כשתיאטרון פוגש קהילה

על מתחם הפקטורי בבת-ים וקבוצת תיאטרון "זולת" לא.נשים עם מוגבלויות

מאת: נעמה ברמן

במהלך השנה האחרונה, אני חברה בקהילת הפקטורי בבת-ים. זוהי קהילת אמנים שהחזון והחלום המשותף שלהם הוא יצירת אמנות לשם שינוי בקהילה ובשילוב הקהילה. המתחם הוקם כ"מפעל" (ומכאן – פקטורי), הפועל מזה ארבע שנים בלב שכונת ניצנה ומארח אמנים ויוצרים מתחומים מגוונים – אמנות פלסטית ודיגיטלית, תיאטרון, מחול, פרפורמנס, מוזיקה, סאונד, וידיאו ועוד. המנהל האמנותי הוא אמיתי יעיש בן אוזיליו – שחקן, במאי ויוצר בינתחומי, לשעבר גם מנהלו האמנותי של הפסטיבל הבינלאומי לתיאטרון ולאמנות רחוב בבת ים, פסטיבל המארח מדי שנה עבודות שנוצרו ונולדו בעבודה במתחם. שותפו לדרך של יעיש בן אוזיליו הוא ד"ר חן אלון, ראש המסלול לתאטרון קהילתי וארטיביזם באוניברסיטת תל אביב (החוג לאמנות התיאטרון). אלון הוא שחקן, במאי וחוקר תיאטרון קהילתי, ו-"ארטיביסט" פוליטי וחברתי.

הפעילות בפקטורי מבוססת על מודל ייחודי במסגרתו אירח ומארח המתחם – פרט לקהילת האמנים – גם סטודנטים מהמסלול לתיאטרון קהילתי מאוניברסיטת תל אביב וקבוצות תיאטרון קהילתי. הקהילה נפגשת מדי שבוע, עורכת סיורים  והיכרות עם העיר, עם תושבים ועם ארגונים, ואף יוזמת אירועים קהילתיים עבור תושבי השכונה. במהלך השנה, נוצרו והתגבשו בפקטורי פרוייקטים מסוגים שונים עם הקהילה ובהשראתה, ביניהם: קבוצות תיאטרון קהילתי שהעלו עבודות בימתיות, מיצגים ומיצבים, עבודות מחול, פרפורמנס, סאונד ועוד.

אחת מהקבוצות שפועלות במתחם היא זולת: קבוצת תיאטרון קהילתי לא.נשים עם מוגבלויות. את הקבוצה הקימה הבמאית נירה מוזר בשנת 2004. מוזר היא במאית וחוקרת, העוסקת בנושא של מוגבלות ובביטויים הבימתיים האסתטיים שלו. מוזר עבדה עם הקבוצה עד סוף 2017, אז העבירה את השרביט לבמאית אורנית קשת אדלשטיין, שמובילה ומביימת את הקבוצה כיום.

הקבוצה מונה 12 חברים, ביניהם נכים ובעלי מוגבלויות שונות, לצד כאלו שאינם בעלי מוגבלות. למשל, אחד המשתתפים הוא נער שהגיע ללוות את סבתו לאחד המפגשים, ומאז הצטרף לקבוצה ואחת המשתתפות היא אמו של אחד מחברי הקבוצה. הקבוצה מגוונת מבחינת גילי המשתתפים ומבחינת התמודדותם עם מגבלות מסוגים שונים מאוד, פיזיות וגם שכליות. חברי הקבוצה עובדים 14 שנה ברצף, ברצינות ובמחויבות גדולה, כמשפחה מגובשת ותומכת. הקבוצה עד כדי כך מסורה, שבמהלך שנה אחת, כאשר נירה מוזר הבמאית לא יכלה ללוות את הקבוצה, המשיכו חברי הקבוצה להיפגש בעצמם ויצרו מחזה שלם לבדם.

לימור אשכנזי, שחקנית ויוצרת החברה בקבוצה, מספרת על תהליכי היצירה של הקבוצה: "לכל אחד מאיתנו יש כישרון. יש כאלו שחזקים יותר בכתיבה, יש כאלו שבמוזיקה, אז בעצם מה שיפה פה שהבמאית וגם אנחנו, כל אחד, מבטא כישרון שלו, משהו שחזק בו יותר. כל אחד נותן ביטוי במה שהוא יכול, וכמובן שהבמאית נותנת את המילה האחרונה. אבל יש לנו חופש פעולה, והבמאית נותנת לכל שחקן להשמיע וליצור את הייחודיות שלו – וזה לצד הכישרון לחבר את הכל ביחד".

הקבוצה עוסקת בנושאים מגוונים הקשורים במגבלה ובחיים עם מגבלה. העיסוק במגבלה מבליט מצד אחד את השונות והייחודיות של כל אחד, אך גם מאחד, ברצון להיות כמו כולם, לקבל ולהילחם על זכויות שוות כאוכלוסייה בעלת צרכים מיוחדים. המופעים השונים שהעלתה הקבוצה לאורך השנים עסקו במגבלה באופנים עקיפים וישירים: אם ברמה האישית בנושאי אהבה, זוגיות, ואפילו מיניות ומוגבלות, ואם תוך עיסוק בביורוקרטיה האינסופית שהיומיום מזמן לאנשים המתמודדים עם מגבלה. ניתן לומר, שהאסתטיקה המיוחדת שיוצרת קבוצת זולת במופעיה באה לידי ביטוי בשימוש במגבלה הפיזית ובכך שאין כל ניסיון להסתיר אותה, נהפוך הוא, הניסיון הוא להציג ולייצג אותה באופן אסתטי ואמנותי.

המופע האחרון שהעלתה הקבוצה השנה והוצג בפקטורי נקרא בארץ התלאות. המופע הוא פרי יצירה משותפת של חברי הקבוצה בשילוב סטודנטים ללימודי תיאטרון קהילתי, שהצטרפו לקבוצה ויצרו יחד איתם במהלך מספר חודשים. בארץ התלאות נוצר בהשראת אליס בארץ הפלאות מאת לואיס קרול, ומצויות בו בין היתר הדמויות האהובות והמוכרות של הארנב, מלכת הלבבות ומשמר החיילים שלה –כולן מעוצבות ביחס לעיסוק במוגבלות ובנכות. במרכז הסיפור ניצבת אליס, נערה גיבורה שנפגעה בתאונת דרכים ונמצאת בעולם שבין מציאות לדמיון, במסע ביורוקרטי מפרך ומתיש בעולם של שונות.

פספטקטורי - זולת - דן בן ארי.png

מתוך "בארץ התלאות". צילום: דן בן ארי

כעת, במופע החדש, שנקרא Panter Walk ושיעלה השבוע (23.8.18 ו-25.8.18) בפסטיבל בת ים הבינלאומי לתיאטרון ואמנות רחוב 2018, זולת יוצרים הפגנה במרחב הציבורי כקבוצה השואפת להשמיע את קולה ונאבקת על שילוב חברתי ושוויון זכויות. בימים אלו, כאשר החזרות בעיצומן, הגעתי לצפות בקבוצה תוך כדי עבודה. אפשר לומר שייחודה של הקבוצה היא העיסוק שלה בנושא רגיש, באופן נוקב אך מלא הומור ורגישות. הקבוצה איננה בוחלת בהומור עצמי ואפילו בהומור שחור. כשאחד החברים בקבוצה, לירז הנער, חוצה את החלל בריצה, איריס, חברת הקבוצה, זורקת לו בהומור: "רק אל תיפול, כאן אין מי שיטפל בך, כולנו נכים".

המופע Panter Walk מתחיל בתהלוכה, מעין הפגנה מסוגננת תוך תיפוף ללא מילים על פחי אשפה ירוקים כשהמשתתפים לבושים בלבוש נייטרלי יחסית, וכשעל החולצות השחורות שלהם הכיתוב: "נכים". בחלק הזה, עוד לא מתגלה סיפור ספציפי של ההפגנה הזו או סלוגן כלשהו. בחלק הבא של המופע, צועדים כל אחד ואחת מחברי הקבוצה בבמה צרה המדמה מסלול דוגמנות והסיפור מתחיל להיות אישי. במהלך הכניסה של כל אחד ואחת לבמה, מושמע טקסט קריינות, ספק בסגנון כניסת שחקני כדורגל למגרש, ספק בסגנון טקס הדלקת המשואות. השחקנים צועדים על המסלול, או לחילופין נוסעים על כיסא הגלגלים החשמלי, תוך כדי שהם "מוציאים את הדוגמן או הדוגמנית שבהם". המגבלה הגופנית שלהם הופכת ליתרון כך שכל אחד מציג את היופי הייחודי שלו.

למשל, לימור נכנסת לבמה על כיסא הגלגלים החשמלי שלה, עוצרת באמצע, לוחצת על כפתור, ומתרוממת כלפי מעלה על כיסא הגלגלים החשמלי שלה, מתבוננת על הקהל כמו נסיכה על הכס המנופפת לבני עמה. הטקסט מושמע על רקע כניסתה: "כל כולה 80 ס"מ. בשנת 2006 הצליחה להגיע לקצה מגדל פיזה. 297 מדרגות. 55 מטר מעל האדמה. בקצה המגדל כולם היו קטנטנים והיא ע-נ-ק-י-ת. קבלו במחיאות כפיים סוערות את לימור אשכנזי".

לימור אשכנזי היא בת 45, יש לה תסמונת גנטית שנקראת "מורקיום". התסמונת מתבטאת בנמיכות קומה ובעיוות בשלד ובגפיים. לימור מספרת על עצמה: "אני משחקת כבר 10 שנים בתיאטרון זולת ואני מאוד אוהבת את הבמה. בעצם כבר בגיל 7 אמרתי שאני רוצה להיות שחקנית. אני עוסקת בציור, צילום, פוטושופ ואני מעבירה הרצאות בנושא הנגשה, שונות ומוגבלות, וגם בנושא מיניות ומוגבלות. אני כותבת מחזות, שירים ואני רוצה גם באיזה שלב לכתוב ספר משלי".

איריס חיה זיגדון, מהמקימות ומהחברות הראשונות בקבוצה, נכנסת על המסלול על כיסא הגלגלים שלה, ובשלב כלשהו דוהרת קדימה ב"רייס" חינני (פעילות זו, אגב, שגרתית כשמדובר באיריס, שחוצה לעתים קרובות את החלל בסערה כשצריך להזיז עניינים). ברקע כניסתה מושמע הטקסט: "נולדה בשנת 1951 ובגיל 10 חודשים חלתה במלת הפוליו והייתה בין חיים ומוות. עברה סבל רב בפיזיותרפיה ובניתוחים הרבים שבחלקם שימשה כ'שפן ניסיונות'. כל חלומה היה להקים משפחה ולהיות אמא. בשנת 1975 התחתנה וגידלה 3 ילדים ו-2 נכדים. קבלו את הפנתרה – איריס חיה זיגדון".

לנאום הכניסה למגרש, או למסלול, יש נימה מאוד רצינית ולצד זאת אירוניה מובהקת של מחאה, ביקורת על הממסד ולא פחות – הומור עצמי. יש ניגוד בין הטקסט הטקסי ובין תצוגת האופנה הבידורית. במסלול הדוגמנות, מסבירה אורנית הבמאית, "בעצם לנכים פתאום יש שם, המאבק הזה הופך להיות פרסונלי. נחשף סיפור אישי מחיי היומיום שהרבה יותר קל להזדהות אתו ולראות את הבן אדם שעומד מאחוריו. מהגוש השחור שהולך ומתופף על פחים בהתחלה אנחנו רואים בן אדם שניצח במאבק. דווקא לא מהמקום של נכה ומסכן אלא ממקום של חוזק והתמודדות".

בטקסטים השונים, שנכתבו על ידי השחקנים, בחר כל אחד ניצחון אישי שלו בחיים, אם התמודדות יומיומית או אירוע מכונן. עבור איריס, האירוע הלכאורה שגרתי כמו "הקמת משפחה", הוא ניצחון ענק, משום שהממסד הרפואי סירב לאפשר לה ללדת. איריס, היא פייטרית ופנתרה אמיתית, והמופע, מסתבר, נולד בהשראתה ובעקבות הפעילות שלה בקבוצת המחאה "הנכים הופכים לפנתרים".

אורנית, במאית הקבוצה, מספרת כיצד זאת קרה: "תוך כדי העבודה על המופע הקודם, בארץ התלאות, עלתה השאלה על איך לוקחים מאבק פוליטי ומייצגים אותו באופן אמנותי. היתה חזרה שהייתה נקודת ציון משמעותית. איריס שלחה לי הודעה כמה שעות לפני החזרה, ואמרה שהיא תקועה עכשיו בירושלים בעקבות המאבק של הפנתרים, והיא מפחדת שלא תספיק לאסוף את לימור ולהגיע לחזרה. אבל היא כמובן הצליחה להגיע וגם ולאסוף את לימור כי היא בולדוזר. תוך כדי החזרה, איריס סיפרה על המאבק והקבוצה נהפכה יותר מעורבת ומודעת לכמה המאבק הזה הוא חשוב ולכך שאין לו מספיק נראות כמו שצריכה להיות לו. עשינו בהנחיית איריס כל מיני דימויים בימתיים שקשורים להפגנה, והגרעין של ההפגנה האמנותית הגיע משם".

מדבריה של איריס, אני מבינה יותר את העומק של המאבק האקטואלי והמטלטל שממנו היצירה הזו צומחת: "לקחנו את המאבק של הפנתרים של הנכים שיוצאים למלחמות בלי לגלות איפה ומתי, אף אחד לא יודע כלום. אנחנו פשוט מופיעים בתיאום ברגע מסוים אבל בתיאום בינינו. אנחנו קבוצה קטנה שמחרפנת את כל המדינה. יש המון שכועסים עלינו ולא מבינים את המסר שלנו, שגם אנחנו רוצים להיות כמו כולם ולקבל שכר מינימום כמו כולם. לא מגיע לנו בגלל שאנחנו נכים להיות עניים מרודים. אני בטוחה שלא כולנו מרודים. אבל יש כאלה שלא יודעים מה לעשות – אם לאכול, לקחת כדורים או לשלם חשבונות. זה אנשים שנמצאים באפיסת כוחות נפשיים, אנרגטיים, יש כאלה שזקוקים למטפלת צמודה או לטיטולים, והם לא יודעים מה לקנות קודם". מלבד זה שאיריס היא אקטיביסטית בלתי נלאית ודואגת לקבוצה כמו למשפחה שלה, התיאטרון זורם לה בדם: "אני אוהבת את החוויה של הקהל, את המחיאות כפיים. זה נותן לי הרבה יותר חיים, משהו מיוחד שאני לא יודעת להסביר מה הוא עושה לי בתוכי".

הטיפול במגבלה ב-Panter Walk עושה שימוש בחלל בכך שהחלל עצמו, כלומר המרחב הציבורי, הופך להיות המסר. יצירת הפגנה מסוגננת במרחב הציבורי תוך כדי השילוב של הקהל במופע הזה הופכת את האירוע לבעל אמירה אמנותית פוליטית. העבודה עם דימוי מהתרבות הפופולרית של תצוגת אופנה שבה הדוגמנים שאמורים להיות יפים ומושלמים הם בעלי מוגבלות ונכים, יוצרת דיסוננס מרתק בין השאלה של מהו היפה, והמושלם, מה אותו דבר שאנחנו נושאים את העיניים שלנו אליו כצופים, כקהל? כעת, כשהציפיות שלנו מתצוגת אופנה אינן נענות, כביכול, מוצע לנו מודל או מודלים שונים לחלוטין על הבמה המעוררים אותנו למחשבה.

בחלק השלישי של המופע נטמעים חברי הקבוצה בקהל, לאחר שהם מניפים את דגלי המאבק. אורנית אומרת, "אנחנו מקווים שייווצר שם סיום במעגל עם הקהל. אנחנו נשיר את "שירו של שפשף" עם תיפוף שמתכתב עם החלק הראשון של המופע. עכשיו זה הגיוס למאבק של כולנו ביחד".

ככל שאני יותר מבינה על מה המופע ומה הולך להיות בו, כך ברור לי שיש כאן אירוע שנע בין אמנות למציאות. הקבוצה מנסה לבצע פעולה שאין לדעת מה יהיו ההשלכות שלה על הקהל – איך הוא יגיב לטקסטים המורכבים והמעוררים, לאופן שבו מוצגת המוגבלת, להזמנה להפגנה ולמחאה? האם יצפה מהצד או יזדהה ויצטרף למאבק?

אורנית מחדדת את הנקודה הזאת: "המטרה הייתה גם לא להתמקד באיזו טרגדיה אישית. בדרך כלל בראיונות ובכתבות בעיתון מתמקדים בטרגדיה של אדם, באיך זה קרה לו ובזה שזה יכול לקרות גם לכם. אבל אנחנו לא מסכנים, אנחנו אנשים שווי זכויות. המאבק הוא לא רק של הקבוצה הזו. זה מאבק של כולם. אני חושבת שזה שהמאבק של הנכים הצטרף למאבק של הקשישים זו אחת ההחלטות הנכונות של מאבק הנכים. וזה עדיין לא מקבל מספיק תהודה. הרצון שלנו הוא שהקהל יתחבר לזה ממקום של הזדהות – ממקום שהרי כולנו כנראה נגיע באיזה שהוא שלב לזקנה או חלילה למוגבלות כלשהי". איריס מוסיפה ואומרת מניסיונה: "זו הבעיה, שהקהל לא מוכן להתאחד איתנו. אולי בתוך התודעה שלהם יש להם את התחושה הזו שאולי הנה גם אני עלול להיות נכה".

זולת - פספקטורי - דן בן ארי

חברי קבוצת "זולת" והסטודנטים לתיאטרון קהילתי. מימין לשמאל: נטשה קריבאקסין, מקסים קריבאקסין, רחלי יגול, ספיר לובטון, לירז זגורי, עדי גוון, אברהם חיים באן, מיטל ווייס, שחר אסטרייכר, נעה פרשקר, כפיר מרמלי. למטה, מימין לשמאל: לימור אשכנזי, מריו-רמי סלמאן, נירה מוזר, אורנית קשת, אילנה בן אהרון, איריס חיה זיגדון. צילום: דן בן ארי

לסיום, לימור מוסיפה את הזווית שלה על המפגש בין תיאטרון וקהל ובכלל, ומזמינה אותנו, הקהל, להיפתח לשונות: "אני חושבת שיש המון דרכים של איך אתה יכול לבטא את עצמך, להעביר מסר שאתה רוצה ולפעול מהמקום הזה שאתה לא פסיבי אלא אקטיבי. ומבחינתי אחת הדרכים זה באמת התיאטרון. אני חושבת שהתיאטרון נותן לי באופן אישי במה לבוא ולתת ביטוי. להעביר מסר, תודעה, שינוי, בעצם לבוא ולהשמיע את הקול שלי, את האמת שלי. ואני חושבת שמה שאנחנו עושים פה זה בא ממקום של בוא נדבר בגובה העיניים. בואו ותכירו. בואו ותשמעו. בואו ותפתחו את הראש ותתנו הזדמנות".

המופע Panter Walk של תיאטרון זולת יתקיים בטיילת החדשה בבת ים במסגרת פסטיבל בת-ים הבינלאומי לתיאטרון ולאמנות רחוב.

מועדי המופע:

23.8.18 | 20:00, 21:30

25.8.18 |  20:30, 22:00

לפרטים נוספים – הקליקו על הקישור

על הקשר בין הגוף לדמיון: שיטת מייקל צ'כוב

יומן אישי הכולל בין השאר מושגים ותרגילים ליוצרי תיאטרון, רקדנים, מורים וכל מי שמעוניין בהצצה לקשר הסימביוטי שבין הגוף לבין הדמיון

מאת: נעמה ברמן

מייקל צ'כוב היה שחקן מבריק ותלמיד של אבי השיטה של "עבודת השחקן על עצמו", קונסטנטין סטניסלבסקי (וכן, גם האחיין של אנטון פ. צ'כוב, המחזאי והסופר הרוסי הנודע), אבל צ'כוב היה תלמיד סורר, שבזכותו קיבלנו תפיסה חדשה ונקודת מבט שונה על עבודת השחקן. עד שנות התשעים, ללמד את צ'כוב היתה כמעט פעילות חתרנית, אבל היום בישראל אין תלמיד למשחק שלא שמע על צ'כוב, ובאירופה ובארה"ב הוא כבר לגמרי מיינסטרים.

כבר הרבה זמן שרציתי להכיר יותר לעומק את שיטת צ'כוב. ביום-יום שלי אני במאית, דרמטורגית ומורה, אבל ביולי האחרון, למשך שבוע, נכנסתי לנעליים של שחקנית כדי ללמוד ולתרגל את השיטה במסגרת סדנה בינלאומית שהתקיימה בתל אביב. רציתי סוף סוף להבין משהו מכל המושגים ששמעתי עליהם: מרכזים, הקרנה, הגוף המדומיין, אווירה, מחווה פסיכולוגית, ועוד ועוד… את הסדנה העבירו שלושה מורים נפלאים: דוד זינדר (ישראל), אולריך (אולי) מאייר הורש (גרמניה) ואוליביה רודינגר (גרמניה). דוד ואולי הם שחקנים, במאים ומורים המלמדים את השיטה מזה שנים רבות ברחבי העולם. דוד הוא גם מחבר הספר Body Voice Imagination, שמהווה הדרכה מעשית ליישום הטכניקה של צ'כוב. רודינגר היא מייסדת ומנהלת בית הספר למשחק Schule für Schauspiel Hamburg, שעובדת עם טכניקה משיקה לזו של צ'כוב הנקראת "נשימה אורגנית", על פי הגישה של ווילהלם רייך (Wilhelm Reich).

לצורך התחלה, אני חושבת שתספיק מילה אחת שתסביר מה כל כך אפקטיבי ומפעיל בשיטה של צ'כוב ולמה החיבור שלי אליה היה מיידי – דמיון.

כשמייקל צ'כוב היה שחקן צעיר הוא היה אמור לשחק דמות של זקן. אחד הקולגות שלו שאל אותו איך הוא מתכנן לעשות את הדמות הזאת וצ'כוב ענה לו, 'אני פשוט מדמיין אותו בראש שלי ומשחק את הדימוי הזה'. האנקדוטה הזו מתמצתת את השיטה שלו באופן מאוד בהיר וגם מציגה את ההבדל המהותי של צ'כוב לעומת סטניסלבסקי.

בשיטת המשחק של סטניסלבסקי נדרש השחקן, בין היתר, לחזור אל המקורות הביוגרפיים שלו ואל ניסיון החיים שלו כדי לבנות את הדמות. המגע עם הזיכרונות באופן ראשוני, במסגרת מה שסטניסלבסקי קורא לו "זיכרון חושים" או "זיכרון רגשי", יכול להיות מאוד עוצמתי עבור שחקנים. ייתכן ששחקן ימצא חיבור עמוק בין הדמות ובין הזיכרונות האישיים שלו. אבל מה יקרה, למשל, בהצגה העשרים או החמישים? ויש שחקנים שאף רצים עם הצגה מאות פעמים, מה אז? הרי שחקן חייב להיות מסוגל להביא את הדמות כל פעם מחדש.

התשובה שנותן צ'כוב לסוגיה הזו היא הדמיון. הדמיון הוא מקור השראה בלתי נדלה. אנחנו מוקפים בדימויים ויכולים להשתמש בהם על הבמה. החוויות והזיכרונות שלנו כאנשים הם בסך הכל מוגבלים, אנחנו לא חווים את כל קשת הרגשות והתחושות שקיימות בעולם. השימוש בזיכרונות האישיים בסופו של דבר שוחק את השחקן וגורם לו לשחזר את עצמו. סביר להניח שכולנו נתקלנו בשחקנים נפלאים שעם השנים נהפכו לקריקטורה של עצמם.

דוד ואולי מסבירים יותר לעומק את הסוגיה הזו. אולי: "צ'כוב מאמין שהדמות תמיד גדולה יותר מהשחקן. זה לא שאני אולריך משחק את ריצ'רד השלישי כמו שאני רוצה לשחק אותו, אלא שאני בעצם מתחבר לדמות הגדולה הזו ריצ'רד. אני נותן לעצמי להימשך למעלה אל תוך החיים שלו (לפי צ'כוב- נ.ב), במקום למשוך אותו למטה אל החיים שלי (לפי סטניסלבסקי – נ.ב) ".

דוד מוסיף ומחדד: "זה ההבדל בין סטניסלבסקי לבין השיטה האמריקאית (ע"ע לי שטרסברג, אוטה האגן וצ'בק, ממשיכיו של סטנילבסקי- נ.ב) – שם אתה תופס את הדמות ומוריד אותה למטה לחיים שלך, לניסיון החיים שלך, אתה מחפש דברים בחיים שלך שדומים לדמות ואתה מנסה להשתמש בהם בשבילה. לפי צ'כוב זה מוגבל ולכן הוא מציע – לכו לעולם הדמיון שהוא בלתי מוגבל. הוא בתור איש צעיר ראה את אותו איש זקן בדמיון שלו ושיחק את הדימוי (image) הזה. אתה כשחקן משלב את עצמך ומתמזג עם הדימוי, ולא משתמש רק בחומרים הביוגרפים שלך".

סדנת צכוב - דוד זינדר

המנחים אולריך (אולי) מאיאר-הורש, אוליביה רודינגר ומשתתפי הסדנה. צילום: דוד זינדר

בסדנה עבדנו על המחזה השייקספירי חלום ליל קיץ וקיבלנו שיעורי בית – היום בבית, נסו לדמיין את הדמות, בקשו ממנה לעשות דברים ועקבו אחריה בזמן שהיא עושה אותם, תנו לה לפתוח לכם את הדלת, לחתוך ירקות לסלט, לשטוף את הבית (כיף, הא?). תוך כדי, שאלו את עצמכם – מאיפה היא שואבת את הכוח שלה? מה החלק בגוף שלה שמניע אותה (המרכז שלה)? אני עבדתי על הדמות של הלנה, שמאוהבת נואשות בדמטריוס, אך הוא דוחה את אהבתה. הלנה רחוקה מעולמי, היא דמות ממחזה פנטסטי, שחיה ביוון העתיקה, אבל כשהתחלתי לדמיין אותה נעה בחלל, עושה פעולות יומיומיות פשוטות, פתאום היא הרבה יותר ברורה. איך שהיא מתכופפת ללטף את החתולה שלי, איך שהיא מתמתחת כשהיא קמה בבוקר, איך שהיא מחבקת… ואז נהיה לי ברור שהמקום שמניע אותה בגוף הוא החזה שלה, הלב שלה. היא מאוהבת בטירוף, שבורת לב אבל לא מוותרת, רודפת קצרת נשימה אחרי האהוב שלה ביער תוך כדי שהיא סופגת עלבונות ממנו על ימין ועל שמאל. ראיתי את הלב שלה כמו בלון אדום שמתנפח ומתמלא באוויר עד שהוא מתפוצץ. גיליתי את המרכז שלה באמצעות הפעלה של הדמיון.

המושג של "מרכזים" (centers) הוא מיסודות השיטה, המבוססת על החיבור הסימביוטי שבין הדמיון והגוף. החיבור הזה מבוסס על כך שאנחנו עובדים מתוך מרכז מסוים בגוף שלנו. צ'כוב דיבר על שלושה מרכזים: האגן, החזה והראש. דמיינו דמות של אדם: האגן, איפה שנמצאת המיניות ומרכז הכובד של הגוף, שם נמצא הרצון (willing); החזה הוא הלב, איפה שנמצא הרגש (feeling); והראש הוא איפה שנמצאת המחשבה (thinking). בשיטת הנשימה האורגנית שאותה מלמדת אוליביה, היא מדמה את האזורים האלו בגוף שלנו לבית. האגן הוא המרתף, איפה שעושים את המסיבות הפרועות; החזה הוא הסלון, איפה שמכניסים אורחים; והראש הוא הפנטהאוז, קומת הגג, איפה שאנחנו משקיפים על העולם ומהרהרים. החיבור שבין הדמיון ובין הגוף, הקשר הפסיכופיזי הזה, הוא לב לבה של שיטת צ'כוב. אולי מסביר, ש"הגישה הפסיכו-פיזית, אומרת שכל דבר שאנחנו עושים עם הגוף שלנו יש לו חיים פנימיים ולכל דבר כזה יש ביטוי חיצוני. גם בשיטות אחרות יש את זה אבל זה בהחלט מאוד חזק בשיטת צ'כוב".

כל סשן עבודה מתחיל ב"עמידה על הסף". אנחנו צמודים לקירות החדר ועושים את הצעד מהחוץ (העולם שבחוץ וכל מה שהבאנו משם) פנימה, לעבודה המשחקית בתוך החלל. בין החוץ ובין הפנים מפריד מעין קרום דמיוני שאנחנו צריכים לעבור אותו. לפני שאנחנו חוצים את הקרום הזה אנחנו מתנתקים פיזית מהקיר וכשאנחנו מוכנים, אנחנו נכנסים אל תוך החלל. העבודה היא עבודה גופנית שמתחילה מהמרכז של הגוף, אנחנו התמקדנו בעבודה מתוך האגן.

כשאנחנו מדמיינים כיצד התנועה יוצאת מתוך המרכז, אנחנו יכולים להתחיל להניע את הגוף. אסור להזיז איבר בגוף בלי להיות מודעים להזזה שלו. התנועה בחלל מבוססת על פי כמה יסודות: כיוון, קצב, גובה וא-סימטריה. צריך לנוע בחלל בכל הכיוונים – אחורה, קדימה ולצדדים; בגבהים שונים – מעמידה ועד עבודה צמודה לרצפה; במקצבים שונים – מקצב איטי ועד מהיר מאוד. תוך כדי, חייבים לשמור על עיקרון הא-סימטריות. אם רגל אחת ישרה, השנייה תהיה מקופלת, אם בצעד אחד שלי פניתי קדימה, הצעד הבא שלי ייקח אותי הצידה או אחורה. אסור לחזור על אף תנועה פעמיים. זה מאתגר מאוד. השחקן נדרש ליצירתיות אינסופית.

סדנת צכוב 2 - דוד זינדר

המנחה אוליביה רודינגר ומשתתפי הסדנה. צילום: דוד זינדר

בשלב הבא של העבודה בחלל, אנחנו משווים למרכז שלנו איכויות שונות ונותנים לזה להשפיע על התנועה שלנו בחלל. פעם המרכז הוא חד, אחר כך שביר, מבריק, ירקרק, כדור כחול קטן וקר, פעם כדור אש כתום גדול. איזו סוג של תנועתיות יוצרות אצלי האיכויות השונות? מה קורה במפגש עם פרטנר ואיך האיכות של התנועה שלו מתוך המרכז משפיעה עלי?

במהלך העבודה על הדמויות מעניין אותי לדעת איך אפשר לחבר את השיטה לעבודת הפרפורמר ללא קשר לעבודה על דמות. אולי מסביר: "הדמות היא לא השיטה. השיטה עוסקת בלהיות מחובר לעצמך. רק אם אתה מחובר לגוף אתה יכול להתחבר לפרטנר ולעולם של דימויים. אנחנו צריכים את השלבים הראשונים האלו אחרת אנחנו לא יכולים להתחבר לדמיון שלנו באופן אמנותי". אוליביה מוסיפה: "אפשר להשתמש בשיטה הזו בעידן של פוסט-דרמה בהכל. אני באה גם ממחול וכשאני רואה את העבודה כאן אני רואה מאיפה צ'כוב בא. שיטתו של רודולף לאבאן למשל (העוסקת בניתוח יסודות התנועה האנושית- נ.ב) מדברת על חלל, אווירה, ועל צורות שונות של תנועה. לאבאן וצ'כוב באו מאותם האירועים ומאותו הזמן – זו הייתה צורת החשיבה אז בשנות העשרים והשלושים. משם צמחו האנשים שפיתחו את המחול המודרני, ואחר כך היה את וילהלם רייך שעבד על נשימות עם רקדנים, ושעבר מגרמניה לארה"ב. לא היה אמן בארה"ב שלא נשם אז".

שוחחתי גם עם דנה מרגלית, שחקנית, מורה והרוח החיה שיזמה את הסדנאות בארץ. אני מבקשת ממנה לספר לי מה היה הדבר שגרם לה, כשחקנית, להתחבר לשיטה. "היו לי הרבה פעמים מצבים שעבדנו על הצגה ואז הייתי צריכה לעשות את הקפיצה הזו מהחזרות אל ה'להופיע'. והרבה פעמים הדברים האמיתיים קרו לי על הבמה, כמו למצוא את הדמות. אלו כל מיני דברים שאת מבינה, שאת יודעת, שנכנסים לך לתוך הגוף. המוזיקה, הדמות, העבודה עם פרטנר. והייתי צריכה לסמוך על זה שזה יקרה. וזה תמיד קרה, חוץ מפעם אחת. וכשזה זה לא קרה, אמרתי לעצמי שזה חייב לעבוד אחרת. אני מאמינה ששחקן צריך שיהיה לו עוד משהו חוץ מכישרון. אנחנו כשחקנים גם יוצרים את עצמנו, ואנחנו צריכים שיהיה לנו מקום להתחבר דרכו. כי אני, למשל, אף פעם לא עבדתי עם הזיכרונות או הרגשות שלי כמו שסטניסלבסקי וצ'אבק מביאים אותם. ואני בן אדם עם דמיון מאוד מפותח ואני מאוד אוהבת לעבוד דרך הגוף שלי. ובזמנו שמעתי על צ'כוב משהו, חיפשתי, חיפשתי, ראיתי שאין בארץ ואז מצאתי באינטרנט אתר של הארגון האירופאי, זה היה לפני חמש שנים בערך. ככה הכל התחיל".

בשיחה שלי איתה, אני מתוודה שבמהלך העבודה שאנחנו עושים עם השיטה של צ'כוב אני לפעמים מאבדת את המילים. אני בדרך כלל בן אדם מאוד מילולי, וכבמאית וכמורה אני מתעסקת הרבה בניתוח, באינטלקט, פתאום השיטה הזו מרשה לי להיות במחוזות אחרים לגמרי של הגוף. אני מרגישה שהמוח שלי מתחלק לשניים ושהעבודה על הדמיון נוגעת באיזורים לא מילוליים. אמנם יש מילים, יש את הטקסט של הדמות, אבל אלו ממש לא העניין. אני רגילה להיות תמיד זו שבחוץ, שמסתכלת, שמנתחת, שמתמללת. דנה מהנהנת ומחזקת את ההרגשה שלי: "לפעמים אתה לא צריך את כל הפרטים האלה כשחקן, אתה לא תמיד צריך את כל הסיפורים האלו מסביב. צ'כוב מחבר אותך למקור הבלתי נדלה של היצירתיות שלך ושלנו, כשחקנים. למשל, אני זוכרת הפקה שהשתתפתי בה. הגעתי אחרי שלמדתי את כל הטקסט שלי בעל פה, באתי מוכנה לעבוד, ופשוט ישבנו סביב שולחן וניתחנו את הדמויות שלוש שעות. וככה בשתי החזרות הבאות. ובסוף כשנכנסו לסטודיו לעבוד הייתי כל כך מיובשת, כל כך נטולת השראה. האינטלקט שלי חתך את זה מכל כיוון, האינטלקט שלי לא קשור ליצירתיות שלי בכלל. הייתי צריכה למחוק את כל זה כדי להכניס את זה למקום יותר חי".

סדנת צכוב - Nico Cherciu

המנחה דוד זינדר בסדנה שהתקיימה בתאטרון הלאומי הרומני בקלוז'. צילום: Nico Cherciu

השיטה של צ'כוב מלמדת אותי שבשביל לספר סיפור, כבמאית או כשחקנית, אפשר "לתקוף" אותו גם מהדמיון, לא צריך לדעת בכל רגע את כל העומק ואת הרזולוציות. דנה מחדדת: "אני חושבת ששחקן עובד באופן בסיסי עם הרצון שלו ועם הרגשות שלו. אם הוא עובד רק עם הרצון, יש בזה משהו נוקשה ואם הוא עובד רק עם רגש יש בזה משהו רפוס ונוזל. שני הדברים קיימים יחד. מה שאני אוהבת אצל צ'כוב שהעבודה היא על רצון (ה-willing, נ.ב), על משהו מסוים, על המרכז".

אני אומרת לדנה שזה מדהים כמה שהדמיון הוא מוחשי וממשי. הוא 'Down to earth'. זאת לא חויה רוחנית. זה יכול להיות מבלבל ולעורר ספק מבחוץ, אולי אפילו לעורר שיפוטיות והסתייגות כלפי התפיסה הזו של "דמיון", אבל בעבודה גיליתי כמה כוח יש לחיבור הזה שנוצר בין הדמיון ובין הגוף, איך שזה מחלחל אל העבודה הקולית, ואיך שזה מלמד אותך על הדמות שלך. זה ממש קונקרטי.

דנה מוסיפה, "זה פרקטי. זה נגיש. זה פה", וזו באמת ההרגשה. זה נהדר.

 

קישורים רלוונטיים:

אתר הארגון של מייקל צ'כוב באירופה

אתר הארגון של מייקל צ'כוב בארה"ב

פייסבוק:

Michael Chekhov Europe Friends

Michael Chekhov Europe Training

"עד כמה אדם מוכן לשלם את מחיר התהילה?"

ראיון עם במאי ההצגה "השיטה"

עמית אפשטיין

מאת: אביבה רוזן

עמית אפשטיין הוא שחקן בתיאטרון באר שבע. זוהי עבורו ההתנסות הראשונה בבימוי בתיאטרון הממוסד לאחר כמה הפקות שביים בסטודיו יורם לוינשטיין. בעבודת הבימוי שלו, עבד עם עמיתיו השחקנים, לצדם הוא משחק בהפקות אחרות.

שאלתי את עמית האם ראה צורך להתאים את המחזה שנכתב בספרד ותורגם מהנוסח האמריקאי שלו, לקהל הישראלי. לדעתו, בעולם שלנו, עולם שבו גוגל ופייסבוק הופכים את עולמנו לכפר גלובלי, המוטיבציה להצליח בכל מחיר שוררת בכל העולם. אפשטיין: "עניין אותי להעלות את ההצגה כי היא עוסקת בריאליזם מהסוג החדש, בהתרחשויות שקורות בזמן אמת". הוא מספר שבתהליך הבימוי הוא חיפש את הדרך הנכונה ביותר להביא את החומר לצופים, כך שיפעיל אותם חשיבתית ורגשית.

עמית אפשטיין - לירן לוי

עמית אפשטיין. צילום: לירן לוי

"הרצון להצליח טבוע בגנום האנושי. עד כמה אדם מוכן לשלם את מחיר התהילה בעידן ה'אח הגדול'? כאן יש פער בין העבר של הדמויות לבין התגובות שלהן וההתנהגות שלהן בזמן שהן ממלאות את המשימות המוטלות עליהן. מה מלמד אותנו הפער הזה?". דהיינו, כשאנחנו מכירים אדם, במיוחד אחרי שבדקנו אותו בפייסבוק ובגוגל, אנחנו מגלים פערים של התנהגות. מה קורה בפער הזה? מיהו האדם האמיתי? האם הוא מכלול המידע שיש עליו, שלפיו אנחנו מתייחסים אליו בהתחלה, או שהוא מי שהוא לפי ההתנהגות הזמנית שלו, שבה אנחנו נתקלים במפגש מסוים בזמן? הנבחנים במשימות, טוען אפשטיין, גם אם הם נראים לנו מנוולים, הרי הם נבחנים לפי קריטריונים לא הוגנים ולא אתיים.

בעיני, מצאה חן איזושהי חמלה שמתגלה ממש בסוף ההצגה, מקום רגשי שנוח לי להתחבר אליו, בחדר חסר החמלה ששם מראה קרה ונוקשה מול פניהם של המועמדים. כשסיפרתי זאת לאפשטיין, הסתבר שהוא והמתרגם תום אבני, החליטו להוסיף בסיום סצנה נוספת, שאינה קיימת במחזה המקורי. "האכזריות של דמויות מסוימות משקפת מקומות של חולשה בהן." הוא אומר. "בסצנה האחרונה יש גילוי רגשי שאינו קיים קודם, והוא שופך אור נוסף, רך ואנושי יותר, על הדמות שיכולה להיתפס כאכזרית ביותר".

איך עובדים עם שחקנים שאתה משחק לצדם בהצגות אחרות? זה נשמע מורכב מאוד. "זהו תהליך עבודה מרתק. בתחילת התהליך, ביליתי זמן רב בניסיון להבין את המורכבויות הפסיכולוגיות של הדמויות. בעבודה עם השחקנים היה הרבה שיתוף פעולה. אלה לא רק שחקנים עמיתים, אלא גם שחקנים שהם בעלי ניסיון רב משלי. לכן, נעזרתי בהם במהלך העבודה. נוצר תהליך של עבודה שיתופית, עם אג'נדה ברורה ועם הנחיות מראש בנוגע למהותה של כל דמות. השחקנים קיבלו אפשרות להביא את עצמם במקסימום. אני מאמין שבמצב כזה שחקן נבנה על הבמה וממלא את הדמות שלו בחיות. כששחקן מקבל אפשרות כזאת הוא נהנה מהעבודה. חיפשתי כל הזמן את 'הרגעים' של השחקנים, רגעים בהם השחקן נפתח בצורה אינסטינקטיבית שהעניקה הרבה כוח, ופיתחנו אותם יחד". זה היה קאסט נטול אגו, הוא מדגיש. "מקצוע הבמאי הוא מקצוע בודד ביותר. כאשר משתפים פעולה עם השחקנים, זה מסייע. גם שיתוף הפעולה ההדוק עם תום אבני סייע מאוד".

השיטה - מעיין קאופמן

השיטה. צילום: מעיין קאופמן

על מה ולמה מוצגת ההצגה בחדר הזה, אולם 3 של התאטרון, חדר שיכול להכיל רק כמה עשרות של צופים, תהיתי. "הבחירה באולם הזה היא בחירה אמנותית" מסביר אפשטיין, "היא מאפשרת תיאטרון ב-360 מעלות, במרחב שהוא קרוב מאוד לקהל ואין בו  אפילו מקום מצומצם להסתרה. אם נפתח כפתור ויש צורך לרכוס  אותו, השחקן צריך לעשות זאת ליד הצופים. בנוסף, כמספר הצופים גם מספר ההצגות שנחזות באותו ערב. כל צופה רואה את ההצגה מזווית שונה ומקרבה שונה לשחקנים". יחד עם זאת, בגלל הצלחתה של ההצגה היא אמורה לעבור בקרוב לאולם הגדול של התאטרון.

לביקורת על ההצגה – הקליקו על הלינק

 

האם משחק כדורגל הוא אקט תיאטרוני?

לרגל סיום המונדיאל, הוצבה בפני כתבות מרתה שאלה אחת – האם משחק כדורגל יכול להיחשב כאקט תיאטרוני? שלוש כתבות ביקשו לבחון את העניין. אביבה רוזן טענה שכן, שני בן דוד גרסה שבהחלט כן, ואירית ראב סברה שממש, אבל ממש, לא.

מה דעתכם/ן?

מונדיאל2המונדיאל על הבמה

מאת: אביבה רוזן

 

 

 


מונדיאל3מונדיאל 2018 – משחק "הצגה"!

מאת: שני בן דוד

 

 


מונדיאללמה לי כדורגל עכשיו?

מאת: אירית ראב

 

 

 

 

 

למה לי כדורגל עכשיו?

מאת: אירית ראב

אני לא אוהבת כדורגל. אני לא מבינה את המשחק הזה, אני לא מבינה מה ההבדל בין פנדל לבין נבדל או למה המשחק אמור להימשך 90 דקות אבל תכל'ס נמשך הרבה מעבר לזה. אני גם לא מוצאת במשחק חסר הפשר הזה משהו מושך או מעניין. חבורה של שחקנים (או שחקניות לעיתים רחוקות) רצים על המגרש הירוק, מוסרים כדור חבוט אלו עם אלו ומנסים להבקיע לשער של הקבוצה היריבה. וואו, ביג פאקינג דיל. וזה לא שלא ניסיתי להבין את המשחק או למה אנשים בוחרים מיוזמתם לשבת מול הטלוויזיה ולצפות במשחק המשמים הזה, בייחוד לאחרונה כשכולם בטרפת המונדיאל ושאגות נשמעות מבתי השכנים, מפאבים שכונתיים ומבתי קפה שרוכבים על הגל כדי למשוך עוד לקוחות. אז בכדי להבין יותר על מה כולם מדברים, ניסיתי לראות משחק אחד, שניים, שלושה, ולמרות סבלנותו של אבי להסביר לי את חוקי המשחק ועל אף שניסיתי להקל עליו ולא לשאול יותר מדי שאלות (כי אחד הדברים המעצבנים ביותר זה לנסות להסביר למישהו שצופה מהצד, והגיע באמצע תוכנית מסוימת, את פרטי הפרקים הקודמים, בייחוד כשמדובר בפרקים/משחקים חשובים) – כעבור זמן מסוים משחק הכדורגל בטלוויזיה לא היה עבורי יותר מרעש לבן שממלא את המוח אחרי יום עבודה מפרך. אז ניסיתי לבחון את זה מזווית אחרת, מהבחינה התיאטרלית, ואפילו הצבתי שאלה די מאתגרת בפני כתבות מערכת מרתה יודעת – האם משחק כדורגל יכול להיחשב כאקט תיאטרוני?

שתיים מבין עמיתותיי למערכת הרימו את הכפפה וגרסו כי אכן, משחק כדורגל בהחלט יכול להיחשב בתור אקט תיאטרוני לכל דבר ועניין, בייחוד אם בוחנים זאת מנקודת המבט של התיאטרון כמקום בו רואים, כך הכדורגל וכלל המרכיבים בו בהחלט מהווים כמעין הצגה ספורטיבית. על אף שהשוואה זו כבודה במקומה מונח, פה בערך מתחילה ומסתיימת האנלוגיה בין תיאטרון לכדורגל.

על אף שניתן להשוות בין המאמן לבמאי, בין השחקנים על הבמה לבין שחקני הכדורגל, ובין חובבי התיאטרון לבין אוהדי הכדורגל והאמוציות שכל אחד מסוגי המשחק גורמים להם, משחק כדורגל הוא לא אקט תיאטרוני. אנסה להוכיח זאת על דרך השלילה, אותה שיטה שבה מדריכי פסיכומטרי כל כך אוהבים להשתמש. ראשית, תיאטרון מושתת על יצירות כתובות ומתוכננות בקפידה אמנותית. על אף שכל הצגה מהווה יצירה חד פעמית, ולא תוכל לחזור על עצמה במדויק בערב שלמחרת, עדיין זה מושתת על מתווה ידוע ומתוכנן מראש, בו כל בחירה אמנותית וכל רפליקה נעשות באופן מכוון. אז, נכון, יש מופעי תיאטרון שבהם השחקנים נעזרים בצופים עצמם בכדי להחליט אילו קטעים יהיו בהצגה או אחרים שבהם השחקנים מאלתרים על הבמה, אבל עדיין, גם מופעים אלו בנויים על מתווה ידוע מראש והשחקנים התאמנו ימים כלילות בטרם עלו על הבמה ובדקו את החומרים על הקהל. מנגד, הדבר היחיד שידוע מראש בכדורגל הוא שהשחקנים ייכנסו למגרש ויצאו ממנו, ינסו לשחק כמיטב יכולתם ולנצח את הקבוצה היריבה, אבל זהו. אמנם, זה מושתת על אי-אילו אסטרטגיות שנבנו על ידי המאמן, אבל הכל תלוי באופן בו הנבחרת השנייה תשחק. גם התוצאה לא ידועה, אפילו לא למאמן עצמו. חלק יגידו שזה סוד הקסם של הכדורגל, או כל משחק ספורטיבי אחר, ואני יכולה להבין את זה, אבל זה לא יכול לעבוד בתיאטרון. תארו לעצמכם שתלכו לראות יצירות קלאסיות כגון המלט או אגממנון, ועל הפוסטר בחוץ יהיה כתוב שיכול להיות שהגיבורים ימותו מוות טראגי, יכול להיות שלא, זה תלוי איך תתקדם העלילה. זה אמנם עיבוד תיאטרוני פוסט-מודרניסטי מעניין, אבל עדיין, אני לא באמת בטוחה אם כל ההצגות תוכלנה להיות כך ובאמת להביא קהל.

שנית, כל יצירות התיאטרון, גם אלו המבוססות על אלתורים, מועלות על הבמה לאחר תקופת חזרות, המתפרשת על פני לפחות חודשיים. כל ג'סטה, כל רפליקה, כל סצינה, נעשות שוב ושוב ושוב בחדר החזרות, על מנת ללטש את כל האלמנטים האמנותיים לכדי יצירה פועמת אחת. אמנם, כל במאי ושחקן נעזרים בשיטות משלהם בכדי להפוך את המחזות הכתובים לכדי יצירות תיאטרליות חיות, בהן הדמויות הן אולי גדולות מהחיים אבל מתנהגות כמו השכנים מהדלת ממול, אבל עדיין רובן ככולן מתבססות על תקופת חזרות. בניגוד להצגת תיאטרון, משחק כדורגל אינו מושתת על חזרות. על אף שהשחקנים מתאמנים באופן שוטף ומבצעים תרגילים ומשחקי אימון, הם לא באמת יכולים להתכונן בצורה מכוונת למשחק עצמו מאחר שאין להם באמת מושג איך הקבוצה השנייה תתנהג על המגרש, האם יגיעו לשלב הפנדלים והאם אחד השחקנים המעולים יבעט את הכדור היישר אל מחוץ למגרש. זאת, על אף האימונים שנעשו.

בנוסף לכך, יש לקחת בחשבון את העובדה שבגרעין הקשה, תיאטרון נועד לשנות את המציאות. הצגה טובה שממלאת את תפקידה החברתי כראוי, יכולה להעצים את כוחן של הנשים, כדוגמת "בית בובות" של איבסן, או לגרום למהומת אלוהים כאשר היא שוחטת פרות קדושות, לכאורה, כדוגמת "מלכת אמבטיה" של לוין. כך או כך, הקהל לא נותר אדיש והיא ממשיכה להדהד במוח הצופים הרבה אחרי שעזבו את אולם התיאטרון ולבקוע סדקים באופן בו תפסו את העולם. עם זאת, משחק כדורגל אינו יכול לעשות זאת. אין ספק שהוא יכול לגרום לאמוציות מטורפות בקרב הצופים, בין אם עצב תהומי בקרב אוהדי הקבוצה שהפסידה ובין אם שמחה ורצון בלתי נשלט לחבק את כולם, בקרב אוהדי הקבוצה שניצחה. אבל האם באמת משחק כדורגל יכול לגרום לשינוי חברתי? אני לא יודעת.

לצד זאת, יש להתייחס לאוהדים/צופים עצמם. כל משחק כדורגל שהוא, בייחוד אם מדובר במשחקים חשובים במיוחד כגון גמר המונדיאל, יכול להעיר את הפן הקמאי של הצופה, כל צופה. הוא יקלל וישרוק בוז ויכנה את אמו של השופט במיני קללות ויזרוק דברים אל המגרש, או יקפוץ ויצעק וישאג. עם זאת, אם אותו אוהד כדורגל יצפה בהצגת תיאטרון, כשזה לא משנה אם זה תיאטרון רפרטוארי או פרינג', הוא יפעל בהתאם לקונבנציות המקום, ישתוק ברגע שהאורות דועכים, יישב בשקט לאורך ההצגה וימחא כפיים בסופה. מעטים הם הצופים שיזרקו הערות אל הבמה, ולרוב, מדובר בקשישים שאינם שומעים טוב ומבקשים/דורשים מהשחקנים לדבר בחוזקה. כיום, אף צופה (למעט אי-אילו תיכוניסטים שמבקשים לעשות רושם) לא יעז לשרוק או לקרוא בוז לעבר הבמה, או יותר מכך, לרמוז במה אמו של הבמאי עובדת למחייתה בלילות. נסו לדמיין מה יקרה אם מישהו יעז לקרוא בוז בהצגה בה גילה אלמגור משחקת, את אימת המבט המצמית אותו תתקע בצופה הסורר או המילים הקשות שתטיח בו, ובצדק. מכאן, עולה השאלה מדוע בתיאטרון, ולמעשה בכל סוגי אמנויות הבמה, הצופים מקדשים את קונבנציות המקום ובאצטדיון הם מרשים לעצמם להיות משולחי רסן? להערכתי התשובה לשאלה זו טמונה בכך שבדומה למשחקי הגלדיאטורים ברומא העתיקה, כך גם משחקי הכדורגל של ימינו מצליחים לעורר את היצר החייתי של הצופה המבקש להשמיד את היריב ולהעלות על כס המלכות את הגיבור. תהיה התשובה לכך אשר תהיה, זה רק מוכיח שמשחק כדורגל אינו מהווה כאקט תיאטרוני, אלא שמדובר בשתי אמנויות שונות, בעלות חוקים אחרים וקונבנציות נפרדות.

לסיכום, כל החפירה הזו לא נועדה להוכיח שתיאטרון הוא טוב וכדורגל הוא רע. אין לי ספק  שכוח הסיבולת הנדרש מהשחקנים על המגרש הוא סוג של אמנות. ישנם יוצרי תיאטרון רבים, ואני ביניהם, שאינם מסוגלים לרוץ ולהתרוצץ על המגרש במשך 90 דקות ויותר ועדיין לחשוב בצורה צלולה. יתר על כן, אני בטוחה ששחקני כדורגל רבים עוקפים שחקני תיאטרון בסיבוב, בייחוד בכל מה שקשור לסכומים שכוכבי הכדורגל מקבלים על כל משחק, לעומת הסכומים הזעומים שחלק מהשחקנים בתיאטרון הישראלי נאלצים לקבל. ומאידך, אם תבקשו משחקן כדורגל לגלם את רומיאו או את המלט, סביר להניח שהוא ינצל את כישוריו הפיזיים וירוץ במהירות הבזק מהאולם. על אף שמבחינה חיצונית ישנם קווים שמשיקים בין תיאטרון לכדורגל, לא מדובר באחים שינקו מאותה אם והופרדו בילדותם, אלא בשני מדיומים שונים לחלוטין. אם איעזר בדבריו של המחזאי המפורסם ביותר בעולם – היופי הוא בעיניו של המתבונן, ולכל אחת מאמנויות אלו יש את האוהדים שלה, שאוהבים אותה בלב ובנפש. שיהיה לכם גמר מונדיאל שמח.

מונדיאל 2018- משחק "הצגה"!

מאת: שני בן דוד

רגע לפני שריקת הסיום של הגמר שיחתום את מונדיאל 2018, זה שסיפק לחובבי הכדורגל בכלל, ולי בפרט, רגעי מתח ודרמה בלתי מבוטלים, חשבתי שראוי שאסכם עבורכם את מאורעות החודש האחרון דווקא כאן. למה כאן?  כנראה כי אני מנסה להבין מדוע כדורגל ותיאטרון מצליחים לרגש אותי בכל פעם מחדש וניחנים ביכולת השפעה מהותית על מצב הרוח שלי.

אולם, ברשותכם, בטרם ניגש לעניין, אגשים חלום קצר במספר שורות – אשמש כפרשנית מטעמה של מרתה לענייני כדורגל ואסכם עבורכם את רגעי הדרמה הגדולים שסיפק מונדיאל 2018. אז מה היה לנו החודש? 32 קבוצות, 8 בתים, 12 אצטדיונים, 60 משחקים, מיליונים של אוהדים נלהבים ורוסיה אחת, שהפיקה באופן מופתי את קרנבל הכדורגל הבינלאומי ואפילו סיפקה לכולנו תצוגת כדורגל אדירה, עם נבחרת מצוינת משלה. היו לנו גם הפתעות בלי סוף, החל בקבוצות דרום אמריקאיות ששיחקו כדורגל בינוני בלשון המעטה, דרך נבחרות כגון הדרום קוריאנית והיפנית שהציגו יכולת לחימה ויצירתיות שהפתיעו את כולם לטובה, וכלה בניפוץ כל התחזיות על הכוכבים הגדולים מאלופות אירופה, שבזה אחר זה נשרו מהטורניר. ואכן, כוכבים נופלים היו לנו במונדיאל, ולאוהדיהם לא נותרה ברירה אלא לשקוע בעצב עמוק. אולם מנגד, היו גם ששמחו על כך, כמו אוהדים ניטרליים למיניהם, או כמוני וכמו ישראלים רבים (שהנבחרת הלאומית שלנו נשרה כבר בשלב של מוקדמות המונדיאל). אך בתמורה לתחזיות הכושלות זכינו כולנו לצפות מונדיאל מרענן ומסקרן במיוחד.

אם הייתם שולחים אותי לפסטיבל תיאטרון כזה של חודש, אליו מגיע קהל אוהבי תיאטרון מכל העולם שצופים בהצגות מדי יום, עורכים מפגשים חברתיים של שיחות סלון וישיבה בברים, ועל בירה וגרעינים נהנים לבקר את השחקנים והבמאים, סביר שהייתי נהנית לא פחות. לכן, אני מוצאת חיבור בין שני העולמות הללו שהייתי רוצה לתהות על קנקנם, כמו גם על קשר ביניהם.

בדומה לתובנותיה של עמיתתי למערכת מרתה יודעת, האנלוגיה העיקרית בין אמנות התיאטרון לבין אמנות הכדורגל היא בין המגרש באצטדיון לבין הבמה באולם התיאטרון. בהתאם לכך, גם השחקנים הממוספרים שרצים על כר הדשא משיקים לקאסט ומאמן הכדורגל מהווה נקודת השקה לבמאי. כמו כן, קהל הצופים שמגיע לתיאטרון ולמגרשי הכדורגל, רק לכאורה מציג תכלית עידוד או בוז שונה, כשלמעשה ההבדל היחיד הוא בהתאמת האדם לחוקי תרבות המקום. כמובן שניתן להבחין כיצד תיאטרון, כמו כדורגל, הנו תחום תחרותי, וזאת על אף שאינו מוגדר כך, הוא מיועד לשמש בתרבות העכשווית כענף ספורט.

חשוב להוסיף בהקשר זה, גם קשרים אחרים כגון העובדה ששחקנים (כמו גם במאים ומאמנים) בכדורגל ובתיאטרון מקדישים את חייהם לשיפור תמידי של יצירתיות וטכניקה. יש לציין גם את הריגוש של הצופה מהלא נודע כאשר הוא מגיע להצגה חדשה או למשחק כדורגל שאין לו את היכולת לחזות בתוצאה.

אולם, להערכתי, מה שגורם לי להיות אוהדת מושבעת של שני העולמות הנ"ל, טמון דווקא בהבנות עמוקות מאלו שצווינו לעיל. אם לחדד, מדובר בתשוקה ובריגוש של הצפייה בכדורגל ותיאטרון שעשוית להסב לי שמחה עד כדי קפיצות מביכות, לשרוק (טוב, לא באמת, אבל רק כי אני לא יודעת), למחוא כפיים בהתלהבות של ילדה, ולפעמים (למרות הרצון להיות אדם טוב) אף לבוז בקול ולקלל. נכון שכל מה שתיארתי כעת נשמע בכלל כמו חוויה של אוהד כדורגל שתשעים דקות מספיקות לו לכל קשת הרגשות הרחבה והתגובות שצוינו לעיל, אבל הרשו להפתיע אתכם, ובכך אף לחזק את טענתי. למעשה, לא רק שכדורגל ותיאטרון נולדו באותו הכפר, הם גם ינקו מאותה האם, ועשויים לגרום גם לצופה התיאטרון האריסטוקרט ביותר בהווייתו, להתנהל באופן זהה לאוהד הכדורגל הממוצע, עם שינויים קטנים שקשורים אך ורק להבניית תרבות המקום (מגרש כדורגל/ במת תיאטרון). לפיכך, אם נורמות התיאטרון היו נשברות במעט, וצופה התיאטרון כיום יכול היה לקלל ולזרוק גרעינים על הבמה, כשההצגה גרועה, או מאידך, לשרוק ולקפוץ כילד, כאשר ההצגה מעולה, סביר להניח כי היה עושה כך. ולראייה, התנהגותם של צופי תיאטרון רבים בתקופות עתיקות יותר, כגון באנגליה האליזבתנית שנהגו לזרוק ירקות רקובים על השחקנים, אם אלו לא בידרו אותם כמו שצריך.

אסיים בסיפור קצר על חווית תיאטרון די גרועה, שהדבר הטוב היחיד שיצא ממנה כנראה אפשר את כל התובנות האלו ערב גמר האליפות בכדורגל. לפני כמה חודשים, הוזמנתי לסקר הצגה שהייתה כל כך גרועה, שבסופה מצאתי את עצמי ממש נסערת, ובאופן די מוגזם (יש לציין), מלאה באמוציות של כעס עמוק על הבמאי ותחושת אכזבה על משחק משמים שכילתה בי לשעות ארוכות (ארוכות מדי, לטעמי). מבטיחה לכם שבדיוק את אותה תחושה הרגיש אוהד ברזיל, כשהנבחרת שלו הביכה, וכשאף ניימאר לא עזר לו לעבור את שלב שמינית הגמר. גם האוהד מפורטוגל חווה חוויה דומה, ואוהדים רבים מארגנטינה איבדו את זה קצת יותר ממני (בכל זאת  "בירת הטלנובלות"). למעשה, הדבר היחיד שמאפיין את השוני בין האוהדים האומללים שציינתי לביני הוא האיפוק שנאלצתי להפגין באולם התיאטרון, שאגב משתנה לחלוטין בעודי צופה בכדורגל (בבית או במגרש).

רגע לפני המשחק ה-61, שיכריע את האליפות העולמית בכדורגל, אמליץ לחובבי התיאטרון ולאוהדי הכדורגל לשנות מדי פעם אווירה. שמעו לי, זה מרגש ומסעיר באותה המידה! מי שמעריך איכות על במה, יוכל ליהנות גם מהדרמות והמתח שיש למגרש להציע, ולהיפך, אם יילמד את חוקי המשחק.

לסיכום, אאחל שהטובה ביותר תנצח. עד כאן, הייתי לפרשניתכם. נהניתי מאוד, אך חייבת לסיים כי אני מאחרת בכלל להצגה.

המונדיאל על הבמה

מאת: אביבה רוזן

ראיון עם רענן פז, מחזאי (שבע, הנסיך מפלסטלינה ועוד), שחקן וחובב כדורגל מושבע.

לקראת סיומו של עוד מונדיאל מטלטל (לחובבי הכדורגל כמובן), שבו גרמניה נזרקה בשלב הבתים על ידי, לא פחות, דרום קוריאה וכל נבחרות דרום אמריקה הודחו לפני רבע הגמר, עלתה במערכת מרתה יודעת השאלה, האם גם כדורגל הוא סוג של אקט תיאטרוני? אם העולם כולו במה, הרי שמשחק כדורגל הוא בהחלט תיאטרון, לעתים משובח פחות ולעתים יותר. אם זה כדורגל ישראלי אז קצת פחות, לצערי.

בעוד שבתיאטרון יש מישהו שיודע את הסוף, הבמאי והשחקנים בדרך כלל, הרי שעל כר הדשא הספורטיבי קשה מאוד לנבא בדרך כלל את התוצאה הסופית. הכדור העגול מביא להפתעות, בין השאר הדחתה של נבחרת גרמניה הטוענת לכתר על ידי דרום קוריאה, ניצחונותיהן של נבחרות בלגיה וקרואטיה והעפלתן לחצי הגמר, בעוד שרבות וטובות כמו נבחרות איטליה וספרד נשרו בדרך. אך פה לא רק הקהל מופתע, אלא גם השחקנים והמאמנים והאמוציות מרקיעות לשחקים.

רענן פז - ספיר קוסה

רענן פז. צילום: ספיר קוסה

רענן פז טוען שהשילוש הקדוש שקיים בתיאטרון – שחקנים-במה-קהל – קיים גם במגרשים. שם מחליף המגרש את הבמה. אמנם, כיום ניתן למצוא גם הצגות בהן הצוות במאי-שחקנים אינו יודע את הסוף, כיוון שהוא מוכתב על ידי הקהל, אך בכל מקרה, יש סיום מרגש, סוף מפתיע ומעורר רגשית. כמו בכדורגל, במיוחד אם המשחק אינו מסתיים באפס-אפס.

בהחלט ניתן לראות במונדיאל תיאטרון ספורטיבי, אומר פז. אגב, ביוון הקלאסית, וכך גם בתקופתו של שייקספיר, הקהל היה מאוד מעורב בנעשה על הבמה. אם הוא לא אהב את אשר ראה, יידה עגבניות בשחקנים, כפי שאוהדים כיום מקללים את השחקנים, המאמן ובעיקר את השופט ואת אמו.

התיאטרון כיום, טוען פז, הוא תיאטרון 'ממית' בעיקרו, תיאטרון ריאליסטי שמותיר פחות מקום לשלהוב יצרים הקיים בכדורגל, אך ניתן עדיין לראות ז'אנרים אחרים, שהחוויות בהן דומות יותר לחוויות הכדורגל. גם בתיאטרון יש תחרות. השחקנים על במת התיאטרון הם תחרותיים לא פחות משחקני הכדורגל, מתאמנים בלי סוף, לומדים ועושים סדנאות כדי לשפר את משחקם ולהתעלות מהצגה להצגה.

המונדיאל כיום, מוסיף פז, הוא כמו פסטיבלים ביוון העתיקה. הוא דוחה הכול. אין מלחמות בתקופת המונדיאל. פוטין הכריז כי הוא משהה את החלטתו לגבי התערבות בסוריה עד תום המונדיאל. אז נותר עוד זמן קצר, במהלכו אנחנו עשויים להיות מופתעים שוב ולגלות איך ההצגה הספורטיבית הזו תסתיים.

 

"לתת את התו שלך"

על הבמה עם היוצר, השחקן והבמאי

אריאל קריזופולסקי

מאת: אירית ראב

יש בית קפה אחד על ארלוזורוב, הנרייטה שמו, עם חתול כחול ואנשים מתוקים, איפה שמכירים את שמי, יודעים בדיוק איך להכין את הקפה הרגיל שלי, בקיאים בהבעות פניי ומחוות נפשי, ומגלגלים סיגריות או שיחות על אמנות, תיאטרון ותלאות היום. זה מוזר, אני מודה, כי המקום הזה לא קרוב כלל לעיר מגוריי ואני צריכה לנסוע במשך כחצי שעה, במקרה הטוב, בתוך עומס אנשים מזיעים/מתעטשים באוטובוס עם מצבי רוח. ובכל זאת, אני אוהבת להגיע לבית הקפה הזה ולא רק בגלל שידוענים רבים פוקדים את כיסאותיו, אלא כי הוא נחבא מאחורי שיחי השקר כלשהו, יוצר אי בתנועת היומיום האינטנסיבית ומלא באנרגיה חיובית. זה לא מפליא, אם כן, ששם פגשתי את היוצר, הבמאי והשחקן אריאל קריזופולסקי.

בחזותו המוקפדת של קריזופולסקי, כמו גם בנפשו הגועשת והמיוסרת, היוצרת עולמות בדיוניים יש מאין ומלהטטת בין אינספור עולמות במקביל, יש משהו המזכיר את בולגקוב, אותו סופר שבפראק וסיגריה הביא לעולם את האמן ומרגריטה, וביקר את מציאות חייו בקריצה מורבידית. לא הכרתי את בולגקוב, אבל אני משוכנעת שגם לו היה את אותו ניצוץ בעיניים, כמו שיש לקריזופולסקי (מעתה יכונה אריאל לשם הנוחות וחוסר הרשמיות האקדמית הטרחנית משהו), שהופך לכדי להבה מרצדת כאשר הוא מדבר על הדברים בהם חשקה נפשו או לכדי רשף קר כאשר מביע את סלידתו.

עשר שנים תמימות עברו מאז סיים את לימודיו בניסן נתיב ירושלים, ועם זאת, לאריאל ישנו הספק מכובד ביותר בתעשייה, על גווניה השונים – שיחק בשלושים וחמש הצגות, פחות או יותר, ביים שלוש הצגות בתיאטרון מקצועי ועוד 15 הצגות עם בני נוער באנסמבל יפו ובכפר הירוק, השתתף בשלושה סרטים באורך מלא ובסדרת נוער אחת, והיד בהחלט עוד נטויה, שכן, כעת הוא עובד על עוד שלוש הצגות חדשות שתעלינה בחודשים הקרובים, אחת מהן, על צ'כוב והנשים בחייו, בבימויו של שאול שמואלוב, עלתה ממש לאחרונה. מדי פעם, הוא מקיים מעין פסטיבל "אריאל" בו הוא מרכז את כלל ההצגות שרצות במקביל ומזמין אליהן את כל המי ומי, בעיקר מי מסביבתו שעוד לא הספיק לראות. לוח הזמנים שלו, יש לציין, די מטורף. ביום אחד, הוא יכול לעשות חזרות בבוקר, לעבוד עם בני נוער בערב ובין לבין להעלות עוד שלוש הצגות.

אריאל קריזו - טטיאנה מאלינובסקי

אריאל קריזופולסקי. צילום: טטיאנה מאלינובסקי

אבל, אני קופצת קדימה. נתחיל מהתחלה. אריאל קריזופולסקי, בן 37, נחשב לאחד מיוצרי התיאטרון המסקרנים ביותר שפועלים כיום. בדומה לאותו בולגקוב, גם אריאל נולד וגדל באוקראינה. בילדותו, נחשב ל"קפטן של הכיתה" כהגדרתו, העביר את חופשות הקיץ באי קרים עם סבו וסבתו, העריץ את צ'רלי צ'פלין וז'ראר דפרדייה, אהב לראות סרטי קולנוע וחלם להיות כמו השחקנים אותם ראה על המסך הגדול. חלום המשחק התייצב היטב כבר מגיל צעיר מאוד. "אני יודע שמגיל 6 נורא התקבעתי על זה. בגלל שני גורמים עיקריים. קודם כל, אמא שלי חלמה להיות שחקנית. אני חושב שלהבדיל ממני, היא היתה מאוד כשרונית בזה. מגיל קטן ידעה שהיא הולכת להיות שחקנית. היתה בכל מיני מקומות, היתה בתחרות שירים, זה היה מאוד רציני. כשאתה חי עם אמא כזאת, שהיא מאוד טובה בכל מה שהיא עושה, אז זה משפיע. דבר שני, זה באמת הקולנוע הרוסי של אותה תקופה, עם שחקנים מדהימים שהעם מאוד אהב אותם. היום זה בלתי אפשרי להגיע לרמה כזאת של אהבה.". בכדי להפוך את החלום למציאות, אמו רשמה אותו לחוג משחק לילדים, אותו חוג בו אמו רכשה את רזי המשחק, בו אריאל הכניס רוח חיה למיני שירים וידע להגיש אותם בצורה ההולמת כל תו ומילה, בוגרת לגילו.

בשנת 1990, עלה ארצה עם הוריו ואחיו הגדול, חוויה שהיתה עבורו כמו הרפתקה מגניבה, כתפנית דרמטית בסרט של חייו. עם זאת, בדיעבד, אריאל מעיד שזה היה לו מאוד קשה, בייחוד הקבלת החיים בארץ לחיים שיכלו להיות, לו היה נשאר בקייב. המשפחה מצאה בית בקריות והחלה לבנות את חייה מחדש, אבל לאריאל הצעיר היתה זו סוג של זריקה אל השוליים החברתיים והנפשיים כאחד. מקפטן הכיתה הפך באחת לאאוטסיידר שמחפש את מקומו ומהותו, בייחוד לאור העובדה שחבריו לכיתה בקייב השתחררו מהכלא החינוכי לאחר 10 שנים בלבד, בעוד אריאל המשיך את המסלול הישראלי לשנתיים נוספות פלוס צבא. החיפוש הזה הפך לכדי אש פנימית שהתלהטה במהירות, אבל במקום לבטא אותה במכות יומיומיות עם בני כיתתו, הוא החל ללמוד קראטה, אמנות לחימה שהפכה במהרה לעוד כלי בארסנל האמנותי שלו. על אף שהגיע לחגורה שחורה, העדיף לתעל את הפרפורמנס של הקרטה, של הקתות, אל הבמה במקום להטיח חמתו ביריביו. "בקרטה יש שני תחומים, יש את הקרבות ויש את הקתות. אני הייתי טוב בקתות. עכשיו, קתה זה סוג של ריקוד. אני לא פייטר. אני לא אוהב שמכאיבים לי, אין לי צורך להכאיב למישהו. גם שם, זה היה יותר מקטע של משחק. אז בקתה הייתי יכול לעשות את התנועות ולהכניס בהם אש. כשהגעתי לניסן נתיב, התברר שהבסיס היחיד שהיה לי היה הקרטה, היה לי על מה להישען.".

אחרי הלימודים בתיכון והצבא, ביקש להפוך את התשוקה למשחק לכדי מקצוע. בהתחלה, ביקש ללמוד בימוי קולנוע וניסה להתקבל לסם שפיגל אך ללא הצלחה. "בוועדה, אמרו לי 'אתה נראה כמו שחקן ואתה מדבר כמו שחקן, אז למה אתה רוצה להיות במאי?' ולא קיבלו אותי." במקביל, התקבל לבית צבי ולניסן נתיב ירושלים, בו בחר להתחיל את מסלול התמקצעות חלומו. בניגוד לסניף התל אביבי שזכה לחשיפה רבה וקשרים מסועפים בתעשייה, ניסן נתיב ירושלים נחבא אל הכלים, בין אם במכוון ובין אם לא, ומעטים הם המודעים ליכולות המרשימות של בוגריו (יש לציין שלאחרונה, בעיקר הודות לאריק עשת ותיאטרון האינקובטור, שמשכו אליהם רבים מבין בוגרי בית הספר, נוצרה סצינה תיאטרלית מרשימה ביותר בירושלים). לאחר שעבר את שערי בית הספר, אריאל ביקש ללמוד, וכמה שיותר, מבלי להרשים במאים חיצוניים או לטוות קשרים בתעשייה. בין המורים שהשפיעו עליו רבות, אריאל מציין לטובה את בוריס סבידנסקי, זכרונו לברכה. "המורה הכי חשוב שהיה לי. היה איזשהו שלב שממש הרגשתי שהוא מחפש אותי ואני שומר איתו על דיסטנס, אני לא נותן לזה לגלוש לאיזה חברות או לאיזה דו-שיח.".

כשהשתחרר מבית הספר ויצא אל החיים האמיתיים, לא נתן לעצמו ליפול לתהום הנשייה והחל לפעול במלוא המרץ. בתחילה, שיחק בתיאטרון "זרו", תיאטרון רוסי המפיק הצגות ברוסית ומתמקד בעיקר בהצגות ילדים. התיאטרון האמין בעבודה על הבמה כערך עליון ולכן המעיט בניתוח טקסטואלי אלא הקפיץ את השחקנים הישר אל הבמה, כמו בימים של שקספיר וחבריו. על במת "זרו" אריאל השתפשף והתמקצע בצורה טובה יותר ממה שלמד בניסן נתיב. "שם פיתחתי טכניקה ברמה מאוד גבוהה. לא היה להם הקראות לפני, היית מקבל מחזה בחלקים, הם היו עומדים עם הדף ביד ומשחקים. אני היום יכול לקחת דף ולשחק. עשיתי לא מזמן עבודה, ספר מוקרא ברוסית אבל משהו דתי, מעשיות יהודיות. פעם ראשונה שהייתי פוגש את הטקסט, הייתי מקליט והגענו לרמה שהיינו מקליטים פרק ב-One take. זה היה קטעים קצרים, מאוד גזעניים, העבודה הזו הכניסה עוד מסמר בארון הקבר של היחס שלי לדת היהודית."

עבודתו מחוץ לכתלי בית הספר, העשירה אותו מבחינה מקצועית, אבל גרמה לו לבחון באור חדש וביקורתי את הכלים שרכש בבית הספר "אני חושב שמה שאמור להעסיק שחקנים בתחילת דרכם הוא היכולת הטכנית, במיוחד בארץ. ברוסיה אם אתה לומד, אתה לומד שיטת סטניסלבסקי ארבע שנים. זהו. למה? כי כשתסיים, רוב הסיכויים שתתקבל לתיאטרון  שלידו אתה לומד ואתה תעבוד בשיטת סטניסלבסקי. ובארץ, אין לך מושג איפה תעבוד. מלמדים אותך קצת מהכל.". לאחר שסיים עבודתו בתיאטרון "זרו", החל לג'נגל בין משחק, בימוי, כתיבה, הדרכה, הפקה, וכו' וכו', אמן פרינג' טיפוסי. בשנת 2012, הקים יחד עם בת זוגו כריס פיירוביץ' את תיאטרון La Panim, תיאטרון המתמחה בעיקר בהצגות פרינג' והצגות ילדים. עד כה, התיאטרון הפיק תשע הצגות, חלק מהן בוימו על ידי אריאל עצמו, ואחרות על ידי במאים חיצוניים.

אני שואלת אותו אם בתוך המגוון המכובד של היצירות ששיחק וביים, ישנן הצגות שהגיעו למקומות הראשונים בלבו. הוא מחייך, אבל לא ממש יכול למנות את ההצגות שהכי נחרטו על לבו, לכולן יש מקום וכולן שירתו איזשהו תפקיד מסוים בחייו. אני מתעקשת והוא מתרצה, איכשהו, ועדיין, מונה מספר הצגות. בין אלו, ניתן למצוא את "המוקיון" בבימויו של ירון שילדקרוט, שעלתה בפסטיבל "מרכז הבמה" בירושלים ולאחר מכן רצה בצוותא. "זה פשוט היה תפקיד שליווה אותי הרבה מאוד זמן והיה לי זמן להתעמק בו.". "אספני הבדידות" זו הצגה נוספת שהשפיעה עליו בצורה משמעותית, בעיקר בגלל שביטאה את רחשי לבו והמסע שעבר, והיוותה מעין מעבדה אמנותית שאפשרה לו וליתר השחקנים לנסות ולהתנסות בחומרים טקסטואליים ומשחקיים חדשים. "זו הצגה יקרה ללבי, אני כתבתי, אני ביימתי, הייתי חלק מאוד פעיל מההפקה. זו היתה ההצגה הראשונה שלנו (של תיאטרון La Panim. א.ר).". הצגה שלישית היא "דומיית המלחים", "זה היה פרויקט מאוד לא קל, אבל אני חושב שזו אחת ההצגות הכי טובות שיצא לי לקחת בהן חלק. בטח בשביל הפרינג' בארץ.". העבודה על ההצגה גרמה לו לקלוט בפעם הראשונה את הג'ינגול האמנותי שהוא עושה, ובייחוד את הפעילות התיאטרלית של La Panim, שחולשים על כמה מוקדים במקביל.

מתוך ההצגה "המוקיון"

הצגה שהתחרתה על לבו היו "הגנתו של לוז'ין", בבימוי אולג רודובילסקי, בה קיבל תפקיד חשוב ומשמעותי. נדרש להתמודד עם חוסר ישע וחוסר יציבות, בשל שיטת העבודה והבימוי, כמו גם האתגר שעמד לפניו. "היה שם קטע מחריד, הבמאית, חצי שעה לפני שאני עולה לבמה עשתה לי נאום שהיה אמור לקדם את התפקיד, אבל בפועל עשה ההיפך לגמרי. ואז במקום לשחק את התפקיד הייתי רק עסוק בלחשוב אם אני מצליח או לא. היא נתנה לי הערות ספציפיות חצי שעה לפני שאני עולה על הבמה. לפני הצגה, אני אומר לשחקנים שלי שהם גאונים, זה מה שהם צריכים לחשוב, מקסימום אם הם לא טובים, אני אומר להם אחר כך.".

שתי הצגות נוספות שקיבלו בנפשו מעמד מיוחד הן "גבר, נשמתו ותמונותיה" שבוימה על ידי טניה שיינקר ו-"קול אנוש", שבוימה על ידי אריאל. בשתיהן עבד עם בת זוגו. בזו הראשונה, הבמאית ידעה להוביל את אריאל במסלול ייחודי שהעמיקו את רזי הדמות ואת המנעד האמנותי של השחקן. ב"קול אנוש", נעזרו במעצבת ולנטינה סטטס בכדי לתעל את המכשולים המקצועיים העומדים בפני תיאטרון פרינג' דל תקציב לכדי שפה אמנותית ייחודית. אחת הייחודיות של תיאטרון לה פנים היא שהם יודעים את מי ללהק לאיזה תפקיד, מאחורי ולפני הקלעים, ממניעים מקצועיים גרידא, רק בכדי להעשיר את היצירה עצמה.

אריאל קריזו מעודכן

במקביל לעבודה על ההצגות השונות, אריאל מכהן כבמאי ומדריך בקבוצות נוער בכפר הירוק וביפו. כשאנחנו עוברים לדבר על עבודתו עם בני נוער, הזיק ניצת בעיניו ופניו זורחות באחת. אהבת התיאטרון שקיבלה ביטוי בתיאור התחנות השונות במסלול המקצועי והאמנותי שעבר עד כה, מקבלת צורה אחרת כשהוא מדבר על חניכיו, על העבודה הרבה שהם משקיעים ועל הפוטנציאל הרב שטמון בכל אחד ואחת מהם. דבר זה, מקבל משנה תוקף בעבודתו באנסמבל יפו, שהוקם על ידי גל הורביץ, אשר התחנכה בסמינר הקיבוצים, בסורבון ובבית הספר של אריאן מנושקין בפריז. בתחילה, אריאל סייע בניהול ולאחרונה עבר לצד הבימוי וההדרכה. לדבריו, בשנים שחלפו מאז הקמתו, אנסמבל יפו נהפך למוסד של ממש, הכולל קבוצות נוער רבות ומעניק לבני הנוער סיכוי אמיתי ליצור לעצמם עתיד טוב יותר. חלק ניכר מבוגרי האנסמבל הפכו לשחקנים פעילים בתיאטרון ובטלוויזיה, אחרים התקבלו לבתי ספר למשחק ולבתי ספר למוסיקה. אחת ההצגות האחרונות עליהן אריאל עבד עם בני הנוער היא "להרוג את הדרקון", שנבנתה על חומרים אמיתיים מהעולם שלהם וביטאה את מה שיש להם לצעוק לעולם. באופן אירוני, אריאל ביקש ליצור הצגה המבקרת את שטיפת המוח אותה עוברים בני נוער היום, ובמקום זאת, נוצרה הצגה על אהבה, ביניהם, למדריך שניווט אותם בתחום ולתיאטרון עצמו.

מעבר לערך המוסף שהעניק התיאטרון לבני הנוער, אריאל ביקש להתמקד בעבודה על המשחק, בעיקר בכדי שייעזרו בזה בעתיד, כשיסללו את דרכם בתעשייה ובכלל. אחד הדברים המהותיים עליהם שם דגש הוא התפקיד של השחקן ביצירה והעומק שמשחקו מעניק ליצירה כולה. "זה כמו שזמר, כשהוא לוקח תווים, אז התו הזה שהוא שטוח, הוא יכול לתת לתו הזה עומק. זאת אומרת הוא יכול להוסיף את הטונים הנמוכים או הגבוהים לתו הזה. זה מה שהופך את הזמר לזמר, זה מה שהופך את השחקן לשחקן. לא לשחק את מה שביימו אותך, והמילים כתבו לך. מה שעשית, זה לתת לזה עוד רבדים, לתת לזה את התו שלך."

אריאל תמיד האמין שכל חלום שנפשו תכמה אליו, הוא יתממש. הוא תמיד חלם לדובב סרטים מצוירים, כמו אותם סרטים מצוירים שראה בילדותו, עם חתולים ובבושקות שדובבו על ידי שחקנים מהשורה הראשונה. למרות שהבין שאף אחד לא יבקש ממנו לדובב סרטים מצוירים בעברית, בגלל המבטא, לא אמר נואש וכיום הוא הקול הרשמי של טוקינג טום ברוסית, כשכל פרק מקבל מיליוני צפיות. הכמיהות של נפשו הנן רבות מספור, אבל סביר להניח, שהוא יגשים את כולן.

מהמסלול האמנותי שעשה עד כה, ועליו צועד בימים אלו, ניכר כי אריאל מעדיף להישאר בשוליים היצירתיים של התיאטרון, ולאו דווקא להתברג בתיאטרון הרפרטוארי. עם זאת, סביר להניח כי דווקא התעוזה האמנותית של יוצרי תיאטרון La Panim, ואריאל עצמו בפרט, היא זו שתצעיד את התיאטרון הישראלי לשלב הבא.


 

השאלון של מרתה:

כל ראיון עומק שנעשה, ילווה בגרסת מרתה לשאלון המפורסם של פרוסט-פיבו-ליפטון:

*כי מרתה שלנו חייבת להידחף לכל כתבה 🙂

# מה הפגם העיקרי שלך? "עצלנות, אני נורא עצלן אבל אני מכניס את עצמי למצבים שאני חייב לעבוד."

 # מה הפחד שלך? "יש זמרת רוק כזו ברוסיה שיש לה שורה כזו 'אני כל כך מפחדת לא להספיק לפחות משהו להספיק'. זה הפחד הכי גדול שלי, שאני לא אספיק."

# מהי המילה האהובה/שנואה עליך? "שלג."

# מהי הקללה האהובה עליך? "אני אהיה כמו נטלי פורטמן בשאלה הזו, כוס אמק. נורא קשה לי לקלל ברוסית. אני זוכר שעבדתי בזמנו עם יובל זמיר זכרונו לברכה והוא ניסה לגרום לי לקלל ברוסית ולא יכולתי. 'תיזכר בכל מה שהם עשו לך שם!' אבל לא עשו לי כלום.".

# מי פתח עבורך את הדלת לעולם התיאטרון? "אמא שלי".

# באיזה מקצוע, מלבד המקצוע שלך, היית רוצה להתנסות? "כל מה שקשור ביצירה יש מאין. כל אמנות. טבח, אדריכל, גנן. "

# באיזה מקצוע, לא היית מוכן לעבוד? "פקיד".

# מיהו/מיהי היוצר/ת האהוב/ה עליך? "יש המון, אבל צ'רלי צ'פלין".

# אם היית גיבור-על, איזה היית? "אני חושב משהו מהמיתולוגיה היוונית, תזאוס, סוג של הרקולס אבל חצי אנושי."

# מהי הדמות האהובה עליך? "הנווד של צ'פלין, או הנס שניר (המוקיון)".

# מה היית רוצה שיכתבו עליך בדפי ההיסטוריה? "שחקן ענק".

מהו דראג בשבילכם?

על ליין הדראג WERK, תיאטרון

ומה שביניהם

מאת: מרתה יודעת

יום שלישי בערב, רחובות תל אביב מפנים את פניהם מהמולת היומיום לבלייני אמצע השבוע. האספלט העייף של רחוב קרליבך מבהיק פניו לעוד ערב מלכותי בדיזייר בר. בין הבליינים הלבושים גווני שחור וכחול, ניתן להבחין בקלות בכמה מלכות, ומלך אחד, שעומדות להופיע הערב. נרגשות, רמות מעל כולם, הן מקבלות את פני הצופים, מעשנות סיגריה, מחכות למלכות האם, הלא הן גלינה פור דה ברה ודיווה די, בכדי שהמופע יתחיל. לאחר ששתיהן מגיעות, שיערן מתבדר ברוח החמה, הטרולי נישא על המדרכה השבורה, העקבים נוקשים על העייפות המצטברת של שגרת השבוע, המטאטא מנוקה משאריות העורבים שקטל בדרך, ההצגה מתחילה. יום שלישי הגיע ואחד ממופעי ליין הדראג Werk עומד להפציע במלוא אונו ונצנציו על הבמה הקטנה שבתוך הבר.

מרתה הגיעה למופע כאחת הקהל, אבל האמנות התיאטרלית שהוצגה על הבמה הפעימה את לבה ולא נתנה למוחה מנוח, עד שלא היתה לה ברירה אלא לפרוק את זה החוצה, שחור על גבי הצג הלבן. כשניסתה לשים את האצבע על מה במופע הספציפי הזה גרם לה לכזה כאוס רגשי, מרתה התקשתה להגדיר מה בדיוק משך את הנצרה. היה זה הרבה יותר ממופע דראג מרהיב רגיל, שונה לחלוטין ממופעי התיאטרון של מלכות אחרות באולמות אחרים, (כגון "פאות קדושות"), אלא כזה שהפיח רוח אחרת, אישית, פנימית, הנוגעת במרחב שבין האמן/אמנית לבין המלכה/מלך המהווה חלק אינטגרלי ממהותם/ן. המרחב הזה הוא הרבה יותר ממין או מגדר, זה לא רק דיסוננס אמנותי פרפורמטיבי בין הזכר המופיע לבין האישה אותה הוא מגלם, בין השחקנית לבין הגבר שהיא מציגה על הבמה, אלא הרבה הרבה יותר מזה. מעין משחק בין חלקים שונים של האישיות, המוצגים במלוא הוד וחשיפה על הבמה.

לאחר הקטע הראשון, שדרש להוריד את הדעות הקדומות מהקהילה ובכלל, והוצג על ידי מופיעות הערב (דיווה די שהנחתה, ליזי לה בל, גלינה פור דה ברה ו-FKA Anton) ליזי לה בל עלתה על הבמה, ובמקום לעשות נאמבר טיפוסי של ליפ-סינק וריקוד, היא ביקשה לחשוף את לבה ונפשה באמצעות מונולוג שהבהיר שלמרות כל מה שאומרים עליה מאחורי הגב, למרות כל מה שהוא צריך להתמודד איתו בחייו, היא אוהבת את האמנות הזו, הבמה הזו, עצם היותה מלכה והיא פה כדי להישאר. לאחר מכן, על ידי אחד השירים היפים ביותר של קווין (שזכה לקאבר יפיפייה בסרט מולאן רוז') הבהירה שלמרות כל החרא שבחיים, ההצגה חייבת להימשך. אבל היה זה הרבה יותר מזה. כאילו באמצעות ההצגה, השואו, היא/הוא מצליחים להמשיך. גם כאשר בפנים הכל סדוק והקול שבור, הפרסונה המלכותית מאפשרת להמשיך הלאה ולא להיכנע לתהום האפלה.

שני קטעים לאחר מכן, The Artist Formerly Known as Anton (זויה בורנשטיין) בחזות מתעתעת ומרתקת לחלוטין, עלה על הבמה בחלוק פרחוני ונעלי עקב, חשף את לבו בעזרת מילותיו הנפלאות של לאונרד כהן, שיהיה מוכן לעשות הכל, כדי להיות הגבר שתרצו שיהיה. הופעתו החושפנית, ויכולותיה הווירטואזיות של השחקנית שמתחת לחלוק, גרמו לרבים מהצופים בקהל (ומרתה ביניהם…) לזוז בחוסר נוחות בכיסאותיהם, במחשבה של מה זה הדבר המהמם הזה? ואם כך, והוא מגולם על ידי אישה, או אישה המציגה גבר בחזות משכנעת למדי, מה זה אומר עלינו?

בין לבין, גלינה פור דה ברה (גיל נווה) עלתה על הבמה ואחד הקטעים המפעימים ביותר שמרתה ראתה על במת הדראג קיבל מקום. הקונספט לא היה ייחודי, שכן מלכות דראג רבות נעזרו בו במהלך השנים. גם הקטע עצמו לא היה חדש, למעשה גיל ביצע אותו מספר פעמים ברחבי הארץ, אבל אף פעם לא בתל אביב. בעיקר בגלל שפחד מתגובתו של הקהל התל אביבי, זה ההולם את משנת "אדם לאדם מי אתה?". אבל, לאחר שסיים, הקהל חיבק אותו במחיאות כפיים סוערות שלא נרגעו מספר דקות והמחישו לגלינה/גיל עד כמה אמנותם, מהותם ופעילותם כל כך חשובים.

על רקע השיר "Why" של אנני לנוקס, גלינה הפציעה על הבמה בשמלה ורודה ומנצנצת, שיערה סורק מעלה ועוטר נוצות, הכסף נצנץ על אצבעותיה, ידיה, תנוחי האוזניים. כשאנני ברקע, והעניקה את הקצב, התמיכה והקול, גלינה החלה להוריד את הסממנים המלכותיים שלה, טבעות ירדו על הרצפה, צמידים קשקשו, השמלה הורודה, הפאה, מילוי השדיים, החזייה, ולאט לאט גיל הופיע, ונותר במחוך שחור וגרביונים לבנים. בכדי לחתום את הטרנספורמציה וכהדהוד אמנותי נהדר לקליפים של לנוקס, מחה את האודם מפיו.

הדיסוננס הזה בין המלכה עטוית סממני המלכות לבין הגבר שעמד בעירום חלקי, האדם שעמד חשוף כמעט לגמרי וביקש שיראו ויקבלו אותו באמת, הפך את הקטע לאחד המפעימים שמרתה ראתה. אבל זה היה הרבה יותר מזה, והדבר הזה, הנעלם הזה, חדר לה לנימים הקטנים שבלב, הסעיר את נפשה ולא עזב את חדרי מוחה גם כשיצאה אל הלילה, וכמה ימים טובים לאחר מכן, והיא לא הצליחה להבין למה.

אז מרתה פנתה ללנוקס, (לא מילולית, ובכן, סוג של) ובחנה בשבע עיניים את המילים שכתבה, או אלו שאמרה במהלך השנים בנוגע לשיר. מהיכרותה המקצועית עם גיל וגלינה (והאישית, יש לציין למען גילוי נאות) מרתה יודעת שאין אלמנט סתמי באף אחד מהקטעים שלהם ולכל דבר יש סיבה ומשמעות. אבל למילים של לנוקס יכולות להיות כל כך הרבה משמעויות, תלוי איך את ובאיזה מצב רוח אתה נמצא. גם לנוקס עצמה לא הצליחה להציג פרשנות מסוימת אחת לשיר. בראיון שקיימה בשנת 2007, חשפה שכתבה אותו לאחר שפנתה לקריירת סולו מצמד היורית'מיקס ולא היתה סגורה במאה אחוז שזו הדרך הנכונה עבורה או אם היא מסוגלת לעשות אותה לבד. בראיונות שביצעה לאחר מכן, ציינה כי השיר מתייחס למערכות יחסים, לפשרות שבני הזוג עושים כדי להישאר ביחד, או לאחר שהכלים נשברים בבת אחת, ושאלה אחת נותרת באוויר ללא מענה – למה? בראיון אחר, סיפרה שהשיר מתייחס למחשבות שבדיעבד, כאילו אותן חוויות שעברה הנן כהריסות לאחר שריפה וכל שנותר לעשות הוא לתהות על האפר שנותר בלב, על מה שהיה ולא יחזור, בראיונות אחרים, לנוקס גילתה שהשיר מדבר על החשיכה והאכזבה שאת צריכה לעבור כשאת מתמודדת עם מאבקים פנימיים ושואלת עצמך, למה היית צריכה לעבור את כל זה מלכתחילה?

אחרי צפייה חוזרת ונשנית בסרטון הקטע, בבחינת הג'סטות שביצעה גלינה, התייחסות מסוימת למילים מסוימות, לבגדים שנותרו עזובים על הבמה, מבטים מכוונים שנעשו, האסימון התגלגל ברעש מצלצל במוחה של מרתה. לנוקס עצמה שאלה את עצמה, ואת העולם, למה עשתה את הצעד שעשתה, אם הדרך שהלכה עליה שווה את זה. בדומה לה, גם גלינה/גיל ביקשו לדעת למה עשו את הדרך שעשו עד כאן, מהנקודה בה התחילו עם האקט המלכותי ועד היום, האם המאבקים והעקשנות ולקרוע את החושך בנעלי סטילטו ולפזר נצנצים על פניהם של המלגלגים באמת שווים את זה? ואולי, בנימה אישית יותר, האמן שמתחת לשמלה ביקש לדעת למה הלך בדרך האמנותית המסוימת הזו? האם כל הזמן שעבר הוא כאפר שנותר בלב, שעורג לחוויות שלעולם לא יחזרו, שנחמץ על כל מה שלא היה? או שמא הרבה הרבה יותר מזה? האם אמנותן המפעימה של כלל המלכות, והמלכים, שעולות על הבמה הקטנה בבר בקרליבך, וביתר אולמות ומועדונים ברחבי הארץ, באמת שווה את זה? אם להיות כנה, מרתה חושבת שכן.

ויכול להיות שמרתה עפה עד לארץ לעולם לא עם הפרשנות הדרמטית הזו, ולמעשה גלינה/גיל ויתר המלכות והמלכים שהופיעו על הבמה התכוונו למשהו אחר לגמרי. אבל, וזה אבל גדול מאוד, זה היופי במופעי דראג. הם לא רק פאן ושואו, נוצות סינטטיות ועקבים, אלא הם מאפשרים להביע את האמת האמנותית של המופיעים, את רחשי לבן ונשמתם ולגרום לצופים לחשוב ולהרגיש, באמת. השאלה היא אם תוכלו להקשיב להם ולראות אותן, ללא תגיות או דעות קדומות, אלא פשוט כמלכות שהן.

WERK – ימי שלישי, הדיזייר בר, קרליבך 25, תל אביב.

ליין Werk נוסד על ידי גיל נווה ודי.ג'יי דניאל מריומה, שביקשו ליצור מסגרת שבועית קבועה שתעניק במה לדראג קווינס וקינגס המבקשים להביע את יכולותיהם וכישוריהן. יש לציין שבאופן מבורך סצינת הדראג פורחת בתקופה האחרונה, דבר שמקבל ביטוי במספר ליינים ברחבי תל אביב, ירושלים ובאר שבע. מרתה מקווה שהמטוטלת ההיסטורית לא תחזור לסורה, ואותם גאות ושפל שראינו בפריחת הדראג בשלהי שנות התשעים וגוויעתה בתחילת שנות האלפיים לא יחזרו בשנית.

הצגת השבעים

מאת: שני בן דוד ואירית ראב

לרגל חגיגות השבעים של מדינת ישראל, בזמן שבכל פינה צצים להם מחלוקות אודות מדליקי המשואה הבאה,  ריבי חתולים על השירים הישראליים ביותר ותהיות טכנולוגיות בנוגע לאופנים בהם תראה ישראל בעוד 70 שנים, החלטנו במרתה לחגוג את התרבות הישראלית בכלל, ואת התיאטרון הישראלי בפרט. אז יצאנו אל השטח, כיתתנו רגלנו ופנינו אל 12 נציגים מהתיאטרון הישראלי, על גווניו השונים, מאחורי הקלעים ועל הבמה בשאלה אחת בלבד – מהי הצגת ה-70 שלך? כמובן שביקשנו לדעת מדוע. התשובות שלפניכם בהחלט משקפות את היצירה התיאטרלית הנפלאה שיש לבמה הישראלית להציע  – היא חמה, מרגשת, בועטת ונותנת אגרוף בבטן, מפעימה, מעיקה, מטרידה, חדשנית ומתחדשת, נעה בין צחוק לבכי לצחוק מחודש ולעולם אינה בת חלוף.


שמוליק נויפלד

מלחין ומפיק מוזיקלי

נויפלד

הצגת השבעים שלי היא הצגה בבית ליסין, מצחיקה ומרגשת, שנקראת "שעה של שקט", בכיכובו של ששון גבאי. ולמה? כי קודם כל, ששון גבאי מבחינתי זה ארץ ישראל האמיתית, וגם כי אני אוהב שבתוך הצגה הצופה עבר מסלול מפלוס למינוס, מצחוק לרגש. המעבר הזה, משאיר אותך עם חוויה שאתה במסלול, אתה לא יושב על הכיסא, אלא נמצא במסלול עם ההצגה. גם המדינה שלנו היא כזאת, עושה מסלול מצחוק לרגש, גם החיים האישיים שלנו אותו דבר.

 


אלון אופיר

שחקן, במאי וזמר

אלון אופירכשהייתי בן 17 ניהלתי את מזנוני הקאמרי, "מזנוני רובל" קראו להם. לכן, יכולתי להיכנס להצגות ובעונה הזאת, שהייתה עונה טובה, ראיתי המון הצגות והמון פעמים. כשאני מסתכל אחורה, אני חושב שהצגת השבעים שלי היא "כולם רוצים לחיות" של חנוך לוין ובבימויו, אבל גם "פילומנה" בבימויו של מיקי גורביץ'. לא בהכרח כי זאת ההצגה הטובה ביותר, אלא כי זאת הפעם ראשונה שהוצאתי את חברה שלי לדייט בתיאטרון (הייתי בן 14). אני זוכר שאכלנו עוגת גבינה בקפה של הבימה, והתמונה הזאת שמסיימת את ההצגה בה ליה קניג יושבת, וניסים עזיקרי מניח עליה את הראש, וכל החוויה הראשונית הזאת באולם רובינא, עם תפאורה נהדרת והצגה נהדרת, שם הבנתי שאני רוצה להיות שחקן. זאת חוויה שלא אשכח, בעיקר כי זאת עוצמת החוויה הראשונית של התיאטרון.


יואב מיכאלי

במאי, מחזאי, מייסד ומנהל אמנותי פרינג' באר שבע ואנסמבל "עיט". מייסד ומנהל אמנותי IFF פסטיבל הפרינג' הבינלאומי באר שבע.

י-מיכאלי-גדולהצגת השבעים שלי היא "אשכבה" של חנוך לוין. היא  הכי השפיעה עליי. מאז חנוך לוין, לא ראיתי משהו שמגיע לרמה כזאת. גם במה, גם טקסטים, גם מבחינת העומק, הצגה מושלמת, עצובה ומצחיקה. השילוב בין שפת הבמה הפיוטית לבין הוויזואליות. הטקסט תפס אותי בגרון מהרגע הראשון ועד הרגע האחרון ולא ראיתי משהו ישראלי שהשתווה לזה. זה היה מושלם. פסגת היצירה הישראלית Ever.


 

לילך דקל-אבנרי

יוצרת – בימאית, דרמטורגית, מתרגמת ואוצרת

לילך דקל אבנרי- שחף דקל

צילום: שחף דקל

לבחור הצגה אחת לכבוד אירוע מסוים כבר מרתיע אותי. במיוחד לאור כל מה שקורה סביב מפגן הראווה ל-70 שנה למדינה. ולא פחות לנסות למתג אותה כמה שמאפיין את היצירה המקומית לדורותיה. לחשוב על הצגה ישראלית שהשפיעה עלי, הרבה יותר מתחבר לי. אני לא צריכה לעצום את העיניים ומיד קופצת לי ״ויאמר וילך״ של רינה ירושלמי. היה זה רגע מפנה עבורי. עד אז לא התחברתי לתיאטרון בארץ. כל מה שראיתי בילדותי הביך אותי. זו היתה ההצגה הראשונה שהשאירה אותי עם עיניים פקוחות לרווחה, בכל רגע ורגע, ולכן אולי היא תהיה הבחירה שלי. מה כל כך השאיר עלי חותם? קודם כל העובדה שהיה זה עיבוד לספר הספרים. אותו ספר שלמרות כל הניסיונות להשניא אותו עלי כתלמידה, מצאתי בו בין המילים הדחוסות החרוטות בדף הרבה מאד דרמה. לא פחות מהאיליאדה והאודיסאה, ו-שלנו. אז נכון, בלי כל האלים שלהם, אבל אותו אל אחד הוא כזה דיווה שהוא מכיל בתוכו ריבוי ישויות לא פחות מרשים. והמרכיבים של הדרמה הממו אותי. לא רק הפיוט, האלימות הנוראית והיחס כלפי נשים, אלא דווקא כל מה שלא נאמר והשאיר לי מקום להפעיל את הדמיון ולהביא פרשנויות משלי. והנה לקחה בימאית גדולה את הטקסט ולא ניסתה להמחיז את המלודרמה אלא להוציא את הדרמה שבמילים. והיא הצליחה בענק. אני זוכרת ביצועים מופתיים כמו בת יפתח של אייר, שכבר לא איתנו, ואת הרגע שעמנואל עמד מולי… ואת העבודה הקולית והתנועתית העוצמתית, והאסתטיקה של החלל ועבודת האור, וגם את המהפכה המקומית ביחסי קהל במה. זאת היתה חדשנות לא רק בשביל לחדש. אלא כי ככה צריך לנהוג בכל אחד מהרכיבים ועדיין השלם יוצא גדול מסך כל חלקיו.

אני לא יכולה שלא להזכיר באותה הנשימה את ״ההולכים בחושך״ של לוין. ואת חווית ההתפעמות שהיתה לי תוך כדי. מהטקסט – מהפיוט, לצד היומיומיות, חבורת השחקנים המטאורית שהיתה שם, בעיקר הזקנים, כמות השחקנים שלהטטו בכישרון עם המילים והמחוות התיאטרוניות כמו והיה זה מחול פרדה. קינה אנושית על כך שאנחנו הולכים בחושך. כבר אז, הרגשתי שאני חלק מנס תיאטרוני. בעוד אני מהרהרת מתפרצים להם לתודעה שמות של יוצרים נוספים, האמת בעיקר יוצרות, ותיקות וצעירות שהעלו לפחות אירוע תיאטרוני אחד שאהבתי. והאמת שזה תרגיל מרחיב לב שמזכיר לי שעם כל ההתבהמות, החסך בהכשרה שאיננה נשענת רק על לימודים קלאסיים אלא מחוברת לתיאטרון העכשווי, בכל זאת, מדי פעם, צצים יוצרים מקומיים גדולים.


סהר לחמי

מנהל אמנותי ובמאי הבית של "התיאטרון הישראלי בפלורידה"

סהר לחמי"האוהל האדום". הצגה של התיאטרון הערבי-עברי, עצמאית, פרינג' שרצה לדעתי מעל לעשור. כדי שמשהו יתחבר, הכול צריך להתחבר, המג'יק, וזה קרה שם. מדובר בהצגה על סיפור האמהות מהתנ"ך אבל מזווית אחרת ויש בה שימוש באמצעים תיאטרליים מאוד מיוחדים. משחק ובימוי מושלמים. שואב אותך פנימה. אני תמיד בעד הצגות שאינן רפרטואריות שמצליחות לגעת ושהן לא מייניסטרימיות. וכשקבוצה עצמאית כזו מצליחה, זה נוגע בך תמיד הרבה יותר.

 


דורית ניתאי נאמן

מנהלת אמנותית תיאטרון קרוב

דורית ניתאי תמונהבשבילי הצגת השבעים היא "הנפילה" של ניקו. אני עושה פרינג' ותיאטרון אחר. זו פעם ראשונה שכילדה גיליתי הצגה של תיאטרון אחר. 43 שנה ההצגה הזו מייצגת את הפרינג', את השפה של חלל-קהל. זו יצירה שאינה קשורה לבמה הקלאסית, משהו שאתה אוהב ויכול לעבד אותו דרך השפה שלך כיוצר. הצגת מסע שלא כבולה לבמה וארבעה קירות. היא בנתה את השפה שלי, המורשת שלי.

 


גור קורן

מחזאי ושחקן

גור קורן - נועה לבנת

צילום: נועה לבנת

הצגת השבעים שלי היא ההצגה הראשונה שראיתי – "קידוש" של שמואל הספרי, איפה שבית ליסין הישן ליד כיכר המדינה. הצגה שבה נשביתי. עד אז לא חשבתי שתיאטרון זה הדבר. זו חוויה סובייקטיבית שלי. תיאטרון בעיני זה איפה זה פוגש אותך והיא פגשה אותי במקום שלקח אותי רחוק. מדהים. הצגה נוספת היא "תמונות מחיי נישואין" של גלעד קמחי. זה היה טיפול זוגי לי ולאשתי, הצגה מהטובות שראיתי. לכן, אני לגמרי חושב שתיאטרון זה חוויה סובייקטיבית. אתה לא יכול בהכרח לקבוע מהי ההצגה הטובה ביותר, אלא איפה זה פוגש אותך באותו הרגע.


נועה שכטר גולומב

מנכ"לית ומנהלת אמנותית תיאטרון "תהל"

נועה שכטר - גלעד בר שלו

צילום: גלעד בר שלו

הצגת השבעים שלי היא "צל חולף". אני ירושלמית במקור והמון שנים עבדתי בבית קפה של תיאטרון "החאן". מיקי גורביץ, המנהל האמנותי היוצא של החאן, כיהן בתפקיד 15/16 שנה. זו הצגה ראשונה, לדעתי, בתור מנהל אמנותי. הצגה ללא מילים בכלל, אחת ההצגות שגרמו לי להיות יוצרת, לאהוב במה, לעשות תיאטרון. זו מבחינתי הצגת השבעים.

 

 

 

 


אורן אהרוני

מנכ"ל תיאטרון באר שבע

- דיאגו מיטלברג - אורן אהרוני

צילום: דיאגו מיטלברג

הבחירה שלי להצגת השבעים היא בעצם שתי הצגות. הבחירה הראשונה היא הצגה אלמותית משנת 1922 – "הדיבוק" בכיכובה של חנה רובינא, שהיא למעשה אבן דרך בתיאטרון הישראלי על אף העובדה שהיא הוצגה לראשונה במוסקבה. ההצגה השנייה היא של תיאטרון באר שבע, "סוליקה", שנותנת את כל הכבוד והתפארת ליהדות צפון אפריקה ויהדות מרוקו. אני חושב ששתי ההצגות שבחרתי מסמלות וממחישות למעשה את הרב-תרבותיות והגיוון שאפשר למצוא בתיאטרון הישראלי.

 


שירה פרבר

שחקנית יוצרת

סוודר אדוםההצגה שהכי השפיעה עליי בחיים היא "ייסורי איוב". אחת ההצגות הראשונות שראיתי כנערה. אמנם מגיל אפס ידעתי שאהיה שחקנית ושתיאטרון יהיה המקום שלי, אבל ההצגה הזאת של חנוך לוין עם יוסי קורמן הייתה הדבר הכי עוצמתי שראיתי. התמונות מאותה הצגה, שאולי הייתה ההצגה הראשונה שראיתי (גיל 12), חקוקות אצלי עד היום. אני יכולה לקרוא את הטקסט המופלא של לוין ולראות אחת אחת את הסצינות שביים.

 

 


עומר עציון

שחקן ותסריטאי

עומר עציון - קורין אביסדריס

צילום: קורין אביסדריס

הצגת השבעים שלי היא מהשנים האחרונות – "הרטיטי את לבי" של חנוך לוין בבימוי אודי בן משה, עם רמי ברוך, גדי יגיל, ג'יטה מונטה ומירב גרובר. חנוך לוין כמו חנוך לוין כתב על עצב מפרפר של כל מה שנקרא להיות באהבה , ואני אדם שאהבה מעסיקה אותו על הבמה ובחיים בכלל, ובגלל זה אני חושב שההצגה תפסה אותי, היא מרטיטה ומציגה ביצוע מושלם לדעתי, הן ברמת הבימוי והן ברמת המשחק. חווית תיאטרון שלא אשכח.

 

 

 


ענבר דנון

שחקנית

Maayan Kaufman photography

מתוך ההצגה "פרפרים הם חופשיים". צילום: מעיין קאופמן

בחרתי בהצגה ״הילד חולם״ של חנוך לוין.  חנוך לוין הוא נכס צאן ברזל בתיאטרון הישראלי. המשיכה שלי לתיאטרון התחילה ממנו, כשסבתי ז״ל נתנה לי כמתנת יום הולדת את כל הכרכים של מחזותיו וקראתי כמעט את כולם בשקיקה. המחזה "הילד חולם" הוא השונה ביותר מבין מחזותיו, שלא כמו הסאטירות הנוקבות או הקומדיות הבוטות שלו, זהו מחזה אפי ופיוטי.

המחזה עוסק במלחמה, בפליטים ובמוות של ילדים, נושאים שלצערי עדיין רלוונטיים מאוד גם בימינו. נושאים אלה חזרו בהיסטוריה פעמים רבות. נושא גירוש הפליטים רלוונטי לנו בימים אלה ממש כשהמדינה עומדת לגרש לא מעט פליטים מישראל. כל ישראלי שרואה את הילד חולם, רואה את עצמו על ספינת הפליטים הזו – שנראית תמיד כספינת ניצולי השואה שלא נותנים לה להיכנס לארץ. אנחנו מזדהים עם הפליט המגורש ולא מצליחים לראות איך הפעם אנחנו בתפקיד המגרש.

בלב המחזה, עומדת מערכת יחסים בין אם לבנה והאבסורד שילדים מתים. ילד מת בתוך עולם של מבוגרים ואיש לא יכול להציל אותו. משפט שתפס אותי חזק הוא "וזה כל העניין, זה מה שמשפיל כל כך: שאנו יכולים להמשיך לחיות בלי היקר לנו מכל" המשפטים של לוין כל כך כואבים יפים וחזקים. יש בהם דרמה, אירוניה ופיוט. "הילד חולם" הוצגה לפני 25 שנה בבימויו של לוין בעצמו ועכשיו המחזה זכה להעלאה מחודשת, מרגשת, כואבת ומרשימה בקופרודוקציה של הקאמרי והבימה. בשל הרלוונטיות, הקונפליקט המרכזי בו וכתיבתו של לוין, בחרתי בהצגה זו כהצגת ה-70 שלי.


 

ולתפארת במת ישראל