חשיפה של הנפש הפצועה

על ההצגה "מפלצת הזיכרון"

פסטיבל תיאטרונטו להצגות יחיד

מאת: דנה שוכמכר

ההצגה "מפלצת הזכרון", המבוססת על ספרו של  ישי שריד, מספרת את סיפורו של מדריך מסעות לפולין המתמודד עם מאבקו במפלצת זיכרון השואה, ונאלץ לעבור שימוע ב"יד ושם". תוך כדי השימוע, הנערך בפני יו"ר "יד ושם", המדריך מספר אודות הקושי לשאת את הזיכרון ועל המחיר הנפשי שהמסעות למחנות המוות גובים, ממנו ומאחרים.

ההצגה, שזכתה בפרס ההצגה הטובה ביותר והשחקן הטוב ביותר בפסטיבל תיאטרונטו ה-30, שנחתם אתמול בטקס מרגש, מספרת את סיפורו של המדריך באמצעות אסופת זיכרונות, מהעבר ומההווה, המתלכדים לכדי חווית עינוי נפשי והופכים למשא כבד מנשוא. עיקר היצירה הוא מפגש טעון של המדריך עם העבר הנועד לשמש כאות אזהרה לדורות הבאים ולגלות את המורכבות כלפי זיכרון השואה.

זיכרון השואה נחשב לאחד האלמנטים המורכבים ביותר בחברה ובתרבות הישראלית, והמסעות לפולין עצמם, בהם בני נוער מבקרים במחנות המוות ובגטאות, נחשבים לטאבו חברתי ומדיני. על אף שאין ויכוח על נחיצות המסעות לפולין, על מורכבותם ועל עיבוד החוויות הנעשה לאחר החזרה לארץ, התוצאה היא פס ייצור מוצלח למדי היוצא מדי שנה לפולין בלי לתת את הדעת לגבי מה התרחש שם. מהבחינה הזאת, ההצגה מעלה לדיון את הדיסוננס בין חיוניות המסעות לבין חוסר היכולת של העומדים בראשם לבנות תוכנית אמיתית במסגרתה בני הנוער יוכלו להתמודד עם המתרחש שם.

מפלצת הזיכרון. צילום: ז'ראר אלון

במהלך ההצגה, המדריך חושף את נפשו הפצועה וכל מילה שלו גלויה, הסודות הכמוסים ביותר נחשפים. העיבוד הבימתי מאפשר למחשבותיו השונות להתגלות, אך כולאות אותו בחדר ממנו הוא אינו יכול להימלט. מה שמייחד את הדרמה הזאת זה האנושיות שלה הגוברת על כל מרכיב אחר, היכולת של המדריך להציג צדדים אחרים בנושא המסעות לפולין, לרבות יחסם של בני הנוער לזולת, השונה מהם, משמעות הכוח והיכולת להדחיק את הזיכרונות. החשיפה של מורכבות המסע אינה חדלה להפתיע בשימוע של המדריך ומעניקה משמעות חדשה לזיכרון השואה. הקהל הנמצא באולם אינו רק צופה במתרחש אלא גם נדרש לצאת מתוך תפקידו הפסיבי ולענות על שאלות מורכבות לגבי רשעות ואלימות כלפי האחר.

בשורה התחתונה, ההצגה, שביים אריאל נ. וולף, מעמידה במרכזה קונפליקט עוצמתי ומרגש, שלעולם אינו חדל להיות רלוונטי. היצירה מתעצמת גם תודות למשחק המפעים של בן יוסיפוביץ', הבונה היטב את המגננה הנשברת, הוא מצליח לעצב באופן מצוין את המעבר מתמימות להתפכחות.

 מפלצת הזיכרון

פסטיבל תיאטרונטו להצגות יחיד

על פי ספרו של ישי שריד

משחק ועיבוד למחזה: בן יוסיפוביץ'

בימוי ודרמטורגיה: אריאל נ. וולף

עיצוב במה ותלבושות: נועה דותן

תאורה: יניר ליבמן

מוסיקה: שלומי ברטונוב

הפקה ותפעול ההצגה: שיר אשכנזי

וידאו: אורי וולף

הולכת עד הסוף

על ההצגה "ככה לא הולכים על במה"

פסטיבל תיאטרונטו להצגות יחיד

מאת: דנה שוכמכר

פסטיבל תיאטרונטו להצגות יחיד מציין 30 שנים של הצגות יחיד ביפו ומוכיח כי הוא רלוונטי יותר מאי פעם. בתקופה בה התיאטראות היו סגורים בשל מגיפת הקורונה והורגלנו לצפות בהצגות באמצעות זום וחיות אחרות, החוויה של תיאטרון נטו הכוללת שחקן אחד, תפאורה מינימליסטית ואולם אינטימי מקבלת אור חדש, מרגש במיוחד לאוהבי התיאטרון. על אף שהצופים חיים במציאות הדיגיטלית, הפלטפורמה אינה מתיישנת, אלא דווקא מציעה פרספקטיבה אחרת לקהל החי דרך מסכיו.

ההצגה "ככה לא הולכים על במה", פרי עטה ובביצועה של השחקנית מעין קילצ'בסקי, חושפת בפני הקהל את מציאות חייה – סיפורה של אישה אשר נולדה עם צליעה קשה, אבל החליטה שהיא נלחמת ומגשימה את החלום שלה להפוך לשחקנית. בהצגה, היא משתפת את סיפור חייה, החל בשנות בית הספר אז זכתה להצקות של התלמידים בשל הצליעה שלה, דרך יחסיה הקרובים עם האחים שלה והיחסים המורכבים עם גברים בשל מצבה הפיזי, ועד מבחני הקבלה לבית צבי והפיכתה לשחקנית.

ככה לא הולכים על במה. צילום: ז'ראר אלון

קילצ'בסקי מספקת הצצה לחייה, בהם החששות מפני החוויה הפיזית הכרוכה בהתנהלות היומיומית ועל הבמה, נמצאים לצד האומץ להופיע מול קהל, אהבת התיאטרון והידיעה כי הוא מאפשר ליצור ולהציג מציאות אחרת. הסיפור המורכב, בבימוי חכם ומדויק של איתי פלאוט, מצליח לעורר תחושת הזדהות עמה. בזכות בימוי רגיש וביצוע שובה לב, הצופים לא יכולים אלא ללכת אחר הדמות תוך כדי שהיא מתחזקת וגדלה עד לניצחון שלה. ישנם תפקידים רבים המחייבים טוטאליות והזדהות, במובן הזה קילצ'בסקי שמביאה את סיפורה האישי לבמה, היא הדבר האמיתי. הדמות חיה ונושמת בתוכה והרצון להעביר את הקושי והיופי בהחלט מורגש.

היצירה עצמה, מבוססת על עבודת צוות טובה וקשובה של במאי ושחקנית אשר מוציאה את המיטב בשילוב בין בימוי לטקסט. במשחקה, קילצ'בסקי מוכיחה את יכולתה להתגבר על המכשולים באמצעות הקפדה על תנועות. היא שולטת בבמה וניתן לראות כי היא יודעת בדיוק מה היא עושה. הטבעיות בה היא מציגה את ההתגברות על המכשול המרכזי בחייה הופך את המפגש של הצופים עם הסיפור לעוצמתי.

 לסיכומו של דבר, הביצוע הנהדר של קילצ'בסקי, המצליחה להפוך את סיפורה האישי לפורטרט של אישה צעירה, רגישה ובעלת חוש הומור המוצאת את הייעוד שלה במקום הכי פחות צפוי, על הבמה, והבימוי המדויק של פלאוט, הופכים את היצירה האינטימית הזו לבלתי נשכחת.


השחקנית מעין קילצ'בסקי זכתה בציון לשבח על משחקה בהצגה וגם בפרס בחירת הקהל ע"ש השחקנית תרין שלפי ז"ל אשר זכתה בפרס השחקנית הטובה ביותר לשנת 2019 על משחקה בהצגה "להזיז את השמש", פרי עטה, ובבימוי חנן ישי. 

ככה לא הולכים על במה

פסטיבל תיאטרונטו להצגות יחיד

מאת ובביצוע: מעין קילצ'בסקי

בימוי ופסקול: איתי פלאוט

עיצוב תפאורה ותלבושות: נעה בנדהן

עיצוב תאורה: גיא גלילי

אדם נושא את הוריו

על ההצגה סיפור על אהבה וחושך

מאת: אביבה רוזן

עמוס עוז. יוצר גאון שנתון כיום במחלוקת גדולה, לאחר חשיפתה של בתו, גליה עוז, בנוגע להתעללות שספגה על ידו בצעירותה. יש כאלה שאפילו מוכנים לפסול את יצירתו לאור חשיפת הפרקים החדשים בחייו. אני מאלה שטוענים שאין אדם מושלם וחף מחסרונות. לדעתי, דווקא יוצרים גדולים שיוצרים יצירות גדולות, נושאים עמם טראומות ויצרים אפלים וקונפליקטואליים, שלולא הם, לא היו מסוגלים לכתוב כך על מורכבות ועומק טבע האדם.

ביצירות גדולות באמת יש תמיד עוד זווית ראייה, עוד משהו שלא ראינו קודם, עוד משהו שלא שמנו עליו את הדגש, שמשנה את צורת ההתבוננות שלנו על העולם. בכל קריאה או צפייה נוספת ביצירה טובה שמבוססת על היצירה האלמותית של עמוס עוז, "סיפור על אהבה וחושך", יש זווית כזאת. היוצר על בסיס היצירה הזאת, שמוצא עוד זווית כזאת להדגישה, המעוררת עניין ומחשבה, וגם דמעה פה ושם, יצליח. לא שאפשר רק להצליח. אפשר גם להיכשל בגדול. פה, לשמחתנו, אנחנו עוסקים במקרה הראשון. היוצרת והבמאית איה קפלן מצאה לנכון לעסוק בפן מעניין ביצירה, שטרם נבחן לעומק – אדם נושא עמו את הוריו.

סיפור על אהבה וחושך. צילום: יעל אילן

לפי דבריו של עוז, המופיעים על גב תוכניית ההצגה: "ילוד אישה נושא על שכמו את הוריו. לא כל שכמו. בחובו. כל חייו חייב לשאתם, אותם ואת כל צבאם, הוריהם, הורי הוריהם, בובה רוסית מעוברת עד דור אחרון… לילה לילה חולק את ערשו עם אביו ואת יצועו עם אמו עד הוא יומו". מוטיב זה, מופיע בכמה מיצירותיו של עוז והוא קשור בקשר גורדי עם הביוגרפיה שלו, הביוגרפיה שאנחנו למדים מהיצירה עליה מבוססת ההצגה שלפנינו.

יש משהו מציצני בהצגה הזאת. עוז, בעזרתה של קפלן, פתחו לנו חור מתאים כדי להתעמק בילדותו, במערכת היחסים המורכבת בינו לבין הוריו, בינם לבין עצמם ובין הדורות הקודמים להם, חיים ומתים. כל כך הרבה נושאים חשובים ומהותיים לכל ישראלי ויהודי באשר הוא מציפים אותנו. התמודדות עם זכר הגלות והשואה, הקמת המדינה, מלחמת העצמאות, ניסיונות התבססות חברתית, משפחתית וכלכלית של העולים שזה מקרוב באו, תוך כדי ניסיונות להגשמת השאיפות האישיות והתמודדות עם קשיים רגשיים.

כל אלה הם מציאות חייו המורכבת של הילד עמוס. התמודדות עם מלחמות חיצוניות ופנימיות בנפשם המסוכסכת של הוריו ועם הנורא מכל, נטישתה הנוראה של האם הגדולה מהחיים. קפלן מטיבה להביא במחזה ובבימוי את הילד היפה, המוכשר, שנופל קורבן לסכסוכים בנפש הוריו אך גם מועשר על ידי הכישורים והשאיפות האינטלקטואליים והיצירתיים שלהם. סיפור חייו של עמוס הילד בתוך סיפור חייו של עמוס המבוגר, האיש בן השישים שמנסה לכתוב על חייו ומתקשה להביא את הסיפור לידי סיום, כי איננו מבין את המעשה הנורא של אמו, ובעיקר, איך יכלה לנטוש אותו כך.

צילום: יעל אילן

הסיפור על הסיפור שנכתב על כל הדברים המורכבים הללו מאפשר בניית קומה נוספת ביצירה המתפתחת לעינינו על הבמה. כל אלו, מאפשרים את ראיית הקשר הישיר בין נפשו של עמוס הילד ועמוס המבוגר. המשחק של שניהם, עמוס הילד (יונתן בר-אור בהצגה בה אני חזיתי), ויהויכין פרידלנדר שמשחק את עמוס בן השישים, שובה לב ומרתק. גם משחקם המצוין של השחקנים האחרים בקאסט משרת היטב את התפתחות ההצגה.

לא פשוט להראות את כל השלבים המשמעותיים בבניית המדינה החדשה, אך השילוב בין הבימוי המדויק והעדין של קפלן, התפאורה הנפלאה של אדם קלר, והמוסיקה המפעימה של דורי פרנס יצרו כאן עדות שמתמודדת היטב עם האתגר המורכב הזה. זהו ממתק תיאטרוני שמצליח לגעת, לרגש ולכבוש את הלב.

סיפור על אהבה וחושך

תיאטרון החאן

על פי פרקים מספרו של עמוס עוז

עיבוד ובימוי: איה קפלן

דרמטורגיה: שחר פנקס

בהשתתפות: אודליה מורה-מטלון, יואב היימן, תמר אלקן מאושר, יונתן בר אור/פטר קנולר, אריה צ'רנר, יהויכין פרידלנדר, ויטלי פרידלנד, כרמית מסילתי.

תפאורה: אדם קלר

תלבושות: סבטלנה ברגר

תאורה: רוני כהן

מוסיקה: דורי פרנס

תנועה: עמית זמיר

וידאו ארט: גיא רומם, סטודיו Insight

מועדים קרובים:

21/3/21, 21:00, בית ציוני אמריקה, תל אביב.

22/3/21, 18:00 ו-21:00, בית ציוני אמריקה, תל אביב.

למועדים ופרטים נוספים בדף ההצגה באתר תיאטרון "החאן" – הקליקו על הלינק

התיאטרון לא מת

על המוזיאון הווירטואלי-תיאטרלי של תיאטרון "תמונע" – פסטיבל א-ז'אנר

מאת: נעם מרום

למרות הסגרים והסגירות של התקופה האחרונה, אחד היתרונות שהתגלו בה הוא חידוש פני האמנות בכלל, ופני התיאטרון בפרט. ניתן כבר לראות ניצנים של תהליך העברת התיאטרון מהבמה שמאחורי המסך האדום והקטיפתי למסך המחשב והטבלט, תוך יצירת ז'אנר חדש – תיאטרון שהוא לא על במה. אבל מה זה בכלל אומר "תיאטרון שהוא לא על במה"? יוצרים רבים מתעלים את הפלטפורמה המקוונת (שאינה חדשנית בפני עצמה אך עדיין ייחודית למדיום התיאטרון) על מנת ליצור תיאטרון שלא נראה כמותו קודם.

מאחר שהאולמות סגורים והבמות מוחשכות, לתיאטרון לא הייתה ברירה אלא להמציא את עצמו מחדש, מה שדרש מיוצריו, על כל גווניהם, לערוך חשיבה מחודשת תוך פירוק לגורמים של מרכיבי אמנות הבמה השונים. ניתן לראות זאת לדוגמה באתרי האינטרנט של תיאטרון חיפה, תיאטרון קרוב וכן של פסטיבל עכו ופסטיבל תיאטרון קצר האחרונים שהועברו לחלוטין למרחב הווירטואלי. כל אלו מציגים פלטפורמות ליצירה תאטרונית חדשנית. ניתן לומר שזה לא תיאטרון רגיל וזה גם לא קולנוע – זה ז'אנר חדש – משהו באמצע.

מתוך "טע עץ במו ידיך". צילום מסך.

במסגרת פסטיבל א-ז'אנר האחרון של תיאטרון "תמונע", היוצרים והאוצרים מינפו את ההתפתחות של התיאטרון צעד אחד קדימה ויצרו מוזיאון ווירטואלי-תיאטרלי. בזמן שאתר המוזיאון טען עצמו וכל המוצגים התכוננו במקומם לקיו של תחילת התערוכה, שכונתה בתור "אופק האירועים", הצופים/מבקרים יכלו לראות סרטון פתיחה שהציג בפניהם את המצב הנוכחי והסיבות להתמרת הפסטיבל הוותיק למרחב המקוון. הסרטון הונחה על ידי פיש, בחור אריתראי צעיר הדובר תיגרינית, המוביל את הצופים לאורך רחובות תל אביב עד לתיאטרון "תמונע". בסיור הווירטואלי עצמו ניתן למצוא את פיש (שבימים כתיקונם ובימים של חוסר שגרה עוסק כאיש התחזוקה של "תמונע") בכל אחד מחדרי התצוגה בתפקיד תחזוקתי שונה. עם יציאת הצופים מחלל התצוגה, הם יכולים להיחשף לכישוריו המוזיקליים של פיש, שמהווה כחלק אינטגרלי-אמנותי מהיצירה.

כל חדר במוזיאון מספר סיפור ומבטא אמירה חברתית שונים באמצעות תמונות, קטעי אודיו וסרטונים. באמצעות כל אלו יצרו אוצרי המוזיאון, ניצן כהן, ד"ר ארז מעין שלו ואיריס מועלם, חוויה שבאמת ניתן להשוות אותה לסיור רגלי במוזיאון אמיתי. בין חדרי המוזיאון ניתן למצוא יצירות כמו "עולם חדש ורוד" של יניב סגל שבאמצעות פסלים אנושיים סרוקים, גורם לנו לחשוב על בריאה של מציאות חדשה; "שקוף מט" של אמיר פלדמן (פלדי) אשר המיר מיזם אינסטגרמי שנוצר בשנת 2016 והתמקד בהבאת דרי רחוב מהשוליים לעיני הציבור לכדי חנות קונספט עם אמירה חברתית נוקבת על תרבות הצריכה וטרנדים אופנתיים; "טע עץ במו ידיך", שנוצרה על ידי אמי ספרד בה המשוטט במוזיאון מקבל במפתיע נשק לידיים אל מול "יער" ויכול לירות על המוצגים הצמחיים, דבר המציף שאלות בנוגע למהות הטבע והיער עבורנו; ויצירה של נאוה צוקרמן, המייסדת והמנהלת האמנותית של "תמונע", שהעניקה את האינפוט הייחודי שלה לפסטיבל המקוון – היא כתבה, ערכה וגם שיחקה ביצירה "ד' אמותיה", אסופת מחזות קצרים ומונולוגים שעוסקים בוירוס הקורונה, השלכותיו והשפעותיו על חיינו, ותחזית בנוגע לעתיד. כל זאת, מתוך הרצון להמשיך את ההצגה והיצירה בכל מחיר.

מתוך "ד' אמותיה". צילום מסך.

השוטטות בחדרי המוזיאון באמצעות עכבר המחשב ומקשי המקלדת יצרה חוויה ייחודית בפני עצמה. על אף שבתחילה נתקלתי בקושי טכני תפעולי, ההליכה הווירטואלית במוזיאון יצרה חוויה שסך כל חלקיה ואמירותיה החברתיות הנוקבות הותירו אותי עם הרבה מחשבות ותחושות על החיים שלנו בתקופה האחרונה – כגון מה המקום של הבמה במציאות הזאת, האם התיאטרון ימצא שוב את מקומו בקדמת הבמה, ואיך התקופה הזו תשפיע על המשך חיינו כפרטים וכחברה? התחושה הזו של שאילת שאלות עצמית ותחקור עצמי הזכירה לי תחושה של צפייה בהצגה טובה באולם אמיתי.

פיש המוסיקאי/תחזוקאי. צילום מסך

התיאטרון מנקז לתוכו מגוון עשיר של אמנויות מתחומים שונים – משחק ובימוי, עיצוב תאורה, עיצוב תלבושות, מוסיקה וסאונד, לעיתים שירה וקטעי מחול, וידאו ארט והולוגרמות. כך, גם הסיור במוזיאון הווירטואלי-תיאטרלי של "תמונע" מקבץ שלל מרכיבים אמנותיים ובימתיים ומנקז אותם לכדי חוויה תיאטרונית חדשנית. בנוסף, הסיור במוזיאון מאפשר לחקור, לנתח ולרדת לעובי הקורה של היצירות המוצגות בו בזכות כך שתוך כדי צפייה בסרטון או קטע אודיו ניתן לקבל עוד אינפורמציה על היצירה והיוצרים ולשוטט בחדר הווירטואלי בו היא מוצגת. האופציה לצפות/לשמוע קטע מסוים מספר פעמים מעניקה נדבך של עומק המעשיר את היצירה ואופן תפיסתה, והופך את חווית הצפייה/גלישה לכזו שלא נתקלתי בה בעבר באף ז'אנר תיאטרוני-אמנותי. המוזיאון הווירטואלי של "תמונע" חימם את לבי במיוחד. הוא גרם לי להאמין שאף על פי כן ולמרות הכל התיאטרון לא מת, הוא פשוט נח, כדי שיוכל לצמוח מחדש.

מוזיאון תמונע הווירטואלי

פסטיבל א-ז'אנר

תיאטרון תמונע

אוצרים: ניצן כהן, ד"ר ארז מעין שלו, איריס מועלם

יוצרים: נאוה צוקרמן, יניב סגל, עינת ויצמן, ניצן כהן, עזיז אלטורי, אמי ספרד, אמיר פלדמן, איריס מועלם, נועם טמקין, ארז שוורצבאום, נדב בושם, ד"ר ארז מעין שלו.

מעצב מוזיאון: אלון "Dancing Engie" כרמי

ייעוץ אמנותי: נאוה צוקרמן

הפקה: עומר עזרתי

עיצוב גרפי: מיכל צור

ניהול ופרסום מדיה: אלירן מלכה

יח"צ: רחל וילנר

לדף המוזיאון בתיאטרון תמונע – הקליקו על הלינק

אין מקום לרגעים מיותרים

על ההצגות "אין כמו אמא" ו-"ביום בו השרב הגיע"

פסטיבל תיאטרון קצר

מאת: דנה שוכמכר

פסטיבל תיאטרון קצר, בניהולם האמנותי של ארז דריגס וגור קורן, העולה מזה 22 שנים, לא נתן לתסמיני המגפה לעצור אותו, והתקיים השנה במתכונת מקוונת. בדומה לשנים קודמות, הוא העלה שוב את התהייה האם יש אפשרות ליוצרי תיאטרון לומר את כל שרצו להגיד על הבמה, אך בצורה קצרה ומתומצתת. בכדי לעשות זאת, על המחזות הקצרים המוצגים במסגרת הפסטיבל להיות מדויקים ככל הניתן, בכדי להגיד את הנדרש תוך מסגרת זמן מצומצמת. לכן, אין מקום לרגעים מיותרים. ההצגות בפסטיבל מביאות אל הבמה התעסקות עמוסת רבדים בנושאים שונים, הדורשת את פירוק המרכיבים והרכבתם מחדש תוך זמן קצר. במסגרת הצפייה בהצגה, הקהל צריך להיות קשוב ולא לאבד את הריכוז בשל הזמן הקצר. מבין מגוון ההצגות העולות בפסטיבל המוצג בימים אלו בערוץ היוטיוב של צוותא, צפיתי בשתי הצגות – "אין כמו אמא" ו-"ביום בו השרב הגיע".

מתוך "אין כמו אמא". צילום: מאיר יקיר פרץ

"אין כמו אמא" מאת גלי אשכנזי לוין ובבימוי עידו קולטון, עוסקת בטבחית אשר פוטרה מעבודתה בשל משבר הקורונה ומוצאת את עצמה בתור אמא במשרה מלאה ודווקא אז מקבלת הצעה למשרת החלומות שלה. היצירה מציגה עלילה מורכבת המבטאת את מציאות חייהם של אנשים רבים במצב הנוכחי. אשכנזי לוין השכילה לכתוב סיפור עגול ושלם וקולטון הצליח לעצב דמויות רב-גוניות, המאופיינות בקווים טרגיים וקומיים בעת ובעונה אחת.

היצירה מהווה שלד לגרסה מורחבת יותר שוודאי עוד אשוב לצפות בה בתיאטרון (אם וכאשר ההצגה תוצג על הבמה) לדרמה קומית רחבת היקף אשר חושפת רבדים חדשים במציאותה של אישה צעירה הנאלצת להתרגל לסדר עולמי חדש. לצד אשכנזי לוין שיחקו גם בן יוסיפוביץ', שירן הוברמן, שהם שיינר וחני נחמיאס, אשר היו מדויקים מאד בתפקידיהם והצליחו לעורר עניין רב ולתת טעם של עוד.

מתוך "ביום בו השרב הגיע". צילום: מאיר יקיר פרץ

"ביום בו השרב הגיע", מאת שיר אברמוב ובבימוי ניר שטראוס, עוסקת בשחקנית שמקבלת באמצע ההצגה הודעת טקסט משחקן הכדורסל האגדי מייקל ג'ורדן. באמצע ההצגה, ועוד באמצע מונודרמה, היא מוצאת את עצמה מתלבטת האם לענות להודעה או לא, האם למצוא את עצמה בהרפתקה לא ידועה או להישאר במציאות החיים המוכרת לה?

שטראוס יצר הצגה מרתקת ואברמוב הפגינה הופעה מדויקת ומכמירה בדיאלוג שנוצר בינה ובין עצמה. זאת, תוך מעורבות הקהל שסייע לה לבחון את הסטיגמות והכבלים של האישיות שלה, ולבחון האם היא יכולה למצוא ולהמציא עצמה מחדש ומה היא מוכנה לעשות עבור האמנות והחלום?

לסיכומו של דבר, בדומה למתכונת הוותיקה והמוכרת, גם במתכונתו המקוונת פסטיבל תיאטרון קצר מעניק ספיד דייט תיאטרלי נהדר בו הצופים זוכים להכיר מחזאים ומחזות חדשים. "אין כמו אמא" ו-"ביום בו השרב הגיע" הן שתי יצירות טובות, המצליחות להציג מנעד דמויות נוגעות ומעניינות, ולגרום לצופים לקוות שתהפכונה ליצירות באורך מלא, כאשר נחזור אל הבמות.  

פסטיבל תיאטרון קצר

אין כמו אמא

מאת: גלי אשכנזי לוין

בימוי: עידו קולטון

משחק: גלי אשכנזי לוין, בן יוסיפוביץ', שירן הוברמן, שהם שיינר, חני נחמיאס

ביום בו השרב הגיע

מאת ובביצוע: שיר אברמוב

בימוי: ניר שטראוס

לדף הצגות הפסטיבל באתר "צוותא" – הקליקו על הלינק

**בשל הביקוש, תכני הפסטיבל ימשיכו להיות חופשיים לצפייה עד סיום הסגר**

יש חדש תחת השמש

על ההצגה "הזמן הצהוב"

מאת: נעם מרום

בפסטיבל הפרינג' הבינלאומי של תיאטרון באר שבע, שעקב המצב הוצג במסגרת מקוונת, עלתה הגרסה הבימתית של "הזמן הצהוב", על פי כתבו של דויד גרוסמן, שנוצרה בשיתוף פעולה בין תיאטרון יפו לצוותא. בכתבו המקורי משנת 1987, גרוסמן ערך ראיונות עם תושבי הגדה המערבית, במטרה להשמיע את קולותיהם ולתווך אותם ליתר תושבי ישראל – הוא עבר בהתנחלויות, כפרים, בתי משפט ומחנות פליטים במטרה לקבל תמונת מצב מקיפה. מספר שבועות לאחר מכן, פורסמו הראיונות בשבועון "כותרת ראשית", תחת הכותרת "הזמן הצהוב". הטקסט המקורי מזכיר את ספרו של עמוס עוז, "פה ושם בארץ ישראל", בו עוז עבר מסע דומה לאורכה ולרוחבה של ישראל. בדומה לראיונות שפרסם עוז, גם הראיונות שערך גרוסמן עוררו דיון סוער ברחוב הישראלי בנוגע לסוגיות הנוגעות לשטחי המדינה ולמשמעותם. כמו שהמילים של עוז קיבלו במה בתיאטרון יפו, ביצירה שבוימה על ידי נולה צ'לטון ובוצעה על ידי דליק ווליניץ, כך גם המילים של גרוסמן קמו לתחייה על הבמה היפואית בעיבוד ובימוי של אילן רונן. למרות שהראיונות שביצע גרוסמן בני מעלה משלושים שנים, כדרכו של עולם, לטוב ולרע – הם רלוונטיים היום יותר מתמיד.

ביצירה הנוכחית יש הדגשה עזה של האדם הקטן. הניסיון לתת לסיפור אישי להוביל את ההצגה ובכך לחשוף שלב אחר שלב, כמו בקילוף בצל, את הצד האנושי, האותנטי, הפשוט שמאחורי הכותרות העיתונים והסיסמאות הפוליטיות, מצליח לתת ליצירה זו ייחודיות שנצרבת בזיכרון הישראלי. ההצגה שזורה ממונולוגים שעובדו מתוך הראיונות שביצע גרוסמן, אשר מתכתבים זה עם זה, ומציגים מנעד של דמויות. כל דמות מייצגת עולם שלם ופותחת לנו צוער לקול ולסיפור אישיים – מחד "רק הצאצאים שלנו יגיעו להסכם", מאידך, "יום אחד המלחמה תדעך ואולי תפסק, ונתחיל לחיות חיים מלאים, לא רק בין מלחמה למלחמה, לא רק בין אסון לאסון", ומצד שלישי, "הוויכוחים על השטחים מטשטשים את הוויכוחים האמיתיים של הישראלים".

לעיתים תכופות, אנחנו מואסים מלדבר ולהתעסק בסכסוך, והוא מהווה כעננה כבדה שאנחנו מעדיפים להעלות לבוידעם הזיכרון הקולקטיבי ולשכוח ממנה. יצירתו של רונן מצליחה לגרום לצופייה לרצות לפתוח את הבוידעם ולעסוק בסוגיה המשמעותית הזו, בעוד עידן הקורונה דוחק אותה לשוליים לצד סוגיות חשובת נוספות.

היצירה בהחלט מצליחה לקיים את התפקיד התיאטרוני שלה בכך שהיא מעוררת סערה בקרב צופיה, בעיקר מאחר שלא ניתן להישאר אדישים למה שמתחולל על הבמה, למילים הפשוטות עד כאב המתארות את המציאות הישראלית. מציאות שמשולה לקו אין סופי שרואים מתי החל אך לא רואים מתי והאם ייגמר.

לאחר הצפייה בהצגה עלה בי צורך עז לדבר על הסכסוך, להשמיע את דעתי ולשמוע מה יש לאחרים לומר. זו בדיוק המטרה של הבמה, ועל כן היצירה צלחה את תפקידה הבימתי.עם זאת, נראה שהבמאי בחר להתמקד בצד אחד של המפה הפוליטית – הצד השמאלי, בעוד הצד הימני הוצג באופן דל ומצומצם. לשם דיון ציבורי איכותי ומשמעותי, הייתי שמחה לראות על הבמה את שני צדי המפה הפוליטית מקבלים במה באופן שווה. דווקא בעידן של פילוג בעם וקרע בבטן הישראלית, המקום של הבמה יכול להיות גם מאחד.

מתוך "הזמן הצהוב". צילום: רדי רובינשטיין

יתר על כן, הטקסטים והבימוי ה"לא מתנצלים" והאותנטיים גורמים לצופה לזוז באי נוחות בכיסא. מאחר שחווית הצפייה נעשית באמצעות המסך, זה אפשר לי להתפתל כאוות נפשי, אבל סביר להניח שאם הייתי צופה בהצגה באולם התיאטרון ולא בבית מול מסך המחשב, הייתי מצליחה להיסחף הרבה יותר עם המתרחש על הבמה. על אף הטקסטים הבועטים של גרוסמן, בצפייה ביתית קשה להישאר מרותקים למסך ולהתרכז באסופת המונולוגים המתחלפים.

למרות העיסוק שאינו משתמע לשתי פנים בסכסוך הישראלי-פלסטיני ובמאבק על השטחים, כשסיימתי את הצפייה בהצגה, נותרתי עם שאלות פילוסופיות גדולות יותר מהסכסוך הספציפי שחורך את צווארנו כצעיף חונק – האם אנחנו חיים בלופ אינסופי ומתמשך תחת אותן סוגיות? הייתכן שאמירות וטענות שעוסקות בסוגיות טעונות כמו שטחי מדינה רלוונטיות היום כפי שהיו לפני כמה עשורים, לפני האינתיפאדה הראשונה? האם השיח ברחוב הישראלי השתנה, התקדם והשתכלל או שמא אנו תקועים באותם דיונים ותופסים צד של המפה הפוליטית בלי לרדת לעובי הקורה? האם אנחנו מסוגלים לקיים דיון ציבורי ענייני?

לצד סימני השאלה, עלו בי גם סימני קריאה, ההצגה הזכירה לי כמה חשוב להסתכל לאדם שמולי בעיניים, שכל אדם סוחב סיפור אישי של כמה דורות אחורה, ושסביר להניח שהמלחמה המתמדת תמשיך להתקיים עוד שנים רבות אם לא נגיע לפיתרון והסכם אמיתיים. בדומה ליצירות אחרות של גרוסמן, גם ביצירה זו המילים שלו מצליחות לחלחל לליבם של כל מי שיצפה בה. לכן, אי אפשר להישאר אדישים למה שמתחולל על הבמה גם מבחינה רגשית. לא בכדי, היצירה מסתיימת במונולוג המוצג על ידי השחקן מנשה נוי בו נאמר "הכי קל להיות מיואשים, להיות קורבנות. אנחנו לא קורבנות, ישראל הוקמה כדי שנפסיק להיות קורבנות". ביחס למה שקורה היום בארצנו הקטנטונת – ישנם שלל אנשים שלא מוכנים להיות קורבנות, הם נלחמים ומשמיעים את קולם, לכאן ולכאן.

חילוקי דעות הם בטבע שלנו כבני אדם, כיהודים וכישראלים. ביהדות מתייחסים לחילוקי דעות כסוגיות פילוסופיות ברומו של עולם ומסווגים את אנשי העולם לשתי קבוצות שונות –  רודפי האמת ורודפי השלום. יש את אלו שנלחמים עבור האמת, יש את אלו שיעשו הכל רק כדי שנחיה בשקט ובשלום, על שתי הקבוצות האלו נאמר – "והאמת והשלום אהבו". רוצה לומר, מוטב למצוא את מידת האמצע בין האמת לשלום, וניתן לעשות זאת רק כאשר כל אחד מהצדדים יעשה צעד לעבר הצד השני ויקשיב, בלב פתוח, למה שיש לו לומר, כי רק כך יש עתיד לשינוי כלשהו.

"הזמן הצהוב" היא יצירה שחשוב לצפות בה, ובתור אזרחית המדינה, ללא קשר לחיבור האישי שלי לעולם הבמה, אשמח לראות על בימת ארצנו (ולעת עתה על בימת הזום) עוד הפקות לא מתנצלות, שמעוררות רצון להתדיין דיון אמיתי ומעמיק בו האמת והשלום יאהבו. אני מזמינה את כולם לצפות בהצגה הזו, בלי קשר לדעה הפוליטית שלהם, לשם הדיון הציבורי, כדי שאולי לשם שינוי, יהיה חדש תחת השמש.

הזמן הצהוב

תיאטרון יפו ותיאטרון צוותא

מאת: דויד גרוסמן

עיבוד ובימוי: אילן רונן

משתתפים: מנשה נוי, ר'אסן עבאס, ראידה אדון, מוראד חסן

תפאורה: פרידה שהם

תלבושות: נועה דותן

תאורה: רועי דביר

תרגום לאנגלית: גבי אלדור

צלם: רדי רובינשטיין

מנהלת הצגה: רביד סביל

לדף ההצגה באתר תיאטרון יפו – הקליקו על הלינק

לאכול, להסתמם, לאהוב ולשיר

על ההצגות "התמכרות" ו-"פריד אל אטרש"

מאת: אביבה רוזן

לא קל לאוהבי תיאטרון, המחוברים לתנועת הדמויות על במה או בחלל כלשהו, לצפות בהצגה על מסך. החוויה התיאטרלית הולכת לאיבוד. בעוד שכצופים בתיאטרון אנו בוחרים במה להתמקד ועל מה להסתכל, בצילום ההצגה, הצלמים מחליטים עבורנו. הם מחליטים מתי לצלם את התמונה כולה, מתי להתמקד במשהו מסוים, ובמה להתמקד. לצד זה, בהצגה יש שימוש רב בתאורה, בדרך כלל. התאורה היא רובד נוסף לחוויה הדרמטית, ומעניקה מקום לפרשנות. התאורה התיאטרלית, ככלל, לא עוברת באותה צורה בהסרטה כפי שהוא עוברת בצפייה ישירה בהצגה. כך גם בהצגה "התמכרות", של תיאטרון הפרינג' באר שבע, התאורה לא הוסיפה אלא הטרידה. כחול, אדום, הצבעים נכנסו לחוויית הצפייה בהצגה בצורה מפריעה.

מתוך "התמכרות". צילום: איציק פלתיאל

התמכרות. כולנו יודעים מהן התמכרויות ולכל אחד מאיתנו יש לפחות התמכרות אחת קטנה משלו. אחד מכור לסמים, אחר מכור לעבודה, שלישי מכור לספורט, רביעי מכור לתחביב כלשהו. לא כל ההתמכרויות מזיקות, חלקן אפילו מקדמות. בהצגה הזאת ההתמכרויות הן תולדה של טראומות שריסקו את החיים והופכות, בדרך של סובלימציה חולנית, להתמכרות. היצירה מציגה התמכרויות של אנשים שונים שנפגשות ומפתחות להן חיים ואינטראקציות משלהן, מסתחררות ומסחררות את הדמויות ואת הקשרים ביניהן.

סיפור המעשה כולל פסיכולוגית אחת שמטפלת במכור לסמים, כשיש לה בבית בת מכורה לאכילה אחרי שעברה אונס, בעל מכור לעבודה, והיא עצמה מתפרקת. ועם זאת, אדם הוא לא רק סך כל התמכרויותיו, הוא דברים רבים נוספים. נדבך זה חסר כאן. הנושא מעניין, אם כי מוגש בצורה מעט פלקטית. יחד עם זאת, ההצגה שמה זרקור על נושא חשוב ומהותי, ובוחנת מנגנונים שונים שמובילים להתמכרות ולהתמודדות עמה.

בהצגה פאריד אל אטרש, של תיאטרון יפו, קיוויתי ללמוד משהו מעניין על חייו המרתקים של הזמר שכיכב בסרטים הערביים שהיו מבוקשים כל כך, האיש שגדל במשפחה דרוזית בסוריה ונע בעולם הערבי כנסיך. הוא היה הכוכב הבלתי מעורער של הסרטים המצריים שנצפו בשקיקות בכל העולם הערבי וגם כאן בישראל. קשה לומר שההצגה סיפקה למידה משמעותית, וגם פה כיכבה שטחיות מסוימת. השחקנית הטובה ביותר בהצגה היתה הדר דדון, ששיחקה את אחותו של פאריד, אסמהאן, שלצד יכולותיה המשחקיות גם הפליאה בריקוד.

מתוך "פריד אל אטרש". צילום: רדי רובינשטיין

מרכז ההצגה הוא, איך לא, הזמר של אל אטרש. לא פשוט להתחרות בזמר עם קול מיוחד כל כך. מהנה במיוחד העובדה, שההצגה, כמו התיאטרון שבו היא מופיעה, נשען על עבודה משותפת של יהודים וערבים. זרע קטן של דו שיח ופיתוח של תרבות משותפת. מעניין לציין שהזמר הוא דווקא יהודי, זיו יחזקאל, שמתמחה בשירי פאריד אל אטרש. אני הייתי רוצה לגלות יותר על חייו ואהבותיו של פאריד, ולאו דווקא לקבל מנה נוספת, גם אם טובה בפני עצמה, של שיריו.

התמכרות

תיאטרון הפרינג' של באר שבע

בימוי וכתיבה: יואב מיכאלי ועידן אבישר

משחק: שחר זכאי, אביחי כהן, אלעד כהן, אדווה מסיקה, רותם קשת/טל שלאכטמן.

עיצוב תפאורה: אבי שכוי

עיצוב תלבושות: רקפת לוי

עיצוב תאורה: אורי מורג

עיצוב פסקול ומוסיקה מקורית: שחר ימפולסקי

פאריד אל אטרש

תיאטרון יפו

כתיבה ובימוי: יגאל עזרתי  

טקסטים נוספים: עדי מור, ראודה סלימן

כתיבה ובימוי: יגאל עזרתי  

משחק ושירה: זיו יחזקאל, ראודה סלימאן, זיוואר בהלול, ג'ורג' אסקנדר, הדר דדון

יעוץ דרמטורגי: עדן אוליאל, עלמה גניהר  

עיצוב: אורי און

תלבושות: סנדרה סכראן

תאורה: זיו וולושין

צילום סטילס: רדי רובינשטיין

כוראוגרפיה: הדר דדון ונאוה אהרוני

ניהול הצגה: זכריני חצור

עריכת וידאו: עאדל אמסיס  

יעוץ אמנותי: גבי אלדור

יעוץ ומיתוג: אלי גרינפלד

בין שריטה לזיכרון

על ההצגה "הקהל מתבקש לעמוד"

פסטיבל עכו לתיאטרון אחר – 2020

מאת: אירית ראב

בזמן האחרון, ניכרת מגמה של יצירות אינטר-טקסטואליות על מאחורי הקלעים של הבמה. כמו למשל "חזרות", פרי גאונותם של נועה קולר וארז דריגס, שעולה בערוץ "כאן" ומציגה באופן מעולה ומדויק כל כך את מאחורי הקלעים של מערכת היחסים בין במאי למחזאית, על הבמה ובחיים האמיתיים. עכשיו, גם יצירתו החדשה של עידו קולטון, "הקהל מתבקש לעמוד", שעולה במסגרת פסטיבל עכו המקוון, הצטרפה למגמה אבל בוחנת את הנושא מנקודת מבט מעט אחרת – הפקת טקס זיכרון לחללי מערכות ישראל.

מעצם היותם של טקסי הזיכרון חלק כל כך אינטגראלי מהחברה והתרבות הישראלית, היה זה רק צפוי שהם יזכו להתייחסות תיאטרלית. ועם זאת, מעטות הן היצירות שעוסקות בנושא, ונדירות הן היצירות שבוחנות את הזיכרון וטקסו בצורה כל כך ישירה ובועטת, כמו ההצגה הזו.

אין ספק, מדובר ביצירה בועטת במיוחד, שפוגעת ישר במקום הכי רגיש בבטן, אבל גורמת לצופים לנוע בחוסר נוחות על הכיסא, יהא אשר יהא, ובמקביל לרצות להמשיך ולראות עוד ועוד. למה? מארבע סיבות עיקריות. ראשית, הדמויות על הבמה, בצדדיה ומאחוריה, מעוצבות באופן נפלא, מכמיר ומעורר הזדהות. במאי הטקסים המהולל שהגיע לבית הספר העכואי, המגולם על ידי קולטון, הוא הקצנה מטורפת ומעולה של כל במאי טקסים שהוא, בצירוף מגוון שריטות המאפיינות את במאי התיאטרון הממוצע, ועם זאת קולטון מצליח לגלם אותו בצורה מאוד עמוקה ורב-גונית.

מתוך "הקהל מתבקש לעמוד". צילום: יוסי צבקר

שאיפתו הגדולה ביותר היא להציג את עקדת יצחק על במת ברודווי, אבל בינתיים הוא מסתפק בחבורת תיכוניסטים ממגמת תיאטרון ושירה, שמבקשים להוכיח על הבמה את מלוא יכולותיהם. למרות שהוא שרוט ומכעיס, ניתן מאוד בקלות להזדהות עם הייאוש האמנותי של הבמאי, בייחוד אם אתם מגיעים מעולם התיאטרון ו/או הטקסים. ארבעת התיכוניסטים, המגולמים על ידי בר אקרמן, אלינור וייל, אסף זלמנוביץ', אריק רינט ויאור יעקב, הפגינו יכולות משחק ושירה מרשימות ומדויקות. כל אחד מהם עוצב בהתאם לקווים המאפיינים את התיכוניסטים של ימינו, עם הסטורי והאייפון, וגם הם הצליחו להרגיז ולהצחיק, ולעורר הזדהות בין קנאה וכעס על סולו שנגנב לבין התשוקה והמחויבות לבטא את הרגש בכל תנועה ותנועה. לצדם, על הבמה ומאחורי הקלעים, היתה גם ניצה המחנכת והרכזת, שעד כה היתה אחראית על טקס הזיכרון, אבל השנה נאלצה לתת לאריק הבמאי את המושכות. עירית בנדק, המגלמת את ניצה, ממחישה היטב את התסכול וכפיות הטובה שכרוכים במשימת ההוראה, לצד האהבה העצומה למקצוע ולתלמידים.

שנית, מעצם היותו טקס שמבוים על ידי אריק יעקובסון הבלתי נלאה, הוא משובץ אינספור העמדות גרנדיוזיות ועיבודים חדשניים לשירי הזיכרון המסורתיים. לכל שיר יש העמדה משלו, דבר המתבטא בעיצוב תנועה מרשים ומזעזע, במובן הטוב של המילה. כך, למשל, "תשמור על העולם ילד" הופך לסצינה המשלבת בין ריקוד למשחק במהלכה הילד המשחק בבובות לובש מדים והולך לצבא, בזמן שברקע המקהלה קורעת דובונים לגזרים. מצד אחד, זו סצינה מחרידה שמקבלת צבעים אחרים בקונסטלציה בה היא מוצגת, ומצד שני, היא מעוצבת כל כך יפה, שאין ברירה אלא להמשיך ולצפות בה.

צילום: יוסי צבקר

לצד המשחק והתנועה, יש לציין לטובה גם את המחזה, שנכתב על ידי עדינה חיימיס. מעצם נושאה של יצירה שעוסקת בטקס יום הזיכרון, היא שזורה משפטים קשים אך נפלאים שנכנסים עמוק עמוק לחדרי הלב, לצד העלאת נושאים מורכבים, כמו מהות השלום בימים הציניים של היום, מגמת הפיכת טקסי הזיכרון להפקות מרהיבות אך חסרות נשמה, התמודדות עם בגידה לצד עבודת צוות וחברות, והאמת של אם שכולה אחת שמבקשת להטיח על הבמה את החיים עצמם. האם, המגולמת על ידי אסתי זקהיים המצוינת, מטיחה בקהל ובמשתתפי הטקס את האמת המרה שכולם יודעים אבל לא רוצים או מסוגלים להתמודד איתה. כל הנושאים הקשים הללו, עטופים באלמנטים סאטיריים-קומיים, כמו צרחות הבמאי, מבטי נזיפה של הרכזת ותנועות קטנות גדולות הממחישות היטב מה שקורה בין המשתתפים בטקס.

אלמנט רביעי, חשוב בפני עצמו, הוא הצילום. בשל המצב הנוכחי, הפסטיבל לא יכול להתקיים במתכונתו המקורית. בכדי להתמודד עם ההגבלות, היצירות עברו למדיום המצולם, דבר שדווקא העצים את היצירה. כך, דמותו הבלתי נראית של הצלם הפכה לחלק חשוב ביצירה, מאחר שהוא אפשר לקהל לזכות בהצצה בלעדית למתרחש מאחורי הקלעים של טקס הזיכרון, על התככים והשירים שבו. הפיכת היצירה למעין סרט דוקומנטרי, המשולב בראיונות עם המשתתפים, הבמאי והרכזת, אפשרה להעניק ערך מוסף לתכנים המוצגים, וגרמה לצופים לחוש כמציצים נוכחים-נפקדים ביצירה. בשורה התחתונה, מדובר בהצגה מעולה, למרות שהיא לא פשוטה לעיכול, היא מפעימה ומרגשת, ומציגה את האמת בפנים. או בקיצור, יצירת חובה.

הקהל מתבקש לעמוד

מחזאית: עדינה חיימיס

שותף לכתיבה: עידו קולטון

בימוי ועיצוב תנועה: עידו קולטון

שחקנים: בר אקרמן, עירית בנדק, אלינור וייל, אסף זלמנוביץ', אסתי זקהיים, עידו קולטון, אריק רינט, יאור יעקב

עיצוב במה ותלבושות: רועי עקהב

ניהול מוסיקלי: יאור יעקב

עיצוב תאורה: קרן גרנק

מפיק ועוזר במאי: ניר קומם

בימוי והפקת צילום: רדי רובינשטיין

צילום: רני אבידן

הקלטת סאונד ומיקס: אלון ברקוביץ'

ע. הפקה: שוהם גלאס

לאתר הפסטיבל – הקליקו על הלינק

על זהות וזהויות

על ההצגה "אלאי-ים"

פסטיבל עכו לתיאטרון אחר – 2020

מאת: אביבה רוזן

האם זוהי הצגה או סרט? נראה שהקורונה שהפכה את ההצגה "אלאי-ים" לסרט עשתה לה רק טוב. מה שמתחיל בהצגת הדמויות בסרטונים שמהללים אותן, מתפתח במהירות לשורה של קונפליקטים אוהבים בין חברים טובים. חברים שהם גברים צעירים, מודעים לעצמם, מזרחיים, עכואים, שמבלים יחד, מקשקשים על שטויות, ובאותה נשימה על הנושאים המהותיים ביותר. קונפליקטים על זהות מזרחית שמתבטאת בהנחייה לשבת ישיבה מזרחית. האם האמירה 'ישיבה מזרחית' היא אמירה גזענית? החברים מתעסקים בזה בקבוצת הווטסאפ שלהם בלהט רב.

מתוך החברות והקבוצתיות עולה במהירות גם ההתעסקות עם העצמי והאני הפרטי. תוך כך, עולה ומתבלט הכוכב האמיתי של הקבוצה, האמן שלא ברור מה המעגל אליו הוא שייך. בתוך קבוצת האמנים, הוא בולט כמזרחי שמצטייר כפסע מעבריין, ובשכונה, בין יתר העכואים, הוא נתפס כאמן ושונה. נפש האמן מתייסרת בין הזהויות השונות, דבר שמתבטא היטב בצילום, שמעניק נופך חשוב מאוד בהתחבטות הזאת. צילומי תקריב מול צילומים שבהם רואים אותו מאחור, ומגבוה מאוד, עד שהוא וחבריו הופכים לנקודות על החוף. הים גם הוא תופס מקום מרכזי בזהותו, אל בחר (הים, בערבית). הים האינסופי, המרגיע, הסוער, הכחול. הלבן. מקום מרכזי, המים שוטפים הכל, שוטפים מחשבות, מנקים. מאפשרים.

מתוך "אלאי ים". צילום: עידו כהן

והמסקנה הסופית? האמן אומר: ככל שניסיתי להיות יותר אני עצמי, נעשיתי אחר, או זר (לעצמי ולאחרים כנראה)  וככל שנעשיתי דומה לאחרים ואפשרתי לעצמי להזדהות איתם ולאפשר לעצמי זהויות רבות ומגוונות, כך נעשיתי יותר אני ושלם עם עצמי. היצירה מסתיימת באמירה פילוסופית מתמשכת ומגרה בנו את המחשבה על אותו אמן, על חייו, על מה שהוא עובר ועבר, וכמובן, על עצמנו, עד כמה האמירה הזאת נכונה גם לנו, ולכל אדם בעצם.

בדרך מרתקת, מאוד ויזואלית, בחלקה מאוד אסתטית ומעוצבת ובחלקה אנטי-אסתטית ומאוד לא מעוצבת, אנחנו מלווים את גיבורינו בדרכו. כאחד מהחבר'ה ובעצם לא אחד מהם, במחשבות על שיטות שונות להתחבר לעצמנו, ולהזדהות עם אדם ששונה מאוד מאתנו אך הוא בעצם כל אחד מאתנו.

בכל סוג של מולטימדיה, הצגה מוסרטת או סרט תיאטרלי, יש פה מסרים חזקים שעוברים היטב, כמו גם משחק שמעורר מחשבה והזדהות. אשמח לראות את היצירה יום אחד על הבמה ולראות את הסרט, שעובר מצוין בפני עצמו, מתרגם את עצמו חזרה להצגה.

אלאי-ים

יצירה, כתיבה ובימוי: אלעד משה

מבצעים: איתמר שלמה כהן, יוסף משיח, אלעד משה

מוסיקה מקורית, עיצוב סאונד ומיקס: איתמר שלמה כהן

עיצוב במה ועיבוד ממוחשב: יוסף משיח

צילום, עריכה, dop: עידו כהן

עוזר צלם: גיא כהן

הפקה וליווי: הודי בן עמי

גרפיקה: רון רוברטו לוי

דרמטורגיה וליווי אמנותי: ג'ייסון דנינו הולט

לאתר הפסטיבל – הקליקו על הלינק

על חולמים וחלומות

על ההצגה "פינטה"

פסטיבל עכו לתיאטרון אחר – 2020

מאת אביבה רוזן

כל שנה אני נוסעת לעכו כדי לחזות בכמה מהצגות הפסטיבל. הנסיעה כרוכה בהתרגשות. עכו מאוד חביבה עלי. כך גם הפסטיבל. במשך השנים ראיתי שם כמה הצגות מרשימות ומעניינות מאוד. גם מיקום ההצגות האלטרנטיביות באולמות האבירים שהם קצת אנטי-תיזה לתיאטרון אלטרנטיבי ואולטרה מודרני בעתיקותם, אך משאילים נופך נוסף להצגות. מוזר ומעניין לראות את ההצגות באינטרנט, כשאני מקרינה את ההצגה על מסך של 65 אינטש ועדיין מרגישה את החוסר הגדול שבישיבה באחד מאולמות האבירים. ועכשיו להצגה. פינטה.

ב-1492 קרו דברים רבים. בהיסטוריה היהודית, היא ידועה כשנה של גירוש ספרד. גירוש ששינה את פניו של העולם היהודי. באותה שנה התרחש גם האירוע שהעביר אותנו מימי הביניים לרנסנס – גילוי אמריקה על ידי קולומבוס.

השנה, עדיין 2020, שנת מגיפה, גם היא, כך נרמז לנו, שנה של שינוי. או לפחות שנה בתוך תהליך של שינוי, של חלום על שינוי. כפי שקולומבוס חלם את הודו (וגילה את אמריקה) כך איילון מאסק חולם את החלל. מאסק, אחד מעשירי העולם, הקים חברות פורצות דרך על פני האדמה, כמו פייפל וטסלה. עכשיו נותר לו ליצור קפיצת מדרגה בעולם, עם עוד חברה שהקים, ספייסאקס כבר בתחילת המילניום. בחברה הזאת, כך מודגש בהצגה שלפנינו, מחפשים דרך להעביר את האנושות מכדור הארץ שהשמש שלו עומדת לשרוף אותו בעוד כמה מאות מיליוני שנים לכוכבים חלופיים. למאסק בוער למצוא אותם כבר עכשיו.

יש אנשים שפורצים דרך ומשאירים את חותמם לעד על האנושות. כך היה כריסטופר קולומבוס, שלא היו לו יומרות להציל את העולם. ויש את אלה שרוצים להשאיר את חותמם על העולם על ידי פריצת דרך. כזה הוא איילון מאסק.

מתוך ההצגה "פינטה". צילום: יוסי צבקר

וכך, אנחנו מתנדנדים בהצגה בין 1492 לבין 2020, בין קולומבוס למאסק, בין אוניותיו של קולומבוס לבין מעברות החלל של מאסק, בין החלומות של האחד לבין החלומות של השני, עוברים כמה מאות בקפיצות מפה לשם, מעולם לעולם, מאמונות ותפיסות שנעוצות בדת לאמונות שנעוצות במדע, קפיצות שמראות לנו שהשוני בעצם אינו רב כל כך.

דימויי החלל מעוצבים כך שהם נותנים תחושה שאנחנו מציצים לתוך עולם של מדע בדיוני. אמירות מדעיות צונחות על אוזננו כך, שהן גורמות לנו לספקות במדע. העבודה על תנועה, ההקפדה על פרטי ההבעות, מיקוד הצילום בתנועות מסוימות ולא אחרות, בחירות הבמאית רוני טוביאס גדעון להעביר אותנו מעולם לעולם דרך לבוש וקודים התנהגותיים, מביאים לתזזיתיות מסוימת. צריך ריכוז רב כדי להבין באיזה עולם נמצאים ומהו הקשר בין שני העולמות, בין קולומבוס למאסק, בין הימים והיבשות לחלל, בין אז לעכשיו.

פינטה

יוצרת ובמאית: רוני טוביאס גדעון

שחקנים: סביון, נעם ברמט, שירי לוטן, גיא זיידמן, מיכאל שומרון.

מעצבת תלבושות ותפאורה: אני אטדגי ילין

מעצב תאורה: יאיר סגל

מוסיקה: יובל שנהר

עוזרת במאי, מפיקה ומנהלת הצגה: טל גרוץ

תרגום: גיא זיידמן

עריכה לשונית והדרכת טקסט: שירי לוטן

לאתר הפסטיבל – הקליקו על הלינק