כשהייתי בת 16, תמונות מתוך הצגותיו של עמרי ניצן עיטרו את קירות חדרי. בשנים ההן, להוריי היה מנוי לתיאטרון הקאמרי, אבל הם לא באמת עשו בו שימוש. ילדת התיאטרון אשר חלמה להפוך יום אחד לעיתונאית ומבקרת תיאטרון לא אפשרה להם ליהנות מהמנוי אלא רצתה ליהנות ממנו בעצמה. עמרי ניצן היה מבחינתי שם קוד לתיאטרון מופלא וחדשני.
שם, במגירה החומה, הסתתר המנוי, בצבע חום או אולי כחול, כמו מפתח לדלת קסמים מיוחדת שרק מי שנכנס בה יכול להבין מהו אושר ולדעת כי עם הכניסה, החיים לא ייראו כפי שנראו פעם. כמו כישוף, היה זה בלתי אפשרי לא להיכנס לחדר ההוא, להבחין במנוי ומהר מאוד להזמין עוד כרטיסים לאחת מהצגותיו של ניצן. כאשר נכנסים לתיאטרון, תמיד יש תחושה נפלאה שהגיל הכרונולוגי נשאר מחוץ לאולם ואת חוזרת להיות ילדה, בעלת כושר התפעלות יוצא דופן. פלא זה, התרחש בכל אחת מהיצירות שלו.
בכל ביקור וצפייה בהצגותיו של ניצן, היה נדמה שהוא יכול לברוא עולם שלם ולהותיר מחוץ לאולם את העולם החיצוני, לשעה, שעתיים, לפעמים יותר – יכולת מופלאה השמורה לאנשי תיאטרון בעלי תפיסה ייחודית. בתור צופה אדוקה של טקס פרס התיאטרון ראיתי אותו שוב ושוב עולה על הבמה נרגש ונפעם, כאילו זאת הפעם הראשונה. בכל טקס וטקס, הייתי מסתכלת עליו, איש תרבות בעל ידע רב, יושב באולם מתוח וסקרן, יודע שכל ערב חובת ההוכחה חלה עליו מחדש והקהל צריך להיות מרוצה.
התיאטרון זה המקום המושלם לבכות בו, גם ברגעי שמחה וגם ברגעי עצב. שם בחלל המלא אנשים זרים, אפשר להשתחרר ממוסכמות העולם החיצוני, להניח לדמעות לזלוג ולהרגיש הכי טוב שאפשר. בהצגותיו של ניצן הייתה אפשרות להתענג על כל דמעה ודמעה, ולהרגיש קתרזיס מבורך ומעורר פליאה שאחריו החיים נראים אחרת לגמרי.
מתוך ההצגה "הילד חולם". צילום: ז'ראר אלון
ועם זאת, תיאטרון אינו צריך רק לבדר ולרגש את הקהל, אלא גם לאפשר לו לנוע באי נחת בכיסא. גם יצירותיו של ניצן ידעו לפרקים לערער את הצופה ולבעוט לו בקישקעס. השחקן ובמאי התיאטרון אלון אופיר, אשר שיחק בהצגות רבות שניצן ביים, התייחס לעבודה המשותפת של שניהם. לדבריו של אופיר, בעבודה על ההצגה "משרתם של שני אדונים" שהוצגה בתיאטרון הבימה, אמר ניצן כי נקודת המוצא שלו היא דרמה ולא קומדיה. הוא הוסיף ואמר שהדמויות כואבות ויש להתייחס לכאב שלהן. אופיר ציין שבזה ניצן היה ענק. הכוונה לא הייתה להצחיק אלא לספר סיפור עצוב על אדם שלא יכול להתחתן עם מי שהוא אוהב, זאת הייתה נקודת המוצא שלו.
"הדמות שלי איימה בהתאבדות, יש שם במחזה דמויות שהחיים שלהם קשים – אדם רעב שיש לו רק פרוסת לחם אחת והוא אומר 'אני אקח חתיכת לחם קטנה ואשמור את הפירור לאחר כך', אחות שבורחת כי רצחו את האהוב שלה ומחפשת את מי שרצח את האהוב שלה. אלו חומרים של חיים ומוות. המצוקות האלה הן מצוקות קיומיות והוא אמר לנו תמיד להיכנס עמוק לתוך הרגש, הוא עבד איתי איך אני אבכה במהלך העבודה על החזרות. בהתחלה לא הבנתי, אז שאלתי אותו – 'אני אבכה בקומדיה?' אז הוא אמר לי 'כן, אתה תבכה'."
מעבר להתייחסות לקומדיה כמו לדרמה, אומר אופיר שעמרי ניצן ידע את הקהל שלו היטב והיה מאסטר רציני. "בהצגה "המורדים" שהוצגה בתיאטרון הקאמרי, הייתי קשור לכיסא והייתי צריך לדבר בפרופיל כי הדמויות במחזה לא יכלו לאיים על הדמות שלי באקדח כשהגב שלהן פונה לקהל, אז כל הזמן שברתי את הראש ימינה ושמאלה והוא אמר לי 'דבר אל הקיר הרביעי, אין לך ברירה' וזה פשוט עבד טוב יותר. בהצגה גילמתי קצין בריטי והוא התעקש לשכור מורה לאנגלית כדי שהמבטא שלי יהיה מושלם. עוד דבר, הוא התעקש שנגיע להצגה מוכנים כאילו זאת לא ההצגה הראשונה. ההצגות שלו הגיעו לבמה מוכנות ב-100 אחוז. אני זוכר שבהצגה הראשונה שלנו הייתה תחושה של הצגה שרצה זמן רב ולא הצגה חדשה בגלל ההתעקשות שלו שלא נהיה עסוקים בלאן צריך ללכת עכשיו אלא נהיה עסוקים בגילום הדמויות."
בשנת 1997 עלתה בתיאטרון הקאמרי ההפקה "רצח" בבימויו. הפקה מרהיבה, קשה לצפייה ומעוררת אי נוחות. הפקה שלא אפשרה לצופים לשבת בנחת בכיסאות אלא להתבונן בצורה מפוקחת, כואבת וקשה על מציאות חיינו המסובכת בארץ הזאת תוך ידיעה כי ייתכן ומה שהיה הוא אולי מה שיהיה בעתיד.
דם, יזע ודמעות היו מנת חלקה של ההפקה אשר יצרה בתיאטרון סדר יום חדש, והוכיחה שאין זה רק מקום ללחם ושעשועים, אלא גם מקום בו יש לתת ביטוי למורכבות החיים והיכולת של היוצרים. בהתאם, על היצירה להשפיע על אופן המחשבה של הקהל המגיע לתיאטרון ועשוי לצאת משם אחרת לגמרי.
"ניצן לא עבד על פני השטח, אלא נכנס לעומקם של הדברים והייתה אווירה קשה וטעונה בחדר החזרות", מוסיף אופיר. "מצאנו את עצמנו מתווכחים לא פעם ולא פעמיים בשל ההתעסקות של המחזה באלימות. הוא לא האמין בריכוך המציאות אלא להביא את המציאות האלימה שהוצגה במחזה כפי שהיא. הוא היה איש תיאטרון טוטאלי במלוא מובן המילה, היה בו עומק ללא פשרות, הוא תמיד דאג להקיף את השחקנים באנשי המקצוע הטובים ביותר."
ההפקה "הילד חולם", הפקה משותפת של תיאטרון הבימה ותיאטרון הקאמרי בבימוי ניצן, הייתה ההצגה האחרונה שלו בתור המנהל האמנותי של תיאטרון הקאמרי. ההפקה הוצגה בתיאטרון בשנת 2018, והייתה זו הפקה מיוחדת שהוא חלם עליה במשך שנים ארוכות, והתוצאה הייתה פיוטית, מרגשת, קשה לצפייה – בדיוק כמו שתיאטרון צריך להיות.
שנים רבות של צפייה בתיאטרון הובילו אותי להבנה כי לא בכדי ניצן בחר לביים את "הילד חולם". גם לאחר שנות עשייה רבות, ניצן היה הילד החולם, כזה שאינו מהסס לברוא עולם חדש, אחר ומסקרן, כזה אשר גורם לקהל לעצום את עיניו למשך כמה שעות ולדמיין מציאות אחרת. בעולם בו המציאות קשה, נוקשה ואכזרית, היה עמרי ניצן הזרקור אשר האיר את חייהם של רבים בקהל וגרם להם לצחוק ולבכות, בכל פעם מחדש.
ראיון עם השחקן, הבמאי והמנהל האמנותי מיכאל טפליצקי
מאת: דנה שוכמכר
מיכאל טפליצקי, המנהל האמנותי של תיאטרון "מלנקי", מתרגש מהחזרה לבמה בתקופה האחרונה ומספר על העיבוד הייחודי למחזה "אמוק". בשיחה עמו הוא מספר על הבית החדש של התיאטרון, היחס שלו להצגות בזום והתוכניות לעתיד.
כמו כולם, גם התיאטרון עבר תמורות ותלאות רבות במהלך משבר הקורונה, משבר שממשיך להראות את אותותיו גם היום. ספר על התובנות שלך מהתקופה האחרונה.
"תיאטרון "מלנקי" (קטן ברוסית) הוא תיאטרון בו מתמקדים בהעלאה של קלאסיקות מתחומי התיאטרון והספרות בפרשנות עכשווית. במשך כל תקופת הקורונה היו שתי פעימות קצרות במהלכן חזרנו לעבודה בתיאטרון, אמרו לנו שאנחנו יכולים לחזור לעבוד. חזרנו לעבודה בחודש יוני בשנה שעברה ואחרי שבוע וחצי נאלצנו לסגור שוב. בפעימה השנייה בחודש ספטמבר כבר היינו מיואשים מאד.
למרות זאת, אני חייב להגיד שהיו גם דברים טובים בתקופת הקורונה כמו למשל השימוש של התיאטרון בפלטפורמה של זום. בהתחלה הייתי מאד שלילי לגבי העניין, לא הבנתי מה כוללת הפעילות אונליין והתקופה הנוכחית לימדה אותי באופן אישי וכך גם את כל צוות התיאטרון שצריך להשלים עם הטכנולוגיה ואפילו אפשר להרוויח מהשימוש בפלטפורמת אונליין. לקראת סוף שנה שעברה התחלנו לעבור לפעילות אונליין. ראינו המון הצגות של תיאטראות בגרמניה ובמקומות אחרים והבנו את הכוח שיש לאונליין – אפשרות להיחשף למגוון רחב של יצירות שאי אפשר להיחשף אליהן בחיי היום יום.
לאחר מכן, הגיעו הצעות שונות להציג הצגה פוליטית בזום בשם "בלארוס" מאת אנדריי קריביצוק, הקשורה למתרחש בבלארוס. התוצאה הייתה מאד מוצלחת וראינו שאפשר להציג הצגה בלי לצאת מהבית. מדובר על מחזה פוליטי ועבורי זאת הייתה הזדמנות לעבוד עם חומר פוליטי. האמת היא שאני שמח מאד על ההזדמנות ולמדתי המון. בעבודה על המחזה בזום עבדנו בהתנדבות. בתיאטרון יש קסם מסוים, למרות שהיינו על הקרשים ובמצב קשה מאד. למרות זאת, הצורך ליצור הוא צורך חזק יותר מצורך ללחם ומחייה. במובן הזה, היה קל יותר לאסוף שחקנים כי כולם היו פנויים."
אתה יכול לתאר את התחושות של החזרה לתיאטרון אחרי שנת הקורונה?
"הרגשתי כמו פקק שמפניה שסוף סוף נפתח. בשנה הנוכחית מצאנו את עצמנו במנוחה ובמצב של צבירת כוחות לקראת חזרה מחודשת לתיאטרון."
איך ניגשת לעבודה על המחזה "בלארוס"?
"אנחנו תיאטרון שמציג בעיקר ספרות ומחזאות קלאסית ושאלתי את השאלה מה צריך לשנות על מנת להציג מחזה פוליטי? במסגרת הניסיון שלי לענות על השאלה הבנתי שהקהל מגיב בצורה חזקה יותר למחזאות פוליטית. זה מאד עכשווי, זה קורה כאן ועכשיו ולכן הקהל יכול להתחבר לזה. אמנם בעבודתי אני מתרחק מהתיאטרון הפוליטי, אלא מעניין אותי לראות את הכאן ועכשיו אצל שייקספיר, צוויג או יונסקו. עם זאת, יש כיף בתיאטרון פוליטי, קל לגשת לעבודה על מחזה פוליטי. אין צורך לקרב את היצירה לקהל, מציגים לקהל יצירה עכשווית ויש לו יכולת להתחבר ולא ללכת למקומות של קלאסיקה ולנסות למצוא חיבור לדמויות."
החיבור של הקהל יכול לנבוע לדעתך מכך שיש תפיסה רווחת, לפחות בעיני חלק מהציבור, כי ישראל נחשבה לסוג של דיקטטורה עד החלפת השלטון?
"אני חושב שאין מקום להשוואה. הדיקטטורה הקיימת בבלארוס באה לידי ביטוי בשפיכת דמים, באכזריות רבה. לא הייתי בקיא בכל המתרחש בבלארוס וכאשר התחלתי לעבוד על המחזה, זה פשוט זעזע אותי. עד כמה בשנת 2020 רואים מציאות המזכירה את המשטר של גרמניה הנאצית."
עברתם למשכן חדש, איך התחושה לעבוד במקום קבוע?
"תיאטרון מלנקי קיים 24 שנים. במשך תקופה ארוכה לא היה לנו בית, אנחנו קבוצה ותיקה עם היסטוריה מפוארת ובמשך תקופה מאד ארוכה לא הייתה לנו תקווה שיהיה לנו משכן קבוע, זה הכי מצער. שכרנו חלל שבעבר היה בו בית דפוס והמשימה לא הייתה קלה, אבל הבנו שחייבים לעשות מעשה שיהיה לנו מקום קבוע. בתיאטרון יש התייחסות למבנה כאל מקום קדוש וזה לוקח זמן מה עד שמרגישים את התחושות הללו. במקרה של התיאטרון, המקום התמלא באווירה של תיאטרון וצוות היוצרים מרגיש בבית."
מיכאל טפליצקי. צילום: אלכסנדר רומנצב
בהצגה "אמוק" נעשה שימוש בתיאטרון צללים, מה ביקשת להגיד בכך?
"כאשר התחלתי לעבוד על העיבוד של ההצגה לפי צוויג, לא ידעתי יותר מדי על תיאטרון צללים אינדונזי. במסגרת ההצגה "טירוף אהבה" – סיפור על תשוקה סודית ואומללה של רופא לאישה מסתורית המשכיחה ממנו את כל כללי האתיקה.
בהתחלה זה נראה מאד פרימיטיבי, צללים של בובות, ואז צפיתי בהצגות שונות ביוטיוב והבנתי כי מדובר ביצירת אמנות אמיתית. בארץ יש לנו נטייה לפתח סנוביזם כלפי תיאטראות אחרים ולחשוב שרק אנחנו יודעים להציג תיאטרון, אבל זה לא נכון. מדובר על תיאטרון שונה מאד ויש לי כבוד עצום לתיאטרון צללים."
תוכל לספר על הפרשנות האישית שלך למחזה?
"אני עצמי מרגיש באמוק – רץ אחרי מיליון דברים בלי יכולת לעצור, אני חושב שזאת מחלה משותפת לכולנו במדינה. בתקופת הקורונה הייתה נקודה שכולם עצרו, הנקודה הזאת נתנה לי את ההבנה שכולנו מצויים במצב הזה – רצים בלי להבין לאן ולמה. רציתי לחקור את הנושא ולמה אנשים נמצאים במצב הזה. במהלך העבודה על המחזה הבנתי שכנראה אנחנו חולים ומדובר במחלה לאומית."
מה צופן העתיד לתיאטרון?
"כיף לעבוד וליצור הצגות במקום קבוע. אני חושב שכאשר מדובר על מקום נכון זה מעניק כוח ליצירה ותיאטרון. אני רואה עתיד טוב במקום החדש. בהמשך, החלום הוא לבנות מבנה גדול שיכלול מקומות ישיבה רבים. מבחינת העיסוק בחומרים, אנחנו מתעסקים עם חומרים לא נוחים, כלומר חומרים שגורמים לקהל שלנו לצאת מאזור הנוחות ולחשוב על היצירה.
בשנים האחרונות אני רואה הידרדרות איומה של התיאטרון בישראל, עיסוק בחומרים שכל המטרה שלהם לבדר את הקהל. אני חושב שחלק מזה זה משיכה לדברים קלים ולהביא קהל בכל מחיר. אחד מהדברים הטובים שעשתה הקורונה זה לחשב מסלול מחדש – המון אנשים מעולם התיאטרון עצרו ושאלו שאלות לגבי העיסוק בתיאטרון והתוצאה הייתה עיסוק בחומרים עמוקים יותר."
מחזה חדש, אולם חדש וציפייה לעתיד טוב יותר – אין ספק כי התקופה הנוכחית מסמנת התחלות חדשות ומעניינות עבור תיאטרון "מלנקי" ועבור מיכאל טפליצקי בפרט, אשר ממשיך ליצור יצירה חתרנית ומשמעותית, הטומנת אפשרות של חקירה עבור הקהל.
היוצרת והבמאית לילך דקל-אבנרי נמצאת באחת התקופות העמוסות והפוריות שלה – עבודותיה מוצגות ברחבי העולם, כמו גם בישראל, והיא מלהטטת בין ניהול חזרות מקוונות בפרויקטים תיאטרליים מעבר לים, וחזרות מקומיות עם האנסמבל שלה, "פאתוס מאתוס". שוחחתי עמה בכדי להבין האם יש חיה כזאת – בימוי ישראלי. כתבה אחרונה בסדרה.
מה המאפיינים של במאים ישראליים כיום?
"קשה לי להתייחס לשאלה כל כך גנרית. מה גם שבישראל יש מעט במאים שאני מזהה קו משלהם. אז זו לא רק שאלת האוטר, אלא שאלה של חיפוש אחר קווי דמיון תרבותיים. היום כולם מושפעים מכולם, ומאז שנות ה-90 בעיקר מהחדשנות הגרמנית. והנה, גם בגרמניה שם בעבר היה אולי אפשר לזהות סגנון מובהק יותר, קשה לזהות סגנון גרמני מובהק. היום הכל הרבה יותר מעורב."
האם להערכתך יש סגנונות בימוי שונים לפי ז'אנרים תיאטרוניים?
"החלוקה לז'אנרים בתיאטרון היא בעיני מיושנת ולא רלוונטית. סגנון ייחודי, הוא כמו טביעת האצבע, ואינו משתנה לפי חלוקה בין קומדיה לטרגדיה למשל. קחי למשל את וורליקובסקי, האם היצירות שלו לבמה והאופרות שלו כל כך שונות? יש הבדלים, כן, אבל זו אותה טביעת אצבע. אנחנו יותר עוסקים בצורות שונות של המדיום בתוכו אנחנו עובדים, ובמקרה שלי תוך ניסיון לאתגר את עצמי מפרוייקט לפרוייקט, לחדש לעצמי, לא לשחזר מה שלמדתי, ובטח שלא להגביל את עצמי לחוקי ז'אנר מסוים."
לילך דקל-אבנרי. צילום: שחף דקל
בהתייחס לבימוי בארץ, האם ניכר שוני בין בימוי בתיאטרון הרפרטוארי לבין תיאטרון פרינג'?
"בוודאי. זה לא רק בארץ, אבל בארץ זה יותר מובהק. חופש כלכלי מול חופש יצירתי. הפרינג' אמיץ יותר בדרך כלל בהשוואה לתיאטרון רפרטוארי. לא תמיד, גם בפרינג' יש הפקות שמרניות ומיושנות, אבל אין ספק שבשדה העצמאי יש עניין בחומרים חדשים ונועזים יותר בהשוואה לחומרים המתקבלים בתיאטרון הרפרטוארי בארץ. המרחב העצמאי אינו פועל מתוך חרדת התקבלות. אלא יותר מתוך רצון לאתגר את עצמנו ואת הקהל. ואני מכירה את דגל הסבסוד בו נהוג לנפנף, ואין ספק שתחום התרבות זקוק דחוף להנשמה ולהגדלת התקציב, אבל בואו ניקח אחריות על ההשלכה של מה שקורה. כי ככל שיורדים נמוך יותר לקהל, ככה קשה יותר לבקש ממנו לאתגר את עצמו.
ואפרופו הקורונה – היוצרים העצמאיים לא צריכים למלא אולם של 300 או 1000 איש. אין לנו אופציה להופיע באולמות כאלה, ורובנו גם לא רוצים. אנחנו לא עובדים בשביל האולם. החוויה שאנחנו מזמינים אליה היא יותר אינטימית. תשוקה שנדמה שמתעוררת לאחרונה גם בתיאטראות הגדולים, ובהתאם אנחנו רואים יותר ויותר ניסיונות להכניס צעירים, ומופעים ניסיוניים או אפילו תלויי מקום. ואם זו היתה השפעת הקורונה, וואלה. בשעה טובה.
התיאטרון הממסדי, כמו כל מכונה משומנת, מרובת מחלקות, מוריד הרבה מהנטל היושב על הכתפיים של הבמאים. אני רק יכולה לדמיין את העונג שבלעבוד ברווחה, במקום בו היוצרים והשחקנים לא מגויסים לטובת הפרויקט, אלא מחוייבים אליו כי הוא גם מפרנס אותם. זה חלום שהצוות שלך יכול להתפנות לעבודה על היצירה עצמה. זו חוויה שנחשפתי אליה לאחרונה בלוס-אנג'לס ובתיאטרון הלאומי של רומניה. להבדיל מיצירה עצמאית שהיא סוג של סופת חול – בה כבמאית עליך להחזיק את הפרויקט, להגן עליו מכל משמר, ואת מוצאת את עצמך נקרעת לכל כך הרבה כיוונים."
לאילו כיוונים להערכתך מתפתח מקצוע הבימוי בארץ?
"אני יכולה להתייחס לשאלה כרגע רק מבעד למשקפי הקורונה, כי מי יודע מה יוליד יום. עד 2020 הייתה לדידי הידרדרות מאד מהירה. התיאטרון הלך ונרדם, גם בחו"ל. לתחושתי היה ייאוש, היה קיפאון. ואז הגיעה המגפה והכל נעצר, והיה צריך לחשב מסלול מחדש. פתאום המרכז נעלם ויוצרים מהשוליים, שעד אז פחות הבחינו בהם בארץ, החלו לפרוח.
בהיבט שלי, כמו רבים אחרים, במרץ 2020 מצאתי את עצמי מלמדת בזום ומעלה הפקות בזום. למשל במסגרת פסטיבל הערה 13 של קבוצת מעמותה, העלתי עם הקבוצה שלי את "חדר אמנים, חדר לדוגמא", יצירה פרטיסיפטורית לזום במסגרתה הקהל פועל יחד עם האמנים, או "דיור מוגן" שהעלנו בפסטיבל דיגיטל, ופרוייקט אייכמן שעלה בפסטיבל ישראל ועבר לדיגיטל. הוזמנתי לביים בזום לפסטיבל מסכת הזהב במוסקבה, חנכתי בפרוייקט 48, בבית הספר של בת שבע, ביימתי בזום עבור התאטרון ברומניה… אין תלונות. מבחינתי זו היתה שנה מאד פוריה."
האם הבימוי בישראל עבר שינוי בשנים האחרונות?
"שינוי? מזה שנים שהתחושה היא שהמנהלים בתיאטרון הרפרטוארי מנסים בעיקר לשמור על הקיים, כמו הפוליטיקאים. נאחזים בקרנות המזבח. היום יש תחושה שהתיאטרון הרפרטוארי החל להתעורר, וכמו פטריות אחרי הגשם צצו קבוצות צעירים המצהירות שהן בוחנות חומרים חדשיים ונועזים. כעת חלה עליהן חובת ההוכחה. צריך תעוזה ואומץ, ובהחלט הגיע הזמן שזה יקרה."
האם לדעתך הקשר והאינטראקציה הנוצרים בחדר החזרות הישראלי, שונים מאלו הנוצרים בחדרי החזרות בחו"ל?
"בארץ יש סוג של שחרור בחדר החזרות. שחרור שיש בו טוב, ויש בו טעם בפגם. הטוב הוא בחופש היצירתי והמחשבתי, אבל בו בזמן יש פה לטעמי קצת טעם בפגם. שחקנים מרשים לעצמם לאחר לחזרות, לא לדעת טקסט וכיוצא בזה. לעומת זאת, בחו"ל, בחוויה שלי, אנשי התיאטרון לוקחים ברצינות את האמנות שלהם. וזה לא קשור לתגמול. זו תפיסה עצמית מקצועית. אם בחרת להיכנס להפקה דלת תקציב, קחי אחריות. לשמחתי הצוות שלי בארץ הוא מהמקצועיים שיש. מי שלא מתאים לצורת העבודה שלנו פשוט נפלט החוצה. במקומות בהם עבדתי בחו"ל, השחקנים והשחקניות רואים את עצמם בתור אמנים, שזו אמנותם, ולא בתור סלבריטאים, הם לא מחפשים "לזרוח" כמו שאמרה לי לא מזמן סטודנטית למשחק שנה ג', בתאטראות שיצא לי לעבוד בהם היתה חדוות יצירה ולאמנים היתה תחושת שליחות."
מתוך "פרויקט אייכמן". צילום: סיגל אלמוג
מהי לדעתך השפעת הבמאי על ההצגה וכיצד הקשר בין מחזאי לבמאי לבין השחקנים יכול להשפיע לטובה או לרעה על ההצגה?
"אני רואה קשר הדוק בין עבודת הבמאית לבין עבודת השחקנים והשחקניות ועבודת היוצרים והיוצרת. היצירה נרקמת בסינרגיה, עליה הבמאית מנצחת. מהרגע בו אני מתחילה לעבוד על טקסט עם להקת שחקנים, זאת אחריות שלי לאפשר לשחקנים ולטקסט לצמוח מהמפגש שלהם, ולהעשיר את חווית הצופות. ויחד עם הדרמטורגים שאני עובדת איתם, נבחר רק טקסטים טובים, מאד טובים, בהם יהיה שילוב מאתגר ורצוי מפתיע בין תוכן וצורה – או כזה הקיים בטקסט מראש או כזה המאפשר, אולי אפילו דורש."
איך היית מגדירה את סגנון הבימוי שלך?
"אין לי שיטה אחת לפיה כולם צריכים להתיישר. יש שפה אמנותית המורכבת מהבחירות שאני עושה יחד עם הצוות שלי. אני יוצאת לחקור את הטקסט תוך התייחסות לייחודיות של כל שחקן ושחקן, ובמקרה שלי – בעיקר השחקניות. תיאטרון, לשיטתי, הוא חוויה המשלבת כמה וכמה מרכיבים כמו אסתטיקה, סיפור, תנועה, ואלו ישזרו לתוך עבודת השחקן.
במסגרת פרויקט אייכמן – טרמינל 1, שהפך לטקס שחזור למצלמה, הקהל לוהק לתפקיד העד וחשוף למספר נקודות מבט (נקודת המבט של הפילוסופית חנה ארנדט, נקודת מבטו של התובע דוקטור גדעון האוזנר, ונקודת מבטו של המשורר והסופר חיים גורי, שהיה עיתונאי וסיקר את המשפט עבור העיתון "על המשמר") המועברות על ידי פרפורמרים ממדיומים שונים. יש שחקניות, ומוסיקאי, ומאיירת, ומעצבת, ומפיק וצלם. דרכם, בקולם ובגופם האירוע מתחולל."
האם מאפייני הבימוי שלך עברו שינויים בשנים האחרונות?
"אני בוחנת כל הזמן אפשרויות חדשות לפרוץ את הגבולות שלי עצמי ושל האמנים שאני עובדת איתם, לטובת טווית אותה מציאות ייחודית על הבמה. אני נמצאת בדיאלוג מתמיד מול מה שקורה בשדה, והצורך שלי לעורר שאלות בקרב הקהל."
אין ספק שדקל-אבנרי אינה מהססת לפרוץ גבולות ולאתגר את הקהל ביצירותיה. היא משוכנעת כי התקופה הנוכחית תוביל ליצירות משמעותיות בתיאטרון, ומי יודע, אולי יהיה ניתן לנער את האבק על עולם התיאטרון אשר שקע בנמנום בשנים האחרונות? באשר לאותה שאלה ותיקה-חדשה – האם קיימת חיה כזו – בימוי ישראלי? חלק גורסים שכן, חלק גורסים שלא. כך או כך, אין ספק כי כיום הבימוי הישראלי מתחיל לקבל את הקוים המאפיינים שלו. בקשר לעתיד – ימים יגידו.
ראיון עם מייסדי ושותפי תיאטרון "המשולש" – תיאטרון להט"בי חדש שעולה לבמה
מאת: אירית ראב
יום שישי בצהריים, מדרכות רחוב קינג ג'ורג' בואכה אלנבי שוקקות חיים במובן הכי מילולי של המילה. נראה שתל אביב חזרה לשגרתה, דבר מבורך בפני עצמו אחרי תלאות הקורונה, המבצע והאזעקות, אך גן מאיר מנומנם משהו. אותה תכונת הורים ועגלות לצד צעירים בחבורות עוד לא חזרה לפקוד את הספסלים והשולחנות, דבר שמתבטא גם בגינת המרכז הגאה שבימים כסדרם הומה אדם. מעבר לתור המשתרך בפינת הקפה, השקט ניכר במבנה המרכז הגאה עצמו, שארז את מחלפותיו ודגליו ועבר למבנה זמני במתחם התחנה. בקרוב מאוד המרכז עומד לעבור מייקאובר רציני, כדי שיוכל לאכלס עוד קבוצות מהקהילה המתעצמת. במעלה המדרגות אל הקומה השנייה, השקט עודו נוכח, והצעדים מהדהדים. ועל אף זאת, בחדר ישיבות 2 מתגלה לה פנינה בוהקת בדמותם של שלושה יוצרים צעירים, רום רזניק, נמרוד דנישמן ויובל קורן, שהקימו ממש לאחרונה תיאטרון גאה – "המשולש" שמו. שלושת היוצרים חברו יחד במהלך לימודי הבימוי בסמינר הקיבוצים אותם סיימו לפני שלוש שנים. לאחרונה, שיתוף הפעולה הפורה הזה זכה לגושפנקא רשמית בדמותו של התיאטרון החדש שהוקם.
רום רזניק, 28, גר בתל אביב, אך במקור מפתח תקווה. הוא בוגר מגמת תיאטרון בתיכון, רקד והדריך קבוצות מחול של בני נוער ומבוגרים. בשנים האחרונות מלמד תיאטרון בתיכון, מגיש לבגרות בתיאטרון ועובד עם בני נוער במסגרות בלתי פורמליות, כמו כן, רום עובד בתיאטרון באר שבע בתור העוזר האישי של המנהלת האמנותית שיר גולדברג ("הנהדרת, ממש" הוא מוסיף ומציין). מעבר לכך, הוא גם יוצר הצגות פרינג'. ההצגה האחרונה עליה עבד היתה "למען האמת", שהחלה את דרכה בסמינר הקיבוצים והתגלגלה להבימה וצוותא, ועבד על ההצגה "יותר מזה אנחנו לא", עם נמרוד ויובל, שהחלה בתור אירוע תיאטרלי פנים-בית ספרי וחדרה החוצה, וכיום מהווה חלק מרפרטואר תיאטרון המשולש.
נמרוד דנישמן, בן 30, גר בתל אביב, במקור מחיפה. מגדיר עצמו כילד תיאטרון. למד במגמת תיאטרון, בצבא שירת בגלי צה"ל, שם התחיל כמפיק תוכניות שונות, כגון "קולה של אמא", ואחרי זה פעל ככתב ועורך. אחרי הצבא, המשיך לכיוונים אחרים בתקשורת ובחינוך, ואז חזר לחיק התיאטרון ולמד בימוי בסמינר הקיבוצים. את פרויקט הגמר שיצר, "הגדר" הוא הפך להצגה עצמאית, שגם היא עברה גלגולים רבים – התחילה במרכז הגאה, עברה לצוותא, ואפילו זכתה לעיבוד אמריקאי בניו יורק. כיום, במקביל ליצירה ולהפקה, נמרוד הוא מורה לתיאטרון בבית הספר ליאו בק בחיפה.
יובל קורן, בת 28 עוד מעט, מתל אביב. למדה בתיכון עירוני א', במגמת תיאטרון. עוסקת בשלל סוגי אמנויות, ממוסיקה וצילום לעריכה, ובמקביל לכך היא מורה לתיאטרון בעירוני א'. בדומה לשני חבריה, גם יובל היא יוצרת פרינג' ומעלה בצוותא מספר יצירות – את "שלומציון המלכה 23" במסגרת פסטיבל תיאטרון קצר ואת "מרחב מוגן". מעבר לאמנותה, קורן מצאה עצמה לא פעם על המגרש. עד לא מזמן, שיחקה כדורגל בקבוצת בנות מיטב תל אביב בליגת נשים שלישית.
נתחיל מההתחלה – איך הגעתם לתיאטרון? אתם מגיעים מבתים שקשורים בצורה כלשהי לתחום?
יובל: "אבא שלי הוא מורה למשחק בתיכון בליך וגם בסמינר הקיבוצים במסלול של תיאטרון מחול. אמא היא פסיכודרמטיסטית, שחקנית ומדבבת. כך שכל הילדות שלי סבבה סביב תחום התיאטרון והיצירה. גם כשהיו לי מחשבות בגיל ההתבגרות המוקדם להתמיד בתחום הספורט – חיידק הבמה בבית היה כל כך חזק שהחלטתי בסופו של דבר ללמוד במגמת תיאטרון. גם אחותי המשיכה את הדרך ולומדת עכשיו משחק בניסן נתיב תל אביב."
רום: "אני לא בא מבית של תיאטרון. אמא שלי פשוט חשפה אותי לתיאטרון ותרבות מגיל מאוד מאוד צעיר, בגלל חסך שהיה לה בתור ילדה. דרכי היא גילתה את העולם הזה והיום היא רואה כל דבר בערך. אני התאהבתי בזה בתור ילד."
נמרוד: "היתה לי אסתמה ממש קשה כשהייתי ילד ואמרו לאמא שלי שאם אני אלמד לנגן על כלי נשיפה אז זה יעזור. אז באמת למדתי על חצוצרה ושנאתי את זה אבל זה באמת עזר. ואז רציתי ללמוד בבית ספר לאמנויות אבל לא סבלתי את החצוצרה אז עברתי לתיאטרון כי כל הבנים התקבלו לתיאטרון."
הרעיון להקים תיאטרון חדש, "המשולש", נהגה לראשונה לפני שנתיים. במהותו וחזונו, "המשולש" הוא תיאטרון שנועד לכלל חברי קהילת הלהטבפא"ק. בהתאם לאג'נדה של התיאטרון, נמרוד, רום ויובל הם להט"בים מוצהרים.
רום: "הגענו להבנה הזאת שאין תוכן להט"בי. אנחנו לא רואים כמעט הצגות או דמויות בתיאטרון. באותה שיחה הגענו גם להבנה שבתור יוצרים להט"בים הפרספקטיבה שלנו היא להט"בית, ולכן כל דבר, אלא אם נעשה משהו שהוא ממש נגד, יעסוק בזה איכשהו. המחשבה הראשונית שלנו היתה לגבש קהלים, כיוצרים. ניסינו להבין איך אנחנו נעזרים אחד בשני בתור יוצרים עצמאיים, איך להגיע לקהלים שהם להט"בים, ומשם הרעיון התגלגל לגיבוש היצירות תחת אותה מטריה."
יובל: "בתור יוצרים עצמאיים את/ה נורא לבד בשטח. את מכתתת רגליים כדי להביא משאבים וכסף, ואם אין כסף, אז זה נורא נורא קשה. ובדרך כלל מי שעושה יצירה אחת בקושי מצליח לעשות יצירה שנייה באופן עצמאי. עלה צורך מאוד גדול שלנו כחברים להיות שם אחד בשביל השני. זאת אומרת, אני חושבת שזה היה שילוב גם של הצורך הרגשי וליצור דברים ביחד ולתת תמיכה אחד לשני, וביחד עם זה גילינו שהעולמות שלנו באמת מאוד דומים, והתוכן הוא קרוב. זה בעצם מה שמחבר בינינו, הקהילה הגאה זה גם מי שאנחנו וגם התוכן שאנחנו יוצרים ומתעסקים בו. מבחינתי זה המהות של קהילה, אז למה לא גם בתיאטרון?"
מתוך ההצגה "יותר מזה אנחנו לא". צילום: נמרוד דנישמן
נמרוד: "זה נורא מתאים לנו להתחיל משהו מרעיון קטן, שטוב, נהיה אחד בשביל השני, ואז לגלות שעשינו משהו ממש גדול, יותר גדול מאיתנו. את "יותר מזה אנחנו לא" התחלנו מערב אחד שגל צ'פסקי, חברה שלנו מהלימודים, כתבה, ואיכשהו זה הפך להצגה שרצה כבר תקופה ארוכה. אז גם את זה התחלנו בתור 'טוב נעזור האחד לשני', נהיה שם האחד בשביל השני, ופתאום יש לנו תיאטרון. אבל כמו שרום אמר יש מחסור מאוד גדול בתיאטרון של תוכן להט"בי, יש מחסור בתפקידים ובשחקנים להט"בים, יוצרים להט"בים מתקשים להביע את עצמם בתיאטרון. התיאטרון המיינסטרים ממש עכשיו מתחיל לקבל את זה שלהט"בים זה לא רק הדמות של הגיי הנשי, שעיסוק בתכנים להט"בים זה לא רק עיסוק במגפת האיידס, התקדמנו משם. בקולנוע זה כבר ממש נוכח, בטלוויזיה זה כבר ממש נוכח."
יובל: "ב"המפקדת" שזה פריים טיים, יש שני זוגות נשים."
נמרוד: "כן, ובתיאטרון אין את זה. אנחנו רוצים להיות התיאטרון שמייצר את זה."
אני מקשה ומציינת שהיו כבר תיאטראות כאלה, כגון "תהל" מיסודו של בית הספר למשחק בית צבי.
נמרוד: "לצערנו, "תהל" נסגר. זה תיאטרון שהיה מאוד מהפכני ופורץ דרך. אנחנו גם דיברנו עם השותפים האחרונים של התיאטרון כדי לראות אם אנחנו רוצים להתאחד עם תהל או להתחיל משהו אחר. אבל מסיבות ביורוקרטיות בעיקרן העדפנו להימנע מזה. אבל אנחנו חושבים שהם בהחלט היו פורצי דרך. אבל אני חושב שהתקדמנו גם משם – אפילו השם של תהל זה תיאטרון הומו-לסבי. מאז, ההומואים והלסביות התרחב ללהטב"ק ועוד אלף ואחת אותיות. ואנחנו רצינו להמשיך את הדרך משם, לאפשר לעוד אותיות להיכנס."
איך הגעתם לשם התיאטרון?
רום: "חיפשנו המון זמן שם. וחיפשנו המון סמלים של הקהילה. אמרנו שנתחיל ממשהו גדול ונראה איך אנחנו מרגישים עם זה. האמת, שבהתחלה היינו "למדא", שמסתבר שזה אחד מהסמלים של הקהילה. אבל מהר מאוד הרגשנו שזה שם,"
יובל: "כמו מעבדה."
רום: "כן, שזה כמו ממכון ויצמן כזה, והבנו שזה פחות. וגילינו שניכסו את המשולש הורוד עוד במלחמת העולם השנייה, השימוש שהנאצים עשו,"
כן, זו האסוציאציה הראשונה שעלתה לי בהקשר הזה. לא בדיוק אסוציאציה חיובית.
רום: "נכון, זו לא בדיוק אסוציאציה חיובית אבל מה שחיובי בדבר הזה זה בעצם ניכוס מחודש של הסמל. במלחמת העולם השנייה, המשולש הופנה כלפי מטה ובעצם הקהילה הפכה אותו והעצימה אותו ואמרה 'סימנתם אותנו ככה כדבר שלילי? לא. אנחנו הופכים את זה למשהו חיובי. וזה משהו שאנחנו מתגאים בו'. מעבר לזה, זה הצורה הבסיסית הגיאומטרית הכי חזקה. מעבר לכך, ברמה הרומנטית, זו קורת גג מבחינתנו של תרבות להט"בית ומזמינים את כולם להיות תחת קורתנו. השם גם מסמל את החיבור בינינו, אבל אנחנו אף פעם לא נהיה רק שלושתנו, אנחנו רוצים שזה יהיה באינטראקציה עם עוד הרבה אנשים."
נמרוד: "אני רוצה להוסיף שמעבר לזה שזה יהיה תיאטרון להט"בי ויעסוק בתכנים להט"בים, אנחנו רואים איך תיאטראות מתנהלים ואילו דוגמאות לתיאטרון יש בארץ ובעולם, ואנחנו מאוד לא רוצים להיות תיאטרון מנוכר. כרגע, אין לנו מקום פיזי, אנחנו מתארחים בצוותא, אבל אנחנו רוצים שהמהות של התיאטרון תהיה מאוד קהילתית שמחברת. בגלל זה האירוח בצוותא הוא מאוד נכון לנו, כי אין ליוצרים ולשחקנים איפה להתחבא. כשנגמרת ההצגה מיד יש מפגש בין השחקנים והשחקניות לבין הקהל. גם חשוב לנו לא להתייחס לקהל של ההצגות כקהל, אלא כקהילה. לחבר אותם, להשתמש בתיאטרון כדי להעצים את הסיפור שלהם ואת הסיפור שלנו כקהילה. קצת כמו שהתיאטרון היה במקור – מעין בית כנסת חילוני. בהקשר הזה, ההצגה שלי "הגדר", מאוד ממחישה את זה. היא התחילה כהצגה ואז גרסה ווירטואלית. זה אחד הדברים שיוצרים קהילה, כי בקהל יש פתאום אנשים שעוברים את התהליך יחד עם המחזה, נחשפים אליו בקריאה ואז נחשפים בהצגה ואז החלטנו שגם ההצגה החדשה שלי, "לילה אחרון ברומא", תעשה את אותו תהליך".
יובל: "אני חושבת שפעם התכנים שעלו בהקשר הקהילה הגאה עסקו המון בשונות של הקהילה. זאת אומרת, אתה בא לראות הצגה של מישהו שמתמודד עם יציאה מהארון, מתמודד עם איזה קושי. אנחנו דור אחר. אנחנו גדלנו עם זה כחלק מהתמות שלנו ואנחנו רוצים להביא לתוך התיאטרון שהלהט"ביות היא אפילו לא העניין המרכזי. זה פשוט חלק מהחיים. זה מאוד חשוב לנו להביא את הדבר הזה ולא רק את הדבר הטיפולי-קהילתי בהבאת תוכן גאה, לא רק את הסיפורים הקשים, אלא את החיים עצמם. וזה שזה חלק מאוד גדול מהחיים, בייחוד של חבר'ה צעירים."
נמרוד: "הדור שעכשיו לומד בתיכון, לתלמידים שלי יכולים להיות דעות פוליטיות על המצב, אבל מגדר? זה לא מזיז להם. תהיה הומו, תהיי לסבית, תהיו טרנס, מי שבא ברוך הבא. נראה לי שגם להם יש קריאה שזה לא אישיו אם אתה הומו או אם את לסבית, רק אם אתה אדם, אם את בת אדם, ומה הסיפור שלך."
מתוך ההצגה "הגדר". צילום: אילן בשור
רום, אמרת קודם שהזהות הלהט"בית תמיד תהיה חלק ממך, תמיד נקודת המבט שלך כיוצר תהיה להט"בית. ועם זאת, אתם אומרים שזה כבר לא אישיו, שאנחנו הרבה מאוד דברים. האם התווית הלהט"בית תמיד תשפיע עלינו כיוצרי תיאטרון?
רום: "שאלה נהדרת. היו לנו אינסוף פגישות ואינסוף דיונים על איזה תיאטרון אנחנו רוצים לעשות ומה נכנס ומה לא נכנס לתיאטרון. אני חושב שבסופו של דבר כל עוד יש אנשים או קבוצות שהם שמרנים או שמרניות ומושכים לאיזה מקום של גבר ואישה והם נאחזים בכל מיני עקרונות של פעם, כל מה שיהיה חריג מזה יצטרך להיאבק על המקום שלו. למרות שזה הולך ומשתפר, אבל עדיין, אם פעם התפיסה הגאה ביקשה להיטמע, על פי תיאוריית הגייז ביקשנו להיטמע בהטרו-נורמטיביות, ואז הגיעה התיאוריה הקווירית ואמרה שאנחנו לא רוצים להיטמע, אנחנו רוצים את הזהות שלנו. אנחנו לא חלק מכם, אנחנו עוד משהו. אני חושב שהיום, מה שמסוכן לפעמים זה שהעוד משהו הזה לא באמת נותנים לו מקום. כאילו אומרים 'אה, טוב, אתה הומו'. המחמאות הכי גדולות שאני מקבל זה "וואי, אתה לא נראה הומו." ואנשים חושבים שזו מחמאה ושהם כאילו מרימים לי, אבל אני נורא נעלב. פעם הייתי עף על זה, שאני לא עובר בתור הומו, והיום זה מעצבן אותי. למה? בגלל שהוא הולך בצורה טיפה נשית יותר, והוא נראה שונה מכם, אז הוא הומו? ומה זה הומו בכלל? יש חשיבות להאיר את השונות הזו ולקבל אותה, כמו שאנשים מזרחים מתעקשים על ההיסטוריה שלהם ועל הזהות שלהם, זה אותו דבר. אני חושב שזה לא חייב להיות בקטע מתריס, אלא כל אחד צריך לקבל את המקום שלו. אגב, אנחנו גם כותבים את זה, שמבחינתנו סטרייטים הם חלק, אין מאבק."
נמרוד: "סטרייטים שהם בני ברית".
רום: "היה לי ולעוד מורה מאוד חשוב לצאת בפני התלמידים שלנו מהארון. ואז שאלנו אותם על הפעולה שעשינו. והם אמרו – שלכל אחד יש את החיים שלו, אתם לא צריכים להגיד. ואז אמרתי להם שיש ערך ל"להגיד". שזה לא צריך לשנות את עולמם ולטלטל אותם, אבל יש ערך בלומר את זה. זה לא צריך להיות מוחבא או מושתק, זה בסדר שנגיד ונספר, ואני חושב שזו הפעולה של התיאטרון. יש את תיאטרון תמונע ואת תיאטרון צוותא, ויש את תיאטרון המשולש. והלוואי שיקום עוד תיאטרון גאה."
נמרוד: "אני חושב שלהט"ביות זה לא רק הייצוג של הקהילה, ללהט"ביות יש ערכים. כשהלכתי להפגנות בבלפור, בהתחלה היו קבוצות של הדגלים השחורים, ואז החבר'ה הצעירים יותר הקימו את החזית הורודה. ואז כל פעם שהדגלים השחורים עשו "לך", אז החזית הורודה עשו "בואי". והרגשתי שזו כל המהות, שאנחנו רוצים מנהיגה. ואם נהיה דקה פוליטיים, מרב מיכאלי מדברת והעולם מתחרפן. ואפילו כל כותבי הטורים של "הארץ" מתחרפנים מהשפה שלה. אז בסדר, יש שר הומו וכאילו יש ייצוג, אבל את רואה שמבחינת התרבות והערכים המובילים של החברה, אנחנו מה זה לא שם. מעבר לחוקים המפלים והכל, מבחינה תרבותית, אפילו בדרום תל אביב, אנחנו לא שם. אנחנו לא במקום מכיל ומקבל, אנחנו לא במקום שמוכן לאתגר את התפיסה של שני מגדרים וזהו. אני אגיד אפילו על עצמי – גם אני רואה כל מיני זוויות במרחב הציבורי והן תופסות לי את העין ואני עוד לא מתרגל לזה שהן קיימות. כל עוד שמים את זה בפרצוף ואומרים 'הנה, זה קיים' זה יוצר את העבודה שאנחנו צריכים לעשות כחברה."
ואיך זה מתבטא אצלכם בתיאטרון, או במילים אחרות, מה הרפרטואר שלכם?
יובל: "אז ההצגה הראשונה שהולכת להיות היא "חמש לסביות אוכלות קיש", שזה מחזה אמריקאי שתרגמתי ועיבדתי אותו. זו קומדיה מופרעת וחסרת מעצורים. למען האמת, היא נכתבה על ידי שני גברים גייז. ובהתחלה, אמרתי 'מה זה?' אבל אז, ככל שעבדתי על זה, היה מפגש נורא מעניין בין נקודת המפגש שלי כאישה לבין נקודת המבט שלהם. יש במחזה הזה חוצפה שלנשים בארץ אין עדיין את האומץ לכתוב. הגברים האלה כתבו נשיות כמו שהם חושקים בה והיו רוצים להיות. לנשים אין עדיין את היכולת, בעיני, להציג את עצמן באופן הזה. ודווקא נורא הדליק אותי לקחת את הדבר ולהגיד 'אני אישה ואני אהפוך את זה לשלי ואני אקח נשים ואנחנו נהיה הכי נשיות ונראה תשוקה נשית ותעוזה נשית ואת כל הדברים האלה שאנחנו תמיד מקבלים בקופסאות האלה של "את צריכה להיראות טוב" ו"את צריכה להיות עדינה", ו"את צריכה להיראות נשית" ולא משנה מה. היום על הבמה כמעט ולא תראי נשיות מתפרצת כמו, גברים נגיד שמורידים חולצה. בכל ההצגות את תראי מיניות גברית מאוד מוחצנת,"
נמרוד: "או שתראי מיניות נשית כפי שהגברים חושבים שהיא צריכה להיות."
יובל: "בדיוק. ובמחזה הזה יש תשוקה ומיניות נשית בצורה מאוד מעניינת וחזקה. הסיפור שלהן סביב הקיש הזה, זה הרי דימוי לאישה, התשוקה שלהן לאוכל, והאוכל מסמל גם אחת השנייה. יש עלילה מצחיקה ומטופשת שקורית, אבל מה שקורה מתחת לפני השטח זה ההסכמה שלהן להתמסר אחת לשנייה. אני אספיילר – כעיקרון מה שקורה בהצגה הזו זה שהן מתכנסות לארוחת בוקר קהילתית של קיש, והן מקבלות את כל הקהל והכל טוב ויפה. והן מציגות את הנשים כמו שאנחנו רגילים לראות – "נשים הם שק של נחשים" ונורא חשוב להן איך הן נראות וכו, ובשלב מסוים יש הפצצה והעולם בחוץ נחרב, וכל מה שנשאר זה חמש בנות אוכלות קיש. ושם זה יוצא – לא צריך יותר להעמיד פנים, פתאום אין כבר טעם להתלבש ככה וכל התשוקות יוצאות יחד עם הקיש הזה. בעיני זה מביא נשיות לא פחות מזה שזה מביא להט"ביות. מבחינתי זה מאוד קרוב. ככל שהתקרבתי לנשיות שבי, ככה התקרבתי ללהטב"ביות שבי. אני אישה שאוהבת נשים ואף אחד לא החליט מה זה להיות לסבית, מה זה להיות הומו. אני אוהבת את מה שקורה במחזה הזה."
הליהוק להצגה התחיל. השחקניות והיוצרות של ההצגה הן ברובן להט"ביות. זה גם אחד העקרונות שהנחה אתכם בחזון התיאטרלי?
נמרוד: "יש עניין שאין תפקידים להט"בים לשחקנים להט"בים."
יובל: "הסטרייטים קיבלו את התפקידים של הלהט"בים."
רום: "שימי לב שסדרות שמדברות על גייז, כמעט תמיד יהיו סטרייטים שמשחקים להט"בים."
נמרוד: "בהתחלה רצינו שרק להט"בים ישחקו להט"בים. אבל אז ראינו שעלולה להיווצר האפליה שאנחנו מרגישים. אז עכשיו אנחנו משתדלים שיהיו כמה שיותר להט"בים."
רום: "יש העדפה ברורה אבל מבלי להתפשר על איכות."
נמרוד: "זה חלק מהתפיסה הקווירית. לתפוס את כל בני האדם על רצף כלשהו. יש סטרייטים שהם תומכי הקהילה בשפע. ומבחינתי הם חלק מהקהילה."
ויש את ההצגה החדשה שלך, נמרוד – "לילה אחרון ברומא"
נמרוד: "נכון. אולי מוקדם להכריז דברים כאלה אבל היא השנייה בטרילוגיה שלי. היא על מערכת יחסים לונג-דיסטנס של זוג שהכיר ברומא. יותם הישראלי וטוני, צייר איטלקי. הם מכירים כשיותם בחופשה באיטליה, בלילה האחרון ברומא הוא תופס סטוץ בגריינדר ואיכשהו דרך פייסבוק ואינסטגרם זה ממשיך והם מתאהבים. המחזה הוא על מערכת היחסים שהיא מאוד מאפיינת תקופה, לפני ימי הקורונה, יש הרבה יותר מקום למערכות יחסים כאלו בגלל הטיסות הזולות והתקשורת הווירטואלית. והמחזה גם מדבר על התקשורת המיוחדת של מערכת היחסים הזאת, מה שהיא מייצרת. המחזה מציג את הסיפור בדיעבד, קצת כמו תיאטרון-סיפור, ושתי הדמויות בעצם משחזרות את מערכת היחסים ומצליחות להחיות אותה."
ומה עוד חוץ מזה?
רום: "אני עובד על מחזמר מקורי, הצגה שלישית שתסגור את העונה הראשונה של התיאטרון ותפתח את העונה הבאה. אני כותב את המחזמר יחד עם כנען לבקוביץ', מוסיקאי. בתפקיד הראשי ישחק תום חודורוב המהמם שמשחק ב"יותר מזה אנחנו לא", ויתר התפקידים ילוהקו בהמשך. זה מספר על בחור, אסף, שהוא מאוד מתוכנן שיודע בדיוק מתי ייצא מהארון ומתי יביא ילדים וכדומה. באמצע האקט המיני עם הבן זוג שלו הוא מספר בהתלהבות על כל התוכניות שלו, ובסוף הנאמבר הזה הבן זוג שלו אומר לו שהוא לא יכול להיות איתו יותר. בעצם, מהרגע הזה אסף יוצא למסע חיפוש אחר הבן זוג הבא, והוא עובר שלבים מבחורים רציניים לסחרור גריינדרי עם סטוצים, עד שבסוף נוצר טוויסט מעניין. זו כתיבה ראשונה אז זה מאוד מלחיץ. אני רגיל לטקסטים שהם עשויים היטב. ההצגה הזו עומדת לעלות בסוף נובמבר."
בואו נחזור קצת אחורה. אמרתם שהנושא הלהט"בי הוא מאוד מופגן. עם זאת, בהצגה "יותר מזה אנחנו לא", בה צפיתי השבוע, יש שני קטעים בלבד שעוסקים בנושאים גאים. אני מודה שקצת התאכזבתי כי ציפיתי למשהו קצת יותר, ובכן, להט"בי. עכשיו, היו שם דברים נהדרים, מרשימים מאוד, אבל לא הייתי מכנה את ההצגה הזו בתור הצגה להטב"ית, אז איך זה נכלל בתוך הרפרטואר של התיאטרון?
נמרוד: "נתחיל מזה שאת צודקת, זו לא הצגה שנכתבה או הופקה בתור הצגה להט"בית. ולא נועדה במקור להיות הצגה של התיאטרון. מאוד התלבטנו אילו תכנים הולכים להיות בתיאטרון. אם זה הולך להיות רק יוצרים להט"בים? הולך להיות רק תכנים שהם להט"בים? או שזה הולך להיות כל מיני – יצירה שהנושאים שלה הם גם להט"ביות אבל לא רק ויצירות שיש בהן גם דמויות להט"ביות. אני חושב שההצגה "יותר מזה אנחנו לא" גם עונה על יצירה שהיוצרים שלה הם להט"בים ושיש בה דמויות להט"ביות, למרות שאלו לא הנושאים העיקריים שאיתם היא מתעסקת. אני חושב שיש בה משהו מאוד קווירי. גם הייצוגים הסטרייטים הם לא הייצוגים הישנים, גם זה שזה אוסף של סקצ'ים שמשפיעים על הנושא של ההצגה ואין דיסטנס בין במה לקהל, וגם התאורן והסאונדמן, סליחה על הספוילר, מתחברים עם השחקנים, יש משהו בהטרפה המוחלטת של ההצגה שמבחינתי זו קוויריות. המבנה והנושאים הם לא דיכוטומיים, זה לא גבר ואישה, זה לא אולם וקהל. זה שההצגה לא עונה על ההגדרה המקובלת של מהי הצגה ומהו אירוע תיאטרוני, ובנוסף יש בה תכנים שהם להט"ביים, הופך אותה להצגה שלגמרי מתאימה לתיאטרון."
יובל: "המטרה שלנו היא גם להכניס את זה כחלק מהחיים, להקליל את זה. בפנטזיה שלי, לא החלטנו על זה סופית, אבל כשיהיה רפרטואר יותר רחב לתיאטרון, הייתי רוצה לעשות סוג של מדרוג, לסווג הצגות בצבעים שונים של עד כמה התמות הן להט"ביות כדי שהקהל יידע מראש."
נמרוד: "מה שמפתיע זה שכל החבר'ה של המרכז הגאה לא התייחסו בכלל לנושא הזה. היה להם ברור. וכל מלא חברים סטרייטים או שלא שייכים לקהילה אמרו 'מה, זה שייך לקהילה?" וזה קטע."
התיאטרון הוקם ונוצר משיתוף פעולה מבורך בין המרכז הגאה לבין תיאטרון צוותא. אתם עומדים לארח גם הצגות שלא קשורות בהכרח לתיאטרון שלכם, או שכל ההצגות עומדות להיות הפקות בית?
נמרוד: "כשרק התחלנו, קיבלנו מלא פניות וחומרים ומיד רצינו לצאת מהתוכנית שיצרנו. אבל בגלל התקציב המוגבל שיש לנו לשנה הראשונה, אנחנו צריכים להיצמד לתוכנית שיצרנו, של שלוש ההפקות שהזכרנו. אנחנו מקווים שבשנת 2022 נוכל להתחיל לארח הצגות, להוסיף הצגות או להפיק הצגות של אנשים אחרים. זה נטו עניין תקציבי.
ולפני סיום, איפה אתם רואים את עצמכם בעוד חמש שנים, איפה התיאטרון יהיה?
רום: "החלום שלי זה בית פיזי של התיאטרון. שהדבר הזה יהיה יותר גדול מאיתנו, ויהיה מטריה של עוד יוצרים ויוצרות, אבל שהתקציבים יגדלו ושנוכל להגיע לעוד מקומות בארץ ולהגדיל את כמות ההצגות ואת כמות הייצוגים. ברור לנו שאחת ההצגות של העונה הבאה תעסוק בטרנסג'נדריות. יש לנו המון דברים שאנחנו רוצים להתעסק איתם אבל אנחנו מוגבלים במשאבים שלנו."
נמרוד: "פסטיבל להט"בי בינלאומי בארץ."
יובל: "להרחיב את מעגל בעלי הברית שלנו. כמו שכל המדינה מגיעה למצעד הגאווה, אז בא לי שכל המדינה תגיע להצגה גאה וזה יהיה פסטיבל אחד שלם. שזה לא יהיה נישתי."
אין לי ספק שהפנינה הנחבאת בחדרי המרכז הגאה האורז עצמו לדעת – שלושת היוצרים לחוד והתיאטרון הגאה שהם מקימים גם יחד, תבריק ותזרח בשמי התיאטרון, ותצבע את הבמות בכל צבעי הקשת.
ההשקה החגיגית של תיאטרון המשולש תחול ב12/6/21, 18:00, בתיאטרון צוותא.
בראיון זה, השלישי במספר בסדרת הראיונות החוקרת את הבימוי הישראלי, נפגשתי עם רות קנר, אחת מהיוצרות והבמאיות הנחשבות בארץ, יש האומרים שהיא ופועלה העשיר מהווים כמוסד תיאטרלי בפני עצמם. קנר החלה את דרכה כשחקנית יוצרת, ובשנת 1998 הקימה קבוצת תיאטרון משלה. בתחילה, הקבוצה פעלה בחסות להקת בת שבע, אך תוך זמן קצר היא פעלה באופן עצמאי במסגרת פעילות עמותה הקבוצה, "עלילה מקומית". הקבוצה הציגה יצירות רבות, הכוללות בין היתר את "הליכה, שחיה, ריצה – אצל הים", "דיוניסוס בסנטר", "גילוי אליהו", "שעת הגלגול" ו"קשרי משפחה". לאורך השנים, הקבוצה הציגה בכל רחבי הארץ, כמו גם מעבר לים וייצגה את ישראל בפסטיבלי תיאטרון בינלאומיים רבים. לאחרונה, עם פרוץ מגיפת הקורונה, הקבוצה הוציאה לאור ספר ייחודי שבחן את פועלה ויצירותיה של הקבוצה, כמו גם את התקבלותה וקבלותיה בנוף הישראלי. מעבר לכך, החל משנת 1990 ואילך, קנר מלמדת תנועה ומשחק בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב, ובמהלך השנים זכתה לעצב דורות רבים של יוצרים/ות ושחקנים/יות. כיום, היא מכהנת בתור פרופסור מן המניין בחוג לתיאטרון, לצד היותה במאית בית בתיאטראות רבים בחו"ל, ביניהם בניו יורק ובטוקיו.
האם יש דבר כזה, בימוי ישראלי ייחודי?
"נדמה לי שכן. אני מקווה מאוד שכן. כשאני צופה בתיאטרון בארץ, אני שמחה לזהות כיוונים שהם ייחודיים לישראל, וכשאני מזהה שזה חיקוי של תיאטרון אמריקני או גרמני, למשל, זה מצער אותי. בהחלט יכולה להתפתח כאן שפה ייחודית. אני עצמי עובדת עם טקסטים בעברית, דברים שנכתבים כאן, עם העושר והמקוריות של העברית.
אני מתעניינת גם בחומריות הישראלית. למשל, צבעים. צבעים חמים, צבעי חול, בניגוד לשחור שהוא פופולרי מאוד באירופה. זה ממשיך במוזיקה, שהיא מוזיקה ישראלית מקורית, עם צעדים של ריקודי עם. העמותה שלנו נקראת 'עלילה מקומית', שמכוונת לסיפורים ולא למחזות. המחזה הומצא ביוון בזמן שכאן נכתב התנ"ך. העבודה שלנו היא על לספר סיפור, לא איך להציג מחזה. הטקסט נוצר מתוך סיפור ומתוך חומר דוקומנטרי."
אז אם כך, מה זה בימוי?
"אני לא כל כך מפרידה בין יצירתיות לבימוי. מבחינתי זה אותו שדה של חיפוש. אני כותבת טקסטים שלא נועדו לעמוד בזכות עצמם. אלה הם הטקסטים של ההצגה. אנחנו נעים בין מדיומים וקשה להגדיר זאת במונחים הקלאסיים. המבעים השונים על הבמה נותנים יד אחד לשני, ולעיתים האמת יוצאת מהסתירה בין החזותי לטקסט."
רות קנר. צילום: שירז גרינבאום
איך השתנה הסגנון שלך במהלך השנים?
"ברור לי שכשהתחלתי לעבוד הדגש היה מאוד תנועתי וחזותי. היה המון אקשן על הבמה, הרגשה שהגוף תומך בטקסט ומאפשר לו להיות משמעותי. כיום, אני מצניעה את התנועה. בחזרות אנחנו עושים המון תנועות, ואז אנחנו מצמצמים את התנועה ונשארים עם הדיבור. הכיוון שאני מתמקדת בו הוא להשאיר את הדיבור הכי נטו שאפשר. למשל, בהצגה שעשיתי בשנים 2014-2013 על בסיס טקסט של פרנץ קפקא, יצרתי במה ברוחב של מטר, כדי שהשחקנים לא יוכלו לנוע. הצמצום הגדול הזה נועד לתת במה למילים ולהדהוד שלהן. פעולה של מילים. זה כיום מעניין אותי יותר מכל דבר אחר. מרתק לבחון עד כמה הכשלים שלנו כחברה הם מהשפה, מקלישאות של מילים. בעיני יש שוויון ערך בין הבימוי לטקסט, וזה מה שמגיע בסוף לאוזנו ולעינו של הצופה."
האם את עובדת בחו"ל כפי שאת עובדת בארץ?
"כשאני עובדת בחו"ל אני הופכת לבימאית יותר 'רגילה'. העבודה האחרונה שעשיתי בניו יורק, לפני כמה חודשים, הייתה מאוד תנועתית. עבדתי עם תאטרון סיפור, מכל מיני תרבויות. הסיפור הראשון היה על אלה אפריקנית והוא בא עם המון קצב. היו גם סיפורים מקובה, ארצות הברית וסקוטלנד. הקצב היה משכר. בארץ אני כבר לא עושה דברים כאלה. פה אני מרגישה מגוייסת, כאמור, למלחמה על השפה. בתיאטרון יש בעיה של עבודה עם טקסט, ולא רק בארץ. רוב הדיבור בתיאטרון הוא דיבור מזויף. הזיופים האלה מטרידים אותי. גם ביפן, למשל, ואני לא דוברת יפנית, אבל אני מצליחה לזהות את הזיוף בשפה. אני שמחה לראות פה לעתים עבודות מקומיות. חשוב שהתיאטרון הישראלי יחפש את השפה המקומית שלו, ולשם צריך ללכת."
לרות קנר, אם כן, זווית ראייה ייחודית משלה. היא מזהה בימוי ישראלי ייחודי שנשען על השפה העברית ונאמן לדימויים הישראלים, לעומת חיקויים של בימוי אמריקני ואירופאי. האם יש חיה כזאת, בימוי ישראלי ייחודי? כנראה שכן, אבל החקירה נמשכת.
ראיון עם הבמאי והמנהל האמנותי של תיאטרון "החאן" אודי בן משה
מאת: דנה שוכמכר
הבמאי אודי בן משה נחשב לאחד הבמאים המצליחים והעסוקים ביותר בישראל בשנים האחרונות – חתן פרס התיאטרון, ביים הצגות רבות בתיאטראות שונים בארץ, ועד לשנת 2018 כיהן בתור במאי הבית בתיאטרון "החאן". כיום, בן משה מכהן בתור מנהלו האמנותי של "החאן". למרות ניסיונו רב השנים, הוא אינו חושש להפשיל שרוולים ולצאת למסע עם השחקנים בחדר החזרות במטרה לגלות את הנדבכים הנסתרים ביצירה. לאחרונה, עמל על הצגה חדשה, "רוחות עליזות" שמה, שעלתה לראשונה כאשר "החאן" נפתח מחדש בפברואר האחרון. כחלק מהרצון לבדוק מהו אותו בימוי ישראלי ומהם הקווים לדמותו, ביקשתי לשוחח עם בן משה על מנת לבחון את הבימוי בישראל מנקודת המבט שלו.
האם יש חיה כזו, בימוי ישראלי? מה המאפיינים לבמאים ישראליים כיום?
" כאשר הייתי סטודנט לבימוי וחלמתי על היום בו אהיה במאי ראיתי לנגד עיני את שיטת הבימוי בחו"ל – במאי המגיע מאד מוכן לחזרות, יודע בדיוק מה כוללת עבודה על הסצנה. כל החלום הזה נעצר לאחר שקראתי את הספר של פיטר ברוק החלל הריק וחטפתי שוק. למרות החלום להגיע עם ספר בימוי מוכן מהבית, הבנתי שקיים פער בין מה שהיה לו בראש לבין המציאות. בסופו של דבר צריך לביים את ההצגה לפי מה שרואים בעיניים, לעבוד עם השחקנים. אני יודע שאני כזה. אני יכול לדמיין המון, אבל בסופו של דבר אני עובד עם מה שאני רואה. כך, לדוגמא, אני בוחר לא להיות מוגבל מבחינת התפאורה ומשאיר את העיסוק בתפאורה לרגע האחרון.
בזמנו, דובר על אפשרות שאביים בתיאטרון בקליבלנד את המחזה "נתן החכם", מנהל התיאטרון הגיע וראה את ההצגות שלי ואמר לי: 'למה אין לך תפאורה, אני לא מבין'. אמרתי לו 'זה מה שאני רואה לנכון', אז הוא אמר לי 'אצלי זה לא יהיה כי הקהל ישאל איפה הכסף שלי?'
פעם ראיינו את מי שהיה מנכ"ל החאן לשעבר מייקל אלפרדס ושאלו אותו לגבי העבודה עם שחקנים מישראל. הוא תיאר את החוויה ואמר שהשחקנים הישראלים מוכשרים בצורה ייחודית, מאד יצריים, אבל בחוויה שלו כשמגיע הטקסט, קיים קושי מבחינת עבודה מדויקת ולעיתים השחקנים מתערבים בעבודת הבימוי. אלפרדס בא מהתרבות האנגלית ושם צורת העבודה היא אחרת."
האם להערכתך יש סגנונות בימוי שונים לפי ז'אנרים תיאטרוניים?
"בין אם מדובר על קומדיה או דרמה, העניין הוא הסיפור האנושי, העיסוק הוא בסיטואציה. המחזה האחרון שביימתי בתיאטרון "החאן" נקרא "רוחות עליזות" קומדיה המספרת את סיפורו של צ'ארלס, סופר מצליח ואלמן אשר נישא בשנית. הוא מעוניין לחקור את תורת הנסתר עבור רומן חדש שהוא כתוב ומזמין את מאדאם ארקאטי, מדיום העורכת סיאנס ומעלה את רוחה של אשתו המנוחה. הרגשתי שאני מותח את הגבולות של עצמי מבחינת בימוי של מחזה הכולל הומור בריטי, מה שדרש ממני למצוא את הטון המדויק יותר שהחומר מבקש."
בהתייחס לבימוי בארץ, האם ניכר שוני בין בימוי בתיאטרון הרפרטוארי לבין בימוי בתיאטרון הפרינג'?
"שאלה מצוינת. ביימתי גם בפרינג' וגם בתיאטרון רפרטוארי וחווית הבימוי היא שונה לחלוטין. בפרינג' אתה עובד עם שחקנים רעבים שרוצים לעבוד, רוצים ליצור ולשנות את העולם באמצעות היצירה. מצד שני, התנאים קשים. בתיאטרון הרפרטוארי עבודת הבימוי היא אחרת. השחקנים חתומים על חוזה לפיו הם יכולים לעבוד במשך שעות מסוימות ביום ולא מעבר לכך.
אודי בן משה. צילום: יעל אילן
כל התנאים שונים והם עטופים בתנאים נעימים שלא מתקיימים בפרינג'. אמנם תיאטרון "החאן" נחשב לתיאטרון רפרטוארי, אבל בחוויה שלי אני עובד עם שחקנים שלא מפסיקים לחפש, ליצור ולחקור לעומק, הם עוסקים במשחק עצמו."
לאן להערכתך מתפתח מקצוע הבימוי בארץ?
"בשנים האחרונות, אנו חשופים לכל המתרחש בחו"ל וזה נהדר מבחינתי. אפשר לקבל השפעה מתיאטראות בחו"ל. עם זאת, אנו מודה שיש משהו די מאתגר בקבלת השראה ממקומות אחרים, קיים סיכון שהעבודה התיאטרלית תראה זהה בתיאטראות שונים. אם למשל ניקח לדוגמא תפאורה של קירות זכוכית.
לא פעם ולא פעמיים מדובר באופנה והיצירתיות האותנטית עשויה ללכת לאיבוד במקום לקבל השראה. בעבודה שלי בחאן, אני יכול לחלום בתור במאי על תפאורה מעולם האופרה, אבל בפועל זה לא יהיה תואם את הבמה של תיאטרון החאן אלא מתאימה יותר לאולם הגדול של תיאטרון "הקאמרי". צריך לזכור גם שמה שעובד באנגלית לא בטוח יעבוד בשפה העברית."
האם הבימוי בישראל עבר שינוי בשנים האחרונות?
אני יכול להביט על השנים האחרונות ולומר שפחות ופחות בוחרים להציג קלאסיקות. עד לפני כמה שנים ביימתי בתיאטרון "הקאמרי" כל שנה קלאסיקה אחרת של שייקספיר. אני לא יודע אם זה מתוך חשש להתמודד על קלאסיקות שונות או מתוך רצון לעסוק בחומרים ישראליים של כאן ועכשיו."
האם לדעתך הקשר והאינטראקציה הנוצרים בחדר החזרות הישראלי, שונים מאלו הנוצרים בחדרי החזרות בחו"ל?
"בשל העובדה כי באירופה התיאטרון נייח ובישראל התיאטרון נייד, הדבר משפיע על מערכת היחסים הנוצרת בחדר החזרות. יש משהו מקסים בעיני בעובדה שהתיאטרון נודד ומגיע יום אחד לתל אביב ויום אחד לירושלים, אבל אז יש מצב בו צריך לערוך תיאום ציפיות מבחינת הנראות של המחזה על הבמות השונות. יכולת התנועה עלולה להגביל את הבמאי.
חדר החזרות בתיאטרון בישראל נראה קצת כמו ישראל עצמה, קצת מבולגן, צריך להיאבק על הקשב של האנשים שנמצאים בחדר, לכל אחד יש מה לומר לטוב ולרע. אני מודה שאני מאד מחבב את הבלגן הזה לפעמים כי זה יוצר דיאלוג שונה ומעניין עם השחקנים. לעומת זאת, באירופה למשל, השחקנים מגיעים ממושמעים יותר לחדר החזרות אחרי שהם למדו בעל פה את הטקסט, זה מורכב וקשה."
מהי לדעתך השפעת הבמאי על ההצגה וכיצד הקשר בין מחזאי לבמאי ובין הבמאי לבין השחקנים יכול להשפיע על ההצגה?
"היכולת של השחקנים להתערב בטקסט ולבקש לערוך בו שינויים עשויה להיות טובה ולהוביל לתהליך מוצלח. כאשר הטקסט פוגש את השחקנים הבמאי יכול להבין מהי השכבה הנוספת אשר חסרה במחזה כדי שהוא יהיה מדויק יותר לסיפור שהבמאי רוצה לספר. זה מבורך בעיני, זה משהו דינאמי וחי."
איך היית מגדיר את סגנון הבימוי שלך?
פעם עיתונאי שאל את בגין 'באיזה סגנון אתה מתכוון להיות ראש ממשלה?', ענה לו בגין 'בסגנון יהודי טוב'. אז בהמשך לשאלה, אני במאי יהודי טוב.
האם מאפייני הבימוי שלך עברו שינויים בשנים האחרונות?
"אני עושה דברים בדרך שלי. ביימתי בשנים האחרונות המון קלאסיקות בין היתר "אילוף הסוררת" מאת ויליאם שייקספיר בתיאטרון "בית לסין" וגם את המחזה של מולייר "גם הוא בין האצילים" בתיאטרון "הקאמרי" וכעת אני מצוי על פרשת דרכים. אני מחפש מה שמעניין אותי באמת."
לדעתו של בן משה, החיפוש של הבמאי והשחקנים בחדר החזרות הופך את היצירה למעניינת ומרתקת ביותר, לעשירה ומעשירה. היכולת לשנות ולהשתנות, ולהיות עם האצבע על הדופק בכל הקשור לבימוי, רק מגבירה את יצר הסקרנות ודוחפת את הבימוי בכלל, ואת בן משה בפרט לקראת האתגר הבא. אז כנראה שיש חיה כזאת, בימוי ישראלי, אבל החקירה נמשכת. To be continued
לרגל יום העצמאות וחגיגות שנתה ה-73 של מדינת ישראל, החלטנו במרתה לחקור לעומק את הבימוי הישראלי ואת הקווים לדמותו, ולנסות לענות אחת ולתמיד – האם יש חיה כזו המכונה "בימוי ישראלי"? לשם כך, בחנו מספר תחומים תיאטרליים, מתיאטרון רפרטוארי, דרך עבודה קבוצתית וכלה בתיאטרון הפרינג'. התשובה היא, ובכן, מורכבת. תחנה ראשונה – היוצר והבמאי אריאל נ. וולף, מנהל קבוצת הצעירים בתיאטרון באר שבע.
וולף, שהחל את דרכו בעולם התנועה והמשחק, ולמד בסטודיו למשחק ניסן נתיב בתל אביב, המשיך לסלול את אמנותו בתחום הבימוי והכוריאוגרפיה. לאחרונה, ביים את ההצגה "מפלצת הזיכרון" שזכתה בפרס ההצגה הטובה ביותר במסגרת פסטיבל תיאטרונטו להצגות יחיד, וכיום מביים את ההצגה "המשפט" בבית הספר למשחק גודמן, שעומדת לעלות ב26/4-6/5-21, במקביל לפעילותו בגיבוש קבוצת הצעירים החדשה של תיאטרון באר שבע.
האם יש דבר כזה, בימוי ישראלי?
"זוהי שאלה מורכבת, שקשורה בשאלה אחרת. האם יש תיאטרון ישראלי ייחודי? כשאני מסתכל על העולם, ושואל את עצמי לאן אנחנו מתקדמים, העולם בלי ספק הולך לכיוון של מולטידיסיפלינריות. גם בתיאטרון הישראלי לעיתים ניתן לראות מגמה כזאת, אם כי יש מגבלות שונות, בהן מגבלות כלכליות, שעדיין מקשות על התהליך, ומשאירות את התיאטרון במסגרת שמרנית יותר לעומת, נניח, עולם המחול. עם זאת, אני בהחלט חושב שהתיאטרון הישראלי מנסה לגבש ראייה רחבה יותר בשנים האחרונות. יוצרים ובמאים שעובדים פה מחפשים אזורי יצירה שאינם רק מתעסקים בהעלאה על הבמה של המילה הכתובה. אני מגיע מרקע של תיאטרון ותנועה, ומוכוון לסוגים שונים של חללים ודימויים ולא רק למילים ולטקסט, ואני רואה רבים שפורצים את המסגרת של הנראטיבים הקאמריים.
כמובן שזה קשור גם במחזאות הישראלית והתיאטרון הישראלי לאורך השנים, ולהגדרה של אמנות ישראלית באופן רחב יותר. הדברים משתנים ומתגבשים כל הזמן. אפשר לראות השפעות של אירועים ושל תקופות. למשל, הדור שלי, שראה את "אשכבה" של חנוך לוין ואת העלייה הגדולה מברית המועצות שהולידה את תיאטרון "גשר". אלו אירועים ששינו את 'קו העלילה' של התפתחות התיאטרון הישראלי. יחד עם זאת, עדיין אין מספיק פרספקטיבה כדי לבחון את ההשפעות הללו לעומק. יש לזכור שאנחנו בתקופה שמרנית יותר משנות השבעים והשמונים לדוגמה, ודברים שעלו אז, לא בטוח שיכולים היו לעלות היום על במה."
אריאל וולף. צילום: שלומי ברטונוב
אילו שינויים היו כאן במהלך השנים?
"אני לא חוקר תיאטרון. יש לי רק המחקר הפרטי שלי. השינויים בבימוי קשורים גם בשינויים באופי המחזאות הישראלית. בשנים הראשונות היה כור של מיתוסים על תקומה. עם השנים, מחזאים כמו חנוך לוין וניסים אלוני הכניסו ממדים נוספים, כמו ממד סאטירי, והגיעו גם השפעות אירופאיות. יש גם תופעה של 'תיאטרון של במאי', הסיפור הוא של הבמאי. הבמאי הוא שמפרק ומרכיב את הסיפור, ומתייחס פחות לנרטיב ולטקסט. זה קורה בפרינג' אבל גם לעיתים ברפרטוארי. גם הרשתות החברתיות משפיעות על כך, והחשיבה האם תיאטרון הוא חוויה שכלתנית או רגשית והתמהיל ביניהם.
אלה הם תהליכים ארוכים, ועדיין ניתן לראות יותר השפעה של נרטיבים בתאטרון הרפרטוארי. זה קשור לסוגי הקהלים השונים של שני סוגי התיאטראות וגם למודלים הכלכליים לפיהם עובדים התיאטראות השונים. ההבדל בין הפרינג' לרפרטוארי קשור ליכולות השונות וגם לחופש ולקיחת סיכונים. הרצון הוא שיהיו אמצעים וגם חופש. שאלה נוספת היא עד כמה הקהל בנוי לשינויים.
אני מאמין שזה קשור במודלים כלכליים וחינוכיים. אם היה בארץ מודל כלכלי שבו תמיכת המדינה מאפשרת לעשות יצירה משוחררת ולא רק את המודל המוכר שאני לא בהכרח רואה לו עתיד מבחינת התפתחות היינו מגיעים לשם מהר יותר. אני מקווה ששנת ההפסקה הזאת שנגזרה עלינו הביאה אנשים לחשוב."
איך נראה ונחווה הקשר בין הבמאי למחזאי בישראל?
"המחזאי מביא את עולם המילים. זהו הגירוי לדימוי ולחוויה. זוהי סטרוקטורה. ואז נוצר מתח מאוד מעניין. זה כמו שני אנשים שקוראים אותו ספר וכל אחד מהם רואה דברים שונים. מצד אחד הקשר הוא הדוק, ומצד שני הוא מייצר מתח, כי היצירה היא דבר שלישי, אחר משניהם. הדרמטורגיה נותנת את הכלי והבמאי מוציא לפועל, עם השחקנים והאנשים האחרים שמעורבים בהעלאת ההצגה.
מערכת היחסים בין המחזאים לבמאים היא בסופו של דבר גם עניין פרסונלי. יש מחזאים שיושבים בכל חזרה ויש כאלה שירצו לבוא רק לחזרה לגנרלית וחושבים שההצגה שנולדה היא דבר אחר, יצירה חדשה, שיש כאן עבודה של בריאה."
ומה בנוגע לקשר בין הבמאי לשחקנים בישראל?
"אני חסיד של עבודת אנסמבל. שיחקתי ב"חאן" תשע שנים. וכעת לקראת תחילת עבודה עם הקבוצה הצעירה החדשה של תיאטרון באר שבע. מבחינתי השחקן גם הוא יוצר. צריך קשר של להקה, כשלכל אחד מהשותפים בפאזל של היצירה יש תפקיד משמעותי. תהליך היצירה הוא משותף. הבמאי צריך לתת לשחקנים כלים ולהראות להם את המנעד אליו הוא רוצה להגיע. בתוך זה מתרחש תהליך. נוצרת מעבדה של יוצרים, שנמצאים בחיפוש. תהליך החזרות צריך להיות מקום פורה ובטוח כדי שנגיע למטרה המשותפת, היצירה השלמה של ההצגה."
לסיכום, לדעתו של וולף נראה שהבימוי הישראלי נמצא בתהליך של התגבשות, תנועה מתמדת בכיוון אליו הולך הבימוי בעולם התיאטרון הקרוב אלינו. מולטידיסיפלינריות, שבירת מוסכמות וחללים, עם נגיעות של שמרנות של הנרטיבים המוכרים לנו וקרובים לליבנו. מיתוסים ישראלים מתרחבים. הפרינג', אך גם התיאטרון הרפרטוארי, הולכים ומשתכללים מכבלי העבר ושואפים קדימה. אז כנראה שיש חיה כזאת, בימוי ישראלי, אבל החקירה נמשכת. To be continued
השחקנית גילה אלמגור-אגמון נכנסת לתפקיד חדש, מנהלת פסטיבל תיאטרונטו. היא ממשיכה את המורשת המפוארת של בן זוגה יעקב אגמון זכרו לברכה, רק היא יכולה לקחת את המושכות ולהמשיך את הפסטיבל, אמר עליה אגמון. שוחחתי עמה על המורשת שאגמון השאיר אחריו, על השנה היפה בחייהם, על הקושי לחיות בלעדיו, על העובדה שעוד טרם הוצע לה תפקיד חדש בתיאטרון ולמה היא לא מוכנה להופיע בחצרות הבתים.
אמרת על התיאטרון – אני לא יודעת מי אני ללא זה. מה גילית על עצמך בשנה האחרונה בעקבות הקורונה?
"המקצוע שלי הוא העוגן של החיים שלי. פתאום העוגן איננו והרגשתי שאני הולכת לאיבוד. כשאני מופיעה בתיאטרון או נמצאת בתהליך חזרות, כל החיים שלי מתרכזים לידי יצירת דמות חדשה ועולם חדש – אני בעצם חיה במשך כמה חודשים טובים את הדמות אותה אני עתידה לגלם וכל העולם שלי משתנה בהתאם. בשעה שמונה עולה המסך ופתאום כל ההכנה איננה. במקרה שלי, הסגר היה בדיעבד מתנה כי זאת הייתה שנת פרידה מיענקלה אגמון, אהוב ליבי. היינו פתאום שנינו לבד בבית וזאת הייתה שנת פרידה כי כעבור זמן קצר הוא נכנס לבית חולים ולא חזר יותר."
בתוכנית הרדיו שלו, "שאלות אישיות" יעקב אגמון ביקש ממך 'אם אני לא חוזר, אז בל דמעה'. הצלחת לעמוד בזה ולא לבכות?
"לא, לא הצלחתי. אני הייתי חזקה, כל הזמן אמרתי לסובבים אותי, אני יודעת להיות לבד, לחיות לבד, הייתי בנסיעות מסביב לעולם בגלל הסרטים והתיאטרון, עבדתי מסביב לשעון פה בארץ, אבל אני לא יודעת להיות בלעדיו. אני יודעת להיות לבד, אבל אני לא יכולה להיות בלעדיו."
יש לך מנהג לפני הכניסה לבמה ולפני תחילת יום צילום, לנשק את הבמה והמצלמה, זה היה חסר לך בזמן הקורונה?
"נכון. שנים פעלתי כך באופן דיסקרטי והיום אני מבינה שהבמה היא היכל הקודש שלי ומי שרואה, צריך לראות ואיני מתביישת בכך, אלא בדיוק להיפך. התיאטרון הוא היכל הקודש, אני מתייחסת לעבודה שלי בתור מלאכת קודש, העבודה בשבילי היא גלגל הצלה, התיאטרון הציל אותי בתקופות קשות בחיי.
דווקא עכשיו אני נמצאת באחת התקופות הקשות ביותר בחיי ואין לי עבודה, זה קשה מנשוא. בשנה הזאת, אגמון ואני נאחזנו אחד בשני, צחקנו המון, קראנו המון, שמענו המון מוסיקה, אכלנו אוכל טוב והוא הצחיק אותי ובסוף עזב אותי. לפחות, את יודעת, נשארה לי שנת פרידה ואת זה אני אזכור מתקופת הקורונה.
במהלך התקופה, מצאנו את עצמנו מדברים על כל הדברים שתמיד אמרנו שנדבר עליהם ואף פעם לא היה זמן, זאת הייתה סגירת מעגל ואני אסירת תודה על כל שנה בה חיינו ביחד, הוא העניק לי חיים מדהימים, מעשירים ומעוררי השראה, זכיתי לחיות עם איש נדיר ומופלא."
מה היה סוד הקסם שלכם?
"אם אני מנסה להבין מה היה סוד הקסם, אפשר לומר שהיה לנו סיפור אהבה נדיר, מאוד כיבדנו את הצרכים של האחר, את העולם של האחר. עליתי לקברו ביום הולדתו ה-92 וחתונה חמישית כבר לא תהיה. היו לנו 4 חתונות ולוויה אחת. בעצם, זה היה רעיון שלי להתחתן בכל פעם מחדש. הוא היה המבקר הכי קשוח שלי, הוא תמיד הגיע לחדר חזרות להעיר לי הערות, כי אני לא האמנתי לאף אחד, אלא רק לו. הכל מתוך אהבה ותחושה שאני יכולה לעשות הכל. עכשיו כאשר מדברים על חזרה לתיאטרון, אין לי בינתיים מישהו שיגיע ויאמר לי הערות על העבודה שלי וזה כל כך חסר. אולי סופי, הנכדה שלי, היא סטודנטית לקולנוע, ויש לה עין טובה. עכשיו אני לומדת לנשום מחדש וללכת מחדש."
עכשיו כמעט כל המשק פתוח, אבל התיאטראות לא פתוחים לחלוטין, מה את חושבת על זה?
"הוא כל כך כעס, כל כך כעס, על ההחלטה לסגור את התיאטראות בלי לספק אופק נראה לעין ותוכנית עבודה לכל העוסקים בתחום. אבל עכשיו, אני מקווה שיפתחו את עולם התרבות. ההבטחות שהיו לגבי פתיחת עולם התרבות והניסיונות המועטים, זה כמו דיבורים בלי הבטחות בזמן שאנשים מוצאים את עצמם חסרי תעסוקה. הקניונים פתוחים ויש תחושה שחזרנו לשגרה, אבל עולם התרבות נשאר מאחור."
חשבת להציג בבתים פרטיים או בזום כפי שהקולגות שלך עשו בשנה החולפת?
"בכל מלחמות ישראל הופעתי והצגתי. הופעתי ביחד עם יוסי בנאי זכרו לברכה בהצגה "הכלה וצייד הפרפרים" מאת ניסים אלוני – בין שני טנקים הניחו קרש ענק שהחליף את הבמה וכך הצגנו, אבל זאת הייתה תקופה אחרת. אני רואה את ההצגות בבתים פרטיים או בזום ואני פחות מתחברת לזה. אני רוצה לחכות לרגע שהמסך יפתח ואציג שוב על במת התיאטרון. אני לא הסכמתי אף פעם להופיע באולמות ספורט בבתי ספר. אם רוצים לחנך ילדים לאהבת תיאטרון, אז צריך להביא אותם למקום בו מתרחש הקסם, לאולם התיאטרון.
גילה אלמגור-אגמון. צילום: עידו לביא
פעם אחת בחיי הצגתי קטעים מתוך הצגת היחיד שלי "הקיץ של אביה", אבל זה היה במסגרת אירוע מיוחד של גיוס כספים לצורך פתיחת מעון לנשים מוכות בחיפה, ארגנתי את מיטב נשות האמנות בישראל ושם הצגתי קטעים מתוך ההצגה. מלבד זאת, אני מאמינה שהקהל צריך להגיע לאולמות התיאטרון כדי ליהנות מחוויה שלמה וכוללת."
ציינת את היצירה שיצרת, "הקיץ של אביה". אנחנו מתקרבים לציון יום השואה, האם את חושבת שהלקח של השואה נלמד?
"הכתיבה של הספר "הקיץ של אביה" היוותה עבורי תרפיה, זאת הייתה הפעם הראשונה בה הבנתי מי אני – שמי גילה אלכסנדרוביץ, בת לאימא ניצולת שואה וכל חיי עברו תחת הצל של השיגעון של אימא שלי.
צריך ללמד אהבה וסבלנות את כל הדתות על מה שהתרחש בתקופת שואה. אני חושבת שאסור להפסיק ללמד, אסור להפסיק להתריע. הכי קל להפוך למשפיל וחלאת המין האנושי. לצד זאת, המסעות לפולין מטרידים אותי מאוד. כבר לא נשארו ניצולי שואה שיספרו את הסיפור, צריך לדובב ולדלות מהם כל דבר שאפשר. בתיאטרונטו השנה יש הצגה בשם "מפלצת הזיכרון "מאת ישי שריד ובה משחק בן יוסיפוביץ', הצגה שעוסקת במסע לפולין. זה עוסק בנושא זילות המסעות לפולין."
השתתפת ברפרטואר עצום של הצגות וסרטים, וגילמת מגוון נרחב של דמויות. מה התפקיד הבא שתרצי לגלם? עם אילו במאים את חולמת לעבוד?
"אני לא מחכה לתפקיד, אני מקווה לתפקיד, זה ההבדל. אני לא מבזבזת את זמני. אני קוראת מחזות וספרים, לא תמצאי אותי משתעממת לרגע. אני מחפשת תפקיד שאני יכולה לנעוץ בו את השיניים ולהביא מניסיוני רב השנים. אני מופיעה למעלה מ-60 שנה , שחקנית קולנוע, תיאטרון, טלוויזיה. זה לא חייב להיות תפקיד גדול או תפקיד ראשי, זה צריך להיות תפקיד טוב ובמאי טוב. הרבה פעמים חשובה לי העבודה עם הבמאי מאשר התפקיד עצמו.
אני שחקנית של במאי ואוהבת את המסע להצגה. אני קוראת מחזה, פוגשת את הדמות שאני אמורה לגלם. כשאני עובדת עם חנן שניר למשל, אני לוקחת תרמיל, מקל ואני יוצאת למסע. עם משה קפטן למשל, יצאתי למסע מרתק בהצגה "נעצר בחצות". כל כך חשוב לי עם מי אני עובדת, אני חולמת לעבוד עם במאים שעוד לא עבדתי איתם.
אני מעוניינת לעבוד עם גלעד קמחי, המנהל האמנותי של תיאטרון הקאמרי, מאד הייתי שמחה לשתף איתו פעולה. את לא תאמיני, אני לא עבדתי עם עמרי ניצן, ואני מאמינה שאני יכולה לצאת איתו למסע מעניין מאוד. כך או אחרת, אני פתוחה להצעות – במאים צעירים יכולים לבוא אליי עם תפקיד או מחזה. אם זה נראה לי מבטיח, אני אצא איתם לדרך. בקריירה שלי עבדתי עם במאים צעירים בתחילת הדרך כמו שמי זרחין , כך שזה לא זר עבורי ונחשב מפגש מרתק ביותר. לא חששתי מפני הקפיצה למים, ברגע שהחלטתי לעלות על הרפסודה, אז הייתי בטוחה בדרך."
איך ההרגשה להמשיך את המורשת של יעקב אגמון השנה ולכהן בתור מנהלת פסטיבל התיאטרונטו?
זה יהיה פסטיבל תיאטרונטו ה-30 ומדובר בתפקיד משמעותי ביותר עבורי. יגאל עזרתי, המנכ"ל של תיאטרון יפו, ששם מתקיים התיאטרונטו מספר שנים בהצלחה רבה, הגיע כדי להחתים את יענקל'ה שהפסטיבל ימשיך להתקיים ביפו בתור יחידה עצמאית וזה יקרא בשם "חגיגה של הצגות יחיד – פסטיבל תיאטרונטו מיסודו של יעקב אגמון". רגע אחרי החתימה על החוזה, אגמון אמר: "לפני שאתה הולך, אני רוצה להוסיף משפט נוסף: והיה וקורה לי חלילה משהו, אני עומד שרעייתי גילה אלמגור אגמון תמשיך לעמוד בראש המפעל ולנהל את התיאטרונטו.
אף אחד לא שאל אותי אם אני רוצה לנהל את הפסטיבל, זאת הצוואה של אגמון ואני מוכרחה לקיים אותה. אני חייבת לציין שהוועדה האמנותית של הפסטיבל, המונה בין היתר את שמעון מימרן, דניאלה מיכאלי וגלית ברסקי, קיבלו אותי בזרועות פתוחות ושילבו אותי בכל העשייה."
לאחרונה השתתפת בסדרה חזרות בתור שרת התרבות. עכשיו אנחנו רגע לפני בחירות, מה חשוב לך להגיד לשר התרבות הבא של מדינת ישראל?
"קודם כל, תילחם על התרבות. אמנם מלחמה היא אנטיתזה לתרבות, אבל על התרבות במדינת ישראל חובה להילחם. התקציבים מעליבים, מדינה שחרטה על דגלה חופש, חופש הדיבור וזכויות אזרח, אבל לאזרחים לא נותנים את הרוח ולוקחים מהם את התרבות וזה כואב.
אין לי טענות כלפי חילי טרופר, שר התרבות לשעבר, הוא איש נהדר והוא נקלע לממשלה שלא הציגה תקציב ותוכנית עבודה מסודרת, לא נשמע דבר כזה. מי שיהיה שר התרבות צריך להילחם על התרבות בישראל ולהקשיב לאנשים בעלי ניסיון על מנת להעשיר את הידע של אדם שנכנס לתפקיד."
אין ספק כי גילה אלמגור-אגמון מממשיכה להפגין ולהוכיח את כישרונה הרב על הבמה, ומאחורי הקלעים. בעוז ובקדושה, היא צועדת לעבר העתיד, לעבר החזרה לשגרת התרבות, ולעבר תפקיד מאתגר חדש.
פסטיבל התיאטרונטו יתקיים בחול המועד פסח, בתיאטראות ברחבי יפו העתיקה ובעכו העתיקה. ביפו ההצגות תתקיימנה ב30-31/3 וב1/4, ובעכו – ב29-31/3. בפסטיבל יוצגו הצגות תחרות, לצד הצגות אורחות מפסטיבלים קודמים, לרגל חגיגות השלושים של הפסטיבל.
לפרטים ומועדים בתוכניה הדיגיטלית של הפסטיבל – הקליקו על הלינק
קורונה, מגיפה עם שם מלכותי, גרמה לתקופה האחרונה להיות מרתקת, תרתי משמע. בפני עצמן, תקופות מעניינות מזמנות יצירה מעניינת. האמנם? עד כמה מחזאים כתבו בתקופת הקורונה מחזות אחרים, שונים מהרגיל? האם מצאו עולם גדול ומופלא, ורגשות ייחודיים לתקופה הנוכחית? האם תהליך הכתיבה היה שונה ומה צפוי לנו אחרי הקורונה?
מחזאים נוטים להבחין בפרץ של יצירתיות שנובע מתקופה שהדרמה היא חלק ממנה. אנושות שמשנה פניה, פיזית ונפשית. אנשים הולכים עם מסיכות על פניהם. מתרחקים זה מזה. חוששים מקרבה פיזית. הורים מבוגרים מבודדים מילדיהם ואנשים מתים לבד. החיים כדרמה שכותבת את עצמה. ועם זאת, נראה כאילו התרבות שתקה בתקופה זו, אך רבים לא הסכינו עם השתיקה. פסטיבל ישראל, פסטיבל עכו לתיאטרון אחר, ורבים אחרים, נדחו או שהתרחשו במרחב הסייבר.
בכדי לבחון האם באמת המחזאות הישראלית שינתה את פניה במהלך ימי קורונה, פניתי למספר מחזאים, שסיפקו תשובות ונקודות מבט שונות. מסתבר שכתמיד, כל יוצר עובד בדרך אחרת, מושפע בדרכים שונות מהמצב, ומביא מגוון יצירה ההולם את עולמו. יש כאלה שמצאו זמן רב יותר לכתוב, אך אחרים לא הצליחו להתחבר ליצירתיות שלהם.
שירלי בייטל נתיב, מחזאית פורייה במיוחד, כתבה מספר מחזות בשנה האחרונה, ובעיקר מחזות קצרים שמיועדים להקראה בזום. היא גם הצליחה לגייס לפרויקטים שלה לא מעט שחקנים שכמהו לתעסוקה האהובה עליהם. שירלי: "תקופת הקורונה מייצרת לנו היוצרים דיסוננס בו מצד אחד נפש האמן זועקת ומשוועת ליצירה לא משנה מה האווירה מסביב. מן הצד השני תקופה זו בה כולם סגורים בבתיהם ללא מפגשים חברתיים כמעט. ללא מפגשים בחדרי החזרות. ללא הצגות. ללא מגע עם קהל. כל אלו באמת מביאים למצב מדכא בו אין ׳חשק׳ לכתוב וזו חבלה רצינית ביצירה, אבל אני ניסיתי דווקא מהמקום הנמוך והלא פשוט הזה לצמוח וליצור ולייצר תכנים אמנותיים הן עבורי ועבור הנפש שלי והן עבור הקהל שספון בביתו ואף הוא צמא לחוויית תיאטרון כלשהי".
שירלי בייטל נתיב. צילום: אריק סולטן
גור קורן, מחזאי ושחקן, כתב שני מחזות בתקופת הקורונה. הם אכן מתרחשים בתקופת המגיפה, אך בסופו של דבר, הוא אומר, הם למעשה עוסקים במערכות יחסים, ולפיכך אוניברסליים. הוא מספר שבתחילה הכניס מאפיינים של התקופה, אך כיוון שהדברים השתנו במהירות היה צורך להוציא אותם מהיצירה. עם זאת, הוא מספר כי "מערכת יחסים היא מערכת יחסים, אבל הקורונה היא קטליזטור שמעלה דברים ומחריף אותם, לכן זה טוב לדרמה. האסקלציה בהתרחשות היא מהירה יותר".
גם רענן פז, מחזאי ושחקן, מרגיש שבגלל הזמן שהתפנה היה קל יותר לכתוב, ומוסיף ומציין שלמרות שאחד מהמחזות שכתב מתרחש בתקופת הקורונה והוא כולל מאפיינים ייחודיים לתקופה, בסופו של דבר המחזה הוא אוניברסלי, כיוון שהוא עוסק במאפיינים אישיים ובמערכות יחסים.
רענן רואה את התקופה כרנסנס יצירתי. לא רק המחזאות, גם השירה, כתיבה ספרותית, תסריטים, נכתבו במרץ בתקופת הקורונה. מה יקרה עם כל התקופה הזאת אחר כך? רענן: "לדעתי שפע מוביל לשפע, וכרגיל, החזקים שורדים. אלה שימשיכו גם אחרי הקורונה ויתמידו הם אלה שיביאו את מחזותיהם אל הבמות".
רענן וגור מדברים על התנודתיות בתקופה ביחס לתרבות, שטלטלה גם אותם. הייתה תקופה של תקווה, במאי-יוני, ואחר כך תקופה של שפל וייאוש. "היה שבר באוקטובר", מספר רענן. "בסוף הסגר הראשון חשבנו שזהו, סיימנו עם המגיפה, ואז בא שוב שבר". גור מספר על תקופה של שפל והתכנסות שאחריה באה תקופה של יצירתיות, שהייתה בה כתיבה מרוכזת.
גור קורן. צילום: נועה לבנת
שפל ופרצי יצירתיות, עליות וירידות והרבה חוסר ודאות בקשר לעתיד, מספרת שירלי, הביאו אותה להבנה שהיא כותבת קודם כל לנפש. ועם זאת, הביאה את יצירתה אל הבמה המקוונת, לכל מי שהיה מעוניין בכך בדרכים אינטרנטיות. "היה מאתגר במיוחד לערוך הקראות וחזרות בזום", היא מספרת. ועל אף זאת, שירלי הצליחה לעלות מספר מחזות קצרים בזום, במהלך התקופה האחרונה. איך עשתה זאת?
"התהליך מתחיל בניסיון למצוא נושא למחזה קצר. בשלב זה אף שיתפתי את הקהל וקראתי לאנשים להעלות בפניי נושאים ואז קיימתי הגרלה והנושא שנבחר שימש אותי לכתיבת המחזה הקצר. כתיבת המחזה הקצר מאוד מאתגרת שכן עליי לייצר בו התחלה, אמצע וסוף וכל זה במספר מילים מאוד מצומצם כדי שהמחזה יישאר סביב עשר דקות ולא יותר.
לאחר שהמחזה מוכן ניגשתי למלאכת ליהוק השחקנים שישתתפו בהקראה וכאן אני חייבת לציין שההתגייסות היתה מדהימה (בין המשתתפים היו עודד פז, תובל שפיר, תומר שרון, עודד מנסטר, סופי צדקה, ערן מור, עדי ארד, דורין מנדל, מאיר תמם, מורן מלכה). הרגשתי את הצמא הגדול שיש גם בקרב השחקנים שמצאו את עצמם ללא הקהל שהם כל כך אוהבים ושמחו מאוד על ההזדמנות לקחת חלק בחוויה הזו.
רענן פז. צילום: ספיר קוסה
עם תום הליהוק קיימנו בכל הקראה שתי חזרות זומיות (איש איש בביתו) וגם זה שלב מאתגר – במקום שהייה משותפת לעבודה בחדר החזרות אנו מקיימים את החזרות בשלט רחוק באמצעות הזום. עם סיום החזרות קבענו מועד לקריאה בפני הקהל הרחב וכך יצרנו מספר ערבי תיאטרון. לכמה רגעים כולנו קצת התנתקנו מהתקופה ההזויה הזו וחשנו לרגע שוב את הקסם הזה שנקרא תיאטרון. חשוב לציין שבסיום ההקראה השחקנים והקהל נשארו בזום לעוד מספר דקות וקיימו שיח ער של שאלות ותשובות על מצב התרבות בימי הקורונה וזה עוד נדבך מעניין שהתווסף לחוויה המיוחדת הזו".
שינויים מחוייבי המציאות תמיד יוצרים הזדמנויות לפריצות דרך ביצירה וביצירתיות. רענן מספר על תהליך קצת שונה, של כתיבה על דברים שנמצאים בהתהוות, אך משתנים כל הזמן, והיצירה צריכה לעמוד בקצב ולהשתנות יחד עימם.
תקופת הקורונה תתרום להתפתחויות בתחומים שונים. גם לגבי מחזאים, נוצרה פתיחות רבה יותר לשימוש באמצעים שלא היו מוכרים עד כה. למשל, שיתופי פעולה בין דיסציפלינות שונות וגם שיתופי פעולה בינלאומיים, דרך הזום בעיקר. גם המדיומים החדשים מביאים לפריצות דרך בתהליך היצירה ובצורתה. למשל, הצורך להעביר הצגות דרך האינטרנט הביא לשיתוף פעולה בין מחזאים, במאים וצלמים. משם באה חשיבה על זוויות ראייה, שימת דגש על אלמנטים שונים. הסתכלויות שונות מעשירות את היצירה ואת המחשבה עליה.
ומה קורה עכשיו? עכשיו יש התפוצצות. רענן: "יש הרגשה שזהו. זה עומד לקרות. הכתיבה מגיעה לשיא. עכשיו יש מטרה ברורה. מה שנכתב עד עכשיו צריך להגיע לדראפט אמיתי. צריך לקחת את זה לצעד הבא, ליישום. לחזרות".
ובכל זאת יש מעט חשש. אולי זה עוד גל של תקווה שאחריו תבוא שוב אכזבה. אבל הטבע האנושי הוא כנראה אופטימי מטבעו, כי היצירה נמשכת והיוצרים מקווים שבקרוב, קרוב מאוד, היצירות שנכתבו בתקופה המוזרה הזאת יגיעו לבמאים הנכונים ולבמות המתאימות.
כמו במקומות רבים בעולם, גם בגרמניה נאלצו לסגור את דלתות התיאטראות מפאת וירוס הקורונה, אך היוצרים מצאו פתרונות יצירתיים כדי לשמור על ריחוק חברתי ועדיין להמשיך את ההצגה. כתבה נוספת בסדרה המתחקה אחר מצב התיאטרון בעולם בעקבות הקורונה. תחנה שלישית – ברלין.
תיאטרון am Schiffbauerdamm יראה אחרת לחלוטין בתום מגיפת הקורונה. התיאטרון נוסד בשנת 1892 ובשנת 1954 הפך לבית של ברלינר אנסמבל. ניתן לראות הוכחה לשינוי המתהווה בסידור הכיסאות אשר נותרו באולם התיאטרון השוכן בבניין היסטורי. מתוך 700 מושבים נותרו באולם 200 מושבים בלבד, המרווחים אלו מאלו, ומאפשרים לשמור על ריחוק חברתי.
אוליבר ריס, המנהל האמנותי של ברלינר אנסמבל, מציין כי מדובר בפתרון ישיבה יצירתי למדי שנועד לאפשר לצופי התיאטרון לשמור על מרחק בטוח מאחרים ובמקביל לראות הצגת תיאטרון. התיאטרון ספג קשיים כלכליים כבדים כתוצאה מביטול סיורים והצגות, ותוכנית הישיבה החדשה הזו מאפשרת להם לחדש הופעות, כמו גם לשפץ את מושבי התיאטרון. כולנו משתוקקים לחזור לנורמליות, ריס אומר ומוסיף כי זאת המשימה העיקרית של התיאטרון – לדאוג לקהל הצופים ולחזור לבמה בצורה הבטוחה ביותר. למרות שמדובר בשינוי בהרכב המושבים, ריס בטוח כי רמת האנרגיה תהיה זהה ולא יהיה ניתן לחוש בהבדל.
סידור הכיסאות בתיאטרון של ברלינר אנסמבל
אכזבה מצורת התיאטרון החדשה
בניסיון להבין את המתרחש בגרמניה בכלל ובברלין בפרט מנקודת מבט של יוצר החי במקום, פניתי לאבישי מילשטיין, מחזאי, במאי, מתרגם ודרמטורג. אל התרבות הגרמנית הוא התוודע בהיותו תלמיד בבית הספר התיכון "תלמה ילין" כאשר הציגו את ההפקה "אופרה בגרוש" מאת ברטולד ברכט וקורט וויל. מילשטיין אהב את היצירה ובעקבות כך החל ללמוד גרמנית במכון גתה, ובהמשך למד תיאטרון, ספרות ובלשנות גרמנית באוניברסיטת מינכן בגרמניה.
לדבריו, המצב שנוצר בגרמניה בשל מגיפת הקורונה אינו פשוט. התיאטראות נסגרו באמצע מרץ 2020, במקביל לסגירת התרבות בישראל והמנגנונים עברו לעבוד מהבית – כלומר הצטמצמו לחצי משרה; השחקנים השכירים המשיכו לקבל משכורות; היוצרים העצמאיים קיבלו מענקים נכבדים. היה ברור לכולם שהעסק יחזור לפעילות תוך חודשיים-שלושה. מאחר שחופשות הקיץ בגרמניה חלות בערך ביוני-אוגוסט, הוחלט להשבית את כל התיאטראות עד לתחילת העונה, ולהחזיר אותה במלוא הכוח בספטמבר 2020.
את הזמן שנשאר, המוסדות הקדישו ליצירת מתווים מדוקדקים של חזרה לפעילות: ריחוק חברתי, ביטול הפסקות וכרטוס דיגיטלי. אבל לא היה די בכך – תיאטראות רבים פשוט עקרו מושבי קהל כדי לכפות ריחוק חברתי בקרב הצופים,– מכל שלושה מושבים נעקרו שניים. כמו כן, בחלק מהתיאטראות בברלין הרכיבו לוחות פרספקס שהפרידו בין שורות ובין מושבים. הרבה כסף הושקע בכך. מאחר שרוב התיאטרונים "המסובסדים" מופעלים על ידי העיריות, או על ידי המדינה הפדרלית אליה הם שייכים. שחקנים שישבו בבית הופנו לעזור בפעילויות ציבוריות בתקופת הקורונה, כגון עזרה בבתי חולים, בבתי אבות ובמרכזי מידע.
אבישי מילשטיין. תמונה פרטית
בחודש אוגוסט התחדשו החזרות ובספטמבר הגיע הקהל לאולמות. התפוסה היתה מוקטנת, מטבע ההנחיות. בניסיון לשמור על ההנחיות, נוצר תפקיד חדש – מתאם קורונה, אשר דאג לשמור על הסדר בחזרות, ועל המרחק החברתי בין השחקנים. לדבריו של מילשטיין, הקהל הביע אכזבה מצורת התיאטרון החדשה, בין אם מבחינת סדר הישיבה החדש ובין אם מבחינת איסור האכילה והשתייה באולם התיאטרון, בניגוד לנהוג טרם ימי הקורונה. מילשטיין מוסיף כי בכל הנוגע ליישום מתווה הריחוק החברתי, בשום מדינה לא בחרו ללכת על תנאי התאמה כמו בגרמניה. לצד ההפקות הרגילות, תיאטראות רבים בברלין עברו לשידור סטרימינג של הפקות ישנות מהרפרטואר שלהם. חלק מהתיאטראות גם הפיקו הצגות במיוחד לשידור במרחב הווירטואלי – הפקות מתוכננות מראש הפכו להפקות טלוויזיה.
למרות שנוצרה שגרה חדשה, על אף המצב, למציאות היו תוכניות אחרות. בתחילת נובמבר, התיאטראות בברלין נסגרו בשנית בשל ההתלקחות בתחלואה. נכון לעכשיו, התיאטראות עדיין סגורים, וסביר להניח כי יחזרו לפעילות רק בעונת הקיץ.
הלם בקהילת האמנים בגרמניה
מבחינה כלכלית, מאחר שאין בגרמניה "שר תרבות" כמו בארץ או תקציב תרבות אחיד, התמיכה הנדיבה לתיאטראות מוענקת באופן מקומי: יש תיאטראות עירוניים ויש תיאטראות ממלכתיים לכל אחת מ-16 המדינות שמרכיבות את גרמניה. מדיניות התרבות היא מקומית ולממשל הפדרלי אין אפשרות להתערב בתקציבי התרבות השונים.
לדברי מילשטיין, נכון לעכשיו, המצב מורכב ולא פשוט. כרגע, מדובר על קיצוץ גדול מאד בתקציבי התרבות כאשר העסקים יחזרו לשגרה. כך, לדוגמא, בוואריה, שהיא המדינה העשירה ביותר בגרמניה, כבר הודיעה על קיצוץ של 9% בתקציב התרבות שלה. אין ספק כי מדובר על ניסיון להתמודדות עם מציאות מורכבת, למרות הרצון והצורך להעניק מענקים חיוניים לאמנים ולאפשר להם להרים את הראש מעל המים, ניכר כי הגיעה השעה לשלם את המחיר.
בשיחה עם מילשטיין הוא מצביע על תופעה נוספת אשר אופיינית לקורונה התבטאה בכך ששחקני קולנוע מבוגרים שהוצעו להם תפקידים בהפקות עתידיות, גילו לתדהמתם שהדמויות שלהם "הוצערו" בשנים רבות. לדבריו, מפיקי הקולנוע חששו להתמודד עם היטלי הביטוח הגבוהים, והחליטו לנקוט בצעדים דרסטיים. הדבר היכה בהלם את קהילת האמנים בגרמניה. מעבר לכך, המצב החדש גרם לשחקני תיאטראות רבים לבצע הסבת מקצוע ורבים מהם בחרו לעזוב את התיאטראות לטובת חינוך, אלא שגם בתי הספר נסגרו.
נכון לעכשיו, התיאטראות בברלין, ובגרמניה בכלל, מתמודדים עם תקופה מורכבת וכואבת, ויוצרים רבים נאלצים להתמודד עם מציאות חדשה ושונה מאוד ממה שהכירו עד עתה. יש לקוות כי התיאטראות ישובו ויפתחו את השערים והצופים ישובו לצפות בהצגות. לא בדיוק כמו פעם, אבל קצת אחרת.
