אבל אני תמיד נשאר אני

על ההצגה "איפה גוגו?"

מאת: נעם מרום

אין דבר ששובה את לבי יותר מהצגת ילדים מוצלחת. היכולת להנגיש לילדים סיפור באמצעות פעולות דרמטיות היא יכולת גבוהה, מפתחת ומלמדת. אין ספק שז'אנר הצגות הילדים פופולרי ביותר במהלך הקיץ, ובין כל ההצגות הפופולריות והסיפורים הידועים והמוכרים מבצבצת הצגה ייחודית ומיוחדת במינה – "איפה גוגו", פרי יצירתה של רותי תמיר. מדובר בהצגת יחיד אותה תמיר יצרה, עצבה, ביימה, היא גם משחקת בעצמה על הבמה. ואכן במהלך היצירה מצליחה תמיר לסחוף אחריה בסערה אולם שלם של ילדים והוריהם לתוך העולם אותו בראה.

כבר בכניסת הקהל לאולם, ישובה השחקנית ומקבלת בסבר פנים מאירות, נפנוף יד וחיוך את כל הילדים הבאים והנכנסים. בהסבר של השחקנית לילדים בקהל "שמי רותי ואני שחקנית בהצגה שעוד מעט תראו". במונחי תיאטרון אפשר לקרוא לפניה שכזו לקהל בתור פנייה מתא-תאטרונית אבל מאחר שמדובר בהצגת ילדים, ההנגשה מהסוג הזה נחוצה בהחלט. השחקנית ממשיכה ומסבירה לילדים: "כשחקנים, עלינו להתכונן להצגה באמצעות חימום" מה שמוביל אותה להקים את כל הילדים (וגם את ההורים) לחימום קצר כדוגמא מחדר החזרות, דבר שגרם לכל הילדים בקהל להיות מרוכזים ונלהבים יותר לפני תחילת ההצגה.

איפה גוגו. צילום: אריאל בשור

במהלך ההצגה ניתן לראות את תמיר מפגינה יכולות ווירטואוזיות מרשימות שמתבטאות בעבודת גוף מדויקת ומימיקה מרשימות. למרות שההצגה שייכת לז'אנר הצגות הילדים, אך בהחלט קיים פלירטוט עם עולם הליצנות, תיאטרון החפצים ותיאטרון הסיפור. הילדים נסחפים אחריה, ולא בכדי. לאורך ההצגה היא מצליחה ליצור שיח עם הילדים, שהיוו לעיתים בתור חלק אקטיבי ואינטגרלי במופע וענו לשאלות השחקנית, ובעיקרן – איפה גוגו?   

צילום: אריאל בשור

כיאה לז'אנר, היה שימוש די נרחב בחפצים, כמו למשל אוזן אדם ענקית שנשלפה מהתפאורה כאשר הדמות המגולמת רצתה להקשיב ולשמוע טוב יותר. יתרה מזאת, התפאורה המרשימה בעדינותה ויופייה, חושפת ומסתירה את כל פרטי עולמה של הדמות – כמו כינור שמקפץ החוצה, "סמיילים" שונים אליהם היא מגיעה בניסיון למצוא את גוגו, נייר טואלט ובדי קוסמות אין-סופיים. לקראת סוף ההצגה, בניסיון לדמות לילה, נשלפות מהתפאורה מנורות קטנות שקוסמות במיוחד לקהל הילדים, ומהבית המצויר נפתח לפתע חלון. כך שמרבית מהסיפור מוצג באמצעות התפאורה.

שפה נוספת בה נעזרת הדמות על הבמה היא טכניקת הג'יבריש – היא "שוברת מילים", בוחרת מילים ריקות ממשמעות ותוכן, ומשלבת טקסט הגיוני במשורה. דבר זה, מעביר את הפוקוס לאופן בו היא נעה על הבמה – היא נעה לאופקה ולאורכה של הבמה, באופן מעגלי, ולעיתים אף יורדת לקהל – כל אלו במטרה להעצים את החיפוש המפרך אחר גוגו.

ההצגה מומלצת לגילאי 8-4 ואורכה כ-50 דקות. אמנם, זה גרם לחלק מהילדים לאבד סבלנות לקראת הסוף, אבל ההצגה הצליחה לגעת בלבבותיהם הפועמים של כל ילד וילדה שישבו בקהל, בעיקר משום שתמיר הצליחה "להרגיש" את הקהל, ולהתאים את עצמה אליהם. למשל, בהצגה בה צפיתי, הילדים זכו ל"חימום" נוסף לקראת סוף ההצגה על מנת לשמור על הריכוז שלהם.

אין ספק כי מדובר בהצגה נפלאה ומיוחדת במינה. ברגישותה, נבונותה ויצירתיותה, מצליחה תמיר לשאוב את קהל הילדים וההורים לתוך מסע קסום ושובה לב על הבמה, שבסופו כל ילד מבין כמה חשוב לאהוב את עצמו כפי שהוא.

איפה גוגו

יצירה, עיצוב, בימוי ומשחק: רותי תמיר

מוסיקה מקורית: יוני טל

תלבושות: מרינה מויסייב

מועדים נוספים:

30/10/21 11:00 גלריה תיאטרון החנות

27/11/21 11:00 גלריה תיאטרון החנות

29/11/21 10:30, 12:30 פסטיבל תיאטרון בובות חולון


וכעת, נעבור לפרסומות…


קומדיה מחוספסת על החיים ועל המוות

הערה

על ההצגה "הסוף"

מאת: דנה שוכמכר

רבים מנסים לפצח את סוד קסמו של התיאטרון, אחרים נוטים להספיד את התיאטרון במתכונתו הנוכחית, אבל המאמינים האמיתיים ביצירה התיאטרלית ממשיכים ליצור חוויות ויצירות ייחודיות. חוויה יצירתית תיאטרלית וייחודית זו מקבלת ביטוי בהצגה החדשה שעולה בימים אלו בתיאטרון צוותא, "הסוף".

המחזמר "הסוף" מספר את סיפורו של מדען גאון, המגולם על ידי עידן אלתרמן, אשר רוצה למצוא את התרופה לחיי נצח, במטרה להשאיר את אהובתו בחיים (ג'וי ריגר). בדרך הוא נתקל במוות הנדמה לפקיד שחוק שעובד מדי יום במתן אישורי מוות, המגולם על ידי אבי דנגור. סיפור העלילה מסופר על ידי צמד מספרים-נגנים, המגולמים על ידי אלעד טל וגיא וינטרוב, המלווים על ידי להקה חיה על הבמה.

מעין אבן וגיא וינטרוב, שיצרו את ההצגה, נחשבים לדור חדש בתיאטרון. השניים הם יוצרי תיאטרון שספגו השפעות שונות במהלך הדרך, כמו למשל סדרות האנימציה סאות'פארק או ריק ומורטי. אבן, בוגר מגמת בימוי בסמינר הקיבוצים, כתב וביים מספר יצירות, ביניהן "הנסיכה אבנר", עליה זכה בפרס תיאטרון הפרינג'.

הסוף. צילום: יוסי צבקר

בהתאם לשמו, "הסוף" עוסק במוות, נושא אוניברסלי אמנם, אך בקרב אנשים רבים עדיין מהווה כנושא מוקצה. הנגשת הנושא המורכב הזה באמצעות קומדיה ושירים, מאפשרת לקהל הצופים להתחבר לנעשה על הבמה ולהשאיר את הפחדים בצד. התוצאה – קומדיה מחוספסת על החיים ועל המוות, המאפשרת לצחוק ולעורר מחשבה בעת ובעונה אחת.

המסע אליו יוצא המדען הגאון מפגיש אותו עם המוות ואהובתו לשעבר, וגם מעלה שאלות רבות אשר נותרות ללא מענה. כפי שלהקת השחקנים שרה בסיום – "זה בסך הכל מחזמר". למרות זאת, הטקסטים המדויקים של וינטרוב ואבן, הבימוי הנהדר של מעין אבן, והתוספות המשובחות של אלעד טל, ניסחו בתמציתיות את החששות והפחדים של רבים מאיתנו, וארזו אותם באריזה מתוקה-מתוקה.

בדומה, גם צוות השחקנים היה נפלא ומתוזמר היטב. עידן אלתרמן המדען וג'וי ריגר כאהובתו הפליאו בדיאלוג על החיים המפוספסים והיכולת לחזור ולחדש את הקשר, והעניקו לדיאלוג כאב ויופי גם יחד. אבי דנגור בתוך המוות מביא לבמה יכולת קומית מדויקת תוך עיסוק בנושא רציני.

ביחד עם יאיר סגל על התאורה והייעוץ הדרמטורגי של אורי אוריין, היוצרים הצליחו ליצור יצירה קומית-דרמטית נהדרת, המוגשת ברצינות רבה, ובאופן מדויק ביותר, המצליחה להוציא את הקהל משלוותו ולגרום לרבים להתפקע מצחוק, עד בכי. אין ספק, כי כמו הצגות רבות שעלו על במות צוותא בשנים האחרונות, גם זו בדרך להפוך להצגת קאלט.

 הסוף

תיאטרון צוותא

מאת: מעין אבן וגיא וינטרוב

בימוי:  מעין אבן 

לחנים: גיא וינטרוב

כתיבה והלחנה נוספות: אלעד טל

משחק: עידן אלתרמן, ג׳וי ריגר, אבי דנגור, הראל ליסמן, רפאל עבאס, מרב צברי, אביב הורוביץ

להקה: גיטרות וניצוח: תומר רבינוביץ׳; תופים: איתמר לבשטין;  בס: רום שני; שירה וקלידים: גיא וינטרוב; שירה, גיטרה וחצוצרה: אלעד טל; נגנים מחליפים: יובל גבעון (תופים), דנה אמדו (גיטרה בס), ניצן צפרוני (גיטרות וניצוח).

ניהול מוסיקלי ועיבודים: תומר רבינוביץ׳ 

עיצוב תנועה וכוריאוגרפיה: אביב הורוביץ

תפאורה: ניב תשבי

תלבושות: דניאל קפלן

תאורה: יאיר סגל

עיבוד קולות: גיא וינטרוב

הפקה: אביב יפה 

ייעוץ דרמטורגי: אורי אוריין

מועדים נוספים:

26/10/21 20:30

27/11/21 18:00 21:00

28/11/21 20:30


וכעת, נעבור לפרסומות…


אחר, אבל לגמרי אחר

על ארבע מהצגות פסטיבל עכו לתיאטרון אחר – 2021

מאת: אביבה רוזן

בכל שנה אנחנו עדים לדברים אחרים, חדשים ומחדשים בפסטיבל עכו לתיאטרון אחר, ובכל פעם אנחנו חושבים שיותר אחר אי אפשר. עד הפעם הבאה, אין ספק שההצגות בפסטיבל השנה, הרחיבו את המושג הזה, ואף את מושג התיאטרון בפני עצמו. חזיתי השנה בארבע הצגות תחרות – "ימי כתר", "TOYZZZZZZ", "לפני מי להשתחוות" "ורצח בהסכמה". ארבע ההצגות כל כך שונות זו מזו, אך כולן חזקות ואיכותיות, כל אחת בדרכה. הבחירה ביניהן, ובין הצגות התחרות הנוספות, לא תהיה קלה.

בהצגה "ימי כתר" שש נשים מדברות על גבי שישה מסכים, כל אחת במשך עשר דקות. הן עונות על אותן שאלות שנוגעות לחייהן, חוויותיהן, והמינוסים והפלוסים של ימי הקורונה עבורן. מכאן, המשמעות הדואלית של 'כתר' – גם קורונה וגם סגר, דבר שמעניק רבדים נוספים לחוויות המוצגות על המסכים. הגם וגם ביצירה, מוצג באין מכוון – אין כאן במה, אין כאן ישיבה מסודרת מסביב לבמה, אין יחסים בלתי אמצעיים בין השחקן לקהל. דבר המעורר את השאלה, במה זה תיאטרון? בכל אופן, זוהי חוויה מאוד שונה וייחודית שמחברת את התיאטרלי עם הדיגיטלי, דבר שמאפיין מאוד את יצירותיה של היוצרת לילך דקל אבנרי, ובייחוד את אלו האחרונות.

מתוך "ימי כתר". צילום: אביבה רוזן

גם המופע "TOYZZZZZZ" שובר כל הגדרה של תיאטרון מסורתי. הקהל נע ממקום למקום לפי ההתרחשויות, השחקנים-רקדנים נעים, משנים צורה ותפקידים, הכל מאוד אסתטי, מאוד חווייתי, מאוד פלואידי, אבל לא תמיד ברור. הקהל רוקד עם השחקנים תוך כדי שהוא מנסה לפענח מה, לעזאזל, קורה כאן. האירועים שמחים ואנרגטיים לרוב, ופתאום יש צניחה. אנרגיות שליליות נכנסות לתמונה, אבל גם הן נעלמות ומתחלפות, שוב, באנרגיות גבוהות ושמחות. שאלתי את אור מרין, הבימאית והכוריאוגרפית של היצירה, (שיצרה אותה בשיתוף אורן נחום ואיגור קרוטוגולוב) מה בעצם ראינו באנרגיות המשתנות הללו, בחזיונות היפים הללו? מרין מספרת שהיה לה רצון, שהתחזק והתחדד בעקבות הקורונה, לתהות על משמעות עידן הקפיטליזם והפלסטיק, ועל השפעתו על חיינו. "אפשר להתקרבן", היא אומרת, "ולחיות את החיים באומללות. ואפשר, מתוך מודעות, לבחור אחרת, לחיות את חיינו בשמחה, גם חיים אינדיווידואליסטים, אפילו אם הם עטופים בפלסטיק."

TOYZZZZZZ. צילום: אביבה רוזן

ההצגה "לפני מי להשתחוות" בוחנת את הגבול שבין ציות לחוק לבין תובנות וערכים, ומביאה קולות שונים, החל באפלטון שהעדיף את הציות לחוק מעוות על הצלת חייו, עד לרוזה פרקס שבהתעקשותה לא לפנות את מקומה לגבר לבן שברה את הציות לחוק המעוות שהפלה במשך דורות את האפרו-אמריקאים בארצות הברית. רמת המשחק הגבוהה של צוות השחקנים, הבימוי היצירתי של אילאיל לב כנען, והכוריאוגרפיה המרתקת הצליחו ליצור חוויה מטלטלת, שלעיתים הביאה דמעות לעיני השחקנים וגם לעינינו. סיפורה של רוזה פרקס נוגע במיוחד. כל אלה גורמים  לחשוב – האם הציות לחוק, נושא ששומר על החברה כחברה, באמת עדיף על פני חשיבה אינדיווידואלית ומרי אזרחי? ואולי, שמא, יש כאן איזושהי אפשרות לרצף ולא לדיכוטומיה? אבל לא, האפשרות לגמישות לא נידונה כאן. ההצגה מעניקה הרבה נקודות למחשבה ויוצרת חוויה תיאטרלית-אסתטית מאוד.

לפני מי להשתחוות. צילום: אביבה רוזן

הצגה אחרת שמביאה לידי דמעות, ולעיתים קרובות, היא "רצח בהסכמה". האבסורד שבשם ההצגה, כאילו אדם, במקרה זה נשים, יכולות להסכים להירצח, נבנה צעד אחר צעד. בעזרת בימוי יצירתי של חנה וזאנה גרינולד, משחק עדין וכוריאוגרפיה תואמת, נשים, יהודיות וערביות, משכילות ובעלות מקצועות חופשיים, מוערכות וכאלה שהן בשולי החברה, שותפות לגורל של אלימות, עד לאלימות הנוראה מכולם, רצח. מה שקראו פעם רצח 'על רקע רומנטי', אך לא היה בו שום דבר רומנטי. נשים שמשלימות עם גורל של מכות 'מדי פעם' כי הן לא רואות לעצמן דרך אחרת, עד שהן שוכבות מתחת למציבה, והגבר יושב במעצר כשעורכי הדין שלו מנסים להשיג לו תנאים מקלים. ההצגה נבנית ברגישות אך בתקיפות, היא יפה מאוד, אסתטית, עם ארבע שחקניות יפות ועוצמתיות (תהילה אזולאי שאול, סלי ארקדש, זיטה ינודייבה זינגר, רחלי פנחס) שמכריחות את הצופים להיות מעורבים בדרמה ומושכות אותם פנימה.

רצח בהסכמה. צילום: אביבה רוזן

כאמור, אלו ארבע הצגות שונות מאוד, שמביאות תכנים בצורות שונות, וכולן מרגשות ונוגעות. יותר ויותר, ניתן לראות את המגמה להכניס את הצופה פנימה. להפוך את הצופה למשתתף פעיל. ב-"TOYZZZZZZ" הקהל לא יושב. הוא נע במרחב יחד עם השחקנים והנגנים, הוא רוקד, הוא פועל. במידות שונות, הוא מעורב בעשייה על הבמה, ובכך נעשה הרבה יותר מעורבות רגשית.

את הצגות הפסטיבל עוטפות סימטאות עכו העתיקה, יציבות ונטועות במקומן. בכל שנה הסמטאות גדושות במבקרי הפסטיבל, העוברים בין השווקים הצבעוניים, החומוס והקפה השחור. הפעם, הן נותרו ריקות כמעט לגמרי. גם אירועי החוצות של הפסטיבל, שבדרך כלל מתקיימים ברחובות ובפארקים העוטפים את מתחם הפסטיבל, השנה הוכנסו פנימה, למתחם ההצגות בעיר העתיקה. ברור שעכו עדיין לא חזרה לעצמה, ושיש עוד דרך ארוכה לעשות עד שמבקרי הפסטיבל ירגישו רצון ובטחון להסתובב כרגיל ברחובות עכו היפיפייה. בתקווה, שבשנה הבאה חובבי התיאטרון האחר והטוב יחזרו לגדוש את העיר, ולטייל בין סימטאותיה המחכות להם.  


 TOYZZZZZZ

יוצרת, במאית, כוראוגרפית: אור מרין

יוצר שותף ודרמטורג: אורן נחום

יוצר שותף ומלחין: איגור קרוטוגולוב

רקדנים: רוני בן חמו, מיתר אריאלי, נוי חבר, אלה פולק, ירדן חלפי, ג׳ונתן בוקשטיין, תומר גיאת, הילל בן צבי.

מוסיקאים תזמורת הצעצועים: איגור קרוטגולוב , רועי חן, ויקטור לוין, אמיר בוקסבאום, נעומי רוזין, ים אומי, ניל קלמן, מיכאי צ׳רנאה.

מעצב חלל: זוהר שואף

מעצב תאורה: אמיר קסטרו

מעצבת תלבושות: רעות שייבה

מפיקה : טלילה רודין

מנהל חזרות והצגה: תומר גיאת


רצח בהסכמה

מבוסס על הפואמה מאת איריס אליה כהן

כתיבה: תהילה אזולאי שאול

בימוי ודרמטורגיה: חנה וזאנה גרינוולד

משחק: תהילה אזולאי שאול, סלי ארקדש, זיטה ינודייבה זינגר, רחלי פנחס

מעצבת תפאורה ותלבושות: פרידה שהם

מוסיקה: דידי ארז

כוריאוגרפיה: אליק ניב

עיצוב תאורה: מתן פרמינגר

מפיקה: אביטל מישל מאיר

עוזרת במאית: נועה בן-ארי

תפעול תאורה וסאונד: מור חסן


ימי כתר

מאת: לילך דקל-אבנרי וקבוצת פאתוס-מאתוס

פרפורמריות יוצרות ושותפות לכתיבה: אפרת ארנון, ליליאן רות חיילובסקי, שקד זהבי, זוהר מידן, עלית קרייז, אורה שולמן

מוסיקאית ופרפורמרית לייב: קתרין לסקו

ייעוץ אמנותי: מאדאם בוגנים

דרמטורגית טקסט וסאונד: שרון גבאי

חלל, ארט ותלבושות: טל וייס

תאורה: עודד קוממי

הפקה ועוזר במאית: מירב לחמן

צילום: אלעד דדון

איפור: סיון בר ניר

עריכה: יערה ניראל

שותפה לפיתוח הקונספט הוויזואלי: רעות שייבה

תמיכה בסאונד חלל: ניסים טוויטו

הצבה והקרנה: דורון הקרנות


לפני מי להשתחוות

בימוי וקונספט: אילאיל לב כנען

יוצרים שותפים: יאיר סגל ונועה סומר כהן

שחקנים יוצרים: גל גרינברג, ארי כהן, נעמה מנור, ארנון רוזנטל, רויטל תמיר

עיצוב חלל ותלבושות: נועה סומר כהן

עיצוב תאורה: יאיר סגל

מפיקה: יובל מעוז


פסטיבל עכו לתיאטרון אחר ממשיך עד ל24/9, ולאחריו, סביר כי ההצגות השונות תעלנה על במות ברחבי הארץ. מומלץ לעקוב אחר ההצגות ומועדיהן במדיות השונות

לפרטים ומועדים באתר הפסטיבל – הקליקו על הלינק

גלולה יפנית אפורה

על ההצגה "תרגיע"

מאת: אביבה רוזן

סאגה של ימי קורונה. בתחילת השבוע התגלו שלושה מאומתים בקאסט של המחזמר החדש של בית צבי, "תרגיע". כיוון שלכל שחקן יש 'דאבל', הצליחו להתארגן מחדש. ואז, בעשרים וארבע שעות האחרונות לפני ההצגה, התגלו עוד מאומתים. בין המאומתים, הדאבלים שכבר נכנסו במקום אלה שאומתו בתחילת השבוע. כיוון שההצגה חייבת להמשך, הוקפצו שחקנים שעושים תפקידים אחרים לתפקידים ראשיים שכלל לא למדו. אפילו הבמאי, אבישי בן גל, בוגר בית צבי, הקפיץ את עצמו ברגע האחרון לתפקיד על הבמה. בפני עצמה, ההתמודדות עם אילוצי הקורונה מקנה לצוות צל"ש מיוחד על גמישות תיפקודית.

ההצגה היא מחזמר שכולל מסע התבגרות של חנון חובב פורנו ואוננות אשר מאוהב בחברה ללימודים וסובל מהצקות מתמידות, בואכה קצת מדע בידיוני. בזכות גלולה יפנית אפורה שנכנסת למחזור הדם, הגיק, הנשלט על ידי תוכנה, הופך לבחור המקובל והמחוזר בשכבה.

תרגיע. צילום: יוסי צבקר

אלמנטים רבים בבימוי של בן גל הופכים את המחזמר למשהו שמזכיר קצת את גריז, גם הצלילים הזכירו מחזות זמר של שנות השמונים, ויש בזה חן מסויים. התאורה משחקת תפקיד מרכזי ביצירת האווירה המתאימה לבית ספר עתידני. גם לתלבושות תפקיד מרכזי בהפיכת הבמה לבית ספר שבו מקובלים וגיקים מסתובבים וחווים חיים שונים לחלוטין אלה מאלה.

השחקנים מוכשרים, ללא כל ספק, ובעלי קולות טובים, חלקם בהחלט ימצאו את דרכם אל הבמות המרכזיות בארץ. אני אהבתי במיוחד את אלונה טננבאום ששיחקה את קלואי, המקובלת של התיכון, ואת חן תמיר בתפקיד הסקוויפ, הצ'יפ המוחדר למוח ולוקח את הפיקוד על מי שבולע אותו.

תרגיע

בית צבי

על פי רומן מאת נד ויזיני

מחזה: ג'ו טרץ

תרגום: אסף לוי, עמית מינסטר

מוזיקה ופזמונים ג'ו איקוניס

בימוי: אבישי בן גל

משתתפים: עדן גולדמן, אופק זרקו/אסף לוי, דניאל דדון/הגר פז, חן תמיר, אלונה טננבאום/אופיר שטיין/בר זכאי, לידור מנקדי/מאור עמר, מיכאל עג'מי/יותם רינגל, טופז בר און/שובל עמיאל, גל חזאז/עמית מינסטר, גל דרורי/אור וכולרד

ניהול מוסיקלי: טל בלכרוביץ'

ליווי בפסנתר וקלידים: טל בלכרוביץ', ארנון זיו,

כוראוגרפיה: תות מולאור

תפאורה: במבי פרידמן

תפאורן משנה: עדי ביבר

תלבושות: אלה קולסניק

תאורה: אורי מורג

הדרכת טקסט: רוני מרחבי

עיצוב סאונד: אלון ברקוביץ'

מועדים נוספים: 11-30/9/21

לפרטים ומועדים – הקליקו על דף ההצגה באתר בית צבי

בין הדי המוזיאון

על ההצגה "באתי, ראיתי"

מאת: נעם מרום

אחת האדוות החיוביות של משבר הקורונה היא לידה וצמיחה מחודשת של האמנות בכלל והתיאטרון בפרט. אין ספק כי גבולות מושגי היצירה התאטרונית נמתחים עוד ועוד, דבר שמוכח באופן מפעים ב"באתי, ראיתי", היצירה החדשה של תיאטרון קליפה.

היצירה, המוצגת באגף החדש של מוזיאון ת"א, מעניקה נקודת מבט נוספת למשבר הקורונה ומוכיחה כי גם בתיאטרון קליפה החדשני והייחודי בימים כתיקונם, הלימון נהפך ללימונדה ונוצר ז'אנר חדש ומרתק של תיאטרון. "באתי,ראיתי" נעה ונדה ב"מפל האור" שבמוזיאון, בליווי חמישה פרפורמרים ששרים ומזמרים "שירים אסורים". מדובר בשירים שנכתבו כאסופת גסויות וקלישאות, המוצגות לקהל בפיוט. עצם יצירת הקונטרסט הכה חד בין המילים הבוטות לאופן השירה הפיוטי, יצר חווית צפייה והאזנה שלא ראיתי מימיי, דבר שהרחיב לי את הלב ופתח לי את הראש.

מדובר ביצירה חדשנית ומעוררת השראה משום שהיא מאפשרת לבחון מחדש את גבולות היצירה ואת יכולות ההכלה של הקהל. למשל, חווית השוטטות במוזיאון בעקבות הפרפורמרים היא חוויה חדשנית ומסעירה בייחוד משום שהפרפורמרים לא אומרים במפורש מתי יש לעבור לחלל הבא, אלא הקהל קשוב למתרחש, ו"מרגיש את הפרפורמרים" ועל סמך כך יודע היכן לעמוד והיכן תקרה ההתרחשות הבאה. בצורה זו, הוא הופך להיות חלק מהיצירה.

באתי, ראיתי. צילום: דן בן ארי

זוהי יצירה ייחודית גם במובן איכויות המופע התיאטרוני, שכן היא עושה שימוש מדויק להפליא ב-Site Specific ובהתייחסות הפרפורמרים לחלל ההתרחשות. כמו כן, נעשה שימוש מרהיב ואינטליגנטי בקומפוזיציה ותנועת השחקנים בחלל, שאותה עיצבה אורין יוחנן, ברוך ובעומק. יוחנן יצרה שימוש במפלסים שונים ומפתיעים בחלל המוזיאון שמהדקים את הסיפור המושר בפיוט דרך קולם הענוג של הפרפורמרים.

עידית הרמן, שיצרה את היצירה בשיתוף עם אריאל ברונז, מציינת שהחלל עצמו עורר אצלה השראה רבה. "כשבאתי, ראיתי" היא מספרת בהתרגשות. כשביקרה בחלל המוזיאון הסגור והשקט במהלך סגרי הקורונה, היא חשה את ההד המשמעותי והייחודי שבין חדריו הריקים, והיצירה החלה להדהד בתוכם כהדי המוזיאון הריק. הרמן מוסיפה ומספרת שיחד עם ברונז, שכתב את כל תשעת השירים ביצירה, הם עברו תהליך ארוך של כמעט שנה שלמה עד שהיצירה הגיעה לתוצר המוגמר.

יש לציין לשבח גם את הזמרים ביצירה. כלל חמשת הפרפורמרים מגיעים מרקע של מוזיקה ושירה, ולא של תיאטרון ומשחק, ואף על פי כן, הם  מפגינים כישורים מרשימים של יכולות משחק ומצליחים לסחוף את הקהל לחוויה מרגשת ומנחמת. גילוי וחשיפת עומקו של החלל בכל פעם מחדש, משפיעה על איכות ועוצמת הסאונד מפי הזמרים. טכניקת הא-קפלה בה מבוצעים השירים, תוך כדי תנועה בחלל, מאפשרת לצופים-משתתפים להתעמק במילים המפתיעות, הנחצבות בסלע. התוכן המועבר לקהל באמצעות אותם שירים, עלול לעיתים להתפספס שכן יש נטייה להקשיב ליופי שבפיוט ולהתעלם מהתוכן. לכן, לאורך היצירה מחולקים גם דפים אדומים עם מילות השיר, כך שניתן לעקוב. אותו תוכן שמועבר לקהל מעורר חשיבה מחודשת בנוגע למקום האדם ביחס לתרבות ולאמנות, בעידן בו מכתיבים עבורנו מה "חיוני" ומה "לא חיוני".  

צילום: דן בן ארי

בנוסף, היצירה כוללת התרחשויות מפתיעות בשבע זירות התרחשות שונות כגון, דימוי של נפילה ממפלס גבוה, שימוש במדרגות נעות וכדורים צבעוניים, סיבוביות ושימוש של כניסה ויציאה הלוך ושוב מהחללים, קומפוזיציה עגולה אל מול הליכה בטור, וכן שימוש בקטע סאונד מפתיע של כרוז המוזיאון.

אין ספק שהיצירה "באתי, ראיתי" מצליחה להרחיב את גבולות המדיום התיאטרוני, הן מבחינת התוכן בו היא עוסקת והטלת הספק שהיא מעוררת, והן מבחינת האופן היצירתי והוויזואלי אותו ועמו היצירה פורצת דרך.  

באתי, ראיתי

תיאטרון קליפה

יוצרים: עידית הרמן, אריאל ברונז

שירים מאת: אריאל ברונז

לחנים ועיבודים: רועי בן-סירה

משתתפים ביצירה:

רעות רבקה – סופרן

מיכל תמרי – קונטרה-אלט

אלקסנדר פיש – קונטרה-טנור

יואב וייס – בריטון

יואב איילון – בס

תנועה: אורין יוחנן

בגדים: הד מיינדר

סטיילינג: עידית הרמן

הפקה: מרן אלדרס בראז

הפקה בפועל: אורין יוחנן

מועדים נוספים:

10/9/21 20:00

11/9/21 20:00 מוזיאון תל אביב (האגף החדש)

החיים כקליפת השום

על ההצגה "אלף שמשות זוהרות"

מאת: אביבה רוזן

בימים אלה הפכה ההצגה "על אף שמשות זוהרות", שמוצגת על במת תיאטרון גשר, לאקטואלית במיוחד. עכשיו, כשהאמריקנים עוזבים את אפגניסטן והטליבאן חוזר ומשתלט עליה, כל השינויים לטובה במעמד הנשים האפגניות מתבטלים והן חוזרות למצב שבו חייהן שווים כקליפת השום – אסור להן לטפח שאיפות או ציפיות, אסור להן ללמוד או לעבוד, והגברים שולטים בחייהן ללא מצרים. מנגד, מותר להכות את האישה, להתעלל בה ואפילו להרוג אותה, אם כך ירצה הבעל, שהוא הבועל והבעלים שלה. קשה הדבר במיוחד אחרי שנשים למדו והשכילו, עבדו ואף הגיעו להישגים נאים. המחזות הקשים בהם צפינו, עשרות אלפים מנסים להידחס לתוך מטוס ואף נתלים על כנפיו ומעדיפים מוות במנוסה על פני חיים תחת גזירות ואיומים, חיים של הישרדות ואף פחות מכך.

אלא שההצגה הזאת, שמבוססת על ספרו של חאלד אל חוסייני (שכתב כמובן גם את "רודף העפיפונים", הצגה נוספת שמועלית במקביל בתיאטרון גשר) מתחילה בימי עליית המוג'הידין ונמשכת בתקופת הטליבאן. העלילה מגוללת את סיפורן של שתי נשים אמיצות, חזקות, שאינן מקבלות את הגורל הזה. האחת, הצעירה ששוכלת את משפחתה בהפגזה וניצלת על ידי גבר שהופך במרמה לבעלה, היא משכילה ואוהבת ספר, והיא חונכה לכך שמותר לה לשאוף לחיים אחרים. השנייה, ממזרה שנלקחה כאשתו הראשונה של אותו גבר, מתחילה כאשה שפלת רוח שמקבלת את ההתעללות בה, אך דמותה מתפתחת ומשתנה, והיא לומדת להכיר זכויות אנושיות שלא הכירה קודם.

אלף שמשות זוהרות. צילום: ישעיה פיינברג

הגבר, רשיד, המגולם באופן נפלא על ידי דורון תבורי (ולסירוגין – מיקי ליאון), הוא לא בהכרח אדם רע ביסודו, אך הוא אדם שמשוכנע בכך שהסדר הקיים הוא הסדר הנכון. שכך צריך להיות. זוהי רעה חולה במשטרים טוטליטריים, בהם הצורך בהישרדות מביא לעיוותים אישיותיים. במקרה זה, הגבר תופס את עצמו כמגן על הנשים, אך כאשר הן קוראות תיגר על סמכותו, לתפיסתו, הן צריכות להיענש, ובחומרה. זהו אדם שהפנים את שטיפת המוח שעשה לו השלטון המרושע. את הרובוטיות שלו בחר הבמאי להדגיש דרך דיבור מונוטוני והתנהלות מכנית. את האנושיות המירו חסידי הסדר העריץ בצייתנות עיוורת.

משחקן של שתי הגיבורות, האישה הצעירה, ליילה, היא רוני עינב, והאישה הראשונה המבוגרת, הלנה ירלובה (המגלמת את התפקיד לסירוגין עם נטע שפיגלמן) הוא מרתק ומעביר היטב את המורכבות של הדמויות, את יכולתן להשתנות ולהתפתח, במיוחד אל מול דמותו המקובעת של בעלן המשותף, שאינו מסוגל לקבל את הנשים שחיות עמו כבנות אדם בעלות רצונות וזכויות. הבימוי המתוחכם של נועם שמואל מסייע לצופים לבלוע את הגלולות המרות, וכך, גם בסצינות הקשות ביותר יש מין סוג של תקווה סמויה, של אפשרויות נוספות, שלעיתים קרובות מתנפצות, אך הן קיימות ומחזקות את הנשים המדוכאות והמוכות.

צילום: ישעיה פיינברג

השילוב שבין המשחק המצוין, לבין התפאורה, המוסיקה והאפקטים הקוליים המפעימים, מעביר את המצב באפגניסטן בצורה חיה ומוחשית. כאשר אנו שומעים בחדשות שהטליבאן דורשים שהנשים יתכסו לחלוטין, שיפסיקו ללמוד ולעבוד, זאת עוד חדשה קשה. אבל כשחוזים זאת בהצגה, ניתן להזדהות עם הנשים, לחוש את המגבלות שמוטלות עליהן וכובלות אותן, להבין, במקצת, את הפחד המתמיד והמצמית שצריך להיאבק בו כדי לעשות דבר שאינו הולם את הקו הנוקשה של משטר הטרור.

יש לציין שההצגה אינה קלה לצפייה. יש בה אלמנטים כואבים, שמועצמים על ידי קולות של הפצצות רמות מאוד, בכי, ואלמנטים של תפאורה שמעבירים דלות חומר ורגש. כל אלה חוברים יחד להעצמת הרגשות הקשים שעולים במהלך העלילה שנפרשת לפנינו. מצד שני, למרות שזוהי הצגה ארוכה מהממוצע, היא מרתקת ומשום כך יש תחושה שהיא חולפת ביעף. גם בימי קורונה אלה, כשיושבים עם מסיכות שמגנות היטב על הפה והאף במשך פרק זמן ארוך למדי, אי הנוחות נעלמת תוך כדי הצפייה המרתקת.

אלף שמשות זוהרות

תיאטרון גשר

על פי רומן מאת חאלד חוסייני

מחזה: אורסולה רני סרמה

תרגום: רועי חן

בימוי: נועם שמואל

משחק: נטע שפיגלמן/הלנה ירלובה, רוני עינב, דורון תבורי/מיקי לאון, אבי אזולאי, מורין אמור, לנה פרייפלד/סבטלנה דמידוב, אלי מנשה, אלכסנדר סנדרוביץ'/גלעד קטלר, רועי רביב, פאולו א. מואורה, חני יחזקאל

תפאורה: מיכאל קרמנקו

תלבושות: אביה בש

תאורה: אלכסנדר סיקירין

מוזיקה: אמיר לקנר

סאונד: פליקס שפושניק

עוזר במאי: חני יחזקאל

יעוץ שפה פרסית והדרכת מבטא: ד"ר תמר עילם גינדין

מועדים נוספים:

28/9/21 20:30

29/9/21 20:00

11/10/21 20:00

לפרוט על המיתרים הנכונים

על ההצגה "סיפורים מהבית – היימישע מעשיות"

מאת: דנה שוכמכר

המופע "היימישע מעשיות – סיפורים מהבית" של תיאטרון היידישפיל מגולל את סיפור חייו של השחקן שלמה בראבא. למרות שבראבא ידוע בעיקר בתור שחקן קומי, הוא גם מפגין יכולות דרמטיות מעולות וכישרון זמרה נפלא, והוא מוכיח בהצגה כי הוא אכן ראוי למעמדו. הביצוע שלו נע בין דרמה לקומדיה, מלא ניואנסים, ומתפקע מרגש. בהחלט מדובר על ביצוע משובח.

שלמה בראבא מגיש במופע ביצוע קומי-דרמטי מלוטש. ההכרזה כי הוא בן 71 שולפת מהמעמקים את כל הפחדים, החששות והזיכרונות שאדם יכול ליצור ולצבור במהלך חייו. בראבא החליט שתחילת שנות ה-70 לחייו זה זמן מצוין לחלוק עם הקהל את חששותיו וצהלותיו מן הגיל החדש, ולשדל אותם להזדהות עמו. אם זה מצחיק, הוא יתקוף את זה בהומור ויתייצב מול החומר כסטנדאפיסט. אם זה עצוב, בבכי מזכך הוא ייגע בנימים העמוקים של הנפש.

מאותו רגע שניתן האות, בראבא פותח במונולוג קומי-דרמטי ומתגלגל בין תחנות חייו השונות, החל במאכלים שאכל בילדות והזיכרונות הראשונים, השכחה של אביו והרצון לפרוץ בגדול ולהגשים את החלום של אבא – להיות שחקן גדול כמו טופול, ועד לתקופת החיים הנוכחית. כל זה בהומור ובכי, כי בגילו כבר מותר לצחוק על הכל.

"סיפורים מבית – היימישע מעשיות". צילום: ז'ראר אלון

נישואיו של בראבא והעובדה כי הוא אב לילדה בת 6 וסב לנכדה בת שבועיים תפסו לא מעט כותרות. אך הוא הופך את הכותרות הללו לכדי נתחי חיים שלמים, הנחשפים במלואם על הבמה. מבלי להתחנף ולהתייפייף, הוא מציג את הקשיים והאשמה על פירוק הנישואים הראשונים והקושי בגידול ילדים בסיבוב הראשון לעומת הסיבוב הנוכחי. הקהל הנמצא באולם של בית ציוני אמריקה צוחק מכל זיכרון, מכל חרדה, ומכל עצב מהול בדמעות צחוק.

מה שמייחד את ההצגה של בראבא היא היכולת של הקהל לראותו חשוף לגמרי –  שר את שיר העמק כמחווה לאביו וגורם לקהל להצטרף אליו ולהזיל דמעה. אין נקודה אחת במסע בה הקהל אינו מזהה, בטח ובטח בתחנות ילדותו השונות של בראבא, שרבות מהן נושקות לרגעי ילדות של רבים בקהל. הרגעים הדרמטיים-קומיים אמיתיים כמו הפחדים שלו.

צילום: ז'ראר אלון

ההצגה נכתבה על ידי שמר גאון, רעייתו של בראבא, על הנוסח ביידיש הופקד קובי לוריא ועל הניהול המוסיקלי ניצחו האחים אסנר. כתיבתה המעולה של גאון, המשלבת רצינות מוחלטת עם הומור גמור, וכל זאת מתובל במוסיקה נהדרת. יחד עם הנגנים וזמרי הליווי שעל הבמה, האמת יוצאת מבראבא, בייחוד כשהוא מגלם את עצמו ומוביל את הקהל לאורך הקשיים והתובנות שהחיים מזמנים.

לסיכומו של דבר, ההצגה פורטת על המיתרים הנכונים וגורמת לצופים להביט בשנית על המסלול שעברו בחייהם, ולחשוב על הבחירות שנעשו, הנתיבים שנשכחו והגעגועים לאהובים שהלכו.

היימישע מעשיות -סיפורים מהבית

תיאטרון היידישפיל

מאת ובבימוי: שמר גאון

משתתפים: שלמה בראבא, הילית דייטש-שני, חן בר, ניר שיבר, האחים אסנר

כתיבה ביידיש: קובי לוריא

ניהול אמנותי ומוסיקלי: האחים אסנר

מועדים נוספים:

19/8/21 20:00, היכל התרבות, נס ציונה

23/8/21 17:00 בית ציוני אמריקה, תל אביב

למועדי הצגות נוספים בדף ההצגה – הקליקו על הלינק

רוך וקושי

על ההצגה "ואני לא יכולה לשנות את זה"

מאת: דנה שוכמכר

ההצגה "ואני לא יכולה לשנות את זה" מבוססת על המחזה "לילה טוב אמא" מאת מרשה נורמן, אשר זיכה את נורמן בפרס פוליצר. למרות העובדה כי צפיתי במחזה מספר פעמים בעבר, התרגשתי מאוד לנוכח העיבוד המחודש של היצירה, שנעשה על ידי הילה תומר ותמר עמית יוסף, ותורגם על ידי רבקה משולח, ובזכות הביצוע המעולה של בהט קלצ'י והבימוי של הילה תומר.

עלילה ההצגה מתארת את הלילה האחרון בחייה של אלי שהתגוררה עם אמה, תלמה. לאחר שעולמה של אלי קרס, היא מחליטה להתאבד ואמה מנסה לעצור בעדה. החוויה המטלטלת מתרחשת בדיעבד בתוך דירת מגורים קטנה בתל אביב, שם יושבת האם שבעה על בתה. הדיאלוגים מהמחזה המקורי שהתרחשו בהווה הבדיוני, הופכים בעיבוד החדש לזיכרונות מן הלילה האחרון בחיי הבת. בכך, הם מקבלים אור ונופך מצמרר, בייחוד מאחר שהצופים יושבים מסביב לסלון הקטן ומשתתפים בשבעה של האם.

ההחלטה של אלי להתאבד מגיעה לאחר מסע ייסורים הכולל גירושין קשים, ניכור מסביבתה המוכרת וממשפחתה הקרובה, ומותו של אביה האהוב, המוביל אותה לקצה יכולותיה. בקור רוח היא מתכננת את המוות שלה – 'הלילה זה יקרה', היא מודיעה לאמא שלה בתחילת ההצגה. בלילה האחרון בחייה היא מנסה להמחיש לאמה את מצוקות לבה, ובמקביל מנסה להותיר רשת ביטחון שתדאג לאם עד כמה שאפשר, בידיעה שהיא לא תהיה כאן כדי לעשות זאת. אלי מתכננת הכל בקפידה רבה ורושמת את כל הפרטים החשובים בפנקס כדי שאמה תדע בדיוק מה לעשות לאחר לכתה.

"ואני לא יכולה לשנות את זה". צילום: שלומי פרין

האם מרגישה תחושת אשמה איומה וזה ניכר במשחקה המצוין של בהט קלצ'י. זאת, בייחוד כאשר הבת, בגילומה של הילה גרוברמן הנפלאה, מסבירה לה כיצד להתנהל לאחר מותה. מדובר באחד הרגעים המצמררים ביותר בהצגה, המסייע להבנת האינטימיות המורכבת בין אם לבתה. הבימוי המדויק של הילה תומר יצר הצגה נוגעת ללב, שכן היא הצליחה להפיק משתי השחקניות ביצוע מרגש ומרתק של מערכת היחסים בין אלי לתלמה, ובמידה מסוימת, של מערכת יחסים בין כל אם ובת באשר הן.

השיא במשחקה של קלצ'י הוא בהיאחזות שלה בחיים, ובבתה, הבא לידי ביטוי בבכי, האשמה והתנצלות. משחקה של גרוברמן בתפקיד הבת הנו מרשים בכנות ובישירות, היא מפגניה רוך והשלמה לגבי סיום החיים שלה, וחמלה והכלה בנוגע לקושי של אמה. הארגון של חיי האם לאחר לכתה של הבת נעשה בטבעיות רבה, היא עוקבת אחר ההוראות שהשאירה אלי ומבצעת אותן עד לפרט האחרון, דבר היוצר אמפתיה רבה בקרב הצופים. למרות שבתחילה היא מתנגדת למוות של בתה, אחר כך יש השלמה ורצון ליישם את צוואת הבת – שאמה תחייה את חייה בשלמותם.

לסיכום, על אף הנושא הקשה והכנות הבועטת בהצגה, זוהי יצירה מרתקת, המבוצעת בצורה נפלאה על ידי שתי שחקניות מצוינות, ומאפשרת לחשוף רובד נוסף במערכת היחסים המורכבת בין אם לבתה, ובין אישה מיוסרת לבין נפשה.

 ואני לא יכולה לשנות את זה

עיבוד: תמר עמית יוסף והילה תומר

בימוי: הילה תומר

משחק: בהט קלצ'י, הילה גרוברמן

עיצוב חלל ותלבושות: מיכל קנדל

מוסיקה: כנען לבקוביץ

עיצוב תנועה: שחר ברקוביץ

עוזרת במאית ומפיקה: ליאור ישראל

ליווי אמנותי: נועה לב

מועדים נוספים:

19/8/21 20:30

21/8/21  20:30

ההצגות מתרחשות בדירה בתל אביב.

לשריון כרטיסים ופרטים נוספים – הקליקו על הלינק של דף ההצגה בפייסבוק

 או פנו בהודעה לטל' 052-8842200

להנגיש את מורכבות הסכסוך

על ההצגה "ג'ונגל בווילה"

מאת: דנה שוכמכר

כאשר עוסקים במקרה פרטי של זוג צעיר ויחסם עם השכנים ובעלי הבית, בדרך כלל עולים נושאים אקטואליים, הקשורים לכאן ועכשיו. חלקם נפיצים, כגון כסף, חדירה לפרטיות ודו-קיום, אחרים הכרחיים, כגון רגישות למצוקת הזולת או איחוד לבבות ואיחוי שסעים בחברה.

לאחר צפייה בהצגה "ג'ונגל בוילה", אין ספק כי המחזאי נעם גיל כתב אנלוגיה לחיים במדינת ישראל, המגולמת על ידי דמויות משני צדי המתרס החברתי. לכל אחת מהדמויות יש דעות מוצקות, אך שונות, בנוגע לחיים המשותפים תחת אותה קורת גג, ועל אותה הקרקע. למרות העובדה כי היוצרים מציינים כי הקבלה בין המתרחש על הבמה לבין המתרחש במדינה הוא על אחריות הצופים בלבד, והקשר בין השניים הנו מקרי בהחלט, אין באמת אפשרות להתחמק מהדמיון הבולט בין המוצג לבין המציאות.

היצירה, המופקת על ידי קבוצה עבודה ובבימוי יגאל זקס, עוסקת בזוג צעיר השוכר יחידת דיור במושב, מזוג מבוגר יותר. לאחר שבאופן פתאומי בעלי הנכס דורשים מהזוג הצעיר לפנות את הדירה, הצעירים מסרבים מתוך טענה כי צריך לכבד את הזכויות שלהם. מדיון על הנכס מתפתחת מלחמה בין הזוגות החושפת הבדלים תרבותיים ומעמדיים.

גיל וזקס מוליכים את הצופים בין הקרבות בין הניצים, לצדי הטיעונים שכל אחד מהזוגות מציג בנוגע לצדקתם, ולעבר האופק הצפוי לבוא, בו מערכת היחסים המעורערת גם כך הולכת ומתפרקת, והם נפרדים לדרכם. הנתק בין הזוגות והפערים ביניהם מסמל את הסכסוך הקיים בין קבוצות רבות באוכלוסייה, כגון בין היהודים לערבים, בין החילונים לדתיים, ומציג את השסע התרבותי והחברתי המוביל את הצדדים לסיום בלתי הפיך. דבר זה, מהווה כנבואה מטרידה, שעלולה להתגשם, אם לא נקשיב איש לרעהו, ננסה להכיל את השריטות של הצד השני, ונרקום דו-קיום מסוג כלשהו.

מתוך "ג'ונגל בווילה". צילום: אורלי דניאלי

הבימוי הנהדר של יגאל זקס, בשילוב התפאורה המצוינת והתלבושות הנהדרות, עליהן אמונה דפנה פרץ, ועיצוב התאורה המדויק, עליו אמון יעקב סליב, מעצים את היצירה ומאפשר לצופים לחזות ולהכיל את הסערות והעימותים הניכרים בעלילה ובחלל. בדומה לחלל על הבמה, שהולך ומתפרק, כך גם חזותם של הזוגות משתנה באופן תדיר, דבר המחזק את התחושה כי מלחמת עולם שלישית עלולה לפרוץ כתוצאה מהוויכוחים הבלתי פוסקים ביניהם.

על אף שההצגה מציגה סיטואציה לא פשוטה, המבטאת את מציאות חיינו הסבוכה והמורכבת, שחקני האנסמבל מצליחים להעלות אותה בחן ובהומור, תוך הפגנת משחק רגשי ופיזי מצוינים. יובל סגל ומעין ויסברג מגלמים באופן נהדר את בעלי הנכס, המתחילים את דרכם בתור בני זוג בעלי עקרונות רבים אשר לא מוכנים לוותר, עומדים על סף פרידה ובסוף מוצאים את הדרך אחד לשנייה על חשבון הזוג האחר. ירדן תוסיה כהן וויקטור סבג, המגלמים את הזוג הצעיר, מגישים גם הם ביצוע מעולה. הם מתחילים את דרכם בוילה בתור צעירים תמימים שאינם יודעים מה מצפה להם, ומסיימים בתובנה על החיים המשותפים לצד בעלי בית הגורמים להם צרות.

השחקנים מגישים משחק וירטואוזי ומצליחים להנגיש לקהל את מורכבות הסכסוך בין הצדדים, ולבטא את נקודות המבט ההפוכות של שני צדי המתרס. על אף שההצגה נעזרת במשל בכדי להציג את המציאות המורכבת בחברה הישראלית, היא מציגה תוצאה מוצלחת במיוחד, ומעוררת שאלות רבות, הממשיכות להדהד ולנקר שעות ארוכות לאחר היציאה מן האולם הקריר לחום יולי אוגוסט של תל אביב.

 ג'ונגל בווילה

תיאטרון תמונע

מאת: נעם גיל

בימוי: יגאל זקס

שחקנים: יובל סגל, ירדן תוסיה כהן, מעיין ויסברג, ויקטור סבג

עיצוב תפאורה ותלבושות: דפנה פרץ

עיצוב תאורה: יעקב סליב

ע. במאי: ולריה לייכטמן

ניהול הצגה: שקד שנלר

מועדים נוספים:

1/9/21 20:00

20/10/21 20:00

21/10/21 20:00

משפחה, הגשמה ומה שביניהן

על ההצגה "נופים קסומים"

מאת: נעם מרום

"נופים קסומים" היא יצירה משפחתית-קומית המגוללת את סיפורו של זוג הנשוי למעלה מחמישים שנים, המתגורר בדיור מוגן בשם "נופים קסומים". היצירה, שנכתבה ע"י בס ווהל, שחקנית, תסריטאית ומחזאית אמריקאית מצליחה, משקפת ברומנטיזציה משפחה אמריקאית מושלמת שהגירושין מעוותים את פניה.

ההצגה, שעולה בימים אלו בתיאטרון באר שבע בבימוי אילן רונן, מתחילה כאשר ננסי מודיעה לבן זוגה, בילי, שהיא מבקשת להתגרש. כך, באמצע הכנת ארוחת ערב מסוגננת, במהלכה כל אחד מבני הזוג יודע היטב את תפקידו ומשלים את השני בהרמוניה ואהבה, המשפט הדרמטי נישא אל האוויר ונספג בקירות החלל. ההצגה מתרחשת בדיור מוגן, מקום המזוהה עם אנשים מבוגרים שלרוב כל מבוקשם הוא להזדקן בכבוד ולחיות בנחת. על כן, פירוק אותו תא משפחתי "מושלם", על רקע מקום שכזה מקצין את הטרגיות שבדבר.

פירוק התא המשפחתי ובחינתו מחדש הנו נושא מוכר וידוע, שנבחן במחזות רבים, אולם ב"נופים קסומים" הטרגדיה בפירוק התא המשפחתי בגילם המופלג של בני הזוג נוגעת ללב במיוחד משום שניתן למצוא לכך הצדקות לאורך הדרך. בתחילת ההצגה, הזוג נראה מאושר ואין שום סימן שיכול להסגיר שהגירושין ניצבים בפתח הבית, עומדים לנקוש בדלת ולשנות את הסיטואציה הדומסטית מקצה לקצה. יתרה מזאת, כאשר הבנים נכנסים לתמונה ומנסים לגשר על הקונפליקט באמצעות העלאת זיכרונות מאירועי עבר, לא ניתן למצוא רמזים מטרימים לעתיד לבוא, שכן זיכרונות המשפחה מתארים חיים מאושרים למדי. אף על פי כן, ניסיונותיהם הרבים של הבנים לגשר על הקונפליקט המתמשך בין הוריהם אינם צולחים. ככל שההצגה מתקדמת, מתגלים סודות עבר המאירים את הזוג באור אחר ומשפיעים עליהם ועל ההחלטה האם להישאר יחד או להתגרש.

"נופים קסומים". צילום: גבי פרידריך

ננסי ובילי מגולמים על ידי לאורה ריבלין ואלי גורנשטיין, שמצליחים ליצור על הבמה כימיה ודינמיקה של זוג הנשוי יותר מחמישים שנים, עם הרבה אהבה והרבה סודות שנערמו אלו על אלו בחלוף הזמן. השניים מפגינים משחק מדויק ועוצר נשימה, המאפשר לצופה לצלול להצגה ולהיסחף אחר השתלשלות האירועים. כמו כן, הגורם המרכזי שמניע את העלילה, מעבר למנגנון הקומי הייחודי שלה, הוא חשיפת הסודות המפתיעים מעברם של ננסי ובילי, מה שגורם לבניהם לשנות את דעתם בעקבות המתגלה.

בין כל אלו, היה סוד אחד מעברה של ננסי שברגע שהתגלה, שינה לחלוטין את העלילה, כמו גם את תפיסת הדמויות. אם עד כה לא היה ברור מדוע ננסי רוצה להתגרש, לאחר שהסוד נחשף אפשר להזדהות עם דמותה ועם המניע שלה. היא חושפת רומן עבר סוער ואומרת לבריאן, בנה הצעיר שהחוויר לאור הגילוי, "אני לא רק אמא, אני אישה, אני בן אדם". בכך, היא הצליחה לשנות את דעתו וגרמה לו לעמוד לצדה, הוא הפסיק לראות בה רק בתור אמא, אלא גם בתור בן אדם, אישה, שרוצה לממש את עצמה ולהגשים את חלומותיה.

בריאן, אותו מגלם ברגישות ואותנטיות מפעימה תום גרציאני, הוא בנם הצעיר וההומוסקסואל. באחד מהמונולוגים, בו הוא חושף את לבו, בריאן מניח על השולחן את שאלת התא המשפחתי השמרני לעומת תא המשפחה של חברי הקהילה הלהט"בית, דבר זה, מרחיב את השאלה בה עוסק רונן בהצגה – עד כמה יש לקדש את התפיסה השמרנית של המשפחה הממוצעת, הכוללת אבא, אמא ושני ילדים, והאם היא עוד רלוונטית כיום, במאה העשרים ואחת? מה שמציף שאלות נוספות, לוקאליות יותר, כגון האם החברה הישראלית יכולה ומסוגלת לקבל ולהכיל צורות נוספות ואחרות של תאי משפחה? בן, בנם הבכור של ננסי וביל, מעלה אף הוא שאלות חשובות נוספות. בן, המגולם באופן מעורר השראה על ידי מולי שולמן, צפוי להפוך להיות אבא לראשונה בקרוב מאוד ותוהה איך לעשות את הצעד המשמעותי הזה בצורה נכונה, כך שהוא יוכל להמשיך לממש את עצמו וחלומותיו.

צילום: רון ביטרמן

לצד המשחק והבימוי המצוינים, יש לשבח גם את עיצוב החלל, שנעשה על ידי סבטלנה ברגר, ועיצוב תנועת השחקנים בתוכו. ראשית, עיצוב הבמה מרהיב ביופיו, והוא מדויק במובן הריאליסטי של המילה. ניכרת חשיבה עד לפרטים הקטנים ביותר – צבעים רכים שהקרינו תחושה של חום וקור גם יחד; מטבח זוגי ובו חלון שיוצר מראה והשתקפות על הקהל, כך שהקהל יכול לראות עצמו כחלק מהעלילה. זאת, בשילוב עם עיצוב תאורה מדויק, עליו אמון זיו וולושין, שיצר אווירה של בית אמיתי, בו הכל מונח במקום אבל שום דבר לא במקום, וכך גם בעלילה.

ניצול החלל בא לידי ביטוי גם במיזנסצנה היוצאת מן הכלל. השחקנים ירדו מהבמה והתהלכו לאורך שורת הקהל הראשונה בכל פעם שמישהו בא לדיור המוגן מדרך רחוקה. באופן הזה נוצרו דיאלוגים מעניינים מאוד בין דיירי הבית לבין הבאים אליהם. הפתרונות הבימתיים היצירתיים של רונן תרמו למשחק בין הקומיות לטראגיות. ההצגה שילבה אלמנטים עכשוויים מחיי היומיום יחד עם אלמנטים בימתיים תקופתיים, כך שלאורך ההצגה לא הוצג זמן ומקום ספציפי. הסיפור שהוצג על הבמה יכול להיות בכל מקום ובכל זמן, ובכך עוצמתו.

ההצגה הצליחה לפרוט על הנימים העדינים ביותר בתוך חדרי הלב. בבימוי המופלא של רונן יש מעברים עדינים בין רגעים קומיים ומעט גרוטסקיים לבין רגעים מרגשים, אותנטיים ונוגעים ללב. וכך, על אף שהעלילה מספרת על זוג מבוגרים שחולקים את מרבית חייהם זה לצד זו, וגילם רחוק משלי, הצלחתי להתחבר אליהם גם בגלל המשחק המפעים וגם בגלל שהמסר נכון גם עבורי, ועבור כולם בעצם – צריך להגשים את החלומות שלנו ולממש את עצמנו, לפני שיהיה מאוחר. ההצגה הצליחה לגרום לי להרגיש ולהתרגש, וגם לעורר בי מחשבות רבות על מקום המשפחה בחברה, אל מול הצורך של כל אחד ואחת מאתנו להגשמה עצמית. כל אדם זקוק לתא משפחתי יציב שיהווה עבורו שורשים בכדי שהוא יוכל להצמיח כנפיים חזקות ולהגשים את עצמו.

נופים קסומים

תיאטרון באר שבע

מאת: בס ווהל

תרגום: ירון פריד

בימוי: אילן רונן

שחקנים: לאורה ריבלין, אלי גורנשטיין, מולי שולמן, תום גרצינאני, שרון טל, רון ביטרמן, אדוה עדני

תפאורה: סבטלנה ברגר

מוסיקה: אבי בנימין

תאורה: זיו וולושין

מועדים נוספים:

יום ה' 21/10/21 20:30

יום ש' 23/10/21 20:30

יום א' 24/10/21 20:30

יום ב' 25/10/21  17:00 ,20:30

יום ג' 26/10/21 17:00, 20:30

יום ד' 27/10/21 20:30

יום ש' 30/10/21 20:30

יום א' 31/10/21 20:30