מפגשי תיאטרון

"המפגשים האלו הם תיאטרון בפני עצמם"

טור חדש מאת אסף בלאו, יוצר ובמאי תיאטרון קהילתי

אני במאי תיאטרון. הרבה זמן לקח לי להגדיר את עצמי כבמאי תיאטרון, המתמחה בתיאטרון קהילתי. יש את התחושה שהתיאטרון הקהילתי הוא נחות, בשוליים. תחושה שאתה לא באמת עושה תיאטרון, ובמקביל לא באמת עוסק בתרפיה. הרבה זמן הרגשתי שאולי זה באמת ככה, אולי אני קצת פחות. 

ככל שהזמן חלף ועבדתי עם עוד ועוד קבוצות הבנתי שלא רק שאני יכול להגדיר את עצמי כבמאי תיאטרון לכל דבר ועניין, אני גם במאי-על: מנחה קבוצה, מחזאי ומעבד טקסט, מעצב מוזיקה, מעצב תפאורה, תאורה, תלבושות ומביים, וכל זה לצד אינטראקציה והתנגדויות מול הגוף המזמין, ניהול הקבוצה ויצירת הצגה במינימום תקציב. סה"כ כיף. במאי בתיאטרון מקצועי עובד לרוב לבד ויוצר את היצירה שלו, אך הוא עושה זאת עם צוות מקצועי סביבו; שחקנים, מעצבים, אפילו מנהלי תיאטראות. אני לא. אני עובד עם אוכלוסיה שלא מגיעה מתחום התיאטרון אלא מבקשת להתנסות בתחום, לעבור חוויה ולהשתייך לקבוצה, לצד המזמינים (להלן המשלמים) שגם הם אינם מגיעים מעולמנו אך מבינים את הערך של קבוצת תיאטרון והכוח בעלייה לבמה.

בחודשיים האחרונים, נשארתי בבית כמו כל קהילת התיאטרון (ועוד רבים אחרים) ושוב הבנתי כמה התיאטרון הקהילתי הוא בעל ערך ומשמעות. בזמן שיוצרי התיאטרון יוצרים את יצירותיהם, בתקווה שהקהל יגיע ויגיב ויהנה (אבל עכשיו כנראה שלא יהיה הרבה קהל, ושוב הפרינג' ימצא את עצמו מקושש… אבל זה כבר סיפור לכתבה אחרת), השחקנים בתיאטרון הקהילתי צמאים למפגשים שבוטלו. כולנו מבינים שההצגות לא יעלו שוב בקרוב בפני קהל אבל הצמא למפגשים עצמם הוא גדול, הרי המפגשים הללו הם תיאטרון בפני עצמם. השחקנים בתיאטרון הקהילתי זקוקים לקבוצה ולפעילות התיאטרלית בתוכה, כמו שיוצרי התיאטרון זקוקים לבמה.

הקורונה גרמה לשחקנים שלי ולי להתגעגע זה לזה. המפגשים (הפיזיים) חסרים לנו. ופגישות דרך ה"זום" אינן פיתרון למפגש פיזי אמיתי, מה גם שחלק מהשחקנים מתקשים לעבור ולהתאקלם לטכנולוגיה הנוכחית, כמו למשל "השמוניסטים" שלי. לפני עשור הקמתי את "אנסמבל שמוניסטים", קבוצת תיאטרון קהילתי של שורדי שואה. העלנו ארבעה מופעים והיינו עשרה, אך השנים עשו את שלהן ונשארנו ארבע שורדות ואני. 

עלינו עם "קלפטע" ב-20 לפברואר 2020, תאריך לחתונות. היה מופע נוסף יום לפני, מעין חזרה גנרלית פתוחה לקהל. מיד לאחר ההצגה הוזמנו לשני כנסים ולהצגה נוספת בקופה פתוחה בקרית אתא אליה נמכרו כל הכרטיסים (מעל 250) ביום וחצי בלבד. קבוצה של ארבע שורדות שואה שמצליחות להיות SOLD OUT מבלי שיהיה אדם אחד בקהל שמכיר אותן. לצערנו אחרי שבועיים ביטלו את ההזמנות ואותנו. קורונה וזה…

מתוך "קלפטע" | צילום: אסף ברנר

במפגש האחרון, בתחילת מרץ, רגע לפני שנכנסו להסגר, חילקתי את לוח הזמנים לחודשיים הקרובים שהיו אמורים להיות מלאי פעילויות, אך לצערי הכל בוטל. שבוע לאחר מכן התכתבנו בקבוצת הווטאספ שלנו ותוך שליחת סרטונים הסברתי לבנות איך לקיים שיחת וידיאו, כדי להמשיך וליצור איזשהו סוג של מפגש, גם אם דיגיטלי בלבד. כך מדי יום ביומו, לאחר כל שליחת סרטון שלי הופיעה שורה שלמה של התכתבויות ולאחריה מספר שיחות טלפון כדי להבין מה בדיוק אני רוצה לעשות ומה הכוונה בשיחות וידיאו. כעבור שבוע הצלחנו (!) והתחלנו לקיים פגישות ועידה בוידיאו. בשבוע שעבר אפילו נפגשנו בפארק בגבעתיים. עם מסכות, תוך שמירת מרחק. הבנות החליטו על המפגש ורק לאחר מכן הזמינו אותי אליו, הן ידעו שאני לא אסכים שהן יפגשו בחוץ בתקופה המשוגעת הזו, אבל הגעגועים היו גדולים. הן היו זקוקות למפגש, לראות זו את זה פנים מול פנים וגם לגעת, במישור הנפשי ובמישור הפיזי (על זה ויתרנו בינתיים).

החשש כרגע הוא לא מזה שהפסקנו את העבודה לתקופה, אנחנו מבינים ש"העיקר הבריאות" וכל זה, החשש הוא החזרה לפעילות, מתי, איך וכיצד התיאטרון הקהילתי והמפגש הפיזי ישוב להיות, (והאם יהיה תקציב לכל שאר הקבוצות, או שגם זה ירד לטמיון? אלוהים גדול. אבל היי, התרגלנו לעבוד בחצי התנדבות אז ייתכן שנצטרך להמשיך, לפחות כדי שהקבוצות שלנו יחזרו להיפגש).

מדברים הרבה על אסטרטגיית היציאה בגיל השלישי. מומחים טוענים שאם הם יישארו בהסגר הרבה זמן זה יחזק את הבדידות ויוביל לדיכאון ואולי אף למוות. אני חש את זה בקבוצות שלי, בכולן, ללא קשר לגיל, הצורך הכל כך גדול לחזור ולהיפגש עם המשפחה השנייה שלהם, להיות מחובקים ואהובים, להיות חלק מקבוצה, קבוצת התיאטרון, לחוות וליצור יחד.

"התיאטרון לא ייעלם, מקסימום ישנה את צורתו"

ראיון עם הבמאית והיוצרת דליה שימקו

מאת: דנה שוכמכר

לראשונה בחייה, דליה שימקו, יושבת ראש בת"י, איגוד במאי התיאטרון בישראל, מנהלת ומייסדת אנסמבל אספמיה, במאית, שחקנית ויוצרת, יושבת מול התוכנית השנתית, הכוללת בין היתר הצגות חדשות של אנסמבל אספמיה' ולא יודעת מה יקרה יום אחרי הקורונה. היא נחושה להישאר אופטימית חסרת תקנה ומתכננת תוכניות לעתיד, למרות שעד עכשיו לא ברור באיזה מתכונת התיאטראות יחזרו לפעול.

ראשית כל, מזל טוב על יום הולדתך.  מה שלומך בימים אלה?

"אני לא כל כך מבינה את תהליך קבלת ההחלטות, מה גם שאני לא חושבת שאנחנו כבר ביום שאחרי ומגפת הקורונה הגיעה לסיומה, בטח מבחינת אנשי התיאטרון. מרבית האוכלוסייה תחזור בשלב כזה או אחר למקומות העבודה והתיאטרון כנראה יחזור בתנאים מגבילים שעדיין איני יודעת איך אפשר ליישם אותם. בתור מישהי שכל חייה פעילה, תמיד אני ממציאה את עצמי מחדש, בניתי לעצמי את אנסמבל אספמיה ואני מביימת, אבל בפעם הראשונה בחיי המקצועיים אני מרגישה שאני לא יודעת מה לעשות ומה ההנחיות אומרות ומה נדרש מאנשי הבמה."

איפה הקורונה תפסה אותך בתור יושבת ראש מנהלת תיאטרון ובתור מייסדת ובמאית אנסמבל אספמיה?

"כיושבת ראש איגוד הבמאים, זה שם אותי במקום של אחריות גדולה מאד, אני מייצגת ציבור של אנשים שהקרקע נשמטה מתחת לרגליים שלהם, פשוט ככה בבת אחת. לגבי האנסמבל, היינו צריכים להציג הפקה חדשה, "שיר ערש לגבר" בבימוי שלום שמואלוב ובהשתתפות מירב גרובר, פז אלכסנדר ושלום שמואלוב. מדובר במחזה אנטי מלחמתי, כתוב מאוד מיוחד והרגשתי שיש למחזה מקום לאנסמבל. בדיוק ביום בו היינו אומרים לצאת עם ההצגה זה תפס אותנו, בדיוק בנקודה של התחלת יצירה חדשה היה צורך להפסיק את הכל.  

דליה שימקו | צילום: ניקול דה קסטרו

החודש בו התפרצה הקורונה היה החודש הפורה ביותר של האנסמבל, היינו צריכים להתארח עם ההצגה "מהפכניות" בבית לסין וכמובן הכל התבטל. במציאות בה אנו חיים בישראל, אנחנו רגילים לעבור מלחמות, רגילים לשנות את השגרה היומית ויודעים להתאים את עצמנו למציאות הנוכחית, אבל מדובר בתקופה בה המסך ירד על התיאטרון ואף גורם רשמי לא ממש מדבר עם האמנים ואין לדעת מתי נשוב. התיאטראות היו הראשונים להיסגר ויהיו ככל הנראה האחרונים להיפתח ויש תחושה שהתיאטרון הפך להיות מקום שמקבלי ההחלטות מסתכלים עליו בתור מקום של מצבורי חיידקים ופחות בתור מקום חיוני לציבור, וחבל לי." 

ואז החלטת להעלות את הצגות האנסמבל ליוטיוב.

"כמה ימים אחרי סגירת התיאטראות בחרתי לפרסם  את ההפקה "חלום ליל קיץ" של אנסמבל אספמיה לצפייה ביוטיוב בחינם ולא הייתי בטוחה שעניין האונליין יתפוס כי את מי זה מעניין כשיש כל כך הרבה אפשרויות אחרות? אבל תוך שלושה ימים היה מספר רב של צפיות, מה שהראה שיש רעב, לאנשים חשוב לצרוך תרבות. זה רק הוכיח לי כמה התרבות משמעותית וחשובה. אני חושבת שברגע בו הוכרז ההסגר ואנשים מטבע הדברים היו בבית יותר, המשמעות של לצרוך תרבות הפכה חשובה יותר, פתאום מבינים כי בלי תרבות החיים לא ממש מעניינים והחיים יכולים להיות ריקים בלי לצפות בהצגות או במוזיאונים."  

ועם זאת, נוטים להספיד את התיאטרון המסורתי כבר שנים.

"את התיאטרון המסורתי מספידים כבר הרבה מאוד שנים אבל זה לא דומה בכלל. מי שאוהב תיאטרון יודע שאין לזה תחליף וזה רק גורם לגעגוע לדבר האמיתי. אפשר לראות הצגה טובה ביוטיוב ואחר כך לרצות לראות את ההצגה בתיאטרון. כל זמן שאנשים הם יצורים חברתיים הצורך לחוות חוויה משותפת עם אדם חי שמבצע מולך יצירה הוא חזק יותר מהכל.

יכול להיות שימצאו צורות חדשות לתיאטרון,  השאלה היא האם צריך כאלה היכלים גדולים להצגות תיאטרון. האני מאמין שלי הוא שאין צורך בכל היכלי התרבות המפוארים שאנחנו רואים היום כדי להציג את חווית התיאטרון שמבוססת על קשר בלתי אמצעי של השחקנים והקהל. התיאטרון לא ייעלם, מקסימום ישנה את צורתו."

העלאת ההצגות ביוטיוב העלתה גם סוגיות מוסריות ומקצועיות.

"זאת דילמה לא פשוטה להעלות תכנים בחינם, כי שאלתי את עצמי מה יקרה ביום שאחרי. היה לנו דיון מאד סוער בקרב הוועד המנהל של בת"י,  אנשים אמרו בשום פנים לא צריך להעלות בחינם הצגות ליוטיוב, לצד אחרים שאמרו שבתקופה כזאת האמנים עלולים להיות קטנוניים אם יבקשו כסף עבור היצירות שלהם, לצד אמנים שהציעו להעלות בחינם הצגות אך תוך הגבלה של זמן צפייה, בכדי לשמור על זכויות יוצרים. ההצגות המוקלטות נועדו בעיקר לצורך יחסי ציבור ועכשיו היינו צריכים לחשב מסלול מחדש, אף אחד לא חשב שההצגות ישודרו ביוטיוב יקבלו במה ויהיו לזה צופים מן המניין. המון שאלות עלו ועולות במהלך התקופה הנוכחית."

מה דעתך על ההצעה אשר הוצעה לאמנים לעשות הסבת מקצוע במהלך משבר הקורונה?

"אין לי מושג מי "הגאון" שחתום על ההצהרה הזאת, אי אפשר להתייחס לציבור האמנים כחבורה של ילדים בני 18, שיכולים לחפש כל כמה זמן עבודה מזמנת. שחקני התיאטרון והיוצרים מקדישים את מיטב השנים שלהם לצורך למידה והכנה לתפקידים ומגיעים מסורים לתיאטרון ואי אפשר לבטל את העבודה שלהם בהינף יד. 

אני הגבתי לזה מאד ברור מתוקף התפקיד שלי כיושבת ראש איגוד במאי התיאטרון, שלחתי את הציטוט הזה ישירות למנהלת מנהל תרבות גלית והבה שאשו אשר הייתה מזועזעת מעצם ההצעה ואמרה כי מנהל תרבות עושים ימים כלילות במטרה שהאמנים יחזרו לפעילות רגילה ולוודא כי האמנים יקבלו החזרים ופיצוי על אובדן הכנסות של אמנים עצמאיים."

מתוך ההצגה חלום ליל קיץ
מתוך ההצגה "חלום ליל קיץ" של אנסמבל אספמיה | צילום: דוד קפלן

האם גופים ממשלתיים פנו אל אנשי התרבות לגבי מתווה חזרה?

"ראינו איך מדינות מאורגנות התארגנו בנושא יציאה ממשבר הקורונה ואיך הם הרכיבו מתווה ברור לגבי הפיצויים ופה לעומת זאת, הגופים המקצועיים שהיו יכולים לדבר עם האמנים, כמו ראשי מנהל תרבות, נמצאים באותה סירה והם למעשה לא ממש יודעים מה יקרה ביום שאחרי כתוצאה מהתנהלות לא ברורה של הממשלה וחוסר הוראות מדויקות.

ההתייחסות של הממשלה לציבור בתור משפחה אמריקאית עם שני ילדים וכלב אינה נכונה, מדובר על אוכלוסיות שונות ומורכבות, אין שום התייחסות לזה שאנשים מצויים בסיכון ברגע ההסגר. אין לי שום ציפייה שמישהו ידבר עם ציבור האמנים, אני לא עד כדי כך תמימה."

כיצד את מתייחסת להצהרה של שרת התרבות מירי רגב: "האמנים יצטרכו להוכיח שהם נמצאים במצוקה כלכלית ושהתרומה שלהם משמעותית"?

"אם ניקח מודל של מדינה מתוקנת בתחום התרבות כמו צרפת, אז אם יש לאמן מספר מסוים של הישגים אמנותיים, מאותו רגע הממשלה יוצאת מנקודת הנחה שהאמן הוא חיוני ויש לו אפשרות להמשיך ולפעול. מדינות ותיקות מישראל יודעות דבר מאד פשוט – הופכים להיות חברה כשיש תרבות. אם אין תרבות, אין לכם ייחוד, אתם אוסף של שבטים. נשאלת השאלה, מהי תרומה משמעותית. אני לשמחתי לא אשב בוועדה שתחליט מהי תרומה משמעותית. אם שרת התרבות רוצה לפעול נגד יצירת מעמדות, אז היא צריכה להוכיח שהיא רואה את כולם באופן שווה."

איך את רואה את התיאטרון ביום שאחרי הקורונה?

"נכון להיום, אני לא יודעת. אני לא יודעת האם יפתחו אולמות גדולים או קטנים, אני רק יודעת שהקהל יגיע, גם אם ייקח להם קצת זמן לצאת מההלם ויהיה ביטחון. אני יכולה להעיד על עצמי – אם צפיתי בהצגת תיאטרון ממש טובה, ההצגה תלווה אותי עוד מספר רב של שנים וזה הקסם של התיאטרון. אמנם הצגת תיאטרון טובה זה מחזה נדיר על במות התיאטרון בימים אלה, אבל כאשר זה קורה אין תענוג גדול יותר מזה."

האופטימיות של דליה שימקו מעוררת התפעלות ותקווה כי גורמים רשמיים אכן יפנו אל אנשי התרבות בכדי שגם יוצרים ואמנים אשר נאלצו להוריד את המסך ולרדת מהבמה בעל כורחם יוכלו לראות שוב את האור בקצה המנהרה.

רשף היצירה

על מחאת האמנים בתקופת הקורונה

מאת: דנה שוכמכר

ביום חמישי האחרון התקיימה בכיכר רבין בתל אביב הפגנה אשר כותרתה "לא מכבים את האור על תעשיית התרבות". ההפגנה התקיימה מתוך כוונת האמנים, היוצרים ואנשי תעשיית התרבות והבידור להסביר ולבטא את התחושות הכבדות עמם הם מסתובבים בתקופה האחרונה, מאז פרוץ מגפת הקורונה וסגירת הבמות ואולמות התיאטרון.

הראשונים לסגור, האחרונים לפתוח

למעלה ממאה חמישים אלף עובדים בענף דורשים מהממשלה לפעול להשבת התרבות. אנשי התרבות, כמו גם אנשי הבידור, היו הראשונים לסגור את המוסדות והבמות, וככל הנראה יהיו האחרונים לחזור לעבודה, דבר אשר עלול להוביל את חלקם לקריסה כלכלית. בהפגנה ניתן היה לראות בין היתר את יוני פיינגולד, יו"ר הועד המנהל של איגוד האמרגנים ומפיקי אמנויות הבמה בישראל, (לצדו של מיכאל תפוח) ואת ענבל ג'וריני פרץ, מנכ"לית איגוד האמרגנים, שאמרה כי "הדרך עוד ארוכה עד לחזרה של תעשיית התרבות לשגרה" והוסיפה כי היא מקווה שבכוחות משותפים התעשייה תנצח את המשבר.

מחאת האמנים2 - אופיר הראל

במסגרת העצומה אשר הקים האיגוד ישנה קריאה לחתום על תוכנית כלכלית אשר עשויה לחלץ את אנשי התרבות והבידור מהמשבר אליו נקלעו. בין החותמים על העצומה היו בין היתר אביב גפן, חווה אלברשטיין ואמנים רבים אחרים. כמו כן, כחלק מההפגנה הוצב קיר עליו יכלו האמנים והמגיעים לכיכר לחתום ולהצטרף למאבק.

בין כלל האמנים המוחים, מחווה אחת תפסה את תשומת לבי – הייתה זו השחקנית אסתי זקהיים, יושבת ראש שח"ם, ארגון השחקנים בישראל, אשר קראה לשחקנים לצאת מהבתים ולהגיע להפגנה אשר תקבע את עתידם. בשלב מסוים, היא בחרה להסיר מעט את המסכה ובמרחק בטוח פנתה אל חבריה השחקנים בתחינה חודרת ללב וביקשה מהם לא להיות אדישים לגורלם.

כמו אוויר לנש(י)מה

נכון להיום, תחום האמנות והתרבות בארץ מושבת כמעט לחלוטין – אולמות התיאטרון, האופרה, הקונצרטים, בתי הקולנוע סגורים, חללי ההופעות נעולים מאחורי סורג ובריח, ומוזיאונים מציעים לצופים סיורים מקוונים בלבד. נדמה כי אף גורם רשמי בממשלה אינו מעוניין לשאת דברים עם היוצרים ולקבוע תוכנית עבודה מסודרת עם אופק כלכלי ומקצועי, אשר תאפשר להם להיות עם הראש מעל המים ולחזור להופיע. נדמה כי אוזלת ידם של קודקודי הממשלה, השרים ובעיקר שרת התרבות, הביאה את האמנים למצב בו הם נלחמים על המקצוע והנשמה שלהם בלי לדעת מתי הם יוכלו להופיע שוב.

מחאת האמנים3 - אופיר הראל

המלחמה על התרבות היא המלחמה של כולנו בסופו של דבר. זאת, בשל החשיבות של התרבות אשר מהווה חלק מרכזי וחשוב מיסודותיה של כל מדינה דמוקרטית שהיא, והיא מהווה בתור סלע איתן במדינת ישראל ובחברה הישראלית. על אף זאת, ניכר כאילו היושבים בממשלה שכחו זאת כבר מזמן, רבים מהם אינם מבינים את חשיבות התיאטרון עבור הצופים, שמהווה במידה רבה כמו אוויר לנשימה ולנשמה.

בשעה בה הותר לבעלי עסקים אחרים לפתוח את עסקיהם, הבמות נשארו שוממות וחשוכות. לכן, לא נותר אלא לצאת למאבק על החייאת התרבות של מדינת ישראל ולתהות איזה מדינה תהיה כאן לאחר תקופת הקורונה – האם תהיה זאת מדינה בה הממשלה ושריה מבינים את החשיבות של התרבות או שמא הפגנת האמנים היתה רק תחילת המאבק?

** התמונות בכתבה צולמו על ידי אופיר הראל |http://ofirharel.com

מאחורי הקלעים של שנות השלושים

על כתיבתו של ברכט ומקומו של התיאטרון הברכטיאני

מאת: נעם מרום

פרולוג:

1933, הנאצים עולים לשלטון בגרמניה. ברטולט ברכט, מחזאי, במאי ותיאורטיקן, הנו אחד מהמתנגדים הבולטים למשטר הנאצי. הוא לא חשש להביע את דעותיו: "ככל שיש בארצנו יותר תעמולה, יש לנו פחות מן השאר." בתיאורו את שקורה בגרמניה, ברכט חזה במידה רבה את העתיד לבוא.

מערכה ראשונה:

ואכן, משנת 1933 עד לשנת 1939, פרוץ מלחמת העולם השנייה, גרמניה אפופת "פרופגנדה". ברכט, ככל הנראה, היה מהראשונים לזהות את מה שלימים יהפוך למחקר היסטורי רחב ומעמיק. על אותן שש שנים בגרמניה לומדים ומלמדים מבחינה היסטורית ואנושית מקיפה ברחבי העולם עד ימינו אנו.

אבל שאלה אחת עדיין נותרת ללא תשובה – איך קורה שתוך שש שנים קומץ של קיצונים מצליח לגרום למדינה שלמה ללכת אחר רעיון ואידאולוגיה הדורשים מהם להניח בצד את ההיגיון הבריא והשכל הישר, לאלחש את הרגש ולהותיר את האנושיות מאחור? על שאלות והתבטאויות נוספות כמו זו ברכט הוגלה מארצו, תחילה לדנמרק ולאחר מכן לפינלנד. אולם, הוא המשיך לעקוב אחר המתרחש במדינתו ולא חשש להמשיך לבקר את המשטר: "כאשר אדם עוזר לעשות את הרע מבלי להניד עפעף, הכוכבים נופלים ממסלולם."

מערכה שנייה:

1938. ברטולד ברכט הטביע בדיו שחור על נייר לבן את השיר "גנרל, הטנק שלך". ממש חודשים ספורים לפני שפורצת מלחמת העולם השנייה. ברכט זעק בכתיבתו לתושבי גרמניה והעולם כולו – לחשוב!גנרל הטנק שלך

השיר "גנרל, הטנק שלך" הולחן בישראל בשנת 1984 על ידי יהונתן גפן ושלמה גרוניך ומאז ליווה לא מעט מטקסי יום הזיכרון לשואה ולגבורה. בשיר ישנם לא מעט דימויים, אלגוריות ואמצעים אירוניים, המאפיינים את הכתיבה של ברכט. ברובם ככולם המסר המרכזי הוא ברור – לאדם, בניגוד למכונת המלחמה לצורך העניין, יש את היכולת לחשוב ולשנות את המציאות.

מערכה שלישית:

1982, מדינת ישראל. בטקס סיום של תלמידי י"ב בבית ספר במרכז הארץ, ס. יזהר תיאר בטקסט המכונן "ניצוץ היותר" שני אופני חיים – החיים האוטומטיים אל מול החיים האוטונומיים. החיים האוטומטיים הנם חיים "מוכי גורל", חיים בהם אנחנו רצים לבצע את סדר הפעולות החברתי הקבוע מראש ולסמן "וי" על עוד משימה ברשימה. החיים האוטונומיים הם חיים של בחירה. בחירה בדרך, בעיתוי ובזמן, בחירה מושכלת, היכולת של האדם לנתב את חייו כראות עיניו, להיות בשליטה על המתרחש בחייו ובסביבתו ולבחור את המסלול עליו ילך. הביטויים בהם השתמש יזהר בעברית צחה ופשוטה, מתארים את זעקתו דאז של ברכט – האדם יכול לחשוב. זוהי בדיוק הביקורת החברתית של ברכט – על האדם לחשוב ובכך לקחת אחריות על המתרחש סביבו.

כפועל ישיר ועקיף מקריאתו של ברכט לאדם, הוא הוליד את התיאטרון האפי, תיאטרון שמאופיין בכתיבה מחאתית ומנוכרת. הוא רצה שהקהל שלו יחשוב (ולא ירגיש). בכתיבתו של ברכט, הן במחזותיו והן בשיריו, הוא פונה לשכל הבריא ולהיגיון הישר של האדם, אלו שלתחושתו האדם איבד בזמן המאורעות המקדימים את מלחמת העולם השנייה והשואה וכמובן שבמהלכן.

עם פרוץ המלחמה, ברכט כתב את אחד ממחזותיו הנודעים ביותר, "אמא קוראז' וילדיה". במחזה תוארה מלחמת 30 השנים, מלחמה בלתי נגמרת, בתוכה צועדת האם שמאבדת את ילדיה בזה אחר זה לטובת מכונת הלחימה, אך היא ממשיכה בדרכה. בכך, ביקש להמחיש ולהוכיח שבמלחמה כולם מפסידים.

מערכה רביעית:

ברטולט ברכט2

ברטולט ברכט | עיבוד: מרתה יודעת

עם התפשטות השמועות בעולם על שהתרחש בשטחי גרמניה הנאצית, רבים לא הרימו צעקה. כיום, בייחוד ביום הזיכרון לשואה ולגבורה, רבים נוטים לומר – "העולם שתק". ברכט לא שתק, וגם לא שתק על השתיקה: "כשסופר לראשונה, שידידינו נשחטים בהדרגה קמה זעקה של פלצות. אז נשחטו מאה. אבל כאשר נשחטו אלף ולשחיטה לא היה סוף, נפוצה השתיקה".

בהתאם למחאתו כנגד המשטר הנאצי, חלק הארי מבין כתביו של ברטולט ברכט הושפעו ממאורעות מלחמת העולם השנייה, כמו "מעגל הגיר הקווקאזי", "הנפש הטובה מסצ'ואן" ועוד רבים אחרים. ברכט ניסה ליצור תיאטרון מחאתי, שמעביר מסר, המעודד את הקהל לצאת מהאולם ולחולל מהפכה חברתית ולהפוך את הקערה על פיה. ברכט רצה, בדיוק כמו בשיר "גנרל הטנק שלך", שהקהל שלו יחשוב.

מי יודע, אולי אם הוא היה מצליח בתקופה ההיא לחולל את המהפכה החברתית שהוא יחל לה, וכתיבתו לא הייתה נדחקת אל מאחורי הקלעים דאז, היום הזה היה עוד יום רגיל. אבל זה לא עוד יום רגיל, היום זה יום הזיכרון לשואה ולגבורה, מדינת ישראל, שנת 2020. היום, אני מרכינה ראש לזכר שישה מיליון מבני עמי שנרצחו באכזריות על ידי הצורר הנאצי רק בגלל היותם יהודים.

היום, אני גם זוקפת את ראשי על הזכות שניתנה לנו לחיות חיים אוטונומיים, חיים של בחירה, של חשיבה, ובכך להמשיך ללכת בדרכו של ברכט ולעצב את המציאות. הלא "אמנות היא לא מראה המוצגת בפני המציאות, אלא פטיש שבאמצעותו אפשר לעצב אותה", כפי שאמר.

אפילוג:

אני מקווה שתמיד נזכור שאם "כל העולם במה וכל בני האדם הם שחקנים", עלינו להקשיב היטב למתרחש מאחורי הקלעים, כי כשא' מגלם את ב' בפני ג'- הוא יכול בכל רגע נתון לבחור. הקהל לא יודע איזה טקסט אמור להיאמר או מה עתיד לקרות. כך בדיוק גם בחיינו, אנחנו יכולים לכתוב איזו עלילה שרק נרצה ולגלם איזו דמות שרק נבחר. אם כך, "להיות או לא להיות" זו לא השאלה, השאלה היא איך.

מסך.

במת הזום

על התעצמות היצירות הווירטואליות בתקופה האחרונה

מאת: אירית ראב

אחרי המהלומה והשוק, הגרף העולה והנתונים הסטטיסטיים, חוסר הוודאות שפושה בכל, נוחתת מעין שגרת חירום – הדרך היחידה בה האורגניזם האנושי יכול להתמודד עם המכה שחטף ולהבין איך לחזור לאיתנו. לצד התקווה לחזור לחיים הרגילים והדחקת התחזיות הפסימיות, התיאטרון ממשיך בשלו, ממשיך ליצור ולהיווצר כנגד כל הסיכויים, כי תכל'ס אין לנו כל כך הרבה מה לעשות חוצמזה. תיאטראות רבים ביקשו לשמור על קשר עם הצופים והמנויים והעלו אי-אילו הצגות לאינטרנט, ונוצרה פלטפורמה תיאטרלית יפה, כמו זו של עמותת הקיפוד הזהב, שמאגדת עשרות הצגות פרינג' שעלו בשנים האחרונות, וחלקן תמשכנה לעלות על הבמות כשכל זה ייגמר.

ועל אף זאת, עולה השאלה – האם היצירות המקוונות הללו נחשבות כהתפתחות חדשה והכרחית באבולוציה התיאטרונית או שמא מדובר בפלסטר על גפה קטועה ומדממת, והתיאטרון העכשווי נידון להתדרדר לתהום?

יש הטוענים כי מדובר במגמה מבורכת וחיונית בתחום התיאטרון. ההצגות המקוונות מאפשרות למוסדות התיאטרון להמשיך ולשמור על קשר כלשהו עם המנויים והצופים, גם אם מינימאלי, ולהמשיך לנהל שגרת עבודה מסוימת, גם אם על הבמה עצמה ירד באופן זמני המסך. אנשי הארכיב גורסים כי זה מאפשר להעלות באוב הווירטואלי הצגות שירדו מהבמות ולחשוף את הילדים הדבוקים אל המסכים לנפלאות שהתיאטרון יכול להציע.

מבחינה אמנותית, פוסט-מודרנית, פוסט-תיאטרלית, בפני עצמה, הבמה המקוונת אינה חוטאת למהות התיאטרון, אלא רק מעצימה אותו. פיטר ברוק הגדול אמר שהתרחשות תיאטרלית יכולה להיווצר בכל חלל שהוא, כל עוד מתקיימים שני תנאים עיקריים – אדם מבצע פעולה ואדם אחר צופה בו. לפיכך, גם המרחב הווירטואלי יכול להיות מרחב נפלא להתרחשות תיאטרלית, שכן האמן אינו חושף עצמו לצופה אחד בלבד, אלא לאינספור צופים, שאינם תלויים במקום וזמן מסוימים. בצורה הזו אפשר, וזה אף מתבקש, להעלות יצירות שקספיריות בטוויטר. הפלטפורמה היא כל כך מדהימה וחסרת גבולות, עד שכל אחד יכול לעשות ככל שדמיונו ירשה לו.

אבל כאן טמונה הבעיה, חוסר הגבולות מקשה להפריד בין יצירה תיאטרונית לבין סטורי וסרטון מהשורה. אם כל פעילות הנעשית באינטרנט, הנצפית על ידי אדם אחר, מהווה כהתרחשות תיאטרלית, אז ניתן גם להגדיר את הקריאה שנעזוב את בריטני לנפשה, או את המונולוג של מדונה מתוך מי האמבט בממלכה המבודדת שלה, בתור התרחשות תיאטרלית. זה אולי מרגש ודרמטי, אבל תיאטרלי זה לא.

המתנגדים להצגות המקוונות טוענים שהן מהוות כפיתרון זמני ותו לא. הן לא באמת מתמירות את היצירה התיאטרונית, אלא מהוות כמעין פלסטר לגפה קטועה ומדממת, ושהתחום קיבל מכה כל כך אנושה, עד כי יוצרים מעטים יוכלו לקום בחזרה על הרגליים. הפסימיים פחות אומרים שהיצירה המשמעותית באמת תבוא אחר כך, אחרי שהמגפה תדעך. כדבריו של לב מנוביץ', לאחר שנעבור את זה, תהיה אינפלציה של יצירות אמנות הקשורות למגפה. אז נכון, זה קצת תמוה שאמירה כזו מובנת מאליה תבוא מפיו של אחד מהחוקרים והחוזים של הסוציולוגיה הווירטואלית, אבל אם נשים את הביקורת בצד, סביר מאוד להניח שלצד אחוזי האבטלה שעדיין יפשו מכל עבר, תהיה מגמת עלייה של יצירות מגפתיות (אוטופיות או דיסטופיות, תלוי למה מתכוון המשורר).

תיאטרון מקוון מעובד

בינתיים, ניתן להיווכח במתיחת גבולות האמנות הווירטואלית, מתוך משחק או ניסוי וטעייה, ומתוך רצון למלא את החסר במשהו עם משמעות וערך. מופעי פרפורמנס ווירטואליים מסקרנים עולים לאחרונה, כדוגמת אלו שהופיעו במסגרת אירוע הערה 13 של מגזין "הערת שוליים" חלקם היו קצרים ותמציתיים, אחרים היו ארוכים, מתמשכים ודרשו לשים לב לדקויות, כמו הפעולה האמנותית המרתקת של נורית דרימר, במסגרתה היא שינתה אי-אילו ערכי גברים בוויקיפדיה, פעולה שנועדה, בין היתר, לערער במקצת את כוח הפטריארכיה.

חלק מההצגות התחילו להציע עיבודים ווירטואליים של ההצגות שהועלו על הבמה. אין מדובר בשידור ההצגה בפייסבוק או ביוטיוב, אלא בעיבוד ווירטואלי של ההצגה וביצועה בפייסבוק לייב או בזום, דבר שמאפשר לצופה לחזות ביצירה מוכרת מנקודת מבט וכלי אחרים. למשל, יוצרי "תיאטרון רפרטוארי" עומדים לעשות ביום ראשון הקרוב (12/4/2020) הצגה ווירטואלית ליצירה המצוינת שלהם.

דוגמה טובה נוספת למתיחת הגבולות האמנותיים היא פסטיבל "ויראלי" שנוסד ונאצר על ידי ליאור זלמנסון, מיה מגנט, ארז מעין שלו וניצן כהן. הפסטיבל יעלה ברחבי הזום/פייסבוק הקרוב לביתכם, ב12-14/4/2020, ויכלול יצירות אינטראקטיביות ברמות שונות (כגון בחירת פעולות הפרפורמרים שמעבר למסך או דיאלוג מקוון בין היוצר לצופה) לצד יצירות ווירטואליות "רגילות", בהן הצופה יושב בנחת בביתו. בין המופיעים והמופיעות, ניתן למצוא את המחללת במילים שהרה בלאו, קבוצת פאתוס מאתוס של לילך דקל אבנרי, "רק בהצבעה" של אפרת שטינלאוף, ו-"הגדר" של נמרוד דנישמן.

אז מי צודק? התיאטרון מוכן לעבור לשלב הבא או שהוא מרחף באופן זמני, לפני שהוא ינחת לתהום? ימים יגידו. סביר להניח שכאשר הסגר ייפתח ונחזור אט אט לשגרה, התיאטראות יהיו האחרונים להיפתח. בכל זאת, בהתאם לדבריה של שני כהן, מי ירצה בימים אלו להתחכך ברגלי צופים אחרים בזמן שמנסים להגיע למקום באמצע השורה, או לשמוע שיעול בחלל תיאטרון ולתהות בנוגע לרדיוס התזת החיידקים?

כולי תקווה שהשגרה הרגילה והטובה תחזור בקרוב, אורות האולם ייכבו על מאות הצופים, על הבמה יעלו אורות ועולמות חדשים, ושהכתר היחיד שנתעצבן בגינו הוא חוסר הנוחות של כיסאות הפלסטיק השחורים.

 חג בריא ושמח

את ההצגה הזאת אי אפשר להפסיק

התיאטראות עוברים לפלטפורמה מקוונת

האם מדובר בבשורה חדשה אשר תעצב את עולם התיאטרון או בפיתרון זמני?

מאת: דנה שוכמכר

תקציר הפרקים הקודמים: וירוס הקורונה אילץ את התיאטראות לסגור את השערים, בתחילה את הרפרטואריים ולאחר מכן את תיאטראות הפרינג'. בכדי למצוא פיתרון לבעיה, תיאטראות רבים החלו להציע את מרכולתם על גבי רשת האינטרנט. בשיחותיי עם יוצרים שונים, כגון השחקן שמעון מימרן והמנהלת האמנותית של תיאטרון באר שבע שיר גולדברג, מצאתי שהפלטפורמה המקוונת מאפשרת לקהל לגלות מחדש את תיאטרון, ולגלות את התיאטרון לקהל חדש. לאור כך, עולה השאלה היא האם שידורי ההצגות יכולים להוות פיתרון למצב אליו נקלעו התיאטראות? ההצגות המקוונות מציעות מספר יתרונות עבור הקהל אשר צופה בהצגות, לא בשידור חי אלא בעמודי הפייסבוק ו/או בערוץ היוטיוב של התיאטראות השונים.

פעילות נהדרת לכל המשפחה

תעשיית התיאטרון בישראל למודת מלחמות, אך נדמה כי מעולם לא נדרשה להתמודד עם איום של נגיף אשר הוביל להפסקת הפעילות השוטפת. ככל שסגירת התיאטראות החלה להיות מציאותית, כך מנהלי תיאטראות רבים החלו להבין כי העלאת ההצגות לאינטרנט מהווה בתור פיתרון אפשרי לשמירת הקשר בין הקהל לבין התיאטרון. תיאטראות רבים כמו תיאטרון באר שבע, תיאטרון הקאמרי ותיאטרון חיפה החלו להציע לקהל צפייה בהצגות בעמודי הפייסבוק מתוך ידיעה כי את ההצגה הזאת אי אפשר להפסיק. בנוסף לכך, המשבר עשוי לגרום למשפחות הנמצאות בהסגר לחשוף את הדור הצעיר לתיאטרון ומדובר בבשורה מבורכת ממש.

צפייה בחינם

כרטיס לתיאטרון עולה לא מעט, למרות העובדה כי כיום מרבית האנשים לא משלמים מחיר מלא אלא רוכשים כרטיסים במבצעים שונים או אתרים המציעים הנחות. למרות זאת, הצפייה בהצגות באינטרנט מאפשרת לצפות בהצגות בחינם מבלי לחפש חניה או להתאפר. אין ספק כי מדובר בבשורה משמחת עבור הקהל, אך השאלה היא האם מדובר בפגיעה בקסם של התיאטרון החי? בכדי לבדוק זאת, צפיתי בשתי הצגות: "אמסטרדם" של תיאטרון חיפה ו-"האתרוג", של התיאטרון הארצי לילדים ולנוער.

"אמסטרדם" נכתבה על ידי מאיה ערד יסעור, בוימה על ידי מור פרנק והשתתפו בה שחקני החיפאית: ג'רמי אלפסי, שירה בליץ, אדר בק, אורי גוב, אוריה יבלונובסקי, ליאור לב, יואל רוזנקיאר, רון ריכטר ומאשה שמוליאן. ההצגה עוסקת במוסיקאית צעירה בדירתה שעל תעלת הקייזרסחראכט הציורית שבאמסטרדם. היא רוצה לטגן לעצמה חביתה אבל להפתעתה מגלה שאין לה גז. כשהיא פותחת את הדלת היא מוצאת על מפתנה חשבון גז מנופח מריביות חוב שלא שולם מאז 1944. מי השתמש בגז בחודשים הנקובים בחשבון, ומי בעצם צריך לשלם אותו? היא נעה בין ההווה לעבר בדירה באמסטרדם מתוך סקרנות לפתור את אותו פצע פתוח. הבימוי הנהדר של מור פרנק מפגיש את הצעירה עם דמויות רבות ומגוונות, והמחזה הנפלא בנוי מסצנות הכוללות פירוק והרכבה של הדמויות, תוך יצירת סיפור מורכב ומלא רבדים, כתיבה מהסוג הזה מהווה אתגר עבור הצופה.

האתרוג - יוסי צבקר

מתוך "האתרוג", התיאטרון הארצי לילדים ולנוער | צילום: יוסי צבקר

"האתרוג", מאת רועי שגב ושירילי דשא, בבימויה של דשא ובהשתתפות השחקנים יוסי טולדו, עדי איזנמן,  אורנה כץ, הילה סורג'ון, ישראל גולדרט ותומר אופנר, מתמקדת בחברותם של מוטל העשיר לבין הרשל'ה העני המתגוררים בעיירה יהודית קטנה. החברות עומדת למבחן כאשר האתרוג אשר אמו של מוטל קנתה נגנב וכלל תושבי העיירה חושדים כי הרשל'ה הוא האחראי על המעשה. מוטל לוקח על עצמו לערוך חקירה פרטית משלו והוא מגלה כי לא הרשל'ה הוא הגנב, אלא מישהו אחר לגמרי. מדובר בהצגה משעשעת, מותחת ומרגשת לפרקים, המאפשרת להורים ולילדים ליהנות הנאה מלאה.

לאחר הצפייה בשתי ההצגות, אפשר לסכם כי סוג הצפייה הזה מציע לא מעט יתרונות. האפשרות לעצור את ההצגה ולהתעכב על מספר סצנות, בניגוד להופעה חיה, היא אפשרות מהנה במיוחד, בייחוד כשיש סצנות מעניינות אשר אפשר לראות שוב ושוב, ולהיפך, כאשר ישנם רגעים פחות מעניינים אפשר להעביר קדימה. עם זאת, חווית ההתרגשות בעת עליית המסך וצפייה בשחקנים כאן ועכשיו אינה מתממשת והדבר פוגם בחווית הצפייה.

 יתרון משמעותי עבור יוצרי תיאטרון

הצורך לתת מענה מקיף לקהל דורש פיתרון יצירתי עבור יוצרי התיאטרון. באמצעות העלאת ההצגות לאינטרנט הם מקבלים מערכת כלים נוספת המאפשרת להם לשדרג את היצירה, הן מבחינת ההצגה והן מבחינת הקהל. וירוס הקורונה חשף את השבריריות של תעשיית התיאטרון בישראל אך התיאטרון כמו בתיאטרון הצליח ללמוד מהר תוך כדי תנועה – כמו העלאת הצגות מהרפרטוארים הישנים של התיאטראות שאפשרו לחשוף את קהל הצופים למיטב התיאטרון ושמירה על קשר עם הקהל גם בימים בהם אי אפשר להגיע לתיאטרון. ההצגות מאפשרות לתת פיתרון אמנותי בתקופה בה התיאטראות סגורים, כמו גם מרחיבות את מגוון הדברים שניתן לעשות בתקופת הבידוד.

 

 

Facing a new reality

An actor in Paris facing a new reality

By: Alexandre Bonstein

I wonder if the way I’m living this peculiar situation would be different if I was not an actor. I guess I have the huge advantage to be used to the word « if ». I use it all the time in my work. Imagine « if » I was a king, a homeless person or a mass murderer, « if » I was living in Chicago in the thirties or on Mars in a far future. I am used to picturing myself in unusual and unrealistic situations, so now that I’m facing a twisted reality, I almost feel that it’s just another part in a new fiction where I picture myself as « if » I lived in an apocalyptic Paris. Empty and silent streets, and… that’s it, as if it is all I can access from the outside world from my window. All the theaters have closed. As a revenge I’ve kept my television closed too. I’m aware that we french actors are lucky in France, as we have a strong protection social system that allows us to survive when we’re not on stage. Yes I should be in Toulouse on tour right now, but well, instead I spend special time confined with my partner, meditating, writing, working out, finding ways to have a fun part in this huge budget SF movie.


** רוצים להשתתף ולשתף? אנא שלחו למרתה את חוויותיכם התיאטרליות מהתקופה והיא תשמח לפרסמן.