קסם של עננה

על המופע "אנטו – Antu" 

מאת: אביבה רוזן

"אנטו – Antu", יצירתו החדשה של אבשלום פולק שנעשתה בשיתוף הכוראוגרף האיטלקי אנדריאה מרטיני, היא מופע מחול יפה, שונה, יש במופע ייחוד מעניין והוא מעורר למחשבה, תיאטרון מחול לשמו.

היצירה מבוססת על ספר ילדים בשם "העננה רננה", פרי עטה של דורית רביניאן. זה לא נדיר לבסס מחול על יצירה ספרותית. בדרך כלל ניתן להבין מהמופע מהם האלמנטים שנלקחו מהכתב, לא כך ב"אנטו". אמנם, תוך כדי המופע נשמעים קטעי קריינות מיצירתה של רביניאן, אך הטקסט לא מצליח להתחבר לגמרי עם התנועות והעשייה על הבמה.

הסיפור עוסק בישות מרדנית, עננה, כאלגוריה לילדה שרוצה ללכת בדרכה העצמאית ואינה נכנעת למוסכמות החברתיות ולמוכתב על ידי הוריה שחרדים מאוד לעתידה. הקריינות נעשתה בקולו של אביו של אבשלום, השחקן בעל הקול העמוק, יוסי פולק. הסיפור, כפי שיודעת רביניאן לספר, מעניין ונוגע. מעבר לקריינות הזו, התקשיתי למצוא את הקשר בין הסיפור לבין המחול שראיתי.

אנטו - יאן פינקלברג

אנטו -Antu | צילום: יאן פינקלברג

יש לציין שהמחול הוא אלגנטי, אסתטי ומרהיב. התלבושות תורמות מאוד לנראות, לתחושת הקצב ולאיזשהו רגש של התלהבות שהיצירה מצליחה ליצור. ולצד זאת, נוצרה תחושה כלשהי של מכניזם, תנועות מכניסטיות, זרימה מכנית של השחקנים. ייתכן שיש כאן רמיזה לכניעה למוסכמות של רוב האנשים, לחוסר אינדיבידואליזם, כל מה שהעננה רננה היא לא, אבל חסרה איזושהי קוהרנטיות סיפורית בקטעים שבין הקריינות, או תובנה שנמזגת בין הטקסט לבין התנועה. הייתה תחושה שהכוראוגרפיה, ככל שהיא אסתטית ומרתקת, עדיין זקוקה לליטושים סופיים.

כרגיל, מצליח אבשלום פולק, הידוע כ'ילד הרע' של המחול הישראלי, ליצור משהו ייחודי ושנוי במחולקת, מרהיב ביופיו ומרתק בתכניו. הקשר הרופף עם יצירתה של רביניאן נעשה משני בחשיבותו אם נבחן את עבודתו של פולק באמות מידה של הנאה אסתטית ויצירתיות, בין כל שאר המרכיבים המשמעותיים הרוקמים יחדיו את יצירת המחול, שיוצרים מזיגה הרמונית ולעיתים דיסהרמונית מכוונת, ומעוררים את חושיו של הצופה, כמו גם את מחשבותיו. הניסיון שעושה הצופה לחבר בין המוזיקה, הקריינות, הספרות והכוראוגרפיה, כבר מביאות ליצירה של משהו אחר וחדש, חיבור אישי בין הטקסט של רביניאן לבין התנועות והרעיונות של פולק.

אנטו2 - יאן פינקלברג

צילום: יאן פינקלברג

יש כנראה יתרונות וחסרונות בכך שמצפים מיוצר לזעזע ולנער כל פעם מחדש, בכל יצירה חדשה שלו. היתרון הוא בכך שהחדשנות תתקבל כמובנת מאליה, והחיסרון הוא פועל יוצא של היתרון. אם לא תהיה חדשנות מזעזעת, הרי שהציפייה תהפוך לאכזבה. מכאן שפולק לא יכול להרשות לעצמו להביא משהו שהוא רק חינני ומרגש. הוא צריך להתעלות על אלה ולהפגין מקוריות של ממש. יש מקוריות מרעננת בלקיחת טקסט של ספר ילדים והפיכתו למופע מחול, ועוד יותר בכך שהטקסט והמחול לא לגמרי מתכתבים זה עם זה. על אף חוסר האינטראקציה בין השניים, עדיין ניכר רעיון מסוים, גרעין קשה הנמצא בבסיס היצירה – קונפורמיות לעומת מרדנות, ומשם הדברים נפתחים, מתפתחים, בתוך התנועה, התלבושות ועיצוב החלל שבכולם יש קסם רב, כמו גם ברקדנים, בנראותם ובתנועותיהם.

"אנטו -Antu"

תיאטרון מחול אבשלום פולק

מבוסס על פי ספרה של דורית רביניאן "העננה רננה"

כוריאגרפיה, עיצוב פסקול, חלל ותלבושות: אבשלום פולק, אנדריאה מרטיני

משתתפים: צבי פישזון, נגה הרמלין, תומס וולסכוט, מרתה-לואיזה ינקובסקה, ג'וי קמין, מיכל רוטמן, מץ ואן רוסום, אופיר איטח, נועה הן, אחינועם חי וג'יאני נוטרניקולה.

עיצוב תאורה: יואן טיבולי

מנהלת חזרות: מיכל אלמוגי שלמון

מועדים נוספים: 

27/2/2020 | 21:00

28/2/2020 | 14:00 | 21:00

23/4/2020 | 21:00

24/4/2020 | 14:00 | 21:00

 

 

לחיי חוסר הודאות

על ההצגה "חלילה"

מאת: אחינעם אלדובי

אנסמבל "תיאו-טרון" הירושלמי, שמצא את ביתו ואת במתו בתיאטרון החאן, יוצר ופועל מתוך לימוד מעמיק, והלימוד ניכר ברעיונות היפים ובמורכבות של ההצגה החדשה שלו, "חלילה", ובצורה בה היא מביאה משהו רענן, מקורי ומפתיע. ההצגה מגוללת את סיפורה של מיקי, שחקנית ואמא צעירה המגיעה לאודישן בתיאטרון בו מטשטשים הגבולות בין העולם הבדיוני לעולם בו היא חיה. מיקי נעה על אותה במה בין העיר "חלילה" שם מתרחשת ההצגה אליה היא באה להיבחן, לבין אולם התיאטרון בו היא מנסה למצוא את הסיבה לכך שהגיעה לאודישן, ואיך לעזאזל היא יוצאת ממנו.

ביצירה עולים נושאים מטא-תיאטרוניים, בכפל הבדיוני בין הדמות – אחינעם, השחקנית – מיקי והשחקנית שמשחקת את השחקנית – נתנאלה. היכולת לחוות את הכפל הבדיוני, ואף את השילוש התיאטרוני, מתממשת באמצעות הבחירה להתמסר לבדיון, כמו שמזמינה מקהלת הפרשנים הפותחת את ההצגה: "לשכוח" או בעצם "להאמין", כי רק כך התיאטרון עובד, וזו הסיבה שבגינה באים אליו, לחוש "רגע אמיתי" בעולם בדיוני. לא בכדי, ההצגה מבוססת על פרשיית "עגלה ערופה" המופיעה בתנ"ך (דברים, כ"א) לפיה אם גופת אדם נמצאת בשדה ולא ידוע מי הרג את האדם, על הנהגת העיר הקרובה ללכת למקום הרצח ולקחת אחריות על המעשה. חברי האנסמבל לקחו את נושא חוסר הידיעה שמזמנת פרשייה זו ובחנו מה קורה כשאנחנו לא יודעים? מהן ההשלכות המוסריות, הפוליטיות והחברתיות הנובעות מאי הידיעה ומהם המניעים האישיים המקדמים את המעשים? שאלות על רדיפה אחר הידע: החוקתי או האקדמי, על הקשר בין ידיעה לאמת, ובכלל, מאיפה נובע הצורך לדעת כל כך כל הזמן?

חלילה - יעל אילן

"חלילה" | צילום: יעל אילן

שאלות אלו ואחרות בוחנת ההצגה דרך הצבת שתי ערים נגדיות זו מול זו: "חלילה", בה אין מקום לחוסר ידיעה וכל דבר נלמד מוסבר, מובהר ומבואר, והעיר "לכאורה" בה חוסר הידיעה, האפשרות להרהר ולהיות לא החלטי הוא אידאל כשלעצמו. בתווך בין שתי הערים ושתי תפיסות העולם, בלב הקונפליקט, מנסה מיקי השחקנית לגשר, לאזן ולמצוא את עמק השווה, ולהבין שלפעמים צריך לדעת שלא יודעים.

את הקונפליקט היפה הזה מגישים חברי אנסמבל "תיאו-טרון" דרך מחזמר סמי-אלגורי העשוי היטב. המחזה והלחנים שכתב יונתן בלומנפלד, שגם ביים את ההצגה, משלבים סלנג ומליצה מתובלים בנונסנס ומוגשים במשקלים וחריזה היוצרים קצב, עומק והומור. הלחנים מורכבים ממעברים א-טונלים היוצרים זרימה וצרימה ויוצרים את האופי הקליל ובו זמנית עמוק של ההצגה.

השחקנים נועם דוד בוקובזה, בצלאל בורוכב ואריאל כהן סקלי משמשים כמקהלה המלווה את ההצגה כקבוצת פרשנים, חברי מועצה ותפקידים נוספים. הם נעים בקלילות תוך נגינה, שירה משחק ותנועה בין גילום מלא ועשיר של דמויות השונות מאד אלו מאלו. לצדם, משחקת אביה ברוש כיושבת ראש המועצה ומציגה משחק חד, מבהיק ומעולה, ונתנאלה תירוש המגלמת באומץ את מיקי השחקנית, תפקיד מאתגר של אדם "מציאותי" המתנהל אל מול דמויות בדיוניות וגרוטסקיות. האנרגיה של השחקנים כיחידים וכקבוצה פורצת ומעל הכל, ניכר שהם נהנים על הבמה. עיצוב הדמויות הגרוטסקי והקריקטוריסטי פועל ברוב הזמן לטובת ההצגה, למעט הפעמים בהם הקריקטורה קונקרטית מדי וניתן לתת לה שם והגדרה, דבר הפוגם בשפת ההצגה המתרחשת אי שם בעיר "חלילה".

חלילה3 - יעל אילן

צילום: יעל אילן

טביעת עינה של טל קון מעצבת התנועה ניכרת בעבודה הפיזית המצוינת של הדמויות והמתח המיזנסצני המהודק על הבמה, וטביעת ידה של הדרמטורגית שלומית כהן סקלי מורגשת בהידוק המרכיבים השונים להצגה משוחקת היטב שאין בה רגע דל. ההצלחה המרכזית של ההצגה טמונה בעיצוב הבמה והתלבושות של יערה צדוק ועבודת התאורה היפה והמדויקת של אסי גוטסמן. עיצוב התלבושות, המבוסס על פאות מסוגים ובעיצובים שונים, הנו חכם, יצירתי עד מאוד ומעביר בפשטות רעיונות גדולים. בדומה, התאורה יוצרת רגעים ומקומות באלגנטיות.

העיר "חלילה", על דמויותיה וחוקיה, מעוצבת היטב, וכן מפגש הבאטל-ראפ רווי ההומור והמפתיע עם חברי מועצת "לכאורה" (המכהנים ברוטציה) מעולים אף הם. ההצגה הצליחה להציג קונפליקט אמיתי וטוב, טוב כל כך שסיפור המסגרת של מיקי האם הטרייה והשחקנית האבודה מחליש אותו. נוכחותה מדגיש את הפער בין העולם הבדיוני לעולם המציאותי, אך חיבורים אלו לא היו מדויקים דיים ורידדו את העלילה וההתרחשות. הוספת רובד פסיכולוגי של נטישת אם ומתוך כך קושי באמהות, הוא נושא כשלעצמו ועם שלל הרעיונות האחרים ושפת ההצגה, ניכר מעט בתלישות.

חלילה2 - יעל אילן

צילום: יעל אילן

בנוסף, סיום ההצגה בקתרזיס של מיקי הפותרת את הכשל הפסיכולוגי שלה מול האמהות דרך התיאטרון משאיר טעם רע של רמייה, כמו סנופקין המגלה שהמומינים לא היו אלא רק חלום (ששמעתי שגם זו פיקציה). הקהל התמסר לאמונה בבדיון ומתעורר בסוף ההצגה לגלות ש"חלילה" היא מבחן, קונספיקציית אודישן שמטרתה ליצור רגע אמיתי בו מיקי-אחינעם מבינה למה היא באה לתיאטרון והופכת להיות אמא טובה יותר ויודעת פחות. סיום זה שבא לאחר התאחדותם של יו"ר מועצת "חלילה" עם יו"ר מועצת "לכאורה" המסתיימת במילים "אולי במקום לצאת למלחמה, נצא לדייט?" אמירה הזועקת את אותה אמרה נושנה "Make love not war", דבר הנותן תחושת קיטש ורוד ודביק, וחבל. בייחוד כשמדובר בהצגה שעוסקת באי ודאות, הייתי מצפה לסוף פתוח, המעלה שאלות נוספות.

ההצגה עוסקת במוות המהווה בסיפור 'עגלה ערופה' בתור מקור אי-הודאות היוצר את הספק, אך עם זאת המוות הוא גם הדבר הוודאי היחיד, שקרה ושיקרה לכל אחד. בשל כך, נוצר כאן היפוך – המוות הוא הודאות והחיים הם הספק, ואם החיים הם הספק, הרי שהידיעה היא המוות. לחיי חוסר הודאות.

"חלילה"

אנסמבל "תיאו-טרון"

ניהול כללי ואמנותי: נתנאלה תירוש

מחזה, לחנים ובימוי: יונתן בלומנפלד

שחקנים: אביה ברוש, אריאל כהן, בצלאל בורוכוב, נועם בוקובזה, נתנאלה תירוש

יעוץ אמנותי: אודי בן משה

דרמטורגיה: שלומית כהן סקאלי

ליווי תוכן: יוסי פרומן

עיצוב תנועה: טל קון

עיצוב תפאורה ותלבושות: יערה צדוק

עיצוב תאורה: אסי גוטסמן

 

מועדים עתידיים: 

20/2/2020 | 21:00 | תיאטרון החאן

לדף הפייסבוק של "תיאו-טרון" – הקליקו על הלינק

פשוט סיפור

על ההצגה "מעשה שאין לו סוף"

מאת: אחינעם אלדובי

ערב גשום בירושלים, אמא ואני הולכות להתחמם בהצגת יחיד של סיפורי ש"י עגנון. בדרך, אמא שואלת: "מה זאת אומרת הצגה של סיפורים? למה להציג סיפור אם אפשר לקרוא אותו?" ואני עונה: "זוהי שאלת השאלות! נראה אם ההצגה תיתן תשובה טובה", ובלב מחייכת לעצמי שזה הקסם של תיאטרון בכלל ושל תיאטרון סיפור בפרט: הסיפור עובד מדו מימד לתלת מימד ופרשנויות רבות יכולות לנבוע ממנו בכל בחירה במרכיב בימתי ובכל הגייה ותנועה. עם החיוך בלב והשאלה התלויה באויר נכנסנו פנימה.

עיצוב הבמה של אודליה ליברמן יפה ופשוט, וניכר כי הוקדשה מחשבה לכל אביזר בימתי ופריט לבוש. המשחק של אלחנן אבן חן עדין ואלגנטי, הגיית המילים יפה ומלאה, העבודה הפיזית טובה והמעברים בין גילום הדמויות השונות דקים ומדוייקים, אכן ביצוע מהוקצע שלוטש יפה יפה ומעיד על עבודת בימוי מוקפדת של נורית פסטרנק גודמן.

לצד התפאורה, גם התאורה עושה חסד, נוכחת במינון נכון ומרמזת על המעבר בין המציאותי לפנטסטי. ההצגה מלווה בנגינת פסנתר חיה, המטעינה את התמונות המסופרות באווירה מתאימה, מגיבה למתרחש ומשמשת כמעין שחקן נוסף. הבחירה במוזיקה חיה נכונה וטובה אך הבחירות המוזיקליות עצמן לא תמיד מוצלחות. פעמים רבות המוזיקה משכפלת את ההתרחשות ולא מוסיפה לה רובד או מטען נוספים.

מעשה שאין לו סוף - תמיר פלצמן

"מעשה שאין לו סוף" | צילום: תמיר פלצמן

בהצגה אנו עוברים בין ארבעה סיפורים קצרים של עגנון: "התרנגול ותפילת בני האדם", "הפרעוש והכינה" "הטבעת מעשה שאין לו סוף " ו"נשיקה ראשונה- החלום",  שחלקם כונסו בספר "תכריך של סיפורים" שיצא לאור לאחר פטירתו של עגנון. כל סיפור עומד יפה כשלעצמו, אך שזירת הסיפורים אינה ברורה והדוקה הן ברמת הרעיון והן בביצוע. המעברים בין הסיפורים מתבצעים באמצעות שירת שירים חסידיים או ישראלים, שפעמים הקשרם נובע מהסיפור ופעמים הוא תמוה וקלוש. בכל מקרה, המעברים המוזיקליים גורעים מהמבנה הדרמטי של ההצגה וצובעים אותה כערב פולקלור ידישקייט חביב.

הבחירה במעברים מוזיקאלים כקטעי מעבר, קוטעת את ההצגה ומדגישה את הדבר העיקרי שחסר בה: פרשנות היוצרים לסיפורים אלו. נדמה היה שהסיפורים הועברו כפי שהם במקור, וכאן, שאלתה של אמי במקומה: מה תרם עיבודם לבמה? אמנם ההצגה פועלת פעולה תרבותית מבורכת כשהיא מאירה ומנגישה סיפורים פחות מוכרים של עגנון ובכך ממשיכה את העיסוק התיאטרוני בכתביו ומסמנת אותם כנכסי תרבות. עם זאת, העברתם לבמה דורשת התייחסות ליכולות המדיום ושימוש בו. מה היה הצורך להציג סיפורים אלו ולא לחלקם כדפים לעוברים ולשבים ברחוב? וכן, מדוע נבחרו דווקא סיפורים אלו ומה משמעות הסדר בו הוצגו? לא הצלחתי למצוא ולו מחוות פרשנות בימתית אחת שתאיר את המשמעות שמצאו היוצרים לסיפוריו השנונים ו/או התמוהים של עגנון, טובים ככל שיהיו.

לו ביקשו היוצרים אך לקרוא את הסיפורים כפי שהם ולהותיר את כל עבודת הפרשנות אצל הקהל, הייתי ממליצה לוותר על התלבושת והמיזנסצינה המוקפדת, לשבת בפשטות ולספר אותם, כמו בערבי סיפורי עגנון איתם הופיע שלמה ניצן בשנות השמונים. אך כיוון שנעשתה עבודה בימתית שלמה סביבם וביניהם, החוסר בפרשנות היוצרים, שהיא לב הפעולה התיאטרונית, כל שכן בז'אנר תיאטרון-סיפור, נוכח בהיעדרו. יצאתי מההצגה אל הלילה הגשום, עם אותו החיוך בלב איתו נכנסתי, אך בלי תשובה טובה לשאלותיי.

"מעשה שאין לו סוף"

תיאטרון האינקובטור

עיבוד לסיפוריו של ש"י עגנון

משחק: אלחנן אבן חן

בימוי: נורית פסטרנק גודמן

מוסיקה ונגינה חיה: ניר וידר (פסנתר וקולות)

תלבושות ואביזרים: אודליה ליברמן

יעוץ אמנותי: חביב מזרחי

למועדים נוספים ומידע נוסף בדף ההצגה באתר תיאטרון האינקובטור – הקליקו על הלינק

קומדיה של טעויות (ואלתורים)

על ההצגה "יתוש בראש"

מאת: שרון וגדי ויסברט

שרון: אז בקשר להצגה יתוש בראש, נראה לי שזו אחת ההצגות היותר טובות שראיתי בתיאטרון "החאן",  באופן כללי. מבחינת מחזה זו קומדיה של טעויות, ההצגה משתמשת בהרבה כלים של קומדיה דל'ארטה, בייחוד בכל הנוגע לדמויות ולעלילה. יש הרבה הסתבכויות סביב נושא המי בגד במי ולמה. אבל דמויות אחרות דווקא הגיעו מכיוון הטלנובלה וקומדיות המשפחה האמריקאית. זה יוצר שעטנז משחקי מעניין, אבל מאידך, זה יוצר פער – כמה דמויות הן משמעותית פחות צבעוניות ומעניינות מאחרות.

גדי: תיאור בהחלט מדויק ממעוף הציפור. לפני שניכנס לפרטים אני חושב שראוי לציין שספציפית את ההצגה שאנחנו ראינו, אף אחד, לא הקהל ולא צוות התיאטרון, לא ישכח אף פעם. לנצח זו תהיה "ההצגה שבה הדלת של המלון נשברה". בלי ליפול לספוילרים, נגיד רק שהשחקנים הוותיקים של תיאטרון החאן, ובראשם ניר רון הנהדר, התמודדו בצורה פשוט נהדרת עם תקלה מהסוג שקורה לפעמים בתיאטרון, והפכו את הערב המסוים הזה לבלתי נשכח. ועכשיו בכל זאת, קצת עלילה אולי. איך היית מתקצרת את ההצגה לציוץ בטוויטר?

שרון: אשה החושדת שבעלה בוגד בה מניעה תכנית לתפיסת הבעל שמשתבשת ללא היכר.

גדי: יפה. והחשד הזה הוא ה"יתוש בראש" שבכותרת, אבל גם הוא תוצאה של "יתוש בראש" אחר, מוקדם יותר.

שרון: אתה מנסה לרמוז משהו?

גדי: בואי נשאיר את הזוגיות שלנו מחוץ לביקורת. עכשיו תגידי לי, כאישה במאה ה-21, זה לא קצת מיושן לעשות הצגה על בני זוג שבוגדים זה בזו?

שרון: מיושן או קלסיקה? זו תמיד השאלה. היה בעייתי בעיני שלא רק שהיחס בין הנשים לגברים היה 2:1, הנשים גם היו ממש פחות מעניינות ככלל מהגברים – הן לא הורשו להיות פגומות כדמויות. למעשה, דמויות הנשים שיחקו קומדיה משפחתית בואכה טלנובלה והגברים שיחקו קומדיה דל'ארטה, להוציא המשרתת שהיתה קצת קולומבינה. נושא הבגידות הוא פועל יוצא, ולהחזיק גבר קצר נחשב בתור הפעולה העיקרית של האישה.

יתוש בראש - יעל אילן

יתוש בראש | צילום: יעל אילן

גדי: אין ספק שהגברים שבקאסט עפים על התפקידים שלהם, במיוחד ארז שפריר בתפקיד כפול נהדר, ניר רון ויהויכין פרידלנדר שתמיד עושים כיף על הבמה, יוסי עיני כספרדי חריף עם כל התוספות, ואיתי שור בתפקיד שגונב את ההצגה בכל רגע שהוא על הבמה. אני מודה שבתחילת ההצגה זזתי באי נוחות בכיסא, הרגשתי שזו הולכת להיות קומדיה עממית שרק בגלל שהיא נכתבה לפני מאתיים שנה מתייחסים אליה כקלסיקה. אבל ככל שההצגה התקדמה, הדמויות המעולות, התפאורה האפקטיבית (שעוצבה על ידי סבטלנה ברגר) והאנרגיה, בעיקר האנרגיה, כבשו אותי.

שרון: אני חייבת לציין שהתסבוכת העלילתית הייתה קצת יוצאת דופן – טיפה יותר מסורבלת מהרגיל אבל גם הרבה פחות צפויה מראש. היו המון רגעים שהופתעתי (מעבר לרגע של הדלת שהיה צריך לעקור מהמקום, שאז הבנתי כמה ניר רון הוא מאלתר מעולה). והאנרגיה היתה ללא ספק הגבוהה ביותר שראיתי בחאן. היה מאוד ברור שכיף לשחקנים, ומבחינתי זה ממש העיקר.

גדי: נקודה מעניינת מבחינת המחזה. הוא אכן ישן אבל לא בן 200 אלא בן 110, ולכן העלילה לא מתרחשת בבית של עשירים חסרי עבודה, אלא בביתו המפואר של סוכן ביטוח שעובד קשה לפרנסתו.

שרון: אם כי זה עובד בדיוק אותו דבר,  מבחינת המעמדות.

גדי: כן, כן, לגמרי, אולי עם קצת יותר סימפטיה לבעל הבית.

שרון: אז בשורה התחתונה, אהבנו, כן?

גדי:  כן, בהחלט, אבל עכשיו בא לי לראות הצגה קצת יותר עכשווית.

שרון: אין בעיה, אוטוטו יש מסיבת ט"ו בשבט בגן של הקטנה, נראה לי שהם עושים את העץ הנדיב

גדי: קלאסי.

 

יתוש בראש

תיאטרון החאן

מחזה: ז'ורז' פיירו

נוסח עברי: ניסים אלוני

בימוי: אודי בן משה

משתתפים: אור לומברוזו, איתי שור, ארז שפריר, דוד בן זאב, יואב היימן, ויטלי פרידלנד, יהויכין פרידלנדר, יוסי עיני, יעל מור, כרמית מסילתי-קפלן, ניר רון, סוזנה פפיאן.

עיצוב תפאורה: סבטלנה ברגר

עיצוב תלבושות: אורן דר

עיצוב תאורה: רוני כהן

מועדים נוספים:

9-10/2/2020 | 20:30

9-10/3/2020 | 20:30

ילדים חצי חצי

על ההצגה "אשכנזי זה שם מזרחי"

מאת: אביבה רוזן

ארבעה שחקנים, שני גברים ושתי נשים, נעים על הציר אשכנזי-מזרחי ומקיאים את נשמותיהם על הבמה באופן הכי מצחיק ונוגע. לא כל הקונפליקטים בנפשם הם סביב עדתיות, אבל רובם קשורים למוצא וכרוכים בסטריאוטיפים ודעות קדומות שהם מאמצים, עם חלקם הם חיים רוב הזמן בלי מודעות כלשהי לקונפליקט.

המחזאי והבמאי, שי ג'ברי-אשכנזי, סיפר בדיון שאחרי המופע, שכמו ילדים רבים שנולדו להורים מעדות שונות, גם הוא טאטא את העניין מתחת לשטיח התודעתי, עד שביקר בביתו של בן זוגו הבדואי. שם הוא נתקל לראשונה חזיתית במציאות מוכרת שהעירה אותו. התודעה הביאה בתורה ליצירת המופע הזה, שמנסה לחקור את נפשם של ילדים 'חצי חצי' שנחשפו כמוהו למציאות מורכבת זו. הוא גייס לצורך יצירת ההצגה ארבעה יוצרים, שני שחקנים ושתי שחקניות, שהם ילדים להורים מעדות שונות – אשכנזים ומזרחים, 'פולנים', 'רוסים', 'מרוקאים' ו'עירקים'. אצל כולם, מסתבר, הייתה סוג של הכחשה בהתחלה. הם סברו שקיבלו את הטוב שבכל העולמות. אחרי שהתחילו לחפור בנפשם, הסתבר להם שהתמונה הרבה יותר מורכבת מכפי שניסו לזכור אותה, וקשורה גם לחוויות רבות שבכלל לא קשרו לנושא הזה.

אשכנזי זה שם מזרחי - דן בן ארי

אשכנזי זה שם מזרחי | צילום: דן בן ארי

שיר אברמוב סיפרה על משפחה שחלקה בא מהקווקז. היא ניסתה לספר לעצמה שהקווקז זה רוסיה, ורוסיה זה דוסטוייבסקי ובולשוי. כשנודע לה שהקווקז שלה הוא למעשה כפר נידח בהרים ולא רוסיה הקלאסית, היתה אכזבתה מרה. במהלך החקר בנפשה, בעבודה על המופע, היא הגיעה למסקנה שהיא מעדיפה גברים מזרחים, וזה אחרי שנהגה לצעוק לכל עבר שהיא אוהבת אשכנזים.

אסף מרון מספר על אמא פולניה שהתחתנה עם אבא עיראקי, ומה שהמתיק את הגלולה המרה מאוד עבור הוריה של האם היה עובדת היותו של האבא פרופסור. למרות פרופסוריותו, היה לו מבטא עיראקי כבד ושפתו היתה מלאה בביטויים עיראקיים. 'אז מה אני', שואל אסף, 'אשכנזי או מזרחי? חצי חצי, אמרתי. לא, אני עיראקי, נראה כמו עיראקי, אבל יכול להיות כל כך הרבה דברים'. אסף מעלה חלק מהמגוון שהוא יכול להיות, בחשיבתו ובהתנהלותו. גם בהעדפות מיניות אפשריות, גם בצורת דיבור אופיינית ולא אופיינית, כביכול, לבני עדות שונות. ברבגוניותו הוא חושף את הפתרון לקונפליקט: אפשר לקחת את הטוב מכל העולמות. אפשרי, אבל כל כך מורכב.

מיכאל גמליאל מספר על אבא מזרחי שאיים על מורים ועל חברים שהרביצו לו, כשהוא היה ילד חנון, ועל ההערצה מצד אחד והחרדה מצד שני מהאבא הזה, כל כך יוצא דופן בסביבתו האשכנזית. ליאור גלרון היפה והאלגנטית מנסה להחליק הכל ב'הכל בסדר' אבל הסדקים נפערים. עד כמה הם קשורים למוצא ולעדתיות? ועד כמה יש פיתרון או שיהיה כזה בעתיד?

אשכנזי זה שם מזרחי 2 - דן בן ארי

צילום: דן בן ארי

החברה הישראלית נתונה כרגע בשסע עדתי-חברתי חמור, שסע שהולך ומעמיק. ארבעת השחקנים שהגיעו מכאן ומכאן, שגדלו בבתים מכאן ומשם, היו אמורים להיות הגשר לחברה פחות גזענית ומשוסעת, אבל זה לא ממש נראה שזה עומד להתממש. ועל אף זאת, ההצגה לא מתיימרת לעסוק בנושאי מאקרו, בשסעים, במהות של החברה הישראלית כיום. במקום זאת, היא עוסקת רק בנושאי מיקרו, ברגשות, תובנות, בלבול ורגישויות. למרות זאת, לא נוכל להפסיק לשאול את עצמנו עד כמה השסע בחברה הישראלית הרחיב את השסעים בנפשם של השחקנים והאם השדים שיוצאים החוצה ימשיכו לרקוד על דם החברה הישראלית לאורך זמן, או שאולי יש תקווה למזור?

אשכנזי זה שם מזרחי

אנסמבל כאן

יצירה ובימוי: שי ג'ברי-אשכנזי

שחקנים ויוצרים: שיר אברמוב, ליאור גלרון, מיכאל גמליאל, אסף מרון.

דרמטורגיה: עידו בורנשטיין

ליווי אמנותי: שלמה פלסנר

מוסיקה: קובי ויטמן

עיצוב במה ותאורה: איריס מועלם

עיצוב תלבושות: צפריר כץ

ייעוץ תנועתי: מרילי בן שיטרית

הפקה: שני קינסטלר

עוזר במאי: צפריר כץ

מועדים נוספים: 

16/2/20 | 20:30 | מוזיאון תל אביב

18/2/20 | 20:30 | מוזיאון תל אביב

הזדמנות למשהו טוב

על ההצגה "להתראות באנטרקטיקה"

מאת: אביב שור

שבת בבוקר, אני ובתי רוני הלכנו יחד לתיאטרון החנות בדרום תל אביב לראות את ההצגה "להתראות באנטרקטיקה". נכנסנו לתיאטרון שגודלו לא עולה על גודל סלון ממוצע, והוא חשוך ומסתורי. זו הייתה הפתעה עבורי לגלות שחלל בגודל חנות קטנה יכול להפוך כבמטה קסם לעולם ומלואו, כאילו היה ארון הבגדים המוביל לנרניה. כיסאות בצד אחד, במה בצד השני, והאווירה מיוחדת ואינטימית. רוני התיישבה על אחת הכריות ואני מאחוריה, סקרנית מאוד לגבי מה אני הולכת לראות.

הצגת היחיד של נועה בקר נפתחה עם שיר וכבר מהרגע הראשון ידעתי שזו הולכת להיות חוויה קסומה במיוחד. ההצגה מבוססת על ספרה של נורית זרחי "להתראות באנטרקטיקה", אך הדמויות והתפאורה עשויות כולן מנייר. עלה חיוך רחב על פניי לנוכח העובדה שדמויות דו מימדיות עליהן מנצחת נועה ביד רמה, מעוררות כל כך הרבה עניין בקרב כל הילדים, הסבים והסבתות שישבו בקהל.

להתראות באנטארקטיקה

להתראות באנטרקטיקה | צילום: עדי אלון

ישבנו כולנו מרותקים לבמה הקטנטנה עליהן הונחו בובות הנייר זו אחר זו ועקבנו יחד אחר סיפורה של הדמות המרכזית בהצגה, מר זום. מר זום הוא צלם שמתגורר ועובד בתל אביב בצלמניה שלו. יום אחד מר זום מקבל לידיו חבילה. נועה פנתה לילדים בשאלה – "מה יש בחבילה?" רוב רובם של הילדים התנדבו להשיב ללא היסוס, בכללם רוני. שמחתי על התקשורת הישירה שנוצרה בין נועה לילדים שהרגישו מאוד בנוח לשתף איתה פעולה. הילדים נרתמו לעזור למר זום עם החבילה שבתוכה הייתה ביצה. מתוך הביצה בקע פינגווין שקיבל את שמו ממר זום- פיני. באופן יוצא דופן, פיני העניק למר זום הזדמנות לקשר וכניסה לעולם ההורות. מר זום התמסר לאבהות ולאהבה לילד על אף שפיני אינו בן חלציו. המסך שקיים בדרך כלל בין הקהל לבין השחקנים בהצגה הוסר. דמויות הנייר הסטטיות העשויות ללא חת, שבו אותנו בקסמו של תיאטרון הנייר.

בתרבות האינסטנט בה אנו חיים ומגדלים את ילדינו, מצאתי הצגה מלאת השראה, שובבית, מתובלת בחוש הומור ומותאמת לגובה העיניים של ילדים שפותחת בפניהם צוהר לאמנות ויצירתיות ברמה גבוהה. הבת שלי שמכורה למסכים ישבה נפעמת במשך כל ההצגה ולא מצמצה אפילו פעם אחת. המוסיקה שליוותה את ההצגה, החרוזים, השירה, הקצב ובעיקר המשחק של נועה הפכו את החוויה כולה להנאה צרופה, כזו שהצופים, ואני בתוכם, המשיכו לדבר עליה זמן רב אחרי שההצגה הסתיימה.

להתראות באנטארקטיקה2 - עדי אלון

צילום: עדי אלון

הנושאים שההצגה מביאה עמה מועברים לקהל באופן סמוי מהעין וישירות ללב. יחד עם מר זום הצטרפנו כולנו למסע של חיים חדשים – קשר בין הורה וילד, אהבה, אכפתיות, חמלה, מסירות. מר זום עבר שינוי משמעותי תוך כדי העלילה, ולנו כקהל ניתנה הזכות להצטרף אליו באופן מוחשי ללא משוכות. הניכור שחש מר זום בתחילת ההצגה, כתושב בעיר גדולה, צפופה, עמוסה ורועשת, דומה לניכור שנגרם כתוצאה מהקדשת רוב זמננו לבהייה במסך, יהיה המסך אשר יהיה. הקשר שזכה לו מר זום בזכות החבילה שנפלה לידיו כרעם ביום בהיר, פתח בפניו עולם חדש, והזדמנות למשהו טוב ואמיתי. אותו פתח לעולם חדש טוב, נפתח עבורנו הקהל תוך כדי צפייה בהצגה. בתוך כל ההמולה סביבנו והסחות הדעת האינסופיות אפשר ליצור קשרים לבביים כפי שתיאטרון הנייר של נועה הזמין אותנו לעשות.

 

להתראות באנטרקטיקה

גלריה תיאטרון החנות

מאת: נורית זרחי

בימוי, משחק, עיצוב במה: נועה בקר

מוסיקה: גרי בונני

איורים: אלית אבני שרון, שלומי אשר, אפרת חסון

למועדים נוספים בדף הפייסבוק של ההצגה – הקליקו על הלינק

סטירת לח"י

על ההצגה "מקודשת"

מאת: אחינעם אלדובי

ליומולדת תשע, הביאה לי אחותי הגדולה ספר במתנה – "נערי המחתרת" של אסתר שטרייט וורצל. אני זוכרת שנשביתי בסודות ההשבעה, האימונים, הבריחות ממחנות המעצר, הדבקת העלונים והעלאת העולים. קראתי ללא הרף עוד ועוד ספרים וגררתי את הוריי למוזיאונים השונים. נשביתי בימי טרום הקמת המדינה, שבשנה ההיא חגגנו לה יובל. הימים חלפו, השנים עברו, ואיתם חלף עבר גם העיסוק האינטנסיבי שלי בנושא. והנה בערב ירושלמי אחד, באולם תיאטרון אינטימי ובו קהל קטן, אני מקבלת תזכורת, סטירת לח"י, שמעירה אותי אחרי שנים, בהצגה "מקודשת".

"מקודשת" מציגה את סיפורה של לוחמת חירות ישראל, זוהי הצגת יחיד בה שזרו בחוכמה מורן רוזנבלט המחזאית ואלירן כספי הבמאי סיפורים ואירועים אמיתיים של לוחמות לח"י שונות לדמות לוחמת בדיונית אחת – 'שרה'.  נושא הצגה זו הוא חשוב, ראוי, נצרך ומבורך, והצגתו בתיאטרון האינקובטור הוא דוגמה המעידה על המגוון היצירתי והעושר הנושאי שתיאטרון זה נותן להם גב ובמה.

שרה כלואה בתא מעצר בבידוד ובמשך אחד עשר ימים של שביתת רעב מדברת אל אהוד אהובה, שאינה יודעת מה עלה בגורלו. דרך רצף המונולוגים נחשף אט אט סיפורה האישי: מרגע עלייתה ארצה, הצטרפותה למחתרת, הדאגה למשפחתה בפולין, הנישואים לאהוד, הולדת בנה ושרשרת האירועים שהובילו אותה אל הרגע הזה, אל תא המעצר, ואל הבחירה לשבות רעב.

מקודשת2 - רותם פלנדר.png

מקודשת | צילום: רותם פלנדר

מבנה ההצגה טוב מאוד, היא מחולקת למקטעים המתחילים ומסתיימים עם חריטת הימים החולפים על קיר תא המעצר. הפעולה החוזרת מדגישה את השפעת שביתת הרעב על מצבה הפיזי והנפשי ויוצרת מעברים דרמטיים חכמים בין זמנים, מקומות ומצבים רגשיים. איילה שפטן המגלמת את שרה מחזיקה יפה את ההצגה לבדה, ועוברת בגמישות ובחן בין מצבים נפשיים וגילום דמויות שונות. עיניה מלאות הבעה, ובמרחק הקטן שבין מושבי הקהל לבמה ניתן היה לזהות בבירור את החיבור האישי וההיכרות העמוקה שלה עם הדמות והסיפורים שהיא נושאת.

הבמה חשופה ועליה מיטת שדה, תיבת עץ ולוח שקוף שעליו מסמנת שרה את הימים החולפים. מתוך התיבה ומכיסיה היא שולפת אביזרים המעשירים את הסצנה ומעניקים לה כלים נוספים להמחשה ולמשחק. נוכחות התיבה לכאורה משתלבת בתפאורה המינימליסטית-סמי ריאליסטית, אך השימוש בה רק כמקום לאחסון אביזרים ולעזרה מיזנסצנית הופך אותה לאלמנט תיאטרלי מעט קלוש ולא פתור דיו. יכול היה להיות עשיר ומעניין יותר אילו האביזרים היו נשלפים ממקומות שונים בבמה, באולם או מבגדי השחקנית.

משחק בהצגת יחיד הוא אתגר גדול והמוזיקה הטובה שכתב גל לב, תומכת כמעט מבלי משים לב ביצירת האווירה הנדרשת, וזהו סימן המעיד על טיבה. האלמנט היחיד שצרם לי בעיצוב הסאונד, היה הקלטה מושמעת של דיאלוג. הקלטה זו אמנם רמזה על שינוי המקום והמעבר מהעולם הבדיוני במחשבותיה של שרה לנוכחות של אנשים אמיתיים בתאה, אך היא לא השתלבה בקונבנציה שנוצרה עד כה.

מקודשת - רותם פלנדר

צילום: רותם פלנדר

ההצגה היא מעין דוקו-היסטורי שהכל בו ברור, אולי ברור מדי. על אף שהמשחק יומיומי וקרוב יש בהצגה מעין דוק של פאתוס שלא השאיר לי מקום לשום הרהור או שאלה לקחת הביתה, לחיים שאחריה. התחושה היא שההצגה עומדת בתווך, לא ריאליסטית ולא מופשטת. אפשרות אחת היא לעצב את ההצגה כמסמך היסטורי דרך דיוק המשלב הלשוני, העגה ועיצוב התלבושות והשיער. זאת, לצד חידוד הבחירה דווקא בלוחמות מחתרת לח"י ולא בלוחמות מחתרת בכלל.  דיוק וחידוד שכאלו יכולים לייצר מרחק, דרכם ניתן להתבונן על פיסת העבר ולהדהד את דרכה את ההווה. הערבוב הנוכחי של שני זמנים אלו אמנם עוזרים לקרב את הצופים אל הדמות ולהזדהות עמה, אך מרחיקים את קיום המרחב האמנותי שיש בו שאלה או אמירה.

אפשרות אחרת היא לצאת מהקטגוריה ההיסטורית-דוקומנטרית אל העכשיו הנצחי ולהעצים את הדימוי הויזואלי, מילולי ותנועתי. דרך הדימוי ניתן לפנות מקום ולרמוז על הקונפליקט הכל כך עמוק ורחב של פרט מול כלל, משפחה מול מדינה, הקרבה מול מלאות ושייכות. כמו אז, גם היום, מה שהיה בוער כל כך בלבה של שרה ושל לוחמות לח"י בכלל, עדיין אקטואלי גם עכשיו, בישראל של 2020.

"מקודשת"

כתיבה: מורן רוזנבלט

בימוי: אלירן כספי

משחק: איילה שיפטן

מוסיקה מקורית: גל לב

יוזמה ויעוץ תוכני: מוזיאון לח"י

הפקה: תאטרון האינקובטור.

למועדים עתידיים בדף ההצגה באתר תיאטרון האינקובטור – הקליקו על הלינק