כיאה לרוח התקופה

על סדרת הרשת "בלפור" של צעירי הקאמרי

מאת: דנה שוכמכר

בימים כתיקונם, קבוצת צעירי הקאמרי, שהתגבשה מכל קצוות בתי הספר למשחק בארץ, עומלת על הצגות חדשות. אבל בקורונה, כמו בקורונה, יוצרי הקבוצה מצאו דרך מקוונת להתמודד עם המצב בהומור ורגישות והעלו סדרת רשת חדשה, המכונה "בלפור".

הסדרה, שנכתבה על ידי מנהל קבוצת הצעירים, עמית אפטה, והמחזאי גור קורן, עוסקת במספר צעירים המתמודדים עם תלאות המגפה והשלכותיה – לנוכח המתרחש בבלפור, המתרחש בין כותלי הבית, והמתרחש בינו לבינה. בין יתר הדמויות המוצגות בסדרה, ניתן למצוא בחור צעיר שחזר אל בית הוריו, זוג צעירים אשר יוצאים לדייט, דרך הזום כמובן, מאורסים צעירים שדחו להם את החתונה בשל ההנחיות הבריאותיות ועוד.

מבנה הפרקים מבוסס על המחזה "המעגל" מאת ארתור שניצלר. קורן ואפטה, שגם ביים את הסדרה, כתבו את הפרקים בתור סדרת תמונות בנות כ6-8 דקות, שכל אחת מהן מובילה לתמונה הבאה. כך, למשל, בפרק השני מופיעה אחותו של אחד החברים המופיעים בפרק הראשון וכן הלאה. בסופו של דבר, הדמות שהופיעה ראשונה פוגשת את הדמות האחרונה.

בפרק הראשון, משחקים דור הררי, המגלם אקטיביסט ושחקן צעיר החוזר לגור במושב עם הוריו, ותום חודורוב, המגלם את חברו שנותר מאחור בעיר הגדולה. כל אחד משתף את האחר בחוויות העוברות עליו בימים האחרונים, דמותו של הררי מספרת על ההפגנות הנערכות בבלפור, בהן השתתף מספר פעמים, ואף מראה את סימני האלימות שעל גופו כתוצאה מעימות עם השוטרים. מנגד, דמותו של חודורוב, שכבר לא מעוניין להגיע לבלפור, לא מבין את התועלת של ההפגנות ומעדיף להישאר בעיר.

מתוך הפרק הראשון של "בלפור" | צילום מסך

הפרק הראשון ניכר במינימליזם כיאה לתקופה, והמפגש בין החברים נערך באמצעות הזום, האחד הולך ברחובות תל אביב והשני יושב בחדרו במושב. דבר זה, מדגיש את איכות המשחק של הררי וחודורוב, ואת היכולת שלהם לצקת תוכן ועניין, וזה בהחלט עובד, לפחות בפרק הראשון. הם מצליחים להביע ולהמחיש את הדעות השונות של הצעירים בימינו, אשר מצד אחד נחושים לא לשתוק עוד ולהמשיך למחות כנגד המצב, ומצד שני, נדרשים להתמודד עם מציאות שהשתנתה בבת אחת. הסדרה מצליחה להציג את המגוון הרב של הדעות בחברה הישראלית שנאלצת להתמודד עם משבר שטרם נראה כמותו. חברה שהבינה בעקבות, ואולי בזכות, המצב הנוכחי כי יש להילחם על הבית והתרבות במטרה לשנות את המציאות הקיימת וליצור מציאות חדשה וטובה יותר לטובת הדורות הבאים, גם אם הם בוחרים להיעזר בדרכים שונות בכדי לממש זאת.

בעידן בו הצעירים החלו להבין כי המחאה אינה שייכת למבוגרים בלבד והם דור העתיד אשר יאלץ להתמודד עם השינוי, "בלפור" מנסה להנגיש לדור הצעיר את המחאה בשפתם. למרות שאין מדובר בתיאטרון פר-סה, המתקיים באולם המוחשך ועל במה מוארת, הסדרה מצליחה להמשיך את תפקידו החשוב של התיאטרון – להציב מראה מול החברה על מנת לעורר שינוי. כמו כן, לאור ריבוי התכנים ברשת האינטרנט, בייחוד בימים אלו, קורן ואפטה מצליחים ליצור סדרת רשת איכותית, עם שחקנים טובים, המציגה קול רלוונטי וטיפה שונה, וזה בהחלט ראוי לציון.

בלפור

מאת: עמית אפטה וגור קורן

בימוי:  עמית אפטה

חברי הקבוצה: יעלי רוזנבליט, תום חודורוב, רוני נתנאל, אוריה יבלונובסקי, מאיה קורן, חן גרטי, אמיר חורי, אור לומברוזו, דור הררי, תם גל

וידאו: סיון פרסלר וניתאי שלם

צילום סטילז: ינאי יחיאל

סטודיו: שי חיון

לפרק הראשון בסדרה – הקליקו על הלינק

לערוץ היוטיוב של הקאמרי וליתר פרקי הסדרה שכבר עלו לאוויר – הקליקו על הלינק

בין ייאוש לתקווה מדומה

על ההצגה "ימי התנזים"

מאת: דנה שוכמכר

במרכז היצירה "ימי התנזים", המוצגת בימים אלו בתיאטרון יפו, שלושה חברים אשר נפגשים לילה אחד במרפסת: יונס שחזר לאחרונה משהות בצרפת, מוסא, מועמד לרשות המועצה המקומית ורג'אא', אישה דתייה אשר אחראית על עסק לחלפנות כספים. כולם מייסדי ארגון פוליטי אשר פעלו בו בנעוריהם וביקשו לשנות באמצעותו את העולם, לפחות זה המוכר להם. הם נפגשים במטרה להעלות זיכרונות מהימים ההם, בהם פעלו בארגון, (בערבית משמעות המילה "תנזים" היא ארגון), ולבדוק מה נשאר מהתקופה ההיא. אך, כל שנותר הוא הזדמנות שהוחמצה ליצור ארגון פוליטי משפיע לטובה, דבר המקבל ביטוי בהתדרדרותה של החברה הערבית-פלסטינית לה הם עדים. הם משקרים לעצמם ולסובבים אותם, חולמים על מציאות אחרת ומטיחים אחד בשנייה האשמות על מה שיכול היה להיות ועל מה שהנו. כל זיק של זיכרון לתקופה של ימי התנזים מעורר בהם כמיהה וערגה לעתיד אחר, לעתיד שכבר לא יתגשם, וכך הם מוצאים עצמם נעים בין ייאוש לתקווה מדומה.

איימן אגבארייה המחזאי, מרצה, אינטלקטואל וחבר סגל במכון מנדל למנהיגות, פרסם בשנים האחרונות מספר מחזות וקובצי שירים. בדומה ליצירותיו הקודמות, גם בזו הנוכחית הוא מבקש לדון בשינויים שחלו בחברה הערבית-פלסטינית בישראל, בקשיי המיקרו והמאקרו שהיא מתמודדת עמם. במחזה זה, העבר וההווה מתערבבים ביחד וחושפים את הקהל לתמונות שונות מהעבר, לחלומות שהיו ולעתיד הצפוי לבוא, כמו גם למערכות יחסים המתפוררת בין יונס לבין רעייתו ובתו אשר מתגוררות בפריז. במהלך המחזה אומר יונס לסובבים אותו כי הוא כבר מת והם לא מבינים כי החלומות על עתיד טוב יותר על רקע המציאות המתפוררת ברקע, הנם בלתי אפשריים. אני כבר מת, אומר יונס למוסא כאשר הוא חוזר מפריז במטרה למכור אדמות במועצה המקומית על מנת להרוויח כסף ולהשיג עוד קצת צידה להמשך הדרך. ועם זאת, אותה דרך מובילה את יונס אל מותו. התוצר הדרמטי-תיאטרלי המתבטא על הבמה הנו מרגש ביותר, החל במטאפורה על הנפש ההולכת ודועכת ועד המוות הממשי שלו.

"ימי התנזים" | צילום: פאטמה חטיב

יוסוף אבו וורדה הבמאי, המגלם את דמותו של מוסא, בחר להציג את הטרגדיה של החברה הערבית-פלסטינית בישראל, המקבלת ביטוי בעוצמת הרגשות ובמשחקם הנהדר של צוות השחקנים. ההצגה מתקיימת בימים כתיקונם באולם התיאטרון, אך בשל ההנחיות של משרד הבריאות, ההצגה התקיימה ברחבה החיצונית. הבמה החשופה, שעמדה בהנחיות הן מבחינת השחקנים והן מבחינת הקהל, מהווה כמרחב פתוח ונהדר לשחקנים הנפלאים. העיצוב המינימליסטי והמיוחד של אשרף חנא מתמקד במרפסת בה נפגשים הנוכחים, בה הכל התחיל ובה הכל נגמר.

התאורה המדויקת של רועי דביר מצטרפת למוזיקה המרגשת של וואל אבו סלעום, עיצוב פסקול מרתק ביותר המאפשר לתת דגש על הטרגדיה השוררת ביצירה, המתבטאת היטב במונולוג הסיום של יונס. ההישג הנהדר של אבו וורדה הוא במינימליזם, הוא יוצר דרמה אנושית נפלאה, מדויקת ומזוקקת, הזורמת מההתחלה ועד הסוף, בה תמונות עבר והווה משתלבות ביחד ויוצרות מבנה מורכב ועמוק.

שלושת השחקנים מפיקים רגעים מרגשים ונהדרים על הבמה. אבו וורדה מגיש ביצוע נפלא בהיכנסו עורו של מי שאינו מוכן לוותר על העבר וצועד לקראת עתיד בו השתנו חוקי המשחק. לצדו, מכרם חורי מצוין בתור יונס שהגיע למקום בו התגורר לפני העזיבה לפריז ואינו מוכן לקבל או להתמודד עם העובדה כי המקום השתנה בהיעדרו, הייאוש שלו מקבל ביטוי פיזי וקולי, החל בהליכה המאומצת שלו ולאות הגוף, ועד לצעקות אשר הוא מטיח בחבריו מתוך מאבק בשינוי וחוסר יכולת להשלים עמו. לצדם, ראודה סלימאן מכמירה ומרתקת בתור רג'אא', שבדיאלוגים  שלה עם מוסא נוצרים מרקמים של כוח ותעוזה, לצד פיקחון והתרפקות על הטוב שהיה.

בשורה התחתונה,  יוסוף אבו וורדה הבמאי הצליח ליצור הצגה מרתקת, עמוקה ויפה, באמצעות זיקוק וזיכוך של משחק נפלא, טקסט נוגע ואקטואלי, ועיצוב מינימליסטי ומדויק.

ימי התנזים

תיאטרון יפו

מאת: איימן אגבאיירה

בימוי: יוסוף אבו וורדה

משתתפים: יוסוף אבו וורדה, מכרם  חורי, ראודה סלימאן

עיצוב: אשרף חנא

תאורה: רועי דביר

מוזיקה: וואל אבו סלעום

ע. בימוי וצילום: פאטמה חטיב

מועדים נוספים:

13/9/2020 |  20:30

14/10/2020 | 20:30

28/10/2020 | 20:30

הסיפוח שלנו

על היצירה "12 הערות על סיפוח"

מאת: דנה שוכמכר

פסטיבל יאפא ה-5 לתרבות ערבית עכשווית, שנוסד במטרה לחשוף את הקהל לתרבות ערבית עכשווית, התקיים ביפו בסוף השבוע האחרון (16/7 ו18/7). במסגרת הפסטיבל, אשר בשל ההנחיות הבריאותיות הועבר בשידור חי בפייסבוק, בערוץ היוטיוב של התיאטרון ובאתר התיאטרון, הוצגו לקהל הצגות שונות, כגון "הראיס", דרמה קומית מאת ובבימוי דניאל בוקריס בהשראת אגדה טוניסאית עתיקה, ו-"חלימאת", (חלומות) מופע המבוסס על שירי עבד אל חלים חאפז בביצוע זיו יחזקאל ובשיתוף אורי גבריאל כשחקן אורח. מבין כל המופעים השונים בחרתי להתייחס ליצירה "12 הערות על סיפוח", המציגה את הזווית הייחודית של היוצרים בנוגע לנושא הסיפוח, שבשל המצב הנוכחי, נדחק לסוף מהדורות החדשות. בחרתי להתייחס לחלק מבין 12 המונולוגים, אלו אשר נחשבו למעניינים יותר לדעתי, והציגו זווית ראייה אחרת וייחודית בנוגע לנושא.

"ידידינו טראמפ", יצירה מאת ובביצוע יהושע סובול, הכוללת דיאלוג בין ראש ממשלת ישראל לבין נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ במהלכו מבינים כי השניים למעשה מנצלים את מגפת הקורונה לשם מימוש מטרות ומהלכים פוליטיים. היצירה של סובול, אחד היוצרים הפוליטיים החשובים בתיאטרון בעשורים האחרונים, השיגה את מטרת הפסטיבל – היא עוררה עניין רב והצליחה לבטא באומץ את כוונת המשורר.

"תסכולו של שי", מונולוג מאת מוטי לרנר ובביצוע דורי אנגל, במהלכו אנו עדים לדילמה של שי אשר במסגרת עבודתו חוקר פלסטיני, ונשבע לרעייתו כי הוא עשה הכל בצורה כשירה ומוסרית. ההישג של היצירה בא לידי ביטוי בדמותו המורכבת של שי, אשר נעה בין רצון לעשות הכל כמו שצריך לבין מערבולת הרגשות שנוצרת לאחר החקירה. כל אלו יוצרים בסיס לדרמה חזקה ועוצמתית.

"בני זונות", יצירה מאת ובביצוע אבי גיבסון בר אל, בשיתוף מורן אנג'ל, המציגה מונולוג של  איש ערבי המתאר כיצד הוא לא יכול לנשום. מאחוריו, אנג'ל ממחישה את מצוקתו – היא שוכבת על הבמה ללא יכולת לזוז, משמיעה קולות מחנק ובעצם מדגימה את התחושה של 'מה קורה כאשר אין יכולת לנשום'. זה ניסיון מרתק להראות באופן דרמטי את המתחולל פיזית ורגשית לאדם שאינו יכול לנשום יותר. היצירה מקבלת גוונים נוספים לאור התכתבותה עם מחאת black lives matter  אשר אחת מסיסמאותיה הייתה מילותיו האחרונות של ג'ורג פלויד אשר נחנק על ידי שוטר- I can't breath. גיבסון תיעל את המחאה להקשר הישראלי-פלסטיני בהציגו מצוקת פלסטיני אשר אינו יכול לנשום, ולמעשה אינו מסוגל עוד לשאת את המצב הקיים.

מתוך "בני זונות", 12 הערות על סיפוח | צילום מסך

 "הקלגס המנומס", מונולוג מאת ובביצוע שהם סמיט, ובבימוי הגר בן זקן, המגולל את סיפורו של חייל צה"ל המגיע לפנות משפחה ערבית מביתה. זוהי יצירה תיאטרלית בועטת המתייחסת להליך הפינוי של משפחה מהבית ומבשילה לכדי היגד משמעותי ברור – העדינות אינה חלק מפקודות הפינוי. במקום זאת, יש סערות נפש רבות מצד שני הצדדים.

 "תתחרפן", בביצוע סולימאן אל ח'טיב וחן אלון, הנו דיאלוג ציני בין מנהיג ישראלי לבין מנהיג פלסטיני המדגיש את השוני בין השניים, הן מבחינת הנראות והן מבחינת התכנים. המנהיג היהודי מכתיב למנהיג הפלסטיני כיצד לדבר ועל מה, ואומר לו בעצם, תתחרפן, תראה את הזעם שלך. בהתאם לרוח התקופה, הדיאלוג בין השניים נערך בזום ורואים את ההבדלים הבולטים בין הדמויות – המנהיג הערבי לבוש בגדים מסורתיים ואילו המנהיג היהודי לבוש בגדים מודרניים מוקפדים, ספון בחליפה ועניבה, ומשדר למצלמה בדיוק את המסר המדויק. הדיאלוג בין שני השחקנים ראוי לשבח בשל היכולת שלהם להציג את הסכסוך הישראלי-פלסטיני באמצעות המדיה הווירטואלית, ובכל זאת לגעת בנקודות הרגישות ביותר.

 ב"התנחלות א' עד ת'", בביצוע יגאל עזרתי וזיוואר בהלול, עזרתי עומד ומקריא את שמות ההתנחלויות, בעוד בהלול מלווה אותו באקורדיון. עזרתי מתחיל בקריאה מתונה ולאט לאט הופך נרגש ומזדהה עם העומד מאחורי האידיאולוגיה של ההתנחלויות. זהו ניסיון מעניין להעביר לקהל את תחושותיהם של המתנחלים המשוכנעים בצדקתם ובו זמנית להראות לקהל כמה התנחלויות קיימות.

מתוך "אנשלוס", 12 הערות על סיפוח | צילום מסך

"חזעה שלנו", בביצוע סיני פתר, הנו מונולוג המבוסס על סיפורו של ס. יזהר. פתר מוביל את הקהל במונולוג עוצמתי ורלוונטי להיום יותר מאי פעם על ההחלטה להקים את חזעה שלנו, לא עוד חרבת חזעה של הערבים אלא מקום הנועד ליהודים. המונולוג של פתר עוצמתי ומכאיב וממחיש באמצעות עד כמה הניסיון להתיישבות בקרקע אחרת יוצר קרע המעמיק יותר ויותר ככל שהשנים חולפות. פתר מגיש מונולוג דרמטי החושף לפרטים את מורכבות היחסים בין הפלסטינים לישראלים.

"אנשלוס", בביצוע זלמה גרינוולד (דמות בלתי נשכחת שהופיעה לראשונה ביצירה "ארבייט מאכט פריי" ומגולמת על ידי סמדר יערון). זהו  מונולוג על האסתטיקה הטהורה של הפשיזם והשוואה בין אוסטריה וישראל- רק עוד רגע קט וגם אצלנו יהיה פשיזם טהור. היצירה מוכיחה כיצד הפשיזם באירופה התפשט לכל עבר, ובמקביל, גם בישראל. כל זאת, מנקודת מבטה של אישה ייקית. זהו ניסיון יפה של יערון אשר ממשיך להתכתב עם יצירותיה הקודמות ומשווה באופן דרמטי  בין אז לעכשיו באמצעות הצגת קטעי וידיאו מתקופת מלחמת העולם השנייה.

לסיכומו של דבר, היצירה "12 הערות על סיפוח" היא יצירה מעניינת ומסקרנת, המציגה נקודות מבט שונות בנוגע לנושא החדש-ישן, הסיפוח. על אף שהיא בנויה מיצירות-יצירות וכוללת גוונים רבים, ניכר כי אוצריה הצליחו ליצור מקשה דרמטית אחת, המבטאת בעוז נושאים ואמירות שקשה לבלוע. אין ספק כי בימים הללו זה נחשב מעשה אמיץ למדי ואמירה חשובה מבחינה אמנותית.

12 הערות על סיפוח

פסטיבל יאפא לתרבות ערבית עכשווית

ניהול אמנותי: ראודה סלימאן, יגאל עזרתי.

הפקה: רביד סביל

ועדה אמנותית: ראודה סלימאן, פותנה ג'אבר, גבי אלדור, חנה וזאנה גרינוולד, יגאל עזרתי, רביד סביל.

יעוץ: אלי גרינפלד

 פרסום: זכריני חצור

 יח"צ: עמליה איל ואלינור גליקמן

הכוונה רצויה והתוצאה עוד יותר

על ההצגה "הכוזרי"

מאת: דנה שוכמכר

 ההצגה "הכוזרי", שעלתה לאחרונה בתיאטרון תמונע, היא עיבוד דרמטי לכתבו של רבי יהודה הלוי, הנושא את אותו השם. היא נוצרה ובוימה על ידי יוסי יזרעאלי ומיועדת לקהל המכיר את עבודתו בתור במאי ובתור נביא זעם של התיאטרון הישראלי, אך גם אנשים אשר לא מכירים את עבודתו של יזרעאלי ימצאו בה עניין בשל האקטואליות העולה בה. עניינה של ההצגה הוא הזכות על ארץ ישראל.

ההצגה מספרת את סיפורו של מלך כוזר החולם חלום ובו נאמר המשפט "כוונתך רצויה אבל מעשיך אינם רצויים". המלך, שמבקש להבין את הכוונה המסתתרת מאחורי המילים המתעתעות, מזמין לעזרתו שלושה פילוסופים, נוצרי, מוסלמי, ובלית ברירה גם יהודי. זה האחרון, נותן לו את התשובה המקיפה ביותר אשר בעקבותיה הוא מחליט להתגייר.

בבסיס היצירה, ישנם שני טיעונים: 1. עם הבחירה הוא תואר שיש לשאתו בצניעות ואסור להפר אותו בשום צורה ואופן; 2. המוסר והזכות על הארץ שלובים אלו באלו, ומהווים כמקשה אחת. לכן, אם אחד מופר, השניה מופקעת. יזרעאלי לא עוסק בהיסטוריה, אלא מנסה לענות על השאלות הנוגעות לזכות של עם ישראל לשבת בארץ ישראל. בכך, הוא נוגע בנקודות החולשה ובפצעים הפתוחים של החברה הישראלית, המבוססים על ההיבריס וחוסר הצניעות של העם הנבחר, של יפי הבלורית והתואר. המוזיקה הנפלאה אשר נכתבה על ידי תומר יזרעאלי ונגינתה בכינור של שיר אורדו ממחישות באופן מרטיט את העובדה שהפצעים עדיין לא הגלידו, והחטאים עדיין לא פסו.

בדבריו, כותב יזרעאלי על ההחלטה להציג את ההצגה דווקא עכשיו: "החשש שהחדווה שאפפה את שיבת ציון מגלות בבל – כאילו הגיעו ימות המשיח, תתקוף אותנו שוב. מה עוד שבימינו בשם הזכות על ארץ ישראל, מחוללת תורת המוסר שאחד מעיקריה הוא היחס לגר. לכן, הצגת 'הכוזרי'". למרות שהיצירה עלתה לראשונה טרם ימי הקורונה, ניכר כי היא רלוונטית כיום יותר מתמיד, בייחוד בשל היחס של העם והחברה הישראליים לשונה ולגר, לחלש ולמוחלש.

מתוך "הכוזרי"
"הכוזרי" | צילום: דוד קפלן

על אף הטיעונים המרתקים העולים בה, ההצגה אינה מועברת כשיעור תיאולוגיה פילוסופית. לזכותו של יזרעאלי, הוא הצליח לבנות דיאלוג מסקרן וחד הנמשך כשעה, ומתמקד בשני הטיעונים, מנקודת המבט שלו. פרשנותו למוצג בסיפור מלך כוזר מהווה כאמצעי מתוחכם ביותר, תוך התהוות עולם אוטונומי דחוס, הוא מצליח לעורר במלך שאלות המובילות אותו לגיור, ובכך לשנות את גורלו.  

המהלך הנבחר מקבל ביטוי על הבמה ביתר שאת, באמצעות סממנים תיאטרליים ועיצוב במה מדויק. על הבמה השחורה הוצב כיסא קטן ולוח ובו הדמויות השונות רושמות ומוחקות את המילה ירושלים. בכך, נוצר חלל פנימי אינטימי בו נפגשים היהודי ומלך כוזר ומעלים את הטענות שלהם. התאורה המצוינת שעוצבה על ידי מתן פרמינגר משלימה את התמונה האינטימית.

צוות השחקנים על הבמה מציג רגעי משחק מרתקים וטובים. אייל נחמיאס נחוש ומצוין בתור מלך כוזר אשר בוחן את הטענות ומנסה לפרש את הנאמר לו על ידי היהודי. יפתח אופיר מגלם באופן נהדר את היהודי חד התער, הוא יוצר דמות מרתקת שמתעתעת במלך כוזר וטורפת את כל הקלפים שלו. ישנם רגעים בהם השיח ביניהם נשמע כמו שיחה של שני בלשים המנסים לפתור תעלומה לחידה ומעלים ניתוחים אפשריים לפתרונה.

בשורה התחתונה ולסיכומו של דבר, ההצגה "הכוזרי" כוללת חומרים מרתקים אשר מעוררים מחשבה ועיון, גם לאחר שהיא מסתיימת. המשחק והבימוי המשובחים מצליחים לעורר ולחדור ללב ולמוח, וגורמים לטיעונים הפילוסופיים של יהודה הלוי לקום לתחייה בחלל הריק והשחור של תיאטרון תמונע.

הכוזרי

תיאטרון תמונע

על פי "הכוזרי" מאת יהודה הלוי

מאת ובבימוי: יוסי יזרעאלי

משחק: אברום הורביץ, יפתח אופיר, שיר אורדו/גוני כנעני, אייל נחמיאס, בני אלדר.

עיצוב תפאורה: יוסי יזרעאלי

עיצוב תלבושות: עומר גרינדלר

רקוויזיטים: נעה הר-עוז

עיצוב תאורה: מתן פרמינגר

מוסיקה: תומר יזרעאלי

עיצוב סאונד: נעם טמקין

עוזר במאי ומנהל הצגה: גיא ישראלי

הדרכת טעמי מקרא: יותם יזרעאלי

 מועדים נוספים:

13/7/2020 19:20 | 3/8/2020 19:30 | 4/8/2020 19:30

** יש לעקוב במדיות השונות אחר שינויים/הנחיות בגין המצב הנוכחי

התחדשות והתרגשות

על יצירת המחול "לידת הפניקס"

מאת: אביבה רוזן

אנרגיות השתוללו שם, במופע השקיעה תחת כיפת השמיים ברחבת מרכז סוזן דלל. משהו אחר ויוצא דופן היה במופע שכבר צפיתי בו כמה פעמים. תחושת חופש ושחרור הורגשה ביתר שאת, גם מהרקדנים הנפלאים של ורטיגו, אחת מלהקות הבלט המשובחות ביותר בארץ, וגם מצד הצופים. אמנם ישבנו עטויים במסיכות האנטי קורונה שלנו, אך הלב רקד יחד עם הרקדנים. הייתה גם תחושה של היסטוריה מפעמת. ככלות הכל, מופע מחול ראשון שהועלה כאן בתקופת המגיפה הגדולה של דורנו. מופע שדרש אישורים אין ספור ועמד בסכנת ביטול בכל רגע שקדם להעלאתו. ובכל זאת נוע תנוע.

הרבה מלהקות המחול שלנו, כחול לבן, הן ייחודיות ואוונגרדיות ובעלות קול מאפיין משלהן, רבות מהן מוכרות ברחבי העולם ככאלה. ורטיגו אפילו תפסה את תשומת לבו של רקדן העל ברשניקוב, שהפך לאוהד מושבע. מתוך הרפרטואר של ורטיגו, אין ספק שהיצירה "לידת הפניקס" היא אחד הדובדבנים שבקצפת. יצירה שנועדה לביצוע בחוץ, מתחת לכיפת השמיים, מתחת למבנה גיאודזי שמורכב מבמבוק, עם מבחר אמנים מוכשרים, יש משהו מאוד אירוטי ביצירה הזאת. הרקדנים, כל אחד בנפרד, בזוגות וכולם יחד, יולדים את עצמם, את מהותם ואת מערכות היחסים ביניהם. מערכות יחסים של אהבה, של התקרבות, של התרחקות ושל יריבות.

מתוך היצירה "ורטיגו"
מתוך "לידת הפניקס" | צילום: אביבה רוזן

עוף החול, כידוע, נולד במיתולוגיה המצרית כעוף שמת ונולד מחדש מהאפר. פה הרקדנים נולדים מהחול הזרוע על הבמה, מתפלשים באדמה כמתוך בסיס החיים, כזרע שנובט ונוסק מעלה. גם היצירה הזאת היא כעוף החול. יצירה בת 16 שנה, שעלתה בשנת 2004, וממשיכה להתחדש וליצור את עצמה מחדש. בדומה לכך שעוף החול המשיך להתפתח במיתולוגיה היוונית, וקיבל גוונים נוספים של אמונות ויחסים בין האדם למקום ובין האדם לחברו, כך גם מעגל החיים בא לידי ביטוי בהשתלשלות היצירה. ההתפתחות של האדם, של תנועותיו והמרחב שלו, ניכרים בה היטב. היצירה מתחילה ברקדן אחד, אליו מצטרפים בהדרגה הרקדנים האחרים. מערכות היחסים שמתפתחות ביניהם כוללות ניואנסים דקים של התייחסות זה לזה.

היצירה על הבמה מקיימת מערכת יחסים מיוחדת גם עם הקהל. הבמה העגולה והצופים שיושבים מסביבה רואים לא רק את פני הרקדנים אלא בזמן שחלק מהצופים רואים את פניהם, הצופים שיושבים מהצד השני רואים אותם מהצד או מאחור. בניגוד למה שאנו רגילים לו כצופים, בניגוד לכוראוגרפיה קונבנציונאלית המכוונת להראות לקהל צד מסוים, בנקודת זמן מסוימת, הצופים מקבלים ביצירה של ורטיגו צדדים רבים. כמובן שאופן התצוגה הזה הוא דורשני מאוד גם מהכוריאוגרפית, נעה ורטהיים.

מתוך היצירה "לידת הפניקס"
מתוך "לידת הפניקס" | צילום: אביבה רוזן

גם קרבת הרקדנים וחלל המחול אל הצופים מכניסה אלמנט נוסף של צפייה שונה. הקהל יכול להרגיש את מרקם האדמה על הבמה ואפילו את זיעתם של הרקדנים. יש משהו בצבע האדום הארגמני של החול שמחזק את הנראות ויוצר הרמוניה עם תנועות המחול. הקונספט הבסיסי של עוף החול הנולד, מתעורר, מייצר תבניות ואינטראקציות, ולבסוף מת ונולד מחדש.

כמה מרענן לראות את לידת הפניקס, כאשר אנחנו נולדים מחדש מתוך עידן המגיפה, גם עם מסיכות שמגינות על דרכי הנשימה שלנו. בחירה מצוינת ומעוררת שמזכירה לנו שאנחנו בתהליך חברתי ואישי של לידה מחודשת מתוך המצב הקיומי ההזוי הזה אליו נקלענו, מצב שמשנה את תודעתנו ואת מערכות יחסינו עם עצמנו ועם הסובבים אותנו. ממש כמו עוף החול.

לידת הפיניקס

להקת ורטיגו

כוריגואגרפיה: נועה ורטהיים

רעיון: עמוס סטמפל

רקדנים: מיכה עמוס, שון אולס, מריה סלבק, תומר נבות וגיל קרר

מוסיקה: רן בגנו

עיצוב במה: מושיק יוסיפוב

עיצוב תאורה: דני פישוף – מג'נטה

עיצוב תלבושות: בית הספר לעיצוב אמנויות הבמה בהנהלת רקפת לוי

הפקה בשיתוף פסטיבל המחולות כרמיאל

למועדים נוספים באתר האינטרנט של להקת ורטיגו – הקליקו על הלינק

תיאטרון ללא גבולות

על שתיים מהצגות הפסטיבל הבינלאומי לתיאטרון אונליין

מאת: דנה שוכמכר

הפסטיבל הבינלאומי לתיאטרון אונליין, שמתארח זו השנה השנייה על ידי The Theatre Times, כולל 25 הפקות של יוצרים שונים מכל רחבי העולם ומתקיים ב15-31/5/2020. אין ספק כי עבור אוהבי תיאטרון מדובר בחגיגה תיאטרלית הכוללת מגוון רחב של עבודות תיאטרון החוקרות את הדרמה העכשווית והמסורתית, על מגוון מחוזותיה.

לדברי אנשי הוועדה האמנותית שאצרה את היצירות, הקונספט הניצב בבסיס הפסטיבל הוא יצירת מרחב מקוון ללא גבולות גיאוגרפיים או זהויות לאומיות. התוצאה היא איחוד קהילת התיאטרון מכל רחבי העולם, הצופים יחדיו, כל אחד מביתו שלו, ביצירות הפסטיבל. מעניין לראות שהפסטיבל נוצר טרם ימי הקורונה, ועלה כבר לפני שנה על הגל החדש של התיאטרון העכשווי. לפיכך, הפסטיבל מציג תיאטרון מסוג חדש, ולצד זאת, מאפשר לאוהבי הבמה לשוב ולאמן את שרירי הצפייה בהצגות, בתקווה כי נשוב ונחזור אל אולמות התיאטרון. על אף המבחר הרב של ההצגות המוצגות בפסטיבל, בחרתי להתמקד בשתי הצגות אשר משכו את עיניי בשל הטיפול ביצירה התיאטרלית והנושאים המקוריים.

Department of dreams

ההצגה "מחלקת החלומות" הוצגה לראשונה בשנת 2019 על ידי תיאטרון  City Garage, תיאטרון זוכה פרסים אשר פעיל למעלה משלושים שנה. הוא נוסד על ידי פרדריק מישל, המכהן בתור המנהל האמנותי, ומביא לבמה יצירות מקוריות אשר חוקרות רעיונות בסגנון ייחודי ופיזי.

היצירה מוגדרת כקומדיה סיוטית אשר במסגרתה ממשלה של עם כלשהו, במקום כלשהו, דורשת מהאזרחים שלה להפקיד את החלומות שלהם במחסן ביורוקרטי על מנת שהמשטר יוכל לשלוט על דמיון אזרחיו. דן, עובד חדש במקום, דואג לבצע את העבודה על הצד הטוב ביותר ולסנן את החלומות של האזרחים, אך מגלה בסופו של דבר כי הדברים מורכבים יותר מתחת לפני השטח, ולמעשה הממשלה שכרה את שירותיו כדי לשלוט בו באופן מלא, כדי שיוכל להטיב את השליטה באזרחים. למרות הגדרתה כקומדיה אשר מציגה גיבור העובד במשרד ממשלתי שנועד להבטיח את המוסכמות הציבוריות, הייתי סקרנית לראות כיצד ההצגה מתמודדת עם נושאים שאינם בהכרח קומיים, כגון חלומות, מסתורין ותת מודע, הנשלטים תחת דיקטטורה חסרת רחמים.

דן, גיבור ההצגה, מתחיל בתור עובד נאיבי ונלהב למדי המשתלב במחלקת החלומות והתפקיד שלו הוא לפרש את החלומות של האזרחים. במהלך עבודתו מגלה דן כי המחלקה בוחרת לנקוט בעינויים במטרה להעניש את כל מי שאינו מתיישר עם מדיניות המשטר. כאשר דן עד לשיטות שנוקט המשטר באזרחים סוררים – הצלפה באזרחים חולמים במטרה להעלים את החלומות שלהם – הוא מזועזע מכך ומציע כי המחלקה תשקול שיטות הומניות יותר. עדות נוספת לפגיעותו של דן באה לידי ביטוי בהתאהבות בגברת מסתורית וברגשות שהוא מפתח כלפיה, מה שהופך אותו לפגיע יותר לשיטות המשטר הטוטליטרי.

מתוך "Department of dreams" | צילום: פול רובינשטיין

למרות העובדה כי דן מציג את החששות שלו באשר לשיטת העינויים השונות של המחלקה כבר ביום הראשון שלו לעבודה, הוא לא ממש הולך קדימה עם מחאתו וחששותיו, אלא ממשיך לבצע את העבודה שלו. כמו כן, לאורך ההצגה, דמותו נותרת פסיבית למדי, ואינה מתפתחת. במקום זאת, אנחנו מקבלים קריקטורה של עובד תמים אשר אינו ממש מבין את בעייתיות הממשלה. חבל מאד כי דמותו נשארת סטטית, זאת הייתה יכולה להיות הזדמנות טובה ביותר לבחון רבדים שונים באישיותו.

אין ספק כי קיים כאן פוטנציאל גדול במיוחד לספר את סיפורו של אדם בעל כוונות טובות אשר נופל במלכודת של ממשלה מדכאת. השאלה העיקרית העולה במהלך הצפייה בהצגה היא למה דמותו של דן לא פועלת מוקדם יותר לחשוף את שיטות העינויים של המשטר, דבר שמוביל לחצי ראשון של הצגה המתנהל באיטיות משמימה וחצי שני שאינו הולך לשום מקום. לקראת סיום ההצגה, כאשר דן מופשט מבגדיו  ומזהותו, ניתן להבין כי במשטר זה, כמו גם במשטרים אחרים הנהוגים כיום, אין מקום להתנהגות הומנית.

הבימוי של פרדריק מישל מראה תובנה ייחודית בנוגע לממשל ולנפש האדם, בשילוב משחקו הנהדר של ג'ון לוגן בתור דן וההנפשה הגרפית של גסטון וינס, מעצימים את הסיטואציה והקונסטלציה בה נמצאת הדמות הראשית ויוצרים הצגה מרשימה בעלת פוטנציאל רב. עם זאת, היצירה נופלת למלכודת של חוסר פיתוח הדמויות על חשבון העלילה והתוצאה מאכזבת במיוחד, בייחוד בשל הפוטנציאל הטמון בה.

A Doll’s House, Part 3

ההצגה השנייה בה בחרתי לצפות היא "בית בובות חלק 3", אשר ממשיכה את יצירתו של הנריק איבסן על חייה של נורה, אך הפעם מנקודת המבט של ילדיה לאחר שטרקה עליהם את הדלת ועזבה. כזכור, המחזה "בית בובות" של איבסן הנו דרמה פמיניסטית פורצת דרך משנת 1879 על אישה שעוזבת נישואים אומללים כדי למצוא ולהגשים את עצמה. באותו זמן, החלטתו של איבסן לתת לדמות הראשית שלו לוותר על מחויבויותיה המשפחתיות לטובת גילוי עצמי ואושר אישי הייתה מזעזעת, ונראתה כאיום למוסד הנישואין בכללותו. היה זה מסע תיאטרלי ודרמטי אשר בו השלם שווה יותר מחלקיו.

הרעיונות במחזה "בית בובות" המשיכו והתפתחו גם ביצירה "בית בובות חלק 3", אשר נוצרה על ידי משתתפי קבוצת "Michael + Patrick" ,קבוצת תיאטרון ניסיוני מניו יורק – מייקל ברסלין, פטריק פולי, קאט רודריגס ואריאל סיברט. העבודה שיצרו מתמקדת בילדיה של נורה, עוסקת בנושאים כמו מעמדות וריאליטי, ומבקשת להעניק פרשנות חדשה למחזה של איבסן.

מתוך "A Doll’s House, Part 3" | צילום: Walls Trimble

היצירה מגוללת את האופן בו גדלו ואת השפעת היעדרות אמם על החיים שלהם, אשר הובילה לכך שהילדים נאלצו להתבגר במהירות, אך למעשה מבחינה נפשית לא התבגרו כלל. מעשיהם והתנהגותם העקשנית מגוללים את ניסיונם להשתחרר מהאם שעזבה ואת כמיהתם שתחזור אליהם ותטיל בהם משמעת. זוהי חקירה תיאטרלית מעניינת המתארת את מערכת היחסים בין הילדים, תוך שימוש באמצעי המדיה השולטים על חיינו המתבטאים בין היתר בוידאו ארט, צילומים חיים הנעשים על ידי מצלמה המוצבת על הבמה ומקרינה את הצילום לעיני הצופים, סלפי ורשתות חברתיות.  

עיצוב התלבושות גם הוא מוצלח למדי. הדמויות לבושות בגדים בובתיים בצבעי פסטל, המזכירים את התנהגותה של נורה בתחילת דרכה. ניכר שהתלבושות מהוות סימן להתפתחות שעברו הילדים, מצד אחד הם עדיין ילדים, אבל מצד שני, הם נאלצו לעבור התבגרות מואצת בשל עזיבתה. התלבושות הילדותיות מעידות גם על הנפש המורכבת שלהם, כמו אמם,  גם הם כבר אינם בובות על חוט, אלא נאלצו לצאת לדרך חדשה בלי אמם, ולממש ולהגשים את עצמם. מצד שני, שילוב האמצעים הדיגיטליים ביצירה מזכיר את השיח הפוסט-מודרני של היום ומחזק את הקשר של הדמויות לעתיד ולתקופה בה הם חיים. בדומה, גם שיח הדמויות מהדהד את השיח של היום.

מתוך "A Doll’s House, Part 3" | צילום מסך

בדומה לתלבושות, עיצוב הבמה מרשים במיוחד. על אף שהעיצוב הנו מינימאלי למדי, ועל הבמה אין כמעט כלום, הוא מבטא רבדים רבים מנפש הדמויות. הבמה עצמה היא במת זירה התחומה במראה, והקהל זוכה לראות את ההשתקפות של עצמו ושל הדמויות. הדבר מתחבר לרצונו המקורי של איבסן להציג בפני הקהל ייצוג של עצמו ולאפשר לו לראות את עצמו דרך עיניהן של הדמויות. ביצירה "בית בובות חלק 3" הקהל זוכה לראות את עצמו על הבמה.

סיימתי את הצפייה בהצגה עם כבוד מחודש ליצירתו של איבסן, כמו גם ליצירה שהציגה את החלק השלישי של הסיפור שמעולם לא סופר. זו האחרונה הנה חוליה אמנותית נוספת בשרשרת האיבסנית בנוגע לסיפורה של נורה. נראה שכמו אז, גם היום, רצונה של נורה לגזור את החוטים ולהגשים את עצמה בזכות עצמה, ממשיך להדהד ולהשפיע.

Department of dreams

City Garege Theatre

By Jeton Neziraj

Director: Frédérique Michel

Cast: Angela Beyer, Aaron Bray, John Logan, Bo Roberts, David E. Frank, Cifford Irvine.

Production: Charles Duncombe

Background images and animation: Gastón Viñas

A Doll’s House, Part 3

Michael + Patrick Company

Created and performed by Michael Breslin and Patrick Foley, in collaboration with Cat Rodríguez and Ariel Sibert.

לאתר הפסטיבל – הקליקו על הלינק

מנה תיאטרלית על אהבה, מסורת ואבקת סוכר

על ההצגה "Cafe Named Desire"

מאת: דנה שוכמכר

ההצגה "Cafe Named Desire", שנוצרה על ידי אנסמבל "הקברט היהודי" התקיימה לאחרונה במסגרת פסטיבל OFF, פסטיבל לתיאטרון פרינג' מקוון, אשר נערך בחודש מאי. הפסטיבל הבריטי נוסד על ידי איידן ווילדר (במאי תיאטרון ויוצר סרטים) בשיתוף Vibes Art Studios, כדי לעזור לאמני תיאטרון להגיע לצופים חדשים בזמנים קשים אלו.

מאז שבריטניה נפגעה על ידי COVID-19, תיאטראות ופסטיבלים רבים נאלצו לסגור את דלתותיהם, ויוזמה זו נוצרה ואפשרה להביא את התיאטרון ישירות לבתי הצופים ולתמוך באמנים שנותרו מחוץ למעגל העבודה ואין להם אפשרות כרגע לשחק על הבמות.  

במסגרת הפסטיבל ניתן לצפות בחינם בהצגות רבות, הכוללות בין היתר עיבודים מודרניים לקלאסיקות כגון "מדיאה" ו-"מקבת'", וליצירות מודרניות כגון "Hitman and Her" ו-"Baaba's Footsteps". לצד הצפייה בחינם, הפסטיבל מזמין את הצופים לתמוך כספית באמנים המופיעים, והכנסות אלו מתחלקות שווה בשווה בין כל ההפקות המוקרנות באותו שבוע. בדומה לכך, ההכנסות שהגיעו לאנסמבל "הקברט היהודי" נכנסו לקרן אשר הוקמה על ידי קבוצת התיאטרון עבור השחקנים שספגו מכה קשה עקב המצב.  

הצגת אנסמבל ״הקברט היהודי״ (The JEWish Cabaret) הלונדוני, "Cafe Named Desire" הנה מחזמר רומנטי-קומי העוסק בנושאים רלוונטיים כמו למשל חברות, קהילה, דת ומיניות. מעניין לראות ששמה של ההצגה מתכתב עם המחזה "חשמלית ושמה תשוקה" מאת טנסי וויליאמס, שכן שתי היצירות מציגות נקודת מבט שונה וייחודית על המוסכמות המקובלות.

Cafe Named Desire | צילום: Yue Wang

המחזמר, שנכתב ובוים על ידי שחר שמאי ודיוויד ג'מאל, מספר את סיפוריהן של מספר דמויות: גבי, בחורה צעירה אשר יצאה לחפש חתן ומצאה אהבה, אלון ואיתן, זוג גאה שמבקש לשבור את המוסכמה ההטרו-נורמטיבית; וברכה, בחורה דתייה אשר נאבקת בין נטיות לבה לבין הנורמות הדתיות על ברכיהן התחנכה. המסע של ברכה, אשר עברה מישראל ללונדון ושם היא מבלה זמן רב עם  סבה וסבתה, יעקב ורייצ'ל, אינו מסתכם רק בללמוד את רזי החיים החדשים באנגליה, כי אם לקבל את משיכתה לנשים, דבר הסותר, לתחושתה, את החינוך הדתי אשר קיבלה בבית.

אין ספק כי מדובר במחזמר רומנטי בלתי שגרתי. כיאה למאה ה-21, לסיפורי האהבה ביצירה יש דרכים וצורות רבות, ומערכות היחסים הן דבר מורכב ואינו פשטני. על אף השימוש באלמנטים דיגיטליים, היצירה מתכתבת עם מה שהיה בעבר, ערכים ונורמות שעוד השתמרו מפעם. אם תרצו, ההצגה הנה מעין כנר על הגג גרסת 2020, ומהווה כסיפור על מאבק בין ערכים ישנים לבין חדשים, בין התובענות והכמיהה למסורת לבין השאיפה לעולם חדש ומופלא יותר.

המחזמר עצמו מורכב משתי מערכות עיקריות. אמנם, המערכה הראשונה ארוכה יתר על המידה ונדמה לעיתים כי העלילה לא ממש מתקדמת לשלב מרכזי בו ניתן להבין ולחקור את עולמן של הדמויות ואנו נשארים עם דמויות שטחיות למדי. במהלך הצפייה עולות שאלות על הדמויות שלא ממש ניתן לקבל עליהן תשובות, כך, לדוגמה, לגבי ברכה, עולה השאלה מדוע היא בחרה לעזוב את ישראל והסבים שלה מפגינים דעות מתקדמות יותר בהשוואה לאמא שלה? עם זאת, במערכה השנייה חל שינוי משמעותי והשירים השונים מסייעים לקידום העלילה. המרחב האינטימי של בית הקפה בו מתרחשת העלילה מצריך מהיוצרים להפגין גם כישורי כוריאוגרפיה וריקוד, ובהתחשב במקום הצר, הם עושים זאת בהצלחה רבה.

Cafe Named Desire | צילום: Yue Wang

בדומה לבית הקפה בו סיפורי האהבה נרקמים ומסתעפים, ניכר שהיצירה הנה כמנה עשירה אך לא מכבידה ומעייפת. אין מדובר בקומדיה פשוטה וריקה מתוכן, אלא בסיפור רב שכבות, שעשוי מאהבה, תשוקה, דת ואמון, ורצון לבנות חיים עצמאיים, שאינם מותנים במוסכמות העבר, נושאים עמם הצופים בהחלט יוכלו להזדהות.  

לסיכומו של דבר, אין ספק כי צוות השחקנים-יוצרים, בראשות שחר שמאי ודיוויד ג'מאל, מבינים היטב אילו מרכיבים צריכים להיכלל במחזמר מצליח ומפיקים מנה תיאטרלית עשויה היטב, מתוקה אך מעשירה, שמותירה בקרב הצופים טעם של עוד.

Cafe Named Desire

The JEWish Cabaret

Writers & Directors: David Djemal, Shachar Shamai

Additional songs by: Emily Rose-Simons

Developed and produced in a collaborative process with the cast: Martha Pothen, Ashley Racov, Jack Reitman, Batel Israel, Josh Becker, Alex Ayliffe, Ido Gonen, Tanya Truman, Adi Loya.   

Production Manager: Anna Oggero

Musical Director: Kieran Stallard

Videography: Yue Wang

ההצגה ממשיכה לרוץ וירטואלית בפסטיבל עד לסוף מאי 2020.

לדף ההצגה באתר הפסטיבל – הקליקו על הלינק

"I am the mask you wear"

על הקרנת המחזמר "פנטום האופרה" בערוץ היוטיוב של אנדרו לויד וובר

מאת דנה שוכמכר

מגיפת הקורונה והבידוד אשר הגיע בעקבותיה, גרמה לאנשי תרבות רבים להפשיל שרוולים ולתרום את חלקם למשבר העולמי. בשל כך, אנדרו לויד וובר, אחד מיוצרי מחזות הזמר המפורסמים ביותר בעולם, החליט לפרסם הקלטות של היצירות הגדולות שלו בערוץ יוטיוב מיוחד בימי שישי, ימים בהם בדרך כלל התיאטראות עמוסים במיוחד. באתר של וובר מצוין כי פתיחת היצירות לקהל הרחב נעשית לזמן מוגבל, 24 שעות לתושבי בריטניה ו-48 שעות לאנשים ממדינות אחרות בעולם. בזמן זה, הצופים יכולים לראות את ההצגות ללא עלות. לאחרונה, הוקרן בערוץ היוטיוב של לויד וובר המחזמר "פנטום האופרה". לאחר שצפיתי ביצירה בצורתה המקורית, ביקשתי לראות האם הקסם הצליח לעבור גם למסך הקטן.

בשל המצב הנוכחי, טרם הקרנת המחזמר, הוקרנו כתוביות שנועדו לעודד את הקהל לתרום מכספם לטובת קרן אשר מסייעת לנפגעי קורונה בכל רחבי העולם, אותה מגיפה עולמית אשר איחדה את כולנו והפכה את הכפר הגלובלי לנטוש ושומם, וסגרה את התושבים בבתים.

המחזמר "פנטום האופרה" מבוסס על רומן אימה של הסופר הצרפתי גסטון לרו אשר פורסם בשנת 1909. למרות שעבר זמן רב מפרסומו, יש בו מרכיבים אשר הופכים אותו לסיפור על זמני. עלילת הרומן מגוללת את סיפורו של גאון צעיר בעל עיוות פנים המכנה את עצמו פנטום האופרה אשר מסתתר במרתפים של האופרה בפריז במאה התשע עשרה ומבקש להשליט טרור על הנהלת התיאטרון. אותו פנטום מתאהב באחת הזמרות הצעירות בלהקה ומבקש בעזרתה להמשיך ולהשמיע את המוסיקה שלו. מכאן, מתחילה העלילה להסתבך.

אנדרו לויד וובר לקח את הרומן של לרו ועיבד אותו לכדי יצירה תיאטרלית מרגשת ועשירה מבחינה מוזיקלית. בכורת המחזמר עלתה בשנת 1986, בבימויו של הל פרינס ובכיכובם של מייקל קרופורד שגילם את הפנטום ושרה ברייטמן שגילמה את אהובתו כריסטין. מאז ועד היום, המחזמר עלה בהפקות שונות, החל בווסט אנד שבלונדון, דרך ברודווי בארצות הברית וכלה בסיבובים עולמיים. טרם ימי הקורונה, ההצגה תרה ברחבי העולם, והוצגה גם בישראל, במהלך אוגוסט 2019. יחסית למחזות זמר אחרים, מדובר באחת ההפקות המוצלחות ביותר בעולם, אשר זכתה לאינספור צופים ומעריצים.

ההפקה שהוקרנה בערוץ היוטיוב של לויד וובר, הוקלטה בשנת 2011 באולם המפואר "רויאל אלברט הול" בלונדון לציון 25 שנה ל"פנטום האופרה". בתפקידים הראשיים רמין קרימלו בתור הפנטום ולצדו סיירה בוגס בתור כריסטין.

פנטום - מעובד

אי אפשר לכנות את "פנטום האופרה" בתור מופע אופראי קלאסי, אלא מדובר במחזמר מרהיב עשוי כהלכה. דוגמה קטנה לכך – במהלך המופע נברשת ענקית כמעט התנגשה בקהל ונרות רבים הושמו על הבמה לצד אגם תת קרקעי. אין ספק כי המחזמר בכללותו מהווה בתור הישג טכני אדיר הכולל תלבושות נהדרות ובמה מרהיבה בעלת רבדים עמוקים המאפשרת יצירת אפקטים ויזאליים רבים. התפאורה כוללת בין היתר שכבות של וילונות ויקטוריאנים אדומים, המאפשרים לצופים לחזות במתרחש בבית האופרה מנקודת המבט שלהם. התוצאה הסופית הופכת אותו למחזמר מהנה במיוחד שעולה פחות מטיול לדיסנילנד. על אף שניתן למצוא אי-אילו נקודות חולשה במחזמר, אי אפשר שלא ליהנות מהיצירה המרגשת והמרהיבה הזו.

בקיץ האחרון צפיתי ב"פנטום האופרה", שהועלה בבית האופרה בתל אביב. חווית הצפייה במחזמר ביוטיוב היא חוויה שונה ומעניינת – יש אפשרות להתחקות אחר המצלמה ולהבחין ביתר דיוק בבמה ובתנועות השחקנים, דבר שקשה לעשותו בעת הצפייה באולם התיאטרון.

חלק מההצלחה של "פנטום האופרה" זה הקאסט הנפלא שהופיע בהפקות שהועלו לאורך השנים. גם הקאסט במחזמר המצולם, בראשות קרימלו ובוגס, מפגין עוצמה דומה אחידה. קרימלו יוצר פנטום שקשה להסיר ממנו את העיניים לנוכח הנוכחות הכריזמטית שלו והיכולת שלו לכשף את אהובתו הצעירה. התזמורת המרשימה המלווה את השחקנים מפיחה חיים חדשים בשירים המעולים, וקשה מאד להישאר אדישים אליהם. ביציאה מהאולם/סיום הצפייה אי אפשר שלא לזמזם את השירים אשר הפכו לאחד הפסקולים המפורסמים ביותר בתחום מחזות הזמר.

בהחלט אפשר לומר כי "פנטום האופרה" אינו רק מחזמר סטנדרטי אלא מהווה בתור יצירת תיאטרון דינאמית המצליחה להישאר חקוקה בתודעת הקהל, לצד היותו מופע סוחף שמרכיביו יוצרים חוויה מרשימה ובלתי נשכחת.

לסיכומו של דבר, מדובר ביצירה מפעימה, אשר כלל מרכיביה, העלילה, הבימוי, המשחק, המוסיקה ועוד, משתלבים יחד לכדי מחזמר עוצמתי, המכשף את הצופים במשך 34 שנים, והמסכה עוד נטויה.

חישוב מסלול מחדש

על (חלק מ)יצירות פסטיבל "ויראלי"

מאת: דנה שוכמכר

בתור מבקרת תיאטרון אשר ראתה לא מעט הצגות, יש משהו מעניין בהתנתקות מהטקסט בתיאטרון הרפרטוארי לטובת צפייה בתיאטרון אחר אשר אינו מבוסס על מחזה ועלילה מוגדרים. התנתקות זו דורשת יציאה מהמרחב התיאטרלי לטובת בחינת גבולות ביצירות אחרות.

דבר זה, התממש לאחרונה בפסטיבל "ויראלי", אשר התקיים ב12-14 באפריל, בניהולם האמנותי של ליאור זלמנסון, ניצן כהן, מיה מגנט וארז מעין שלו. הפסטיבל הציג אלטרנטיבה ווירטואלית לפסטיבלי פסח הוותיקים – הוא התנהל אונליין ועשה שימוש בכלים שהאינטרנט מספק מתוך מטרה למתוח את המרחב התיאטרלי, וכלל מופעים שונים וייחודיים, כמו גם יצירות תיאטרון ופרפורמנס וירטואליות.

הפסטיבל נוצר בשל כורח המציאות החדשה שנכפתה עלינו. מגפת הקורונה שסגרה את האמנים בבתים והובילה לשינוי משמעותי של אורח החיים ואי וודאות באשר לעתיד, גרמה להם לחשב מסלול מחדש. לאור רצון הפסטיבל להפנות את הזרקור ליצירה דיגיטלית, עולה השאלה האם הפסטיבל נתן מענה הולם לקהל הצופים או שמא היה זה ניסוי על חשבונו של הקהל אשר חיפש עניין בצל הבידוד? צפיתי בחלק מההצגות השונות וחזרתי עם מסקנות.

היצירה הראשונה בה צפיתי, "בתים מבפנוכו" מאת אורית ממרוד, מתייחסת למונח "בית פרטי" תוך התייחסות למרחב הפנימי של יוצרים שונים. זוהי יצירה המבקשת להתחקות אחר יוצרים המכניסים את הקהל למרחב האישי שלהם וחושפים את הפינות האהובות בבית באמצעות חפצים אשר הותירו בהם רושם והיוו אבן דרך בתהליך היצירתי של האמנים. התפיסה של המרחב האישי והיכולת, או שמא חוסר היכולת, לשהות בבית במשך תקופה ארוכה עשויה לזמן שיח אינטליגנטי המהווה בסיס ליצירה מרשימה ומשמעותית. עם זאת, בפועל, לא היה קשר בין רצון היוצרת לבין התוצאה שהוצגה בפני הצופים, המזכירה מופע חובבני של שאלות ותשובות קצרות מדי. למשל, שאילת היוצרים בנוגע לחפץ המשמעותי עבורם לא פותחה באופן נרחב אלא כללה תשובה תמציתית בלבד. תמציתיות הראיונות מנעה מהיצירה להפוך למעניינת, הבוחנת את המצב החדש בתקופה הנוכחית.

מראה מראה - מעובד

מתוך "מראה מראה" | צילום: מיה מגנט

היצירה השנייה, "פולחן האש החדשה" מאת עומר קינן, ביקשה גם היא לבחון את הגבולות של היוצרים. היצירה הזמינה את הקהל להצטרף לטקס ובו שישה משתתפים המתחרים ביניהם בכדי לקבל את הקולות של הקהל באמצעות משימות המחולקות לקטגוריות שונות, כמו למשל שאלה או וידוי. בתום כל תחרות, הקהל התבקש לבחור את המשתתף האהוב עליו והטקס הסתיים בבחירת הזוכה שקיבל כבוד רב לאחר שצלח את המשימות בהצלחה. החוט המקשר בין שתי היצירות הללו הוא האפשרות לבחון את עולמם של היוצרים באמצעות כניסה אל המרחב הפרטי שלהם. גם ב"פולחן האש החדשה" לא נבנו מהלכים מרתקים אשר הבשילו לכדי יצירה מעניינת וייחודית אלא נדמתה כתרגיל מרושל של בית ספר למשחק שאינו מותיר ברירה אלא לתהות על הצגתו. ההתחלה דווקא הייתה מבטיחה, אפשרות להיחשף לעולמם של היוצרים באמצעות מענה על שאלות שונות, אך מהר מאד החלה ההתדרדרות במדרון החלקלק של יצירה המנסה להתחנף לקהל באמצעות תשובות פרובוקטיביות.

דווקא ב"מראה מראה", היצירה השלישית בה צפיתי, חל מפנה וניכר כי עמד מאחוריה קונספט ברור. מדובר בעבודת פרפורמנס של האמן ארי טפרברג שהתרחשה כולה בדירת חדר ושודרה בלייב. טפרברג עשה שימוש בטכנולוגיה על מנת לבחון ללא מילים את המרחב הממשי באמצעות המרחב הווירטואלי, תוך מתן אפשרות לצופים לבחון את המרחב כפי שהם רואים אותו. לקראת הסוף הוא נעלם מהחדר והותיר את קהל הצופים עם תהייה מעניינת – האם כל מה שהם ראו לא היה אלא פרי הדמיון שלהם, בדומה לאותה חוויה המתרחשת בעת הצפייה בהצגת תיאטרון. מדובר בעבודה מוצלחת ביותר אשר מעוררת מחשבה בימים בהם אנשים מבלים שעות רבות במרחב האישי שלהם.

מראה מראה - צילון מסך

מתוך "מראה מראה" | צילום: מיה מגנט

כך התממש גם ביצירה "Touchscreenquarantine", מאת גלעד ירושלמי ובהשתתפות רננה ירושלמי. היצירה ביקשה לבחון את הדרך החדשה ליצירת קשר בשל ולמרות הבידוד, בגינו אי אפשר לחבק או לתת יד, והמסך מהווה את האפשרות ליצירת קשר. היוצר הזמין את הקהל ליצור קשר עם אנשים אהובים עליהם באמצעות הנחיות מדויקות של תקשורת דרך תוכנת זום במטרה ליצור מגע נעים. אותו מדריך למגע אפשר הצצה אינטימית לצורת ההתקשרות החדשה והציג את הסיפור האישי ואף הכואב העומד בבסיסה של היצירה – חוסר יכולת לתקשר פנים מול פנים עם אנשים אהובים או להיות שם עבורם בשעת משבר, והצורך ללמוד לתקשר בדרכים חדשות. חלק מהקטעים ביצירה אף היו בועטים במיוחד והצדיקו את היותה, כמו למשל כאשר נראו כפות ידיים של אם ובן על מסכי המחשב נעות בתנועה אלו לאלו, על מנת ליצור קשר אנושי.

לסיכומו של דבר, הפסטיבל כלל יצירות מעניינות בחלקן אשר בחנו את נושא הבידוד והריחוק בתקופה הנוכחית. אם נחזור לשאלה שהוצבה בראשית הכתבה – האם הפסטיבל הוא מענה הולם לקהל המחפש יצירות תיאטרון אחרות או שמא היה זה ניסוי על הקהל בימי הבידוד? –  נדמה כי מדובר בקצת מהשניים. מדובר בפסטיבל אשר העניק במה לשלל יצירות מגוונות, ואפשר לקהל ליהנות מחווית צפייה וירטואלית ואחרת. אך, מצד שני, חלק מהיצירות היו זקוקות לליטוש והכוונה על מנת לייצר עניין ומשמעות.

פסטיבל "ויראלי"

ניהול אמנותי: ליאור זלמנסון, ניצן כהן, מיה מגנט וארז מעין שלו.

"בתים מבפנוכו"

מאת ובביצוע: אורית ממרוד

"פולחן האש החדשה"

מאת: עומר קינן

"מראה מראה"

רעיון וביצוע: ארי טפרברג

"Touchscreenquarantine"

 מאת: גלעד ירושלמי

בהשתתפות רננה ירושלמי

קסם של עננה

על המופע "אנטו – Antu" 

מאת: אביבה רוזן

"אנטו – Antu", יצירתו החדשה של אבשלום פולק שנעשתה בשיתוף הכוראוגרף האיטלקי אנדריאה מרטיני, היא מופע מחול יפה, שונה, יש במופע ייחוד מעניין והוא מעורר למחשבה, תיאטרון מחול לשמו.

היצירה מבוססת על ספר ילדים בשם "העננה רננה", פרי עטה של דורית רביניאן. זה לא נדיר לבסס מחול על יצירה ספרותית. בדרך כלל ניתן להבין מהמופע מהם האלמנטים שנלקחו מהכתב, לא כך ב"אנטו". אמנם, תוך כדי המופע נשמעים קטעי קריינות מיצירתה של רביניאן, אך הטקסט לא מצליח להתחבר לגמרי עם התנועות והעשייה על הבמה.

הסיפור עוסק בישות מרדנית, עננה, כאלגוריה לילדה שרוצה ללכת בדרכה העצמאית ואינה נכנעת למוסכמות החברתיות ולמוכתב על ידי הוריה שחרדים מאוד לעתידה. הקריינות נעשתה בקולו של אביו של אבשלום, השחקן בעל הקול העמוק, יוסי פולק. הסיפור, כפי שיודעת רביניאן לספר, מעניין ונוגע. מעבר לקריינות הזו, התקשיתי למצוא את הקשר בין הסיפור לבין המחול שראיתי.

אנטו - יאן פינקלברג

אנטו -Antu | צילום: יאן פינקלברג

יש לציין שהמחול הוא אלגנטי, אסתטי ומרהיב. התלבושות תורמות מאוד לנראות, לתחושת הקצב ולאיזשהו רגש של התלהבות שהיצירה מצליחה ליצור. ולצד זאת, נוצרה תחושה כלשהי של מכניזם, תנועות מכניסטיות, זרימה מכנית של השחקנים. ייתכן שיש כאן רמיזה לכניעה למוסכמות של רוב האנשים, לחוסר אינדיבידואליזם, כל מה שהעננה רננה היא לא, אבל חסרה איזושהי קוהרנטיות סיפורית בקטעים שבין הקריינות, או תובנה שנמזגת בין הטקסט לבין התנועה. הייתה תחושה שהכוראוגרפיה, ככל שהיא אסתטית ומרתקת, עדיין זקוקה לליטושים סופיים.

כרגיל, מצליח אבשלום פולק, הידוע כ'ילד הרע' של המחול הישראלי, ליצור משהו ייחודי ושנוי במחולקת, מרהיב ביופיו ומרתק בתכניו. הקשר הרופף עם יצירתה של רביניאן נעשה משני בחשיבותו אם נבחן את עבודתו של פולק באמות מידה של הנאה אסתטית ויצירתיות, בין כל שאר המרכיבים המשמעותיים הרוקמים יחדיו את יצירת המחול, שיוצרים מזיגה הרמונית ולעיתים דיסהרמונית מכוונת, ומעוררים את חושיו של הצופה, כמו גם את מחשבותיו. הניסיון שעושה הצופה לחבר בין המוזיקה, הקריינות, הספרות והכוראוגרפיה, כבר מביאות ליצירה של משהו אחר וחדש, חיבור אישי בין הטקסט של רביניאן לבין התנועות והרעיונות של פולק.

אנטו2 - יאן פינקלברג

צילום: יאן פינקלברג

יש כנראה יתרונות וחסרונות בכך שמצפים מיוצר לזעזע ולנער כל פעם מחדש, בכל יצירה חדשה שלו. היתרון הוא בכך שהחדשנות תתקבל כמובנת מאליה, והחיסרון הוא פועל יוצא של היתרון. אם לא תהיה חדשנות מזעזעת, הרי שהציפייה תהפוך לאכזבה. מכאן שפולק לא יכול להרשות לעצמו להביא משהו שהוא רק חינני ומרגש. הוא צריך להתעלות על אלה ולהפגין מקוריות של ממש. יש מקוריות מרעננת בלקיחת טקסט של ספר ילדים והפיכתו למופע מחול, ועוד יותר בכך שהטקסט והמחול לא לגמרי מתכתבים זה עם זה. על אף חוסר האינטראקציה בין השניים, עדיין ניכר רעיון מסוים, גרעין קשה הנמצא בבסיס היצירה – קונפורמיות לעומת מרדנות, ומשם הדברים נפתחים, מתפתחים, בתוך התנועה, התלבושות ועיצוב החלל שבכולם יש קסם רב, כמו גם ברקדנים, בנראותם ובתנועותיהם.

"אנטו -Antu"

תיאטרון מחול אבשלום פולק

מבוסס על פי ספרה של דורית רביניאן "העננה רננה"

כוריאגרפיה, עיצוב פסקול, חלל ותלבושות: אבשלום פולק, אנדריאה מרטיני

משתתפים: צבי פישזון, נגה הרמלין, תומס וולסכוט, מרתה-לואיזה ינקובסקה, ג'וי קמין, מיכל רוטמן, מץ ואן רוסום, אופיר איטח, נועה הן, אחינועם חי וג'יאני נוטרניקולה.

עיצוב תאורה: יואן טיבולי

מנהלת חזרות: מיכל אלמוגי שלמון

מועדים נוספים: 

27/2/2020 | 21:00

28/2/2020 | 14:00 | 21:00

23/4/2020 | 21:00

24/4/2020 | 14:00 | 21:00