יש חיה כזאת

על בימוי ישראלי והקווים לדמותו

סדרת כתבות


ראיון עם היוצר והבמאי אריאל נ. וולף

ראיון ראשון בסדרה

מאת: אביבה רוזן

לרגל יום העצמאות וחגיגות שנתה ה-73 של מדינת ישראל, החלטנו במרתה לחקור לעומק את הבימוי הישראלי ואת הקווים לדמותו, ולנסות לענות אחת ולתמיד – האם יש חיה כזו המכונה "בימוי ישראלי"? לשם כך, בחנו מספר תחומים תיאטרליים, מתיאטרון רפרטוארי, דרך עבודה קבוצתית וכלה בתיאטרון הפרינג'. התשובה היא, ובכן, מורכבת. תחנה ראשונה – היוצר והבמאי אריאל נ. וולף, מנהל קבוצת הצעירים בתיאטרון באר שבע.

וולף, שהחל את דרכו בעולם התנועה והמשחק, ולמד בסטודיו למשחק ניסן נתיב בתל אביב, המשיך לסלול את אמנותו בתחום הבימוי והכוריאוגרפיה. לאחרונה, ביים את ההצגה "מפלצת הזיכרון" שזכתה בפרס ההצגה הטובה ביותר במסגרת פסטיבל תיאטרונטו להצגות יחיד, וכיום מביים את ההצגה "המשפט" בבית הספר למשחק גודמן, שעומדת לעלות ב26/4-6/5-21, במקביל לפעילותו בגיבוש קבוצת הצעירים החדשה של תיאטרון באר שבע.

האם יש דבר כזה, בימוי ישראלי?

"זוהי שאלה מורכבת, שקשורה בשאלה אחרת. האם יש תיאטרון ישראלי ייחודי? כשאני מסתכל על העולם, ושואל את עצמי לאן אנחנו מתקדמים, העולם בלי ספק הולך לכיוון של מולטידיסיפלינריות. גם בתיאטרון הישראלי לעיתים ניתן לראות מגמה כזאת, אם כי יש מגבלות שונות, בהן מגבלות כלכליות, שעדיין מקשות על התהליך, ומשאירות את התיאטרון במסגרת שמרנית יותר לעומת, נניח, עולם המחול.  עם זאת, אני בהחלט חושב שהתיאטרון הישראלי מנסה  לגבש ראייה רחבה יותר בשנים האחרונות. יוצרים ובמאים שעובדים פה מחפשים אזורי יצירה שאינם רק מתעסקים בהעלאה על הבמה של המילה הכתובה. אני מגיע מרקע של תיאטרון ותנועה, ומוכוון לסוגים שונים של חללים ודימויים ולא רק למילים ולטקסט, ואני רואה רבים שפורצים את המסגרת של הנראטיבים הקאמריים.

כמובן שזה קשור גם במחזאות הישראלית והתיאטרון הישראלי לאורך השנים, ולהגדרה של אמנות ישראלית באופן רחב יותר. הדברים משתנים ומתגבשים כל הזמן. אפשר לראות השפעות של אירועים ושל תקופות. למשל, הדור שלי, שראה את "אשכבה"  של חנוך לוין ואת העלייה הגדולה מברית המועצות שהולידה את תיאטרון "גשר". אלו אירועים ששינו את 'קו העלילה' של התפתחות התיאטרון הישראלי. יחד עם זאת, עדיין אין מספיק פרספקטיבה כדי לבחון את ההשפעות הללו לעומק.  יש לזכור שאנחנו בתקופה שמרנית יותר משנות השבעים והשמונים לדוגמה, ודברים שעלו אז, לא בטוח שיכולים היו לעלות היום על במה."

אריאל וולף. צילום: שלומי ברטונוב

אילו שינויים היו כאן במהלך השנים?

"אני לא חוקר תיאטרון. יש לי רק המחקר הפרטי שלי. השינויים בבימוי קשורים גם בשינויים באופי המחזאות הישראלית. בשנים הראשונות היה כור של מיתוסים על תקומה. עם השנים, מחזאים כמו חנוך לוין וניסים אלוני הכניסו ממדים נוספים, כמו ממד סאטירי, והגיעו גם השפעות אירופאיות. יש גם תופעה של 'תיאטרון של במאי', הסיפור הוא של הבמאי. הבמאי הוא שמפרק ומרכיב את הסיפור, ומתייחס פחות לנרטיב ולטקסט. זה קורה בפרינג' אבל גם לעיתים ברפרטוארי. גם הרשתות החברתיות משפיעות על כך, והחשיבה האם תיאטרון הוא חוויה שכלתנית או רגשית והתמהיל ביניהם.

אלה הם תהליכים ארוכים, ועדיין ניתן לראות יותר השפעה של נרטיבים בתאטרון הרפרטוארי. זה קשור לסוגי הקהלים השונים של שני סוגי התיאטראות וגם למודלים הכלכליים לפיהם עובדים התיאטראות השונים. ההבדל בין הפרינג' לרפרטוארי קשור ליכולות השונות וגם לחופש ולקיחת סיכונים. הרצון הוא שיהיו אמצעים וגם חופש. שאלה נוספת היא עד כמה הקהל בנוי לשינויים.

אני מאמין שזה קשור במודלים כלכליים וחינוכיים. אם היה בארץ מודל כלכלי שבו תמיכת המדינה מאפשרת לעשות יצירה משוחררת  ולא רק את המודל המוכר שאני לא בהכרח רואה לו עתיד מבחינת התפתחות היינו מגיעים לשם מהר יותר. אני מקווה ששנת ההפסקה הזאת שנגזרה עלינו הביאה אנשים לחשוב."

איך נראה ונחווה הקשר בין הבמאי למחזאי בישראל?

"המחזאי מביא את עולם המילים. זהו הגירוי לדימוי ולחוויה. זוהי סטרוקטורה. ואז נוצר מתח מאוד מעניין. זה כמו שני אנשים שקוראים אותו ספר וכל אחד מהם רואה דברים שונים. מצד אחד הקשר הוא הדוק, ומצד שני הוא מייצר מתח, כי היצירה היא דבר שלישי, אחר משניהם. הדרמטורגיה נותנת את הכלי והבמאי מוציא לפועל, עם השחקנים והאנשים האחרים שמעורבים בהעלאת ההצגה.

מערכת היחסים בין המחזאים לבמאים היא בסופו של דבר גם עניין פרסונלי. יש מחזאים שיושבים בכל חזרה ויש כאלה שירצו לבוא רק לחזרה לגנרלית וחושבים שההצגה שנולדה היא דבר אחר, יצירה חדשה, שיש כאן עבודה של בריאה."

ומה בנוגע לקשר בין הבמאי לשחקנים בישראל?

"אני חסיד של עבודת אנסמבל. שיחקתי ב"חאן" תשע שנים. וכעת לקראת תחילת עבודה עם הקבוצה הצעירה החדשה של תיאטרון באר שבע. מבחינתי השחקן גם הוא יוצר. צריך קשר של להקה, כשלכל אחד מהשותפים בפאזל של היצירה יש תפקיד משמעותי. תהליך היצירה הוא משותף. הבמאי צריך לתת לשחקנים כלים ולהראות להם את המנעד אליו הוא רוצה להגיע. בתוך זה מתרחש תהליך. נוצרת מעבדה של יוצרים, שנמצאים בחיפוש. תהליך החזרות צריך להיות מקום פורה ובטוח כדי שנגיע למטרה המשותפת, היצירה השלמה של ההצגה."

לסיכום, לדעתו של וולף נראה שהבימוי הישראלי נמצא בתהליך של התגבשות, תנועה מתמדת בכיוון אליו הולך הבימוי בעולם התיאטרון הקרוב אלינו. מולטידיסיפלינריות, שבירת מוסכמות וחללים, עם נגיעות של שמרנות של הנרטיבים המוכרים לנו וקרובים לליבנו. מיתוסים ישראלים מתרחבים. הפרינג', אך גם התיאטרון הרפרטוארי, הולכים ומשתכללים מכבלי העבר ושואפים קדימה. אז כנראה שיש חיה כזאת, בימוי ישראלי, אבל החקירה נמשכת. To be continued

לומדת לנשום מחדש

ראיון עם השחקנית והיוצרת גילה אלמגור-אגמון

מאת: דנה שוכמכר

השחקנית גילה אלמגור-אגמון נכנסת לתפקיד חדש, מנהלת פסטיבל תיאטרונטו. היא ממשיכה את המורשת המפוארת של בן זוגה יעקב אגמון זכרו לברכה, רק היא יכולה לקחת את המושכות ולהמשיך את הפסטיבל, אמר עליה אגמון. שוחחתי עמה על המורשת שאגמון השאיר אחריו, על השנה היפה בחייהם, על הקושי לחיות בלעדיו, על העובדה שעוד טרם הוצע לה תפקיד חדש בתיאטרון ולמה היא לא מוכנה להופיע בחצרות הבתים.

אמרת על התיאטרון – אני לא יודעת מי אני ללא זה. מה גילית על עצמך בשנה האחרונה בעקבות הקורונה?

"המקצוע שלי הוא העוגן של החיים שלי. פתאום העוגן איננו והרגשתי שאני הולכת לאיבוד. כשאני מופיעה בתיאטרון או נמצאת בתהליך חזרות, כל החיים שלי מתרכזים לידי יצירת דמות חדשה ועולם חדש – אני בעצם חיה במשך כמה חודשים טובים את הדמות אותה אני עתידה לגלם וכל העולם שלי משתנה בהתאם. בשעה שמונה עולה המסך ופתאום כל ההכנה איננה. במקרה שלי, הסגר היה בדיעבד מתנה כי זאת הייתה שנת פרידה מיענקלה אגמון, אהוב ליבי. היינו פתאום שנינו לבד בבית וזאת הייתה שנת פרידה כי כעבור זמן קצר הוא נכנס לבית חולים ולא חזר יותר."

בתוכנית הרדיו שלו, "שאלות אישיות" יעקב אגמון ביקש ממך 'אם אני לא חוזר, אז בל דמעה'. הצלחת לעמוד בזה ולא לבכות?

"לא, לא הצלחתי. אני הייתי חזקה, כל הזמן אמרתי לסובבים אותי, אני יודעת להיות לבד, לחיות לבד, הייתי בנסיעות מסביב לעולם בגלל הסרטים והתיאטרון, עבדתי מסביב לשעון פה בארץ, אבל אני לא יודעת להיות בלעדיו. אני יודעת להיות לבד, אבל אני לא יכולה להיות בלעדיו."

יש לך מנהג לפני הכניסה לבמה ולפני תחילת יום צילום, לנשק את הבמה והמצלמה, זה היה חסר לך בזמן הקורונה?

"נכון. שנים פעלתי כך באופן דיסקרטי והיום אני מבינה שהבמה היא היכל הקודש שלי ומי שרואה, צריך לראות ואיני מתביישת בכך, אלא בדיוק להיפך. התיאטרון הוא היכל הקודש, אני מתייחסת לעבודה שלי בתור מלאכת קודש, העבודה בשבילי היא גלגל הצלה, התיאטרון הציל אותי בתקופות קשות בחיי.

דווקא עכשיו אני נמצאת באחת התקופות הקשות ביותר בחיי ואין לי עבודה, זה קשה מנשוא. בשנה הזאת, אגמון ואני נאחזנו אחד בשני, צחקנו המון, קראנו המון, שמענו המון מוסיקה, אכלנו אוכל טוב והוא הצחיק אותי ובסוף עזב אותי. לפחות, את יודעת, נשארה לי שנת פרידה ואת זה אני אזכור מתקופת הקורונה.

במהלך התקופה, מצאנו את עצמנו מדברים על כל הדברים שתמיד אמרנו שנדבר עליהם ואף פעם לא היה זמן, זאת הייתה סגירת מעגל ואני אסירת תודה על כל שנה בה חיינו ביחד, הוא העניק לי חיים מדהימים, מעשירים ומעוררי השראה, זכיתי לחיות עם איש נדיר ומופלא."

מה היה סוד הקסם שלכם?

"אם אני מנסה להבין מה היה סוד הקסם, אפשר לומר שהיה לנו סיפור אהבה נדיר, מאוד כיבדנו את הצרכים של האחר, את העולם של האחר. עליתי לקברו ביום הולדתו ה-92 וחתונה חמישית כבר לא תהיה. היו לנו 4 חתונות ולוויה אחת. בעצם, זה היה רעיון שלי להתחתן בכל פעם מחדש. הוא היה המבקר הכי קשוח שלי, הוא תמיד הגיע לחדר חזרות להעיר לי הערות, כי אני לא האמנתי לאף אחד, אלא רק לו. הכל מתוך אהבה ותחושה שאני יכולה לעשות הכל. עכשיו כאשר מדברים על חזרה לתיאטרון, אין לי בינתיים מישהו שיגיע ויאמר לי הערות על העבודה שלי וזה כל כך חסר. אולי סופי, הנכדה שלי, היא סטודנטית לקולנוע, ויש לה עין טובה. עכשיו אני לומדת לנשום מחדש וללכת מחדש."

עכשיו כמעט כל המשק פתוח, אבל התיאטראות לא פתוחים לחלוטין, מה את חושבת על זה?

"הוא כל כך כעס, כל כך כעס, על ההחלטה לסגור את התיאטראות בלי לספק אופק נראה לעין ותוכנית עבודה לכל העוסקים בתחום. אבל עכשיו, אני מקווה שיפתחו את עולם התרבות. ההבטחות שהיו לגבי פתיחת עולם התרבות והניסיונות המועטים, זה כמו דיבורים בלי הבטחות בזמן שאנשים מוצאים את עצמם חסרי תעסוקה. הקניונים פתוחים ויש תחושה שחזרנו לשגרה, אבל עולם התרבות נשאר מאחור."

חשבת להציג בבתים פרטיים או בזום כפי שהקולגות שלך עשו בשנה החולפת?

"בכל מלחמות ישראל הופעתי והצגתי. הופעתי ביחד עם יוסי בנאי זכרו לברכה בהצגה "הכלה וצייד הפרפרים" מאת ניסים אלוני – בין שני טנקים הניחו קרש ענק שהחליף את הבמה וכך הצגנו, אבל זאת הייתה תקופה אחרת. אני רואה את ההצגות בבתים פרטיים או בזום ואני פחות מתחברת לזה. אני רוצה לחכות לרגע שהמסך יפתח ואציג שוב על במת התיאטרון. אני לא הסכמתי אף פעם להופיע באולמות ספורט בבתי ספר. אם רוצים לחנך ילדים לאהבת תיאטרון, אז צריך להביא אותם למקום בו מתרחש הקסם, לאולם התיאטרון.

גילה אלמגור-אגמון. צילום: עידו לביא

פעם אחת בחיי הצגתי קטעים מתוך הצגת היחיד שלי "הקיץ של אביה", אבל זה היה במסגרת אירוע מיוחד של גיוס כספים לצורך פתיחת מעון לנשים מוכות בחיפה, ארגנתי את מיטב נשות האמנות בישראל ושם הצגתי קטעים מתוך ההצגה. מלבד זאת, אני מאמינה שהקהל צריך להגיע לאולמות התיאטרון כדי ליהנות מחוויה שלמה וכוללת."

ציינת את היצירה שיצרת, "הקיץ של אביה". אנחנו מתקרבים לציון יום השואה, האם את חושבת שהלקח של השואה נלמד?

"הכתיבה של הספר "הקיץ של אביה" היוותה עבורי תרפיה, זאת הייתה הפעם הראשונה בה הבנתי מי אני – שמי גילה אלכסנדרוביץ, בת לאימא ניצולת שואה וכל חיי עברו תחת הצל של השיגעון של אימא שלי.

צריך ללמד אהבה וסבלנות את כל הדתות על מה שהתרחש בתקופת שואה. אני חושבת שאסור להפסיק ללמד, אסור להפסיק להתריע. הכי קל להפוך למשפיל וחלאת המין האנושי. לצד זאת, המסעות לפולין מטרידים אותי מאוד. כבר לא נשארו ניצולי שואה שיספרו את הסיפור, צריך לדובב ולדלות מהם כל דבר שאפשר. בתיאטרונטו השנה יש הצגה בשם "מפלצת הזיכרון "מאת ישי שריד ובה משחק בן יוסיפוביץ', הצגה שעוסקת במסע לפולין. זה עוסק בנושא זילות המסעות לפולין."   

השתתפת ברפרטואר עצום של הצגות וסרטים, וגילמת מגוון נרחב של דמויות. מה התפקיד הבא שתרצי לגלם? עם אילו במאים את חולמת לעבוד?

"אני לא מחכה לתפקיד, אני מקווה לתפקיד, זה ההבדל. אני לא מבזבזת את זמני. אני קוראת מחזות וספרים, לא תמצאי אותי משתעממת לרגע. אני מחפשת תפקיד שאני יכולה לנעוץ בו את השיניים ולהביא מניסיוני רב השנים. אני מופיעה למעלה מ-60 שנה , שחקנית קולנוע, תיאטרון, טלוויזיה. זה לא חייב להיות תפקיד גדול או תפקיד ראשי, זה צריך להיות תפקיד טוב ובמאי טוב. הרבה פעמים חשובה לי העבודה עם הבמאי מאשר התפקיד עצמו.

אני שחקנית של במאי ואוהבת את המסע להצגה. אני קוראת מחזה, פוגשת את הדמות שאני אמורה לגלם. כשאני עובדת עם חנן שניר למשל, אני לוקחת תרמיל, מקל ואני יוצאת למסע.  עם משה קפטן למשל, יצאתי למסע מרתק בהצגה "נעצר בחצות". כל כך חשוב לי עם מי אני עובדת, אני חולמת לעבוד עם במאים שעוד לא עבדתי איתם.

אני מעוניינת לעבוד עם גלעד קמחי, המנהל האמנותי של תיאטרון הקאמרי, מאד הייתי שמחה לשתף איתו פעולה. את לא תאמיני, אני לא עבדתי עם עמרי ניצן, ואני מאמינה שאני יכולה לצאת איתו למסע מעניין מאוד. כך או אחרת, אני פתוחה להצעות – במאים צעירים יכולים  לבוא אליי עם תפקיד או מחזה. אם זה נראה לי מבטיח, אני אצא איתם לדרך.  בקריירה שלי עבדתי עם במאים צעירים בתחילת הדרך כמו שמי זרחין , כך שזה לא זר עבורי ונחשב מפגש מרתק ביותר. לא חששתי מפני הקפיצה למים, ברגע שהחלטתי לעלות על הרפסודה, אז הייתי בטוחה בדרך."

איך ההרגשה להמשיך  את המורשת של יעקב אגמון השנה ולכהן בתור מנהלת פסטיבל התיאטרונטו?

זה יהיה פסטיבל תיאטרונטו ה-30 ומדובר בתפקיד משמעותי ביותר עבורי. יגאל עזרתי, המנכ"ל של תיאטרון יפו, ששם מתקיים התיאטרונטו מספר שנים בהצלחה רבה, הגיע כדי להחתים את יענקל'ה שהפסטיבל ימשיך להתקיים ביפו בתור יחידה עצמאית וזה יקרא בשם "חגיגה של הצגות יחיד – פסטיבל תיאטרונטו מיסודו של יעקב אגמון". רגע אחרי החתימה על החוזה, אגמון אמר: "לפני שאתה הולך, אני רוצה להוסיף משפט נוסף: והיה וקורה לי חלילה משהו, אני עומד שרעייתי גילה אלמגור אגמון תמשיך לעמוד בראש המפעל ולנהל את התיאטרונטו. 

אף אחד לא שאל אותי אם אני רוצה לנהל את הפסטיבל, זאת הצוואה של אגמון ואני מוכרחה לקיים אותה. אני חייבת לציין שהוועדה האמנותית של הפסטיבל, המונה בין היתר את שמעון מימרן, דניאלה מיכאלי וגלית ברסקי, קיבלו אותי בזרועות פתוחות ושילבו אותי בכל העשייה."

לאחרונה השתתפת בסדרה חזרות בתור שרת התרבות. עכשיו אנחנו רגע לפני בחירות, מה חשוב לך להגיד לשר התרבות הבא של מדינת ישראל?

"קודם כל, תילחם על התרבות. אמנם מלחמה היא אנטיתזה לתרבות, אבל על התרבות במדינת ישראל חובה להילחם. התקציבים מעליבים, מדינה שחרטה על דגלה חופש, חופש הדיבור וזכויות אזרח, אבל לאזרחים לא נותנים את הרוח ולוקחים מהם את התרבות וזה כואב.

אין לי טענות  כלפי חילי טרופר, שר התרבות לשעבר, הוא איש נהדר והוא נקלע לממשלה שלא הציגה תקציב ותוכנית עבודה מסודרת, לא נשמע דבר כזה. מי שיהיה שר התרבות צריך להילחם על התרבות בישראל ולהקשיב לאנשים בעלי ניסיון על מנת להעשיר את הידע של אדם שנכנס לתפקיד."

אין ספק כי גילה אלמגור-אגמון מממשיכה להפגין ולהוכיח את כישרונה הרב על הבמה, ומאחורי הקלעים. בעוז ובקדושה, היא צועדת לעבר העתיד, לעבר החזרה לשגרת התרבות, ולעבר תפקיד מאתגר חדש.

פסטיבל התיאטרונטו יתקיים בחול המועד פסח, בתיאטראות ברחבי יפו העתיקה ובעכו העתיקה. ביפו ההצגות תתקיימנה ב30-31/3 וב1/4, ובעכו – ב29-31/3. בפסטיבל יוצגו הצגות תחרות, לצד הצגות אורחות מפסטיבלים קודמים, לרגל חגיגות השלושים של הפסטיבל.

לפרטים ומועדים בתוכניה הדיגיטלית של הפסטיבל – הקליקו על הלינק

הדרמה כלולה במחיר

על מחזאות בימי קורונה

מאת: אביבה רוזן

קורונה, מגיפה עם שם מלכותי, גרמה לתקופה האחרונה להיות מרתקת, תרתי משמע. בפני עצמן, תקופות מעניינות מזמנות יצירה מעניינת. האמנם? עד כמה מחזאים כתבו בתקופת הקורונה מחזות אחרים, שונים מהרגיל? האם מצאו עולם גדול ומופלא, ורגשות ייחודיים לתקופה הנוכחית? האם תהליך הכתיבה היה שונה ומה צפוי לנו אחרי הקורונה?

מחזאים נוטים להבחין בפרץ של יצירתיות שנובע מתקופה שהדרמה היא חלק ממנה. אנושות שמשנה פניה, פיזית ונפשית. אנשים הולכים עם מסיכות על פניהם. מתרחקים זה מזה. חוששים מקרבה פיזית. הורים מבוגרים מבודדים מילדיהם ואנשים מתים לבד. החיים כדרמה שכותבת את עצמה. ועם זאת, נראה כאילו התרבות שתקה בתקופה זו, אך רבים לא הסכינו עם השתיקה. פסטיבל ישראל, פסטיבל עכו לתיאטרון אחר, ורבים אחרים, נדחו או שהתרחשו במרחב הסייבר.

בכדי לבחון האם באמת המחזאות הישראלית שינתה את פניה במהלך ימי קורונה, פניתי למספר מחזאים, שסיפקו תשובות ונקודות מבט שונות. מסתבר שכתמיד, כל יוצר עובד בדרך אחרת, מושפע בדרכים שונות מהמצב, ומביא מגוון יצירה ההולם את עולמו. יש כאלה שמצאו זמן רב יותר לכתוב, אך אחרים לא הצליחו להתחבר ליצירתיות שלהם.

שירלי בייטל נתיב, מחזאית פורייה במיוחד, כתבה מספר מחזות בשנה האחרונה, ובעיקר מחזות קצרים שמיועדים להקראה בזום. היא גם הצליחה לגייס לפרויקטים שלה לא מעט שחקנים שכמהו לתעסוקה האהובה עליהם. שירלי: "תקופת הקורונה מייצרת לנו היוצרים דיסוננס בו מצד אחד נפש האמן זועקת ומשוועת ליצירה לא משנה מה האווירה מסביב. מן הצד השני תקופה זו בה כולם סגורים בבתיהם ללא מפגשים חברתיים כמעט. ללא מפגשים בחדרי החזרות. ללא הצגות. ללא מגע עם קהל. כל אלו באמת מביאים למצב מדכא בו אין ׳חשק׳ לכתוב וזו חבלה רצינית ביצירה, אבל אני ניסיתי דווקא מהמקום הנמוך והלא פשוט הזה לצמוח וליצור ולייצר תכנים אמנותיים הן עבורי ועבור הנפש שלי והן עבור הקהל שספון בביתו ואף הוא צמא לחוויית תיאטרון כלשהי".

שירלי בייטל נתיב. צילום: אריק סולטן

גור קורן, מחזאי ושחקן, כתב שני מחזות בתקופת הקורונה. הם אכן מתרחשים בתקופת המגיפה, אך בסופו של דבר, הוא אומר, הם למעשה עוסקים במערכות יחסים, ולפיכך אוניברסליים. הוא מספר שבתחילה הכניס מאפיינים של התקופה, אך כיוון שהדברים השתנו במהירות היה צורך להוציא אותם מהיצירה. עם זאת, הוא מספר כי "מערכת יחסים היא מערכת יחסים, אבל הקורונה היא קטליזטור שמעלה דברים ומחריף אותם, לכן זה טוב לדרמה. האסקלציה בהתרחשות היא מהירה יותר".

גם רענן פז, מחזאי ושחקן, מרגיש שבגלל הזמן שהתפנה היה קל יותר לכתוב, ומוסיף ומציין שלמרות שאחד מהמחזות שכתב מתרחש בתקופת הקורונה והוא כולל מאפיינים ייחודיים לתקופה, בסופו של דבר המחזה הוא אוניברסלי, כיוון שהוא עוסק במאפיינים אישיים ובמערכות יחסים.

רענן רואה את התקופה כרנסנס יצירתי. לא רק המחזאות, גם השירה, כתיבה ספרותית, תסריטים, נכתבו במרץ בתקופת הקורונה. מה יקרה עם כל התקופה הזאת אחר כך? רענן: "לדעתי שפע מוביל לשפע, וכרגיל, החזקים שורדים. אלה שימשיכו גם אחרי הקורונה ויתמידו הם אלה שיביאו את מחזותיהם אל הבמות".

רענן וגור מדברים על התנודתיות בתקופה ביחס לתרבות, שטלטלה גם אותם. הייתה תקופה של תקווה, במאי-יוני, ואחר כך תקופה של שפל וייאוש. "היה שבר באוקטובר", מספר רענן. "בסוף הסגר הראשון חשבנו שזהו, סיימנו עם המגיפה, ואז בא שוב שבר". גור מספר על תקופה של שפל והתכנסות שאחריה באה תקופה של יצירתיות, שהייתה בה כתיבה מרוכזת.

גור קורן. צילום: נועה לבנת

שפל ופרצי יצירתיות, עליות וירידות והרבה חוסר ודאות בקשר לעתיד, מספרת שירלי, הביאו אותה להבנה שהיא כותבת קודם כל לנפש. ועם זאת, הביאה את יצירתה אל הבמה המקוונת, לכל מי שהיה מעוניין בכך בדרכים אינטרנטיות. "היה מאתגר במיוחד לערוך הקראות וחזרות בזום", היא מספרת. ועל אף זאת, שירלי הצליחה לעלות מספר מחזות קצרים בזום, במהלך התקופה האחרונה. איך עשתה זאת?

"התהליך מתחיל בניסיון למצוא נושא למחזה קצר. בשלב זה אף שיתפתי את הקהל וקראתי לאנשים להעלות בפניי נושאים ואז קיימתי הגרלה והנושא שנבחר שימש אותי לכתיבת המחזה הקצר. כתיבת המחזה הקצר מאוד מאתגרת שכן עליי לייצר בו התחלה, אמצע וסוף וכל זה במספר מילים מאוד מצומצם כדי שהמחזה יישאר סביב עשר דקות ולא יותר.

לאחר שהמחזה מוכן ניגשתי למלאכת ליהוק השחקנים שישתתפו בהקראה וכאן אני חייבת לציין שההתגייסות היתה מדהימה (בין המשתתפים היו עודד פז, תובל שפיר, תומר שרון, עודד מנסטר, סופי צדקה, ערן מור, עדי ארד, דורין מנדל, מאיר תמם, מורן מלכה). הרגשתי את הצמא הגדול שיש גם בקרב השחקנים שמצאו את עצמם ללא הקהל שהם כל כך אוהבים ושמחו מאוד על ההזדמנות לקחת חלק בחוויה הזו.

רענן פז. צילום: ספיר קוסה

עם תום הליהוק קיימנו בכל הקראה שתי חזרות זומיות (איש איש בביתו) וגם זה שלב מאתגר – במקום שהייה משותפת לעבודה בחדר החזרות אנו מקיימים את החזרות בשלט רחוק באמצעות הזום. עם סיום החזרות קבענו מועד לקריאה בפני הקהל הרחב וכך יצרנו מספר ערבי תיאטרון. לכמה רגעים כולנו קצת התנתקנו מהתקופה ההזויה הזו וחשנו לרגע שוב את הקסם הזה שנקרא תיאטרון. חשוב לציין שבסיום ההקראה השחקנים והקהל נשארו בזום לעוד מספר דקות וקיימו שיח ער של שאלות ותשובות על מצב התרבות בימי הקורונה וזה עוד נדבך מעניין שהתווסף לחוויה המיוחדת הזו".

שינויים מחוייבי המציאות תמיד יוצרים הזדמנויות לפריצות דרך ביצירה וביצירתיות. רענן מספר על תהליך קצת שונה, של כתיבה על דברים שנמצאים בהתהוות, אך משתנים כל הזמן, והיצירה צריכה לעמוד בקצב ולהשתנות יחד עימם.

תקופת הקורונה תתרום להתפתחויות בתחומים שונים. גם לגבי מחזאים, נוצרה פתיחות רבה יותר לשימוש באמצעים שלא היו מוכרים עד כה. למשל, שיתופי פעולה בין דיסציפלינות שונות וגם שיתופי פעולה בינלאומיים, דרך הזום בעיקר. גם המדיומים החדשים מביאים לפריצות דרך בתהליך היצירה ובצורתה. למשל, הצורך להעביר הצגות דרך האינטרנט הביא לשיתוף פעולה בין מחזאים, במאים וצלמים. משם באה חשיבה על זוויות ראייה, שימת דגש על אלמנטים שונים. הסתכלויות שונות מעשירות את היצירה ואת המחשבה עליה.

ומה קורה עכשיו? עכשיו יש התפוצצות. רענן: "יש הרגשה שזהו. זה עומד לקרות. הכתיבה מגיעה לשיא. עכשיו יש מטרה ברורה. מה שנכתב עד עכשיו צריך להגיע לדראפט אמיתי. צריך לקחת את זה לצעד הבא, ליישום. לחזרות".

ובכל זאת יש מעט חשש. אולי זה עוד גל של תקווה שאחריו תבוא שוב אכזבה. אבל הטבע האנושי הוא כנראה אופטימי מטבעו, כי היצירה נמשכת והיוצרים מקווים שבקרוב, קרוב מאוד, היצירות שנכתבו בתקופה המוזרה הזאת יגיעו לבמאים הנכונים ולבמות המתאימות.

משתוקקים לחזור לנורמליות

על מצב התיאטראות בעולם

מאת: דנה שוכמכר

כמו במקומות רבים בעולם, גם בגרמניה נאלצו לסגור את דלתות התיאטראות מפאת וירוס הקורונה, אך היוצרים מצאו פתרונות יצירתיים כדי לשמור על ריחוק חברתי ועדיין להמשיך את ההצגה. כתבה נוספת בסדרה המתחקה אחר מצב התיאטרון בעולם בעקבות הקורונה. תחנה שלישית – ברלין.

תיאטרון am Schiffbauerdamm יראה אחרת לחלוטין בתום מגיפת הקורונה. התיאטרון נוסד בשנת 1892 ובשנת 1954 הפך לבית של ברלינר אנסמבל. ניתן לראות הוכחה לשינוי המתהווה בסידור הכיסאות אשר נותרו באולם התיאטרון השוכן בבניין היסטורי. מתוך 700 מושבים נותרו באולם 200 מושבים בלבד, המרווחים אלו מאלו, ומאפשרים לשמור על ריחוק חברתי.

אוליבר ריס, המנהל האמנותי של ברלינר אנסמבל, מציין כי מדובר בפתרון ישיבה יצירתי למדי שנועד לאפשר לצופי התיאטרון לשמור על מרחק בטוח מאחרים ובמקביל לראות הצגת תיאטרון. התיאטרון ספג קשיים כלכליים כבדים כתוצאה מביטול סיורים והצגות, ותוכנית הישיבה החדשה הזו מאפשרת להם לחדש הופעות, כמו גם לשפץ את מושבי התיאטרון. כולנו משתוקקים לחזור לנורמליות, ריס אומר ומוסיף כי זאת המשימה העיקרית של התיאטרון – לדאוג לקהל הצופים ולחזור לבמה בצורה הבטוחה ביותר. למרות שמדובר בשינוי בהרכב המושבים, ריס בטוח כי רמת האנרגיה תהיה זהה ולא יהיה ניתן לחוש בהבדל.

סידור הכיסאות בתיאטרון של ברלינר אנסמבל

אכזבה מצורת התיאטרון החדשה

בניסיון להבין את המתרחש בגרמניה בכלל ובברלין בפרט מנקודת מבט של יוצר החי במקום, פניתי לאבישי מילשטיין, מחזאי, במאי, מתרגם ודרמטורג. אל התרבות הגרמנית הוא התוודע בהיותו תלמיד בבית הספר התיכון "תלמה ילין" כאשר הציגו את ההפקה "אופרה בגרוש" מאת ברטולד ברכט וקורט וויל. מילשטיין אהב את היצירה ובעקבות כך החל ללמוד גרמנית במכון גתה, ובהמשך למד תיאטרון, ספרות ובלשנות גרמנית באוניברסיטת מינכן בגרמניה.

לדבריו, המצב שנוצר בגרמניה בשל מגיפת הקורונה אינו פשוט. התיאטראות נסגרו באמצע מרץ 2020, במקביל לסגירת התרבות בישראל והמנגנונים עברו לעבוד מהבית – כלומר הצטמצמו לחצי משרה; השחקנים השכירים המשיכו לקבל משכורות; היוצרים העצמאיים קיבלו מענקים נכבדים. היה ברור לכולם שהעסק יחזור לפעילות תוך חודשיים-שלושה. מאחר שחופשות הקיץ בגרמניה חלות בערך ביוני-אוגוסט, הוחלט להשבית את כל התיאטראות עד לתחילת העונה, ולהחזיר אותה במלוא הכוח בספטמבר 2020.

את הזמן שנשאר, המוסדות הקדישו ליצירת מתווים מדוקדקים של חזרה לפעילות: ריחוק חברתי, ביטול הפסקות וכרטוס דיגיטלי. אבל לא היה די בכך – תיאטראות רבים פשוט עקרו מושבי קהל כדי לכפות ריחוק חברתי בקרב הצופים,– מכל שלושה מושבים נעקרו שניים. כמו כן, בחלק מהתיאטראות בברלין הרכיבו לוחות פרספקס שהפרידו בין שורות ובין מושבים. הרבה כסף הושקע בכך. מאחר שרוב התיאטרונים "המסובסדים" מופעלים על ידי העיריות, או על ידי המדינה הפדרלית אליה הם שייכים. שחקנים שישבו בבית הופנו לעזור בפעילויות ציבוריות  בתקופת הקורונה, כגון עזרה בבתי חולים, בבתי אבות ובמרכזי מידע.

אבישי מילשטיין. תמונה פרטית

בחודש אוגוסט התחדשו החזרות ובספטמבר הגיע הקהל לאולמות. התפוסה היתה מוקטנת, מטבע ההנחיות. בניסיון לשמור על ההנחיות, נוצר תפקיד חדש – מתאם קורונה, אשר דאג לשמור על הסדר בחזרות, ועל המרחק החברתי בין השחקנים. לדבריו של מילשטיין, הקהל הביע אכזבה מצורת התיאטרון החדשה, בין אם מבחינת סדר הישיבה החדש ובין אם מבחינת איסור האכילה והשתייה באולם התיאטרון, בניגוד לנהוג טרם ימי הקורונה. מילשטיין מוסיף כי בכל הנוגע ליישום מתווה הריחוק החברתי, בשום מדינה לא בחרו ללכת על תנאי התאמה כמו בגרמניה. לצד ההפקות הרגילות, תיאטראות רבים בברלין עברו לשידור סטרימינג של הפקות ישנות מהרפרטואר שלהם. חלק מהתיאטראות גם הפיקו הצגות במיוחד לשידור במרחב הווירטואלי – הפקות מתוכננות מראש הפכו להפקות טלוויזיה.

למרות שנוצרה שגרה חדשה, על אף המצב, למציאות היו תוכניות אחרות. בתחילת נובמבר, התיאטראות בברלין נסגרו בשנית בשל ההתלקחות בתחלואה. נכון לעכשיו, התיאטראות עדיין סגורים, וסביר להניח כי יחזרו לפעילות רק בעונת הקיץ.

הלם בקהילת האמנים בגרמניה

מבחינה כלכלית, מאחר שאין בגרמניה "שר תרבות" כמו בארץ או תקציב תרבות אחיד, התמיכה הנדיבה לתיאטראות מוענקת באופן מקומי: יש תיאטראות עירוניים ויש תיאטראות ממלכתיים לכל אחת מ-16 המדינות שמרכיבות את גרמניה. מדיניות התרבות היא מקומית ולממשל הפדרלי אין אפשרות להתערב בתקציבי התרבות השונים.

לדברי מילשטיין, נכון לעכשיו, המצב מורכב ולא פשוט. כרגע, מדובר על קיצוץ גדול מאד בתקציבי התרבות כאשר העסקים יחזרו לשגרה. כך, לדוגמא, בוואריה, שהיא המדינה העשירה ביותר בגרמניה, כבר הודיעה על קיצוץ של 9% בתקציב התרבות שלה. אין ספק כי מדובר על ניסיון להתמודדות עם מציאות מורכבת, למרות הרצון והצורך להעניק מענקים חיוניים לאמנים ולאפשר להם להרים את הראש מעל המים, ניכר כי הגיעה השעה לשלם את המחיר.

בשיחה עם מילשטיין הוא מצביע על תופעה נוספת אשר אופיינית לקורונה התבטאה בכך ששחקני קולנוע מבוגרים שהוצעו להם תפקידים בהפקות עתידיות, גילו לתדהמתם שהדמויות שלהם "הוצערו" בשנים רבות. לדבריו, מפיקי הקולנוע חששו להתמודד עם היטלי הביטוח הגבוהים, והחליטו לנקוט בצעדים דרסטיים. הדבר היכה בהלם את קהילת האמנים בגרמניה. מעבר לכך, המצב החדש גרם לשחקני תיאטראות רבים לבצע הסבת מקצוע ורבים מהם בחרו לעזוב את התיאטראות לטובת חינוך, אלא שגם בתי הספר נסגרו.

 נכון לעכשיו, התיאטראות בברלין, ובגרמניה בכלל, מתמודדים עם תקופה מורכבת וכואבת, ויוצרים רבים נאלצים להתמודד עם מציאות חדשה ושונה מאוד ממה שהכירו עד עתה. יש לקוות כי התיאטראות ישובו ויפתחו את השערים והצופים ישובו לצפות בהצגות. לא בדיוק כמו פעם, אבל קצת אחרת.

תרפיה לשחקנית

ראיון עם השחקנית והיוצרת לימור גולדשטיין

מאת: דנה שוכמכר

השחקנית לימור גולדשטיין מופיעה למעלה מ20 שנה על בימות התיאטרון ותמיד בשלאגרים מרכזיים. תקופת הקורונה הכריחה אותה להמציא את עצמה מחדש והתוצאה – מופע אינטימי הכולל את מיטב שנות הקריירה שלה . שוחחתי עמה בכדי לשמוע עוד על ההחלטה לכתוב מופע יחיד, על החזרות להצגה בבית ליסין שנקטעו בשל הקורונה והקושי בלהיות שחקנית ללא קהל.

 איך נוצרה ההחלטה לכתוב מופע אודות הקריירה שלך?

 "השנה בה התיאטראות סגורים הייתה אחת השנים המורכבות והקשות בחיי. למזלי, אני עובדת ברצף מאז סיום הלימודים שלי באוניברסיטת תל אביב, אני נמלה עמלנית, זה מה שאני יודעת לעשות, אני זקוקה ליצירה כמו אוויר לנשימה והנפילה הזאת הייתה קשה ולימדה אותי הרבה שיעורים.

הבנתי שעכשיו זה הזמן שאני חייבת ליצור חומרים משל עצמי, שזה משהו שאף פעם לא עשיתי קודם. ההחלטה הגיעה לאחר חודשים לא פשוטים בהם מצאתי את עצמי נעה באי נוחות בין התקפת חרדה לדיכאון, תלוי בשעה של היום. הבנתי בשלב מסוים שאני חייבת להפסיק להיאבק בחזרה לתיאטרון ושאני צריכה להגיע למקום של יצירה עצמית."

איך ההרגשה לעמוד על הבמה לבד, לא להסתתר מאחורי הפקה?

"פתאום נפתח לי מקום של שלווה ובו החלטתי שאני עומדת להגשים משהו שהוא שלי, אינטימי. אני מהרהרת במופע יחיד כבר שנים רבות, אבל תמיד תפקיד רדף אחרי תפקיד ולא הגעתי לזה בעצם. הבנתי שאם לא עכשיו, אז בחיים לא. ניסיתי לבנות שלד הכולל 30 שנות קריירה במהלכה התברכתי בתפקידים נפלאים ביותר של נשים  בתיאטרון, טלוויזיה וקולנוע. היה לי רעיון לקחת את המונולוגים כחוט שדרה של ערב ולהגיד דברים על החיים שלי ומה שמתרחש מאחורי הקלעים.

במשך שעה שעה ורבע של מופע, הכולל ליווי מוסיקלי של ארנון פרידמן, אני לוקחת את הקהל למסע בעקבות התפקידים שלי. אני מובילה את הקהל למונולוגים שביצעתי בתחילת דרכי, כמו למשל ההצגה "על עכברים ואנשים" בתיאטרון הבימה, ועד התפקיד של פילומנה בתיאטרון הבימה. בתפקיד של פילומנה, למשל, מצאתי את עצמי יוצאת למסע רגשי עם הדמות."

איך מתמודדים עם החופש האמנותי בו את אחראית על בחירת החומרים?

צילום: עידו רוזנברג

"בעצם, לאורך כל הקריירה שלי לא היה לי חשק להיות לבד על במה ופתאום נוצר בי צורך. אז פניתי לחברי משכבר הימים, אלון אופיר, שגם מלווה אותי על הפסנתר בהופעה. הכרתי את אלון בהצגה "המורדים" בה שיחקנו יחד בתיאטרון הקאמרי ומאז אנחנו הולכים שנים ארוכות ביחד. בעצם הוא היה הבמאי שלי פעמים רבות ושמחתי לחזור ולשתף איתו פעולה. בגלל שהוא גם שחקן הוא מכיר את העולם הזה, את הניואנסים והשפה והוא לא מגיע רק  ממקום של במאי. השיתוף פעולה בינינו היה פורה והדדי.

ביקשתי ממנו חוות דעת לגבי החומרים במופע מהמקום של לא להסתתר מאחורי הפקה שלמה אלא להביא את עצמי לידי ביטוי, תרפיה לשחקנית מחורפנת בעקבות המצב החדש. הוא נתן לי המון אמונה בחומר ואמר שהוא ישמח לביים ולהוציא לפועל את המופע הזה. עבדתי לפי אינטואיציה לפיה המסלול יראה לי את הדרך. זאת אומרת, אם בחרתי להתחיל במונולוג מסוים, אז נראה לי מאד נכון להמשיך במונולוג שמשקף את השלב הבא של הקריירה הבימתית שלי."

נוצר פה מעבר מהופעות על במות גדולות להופעה אינטימית.

"בתיאטרון לא רואים את הקהל ובעצם אין אינטראקציה של ממש ובמקרה הזה, זה ממש הפוך ודורש ממני אינטראקציה אינטימית יותר. זה מציב עבורי אתגר גדול מאד מהמקום של יצירת אינטימיות עם הקהל, אני למעשה חשופה לכל מבט ורחש וזה מקסים ומרגש אותי. "

 בזמן הקורונה עבדת על ההצגה החדשה "סינית אני מדברת אליך". איך התקיימו החזרות לאור המצב?

"בדיוק התחלתי חזרות בתיאטרון בית ליסין על ההצגה "סינית אני מדברת אליך" מאת סביון ליברכט בבימוי ציפי פינס. בהצגה אני מגלמת את דמותה של הדודה קרולה. ציפי פינס החליטה להחזיר את צוות השחקנים לחזרות בזמן הקורונה למרות שהתיאטראות  סגורים  וזאת היתה חוויה משונה ומעניינת כי בשלב מסוים כל אחד מהקאסט מצא את עצמו בבידוד בבית.

למעשה, סיימנו את החזרות ואנחנו מחכים להציג את ההצגה על הבמה. התחושה היא כמו הריון ללא אפשרות ללדת ילד בלידה רגילה. חוסר היכולת לא לראות קהל כל כך קשה, כואב ומטלטל רגשית ונפשית. אני מגלמת בהצגה את קרולה ועבורי לגלם ניצולת שואה זה משמעותי – רוב המשפחה של אבא שלי נרצחה בשואה, היה לי מרתק לצלול לעומקים של דמות הסובלת ממאניה דיפרסיה, אם לרגע היא תפסיק לחגוג את החיים, היא תנשור לתוך התהום."   

גילמת שורה ארוכה של תפקידים במהלך הקריירה, יש עוד תפקיד שאת חולמת לגלם?

"תפקיד החלומות שלי הוא תמיד התפקיד הבא. במהלך הקריירה שלי התמזל מזלי לגלם קשת ארוכה של תפקידים מגוונים ואני שואפת להמשיך ולגלם תפקידים שיאתגרו אותי בתור שחקנית. אני יכולה לומר לך בכנות שיש בי רעב לא נפסק כל השנים לגלם נשים אחרות בקולנוע, בטלוויזיה או בתיאטרון, תשוקה שסביבה אני מתפקדת מתוך התמסרות עמוקה וטוטאלית."

נראה כי לימור גולדשטיין לא עוצרת לרגע ומאפשרת לקהל הזדמנות נדירה ומעניינת להכיר את הסיפורים מאחורי התפקידים הגדולים, הצצה נדירה שייתכן כי לא הייתה מתקיימת לולא הקורונה, אשר אילצה אותה לחשב מסלול מחדש ולהמשיך ליצור על אף ולמרות המגבלות. התוצאה, אין ספק, היא יצירה מסקרנת ואמיצה.


מועדים קרובים: 10/3/21, 17/3/21, מלון דריסקו, תל אביב.

להזמנת המופע למוסדות וגופים – ניתן לפנות לשני ל"גולדה, ייצוג אמנים", 050-7697940

להופעות ביתיות, ניתן לפנות ללימור גולדשטיין בפייסבוק.

זה מסובך

על הסוגיה האם יש לחייב שחקנים להתחסן נגד קורונה

מאת: אביבה רוזן

עולם התרבות תאב חיים. במקומות רבים בעולם בהם התיאטראות נסגרו מחמת המצב, מתחילים לדבר על מתווה תרבות, מילים מכובסות לסוג של דרך מהוססת בה יאפשרו לאולמות להיפתח. שלושים אחוז? חמישים אחוז תפוסה? זה הרי לא ממש יאפשר הכנסות. אבל לפחות ניתן להסתכל קדימה בתקווה.

בינתיים, בישראל, ציפי פינס, מנהלת בית לסין, הצהירה ששחקנים לא מחוסנים יוחלפו וביצת עולם התיאטרון כמרקחה. גם ארגון שח"ם נדרש באופן מיידי לסוגיה שמפלגת בין חסידי החיסונים למתנגדיהם, לאלה שמבקשים לשמור על בריאותם ומצפים לערבות הדדית לבין אלה שדורשים את הזכות לפרטיות וחופש בחירה.

שח"ם מנסה לתמרן בין השניים והמתווה שלו לשחקנים נע בין הצגת תעודת מתחסן או מחלים לבין הצגת תוצאות בדיקות קורונה עדכניות. הגיוני בסך הכל. בפוסט בפייסבוק, כותבת השחקנית והיוצרת שרה פון שוורצה שהיא מקבלת את המתווה הזה. היא מפרטת: "מצב רפואי של אדם הוא פרטי. לא כל אחד רוצה או יכול להשתתף בניסוי כלים העולמי. בואו נכבד אחד את השני ואת עצמנו. זכויות הפרט הן שלנו". השחקן שרון אלכסנדר מגיב: "לא כל כך מבין את עניין חופש הפרט על גופו וכל זה. וגיוס חובה לא סותר את חופש הפרט על גופו? לדעתי שח"ם צריך לנקוט עמדה חד משמעית לטובת חיסון".

לצורך בחינת הסוגיה הנפיצה משהו, ראיינתי שלושה שחקנים, שלושתם מחוסנים וברמה האישית חושבים שאדם צריך להתחסן, בראש ובראשונה לטובתו הוא ומתוך ערבות הדדית. באשר לסוגיית ההכרח לשחקנים להתחסן, הדעות מורכבות יותר.

נטלי טיטלבאום. צילום: דניאל חסין

נטלי טיטלבאום, בוגרת טרייה של בית צבי ותלמידה של ציפי פינס, מסכימה לגמרי עם הציפייה של פינס לפיה השחקנים נדרשים להתחסן ולשמור בכך זה על זה ועל הקהל: "בין שחקנים יש הרבה מאוד סצינות אינטימיות, כולל נשיקות. אי אפשר להימנע מזה. אם שחקן לא שומר על עצמו זה פוגע מיידית בשחקן שמולו. נכון שאי אפשר להכריח להתחסן, אבל מי שבוחר לא לקחת בזה חלק עלול לפגוע באחרים. לכן, צריך ליישר קו". נטלי משווה את הצורך להתחסן לצורך להישמע לבמאי, "גם אם שחקן לא מסכים עם התפיסה של הבמאי הוא יעשה מה שהוא דורש ממנו. זהו מקצוע המשחק".

נטלי מספרת על שנה קשה מאוד לבוגרי התיאטרון שכל כך קיוו להשתלב בעולם המשחק. היא עצמה סיימה לפני שנה ועוד הספיקה להשתתף בהפקות שונות. בוגרי השנה האחרונה, לעומת זאת, איבדו לגמרי את עולמם. אבל מה עם חופש הפרט? "אני לא בעד להכריח. אני מבקשת להתחשב איש ברעהו ובכלל האוכלוסייה. אני מאמינה שהחיסון יעזור בשיקום הכלכלה בכלל והתרבות בפרט. ברור שלאנשים שונים יש דעות שונות ויש ויכוח ודיון. זה בסדר. אני רק מבקשת התחשבות".

רונן דוידוב. צילום: אלוני מור

רונן דוידוב, שחקן, יוצר (יצר ושיחק יחד עם אחיו חי בסדרה 'איפה אתה חי') ובעל תיאטרון משלו, מסביר שהעניין מורכב מאוד: "אני בעד חיסונים, אני מסביר זאת בכל מקום ומנסה לשכנע אנשים. מעולם לא נתקלנו במגיפה וצריך לפעול נכון כדי לצאת ממנה. יחד עם זאת, מה שציפי פינס אמרה, ובמיוחד הדרך בה היא אמרה זאת, נראה לי מתריס. מה גם שחוקית לא ניתן לאכוף זאת". כבעל תיאטרון משלו, מספר רונן, הוא ביקש מהצוות שלו להתחסן על מנת לשמור על עצמם וזה על זה: "לא ביקשתי לכפות. הסברתי שמי שלא יתחסן יצטרך להביא לכל הופעה אישור בתוקף. לבסוף כולם התחסנו".

נושא החיסון הוא כמובן מורכב יותר. הוא נותן כדוגמא את הגן של ילדיו. "הגננות התחסנו אבל סייעת אחת, צעירה, לא הסכימה להתחסן. היא טוענת שהיא חוששת מבעיות פוריות. אני לא חושב שהחיסון פוגע בפריון אבל זאת דעתה ואין לכפות זאת עליה. עם זאת, אסור שתסכן את הילדים ויש לנקוט באמצעים אחרים כדי לשמור עליהם". רונן מבקש להבהיר, שהוא נגד פיטוריו של שחקן שלא התחסן. "החיים הם לא שחור-לבן. יש המון גוונים של אפור. הדברים הם מורכבים יותר. יחד עם זאת, חייבים לוודא שאנשים אחרים לא יינזקו".

אבי קטן. צילום: ספיר קוסה

אבי קטן, שחקן תיאטרון ופרסומות, הבין די מהר שאין ברירה. כדי לפרנס את עצמו, הלך לנקות בתים ומשרדים. כמו שחקנים רבים אחרים שמצאו דרכים מגוונות להתפרנס, שונות מאוד ממקצועם, הוא לא מתבייש בעיסוק זה, אבל כמובן, כמה לחזור לבמה.

"התחסנתי כאדם שאחראי לבריאותו וגם כדי לשמור על הורי, חזרתי לגור אצל הורי מסיבות כלכליות וגם כדי לסייע להם ואני חייב לעשות הכל כדי לשמור על בריאותם". גם אבי בעד חיסון השחקנים, כחלק מערבות הדדית בין אנשי צוות, אבל, הוא אומר, "לא הייתי הולך למקום של ציפי פינס. לא נכון בעיני לכפות. ייתכן ששחקן שרעב ללחם וליצירה יתחסן גם אם זה מנוגד לדעתו, אבל אני רוצה שאנשים יתחסנו כי הם מבינים שזה לטובתם ולטובת היקרים להם. אני אהיה הרבה יותר שקט אם אדע שאנשים שעובדים אתי מחוסנים".

ברור שיהיו בין השחקנים, ובין שאר אנשי הצוות, כאלה שיתחסנו וגם כאלה שלא. כאלה שחושבים שחיסונים הם הדרך היחידה שלנו לצאת מהמצב שסגר את התיאטראות ושאר העולם, ויש כאלה שעולים על בריקדות כדי שלא יפרו את זכויות הפרט. שתי העמדות לגיטימיות. יש לזכור, עם זאת, שאם המתווה לא יצליח, אם שחקן אחד ידביק את חבריו להצגה, עם או בלי אישורים למיניהם (ויש היום גם אישורים מזויפים למכירה) הדבר עלול לגרום להשהיית ההצגה, ואף לסגירת התיאטרון ועולם התרבות לעוד פרק זמן בלתי מוגבל. כל אחד צריך לעשות את חשבון הנפש שלו, שיהווה איזון בין הרצון לביטחון לעצמו ולאחרים לבין זכויות הפרט שלו. לצד זאת, נקווה שהמתווה יצליח ויתרחב, כדי שהשחקנים יוכלו לחזור ליהנות מהמשחק והבמה, שהקהל יחזור ליהנות מהם, ושהתיאטראות יצליחו להתרומם שוב על רגליהם ולהרוויח.

התיאטרון הישראלי במלוא צמיחתו

כתבת דעה כתגובה לכתבה "התיאטרון הישראלי במלוא עליבותו"

מאת: נעם מרום

ב14/01/21 פורסמה כתבה בעיתון "הארץ" מאת הכתב יואב רינון בו הוא מנתח את הסדרה "חזרות" שהוקרנה לאחרונה בערוץ כאן 11. כבר בתחילת הכתבה מתאר רינון ואף מדגים באמצעות ציטוטים כיצד הסדרה המופתית מוכיחה שהתיאטרון הישראלי הוא כשל, שפל, לא אמיתי, חסר חשיבות לעומת התיאטרון האירופאי והקלאסי, ועוד אמירות קשות נוספות. זאת ועוד, הוא נעזר בדיאלוג מהסדרה עצמה בין דמותה של איריס שטיבל המחזאית (נועה קולר) לבין שרת התרבות (גילה אלמגור) – "זה לא שאני לא אוהבת הצגות, תיאטרון זה בסדר אבל… אני מעדיפה קולנוע. קולנוע זה… את יודעת, הרבה יותר אמין, זה מצלם את החיים." הייתה זו עוד דוגמא ל"עליבותו" של התיאטרון, אבל ההיפך הוא הנכון. לתת לדמות שמגלמת גילה אלמגור הידועה כאחד מהסמלים הגדולים של התיאטרון הישראלי לומר את השורה הזו, זו כמובן אירוניה. אירוניה שמטרתה להדגיש שהמדינה המיוצגת על ידי דמות השרה לא תומכת מספיק בתיאטרון.

אל תבינו אותי לא נכון, התיאטרון הישראלי לא מושלם, הוא סובל מבעיות רבות שבראשן דלות תקצוב ודלות משאבים. הייתי שמחה לספר סיפור ישראלי ורוד יותר אבל המציאות כואבת מדי. וזה לא רק בתיאטרון, בענפי תרבות רבים מחסור התקציב היא בעיה ידועה, ואיננה הבעיה היחיד – האמנות, על סוגיה ותחומיה, אינה מרבה לצאת מגבולות המרכז, תושבי הפריפריה לא זוכים למוזיאונים ואירועי תרבות מזדמנים, יש פערים גדולים שמשפיעים על ההחלטות האמנותיות והמנהלתיות, וכל זה רק על קצה המזלג.

ועם זאת, הופתעתי והצטערתי לקרוא באיזו קלות נרמס עולם שלם. "התיאטרון ישראלי" מתייחס לכמות גדולה של אנשים ששותפים לעשייה הזו – המעצבים, המפיקים, הבמאים, המחזאים, השחקנים והמנהלים, כולם עומלים על מנת ליצור לציבור הצופים תוצר איכותי. מה גם שאין תיאטרון אחד ויחיד, יש סוגים רבים ומגוונים – מרפרטוארי באולמות הגדולים ועד אמני רחוב, מיוצרי פרינג' ועד אמני פרפורמנס, המנעד רחב מאוד. אמנים רבים, אזרחי המדינה, מקדישים את חייהם לאמנות הבמה, והבחירה לקטול ולרמוס את העשייה של כולם היא קיצונית בעיניי ולא אוחזת בקרקע המציאות. שלא תטעו, אני מסכימה שלא ניתן לומר שהתיאטרון הישראלי עומד היום בקדמת הבמה, לצערי הרב, אבל זה קשור לנושאים אחרים שלא קשורים לאיכות היצירה הבימתית. 

צילום מסך מהסדרה "חזרות", ערוץ כאן 11

יש בישראל תיאטרון איכותי, יש מחזאים ישראלים מצוינים, כמו גם במאים ושחקנים נהדרים. יש בישראל תיאטרון שיש לצפות בו. העובדה שהטלוויזיה והקולנוע מועדפים יותר בקרב מרבית האוכלוסייה קשורה בעיקר לקדמה טכנולוגית ולאו דווקא לטיב היצירה. אנחנו מעדיפים שרוב חיינו יתקיימו דרך המסך, כי זה מהיר יותר, קצר יותר, נגיש יותר. התיאטרון נדחק לשוליים יחד עם עוד מגוון רחב של תחומים אחרים שבמרוץ החיים והשגרה הותרנו בצד, בנוסף, אי אפשר להתעלם מנושא חלוקת התקציבים במשרדי הממשלה, וכפי שהתיאטרון לא מתוקצב דיו כך גם המחול, האמנות הפלסטית, המוסיקה, והיד עוד נטויה. יתרה מכך, העם והחברה שלנו פחות מתלכדים סביב אירועי תרבות מכפי שהיה פעם. אנחנו מתלכדים סביב אירועים מסוג אחר, לטוב ורע. זה מה שהופך אותנו למי שאנחנו, לחברה שאנחנו. הסיבות הללו לאו דווקא קשורות להתפתחות התיאטרון.

אז נכון, באירופה ובארה"ב האולמות מתמלאים באוכלוסייה הרבה יותר מגוונת, ההצגות ומחזות הזמר יותר פופולריים ומהווים חלק אינטגרלי מחיי היום-יום בעוד שבישראל זה לא המצב, אבל בין זה לבין להגדיר את התיאטרון כעלוב, הפער הוא כבין מזרח למערב. מעבר לכך, אני רוצה להזכיר שאנחנו מדינה צעירה, בהתפתחות, בתאוצה. בעוד שהתיאטרון הבריטי הוא בן יותר מ-670 שנים והתיאטרון האמריקאי הוא בן יותר מ-230 שנים, התיאטרון הישראלי החל את דרכו לפני 120 שנים, פחות או יותר, ובאופן רשמי, עוד פחות מזה. הסיפור של התיאטרון הזה רחוק מלהגיע לסיומו, והוא ממש עכשיו בשלבי התפתחות מרגשים ומלבלבים במיוחד.

לכן, לא רק ש"חזרות" לא הציגה את התיאטרון הישראלי במלוא עליבותו, היא מינפה אותו, קידמה אותו ונתנה לו דחיפה משמעותית, בייחוד בתקופה הנוכחית שבה נראה כאילו עולם התרבות והתיאטרון בפרט הודרו כמעט לחלוטין מסדר העדיפויות החברתי והכלכלי. רק בשבוע האחרון פורסם שבתיאטרון "גשר" עומדים להעלות את המחזה "השחף" של צ'כוב רק בעקבות הרפליקה המפורסמת של מיה, שצעקה על מנהלת התיאטרון בתשוקה עזה – "אני נינה".

צילום מסך מהסדרה "חזרות", ערוץ כאן 11

אני סמוכה ובטוחה כי הסדרה "חזרות" עשתה חסד גדול לעולם התיאטרון ופתחה את שעריו לקהל יעד רחב בהרבה משהיה עד כה, דווקא דרך מסך הטלוויזיה. השיח על תיאטרון הובא לקדמת הבמה על כל אמיתותיו – היפות יותר והיפות פחות. הסדרה חשפה את מאחורי הקלעים של התיאטרון הישראלי, לא במלוא עליבותו, אלא עירום, ללא מגננות וללא התנצלויות, כפי שהוא. יש בו צדדים משעשעים, ויש בו צדדים קשים, וכאלו שמציגים את הבטן הרכה של החברה הישראלית, על הפערים שבה.

לכשייפתח התיאטרון את שעריו, תחכה לצופים חווית צפייה שאין לה אח ורע, וזו הסיבה שהתיאטרון הישראלי תמיד היה ותמיד יהיה. בעוד כמה חודשים, בתקווה, תחזור מציאות נורמאלית יותר, ואז תוכלו להגיע לתיאטרון – תקנו כרטיס, תמתינו בתור, תידחקו לכיסא שלכם תוך בקשת סליחה מאנשים אחרים, תתמקמו ותכבו את הטלפון, ותחכו שהאור יעלה על הבמה, ועל הבמה הזו יתרחש קסם, בו תצללו לתוך עולם אחר שיצרו עבורכם. והקסם הזה לא דומה לשום דבר אחר שניתן לתאר במילים. אין לו תחליף, והוא הכל, חוץ מעלוב.

בהתאם למקום ולזמן

ראיון עם אריאל וולף, המנהל האמנותי של קבוצת הצעירים המתהווה בתיאטרון באר שבע

מאת: דנה שוכמכר

אריאל וולף נחשב לאחד היוצרים המסקרנים היום בדור הצעיר של התיאטרון הישראלי. בימים אלו, הוא יוצא לדרך חדשה בתפקיד מנהל אמנותי של קבוצת הצעירים בתיאטרון באר שבע, קבוצה חדשה המוקמת בימים אלו, המבקשת לגבש אנסמבל חדש מבוגרי בתי ספר למשחק בשנים האחרונות. מדובר בתפקיד מחייב, מאתגר וממלא לשאוף אליו, ולכן, ניכר כי וולף הוא האדם הנכון למשימה.

למרות עושר העשייה של וולף, שכולל בין היתר משחק ב"הלילה ה-12" ו-"הצוענים של יפו" בתיאטרון החאן, בימוי "תיאורמה" בתיאטרון הקוביה ו-"אדיפוס. טריפתיכון" בתיאטרון תמונע, וכוריאוגרפיה (כגון "מהומה רבה על לא דבר" בקאמרי ו-"חלום ליל קיץ" ב"החאן", עליו קיבל את פרס עיצוב התנועה בשנת 2017), הוא נוטה להתרחק מהתיאטרון המגיש את המסרים לקהל בכפית זהב אלא מעדיף לחקור וליצור שפה תיאטרלית ייחודית הכוללת את כל ענפי האמנות, שפה המחזירה את הקסם לתיאטרון תוך שימוש במגוון אמצעים כמו מוסיקה, תנועה ושחקנים.

השקפת העולם האמנותית שלו היא כי בתקופה בה אנו חיים כיום יש רעב למפגש אמיתי בין יוצרים לבין קהל ולא במקרה אנשים מוצאים את עצמם יותר ויותר מתכנסים בתוך המרחב בו הם חיים ומתחילים לחקור אותו. המהלך שעשה בשנים האחרונות מקדמת הבמה בתור שחקן של תיאטרון "החאן" לבימוי ועיצוב תנועה לא היה מתוך מקום של מיצוי אלא דווקא מתוך סקרנות וצמא לחקור תחומים נוספים. מכאן, העבודה עם קבוצת הצעירים של תיאטרון באר שבע מהווה עבורו המשך טבעי לדרך בה בחר.

איך עלה רעיון להקים קבוצת צעירים?

"הרעיון כבר מדובר תקופה ארוכה, שמוליק יפרח, המנכ"ל של תיאטרון באר שבע, ושיר גולדברג, המנהלת האמנותית של התיאטרון, היו בשיח לגבי הקמה של קבוצת צעירים לתיאטרון באר שבע, כתוצאה מהתעוררות המתחם התרבותי הכולל בין היתר את בית הספר למשחק גודמן. הקבוצה נולדה מתוך מקום של לתת מרחב ליוצרים הצעירים והמבצעים שיש להם את האופציה להתאגד בתוך אנסמבל, קבוצה שמתכנסת ומתחילה לעבוד ביחד בשותפות על חומרים משל עצמה. גם אני לאחר סיום הלימודים בניסן נתיב הגעתי לאנסמבל של תיאטרון החאן, כך שאני יכול להבין את החשיבות של אנסמבל והמקום של חופש יצירה, זה מקום לשאוף אליו במסגרת העשייה. יש משהו בעבודה של שותפות בין אנשים יוצרים שיש להם מקום ומרחב לפעול המהווה מבחינתי את המקום הגבוה ביותר בעשייה התיאטרלית."

אתה מוצא הקבלה בין הקבוצה של באר שבע ובין התיאטרון החברתי של נולה צ'לטון  בקריית שמונה?

"ברגע שקבוצה מגדירה את עצמה בתוך צביון מסוים, אז מהבחינה הזאת יש הקבלה. הקבוצה תתגורר בבאר שבע ותפעל מתוך הקהילה. גם אני צפוי בעתיד להעתיק את מקום מגוריי לבאר שבע. הקורונה הציבה בפני אתגר משמעותי לגבי הקהל, שאלתי את עצמי מיהו הקהל שמנעו ממנו להגיע ויש נתק? אני מרגיש שהתזמון מדויק כי אנשים מנסים להצמיח דברים או לדבר תכנים מסוימים מתוך המקום שהם חיים ופועלים בו ופועלת בו רשת של שיח. הקבוצה באה לענות על הולדת מפגש מחודש עם הקהל – הקבוצה עומדת להעלות פעולות שהן אמנותיות בהקשר של מפגש עם קהל החל מסדנאות ועד סלון תרבות."

אריאל וולף. צילום: שלומי ברטונוב

בשנה האחרונה אנו עדים לעליית מחזות באינטרנט. מה העמדה שלך לגבי תיאטרון אונליין?

"תראי, בכל דבר חדש יש משהו מסקרן ומעורר וחשוב, חשוב תמיד לבדוק כל דבר חדש בתיאטרון שניזון ממציאות משתנה. אם התיאטרון לא משתנה ומגיב אז הוא תקוע, אבל אני חושב שצריך להיות עם הסתכלות רחבה יותר, לבחון מתי אנחנו ממלאים את תפקידנו ובודקים את המדיום שאנו מתכנסים אליו ומתי אנו חוצים למחוזות אחרים שיש להם מקום אבל הם לא עונים על ההגדרה של תיאטרון- מפגש של נוכחות חיה.

התקופה הנוכחית מעלה שאלה גדולה יותר- מהי נוכחות? מה הערך של נוכחות של אמנויות הבמה? אני מרגיש שיש משהו במפגש חי עם קהל שאין לו תחליף. תיאטרון זה סוג של הענקה – צריך להיות קהל שמוכן לקבל ולהעניק בחזרה. אם הנוכחות הזאת לא קיימת ויש לה פילטרים, יש אפשרות לעצור את ההצגה באמצע, אז אין את אותו חיבור ישיר. למעשה, הקורונה הראתה שיש שותפות גורל בין השחקנים לקהל, אם הקהל יושב בבית לצפות בהצגה, הרי החוויה היא שונה. העולם עבר שינוי ואנחנו נמצאים במציאות אחרת ואני חושב שכדאי למצוא את המודל הנכון לתקופה."

מהם התכנים שהקבוצה תעסוק בהם?

"התכנים עוד מתגבשים וכך גם הקבוצה, אבל הקבוצה תעסוק בתכנים מקומיים בהתאם למקום והזמן. ההפקה הראשונה שאני רוצה להציג בקיץ תכלול תכנים מקוריים, יש לי כבר תכנים ואני מחכה להרכבת הקבוצה על מנת לקבוע את הטון. אני מאמין שההתחלה תהיה על ידי הקבוצה, ייתכן וזה יהיה מחזה שייכתב על ידי השחקנים. אני לא יכול להתחייב נכון לעכשיו על המבנה הדרמטורגי של המחזה, אבל הדברים שמעסיקים אותי קשורים לחלל, עולם דימויים מסוים, תנועה, מוסיקה. הפלטפורמה הזאת תאפשר לקבוצת הצעירים לחקור כל מיני דיסציפלינות שונות ויהיה להם חופש מעורר."

מה חיפשת במהלך האודישנים?

"פרסמנו קול קורא לכל מי שסיים בית ספר למשחק בחמש השנים האחרונות, חיפשנו שחקנים שהם לא יהיו רק שחקנים מבצעים. האני מאמין שלי לגבי הקבוצה הוא שהקבוצה נשענת על האנשים שהם יוצרים במובן הרחב של המילה , כל גורם בקבוצה הוא יוצר עם דרך שלו והיצירה יכולה להתחבר לידי שפה משותפת של כל הקבוצה. האם זה אדם בעל יכולת כתיבה או בעל רקע מוסיקלי? חשוב לי שהשחקנים יגיעו ממגוון רחב של עולמות."

מה החזון שלך בנוגע לקבוצה?

"מעבר למרחב שמאפשר טון אמנותי חופשי חוקר ובודק, הייתי שמח שזה היה מצליח להתעצב לידי מקום מפגש אמיתי במשמעות של  יוצרים מתחומים שונים, קהל עם שחקנים, קהל עם עצמו, של שיתופי פעולה. הייתי שמח שזה לא יהיה רק מקום שמציג הצגה אלא גם מקום בו יש אפשרות להעביר סדנאות בין אוכלוסיות שונות ולהגיע לידי מקום שמאפשר שיח אחר. מבחינת היכולת, הייתי שמח שזה יהיה מקום שיפעל בכל שעות היממה ויקבע את הטון לאוכלוסייה הצעירה בעיר. המודל שלי הוא מקומות שונים בחו"ל הפועלים בתור מרכז תרבותי רחב הכולל את כל האמנויות ולא רק את אמנות התיאטרון. אני זוכר שהגעתי לוורשה,  וגם אם אין הצגה באותו הערב, המרחב מזמין לקהל הצעיר, מה שלא קיים לקהל הצעיר בישראל.

הברים שיושבים בהם בחו"ל נמצאים בתוך מבנים ישנים ושם מתרחשת גם הסצנה הלילית, לא חייבים ללכת בהכרח לתיאטרון. האוכלוסייה הצעירה יכולה להיות מנוע למרכז תרבותי בו יש לא רק תיאטרון אלא מפגשים שונים בשעות שונות והוא חלק מהמנוע התרבותי."

השנה האחרונה בה שערי התיאטראות היו סגורים, לא סיפקה רגעי התרוממות רבים, ועכשיו בתיאטרון באר שבע מבקשים ליצור אופק יצירתי מואר ואי של וודאות בתוך חושך וכאוס של חוסר יצירה, ועל כך יש לשבח.

ניו יורק בחשיכה

על מצב התיאטרון בעולם

והפעם – ברודווי, אוף ברודווי ואונליין

מאת: דנה שוכמכר

לפריס יש את הלובר, ללונדון יש את הווסט אנד ותושבי סידני מתגאים באולם קונצרטים מפואר, בניו יורק יש הכל. יש שם את אולם הקרנגי הול, מרכז רוקפלר, מוזיאון לאמנות מודרנית, התיכון לאמנויות המופע (אשר העניק השראה לסדרה תהילה), מדיסון סקוור גארדן, האקדמיה למוזיקה של ברלין וכמובן, אלפי תיאטראות בברודווי ומחוצה לה. ניו יורק זה המקום הנכון לפעול בו מבחינה תרבותית, שם מחליטים מה מגניב ומה נכון, מה שווה לחגוג, מה שווה לראות. אבל מאז שקוביד-19 הגיע, רבים מהאלמנטים שמגדירים את ניו יורק הלכו ונעלמו. מהר מאד הפכה ניו יורק לעיר רפאים. המוני אנשים שפעם גדשו את הרחובות והגיעו לתיאטראות העדיפו להסתגר בבתים בשל המגיפה והרעש המאפיין את ניו יורק הוחלף בריקנות ושקט מצמרר.

לאן נעלמת התרבות?

לפני שוירוס הקורונה הכריח את תושבי ניו יורק להתרחק אלו מאלו ולא לגדוש את הרחובות, מיליוני אנשים באו לעיר בחיפוש אחר מגוון רחב של אירועי תרבות. רק בשנת 2019 ברודווי לבדה סיפקה 96,900 משרות והכניסה כ-14.7 מיליארד לכלכלת העיר. אבל מה קורה כאשר הדברים שמאחדים  כל כך הרבה אנשים בעיר סגורים? לאן נעלמת התרבות כשכל כך הרבה אנשים נמנעים להיכנס לגלריות, למוזיאונים, לתיאטראות? היא לא.

התרבות לא נעלמה. ברודווי בימי קורונה. צילום: Spencer Platt-Getty Images

יש משהו מעורר השראה בדרך בה האמנים הסתגלו במהירות למגבלות הסגר. הקורונה הכריחה את כולם למצוא דרכים ליצור קשרים מאחר שהקרבה הפיזית מסוכנת לעת עתה. אז מה עושים כאשר כל המקומות סגורים? עוברים להציג אונליין. "זה לא אותו הדבר כמו סטנדאפ, אבל אנשים נהיו כל כך יצירתיים", אמרה הקומיקאית רבקה אוניל על האפשרויות החדשות אשר נפתחו לאמני ניו יורק שהסתגלו למציאות חדשה.

אוסקר יוסטיס, המנהל האמנותי של התיאטרון הציבורי בניו יורק מאז 2005, הגיע לניו יורק בשנת 1974 ממינסוטה והאמין כי לתיאטרון תפקיד משמעותי ביותר בעיצוב החברה. לפיו, זה ייקח לקהל זמן מה להתכנס שוב בבטחה, ההתאוששות לא תהיה פשוטה בשל השינוי בכמות הקהל אשר יגיע לצפות בתיאטרון.

 להיכנס לתיאטרון בלי להרגיש סכנה

בשיחה עם רשת nbc ניו יורק, אשר התקיימה בתחילת דצמבר, מסר ד"ר אנתוני פאוצ'י את מסקנותיו בנוגע לעתיד התיאטראות ולסיכוי שתושבי ניו יורק ישובו לתיאטראות בקרוב. לדבריו, מדובר בתהליך אשר ייקח לפחות שנה עד שהחיסון יהיה זמין לכלל התושבים. עוד הוא הוסיף כי ייקח זמן עד שיהיה אפשר להיכנס לתיאטרון ללא מסיכה ולהרגיש בנוח. נכון לעכשיו, נדמה כי כאשר ייפתחו התיאטראות, הקהל ישוב לאולמות ויצפה בהצגות עם מסיכות על הפנים. בינתיים, החיסונים של חברות מודרנה ופייזר קיבלו אישור ואנשים מרחבי ניו יורק והעולם החלו להתחסן.

מה משמעות הדבר לגבי התיאטרון? פאוצ'י אומר בזהירות כי הוא מקווה כי הציבור הרחב יזכה לקבל את החיסון ולקראת הקיץ הבא ייתכן ויהיה ניתן לשוב לתיאטראות. עוד הוא ציין כי הקרב של הציבור הוא לא רק לגבי פיתוח החיסון אלא גם לגבי היעילות שלו. מעבר לכך, בשל העובדה כי ברודווי נחשבת למקור תיירותי מהמעלה הראשונה, המשמעות של סגירת ברודווי היא פגיעה כלכלית קשה בניו יורק. לכן, כדי לשמר את תוצאותיו של החיסון, לאחר שיגיע לכלל האוכלוסייה, עדיין יהיה צורך להקפיד על כללי הריחוק וההיגיינה, כדי שהצופים יוכלו לשוב בבטחה לתיאטראות.

הכל קרה מהר מאד

רון אורלובסקי. צילום: שירין טינטי

עבור רון אורלובסקי, המנהל לצדה של מאירה חג'ג' את תיאטרון "הכביסה המלוכלכת" בניו יורק, הקורונה שיבשה את התוכניות באופן משמעותי. התיאטרון, שהוקם במטרה לגשר על הפערים בין תרבויות שונות ולשפוך אור חדש על נרטיבים אישיים שאינם באים לידי ביטוי בתרבות הפופולרית, נאלץ להתמודד עם אתגרים חדשים. "הכל קרה כל כך מהר", אומר אורלובסקי, "הייתי באמצע חזרות להצגה Borders של היוצר נמרוד דנישמן, שהייתה אמורה לעלות במאי, והקורונה עצרה את החזרות. ההצגה מספרת את סיפורם של בועז וג'ורג', שנפגשים באפליקציה גריינדר. מהר מאוד הם מגלים שהם מתכתבים משני צדיו של גבול ישראל-לבנון. השניים מפתחים מערכת יחסים דרך האפליקציה.

"היה ניסיון להמשיך את החזרות בבית מלון בניו ג'רזי, אך בסוף זה לא קרה. המצב החדש אילץ אותנו בתיאטרון לשנות את דרכי החשיבה ולהבין כי יש אפשרות להציג את הגרסה הווירטואלית של ההצגה אשר גרפה אהדה ונצפתה ברחבי העולם. הסיפור והבימוי אפשר לנו ליצור הפקה וירטואלית נוגעת, אינטימית ולא מאולצת. ההצגה מוצגת בזמן אמת ואינה מוקלטת. אחרי הרצה מאוד מוצלחת, אנחנו כרגע עובדים על ההרצה הווירטואלית הבאה. נכון לעכשיו, אנו נמשיך לפתח תוכניות עבור התיאטרון ומחכים ליום בו יהיה אפשר להציג בפני קהל."

בזמן שהתיאטראות בניו יורק סגורים, גם צמד השחקנים פיטר וג'ון מאק עברו לאינטרנט כדי לבדר את המעריצים שלהם. הם מופיעים בתור דראג קווינס ומבצעים מחווה לבנות הזהב, סדרת הטלוויזיה המיתולוגית ששידוריה הסתיימו בשנת 1992. המופע, שעלה לראשונה ב-2003, הציג יותר מאלפיים פעמים לאורכה ולרוחבה של ארצות הברית. השנה תוכנן מסע נוסף מחוף לחוף, אבל הם לא נתנו למגפה לעצור להם את התוכניות ועברו לעשות מופעים ווירטואליים.

בנות הזהב. צילום מסך.

נכון לכתיבת שורות אלו, כל ההצגות והמופעים בברודווי יישארו סגורים עד 30 במאי 2021 ורבים מהיוצרים בוחרים להציג את היצירות שלהם על גבי המרשתת וכך להגיע לקהל הצופים. אבל, לאור החיסונים המתגברים, יש לקוות כי נקודת האור תהפוך לזרקור ענק, ומסך המחשב יוחלף באותו מסך אדום שיחזור וייפתח בקרוב מאוד.

בלונדון הייאוש לא יותר נוח

על מצב התיאטרון בעולם

והפעם – הווסט אנד ושות'

מאת: דנה שוכמכר

במשך שנים רבות הורגלנו לחשוב כי הייאוש בלונדון נוח יותר בהשוואה לחיים בארץ, בטח בתחום התרבות והתיאטרון. אבל, וירוס הקורונה טרף את הקלפים והראה כי בכל הנוגע לייאוש – כולם שווים. בשעה בה התיאטראות בישראל סגורים ואין אופק לפתיחתם, השחקנים ויוצרי התיאטרון נאלצים למצוא את עצמם עוסקים בתחומים אחרים, זמניים, ונאבקים לפתיחת התיאטראות.

בגלל שהוירוס גרם לכל מדינה להגיב אחרת, ולהתמודד עם המגפה בטקטיקות אחרות, התיאטראות ברחבי העולם מתמודדים עם המצב בדרכים שונות, לפי המתווים וסדרי העדיפויות המקומיים. בכדי לראות מה קורה בתיאטרון העולמי ואיך התיאטרון ממשיך להתקיים ולהחזיק את הראש מעל המים, יצאתי למסע בין תיאטראות בערים שונות בעולם. תחנה ראשונה – לונדון.  

מגיפת הקורונה הפכה את התיאטרון לבלתי אפשרי

כאשר המסך ירד על במות ברודווי, היה זה סימן לבאות בכל הקשור לתיאטראות בלונדון. רבים מהם נאלצו לסגור את השערים לאחר שהממשלה בלונדון המליצה להימנע ממפגשים הכוללים קהל רב. הנחיה זו, שהתחילה בתור המלצה בלבד ולא בתור הוראה ממשלתית, הפכה את התיאטרון למקום מפגש לא רצוי ואף מסוכן. צופים רבים נאלצו להישאר בביתם.

אם הצופים חוו טלטלה קשה בשל חוסר האפשרות ליהנות מצפייה בהצגות תיאטרון, היוצרים והאמנים, על הבמה ומאחורי הקלעים, קיבלו מכה אקוטית ודרמטית פי כמה וכמה. ביום אחד התהפך עליהם כל עולמם והם הוצאו לחל"ת, רבים באמצע פרויקטים שהיו עתידיים לעלות בבכורה, אחרים באמצע הצגות רצות. כידוע, העבודה בתיאטרון אינה עוד עבודה אלא ממש דרך חיים ולכן הוראה לסגור את התיאטראות היוותה מהלומה של ממש עבור יוצרים רבים אשר מצאו עצמם עומדים מול מסך סגור ללא אופק לפתיחתו.

Sondheim Theatre – הבית של עלובי החיים

הדלתות של Sondheim Theatre, אשר היה הבית של המחזמר המצליח "עלובי החיים" סגורות. המחזמר, אשר נחשב לאחד ממחזות הזמר הפופולריים ביותר בכל הזמנים, הציג בלונדון החל משנת 1985. שעריו היו פתוחים לאורך ימות השנה, פרט לחגים ואירועים משמעותיים. בשל התפרצות הקורונה, דלתות התיאטרון נסגרו על סוגר ובריח, והן יישארו סגורות לפחות עד לחג הפסחא, באיזור חודש מרץ 2021. כמה מטרים מרחבת התיאטרון חונה שורה של אופנועים, חבורת גברים חסרי בית נמצאים בסמוך למקום, על אוהליהם וחפציהם. תמונה זו לא היתה עולה בחשבון בעבר, כאשר הצופים צבאו על דלתותיו.

התחזית מפי ג'וליאן בירד', מפיק בכיר של פרסי אוליבייה ומנכ”ל אגודת תיאטרון לונדון, נשמעת קודרת. לדבריו, 70% מהתיאטראות צפויים להכריז על פשיטת רגל עד סוף השנה, אלא אם ייתכן שינוי בתמיכה הממשלתית. נכון להיום, מועסקים בתעשיית התיאטרון בלונדון 290 אלף אנשים, הכוללים שחקנים, במאים, מעצבי תלבושות, אנשי סאונד ועוד אשר העתיד שלהם אינו ברור עוד. גם אגודת תיאטרון לונדון (Society of London Theatre), הפועלת לספק תמיכה לאמנים אשר נקלעו לקשיים בשל הקורונה, ציינה כי המגמה הנוכחית אינה מנבאת טובות, אך היא מקווה שהתיאטראות יפתחו מחדש בקרוב.

כאשר נודע לי כי ההצגה לא עומדת להתקיים, זה היה שוק

בשיחה עם שחר שאמי, המייסד של "הקברט היהודי" בלונדון, ניסיתי להבין עוד בנוגע להשפעה של הקורונה מבחינת העבודה בתיאטרון וחווית הצפייה. "מבחינת הפקה", אמר שמאי ממקום מושבו בלונדון, "לא היינו באמצע הפקה מסוימת ונאלצנו כמו שאר התיאטראות להפסיק את הפעילות של הקברט היהודי. לגבי השחקנים שלנו, אצל כל אחד מהם הסיפור קצת שונה ומורכב – חלקם נאלצו למצוא עבודות זמניות ומשרות אדמיניסטרטיביות, לקחת על עצמם משרות הוראה של תיאטרון בשל סגירת התיאטראות וחוסר הוודאות לגבי ההופעה הבאה. עם זאת, אנחנו בתיאטרון מקפידים לא לנוח לרגע אלא ללמוד ולהתפתח בכל זמן נתון, לנצל את התקופה הזאת על מנת להפוך ליוצרים משמעותיים וטובים יותר. באשר אלי, אני מוצא את עצמי כותב יותר מאי פעם".

שחר שמאי. צילום: Nick Gregan

"בתור צופה", אומר שמאי, "הוזמנתי לצפות בהצגה "מרי פופינס" של The National Theatre בדיוק ביום בו נסגרו כל התיאטראות. באותו היום לא חשתי בטוב והעדפתי להישאר בבית, אבל חברים שלי שהגיעו לתיאטרון שמעו את הבשורה הקשה כי ההצגה לא עומדת להתקיים. זה היה שוק נורא לכולם. באשר לפתיחת התיאטראות, התיאטראות בלונדון מנסים להתארגן לקראת פתיחה מחודשת על כל המשמעות הנלווית לכך מבחינת התקופה – הקפדה על מרחק, הקפדה על אמצעי זהירות וחיטוי של האולמות. מי שישרוד את הטירוף הזה, יחזור לשוק חזק יותר , מוכשר יותר ועם המון רצון לבטא את המשבר בדרכים אומנותיות – אני מחכה בקוצר רוח ליום שזה יקרה." 

לדבריו של שמאי, בזמן האחרון ניתן לראות יותר ויותר תיאטראות עוברים למסך הביתי, כמו למשל תיאטרון Young Vic בו הועלו הפקות בחדר שאינו במה וללא תאורה. יותר ויותר הפקות מועלות כיום לאינטרנט ודברים ממשיכים להיווצר, אבל עדיין כולם מייחלים ליום בו התעשייה תחזור להתקיים כמו כבעבר, כך ממשיך שמאי.

מה צופן העתיד? The National Theatre עובר למסך הביתי

לפני כמה שבועות, התקבלה בשורה משמחת מטעם The National Theatre בלונדון אשר הודיע על פתיחה מחודשת של התיאטראות בהתאם לכללי הריחוק החברתי. עם זאת, לאור התלקחות מחודשת של הוירוס וההגבלות שמוטלות על הציבור האנגלי, ניסיונות התיאטראות לפתוח את האולמות בהתאם להנחיות כשלו, בייחוד בשל המוטציה הבריטית שניכר שגרמה לסגר נוסף, ביטול חגיגות חג מולד המוניות והסתגרות בבתים מול האח והאשוח. עולם הבמה מנסה להמשיך את דרכו באמצעות המסך הביתי, זאת מתוך הבנה כי נכון לעכשיו, זה העתיד. עם זאת, הגעת החיסון ומבצעי ההתחסנות המקיפים בהחלט מעודדים ומחזקים את האופטימיות הזהירה כי בעוד כמה חודשים הצופים יוכלו לחזור לאולמות התיאטרון.