לא לריב

לא לריב – תיאטרון הקאמרי

לא לריב - רדי רובינשטיין

לא לריב | צילום: רדי רובינשטיין

יחסי אחים ואחיות, זהו הנושא שעומד בבסיס ההצגה "לא לריב" של תיאטרון הקאמרי, שכתב גור קורן (שגם משחק בה). אחרי מות האב נפגשים שני אחים ואחות אחת אצל עורך דין בעל בעיות מוצא ואיחורים מצחיקים, מבלים זמן עם מזכירה שהיא תאומה אשר משוחחת ללא הרף עם אחותה הזהה ומדגימה צד נוסף ביחסי אחים ובעיות אחאות בלתי פתורות. על אף שההצגה אכן מצחיקה לפעמים, נראה שהיא מתאמצת להצחיק, לעיתים המאמץ ניכר מדי.

ענייני המהות שבה, שהיו יכולים להיות מעניינים הרבה יותר, נבלעים תחת התאמצות היתר הזאת. עירית קפלן, שהיא בעיני שחקנית מצויינת, מצטיירת כקצת נלעגת במתקפת ההצחקה הזאת, ורק דביר בנדק נראה כאילו התפקיד תפור עליו והוא משחק אותו בנינוחות רבה. יש פספוס רב בהצגה לטעמי. שחקנים טובים ותפאורה מושקעת לא מצליחים להרים את המחזה לגבהים הנכונים עבורו. הוא לא מהודק מספיק, ויש בו הרבה מ"תפשת מרובה, לא תפשת". בשורה התחתונה – אפשר אבל ממש לא חייבים.

2 שתי גולגולות במדרוג מרתה (אתחנתא אסקפיסטית ותו לא)

לפרטים ומועדים – הקליקו על הלינק 



כמו מרתה, גם המצעד נעשה אחרת מכל מה שאתם רגילים אליו, או במילים אחרות, טוב יותר. הדירוג הגבוה ביותר הוא גולגולת אחת, בעוד הדירוג הנמוך ביותר הוא חמש גולגולות. תתרגלו לזה. 🙂 

דירוג גולגולות מעודכן

קישתא

קישתא! – תיאטרון צוותא

קישתא - מגד גוזני

צילום: מגד גוזני

בשנים האחרונות, ראיתי מספר הצגות שמבוססות על פרוטוקולים של ישיבות בגופים מוסדיים. למשל, ההצגה "תדגימי", שהתבססה על פרוטוקולים של בית המשפט במשפט אונס של נערה צעירה, הצליחה לגעת בקישקעס ולטלטל. הרעיון של "קישתא!" הוא דומה, ואפילו מעניין מאוד – להכניס לפרוטוקולים בנושא היחס הישראלי לפליטים עומק רב עוד יותר באמצעות שחקנים שהם פליטים בעצמם, וחווים את איומי הגירוש והיחס הישראלי המבזה במהלך היום יום.

פליטים משחקים את חברי הכנסת דאז, אורן חזן, יואב קיש, אריה דרעי, ומיכל רוזין, המהווה את הקול שכנגד, שמנסה לדבר את מצוקתם של הפליטים. זה יכול היה להיות מצוין, אבל התוצאה היא הרבה פחות מסך חלקיה של המשוואה הספציפית הזאת, לפחות לטעמי. ההצגה מצליחה לעיתים להביא את הצופה לצחוק, אך לא מצליחה לטלטל אותו ברמה הרגשית. הפרוטוקולים עצמם כבר מכילים את הלעג, את האירוניה ואת היחס הגזעני. כביכול לא נדרש הרבה כדי להפיק מהם את התוצר המתבקש, את החוויה מטלטלת, אך זה לא קורה. רמת המשחק אינה מתרוממת לגובה המתאים כדי להפוך את ההצגה לחוויה שהצופה ייצא עמה החוצה וירגיש שעשתה לו משהו ממשי, והרצון לחשוף עוד רובד נוסף במשבר הגלובלי והמקומי אינו מתממש ומתפספס על שולחן הדיונים התיאטרלי.

 

שלוש גולגולות במדרוג מרתה (טעון שיפור)

לפרטים ומועדים נוספים – הקליקו על הלינק



כמו מרתה, גם המצעד נעשה אחרת מכל מה שאתם רגילים אליו, או במילים אחרות, טוב יותר. הדירוג הגבוה ביותר הוא גולגולת אחת, בעוד הדירוג הנמוך ביותר הוא חמש גולגולות. תתרגלו לזה. 🙂 

דירוג גולגולות מעודכן

הישראלי היפה

הישראלי היפה – תיאטרון האינקובטור

הישראלי היפה - דוד וינוקור

הישראלי היפה | צילום: דוד וינוקור

'אם יש לך מסר, תוציאי סטיקר, אל תעשי אמנות', אמר לי המורה לקולנוע בכיתה י"א. אמנות היא מרחב לדמיון, לרמיזה, לחקירה, לשאלה, וכשיש רצון להגיד משהו אחד ברור וחד משמעי, אין צורך באביזרים, תאורה, סאונד, תלבושות או קהל שמתכנס. מספיק סטיקר, או אם לעדכן את אמירת המורה לימינו, ציוץ או פוסט.

ליאיר להמן יש רצון עמוק להעביר מסר חשוב ונצרך לחברה הישראלית – קריאה לאחדות, לאחריות והכרה בשותפות הגורל. יש לו אנרגיות בימתיות טובות, יכולת אלתור וגילום דמויות מגוונות, והומור נון-סנס-קרשי-שנון. על אף היכולת המשחקית, שבעתי די מלראות את עיצוב דמויות הקצה הסופר-סטריאוטיפיות שלכאורה מהן מורכבת החברה הישראלית (ניחשתם נכון, המתנחל, החרדי, האמן התל-אביבי והערבי). ריבוי האביזרים, הנושאים, המקומות והזמנים שביניהם קופצת ההצגה רק מכביד עליה, וזה בבחינת מרובה המחזיק את המועט.

הייתי רוצה לקלף מההצגה את הקריקטוריזם, המניירות המיותרות, התלבושות האביזרים, התאורה והסאונד, לעדן את המאמץ, היוצר מעט מבוכה, לכבוש את הקהל ולהטמיע בו את המסר. לנקות את ההתרחשות שעל הבמה ובין הבמה לקהל, כך שיתפנה מקום לדמיון ולשאלה היפה והמפעילה המוסתרת מאחורי כל אלה – מהי המשאלה שלנו? מהו הדמיון המשותף שאנו נושאים? כי הרי בזה טמון כוחו של התיאטרון, ביכולת לדמיין יחד. כמו באותה שעת החסד עליה כותב עמיחי, בה מתאספים אנשים ונוצרת "הִזְדַמְנוּת לִהְיות קְרובים זֶה לָזֶה וּלְשַנּות הַכל וּלְהַתְחִיל יַחְדָיו עולָם חָדָשׁ".

 

שלוש גולגולות במדרוג מרתה (טעון שיפור)

לפרטים ומועדים בדף ההצגה באתר תיאטרון האינקובטור – הקליקו על הלינק



כמו מרתה, גם המצעד נעשה אחרת מכל מה שאתם רגילים אליו, או במילים אחרות, טוב יותר. הדירוג הגבוה ביותר הוא גולגולת אחת, בעוד הדירוג הנמוך ביותר הוא חמש גולגולות. תתרגלו לזה. 🙂 

דירוג גולגולות מעודכן

מן פנטזיה

מן פנטזיה – תיאטרון הסימטה

מן פנטזיה2- יוסי צבקר

צילום: יוסי צבקר

זוהי הצגה על דיכאון קיומי וייאוש מהריצה על גלגל החיים. היא מתחילה בריצה כבדה, חסרת נשימה, ומסתיימת בריצה חסרת נשימה, ריצה של אין ברירה. זה או זה או התאבדות. אז הגיבורה חוזרת לרוץ, לפחות לעת עתה.

החיים על הגלגל של גיבורת המחזה הם כואבים. בתוך עולם שקשה לה גם כך, היא מתמודדת עם עבודה סיזיפית, אב חולה סרטן שבו היא מטפלת לבדה ורומן אסור עם הגיס, רומן שמעמת אותה עם מערכת יחסיה עם אחותה הבוטחת. עם הבגידה הזאת היא מתקשה מאוד להתמודד או להצדיק אותה בפני עצמה. היא מתקשה לראות חיים טובים יותר, נכונים יותר, בהם היא נאמנה לעצמה ולערכיה וחיה חיים של הגשמה.

כולנו עוברים תקופות כאלה בחיים, כי ככה הם החיים. עליות וירידות, מימוש עצמי מול סטגנציה, אבל כשאנחנו נמצאים למטה אנחנו מתקשים לראות את האופטימי והיפה. זהו המקום בו נכנסת ההצגה הזאת, אלא שהיא כל כך ממוקדת בשלילי ובחוסר החיים ובאבדן ערכים, שאין בה סימן לאפשרויות לעליה ומימוש. על אף המשחק הטוב של צוות השחקנים (תימור כהן, אביב זמר וענבל ניר) והבימוי המסקרן (אביב קושניר), ההצגה מתחילה במקום שבו היא נגמרת – ריצה לשום מקום.

גולגולת אחת במדרוג מרתה (הצגה טובה, מסר חשוב, אבל…)1

לפרטים ומועדים – הקליקו על הלינק


 

כמו מרתה, גם המצעד נעשה אחרת מכל מה שאתם רגילים אליו, או במילים אחרות, טוב יותר. הדירוג הגבוה ביותר הוא גולגולת אחת, בעוד הדירוג הנמוך ביותר הוא חמש גולגולות. תתרגלו לזה. 🙂 

דירוג גולגולות מעודכן

צחוקות

צחוקות – תיאטרון האינקובטור

צחוקות - תיאטרון האינקובטור.png

צחוקות | צילום: תיאטרון האינקובטור

ציפיתי לבדיחות על ילדים. מודה. יצא לי להיתקל במושג "סטנד אפ לילדים" בעבר, וזה היה משהו כמו "מכירים את זה שהמורה חולה והמורה המחליפה זו המנהלת?" אבל ההצגה "צחוקות", שאמנם מוגדרת כ"סטנד אפ לילדים", היא ממש לא זה. היוצרים והמבצעים, יצחק לאור וינון שאזו, בליווי האמנותי של ענבל לורי, יצרו מופע שהוא פתיחת דלת לעולם ההומור כולו. מבדיחות פילים, דרך ההומור הפיזי של האחים מרקס ועד להומור של הקומדי הסטור, "צחוקות" סוקר את כל סוגי ההומור ומנגיש אותם לילדים. כך למשל הסרטן שבו לקה החולה בבדיחה המפורסמת הפך לצינון קשה ב"צחוקות" ועולם הבדיחות הגסות נשאר בחוץ.

לבי היה עם השחקנים כשנכנסתי (באיחור קל, סליחה) וראיתי שרק ילדים מעטים באו לראות את ההצגה. אבל הצחוקים המתגלגלים שלהם, ואני כולל בהם את בתי בת השבע, חיפו בקלות על המספר המועט.

כמעט שבוע עבר מאז ראיתי את ההצגה והבדיחות שרצו שם בקצב מטורף ממשיכות לרוץ אצלנו בבית. וזו ההצלחה האמיתית של ההצגה – היא אולי לא מחדשת הרבה, אבל היא חוליה חשובה בשרשרת הדורות של ההומור העברי, וזה בכלל לא מעט.

גולגולת אחת במדרוג מרתה (הצגה טובה, מסר חשוב, אבל…) 1

לפרטים ומועדים – הקליקו על הלינק 

 



 

כמו מרתה, גם המצעד נעשה אחרת מכל מה שאתם רגילים אליו, או במילים אחרות, טוב יותר. הדירוג הגבוה ביותר הוא גולגולת אחת, בעוד הדירוג הנמוך ביותר הוא חמש גולגולות. תתרגלו לזה. 🙂 

דירוג גולגולות מעודכן

באתי רק לטלפן

באתי רק לטלפן

תיאטרון הקאמרי ותיאטרון הסימטה

באתי רק לטלפן - מעובדלמי בינינו שקרא את הסיפור "באתי רק לטלפן" של הסופר גבריאל גארסיה מרקס וראה את ההצגה המבוססת על הסיפור (המגוללת את סיפורה של מריה השחקנית אשר רכבה מתקלקל בדרכה הביתה ונקלעת בעל כורחה לבית חולים לחולי נפש), יוכל להגיד בוודאות שההעברה של הז'אנר הייחודי של הריאליזם המאגי לא צלחה בביצוע הבימתי ובעיבוד. האתגר לשחק 36 דמויות שונות היה גדול מדי. את ההצגה הזאת החזיקו בחיים רק שני שחקנים: יפתח רווה אשר הפציע באמצע ההצגה בתור בעלה של מריה, הלהטוטן. הוא כבש במשחקו והיה מהבודדים שהצליחו לעמוד בתפקיד הקשה של חילופי הדמויות. לצדו, הצליחה במשימה השחקנית, שהיא גם הבימאית, נטע ישצ'ין, שגילמה את ארקולינה באופן חזק ואמין, נוקשותה וכוחה הופיעו על הבמה במלוא פארם.

המשימה שהוטלה על השחקנים לשחק דמויות כשבפיהן טקסט שהוא הטקסט הסיפורי המקורי ולא טקסט שעבר עיבוד לטקסט דרמטי היה אתגר שלצערי רוב השחקנים לא הצליחו לעמוד בו. הניסיון להציג על הבמה בית חולים לחולי נפש לא עבד גם הוא. חולות הנפש הוצגו בצורה מיושנת על ידי התרוצצות חסרת פשר על הבמה עם שמיכות על הראש. העיבוד הלקוי לבמה גרם ליצירה ליפול בין הכיסאות והמטרה להעביר את יצירתו של גארסיה מרקס לא הושגה, דבר שקיבל משנה תוקף בכך שגם הסוף לא היה ברור והקהל אף לא היה בטוח האם למחוא כפיים או לא.

שלוש גולגולות במדרוג מרתה (טעון שיפור)

לפרטים ומועדים – הקליקו על הלינק

 



כמו מרתה, גם המצעד נעשה אחרת מכל מה שאתם רגילים אליו, או במילים אחרות, טוב יותר. הדירוג הגבוה ביותר הוא גולגולת אחת, בעוד הדירוג הנמוך ביותר הוא חמש גולגולות. תתרגלו לזה. 🙂 

דירוג גולגולות מעודכן

לוויתן

לוויתן – תיאטרון הקאמרי

לוויתן - איתמר דואק

לוויתן | צילום: איתמר דואק

 

מי אנחנו ומה אנחנו, מהי הזהות המינית שלנו, איך אנחנו מתכתבים עם המציאות של אחרים בסביבתנו ועם עצמנו כשאנחנו עדיין מתבגרים מבולבלים בשנות העשרים לחיינו? איך אנחנו בוחרים את האנשים בחיינו, ועד כמה אנחנו בוחרים אותם ממקום הרסני מדויק שמכתיב לנו תהליך של פגיעה והפגעות? בנושאים אלה, כמדומני, עוסקת ההצגה "לוויתן", שבין השאר יש לה יומרות להתכתב עם "השחף" של צ'כוב ומערכות היחסים הקשות וההרסניות שבו.

שני שחקנים צעירים מככבים בהצגה, האחד כביכול חזק, מצליח והטרו, עם פוזה שכובשת בנות (וגם בנים, מסתבר), ולמעשה לא קשה לראות שהוא נרקיסיסט עם בעיות אגו לא פתורות, השני חלש, תלותי, כביכול מבולבל מינית אבל למעשה מאוהב עד כלות בחברו ההטרו. אליהם מתלווים בהמשך אישה צעירה שמתאהבת גם היא בהטרו המוצלח ועוברת את ההתעללות הרגשית שצפוי היה שתעבור, וגבר צעיר, הומו מוצהר, שרוצה בחבר המאוהב ומושך אותו החוצה מן הארון הרגשי שהוא כלוא בו.

הנושא מעניין וחשוב, אבל יש משהו חצי אפוי בתוכן של ההצגה, והביצוע אפוי עוד פחות. בשלבים שונים של ההצגה היתה לי תחושה שמדובר בהפקת תיכון כלשהי, ולא מהבחינה הטובה של העניין.

2 שתי גולגולות במדרוג מרתה (אתחנתא אסקפיסטית ותו לא)

לפרטים ומועדים – הקליקו על הלינק

 



כמו מרתה, גם המצעד נעשה אחרת מכל מה שאתם רגילים אליו, או במילים אחרות, טוב יותר. הדירוג הגבוה ביותר הוא גולגולת אחת, בעוד הדירוג הנמוך ביותר הוא חמש גולגולות. תתרגלו לזה. 🙂 

דירוג גולגולות מעודכן