Lost in space

על המחזמר "לזרוס"

מאת אירית ראב

נתחיל בסוף. לאחר שההצגה הסתיימה, הבמה התרוקנה והצופים יצאו מהאולם, שמעתי אישה אחת שואלת צופה צעירה אחרת: "נו, הבנת על מה היתה ההצגה?", הצעירה השיבה לה: "כן, בערך, זה היה על איש אחד שעומד למות, והוא הוזה כל מיני אנשים ואיזו בחורה שמגיעה לעזור לו, ואז הוא מת. וכל זה מלווה בשירים של דיוויד בואי". לכך, האישה ענתה: "כן, זה בערך מה שגם אנחנו הבנו".

זו, בערך, נקודת המוצא של כל צופה שמגיע ל"לזרוס" ולא מכיר את אמנותו של דיוויד בואי. גם אלו שמזמזמים את הלהיטים הגדולים שלו, לא באמת מכירים את כל המנעד והמגוון של האמן המופלא הזה, וזה בסדר גמור, הוא לא כוס התה שלהם, יש להם את הזמר/ת האהוב/ה ביותר שלהם. כמו שאחד אוהב ומעריץ את ביונסה או קווין, ויודע בעל פה את המילים של שיריהם, כך אחרים אוהבים את דיוויד בואי. האהבה היא אותה אהבה, האמן הוא אחר.

לכן, כשצופים שאמנותו של בואי מהווה בתור הפסקול של חייהם, מגיעים לראות הפקות שונות של היצירה "לזרוס", יצירתו הדרמטית האחרונה, הם יכולים להבין למה התכוון המשורר וצופים במתרחש על הבמה ביראת קודש. לא בכדי, חלק הארי מבין צופי ההפקות השונות, החל בהפקת המקור שעלתה בדצמבר 2015 בניו יורק וכלה בהפקות שונות שרצות כיום בכל רחבי העולם, הם מעריצים של בואי. אבל, לצערי, אם צופים אלו יגיעו לראות את העיבוד הישראלי של "לזרוס", שעולה בימים אלו במרכז ענב לתרבות, הם עלולים לחוש חלחלה קלה, ואז כעס, ואז עצב. כך, גם אני חשתי.

את בואי גיליתי לראשונה כשהייתי בת 8.5. ג'ארת, שליט המבוך בגילומו, עזר לי לעבור תקופה די קשה בחיי, כבר אז, גם אם לא באופן מודע. לאחר כמה שנים בואי עזר בעוד אחת, ובאחרת. וככה, עד היום, השירים שלו, הדמויות שלו, התווים שיצר כיש מאין, חוצבים את מסלולם על לבי ונשמתי. עבור מעריצי בואי רבים, האמנות שלו היא לא רק מוסיקה גאונית המלחימה צלילים ואותיות, היא גם החוויה שלנו, היא הכאב שחווינו, השיעורים המלוכלכים של הלב, הגאות והשפל שעיצבו את החיים שלנו.

בגלל זה, כשמעריצים מושבעים של בואי מגיעים לצפות בעיבודים השונים של "לזרוס", אין להם אפשרות אלא לבחון את היצירות דרך נקודת המבט הזו. כשמכירים את הרפרטואר האמנותי שלו, יודעים ומבינים לחלוטין מדוע הוא בחר, וזו היתה בחירה מודעת לחלוטין, שיצירתו האחרונה תתבסס על הספר "The Man Who Fell to Earth", עליו התבסס הסרט הראשון בו בואי שיחק על המסך הגדול, מבינים את הקווים המשיקים בין סיפור חייו של תומאס ניוטון, החייזר שנפל אל כדור הארץ ונאלץ להזות ולכאוב בימיו האחרונים את האהבות והפעולות שלא הספיק לממש, לבין בואי עצמו, שנאלץ להשלים בימיו האחרונים עם העובדה שלא יוכל להשחיל צלילים ותווים חדשים למחרוזת המוסיקלית של חייו וחיינו, להשלים עם העובדה שזמנו הולך ואוזל.

עלילת המחזה, שנכתב על ידי אנדה וולש, מתארת כאמור את דמותו של ניוטון, חייזר בדימוס ועשיר אקסצנטרי הנמצא על ערש דווי, ונאלץ להתמודד בשנית עם האהבה שהותיר מאחור,  לעזור לבחורה שנותרה בלימבו בין החיים למוות, ומבקשת לעזור לו לחזור אל הכוכב ממנו הגיע, ובין לבין, להתעמת עם שדים ומלאכים שבאו לסייע לו במסע אל האור הלבן. ביצירה המקורית של "לזרוס", טביעת האצבע של בואי התבטאה בכל תו ופרט על הבמה, החל במוסיקה ובשירים וכלה בבגדי הדמויות או במתאר הטיל שאמור להביא את ניוטון הביתה, אשר הוקרן על המסך בעומק הבמה, והזכיר, באופן בלתי מקרי בכלל את הפרוצדורות שבואי וודאי נאלץ לעשות כאשר נלחם בסרטן שקינן בגופו.

חדי הבחנה יכולים לשים לב לפריטים שונים על הבמה, כגון אוסף התקליטים של בואי בדירתה של אלי הסייעת, שנשכרה על ידי ניוטון בכדי לעזור לו במחלתו, המהווים כמעין מחווה של בואי אל מעריציו, כאילו ידע בדיוק מוחלט איך המוסיקה שלו משפיעה עליהם ותלווה אותם גם אחרי לכתו.

השירים השונים שהופיעו ביצירה לא נבחרו באופן רנדומלי, הם לא נועדו להיות מעין "The best of David Bowie". כל אחד מהם נבחר בקפידה. המילים שלהם מהותיות בדיוק כמו כל רפליקה אחרת על הבמה. השילוב בין השירים לבין המחזה חיוני להבנת היצירה כולה. הבעיה היא שב"לזרוס" הישראלי, בבימוי אבישי בן גל ויפית אטיאס, יש פער עצום בין השירים לבין המחזה, וניכר כאילו שהעלילה נועדה להיות מעין פלסטר לשירים של בואי, ללא פשר וקשר. חוסר הפשר הזה הוביל למצב שבו המילים של וולש ובואי הלכו לאיבוד בעיבוד. זו בדיוק הסיבה שאותה צופה צעירה, וצופות אחרות, לא הבינו כל כך על מה ההצגה שכרגע ראו.

לזרוס2 - ז'ראר אלון

"לזרוס" | צילום: ז'ראר אלון

 

ובכל זאת, אם נשים את השירים של בואי בצד לרגע, על אף משקלם הכבד, ונבחן את היצירה התיאטרלית בפני עצמה – ניכר כי כל החלקים האמנותיים של "לזרוס" הישראלי היו מאוד יפים בפני עצמם, חלקם מעולים, אבל השילוב ביניהם יצר כאוס אמנותי אחד גדול.

המשחק, למשל. ניוטון מגולם על ידי אדם. זוהי בחירה ליהוקית מאוד מעניינת, בייחוד לאור הביוגרפיה האמיתית של האמן ובחינת הזיקה המרתקת בינה לבין הביוגרפיה של הדמות אותה הוא מגלם על הבמה. אדם הוא שחקן לא רע וזמר מצוין, והיו רגעים רבים שלבי נכמר למראה חוסר האונים והייסורים שניוטון שלו הביע בגין ההזיות והשדים שראה מול עיניו, בגין הכאב הפיזי והנפשי שהוא חש, הדברים שכבר לא יוכל לשנות, גם אם לעיתים מחוות הייסורים היו רבות מדי.

אבל, עצם כך שחלק הארי מההצגה ניוטון נותר במיטתו, שחוברה למעין מתקן נייד שגרם לה להיות אנכית, היווה בחירה תיאטרלית תמוהה. אני יכולה להבין את ההומאז' היפה לקליפ של "לזרוס" של בואי, אבל למה למשוך את זה לאורך כל היצירה? היה יכול להיות מרתק לראות את ניוטון של אדם מתמודד עם שדיו ואהבותיו מחוץ לגבולות המיטה, אבל ניכר שהבמאים לא רצו בכך. אני תוהה מדוע.

דיאנה גולבי, המגלמת את אלי, הפגינה יכולות ווקאליות מרשימות אבל הדמות בוצעה באופן לוקה בחסר. בדומה, זוהר בדש, שמגלם את וולנטיין, הוכיח קול ומשחק טובים, אבל לא הצליח להכניס חיים חדשים לדמותו והיא היתה מעט פלקטית. יתר השחקנים הציגו מנעד מעניין של דמויות, והרשימו בתנועה ושירה, אבל הם לא הצליחו להעניק צבעים עזים יותר ליצירה כולה.

לזרוס3 - ז'ראר אלון

צילום: ז'ראר אלון

הוידאו ארט, שנוצר על ידי ז'ראר אלון וקרן אלון, היה בהחלט מפעים ומעניין בפני עצמו, וחשף גוונים חדשים של הדמויות הראשיות, אבל עצם הבחירה להקרין אותו על עומק הבמה כולה, כשהצופים לא כל כך רחוקים ממנה, יצר מצב שהם לא יכולים לראות או להכיל את כל מה שמוקרן. נוסיף לכך את התפאורה הגראנג'ית היפיפייה, שעוצבה על ידי במבי פרידמן, מקלטי הטלוויזיה שפוזרו על הבמה והקרינו אי-אילו סרטונים, במה מתרוממת עליה ניצב וולנטיין בכדי להגיע לכנפיו המאוירות, וחוסר אחידות בשפה המשחקית, לפיה צוואר משוסף באופן סמלי מחד, ונערה נדקרת ומדממת דם מלאכותי מאידך.

כל האלמנטים הללו הובילו לכאוס אמנותי, שמתחזק בשל קרבת הצופים לבמה, שישבו על כיסאות בלתי ניתנים לישיבה, בייחוד לאנשים עם כאבי רגליים כרוניים כמוני. התלבושות, שעוצבו על ידי אלה קולסניק, נהדרות והולמות את הז'אנר, אבל הן הביעו שפה אמנותית שלא עולה בקנה אחד עם היצירה כולה.

לזרוס - ז'ראר אלון 4

צילום: ז'ראר אלון

המוסיקה של בואי והמחזה של אנדה וולש הנם טורדניים, אניגמטיים, מופלאים, מוזרים, וורסטיליים ומכמירים. אולם, בפועל, העיבוד הישראלי של "לזרוס" הפך את היצירה למתקתקה ועשירה בדימויים חזותיים, ולא למופלאה וכואבת, כמו שהיא אמורה להיות. לצד זאת, על אף העובדה ששילוב החלקים יחדיו יצרו אנדרלמוסיה אמנותית, בפני עצמם הם היו טובים, חלקם אפילו מעולים, ואת זה יש לשבח.

"לזרוס"

מרכז ענב לתרבות

מאת דיוויד בואי ואנדה וולש

תרגום: דניאל אפרת

בימוי: אבישי בן גל

במאית שותפה: ימית אטיאס

משתתפים: אדם, דיאנה גולבי, תאי, זוהר בדש, דוד לביא, עמית זיתון, רותם כץ, עופרי לסקי, אנטון מקלנקו, אדוה סבג וזיו פלג.

מפיק בפועל: תומר כהן

ניהול מוסיקלי: אריאל קשת וגיא פרטי

נגנים: גל גולני/אריאל קשת, יוני גבורה, גיא פרטי, אילן צמיר ונועם שחם.

כוריאוגרפיה: תות מולאור

וידאו ארט: ז'ראר אלון וקרן אלון

עיצוב תלבושות: אלה קולסניק

עיצוב תפאורה: במבי פרידמן

עיצוב תאורה: ליאור מיטל

ניהול הצגה: הלה פניני

מועדים נוספים:

ההצגה רצה מדי יום עד ל20/7/19.

לשעות ופרטים נוספים – הקליקו על הלינק

פריים שבפריים

על ההצגה "מרג'ורי פריים"

מאת: אביבה רוזן

הרעיון גאוני, תודו. אני לא הייתי מתנגדת שיחזירו לי את יקירי שהלכו לעולמם, או לפחות גרסה משודרגת שלהם, שתגיע בכל פעם שאני זקוקה להם. אלה הפריימים, (Primes), מעין רובוטים אולטרה-מתוחכמים שלומדים ממך על האדם היקר לך, מי היה, איך היה ומה היה חשוב לו. הרובוטים מתוכנתים להיות יותר אמפתיים ונעימים מבני האדם, אינם נתונים למצבי רוח ולבעיות רגשיות משלהם, הם מכילים והרבה יותר אנושיים מיוצריהם. מפתה, תודו. אין חסרונות של ממש לפריימים האלה, ואפשר להזמין אותם בכל גיל שרוצים. אני כבר מזמינה את אמי שלי, עם כל האהבה והאכפתיות, מינוס הביקורתיות והשתלטנות. אחח, מה אכפת לי שתהיה רובוטית. העיקר שתהיה, שתחבק, שתאיר רגעים קשים באהבה.

למרגו'רי (מרים זוהר בעוד תפקיד גדול שלה), קשישה בת 85 שחיה בגפה, יש אחד כזה, בדמות וולטר בעלה כשהיה בן 30. הוא תומך וסימפטי הרבה יותר מבתה טס (אודיה קורן, גם היא במשחק מצוין) וכנראה גם הרבה יותר מכפי שהיה וולטר האמיתי בחייו. טס מתווכחת, מעליבה, נוזפת ובכלל לא נעימה במיוחד כלפי אמה הקשישה, לעומת בעלה שהוא נחמד הרבה יותר. כשמרג'ורי הולכת לעולמה, טס מזמינה פריים בדמותה, וכך גם כשטס הולכת לעולמה, בעלה מזמין פריים בדמותה, וכן הלאה.

הפריימים הם יצורים מכילים, אכפתיים, אוהבים. הם יכולים להיות כאלה בעיקר כיוון שאין להם אגו. אין להם צרכים רגשיים או אחרים שמעוותים את יחסם לאחרים. כמה טוב היה אילו יכולנו אנו ללמוד מהפריימים איך לשים את בעיותינו הרגשיות בצד כדי לעשות את האחרים המשמעותיים בחיינו הרבה יותר מאושרים.

מרגורי פריים - אור דנון 2.png

מרג'ורי פריים | צילום: אור דנון

בפינאלה, בסוף ההצגה יושבים להם שלושת הפריימים ומנהלים שיחה מרתקת על חייהם של האנשים אותם הם מחקים. שיחה שאותם שלושה אנשים לא היו יכולים לקיים מעולם, כי היא מלאת קבלה וסקרנות. אותם שלושה אנשים שהם מחקים היו משתלחים זה בזה, מבקרים ומוציאים אחד את השני מדעתו.

ההצגה מתרחשת באמצע המאה ה-21 והלאה וזה בהחלט אפשרי טכנולוגית, אבל השאלה היא האם זה מצב רצוי או בלתי רצוי? טס לא אוהבת את הפריים של אביה ומבקשת לסלק אותו בכל פעם שהיא נכנסת. האם היא לא אוהבת אותו בגלל שהוא רובוט או בגלל שהוא אמור להיות אביה הצעיר? כנראה שהאחרון הוא נכון, מאחר שגם היא מצאה לנכון להזמין לעצמה פריים של אמה. האם הפריימית עושה לה תיקון למערכת היחסים שלה עם אמה המקורית. כך, בדבריה של טס: "את מעולם לא קראת לי בתי המתוקה כשהיית בחיים". מקום להזיל דמעה.

יש פה שאלות של אתיקה ומוסריות בשפע, שאלות של קידמה טכנולוגית וחברתית, ובאילו מחירים, מה העלויות והרווחים מכל אלה. לי התשובה קלה: כיוון שהעולם ממשיך להתקדם בכל מקרה, ונקווה שימשיך כך ולא ייחרב בדרך, אני בוחרת בפריימים הנחמדים והנעימים, גם אם ימשיכו לחיות אחרי. ההצגה מלמדת אותנו שגם בעידן שלנו, יכול להיות אחרת. גם בעידן שלנו, ללא הפריימים, אנחנו יכולים ללמוד להתייחס זה לזה קצת אחרת ולהיות הרבה יותר מאושרים.

על אף השאלות הכבדות והרות הגורל, ההצגה מצחיקה ומהנה, אודיה קורן מצוינת ומרים זוהר מרגשת ומכמירה.

"מרג'ורי פריים"

תיאטרון הקאמרי

מאת: ג'ורדן הריסון

תרגום ובימוי: צביקי לוין

משתתפים: מרים זוהר, אודיה קורן, אוהד שחר ואבישי מרידור

עיצוב תפאורה ותלבושות: זוהר אלמליח

עיצוב תאורה: ליאור מיטל

עריכה מוסיקלית: צביקי לוין

מועדים נוספים:

1-2/7/19 | 21:00

לדף ההצגה באתר תיאטרון הקאמרי – הקליקו על הלינק

רומיאו הוא לא

על ההצגה "רומיאו ואמא"

מאת: אביבה רוזן

הצגה זו נעה על שני צירים. הציר האחד, קומי-אירוני-גרוטסקי, הוא ציר תוכנית הריאליטי בה מנסים לבחור את הרומיאו שיככב בהצגה יוקרתית בעיירת פיתוח בשם המשלה "תקוות". הציר השני, הטרגי, הוא ציר האם, אמו של בחור מוכשר שמתמודד באותה תכנית ריאליטי לבקשתה. האם, חד הורית שמנסה לגדל את ילדיה בתנאים של עוני ומחסור לאורם של ערכים ושאיפות, מתמודדת עם סרטן סופני.

הציר הקומי נכשל בעיני כישלון חרוץ מבחינות רבות. יש פה ניסיון להציג את אנשי עיירות הפיתוח אשר שואפים להתקדם ולממש את יכולותיהם דרך תוכניות ריאליטי. אנשי העיירה תקוות מוצגים פה בצורה נלעגת, הם אנשים טובים וחמים אבל לא חכמים גדולים. גם העלילה בציר זה לא משהו. הגיבור שלנו, הבן המסור, עוזב את בית הספר במגמת תיאטרון כדי לסייע בפרנסת המשפחה, אבל כשהוא מתמודד בתוכנית הריאליטי המגוחכת עם השופטים הגרוטסקיים, הוא מתגלה ככוכב ענק. למרות שהוא זוכה בתפקיד הנחשק במיוחד עבור אמו חולת הסרטן, הוא מאבד אותו, פעמיים, לטובת 'טלנט'. בפעם הראשונה זה נחוץ לעלילה. בפעם השנייה, לא בטוח. חלק מנפתולי העלילה הקומית הם מסורבלים ולא נחוצים בהכרח.

הציר הטרגי, לעומת זאת, הוא אופרה אחרת לגמרי. הוא הציר מרגש ומטלטל. הוא עוצמתי, ועוד יותר כך בזכות משחקה הנפלא של שרה פון שוורצה. האישה שיוצאת למסע הקשה בחייה עם שכנוע פנימי שהיא תצליח ותבריא, אך מצבה הולך ומתדרדר, והיא מתמודדת עם הורות, זוגיות, קבלת תמיכה ושאיפותיה עבור עצמה ועבור ילדיה. לאחר שבן זוגה עוזב אותה כשהיא מבשרת ביום הולדתה שהסרטן שלה חזר, קרן האור היחידה שלה הוא בנה, שעומד לגלם את תפקידו של רומיאו לפי מיטב ידיעתה, היא לא יודעת שבנה איבד את התפקיד מיד לאחר שזכה בו והבן וכל מי שסביבו מייצרים עבורה מציאות שווא, כדי שתוכל להמשיך לשמוח בדבר היחיד שמביא לה נחמה בעת הזאת. היא נאחזת בזה.

רומיאו ואמא - ז'ראר אלון.png

רומיאו ואמא | צילום: ז'ראר אלון

כל הלבטים, ההתמודדויות, הקשיים והתקוות שלאורך הדרך, יחד עם מערכת היחסים בינה לבין האחות התומכת והתנהלותה במערכות היחסים הנוספות שלה, הן בעיני לב ההצגה. שרה פון שוורצה וענת מגן שבו, שמשחקת את אחותה הצעירה שמחפשת בלהיטות חתן, אך נמצאת שם בלב ובנפש עבור אחותה, מצליחות להפגין את יכולתן הדרמטית לתמרן בין רגשות, קשיים ותקוות ולטלטל אותנו רגשית. כל מי שפגש סרטן מימיו באופן אישי או שתמך בחולה סרטן, לא יוכל להישאר אדיש.

המעבר החד בין שני הצירים הלא תואמים הללו, הקומי מחד והטרגי מאידך, מבחינת איכותם, מבחינת ההשתלשלות העלילתית ומבחינת יכולתם לגעת רגשית בצופה, לא עושה טוב להצגה. פחות בלבול בציר הקומי ויותר מיקוד בציר הטרגי היו מאפשרים לעשות את ההצגה מהודקת יותר.

בערך חצי שעה אחרי תחילת ההצגה יצא זוג זועם אחד. שאלתי אותם: 'כבר הולכים?' והם ענו: 'כן, כי זאת הצגה גרועה'. הם יצאו בדיוק אחרי 'תוכנית הריאליטי' שבאמת הפילה את המתח וההתלהבות שהיו באוויר בתחילת ההצגה. הייתה לי מין תחושה, שהיא התחילה טוב, המריאה, ואז נפלה פתאום ולאחר מכן התחילה להמריא שוב. הפרק הזה, של הנפילה, הוא לא נחוץ. זהו בדיוק המקום בו אנחנו חשים התייחסות מתנשאת אל תכניות הריאליטי ואנשי עיירות הפיתוח. כל החלק הזה הוא ארוך מדי ולעגני מדי.

בסופו של דבר ואחרי ככלות הכל, בזכות הציר הטרגי והמשחק המעולה של שרה פון שוורצה וענת מגן שבו, אני אהבתי. את הרוב.

רומיאו ואמא

תיאטרון הקאמרי

בהשראת הסרט "Le Grand Role"

מאת: גור קורן וגלעד קמחי

בימוי: גלעד קמחי

משתתפים: דולב אוחנה, אלעד אטרקצ'י, רועי אסף, אסנת בן יהודה, ניסו כאביה, שמחה ברבירו, ענת מגן שבו, מזל קטי מלכה/נאוה לוי, שרה פון שוורצה,  גור קורן,  דוד שאול, אדוה רודברג ויובל אור פורת. ילדות: אמילי מלישבה, ליה עמרם רוקח וקלואי מרואלי.

תפאורה: ערן עצמון

תלבושות: אורנה סמורגונסקי

מוסיקה: אמיר לקנר

תאורה: אבי יונה בואנו (במבי)

וידאו: יואב כהן

מועדים נוספים:

30/6/19 20:30 | 1-2/7/19 20:00

לדף ההצגה באתר תיאטרון הקאמרי – הקליקו על הלינק 

אגרוף עם מוסר

על ההצגה "Blasted"

מאת: תמר צפריר

הדבר הראשון שהייתי ממליצה לכם לעשות לפני בואכם לצפות בהצגה "Blasted" הוא לקרוא את המחזה, כהתחמשות נפשית. מדובר במחזה הביכורים של המחזאית הבריטית שרה קיין, שארבע שנים אחרי כתיבתו, בהיותה בת 28, תלתה את עצמה משרוכי נעליה. קיין כתבה את המחזה השערורייתי עוד בעודה סטודנטית, וזכתה לראותו עולה על הבמות לפני שנטלה את חייה בשרוכיה. המחזה הוא אלגוריה לחיים רוויי מלחמות, ומבקש להדגים לקהל את ההשפעות ההרסניות של חיים במלחמה, תוך שימוש בפרובוקציות קשות וחסרות תקדים בעולם התיאטרון. כעת הוא עולה בעיבוד לבכורה ישראלית בתיאטרון נוצר, בבימויו של אבי גיבסון בר אל.

גיבסון רב הפעלים נושא את דגל הבוטות בגאווה. דעותיו מתנוססות בגאון על התוכניה, כמעט תוקעות אצבע בעין. הוא מעוניין לנער את הקהל הישראלי מקהות החושים, מהשובע הבידורי, מחרושת התרבות. עליי להודות, אני הראשונה להסכים שהתיאטרון הרפרטוארי בארץ הוא עניין בידורי ומסחרי בלבד כיום, ויש להצר על כך. בהפקה של "Blasted" גיבסון מבקש להצטרף למחנה הנגדי שצבר כבר מספר הפקות פרובוקטיביות במשך השנים, עם עיבוד מטלטל, במהלך הצפייה בו רגעי הנחת ספורים. לא עולה בדעתה של ההצגה להחניף לקהל ולו לרגע.

בלסטד -אורי רובינשטיין

"Blasted" | צילום: אורי רובינשטיין

המחזה ממוקם במציאות סמי דיסטופית מלחמתית, בה אנו מכירים את קייט, איאן והחייל, ודוחס את כל זוועות העולם לתוך חדר בית מלון במיקום לא ידוע, שנפל מחוץ לזמן. העלילה משובצת שיאים דרמטיים קשים במיוחד, גם לקריאה. החל מגסויות ושפה גזענית, דרך הטרדה מינית ואונס שלא מבדיל בין מגדרים, וכלה בקניבליזם ותיאורי התעללות גרפיים במיוחד. בין לבין, אנו נחשפים גם לזוועות מלחמה כמו הפצצות מבנים אזרחיים, חרפת רעב ומוות של תינוקות.

אל חדר המלון מגיעים קייט ואיאן, טיב מערכת היחסים ביניהם לא ברור עד הסוף אם כי האופי הנצלני שלה די בולט. קייט היא המוחלשת, איאן הוא המחליש, ואז החייל מגיע והופך את הקערה על פיה. בסופו של דבר, הפגיעות של קייט הופכת לחוסן שלה והיא זו שמצליחה לשרוד הכי טוב במציאות הקשה שקיין יצרה לדמויות שלה. יעל מור מגלמת את קייט באומץ, באינטליגנציה ובעדינות. למוטי רוזנצווייג, המגלם את איאן, חסרה הרגישות של מור, אך הוא ניחן באומץ במשחקו באותה מידה וגם בעבודת גוף מעוררת התפעלות.

העיבוד הדרמטורגי משרת מסר נוסף של המחזה על זוועות המלחמה. קיין כתבה על מלחמה ספציפית מאוד, אך המחזה כתוב כך שיהיה ניתן להחיל אותו על כל מלחמה, גם מלחמות יומיום בין אישיות. אי אפשר שלא לחוש יראת כבוד לאומץ של גיבסון להשליך את המילים "לשחק" ו"כאילו" מהחלון. בסצינה בה מתרחשת הטרדה מינית "קום איל פו" אין לשחקנים שום עכבות והם מבצעים את המעשה עד הסוף. מעבר לשאלות על המסרים האנטי מלחמתיים של ההצגה, הקהל לא יכול שלא לשאול את עצמו היכן עובר הגבול בין מעשה זוועה אמיתי לבין משחק. הבימוי מזמין רפלקציה של הקהל לגבי עצמו, כצופה במעשה הטרדה מינית מהצד, מבלי לעשות כלום למניעתה. בהמשך, כשגם איאן נאנס, נוצר מרחב נוסף לחקירה של הקהל על נקמה בסגנון עין תחת עין- האם אנו מסופקים ממנה? או שמא מזועזעים ממנה?

בלסטד - אמנון חורש

"Blasted" | צילום: אמנון חורש

 

העיצוב האמנותי של ההצגה מפיק רושם ראשוני טוב ואנו רואים איך הוא מתפתח לאטו לאורך כל ההצגה, ממש עד הרפליקה האחרונה. כשחקניות ראשיות בהצגה, התפאורה של דינה קונסון והתאורה של נדב ברנע אחראיות לרוב רגעי הסיפוק של הצופים בין זעזוע לזעזוע. אנו רואים כיצד השניים משלבים כוחות כדי להמחיש במקוריות הפצצות אוויריות, או ליצור הזדהות עם הדמויות ברגעי הכאב שלהן, כמו גם להתגבר על האתגרים שקיין מציבה בכתיבתה. הבחירות המוזיקליות אה-לה "התפוז המכני", השמעת מוסיקה קלאסית ברגעי האלימות הקיצוניים, נתפסות כקלישאיות מעט בימינו, אם כי אולי גם הן נושאות מסר שמחכה לפענוח.

במהלך הצפייה בהצגה, כל מנגנוני ההגנה מוזעקים ועולות חומות. אצלי התעוררה תגובה צינית כמעטה הגנה כנגד האלימות המינית במחזה. אך בימים שלאחר הצפייה בהצגה, מתקלפות החומות ומפנות מקומן לחשבון נפש מרענן, חיטוט בנבכי הנפש ומסתרי המחזה, ונקודת מבט חדשה למציאות.

 

"Blasted"

תיאטרון נוצר מתארח בתאטרון הבית

מחזה: שרה קיין

עיבוד ובימוי: אבי גיבסון בר-אל

תרגום: לילך דקל-אבנרי

שחקנים יוצרים: יעל מור, יונתן מילר ומוטי רוזנצוייג

ליווי אמנותי: ערן בוהם

עיצוב תפאורה: דינה קונסון

תנועה וייצור: ערן לביא

עוזרת במאי ועיצוב תלבושות: רינת מוסקונה

ייעוץ אמנותי: אמיר אוריין- תיאטרון החדר

עיצוב תאורה ומוזיקה: נדב ברנע

דיבור ושפה: בהט קלצ'י

שפה גרפית: נעם לבקוביץ

מנהלי הצגה: דניאל כהן בוונסה ומאי הלר

 

מועדים נוספים:

1-2/7/19 | 21:00 | תיאטרון הבית

 

העולם, הגרסה החנונית

על ההצגה "אניהו"

מאת: אביבה רוזן

יכולתו של אתגר קרת לברוא ולנתץ עולמות איננה מוטלת בספק. יכולתו לספר סיפורים, לעיתים מוזרים, לעיתים בלתי מתקבלים על הדעת אפילו, סיפורים ששופכים אור שונה על האנושות והאנושיות, כבר זכתה לפרסים, כמו פרס ספיר שקיבל לאחרונה על ספרו האחרון, "תקלה בקצה הגלקסיה".

יכולות אלו, מקבלות ביטוי קומי ומרגש בהצגה "אניהו", המבוססת על הסיפור "השמנמן" של קרת. גיבור ההצגה "אניהו", שמו המשובש של אביהו, שמקורו הוא בסיס לפרודיה בפני עצמה, הוא מציל בבריכה בבית אבות וחנון באופן כללי. אניהו גיבורנו, או שמא האנטי גיבור שהוא בכל זאת שובה לב, מתאהב בנגנית גיטרה. הוא מתאהב בה כשהוא רואה אותה כצללית בחלון ביתה, משם היא נעלמת עם רדת הערב. הוא מגיע אליה הביתה כשהוא מעמיד פנים שהוא מעוניין ללמוד גיטרה. חנון, אבל בכל זאת איש תחבולות כשיש צורך בכך, כמו רבים מאיתנו.

אניהו - יוסי צבקר

צילום: יוסי צבקר

את סיפורו המשונה הוא מספר לנגן רחוב שהוא מכיר בשמו, איז'ו. אחרי כמה זמן, הוא מגלה לאיז'ו ולנו, שרעות, הנגנית היפה והעדינה הופכת מדי ערב למוריס, גבר גס רוח. יש סיבה לכך שהוא מספר את סיפורו לנגן הרחוב, שיכול לעזור לו לפתור את חידת המהפך הלילי של רעות.

מגוון דמויות גרוטסקיות נוספות מתגלות לנו במהלך ההצגה, ביניהן אמו של אניהו והרופא שמאוהב בה והרג בטעות את אביו, המאפיונר שמאיים לקטוף את אשכיהם של אניהו ומוריס, ועוד כמה דמויות מקסימות, המהוות את האתנחתא הקומית של ההצגה, שהיא קומית ממילא, אשר מגולמות על ידי שהם שיינר.

בתוכניה נכתב על המחזה: "סיפור אהבה רגיל, בחור תל אביבי רגיל מאוד […] מתאהב בנערה רגילה", אלא שאין בסיפור הזה שום דבר רגיל, הכל הפוך ומשונה, חוץ מהרגשות האנושיים שהם רגילים ומוכרים לכל אחד מאיתנו. ההתאהבות, המוכנות לקבל דברים שאין לנו דרך להתמודד איתם, והאובדן. אניהו עושה הכל כדי לשמר את אהבתו, עד כדי כך שהוא מוליך אותה היישר לאובדנה. אם נחשוב על כך, זה בעצם קורה פעמים רבות, גם אם בצורה אחרת.

אניהו2- יוסי צבקר

"אניהו" | צילום: יוסי צבקר

התפאורה תומכת בהפיכת העלילה הבלתי הגיונית להגיונית ו'רגילה', בתים-בתים, נורמליים לחלוטין, שמתרחשים בהם דברים בלתי נורמליים אשר מתנרמלים לנגד עינינו. ובינינו, כשמדברים על נורמלי, מהו נורמלי בעצם? האם יש מישהו בינינו שמרגיש שהוא חי חיים נורמליים, שלא מרגיש מדי פעם שהוא חי בגרוטסקה או פארסה? אתגר קרת לוקח את התחושות הללו לקיצוניות שממחישה לנו את החיים כפי שאנחנו חיים אותם, מכניסים את חיינו לתבניות בלתי הגיוניות ויוצקים בהם היגיון פנימי, מסתגלים לאיזורי נוחות לא נוחים, משכנעים את עצמנו שטוב לנו כשבעצם אנחנו אומללים, וצועדים בנחישות לעבר מטרות שהורסות את חיינו לבסוף. לעיתים גם במהלך הדרך.

הבמאית שירילי דשא הפכה את "אניהו" להצגה מתוקה, מצחיקה, גרוטסקית ונוגעת ללב. השחקנים עושים עבודה מצויינת בעיצוב תפקידים מגוחכים אך נוגעים. אלון דהן, אלי גורנשטיין והאחרים מכשפים אותנו לעקוב אחר סיפור פתלתל, שקשה להאמין בו, למשהו מתוק ומרתק.

"אניהו"

תיאטרון הקאמרי

על פי סיפור מאת אתגר קרת

מחזה: רוני סיני ואתגר קרת

בימוי: שירילי דשא

משחק: נדב אסולין, אלי גורנשטיין, איה גרניט-שבא, אלון דהן, אביגיל הררי, רובי מוסקוביץ, אודי רוטשילד ושהם שיינר.

מוזיקה: יוני רכטר

עיבוד: מיקי גורביץ'

תפאורה: סבטלנה ברגר

תלבושות: אורנה סמורגונסקי

תאורה: רוני כהן

הדרכה קולית: חיים פנירי

תנועה: רוני ברנדשטטר

קורפוטיטור: איתמר גרוס

פסנתרן: איתמר גרוס/תמיר ליבוביץ

מועדים נוספים: 

4/7/19 |  20:00 | תיאטרון הקאמרי

5/7/19 | 21:00 | תיאטרון הקאמרי

6/7/19 | 17:30, 20:30 | תיאטרון הקאמרי

למועדים נוספים בעמוד ההצגה באתר התיאטרון – הקליקו על הלינק 

לרקום עבר, לרקום עתיד

על ההצגה "הרוקמת"

מאת: אביבה רוזן

יש משהו מקסים ברקמה, יש משהו שונה ומעורר בתיאטרון בובות למבוגרים, יש משהו מאוד אחר ויוצא דופן בהצגה "הרוקמת". יש משהו מאוד מרגש במשחק של אורלי ויסברוד, עד כדי כך שדמעות עלו בעיני, ולא פעם אחת.

זוהי הצגה של פחות משעה שמביאה לנו התרחשויות היסטוריות מרכזיות בנות למעלה ממאה שנים לצד מאורעות אישיים מאוד של משפחה קטנה אחת, משפחה יהודית שעברה גלגולים מורכבים, ובראשה אישה אחת, בריינה, שנשבתה בקסמה של הרקמה ונעזרה בה בתור העוגן של חייה.

משפחה יהודית אחת, שעברה את התלאות והשמחות שעברו משפחות יהודיות אחרות, נישואין, לידות ומלחמות, התעשרות, עוני והתמודדויות עם הגירה מעיר לעיר וממדינה למדינה, ובראשן המעבר מפולין הדוויה ממנה ברחה בריינה לארץ ישראל של טרום המדינה. דרך האספקלריה של הרקמה כסימבול לחיים, אנחנו חוזים בחיים נרקמים, נפרמים, נרקמים מחדש, מתפוררים ומתרוממים מחדש. לא לחינם נטבעה האמרה "מלאכת החיים".

הרוקמת -

הרוקמת | צילום: אלון פאיט

את הסיפור הבסיסי רבים מאיתנו מכירים, מדפי ההיסטוריה או באופן אישי. אמי שלי נולדה בגליציה שהייתה פעם חלק מהאימפריה האוסטרו-הונגרית המפוארת, בדיוק כמו בריינה, שנולדה שם שנים רבות לפני אמי. בריינה הייתה אישה בוגרת עם ילדים גדולים כשהחליטה להימלט מפולין, בעוד שאמי הייתה תינוקת, אבל האירועים מעוררים בי הזדהות אישית. חברתי שבאה איתי להצגה, אשר הוריה באו מרומניה, גילתה גם היא אירועים שקושרים אותה באופן אישי להצגה. אני מניחה שלמעשה, כל אדם יוכל להתחבר באופן אישי ממקום כלשהו לשרשרת האירועים שעוברת על המשפחה במהלך שנים כה רבות.

בריינה, בה אנחנו חוזים רק כדמות קטנה רקומה, היא סוג של דמות שאנחנו מסוגלים להזדהות איתה הזדהות מלאה. אנחנו מתחברים לדמות רקומה כיוון שבהצגה הזאת כוחה של המספרת הוא הגדול ביותר. למעשה, אנחנו מזדהים עם אורלי, שמשכילה ליצור אצלנו אהבה וחשש ואכפתיות גדולה לדמויות הרקומות שהיא מביאה לנו ומקרבת אלינו, וזה לא פשוט בכלל כשמדובר במבוגרים שאינם רגילים לתיאטרון בובות. ילדים ששים לתיאטרון בובות ולסרטים מצוירים אך יש צורך בתיאטרון בובות אחר ומיוחד ובמספרת מוכשרת במיוחד כדי ליצור מעורבות ואכפתיות אצל מבוגרים.

הרוקמת2 -

צילום: אלון פאיט

אורלי, אשר קשורה לבריינה שלא הכירה על ידי נישואין לנינה, סיפרה אחרי ההצגה שהגיעה לגמרי במקרה ליצירת ההצגה הזאת. את מכונת הרקמה חילצה רגע לפני שהיא נתרמה למוזיאון למלאכות עתיקות. אותה מכונה מככבת בהצגה כשהיא נפתחת, נסגרת, ומשמשת לעשרות שימושי תפאורה, חלקם צבעוניים ומעוררי שמחה ואחרים מונוטוניים שמביאים עצב.

יש בהצגה הזאת מכל וכל, צחוק ודמע, אקשן ורגשות, אבל אין בה תחושה של עומס או של "תפסת מרובה לא תפסת". אורלי ויסברוד השכילה לרקום את ההצגה כך, שלמרות המרובה שנמצא בהצגה, הדברים מובאים בצורה נעימה, קלה לעיכול, גם כשהיא נוגעת בנפש פנימה.

יש משהו קסום בהצגה הזאת, שגורם לנו לרצות שלא תסתיים. התפאורה המינימלית והמדויקת, המשתנה ללא הפסקה, המוזיקה המתאימה, המשחק והסיפור המרגשים – כולם נרקמים לכדי הצגה קסומה אחת.

"הרוקמת"

תיאטרון בביט

יצירה: אורלי ויסברוד ואלית ובר

בימוי: אלית ובר

יוצרת מבצעת: אורלי ויסברוד

מוזיקה: רועי ירקוני

מועדים נוספים: 

1/8/19 | תיאטרון הקאמרי

לדף הפייסבוק של תיאטרון בביט – הקליקו על הלינק

מסע, אבל לאן?

על ההצגה "וניה. גרסה"

מאת: תמר צפריר

הבכורה של ההצגה "וניה. גרסה" התחילה בחצי שעה איחור. איחור בסדר גודל כזה יוצר צופה מנוכר, חסר סבלנות וחסר קשב, אך למרות התנאים האלה, ההצגה הצליחה להותיר רושם ולסחוף את קהל צופיה.

ההצגה, בהפקת פרויקט תיאטרון רב תרבותי אשר עולה בימים אלה בתל אביב ובחיפה, מוגדרת כחזיון דרמטי בשתי מערכות על פי המחזה "הדוד וניה" מאת צ'כוב, שנכתב בסוף המאה ה-19. המחזה עצמו מכיל אסופת דמויות, ביניהן יש רשת קשרים שונים ומשונים. הדבר שמאחד את כולן הוא האחוזה הכפרית של הפרופסור, שחי בעיר. למי שלא קרא את המחזה, הקשר בין הדמויות על הבמה עשוי להיראות תמוה, ולכן נשאלת השאלה האם ההצגה "וניה. גרסה" שואפת לעמוד כיצירה עצמאית או כמענה ישיר לדוד וניה? יותר מאשר גרסה שונה של המחזה, ההצגה נראית כמו הצצה למשברים האישיים של כל דמות לפני המחזה המקורי, או בעולם מקביל עם חוקים שונים מאלה שיש בעולם הבדיוני של "הדוד וניה".

וניה גרסה - אלכסנדר חאנין וקסניה מושקטין2

"וניה. גרסה" | צילום: אלכסנדר חאנין וקסניה מושקטין

בעולם של "וניה. גרסה" כל הדמויות עונדות את פצעיהן כתליון על שרשרת זהב כבדה. כל הכאבים והמועקות חשופים וצועקים, נדחפים בכוח לתוך גרונו של הצופה. אנו רואים על הבמה את כאבינו האישיים שלנו, משוטטים ומחפשים מזור. הצופה מזדהה ונסחף אבל גם מוכרח להכיל את כל הדמויות בזו אחר זו, כל אחת עם כאבה האישי והשונה. זיקנה, אהבה נכזבת, יופי חיצוני בלתי מושג וקנאה מתערבבים ביחד למרק ששורף את הגרון. הצפייה בהצגה היא חוויה רגשית טעונה מאוד, אך לקראת סוף המערכה הראשונה אנו זוכים לטיהור זמני בחסותה של סוניה, שמדמיינת איך כל חלומות האהבה שלה מתגשמים. חלומה מתממש על הבמה ומזכה אותנו בקתרזיס.

סגנון הכתיבה ועיצוב הדמויות משתייך במובהק לז'אנר האבסורד. החזיון מתרחש על גבי במה החצויה לרוחבה על ידי מסך שקוף גמיש, עליו מצטברים ציורים וכיתובים שהדמויות משאירות לאורך ההצגה. המסך, יחד עם אסופת דליי מתכת וארגזי חלב, מוכיחים את עצמם במהרה כתפאורה מקורית, ייחודית להצגה, המשרתת היטב את העולם הבדיוני של הגרסה. אולם תמונת הפרופסור שתלויה מעל קדמת הבמה ונדמית כתלויה באוויר, שייכת לשפה חזותית שונה משל שאר הבמה ונראית מעט לא קשורה, או אולי אפילו לקוחה מהצגה אחרת.

וניה גרסה - אלכסנדר חאנין וקסניה מושקטין3

צילום: אלכסנדר חאנין וקסניה מושקטין

לאורך ההצגה יש שימוש רב במוזיקה. לעיתים היא מדויקת ומעצימה ולעיתים היא רפטטיבית. בשילוב עם אורות מהבהבים לאורך זמן, וקצב שלפעמים הוא איטי מדי, יש תחושה שההצגה תוקפת את הקהל ומעוניינת להציק לו. הסקאלה האנרגטית בהצגה רחבה מאוד, אם כי לפעמים נדמה שהתנודות האנרגטיות קורות לעיתים נדירות מדי, מה שגורם לשעמום לפרקים.

השחקנים בהצגה מוכשרים מאוד, עיצובי הדמויות טובים ובעלי עומק, והעבודה הווקאלית מרשימה. הם כובשים את החלל בתנועתם הבטוחה. בבימויו של מיכאל קייט, הקהל יוצא באופן אקטיבי יחד עם הדמויות למסע מנטלי מטלטל ומלא מהמורות, עטוף בחזיון ויזואלי אסתטי במיוחד. להתעורר מהמסע הזה בחזרה אל אולם תאטרון הבית, היה כמעט מפתיע.

"וניה. גרסה"

פרויקט תיאטרון רב תרבותי

על פי "הדוד וניה" מאת א. צ'כוב

בימוי: מיכאל (מישה) קייט

בהשתתפות: צחי מילמן, ויקטוריה קוזק, ויטאלי ווסקובויניקוב, עדי וייס, יבגניה איטין, אריאל קריז'ופולסקי ומריה מושקטין.

עיצוב תפאורה ותלבושות: ז'ניה שכטר

עיצוב תנועה: עומר שמר

הלחנה ועיצוב פסקול: אלה דנציג

עיצוב תאורה: אורי רובינשטיין

מועדים נוספים:

13/5/19 | 20:00 | תאטרון חיפה

12/8/19 | 20:00 | סטודיו למשחק ניסן נתיב

5/9/19 | 20:00 | סטודיו למשחק ניסן נתיב

6/9/19 | 14:00 | סטודיו למשחק ניסן נתיב