הכל בראש

על ההצגה "האיש שחשב שאשתו היא כובע"

מאת: אירית ראב

בנסיעה חזרה הביתה מההצגה "האיש שחשב שאשתו היא כובע" של תיאטרון החאן, אחי שאל אותי "איך שחקנים לא מתבלבלים בין כל הטקסטים שהם יודעים בעל פה? כלומר, לא קורה לפעמים שבאמצע הצגה אחת, הם אומרים רפליקות מהצגה אחרת?", אמרתי לו שזה אולי יכול לקרות בחזרות, אבל כמעט ולא קורה בהצגות עצמן. תוך כדי חזרות, המוח מתרגל לנתיב טקסטואלי מסוים שתחום במקום מסוים, וכמעט ולא קורה מצב שבו הטקסט נשלף בסיטואציה בימתית לא נכונה. ניסיתי להסביר, "זה כמו שתתקלח בזמן שאתה נוהג, אילו שתי פעולות נפרדות לגמרי".

אבל, מה קורה אם מסלולי הנתיבים מצטלבים בטעות? משתלבים ומסתעפים אחד בשני? לא איזו פליטת-פה פה ושם, או איזה בלאק סורר, מה קורה אם פתאום באמצע ההצגה השחקן מתחיל להגיד טקסטים שלמים מהצגה אחרת ולא יכול להפסיק, או שהוא לא מודע לכך שהוא לא אומר את הטקסט הנכון? מה קורה אם אתה מסתכל במראה ובמקום לראות גבר בגיל העמידה אתה רואה משהו אחר לגמרי, למרות שהכל בסדר עם העיניים שלך? מה קורה אם את יוצאת מנקודת הנחה שאת מתנהלת בתוך חלום, למרות שגם אם המציאות דפוקה למדי, היא לגמרי אמיתית?

האיש שחשב שאשתו היא כובע - יעל אלון

האיש שחשב שאשתו הוא כובע | צילום: יעל אלון

ההצגה "האיש שחשב שאשתו היא כובע", או יותר נכון, "האיש ש…" בהתאם לשמה המקורי, מנסה להתמודד עם שאלות נוירולוגיות-פסיכולוגיות-קיומיות דומות לנ"ל. זוהי הפעם הראשונה שההצגה, פרי עטם של פיטר ברוק ומארי-הלן אסטיין, עולה בעיבוד ישראלי בארץ. וזה רק נכון שג'יטה מונטה הבמאית ותיאטרון החאן, המאופיינים בליריקה תיאטרלית, ירימו את הכפפה ויעלו את ההצגה הזו.

רצון היוצרים לגרום לצופים להתנתק מהטכנולוגיה החדשה ולהתחבר לאמנות הוותיקה, מקבלים ערך מוסף, פוסט-מודרני משהו, כשהיצירה עולה על הבמה של תיאטרון החאן, בייחוד כשההצגה משלבת טכנולוגיה ומשחק. ההצגה עושה שילוב יפה וטוב בין אמנות וידאו איכותית (בעיצובו של גיא רומם) המציגה את מה שרואים המוח והנפש, לבין תפאורה ריאליסטית (בעיצובה של פולינה אדמוב) שמציגה את הזמן והמקום, המחלקה הנוירולוגית בבית חולים פריזאי בתחילת שנות התשעים. הבימוי המדויק של ג'יטה מונטה הפך את מגוון הסצינות, שהציגו מטופלים שונים עם בעיות נוירולוגיות שונות, מתסמונת טורט ואוטיזם עד לראייה עיוורת וחוסר יכולת לראות את צד שמאל, לכדי מקשה קוהרנטית אחת. המוסיקה הנוגה של יבגני לויטאס ליוותה את המתרחש ואפשרה למוצגים על הבמה לחדור אל נימי הלב.

האיש שחשב שאשתו היא כובע3 - יעל אלון

צילום: יעל אלון

אבל מי שגנבו את ההצגה בהצגה הזו היו השחקנים: יואב היימן, דודו בן זאב, שחר נץ ואיתי שור. הליהוק להצגה הזו היה מדויק, כל אחד מהשחקנים הללו ביטא צד אחר של התופעות הנוירולוגיות השונות, בין אם מהצד המדעי של הרופאים המתבוננים ובין אם מהצד של המטופלים עצמם.

בדומה להצגות רבות אחרות, גם בהצגה הזו יואב היימן הפגין את הוירטואוזיות המשחקית שלו, מצד אחד גילם את הרופא הסמכותי שלא יכול שלא לחוש אמפתיה אל מטופליו, ומצד שני, גילם מטופלים שלא יכולים או מסוגלים להתמודד עם זה שהמציאות אינה כפי שהם חושבים. באחת הסצינות, היימן גילם מטופל שאינו יכול לדבר כראוי, השפה שלו משורבבת מילות ג'יבריש למרות שמבחינתו הוא אומר את המילים הנכונות. מעבר לכך שיש לשבח את היימן על זה שהצליח ללמוד טקסט מאתגר שכזה, הוא הצליח להביע את חוסר האונים בצורה כל כך משכנעת, עד שכבר לא שמעת את המילים המדוברות, אלא את השפה האוניברסלית של הלב.

האיש שחשב שאשתו היא כובע2 - יעל אלון

צילום: יעל אלון

בין היתר, דודו בן זאב המחיש בצורה יפה את האסטרטגיות והטריקים שהמטופל שגילם צריך לעשות, רק כדי להזיז את גופו ולקום מהמיטה, או את הפאניקה והזעקה של בעל האוטיזם לאחר שנגעו בו, או את התסכול וההומור של מטופל אחר שלא הצליח לזהות את אשתו, או את הים.

איתי שור הפגין את יכולותיו הקומיות בשחקו, בין היתר, מטופל בעל תסמונת טורט. במשחק שלו היה משהו מכמיר ותזזיתי, שילוב שדי קשה ליישם ביחד, אך הוא הצליח במשימה. בין המטופלים/רופאים שגילם, שחר נץ הראה צד נוסף למחלות הנוירולוגיות – הן מאפשרות לפתוח דלת אל העבר, דלת שקשה מאוד לפתוח אבל עוד יותר קשה לסגור. בסצינה בה שמע מוזיקה באמצע הלילה, למרות שהלילה היה שקט לחלוטין, הוא נזכר באמו ובאביו שהגיעו אל מיטתו כשהיה קטן ושרו לו שיר ערש. על אף העובדה שההורים לא היו על הבמה, אלא רק שיר הערש נישא באוויר, ניתן היה לראות את ההורים ניצבים לצדו ונפרדים מבנם לשלום, לאחר שהוא בלע את התרופות. זוהי דוגמה טובה לחלל הריק של ברוק – גם כאשר עיני הצופים רואות משהו אחד, והדמות רואה משהו אחר, הדמיון הוא שמתווך בין השניים, בייחוד ביצירה שכזו.

ברוק רצה ליצור את המחזה "האיש ש…" כדי לגשר על הפער בין בני האדם, הוא חשב שלמרות כל חילוקי הדעות בין הצופים, ועל אף השוני ביניהם, הם יוכלו להזדהות עם נושא משותף  – המוח האנושי ונפלאותיו. לאורך ההצגה, הצופים הישראלים אכן רותקו אל הבמה והפגינו את הערכתם ליוצרים במחיאות כפיים סוערות. אבל לאחר שהשחקנים עזבו את הבמה והצופים פינו את האולם, חילוקי הדעות שבין הצופים שוב צפו על פני השטח. זה העיר לזו שהרעישה עם עטיפות הסוכריות שלה, וזו העירה לזה שהוא מפריע לאנשים לצאת מהאולם. ועם זאת, לאחר שהלבה האנושית פרצה מהאולם אל הלילה החם, צופים רבים שיתפו את רעיהם בנוגע למה שזה עתה ראו, ועד כמה מופלא הדבר הזה ששוכן בראשם. אז אולי, בסופו של דבר, אנחנו לא כל כך שונים אחרי הכל, גם אם לפעמים אנחנו לא מסוגלים לראות את המציאות כמו שהיא.

האיש שחשב שאשתו היא כובע

תיאטרון החאן

בהשראת ספרו של אוליבר סאקס

מחזה: פיטר ברוק ומארי-הלן אסטיין

נוסח עברי: דורי פרנס

בימוי: ג'יטה מונטה

משחק: דודו בן זאב, יואב היימן, שחר נץ ואיתי שור.

תפאורה ותלבושות: פולינה אדמוב

תאורה: רוני כהן

מוסיקה: יבגני לויטאס

וידאו ארט: גיא רומם – Studio Insight

מועדים נוספים:

3/11/19 | 20:30 | תיאטרון החאן

6/11/19 | 20:30 | תיאטרון החאן

8/12/19 | 17:30 | 20:30 | תיאטרון החאן

חלום על פלסטלינה

על ההצגה "הנסיך מפלסטלינה" וראיון עם רענן פז, מחזאי ההצגה

מאת אביבה רוזן

ההצגה "הנסיך מפלסטלינה" התקבלה בתחילת דרכה לפסטיבל הבינלאומי להצגות ילדים ונוער בחיפה וגם זכתה בפרס ההצגה הטובה ביותר. ההצגה עוסקת בנושא הקשה ביותר, השואה, אך היא מתייחסת אליו מזווית שונה לחלוטין מזו שאנו מורגלים בה. הילדה היהודייה, יסי, שמתחזה לבן, קושרת קשר של חברות אמיצה עם ילד הולנדי שמתפעל מאומץ לבה והיא שורדת בהיאחזה בדמיון. היא ממציאה לעצמה ממלכה קסומה, פלסטלינה, שבה יש גחליליות של אש שעושות קסמים ולבני האדם בה יש תכונות שונות לחלוטין מאלה שהיא רואה סביבה. שם אביה, שנלקח כבר על ידי הנאצים למחנות, הוא המלך. היא אינה מוכנה להכיר במציאות האכזרית, ונתלית באב שיבוא ויציל אותה. המחזה מבוסס על ספרו של ההולנדי הארם דה יונגה, "יסה, בלוואל צ'י".

נסיך פלסטלינה - יוסי צבקר.png

"הנסיך מפלסטלינה" | צילום: יוסי צבקר

אנו רואים את הילדים מתגנבים על הבמה, בין הסמטאות לכיכר החיילים, אך למעשה, מה שמותיר עלינו את הרושם הרב ביותר הוא החברות שנרקמת בין הילדים, חברות שמגשרת על כל הבדל שהוא בין אנשים. הצד הרגשי של ההצגה, המשחק האמין של שני השחקנים הראשיים, כמו גם של יתר השחקנים על הבמה, ועולם הפנטזיה שהם מחיים בהצגה, מביאים לכך שכל אדם יכול להתחבר לעולם אותו ההצגה בוראת.

נסיך מפלסטלינה2 - יוסי צבקר

צילום: יוסי צבקר

ביושבי בקהל, ראיתי מסביבי ילדים בגילאים שונים עם הוריהם. ניכר כי ההורים והילדים הגדולים יותר, שהבינו היטב את הנושא, מזדהים עם חלקים מסוימים בהצגה, ומדי פעם גם מזילים דמעה, בעוד שהילדים הקטנים יותר מתחברים לעולם הפנטזיה. ולצד זאת, כולם מרותקים להצגה, כולל הקטנים, שמדי פעם שואלים את הוריהם שאלות. ניכר שהבמאי עשה עבודה טובה בהתאמת ההצגה לכל גיל, ובפרט לגילים הצעירים, והנגיש את השואה בצורה שילדים קטנים יכולים להכיל.

לאחר ההצגה, ביקשתי לשוחח מעט עם המחזאי רענן פז, שיצר את ההצגה לצד דיויד בילנקה, הבמאי. למען גילוי נאות, את רענן הכרתי כאשר שיחק בהצגה שהייתה מבוססת על מחזה שכתבתי, "השד לא נורא כל כך". בהצגה שיחק מספר רב של דמויות, חלקן הגדול קומיות, והתרשמתי מאוד מיכולותיו, כולל יכולת האלתור שלו. רענן גם סייע לי בעבודה על המחזה.

כרגע, רענן נמצא בתקופה עמוסה ויצירתית במיוחד. בעוד ההצגה שכתב, "הנסיך מפלסטלינה", רצה בתיאטרון גושן, הצגת ילדים נוספת שכתב, "אוחזת באוויר", עומדת לעלות בתיאטרון באר שבע לילדים ונוער. הוא משחק בסרט שעומד לעלות בקרוב על רצח רבין, "ימים נוראים", שם הוא מגלם את הסוכן אבישי רביד "שמפניה". כמו כן, הוא משחק בסדרה חדשה שעומדת לעלות בהוט, "הקיבוצניקים", ומצטלם בימים אלו להפקה חדשה של "כאן". אם כל אלה לא מספיקים, הרי שהוא מריץ מופע שנקרא "מרוב אהבה צוחק" יחד עם מורן רוזן ומסתובב איתה בכל הארץ.

איך נולד "הנסיך מפלסטלינה"?

"קראתי את ספרו של דה יונגה, שנקרא בעברית "ריקוד של נסיך", ומהמשפט הראשון כבר ידעתי שאני חייב לעשות מזה הצגה. כתבתי במהירות מחזה שבסופו בכיתי. כך ידעתי שיש לי משהו טוב ביד. אחר כך באה עבודה של שכתוב ואז הגעתי לחלק המורכב. למצוא מישהו שישקיע ברעיון שלך. זה כמו לחפש משקיע לסטארט אפ, וזה חוזר על עצמו עם כל מחזה מחדש. זה היה תהליך ממושך שבו רבים אמרו לי לא, עד שהגעתי לפסטיבל בחיפה והגשתי להם שתי פרזנטציות, את "הנסיך מפלסטלינה" ואת "אוחזת באוויר". הם קיבלו את "הנסיך מפלסטלינה". אז התחיל החיפוש אחרי תיאטרון ילדים ונוער שיהיה מוכן להשקיע בהצגה ולהריץ אותה גם אחרי הפסטיבל. נוצר חיבור מצוין עם תיאטרון גושן.

רענן פז - ספיר קוסה

רענן פז | צילום: ספיר קוסה

מעניין לציין שבדיוק באותו זמן, לפני כשנתיים, נולדה בתי ענבר ואני הפכתי לאבא. יש לי תחושה שהקשר החזק עם ענבר אפשר לי ליצור מחזה רגיש

יותר. במחזה יש ילדה שאין לה הורים אבל הקשר החזק בינה לבין אביה מחזיק אותה בחיים. רגע השבר בהצגה, אותו רגע בו רוג'ר, החבר ההולנדי, אומר ליסי שאביה נלקח על ידי הגרמנים, הוא רגע המשבר הגדול בהצגה. היא לא מוכנה לקבל את המציאות, וזה הרגע שהביא אותי לדמעות. תמיד רציתי לעסוק בנושא השואה, אבל ידעתי שאני רוצה לעשות זאת בצורה אחרת. "הנסיך מפלסטלינה" מאפשר לי לעשות זאת בצורה שנכונה לי, התמודדות באמצעות הפנטזיה והממלכה הדמיונית."

אתה מביים גם את טקס "פרס הבמה לילדים ונוער" במסגרת פסטיבל "חלום של תיאטרון".

"נבחרתי לביים את הטקס ואני מנסה לעשות אותו מעניין ככל שניתן. בטקס יחלקו שחקנים שמשתתפים ב-26 הצגות התחרות את הפרסים השונים. הפסטיבל כולל הצגות נבחרות של כל תאטראות הילדים והנוער בארץ והוא קשור לעמותת אסיטאז' (Assitej), עמותה בינלאומית של תאטראות ילדים ונוער. העמותה היא שאחראית על הטקס."

בוא נדבר עליך. הקריירה שלך עולה ופורחת לאחרונה.

"אכן, אני חווה סוג של פריצה מקצועית בכל התחומים בהם אני עוסק כרגע. חשוב לי לציין שאני רואה את הפריצה מאז שענבל נולדה. נעשיתי בוגר, רציני ומדויק יותר.

אני בעיקר איש תיאטרון, והכל מעניין אותי. מעניין אותי להמשיך להתפתח בתחומים שעדיין לא נגעתי בהם. למשל, אני רואה מטרה משמעותית בכניסה לתיאטרון הרפרטוארי. אני משחק בסדרות אך גם שואף לכתוב סדרות טלוויזיה. תמיד יש עוד מטרות להתפתח אליהן."

נסיך מפלסטלינה 

מחזה: רענן פז

בימוי: דיויד בילנקה

משחק: אורן הגני, עומר יצחקי ואסף רוט.

מוזיקה: אסף רוט

תפאורה ותלבושות: מירב נתנאל דנון

עיצוב אביזרים ואיורים: ריה לידר

עיצוב תאורה: יחיאל אורגל

כדאי לעקוב באמצעי המדיה השונים אחר מועדים נוספים של ההצגה

לדף ההצגה באתר תיאטרון גושן – הקליקו על הלינק

מוסר מהול בהומור – שייקספיר זורח בירושלים

על ההצגה "Measure for Measure: In Motion"

מאת: אביטל דודלזק

טרם אדבר על ההצגה, אבקש להציג את האנשים מאחורי היוזמה הייחודית "תיאטרון בתזוזה", קבוצת תיאטרון שמנוהלת על ידי משפחת סקופ. הבמאית והיוזמת, בת׳ שטיינברג היא המנהלת האמנותית של הקבוצה ומייסדת שותפה. היא גם המנכ"לית והמייסדת של "שותף" – ארגון שמציע תוכניות ועזרה לילדים עם צרכים מיוחדים, והקימה וניהלה בניו יורק את NYCHEA, הרכב תיאטרון לילדים ובני נוער. לצדה, איירה סקופ, מייסד שותף, מנהל ההפקה של הקבוצה, שחקן ובעל ידע נרחב במחזות של שייקספיר, גם הוא מנהל ושותף עסקי ב"שותף". נתן סקופ, בנם, שותף שלישי מאז שנת 2010, בוגר תואר ראשון בתיאטרון ושחקן, הוכשר במוסדות לימוד נחשבים כגון Shakespeare & Company, The Shakespeare Forum, New York Classical Theatre.

החזון של הקבוצה הזו הוא ליצור תיאטרון של אנשים למען האנשים, באמצעות יצירה שייקספירית חינמית בסביבה הציבורית. "תיאטרון בתזוזה" מחזיר את השטח הציבורי לציבור ומאפשר לו לחוות תיאטרון בר קיימא בפארק בלומפילד שבירושלים, תוך עידוד מעורבות הצופים בנעשה על הבמה.

המיקום של ההצגה בפארק בלומפילד היה מושלם להצגה האחרונה של התיאטרון, "מידה כנגד מידה", וסביר להניח שהתאים ככפפה ליד גם להצגות השייקספיריות השונות שהוא קיים בעבר ויקיים עוד בעתיד. האווירה הירושלמית, שהיא גם אורבנית וגם ירוקה, מכניסה את הקהל לתחושה אליזבתנית כהלכה ומאפשרת לו לצלול היישר לימיו של שייקספיר.

מידה כנגד מידה3 - אדם פרלמן

מידה כנגד מידה | צילום: אדם פרלמן

הרעיון המדהים של במה בתנועה עבד בצורה מפתיעה. לאחר כל תמונה ומערכה, הנגנים המוכשרים וצוות השחקנים הובילו את הקהל ברוב חן למיקום של התמונה הבאה. התלבושות הלמו אף הן את האווירה. הן היו משעשעות, וההרגשה הייתה כאילו נתנו לילדים לבחור מתוך ארגז התלבושות של דמויות אגדיות. כל ילד בחר תלבושת לפי רוחו ויחד איתה הלביש על עצמו את הדמות אותה תווה בדמיונו. ההצגה הצליחה להעביר הומור בריטי שנון מחד, ומאידך, נגעה בדרמה השייקספירית המשובחת שלעולם אינה נפרדת מהקומדיה, אלא ארוגה בתוכה.

בדיוק כך הופיעו השחקנים – דמויות קומיות, מלאות עליצות, אגדיות, דרמטיות בצורה מופרחת ומצחיקה. נתן סקופ בדמותו של אנג'לו, היה עקשן ותככן. המורכבות השייקספירית נשמרה בדמותו. מצד אחד כוונותיו טובות, תשוקתו לקבל את אהבתה (כמו גם את בתוליה) של הנזירה איזבלה, ומהצד השני פעולותיו שנבעו ממקום אנוכי, גרמו לו לקבל החלטות שגויות. הוא עובר תהליך של דרדור שבסופו הוא מקבל את עונשו כגמול הוגן על חטאיו – ובהתאם, מידה כנגד מידה. השחקנית אביגיל אליס ביצעה את דמותה של איזבלה על כל חומרתה – השאפתנות המוסרית והצדקנות הדתית, שהתבטאו במלוא הדרן בסוף ההצגה, ציירו סביבה הילה של גיבורה.

מידה כנגד מידה2 - אדם פרלמן

צילום: אדם פרלמן

אפילו דמותו הזעירה של ברננדין – השיכור, בביצועו של סמואל גולדשטיין, הייתה משעשעת וזוהרת להפליא. דווקא דמות זו שגודלה וזמן הבמה המעטים שלה אינם מעידים לכאורה על חשיבותה, נבחרה ושוחקה בקפידה והובילה אותנו לסוף הקומי-דרמטי, המפתיע. סוף שבו כל הקלפים נחשפים בפני הקהל, כל החומות שנבנו נופלות ומה שנשאר לנו זה רק להיסחף לכאוס השייקספירי חסר הגבולות ולהיות מוכנים לקבל מנה הגונה של תבונה ומוסר.

הצגה זו, כמו שאר ההצגות של קבוצת "תיאטרון בתזוזה", מוצגת בשפה האנגלית והקהל שמגיע הוא בעיקרו אנגלו-סקסי. עם זאת, אני מאמינה שאוהבי תיאטרון שיודעים מאט אנגלית וחובבים את יצירתו של שייקספיר יוכלו להפיק הנאה מההצגה באותה מידה שאדם שאנגלית היא שפת האם שלו מפיק ממנה.

מידה כנגד מידה - אדם פרלמן

צילום: אדם פרלמן

דבר נוסף שכדי לדעת לפני שמגיעים – בגלל ש"תאטרון בתזוזה" הוא ארגון ללא מטרות רווח, מומלץ לתת טיפ קטן בתום ההצגה, בעיקר אם אהבתם אותה, על מנת שהתיאטרון הזה ימשיך להתקיים ולפרוח.

 

Measure for Measure: in motion

תיאטרון בתזוזה

Play: William Shakespeare

Cast: Avital Sykora, Shmuel Goldstein, Natan Skop, Miriam Metzinger, Ira Skop, Andy Katz, Shiri Berzack, Sivan Raz, Shir-Raz Gorenberg and Abigail Ellis.

Artistic Director – Beth Steinberg
Assistant Director – Yam Drori
Producer –  Natan Skop
Business Manager – Ira Skop
Costumes –  Bayla Lewis
Special props – Rachel Jacobson
Graphic Design – Jen Klor
Photography – Yitz Woolf

מועדים נוספים:

27/08/19 | 17:30 | גן בלומפילד, ירושלים

כדאי להיכנס לאתר התיאטרון ולעקוב אחר מועדים עתידיים ואחר הצגות נוספות.

לאתר התיאטרון – הקליקו על הלינק 

הולכים אל הלא מודע

על יצירת המחול "חחח דוט.קום"

מאת: אביבה רוזן

גבר ואישה על הבמה, מחוללים אך לא עושים קסם, אלא מתפתלים בתוך עצמם וזה עם זו. במערכת יחסים כמו במערכת יחסים, ראשית לכל באה לידי ביטוי ההתקשרות שלנו עם עצמנו בדרכים שהן לעתים קרובות לא ידועות ולא ברורות, אך הן אלה שיוצרות את החיבור שלנו עם אחרים.

הגבר והאישה שרוקדים וגם הולכים הרבה זה לצד זו ובזה אחר זו, מנסים לייצר מערכת יחסים. הם עקשנים ולא מוותרים למרות כל הקשיים שהם חווים בדרך, קשיים שכמו תמיד הם רגשיים. הסיטואציה בה גבר ואישה מכירים ומתאהבים היא סיטואציה כביכול מפעימה, אך מהר מאוד היא מתמלאת בקשיים. לאישה לא קל להיות שם, והיא בורחת, נאבקת בשדים הפנימיים שלה ובגבר, שלמרות הכל נשאר לצידה.

הגבר הרבה יותר פשוט. הוא הולך בעקשנות, בזמן שהיא קופצת, בורחת וחוזרת. אצלה המורכבות מאוד ברורה, אצלו היא זולגת מדי פעם. הוא מאוד שטחי, כביכול, הוא קם בבוקר, מבצע תרגילי כושר, לא מחליף הבעה אחת. היא קמה בבוקר ומספר ההעוויות שלה במשך כמה דקות הוא אינסופי כמעט. אבל בשכבה שמתחת, גם הוא, כמוה, מורכב יותר מכפי שהוא מגלה.

חחח דוט קום - אלי כץ

חחח דוט.קום | צילום: אלי כץ

יש גם אלימות. לעיתים מורכבות המערכת ביניהם מביאה לסוג של אלימות וגם להחפצה. ויחד עם הכל, הם נשארים ונאבקים על הקשר הזה, המורכב, שהוא לעתים כואב ולעתים מכעיס, ועדיין הם שם, ביחד, הולכים, לעיתים ביחד ולעיתים בנפרד, לעיתים זה לצד זו ולעיתים במרחק מה. היא מורכבת מאוד, הוא מתאמץ יותר, אבל הם נשארים.

זהו מחול לא שגרתי, והרקדנים הם פרפורמרים שעובדים לא רק עם הגוף. יש כאן יצירה שמורכבת בחלקה הגדול ממחול ומהליכה, אין בה כמעט מילים שנאמרות, אבל היא בהחלט מדברת, ולא קשה להבין מה היא אומרת. היא דנה במערכות יחסים וכיצד הן נרקמות בין אנשים שלכל אחד מהם יש כאבים משלו ונושאים לא פתורים שהוא גורר עמו, ובעולמנו המודרני והמהיר, בו מערכות יחסים נרקמות ומתפוררות במהירות, הניסיון לעבוד על הקשר הוא לא מובן מאליו.

כדי להבין יותר לעומק את תהליך היצירה, שוחחתי עם רונית זיו, רקדנית, כוריאוגרפית ויוצרת המופע, שנועד לציין ולחגוג את עשרים שנות היצירה של זיו על הבמות. זיו היא יוצרת עצמאית משנת 1998, היא זכתה בפרסים רבים ויצירות שלה הועלו על ידי להקת בת שבע ולהקות מובילות נוספות בעולם. היא גם מנחה במסגרת הלימודים לתואר שני באקדמיה למחול ומוזיקה בירושלים, ומנהלת את מגמת המחול של קהילת העבריים בדימונה.

מדוע בחרת בשם '"חחח דוט.קום?'"

"למען האמת, היה לי שם אחר, אבל כשחברה אמרה לי שאנחנו חיים כיום בעידן ה'חחח דוט.קום', החלטתי לאמץ את הביטוי כשם המופע. העבודה נבנתה מהבזקים שעלו לי בראש. כך אני כותבת את הכוריאוגרפיה שלי. היא מלאה ברמזים. יש גם הרבה הליכה במופע. גם זה משהו שמעסיק אותי כבר שנים, השוטטות, כאשר כל צעד פיזי קדימה לוקח אותך אחורה, לזיכרון, לרגש."

חחח דוט קום2 - אלי כץ

צילום: אלי כץ

מה מסמלת ההליכה במופע?

"כן, הם הולכים הרבה, והיא פתאום נופלת, משתטחת. הצעדים מתפרקים לוריאציות, ופתאום יש עצירה, ליטוף, אחזקה. ההבזק העמוק יותר עוסק בסיפור אהבה או סיפור ההתבגרות שלה. אני רואה אותה כילדה קטנה, אפילו טום בוי. לשניהם יש עולם רגשי מאוד חזק, אבל ביחס שלהם אל העולם היא צריכה הרבה אישורים. היא מכורה לזה והוא מכור לדברים אחרים, כמו ספורט למשל."

 יש מקום מאוד משמעותי במופע לפודקאסט של אופרה וינפרי.

"המסר של הפודקאסט הזה הוא שאם נעבוד יותר קשה נצליח להתגבר על רגשות קשים. מצד אחד, זה כאילו נותן כוח, ומצד שני, משטיח את המציאות."

לירון, הבחורה, משדרת קונפליקט מאוד עמוק.

"עבדתי הרבה עם לירון על חזות של טום בוי, על נשיות שלא לגמרי הבשילה. יש לה מנעד רגשי רחב שבא לידי ביטוי במופע. גם לאלדר, הבחור, יש עומק רגשי רב אבל הוא יותר עצור."

ואכן, המופע לא מאפיין רק את עולם הדוט.קום המהיר והעצבני, הוא מאפיין אותנו כבני אדם עם מנעד רגשי שרק מבקש לצאת החוצה. אנחנו אנשים שמתעצבים בגיל צעיר וסוחבים איתנו מהמורות בתוכנו, שבאות לידי ביטוי גם ובעיקר במערכות היחסים המשמעותיות ביותר שלנו. זיו יצרה מופע מרתק ונפלא, בו שני צעירים מתמודדים עם עצמם וזה עם זו. במחול כמו בחיים.

חחח דוט.קום

מרכז סוזן דלל

כוריאוגרפיה: רונית זיו

רקדנים: לירון קיכלר ואלדר אלגברלי

ניהול מוזיקלי: נדב לוזיה

תיפוף: שלו סרור

תאורה: אורי רובינשטיין

עיצוב במה ותלבושות: רונית זיו

כדאי לעקוב באמצעי המדיה השונים אחר מועדים נוספים!

קומדיית חורבן

על ההצגה "מלחמות היהודים"

מאת: שרון ויסברט

ההצגה "מלחמות היהודים" של תיאטרון מיקרו בירושלים היא אחת שנותנת בוקס בבטן ואז מתחילה לחפור אותו פנימה עד שמרגישים בנוח עם אגרוף תקוע אי שם בין המעי לכליה.  הרגשה יהודית שכזו. כמו ששייקספיר אהב, זוהי הצגה בתוך הצגה: חבורת שחקנים נתקלת בפסקה מתוך ספרו של יוספוס פלאביוס ומנסה להמחיז אותה. יש במאי, יש שחקנים,  ועכשיו צריך לתפור הצגה כל כך מוצלחת שבכוחה להציל 3 יהודים שנידונו למוות על ידי הקיסרית. איך עושים הצגה יהודית מוצלחת כל כך? צריך גיבור ראוי. וכאן נכנס היהודי הגלותי לתמונה – קצת נמוך, קצת מסכן, קצת חמדן, הוא הופך להכלאה מושלמת בין דמות קומית סלפסטיקית ואקרובטית לבין הדמות הטראגית שגורלה נגזר. יוסף אלבלק המצוין, שמשחק את היהודי גיבור העלילה, לוקח אותנו למסע שבו אנחנו צוחקים בקלות, מקווים ש"יהיה בסדר" כנגד כל הסיכויים, ומגלים ששורשיו של ה"יהיה בסדר" בתרבות שלנו הם כנראה עמוקים יותר מראשית מדינתנו בעידן המודרני.

כבר ראיתי מספר הצגות של תיאטרון מיקרו. הבמאית, אירנה גורליק, נוטה לעסוק בנושאי יהדות ותרבות יהודית היסטורית ועד ימינו. במקביל ל"מלחמות היהודים", רצות בתיאטרון הזה הצגות כגון "שמשון" המבוסס על ספרו של ז'בוטינסקי, "כימים אחדים", המבוסס על ספרו של מאיר שלו  ועוד. כששמעתי את השם "מלחמות היהודים" לא היו לי הרבה ציפיות, למרות אהבתי לתיאטרון מיקרו. ספר היסטוריה, שכל כולו כנראה מוטה בשביל למצוא חן בעיני השלטון הזר באותה תקופה. למה כבר אפשר לצפות? כאן חיכתה לי הפתעה: לא היה שום ניסיון לקחת את הספר ולתמצת אותו, או לשאוב דרמה מסיפוריו. ההצגה כולה היא מעין מפגש טראגי בין אמת לשקר, שזה בעצם התמצית של יוספוס פלאביוס, בלי להזדקק לסיכומים וייחוסים. זה גם התמצית של תיאטרון, כפי הנראה.

מלחמות היהודים - יקיר מאיר פרץ 3.png

מלחמות היהודים | צילום: יקיר מאיר פרץ

הטקסט הוא אחד מגורמי ההפתעה. הוא נע בקלות בין שפה גבוהה ו"היסטוריונית", דרך מקורות יהודיים, לבין שפה יומיומית ושירה עדינה, תוך שמירה על אחידות. בלי ספוילרים, הקטע המשובח ביותר מהבחינה הזו של סינתזה שמותחת את גבולות האחידות מגיע ממש בסוף, עם התלבטות דמוית המלט-של-ימינו של אחד השחקנים, מול מראה, ללא מסכות ודמות.

הרמה האסתטית של ההצגה מפליאה. כמעט ללא תקציב, כנראה – תלבושות פשוטות, מסכות מעוצבות, מסך אמצעי שקוף,  שקית ענקית שהופכת אישה לקיסרית בגובה 4 מטרים. ארצות ישנות מפנות מקום לחדשות ללא מאמץ, בעיקר על ידי שימוש מושכל בתאורה ובמסכות גדולות, יחד עם שחקנים יפהפיים שמצליחים לעטות את הדמויות המיתיות בחן וללא מאמץ. הכוריאוגרפיה מושלמת, השחקנים בגופיהם הנעים מרחיבים ומכווצים את הבמה, מותחים אותה לגובה ומקטינים אותה באחת.

הפשטות היפה הניכרת בהצגה, מקבלת ביטוי גם במוסיקה – קיים רק שיר אחד בהצגה, שאותו שרה השחקנית גבריאלה ליצ'מן (שחולקת את התפקיד עם נועה צנקל), והוא יפהפה ונוגע ללב וחוזר, ונשמע בקונטקסטים שונים. כמו שקורה עם חזרתיות, יש לו במצטבר אפקט רגשי שמתעצם ומשמעות שהולכת ותופחת לאורך ההצגה.

מלחמות היהודים - יקיר מאיר פרץ

צילום: יקיר מאיר פרץ

והכי חשוב – מתחת לכל היופי והמלכות וההדר והיהודי המצחיק, הזריז ומעורר האמפתיה, קיימת רעידת אדמה שמחכה לקרות. כל סצנה תמימה ומצחיקה טעונה ברמזי החורבן. כל רגע של נשימה, כפי שאומרים בהצגה עצמה, מכיל קמצוץ של זבל עמוק בפנים. הזבל הזה הוא שמבדיל בין קומי לטראגי ודן את ההצגה להיות מרה ונוקבת, על אף כל המתיקות שמסביב.

"מלחמות היהודים"

תיאטרון מיקרו

עיבוד ובימוי: אירינה גורליק

שחקנים: יוסף אלבלק, אילן חזן, עופר ירושלמי, רן כהן, גבריאלה ליצ'מן, נועה צנקל ויפים ריננברג.

הפקה: תיאטרון מיקרו

מועדים קרובים: 

18/8 20-22/8 | 20:00

תיאטרון מיקרו, בתוך תיאטרון ירושלים, רחוב דוד מרכוס 20, ירושלים

לדף ההצגה באתר "מיקרו" – הקליקו על הלינק 

Lost in space

על המחזמר "לזרוס"

מאת אירית ראב

נתחיל בסוף. לאחר שההצגה הסתיימה, הבמה התרוקנה והצופים יצאו מהאולם, שמעתי אישה אחת שואלת צופה צעירה אחרת: "נו, הבנת על מה היתה ההצגה?", הצעירה השיבה לה: "כן, בערך, זה היה על איש אחד שעומד למות, והוא הוזה כל מיני אנשים ואיזו בחורה שמגיעה לעזור לו, ואז הוא מת. וכל זה מלווה בשירים של דיוויד בואי". לכך, האישה ענתה: "כן, זה בערך מה שגם אנחנו הבנו".

זו, בערך, נקודת המוצא של כל צופה שמגיע ל"לזרוס" ולא מכיר את אמנותו של דיוויד בואי. גם אלו שמזמזמים את הלהיטים הגדולים שלו, לא באמת מכירים את כל המנעד והמגוון של האמן המופלא הזה, וזה בסדר גמור, הוא לא כוס התה שלהם, יש להם את הזמר/ת האהוב/ה ביותר שלהם. כמו שאחד אוהב ומעריץ את ביונסה או קווין, ויודע בעל פה את המילים של שיריהם, כך אחרים אוהבים את דיוויד בואי. האהבה היא אותה אהבה, האמן הוא אחר.

לכן, כשצופים שאמנותו של בואי מהווה בתור הפסקול של חייהם, מגיעים לראות הפקות שונות של היצירה "לזרוס", יצירתו הדרמטית האחרונה, הם יכולים להבין למה התכוון המשורר וצופים במתרחש על הבמה ביראת קודש. לא בכדי, חלק הארי מבין צופי ההפקות השונות, החל בהפקת המקור שעלתה בדצמבר 2015 בניו יורק וכלה בהפקות שונות שרצות כיום בכל רחבי העולם, הם מעריצים של בואי. אבל, לצערי, אם צופים אלו יגיעו לראות את העיבוד הישראלי של "לזרוס", שעולה בימים אלו במרכז ענב לתרבות, הם עלולים לחוש חלחלה קלה, ואז כעס, ואז עצב. כך, גם אני חשתי.

את בואי גיליתי לראשונה כשהייתי בת 8.5. ג'ארת, שליט המבוך בגילומו, עזר לי לעבור תקופה די קשה בחיי, כבר אז, גם אם לא באופן מודע. לאחר כמה שנים בואי עזר בעוד אחת, ובאחרת. וככה, עד היום, השירים שלו, הדמויות שלו, התווים שיצר כיש מאין, חוצבים את מסלולם על לבי ונשמתי. עבור מעריצי בואי רבים, האמנות שלו היא לא רק מוסיקה גאונית המלחימה צלילים ואותיות, היא גם החוויה שלנו, היא הכאב שחווינו, השיעורים המלוכלכים של הלב, הגאות והשפל שעיצבו את החיים שלנו.

בגלל זה, כשמעריצים מושבעים של בואי מגיעים לצפות בעיבודים השונים של "לזרוס", אין להם אפשרות אלא לבחון את היצירות דרך נקודת המבט הזו. כשמכירים את הרפרטואר האמנותי שלו, יודעים ומבינים לחלוטין מדוע הוא בחר, וזו היתה בחירה מודעת לחלוטין, שיצירתו האחרונה תתבסס על הספר "The Man Who Fell to Earth", עליו התבסס הסרט הראשון בו בואי שיחק על המסך הגדול, מבינים את הקווים המשיקים בין סיפור חייו של תומאס ניוטון, החייזר שנפל אל כדור הארץ ונאלץ להזות ולכאוב בימיו האחרונים את האהבות והפעולות שלא הספיק לממש, לבין בואי עצמו, שנאלץ להשלים בימיו האחרונים עם העובדה שלא יוכל להשחיל צלילים ותווים חדשים למחרוזת המוסיקלית של חייו וחיינו, להשלים עם העובדה שזמנו הולך ואוזל.

עלילת המחזה, שנכתב על ידי אנדה וולש, מתארת כאמור את דמותו של ניוטון, חייזר בדימוס ועשיר אקסצנטרי הנמצא על ערש דווי, ונאלץ להתמודד בשנית עם האהבה שהותיר מאחור,  לעזור לבחורה שנותרה בלימבו בין החיים למוות, ומבקשת לעזור לו לחזור אל הכוכב ממנו הגיע, ובין לבין, להתעמת עם שדים ומלאכים שבאו לסייע לו במסע אל האור הלבן. ביצירה המקורית של "לזרוס", טביעת האצבע של בואי התבטאה בכל תו ופרט על הבמה, החל במוסיקה ובשירים וכלה בבגדי הדמויות או במתאר הטיל שאמור להביא את ניוטון הביתה, אשר הוקרן על המסך בעומק הבמה, והזכיר, באופן בלתי מקרי בכלל את הפרוצדורות שבואי וודאי נאלץ לעשות כאשר נלחם בסרטן שקינן בגופו.

חדי הבחנה יכולים לשים לב לפריטים שונים על הבמה, כגון אוסף התקליטים של בואי בדירתה של אלי הסייעת, שנשכרה על ידי ניוטון בכדי לעזור לו במחלתו, המהווים כמעין מחווה של בואי אל מעריציו, כאילו ידע בדיוק מוחלט איך המוסיקה שלו משפיעה עליהם ותלווה אותם גם אחרי לכתו.

השירים השונים שהופיעו ביצירה לא נבחרו באופן רנדומלי, הם לא נועדו להיות מעין "The best of David Bowie". כל אחד מהם נבחר בקפידה. המילים שלהם מהותיות בדיוק כמו כל רפליקה אחרת על הבמה. השילוב בין השירים לבין המחזה חיוני להבנת היצירה כולה. הבעיה היא שב"לזרוס" הישראלי, בבימוי אבישי בן גל ויפית אטיאס, יש פער עצום בין השירים לבין המחזה, וניכר כאילו שהעלילה נועדה להיות מעין פלסטר לשירים של בואי, ללא פשר וקשר. חוסר הפשר הזה הוביל למצב שבו המילים של וולש ובואי הלכו לאיבוד בעיבוד. זו בדיוק הסיבה שאותה צופה צעירה, וצופות אחרות, לא הבינו כל כך על מה ההצגה שכרגע ראו.

לזרוס2 - ז'ראר אלון

"לזרוס" | צילום: ז'ראר אלון

 

ובכל זאת, אם נשים את השירים של בואי בצד לרגע, על אף משקלם הכבד, ונבחן את היצירה התיאטרלית בפני עצמה – ניכר כי כל החלקים האמנותיים של "לזרוס" הישראלי היו מאוד יפים בפני עצמם, חלקם מעולים, אבל השילוב ביניהם יצר כאוס אמנותי אחד גדול.

המשחק, למשל. ניוטון מגולם על ידי אדם. זוהי בחירה ליהוקית מאוד מעניינת, בייחוד לאור הביוגרפיה האמיתית של האמן ובחינת הזיקה המרתקת בינה לבין הביוגרפיה של הדמות אותה הוא מגלם על הבמה. אדם הוא שחקן לא רע וזמר מצוין, והיו רגעים רבים שלבי נכמר למראה חוסר האונים והייסורים שניוטון שלו הביע בגין ההזיות והשדים שראה מול עיניו, בגין הכאב הפיזי והנפשי שהוא חש, הדברים שכבר לא יוכל לשנות, גם אם לעיתים מחוות הייסורים היו רבות מדי.

אבל, עצם כך שחלק הארי מההצגה ניוטון נותר במיטתו, שחוברה למעין מתקן נייד שגרם לה להיות אנכית, היווה בחירה תיאטרלית תמוהה. אני יכולה להבין את ההומאז' היפה לקליפ של "לזרוס" של בואי, אבל למה למשוך את זה לאורך כל היצירה? היה יכול להיות מרתק לראות את ניוטון של אדם מתמודד עם שדיו ואהבותיו מחוץ לגבולות המיטה, אבל ניכר שהבמאים לא רצו בכך. אני תוהה מדוע.

דיאנה גולבי, המגלמת את אלי, הפגינה יכולות ווקאליות מרשימות אבל הדמות בוצעה באופן לוקה בחסר. בדומה, זוהר בדש, שמגלם את וולנטיין, הוכיח קול ומשחק טובים, אבל לא הצליח להכניס חיים חדשים לדמותו והיא היתה מעט פלקטית. יתר השחקנים הציגו מנעד מעניין של דמויות, והרשימו בתנועה ושירה, אבל הם לא הצליחו להעניק צבעים עזים יותר ליצירה כולה.

לזרוס3 - ז'ראר אלון

צילום: ז'ראר אלון

הוידאו ארט, שנוצר על ידי ז'ראר אלון וקרן אלון, היה בהחלט מפעים ומעניין בפני עצמו, וחשף גוונים חדשים של הדמויות הראשיות, אבל עצם הבחירה להקרין אותו על עומק הבמה כולה, כשהצופים לא כל כך רחוקים ממנה, יצר מצב שהם לא יכולים לראות או להכיל את כל מה שמוקרן. נוסיף לכך את התפאורה הגראנג'ית היפיפייה, שעוצבה על ידי במבי פרידמן, מקלטי הטלוויזיה שפוזרו על הבמה והקרינו אי-אילו סרטונים, במה מתרוממת עליה ניצב וולנטיין בכדי להגיע לכנפיו המאוירות, וחוסר אחידות בשפה המשחקית, לפיה צוואר משוסף באופן סמלי מחד, ונערה נדקרת ומדממת דם מלאכותי מאידך.

כל האלמנטים הללו הובילו לכאוס אמנותי, שמתחזק בשל קרבת הצופים לבמה, שישבו על כיסאות בלתי ניתנים לישיבה, בייחוד לאנשים עם כאבי רגליים כרוניים כמוני. התלבושות, שעוצבו על ידי אלה קולסניק, נהדרות והולמות את הז'אנר, אבל הן הביעו שפה אמנותית שלא עולה בקנה אחד עם היצירה כולה.

לזרוס - ז'ראר אלון 4

צילום: ז'ראר אלון

המוסיקה של בואי והמחזה של אנדה וולש הנם טורדניים, אניגמטיים, מופלאים, מוזרים, וורסטיליים ומכמירים. אולם, בפועל, העיבוד הישראלי של "לזרוס" הפך את היצירה למתקתקה ועשירה בדימויים חזותיים, ולא למופלאה וכואבת, כמו שהיא אמורה להיות. לצד זאת, על אף העובדה ששילוב החלקים יחדיו יצרו אנדרלמוסיה אמנותית, בפני עצמם הם היו טובים, חלקם אפילו מעולים, ואת זה יש לשבח.

"לזרוס"

מרכז ענב לתרבות

מאת דיוויד בואי ואנדה וולש

תרגום: דניאל אפרת

בימוי: אבישי בן גל

במאית שותפה: ימית אטיאס

משתתפים: אדם, דיאנה גולבי, תאי, זוהר בדש, דוד לביא, עמית זיתון, רותם כץ, עופרי לסקי, אנטון מקלנקו, אדוה סבג וזיו פלג.

מפיק בפועל: תומר כהן

ניהול מוסיקלי: אריאל קשת וגיא פרטי

נגנים: גל גולני/אריאל קשת, יוני גבורה, גיא פרטי, אילן צמיר ונועם שחם.

כוריאוגרפיה: תות מולאור

וידאו ארט: ז'ראר אלון וקרן אלון

עיצוב תלבושות: אלה קולסניק

עיצוב תפאורה: במבי פרידמן

עיצוב תאורה: ליאור מיטל

ניהול הצגה: הלה פניני

מועדים נוספים:

ההצגה רצה מדי יום עד ל20/7/19.

לשעות ופרטים נוספים – הקליקו על הלינק

פריים שבפריים

על ההצגה "מרג'ורי פריים"

מאת: אביבה רוזן

הרעיון גאוני, תודו. אני לא הייתי מתנגדת שיחזירו לי את יקירי שהלכו לעולמם, או לפחות גרסה משודרגת שלהם, שתגיע בכל פעם שאני זקוקה להם. אלה הפריימים, (Primes), מעין רובוטים אולטרה-מתוחכמים שלומדים ממך על האדם היקר לך, מי היה, איך היה ומה היה חשוב לו. הרובוטים מתוכנתים להיות יותר אמפתיים ונעימים מבני האדם, אינם נתונים למצבי רוח ולבעיות רגשיות משלהם, הם מכילים והרבה יותר אנושיים מיוצריהם. מפתה, תודו. אין חסרונות של ממש לפריימים האלה, ואפשר להזמין אותם בכל גיל שרוצים. אני כבר מזמינה את אמי שלי, עם כל האהבה והאכפתיות, מינוס הביקורתיות והשתלטנות. אחח, מה אכפת לי שתהיה רובוטית. העיקר שתהיה, שתחבק, שתאיר רגעים קשים באהבה.

למרגו'רי (מרים זוהר בעוד תפקיד גדול שלה), קשישה בת 85 שחיה בגפה, יש אחד כזה, בדמות וולטר בעלה כשהיה בן 30. הוא תומך וסימפטי הרבה יותר מבתה טס (אודיה קורן, גם היא במשחק מצוין) וכנראה גם הרבה יותר מכפי שהיה וולטר האמיתי בחייו. טס מתווכחת, מעליבה, נוזפת ובכלל לא נעימה במיוחד כלפי אמה הקשישה, לעומת בעלה שהוא נחמד הרבה יותר. כשמרג'ורי הולכת לעולמה, טס מזמינה פריים בדמותה, וכך גם כשטס הולכת לעולמה, בעלה מזמין פריים בדמותה, וכן הלאה.

הפריימים הם יצורים מכילים, אכפתיים, אוהבים. הם יכולים להיות כאלה בעיקר כיוון שאין להם אגו. אין להם צרכים רגשיים או אחרים שמעוותים את יחסם לאחרים. כמה טוב היה אילו יכולנו אנו ללמוד מהפריימים איך לשים את בעיותינו הרגשיות בצד כדי לעשות את האחרים המשמעותיים בחיינו הרבה יותר מאושרים.

מרגורי פריים - אור דנון 2.png

מרג'ורי פריים | צילום: אור דנון

בפינאלה, בסוף ההצגה יושבים להם שלושת הפריימים ומנהלים שיחה מרתקת על חייהם של האנשים אותם הם מחקים. שיחה שאותם שלושה אנשים לא היו יכולים לקיים מעולם, כי היא מלאת קבלה וסקרנות. אותם שלושה אנשים שהם מחקים היו משתלחים זה בזה, מבקרים ומוציאים אחד את השני מדעתו.

ההצגה מתרחשת באמצע המאה ה-21 והלאה וזה בהחלט אפשרי טכנולוגית, אבל השאלה היא האם זה מצב רצוי או בלתי רצוי? טס לא אוהבת את הפריים של אביה ומבקשת לסלק אותו בכל פעם שהיא נכנסת. האם היא לא אוהבת אותו בגלל שהוא רובוט או בגלל שהוא אמור להיות אביה הצעיר? כנראה שהאחרון הוא נכון, מאחר שגם היא מצאה לנכון להזמין לעצמה פריים של אמה. האם הפריימית עושה לה תיקון למערכת היחסים שלה עם אמה המקורית. כך, בדבריה של טס: "את מעולם לא קראת לי בתי המתוקה כשהיית בחיים". מקום להזיל דמעה.

יש פה שאלות של אתיקה ומוסריות בשפע, שאלות של קידמה טכנולוגית וחברתית, ובאילו מחירים, מה העלויות והרווחים מכל אלה. לי התשובה קלה: כיוון שהעולם ממשיך להתקדם בכל מקרה, ונקווה שימשיך כך ולא ייחרב בדרך, אני בוחרת בפריימים הנחמדים והנעימים, גם אם ימשיכו לחיות אחרי. ההצגה מלמדת אותנו שגם בעידן שלנו, יכול להיות אחרת. גם בעידן שלנו, ללא הפריימים, אנחנו יכולים ללמוד להתייחס זה לזה קצת אחרת ולהיות הרבה יותר מאושרים.

על אף השאלות הכבדות והרות הגורל, ההצגה מצחיקה ומהנה, אודיה קורן מצוינת ומרים זוהר מרגשת ומכמירה.

"מרג'ורי פריים"

תיאטרון הקאמרי

מאת: ג'ורדן הריסון

תרגום ובימוי: צביקי לוין

משתתפים: מרים זוהר, אודיה קורן, אוהד שחר ואבישי מרידור

עיצוב תפאורה ותלבושות: זוהר אלמליח

עיצוב תאורה: ליאור מיטל

עריכה מוסיקלית: צביקי לוין

מועדים נוספים:

1-2/7/19 | 21:00

לדף ההצגה באתר תיאטרון הקאמרי – הקליקו על הלינק