שבתוך המחזה מורכב ממקטעי מחזות של צ'כוב,מקטעים שהמכנה המשותף ביניהם הוא לכאורה הימצאותו של אקדח; למעשה, המשותף ביניהם הוא הצער הקיומי שחווה מי שחוטא בעשיית דבר מה עבור אחרים. אותו צער עובר כחוט השני בין קטעי ההצגה, בין מחזותיו של צ'כוב ובין קטעי ה"מציאות" המתרחשים לכאורה מאחורי הקלעים, הוא הצער על התיאטרון מלא הרגש המתמוסס אל עולם המשחק המינורי של עידן הניו-מדיה, משחק שהוא עבודה לכל דבר, פרנסה ולא בהכרח אמנות.

המעטפת סביב כל זה היא המחזה בו אנחנו צופים, המבוסס באופן רלוונטי עד כאב על "שירת הברבור" של צ'כוב, סיפורו של שחקן תיאטרון בסוף דרכו. מבנה זה מעלה שאלה על סוף דרכו של התיאטרון וסמליו כאשר המומחז מתערב במציאות ולהיפך, אבל ניתאי אינו מקבל את הקץ הכפוי הזה; לעיתים קרובות נראה כי מכל הדמויות שעל הבמה הוא הצעיר ביותר בנפשו, ונראה כי הוא נלחם להזכיר לקהל האוהב כמה רגש והתרגשות עשוי התיאטרון להרעיף עלינו.

ההצגה מתחילה, באופן אירוני, ביריות. האקדח מופיע רק לאחר מכן: נושא אותו מאבטח צעיר המוצא את ניקו ישן בגטקעס על הבמה הנטושה. בתגובה לאמרה הידועה המיוחסת לצ'כוב בנוגע לאקדח המופיע במערכה הראשונה, עונה המאבטח כי האקדח שלו משמש "רק למקרי חירום"; "אני מקרה חירום", עונה ניתאי בייאוש מתרעם. כבר בן 80, מתוכן 60 בתיאטרון (אומרת הביוגרפיה שלו), ועדיין מתפלש באורות הבמה, עדיין זקוק לקהל. בעולם של ניו-מדיה הופך שחקן התיאטרון למעין יצור תלוש שעולם המושגים שלו אינו מובן עוד. לחשן, מנסה ניקו להסביר, היה מי שלחש לשחקנים את הטקסט במידה ופרח מזיכרונם תוך כדי הצגה; הוא עצמו מתפקד כלחשן מסוג אחר, מתערב בסצינה ומעיר הערות מיואשות ואופטימיות בעת ובעונה אחת על אופיו של העולם, על דמויותיו המיוסרות של צ'כוב ועל האפשרות לתקן את העולם השבור שסביבו.

וכל זה מתרחש בהיעדר במה "אמיתית”. הכיסאות בתיאטרון קרוב אכן קרובים, הם ניצבים ממש בפניהם של השחקנים מבלי שתהא מחיצה בין המתרחש על הבמה ובין הצופים. "הקיר הרביעי" נעשה דק כמו הווילונות השקופים המכסים-חושפים את מאחורי הקלעים בצדה הפנימי של הבמה. החלל הבימתי כמעט חסר גבולות: המאבטח מגיע מירכתי הבמה, וברגעים מסוימים יושב ניקו ממש בתוך הקהל, בשורה הראשונה. כך, כפי שבמחזה בו אנו צופים מתערבת המציאות בהצגה, אנו עדים להתערבותה של ההצגה בחיינו שלנו: היא פורצת דרך הבמה ומגיעה ממש אלינו.

הרעיון לאגד את כל האקדחים האלה לכדי יצירה שלמה יוצר מועקה גדולה, כדור גדול של צער המטפס במעלה הגרון; הדמויות מוכות היגון של צ'כוב מוצגות ברגעים הכעורים ביותר שלהן, וללא הקשר סיפורי כמעט בלתי אפשרי לפתח כלפיהם אמפתיה. ובכל זאת, אנחנו מתמלאים אמפתיה: אמפתיה כלפי ניקו ניתאי, שנותר נטוש באמנותו; אמפתיה כלפי התיאטרון, שהוא דמות בהצגה, מיוסרת לא פחות מהאקדחים של צ'כוב; אמפתיה כלפי צ'כוב עצמו, שנתן חיים לכל העצובים והעזובים האלה.

אם אנחנו שחקנים, אנו מרגישים שמדברים עלינו. אם אנו שוחרי תיאטרון, אנו מרגישים שמדברים אלינו.  זה לא תיאטרון, זה מטא-תיאטרון, תיאטרון לשחקנים ולאנשי במה. זה כוחו וזו חולשתו: על השחקנים הצעירים ליצור הפרדה מסוימת בין הדמויות המשוחקות בהצגה שבתוך ההצגה ובין הדמויות שלהם-עצמם, המרכיבות את סיפור המסגרת. כתוצאה מכך, המשחק בהצגה שבתוך ההצגה מוגזם יותר, לעתים אף מצועצע, בעוד דמויותיהם ה"אמיתיות", מביעות רגש באופן טבעי יותר. ובכל זאת איננו מזדהים עם דמויותיהם ה"אמיתיות" משום שהן מנוגדות לתפיסת התיאטרון הערכית של ניתאי. מבחינת השחקנים הצעירים הללו פסגת השאיפות היא פרנסה, ולא האמנות הטמונה במשחק.

האורות כבים, כל השחקנים הצעירים עוזבים את הבמה, יש להם לאן לחזור. רק איש התיאטרון המזוקן, פרוע השיער, נשאר לבדו בינות לחלקי התפאורה. לו אין לאן לחזור, הבמה היא ביתו.

תנו לו את הכבוד ובואו לבקרו על הבמה הזו.

על ההצגה 'ערבה' בבימוי דלית מילשטיין, תיאטרון 'נוצר'

מאת: יאשה קריגר

"המושג תיאטרון פרינג' קיבל בשנים האחרונות קונוטאציה שאני מאוד לא אוהבת", אומרת לי דלית מילשטיין בשיחה לאחר ההצגה "ערבה", אותה ביימה. "אני מעדיפה את ההגדרה תיאטרון אלטרנטיבי". אני מתפתה לשאול מה ההבדל. אבל אני לא שואל כי אני מרגיש שזה נושא לשיחה ארוכה יותר שלמילשטיין בודאי יהיה הרבה מה לומר במהלכה. ולי יש רק כמה דקות, סיגריה או שתיים, שיחה שבמהלכה, ממושבנו על חומת אבנים קטנה בחנייה של תיאטרון "נוצר", מילשטיין מפקדת על צוות הפירוק של ההצגה. ונראה שיש כאן הרבה מה לפרק.

הבית החדש של התיאטרון הוא האנגר של כמה עשרות מטרים באיזור התעשיה של בת-ים. במהלך השעתיים של "ערבה" המטרים האלה מתמלאים בתאורה מחושבת, בוידיאו, בסאונד חי של להקה (שנמצאת על גשר תלוי), בציוד תעשייתי כבד המדמה מכונת קידוח, ובשבעה שחקנים שמספרים סיפור. הסיפור, על-פי מחזהו של אהרון מגד, "הרחק בערבה", הוא סיפורם של חמישה גברים ושתי נשים באיזור קידוח בדרך לאילת, בניסיון נואש למצוא מים בלב השממה, רגע לאחר מלחמת השחרור. זהו סיפורם של אנשים שמנסים להיאחז במשהו, במישהו, גם כשמקנן בהם הספק, גם ברגעים בהם הם יודעים שהניסיון אבוד מראש. היאחזות היא העניין כאן, היאחזות שגובלת בטירוף.

מתוך ההצגה "ערבה". צילום: ניקול דה קסטרו

המחזה היה מלהיטי הבימה הראשונים, הוא הועלה ב-1951 תחת השם "בדרך לאילת", וכלל את הנבחרת הצעירה של הבימה דאז – מרים זהר, שלמה בר שביט, שמוליק סגל ומישה אשרוב. זהו מחזה שבוער מציונות, או יותר נכון מעיסוק באתיקה של הציונות – מתוקף העובדה שהוא נכתב מתי שהוא נכתב. בין קירות ההאנגר בבת-ים ובפרספקטיבה של זמן, הבערה הציונות הזאת מקבלת תהודה שונה, אלטרנטיבית, כפי שמגדירה מילשטיין את התיאטרון שהיא עושה.

"המחזה הזה שנכתב בימים אחרים, לתיאטרון שמדבר בשפה אחרת משלי ולקהל שהנרטיבים שלו לכאורה אחרים לחלוטין מאלה שלי, שאב את כל כולי לתוכו – כאילו דיבר את דבר הדור שלי ולחש לי בסוד על שורשי הניכור בינינו ובין הארץ הזאת שאני משתוקקת שתהיה מולדתי." כך כותבת מילשטיין בתכניה. ואכן, בהצגה ישנו עיסוק מובהק במולדת, בחוסר היכולת הפיזית והנפשית להרפות מן האדמה (על כך, בין היתר, זכתה ההצגה בציון לשבח בפרס היצירה הציונית לשנת 2012).

ההיאחזות בהצגה של תיאטרון "נוצר" מרובדת. ישנה ההיאחזות של הדמויות במחזה, היאחזותם של הגברים הדבקים (או האמורים לדבוק) במטרה והיאחזותן של הנשים באותם הגברים. ישנה גם היאחזות השחקנים וצוות ההצגה: שנתיים וחצי נמשך תהליך העבודה, במהלכו איבדו אחד מחברם, השחקן חיים חובה ז"ל. וישנה גם ההיאחזות של תיאטרון "נוצר" עצמו, היאחזות תיאטרלית בדרום בת-ים, מונהגת בידי מילשטיין וחבריה להנהלת התיאטרון. "אני אקזיסטנציאליסטית", היא אומרת, "סיזיפוס מגלגל את הסלע שלו במעלה ההר מתוך ידיעה ברורה שהוא יצטרך לסחוב אותו שוב ושוב מלמטה. אבל במטרה הזו הוא נאחז ומתוך הידיעה הזאת הוא צוחק. המאבק הוא הדרך ההכרחית של האמן." היא יודעת על מה היא מדברת.

את תיאטרון נוצר הקימה יחד עם אבישי מילשטיין (הקשר בין שמות המשפחה מקרי) ב-1991, כאשר התיאטרון העצמאי בישראל היה עוד בחיתוליו. לאורך השנים שיחקה, כתבה וביימה בתיאטרון, ומשנת 2004 היא מתפקדת כמנהלת האמנותית שלו. הרבה גלגולים ונדודים עברו על "נוצר" עד שמצא את משכנו הנכחי בבת-ים ב-2011. "פעלנו ביפו ולפני כן בכפר אז"ר. אבל באיזשהו שלב הבנתי שתיאטרון, ככוח משנה ומעצב מציאות, חייב לקרות בעיר. הוא חייב אנשים וקהילה. בפסטורליה של כפר אז"ר יכולנו לעשות הצגות ליערות וטראסות – וזה לא מספיק. תל אביב, לעומת זאת, לא מייצגת באמת מדגם של שום דבר, היא לא מיקרוקוסמוס. לכן חיפשנו עיר שלא מנותקת גאוגרפית מהמרכז אבל כן פריפריאלית. תיאטרון "נוצר" הוא לא תיאטרון שקל לממסד לחבק. אני מתכוונת לתפיסה הרווחת של תוצאה מיידית. היום רוצים הכל מהר, הכל עכשיו. לוקח להצגה שלוש-ארבע שנים על-מנת לחלחל, ליצור שינוי ולהשפיע."

מתוך ההצגה "ערבה". צילום: ניקול דה קסטרו

ואכן זהו הרושם שמתקבל בהצגה. השקעה לטווח ארוך. החל בדפי התכניה ואולם הכניסה שבו הקהל מוזמן להתכבד ביין ופירות יבשים, ועד עיצוב החלל (שכמותו לא מאפשר כמעט שום תיאטרון בארץ), נשקפת כאן ההשקעה, התכנון, הדקדוק, ואורך הרוח. ההצגה, כמו מושג הציונות עצמו, נשענת על כל המעלות הללו. וממש כמו הציונות היא לפרקים מקיימת ולפרקים מכזיבה. אפשר לומר שלעתים ההשקעה והתכנון הטכניים של ההצגה מאפילים על המתח הדרמתי, שאורך הרוח הרב ניכר יתר על המידה באורך ההצגה – אך מעבר לכל יש כאן ניסיון לתכנן ולדקדק, בשעה שבתיאטראות אחרים נזנח הניסיון הזה מזמן לטובת הצלחות-אינסטנט. במילים אחרות, יש כאן חזון, אקטיביזם תיאטרלי.

"אמני תיאטרון מתבכיינים היום יותר מדי", מסכמת מילשטיין, "לא שאין על מה – יש. אבל תמיד היה. אומרים לי שהיום זה אחרת. אבל זה לא אחרת. קשה היה בעבר וקשה היום. תמיד אפשר למצוא סיבות להתבכיין – אני מעדיפה לפעול".

.תיאטרון "נוצר", "ערבה", מאת אהרון מגד, בעיבוד ובימוי של דלית מילשטיין.

למועדי הצגות הבאות – אתר תיאטרון "נוצר"

ביקורת על ההצגה "ילד, הנה ציפור"

מאת: אנה מינייב

כאן, בארצנו הקטנטונת, לאן שלא נפנה נראה מהגרים ועולים מכל קצוות עולם מתרבויות ודתות שונות, וכולם נוצרים בתוכם את סיפור הגירתם. הסטודיו למשחק של יורם לוינשטיין מעלה בימים אלה את ההצגה "ילד, הנה ציפור" בבכורה ישראלית, המציגה את סיפור ההגירה של משפחה יהודית ממרוקו לצרפת. את ההצגה ביימה חגית רכבי- ניקולובסקי, כאשר המחזה נכתב על ידי דניאל לנזיני. המחזה הוצג לראשונה במסגרת תיאטרון קריאה בפסטיבל "פותחים מסך" בבית לסין בשנת  2005 וזכה במקום הראשון.

זהו מסע של משפחה, אם חד הורית ושלושת ילדיה, יהודים ממרוקו אשר מחליטים להגר לפריז בשנות ה- 60. כל מי שהיגר או עלה אי פעם ימצא עצמו מתרפק על הדרמה המרגשת הזאת, שהזכירה לי נשכחות והצליחה לגעת בכל פצע שלי שכבר חשבתי שהגליד. המעבר לארץ זרה גובה עימו מחיר, תחושת הזרות, הגזענות, חוסר האונים ובעיקר הבדידות שמקוננת בלב הנעצב, כל אלה הן תחושות אוניברסאליות המשותפות למהגרים באשר הם ועצם העלאת המחזה הזה דווקא בשכונת התקווה בדרום ת"א מבהירה כמה אנושיות מסתתרת מאחורי מילה אחת קצרה- מהגר.

גיבור ההצגה הוא נער מתבגר בשם דויד אשר מספר מנקודת מבטו על המעבר שלהם לצרפת, על הניכור מצד המשפחה של אמו, על הפאר של פריז והדלות של מעון המהגרים בו הם מתגוררים לצד זונות, עובדים זרים ונערה בת 16 בשם סברינה שנידו אותה מהמשפחה בעקבות הריונה לגבר אפריקאי. המעון הזה, שבתחילה נראה כמו חלום בלהות, הופך עבור המתגוררים בו למקום בו נרקמת ידידות עמוקה, אהבה והתבגרות של משפחה שהגיעה לעיר הגדולה חסרת כל, נאחזים האחד בשנייה עד אשר כל אחד מרגיש שהוא מוכן לפרוש כנפיים.

האם ראשל, אישה מרוקאית של פעם, אשר למרות הקושי העצום מצליחה לעמוד על שלה ולמצוא פינה לה ולגוזליה בכדי להתחיל לבנות חיים חדשים בארץ זרה. דמות איתנה ושברירית כאחד המגולמת על ידי מעיין תורג'מן, האחת והיחידה בסטודיו שהייתה יכולה להיכנס לנעליים כאלה גדולות ולנהל הצגה שלמה תחת כנפיה האימהיות האסליות, בעוצמה מעוררת כבוד ואהדה. לראשל שלושה ילדים מתבגרים, דויד אותו מגלם שמעון חאבא, הילד היהודי התמים שהתאהבתי בו מהרגע הראשון בגלל האמת הגדולה בעיניו, הלן- אחותו אותה גילמה תימור כהן, שחקנית נהדרת אשר עוברת ביחד עם הדמות על הבמה תהליך התבגרות והופכת לאישה קטנה למרות ההתנגדויות של אמה, והאח הקטן- בני אותו מגלם אור אדרי המוכשר שבזכותו הרגעים הכי קשים על הבמה קושטו בצחוק בגלל הנוכחות החופשייה שלו על הבמה, כמו קרן אור שבוקעת מהאפלה.

ארבעתם מגיעים למעון מאחר ואחותה של ראשל איננה מעוניינת לארח ולעזור לאחותה הפרימיטיבית ולכן היא מגייסת את בעלה- דוד אלברט שיאמר במילים עדינות שהם אינם רצויים. את הדוד משחק עידו וולפוביץ'- אחד השחקנים האהובים עלי שאפילו אם הוא עולה על הבמה למספר דקות הוא משאיר את חותמו לימים אחרי שירד ממנה. את המעון מנהל הפקיד שנאלץ להתמודד עם הבלגן של כולם אותו מגלם אור בן עטיה מלא החן, ההומור והמסירות. תפקיד שעליו אומרים בתיאטרון- קטן אבל כל כך מרשים ושובה לב. הזונות הלבביות מציירות תמונה ברורה יותר של עיר ההוד בה לא כולם זכו לטעום מן הדבש, אותן מגלמות גלית ליפר מור ורז הראל שלא משנה איזה תפקיד היא עושה היא פשוט בלתי נשכחת ולא ניתן להסיר ממנה את העיניים לרגע. וכמובן, סברינה הנערה המנודה אותה מגלמת ענבר דנון בעדינות ורוך. אחרון אחרון חביב הוא  אורי לייזרוביץ' בתפקיד ליאופול- צעיר אפריקאי גולה שהוא פועל הניקיון של המעון, המהווה את הדובדבן שבקצפת, חגיגה מהלכת ותאווה לעיניים, שחקן מוכשר, מרתק, מרגש ומלא הומור שבלעדיו ההצגה הזאת לא הייתה יצירת המופת שראיתי.

המשותף לכל הדמויות האלה הוא הרצון לפרוש כנפיים ולעוף, לגדול ולהגשים חלומות, וברקע האם המגוננת שמזכירה ללא הרף כי החלומות הם מהשטן, מפוחדת ודואגת שילדיה יעזבו את הקן מוקדם מדי. קן שנעשה כבר צמוד מדי על מידותיהם, כשרוחם הצעירה והמתבגרת חווה אנטישמיות, אכזבות, כאב, שמחה והתרגשות של ילדים שמגלים עולם. כל אלה החזירו אותי הרבה שנים לעברי, בתור עולה חדשה עם משפחה שחיפשה את הדרכים להיטמע בארץ חדשה ולא תמיד ידעה באיזה נתיב לבחור. המבטא הכבד, הצפיות שהתנפצו בדומה לאם שתוהה היכן כל היופי שסיפרו לה עליו ביחד עם תחושות נוספות וקולות מהדהדים של אימי שחלמה גם היא לפרוש כנפיים ולהיות ציפור חופשייה בארץ אחרת בה האמינה שזה אפשרי.

לאחר ההתמודדות עם הזיכרונות הפרטיים התבוננתי במציאות של המדינה בה אנו חיים, מציאות בה ההצגה הזאת רלוונטית מאי פעם, בעקבות משפט אחד של ליאפול, שברח מאפריקה והשאיר את כל משפחתו שם בגלל התנגדותו למשטר, הבנתי את מהותה של האנושות. "אני יודע מה זאת בטן רעבה"- הוא אומר בפשטות צורמת, ונראה כי הסיבות הכנות להגירות הן המקום הכי רגיש שלנו, הבטן שזקוקה לדבר הכי בסיסי ביקום, המזון. כשיצאתי מהסטודיו עברתי דרך שכונת התקווה והסתכלתי על המהגרים שמחפשים אחר התקווה שאבדה וליבי התמלא בצער. עידן התמימות חלף לו, חשבתי לעצמי.

"ילד, הנה ציפור" הנה הצגה מרתקת, מרגשת וצובטת בלב, מלאת הומור ואמת של אנשים שפשוט רוצים לחיות ולהגשים חלומות. יש הצגות שמשאירות את חותמן וזאת בהחלט הצגה שתלך איתי ותישאר בליבי בזכות המחזה המבריק, הבימוי הרגיש והנפלא, המשחק המרתק של דור העתיד הקסום של התיאטרון, המוזיקה הנהדרת של איל לנזיני, התלבושות המרשימות של ארז מעין, התפאורה והוידיאו של ניב מנור ובעיקר בזכות האומץ והיכולת לגעת בנושא כל כך רגיש בעדינות כל כך מלטפת.

ההצגה הזאת מחכה לכם!

תאריכים נוספים באולם המופעים של הסטודיו: רח' חנוך 19, שכונת התקווה, ת"א.

21/7- 18/7 בשעה: 20:30

בימי שישי בשעה: 14:00

ביום שישי ה- 20/7 ההצגה תתקיים ב 16:30