"הבמה אפשרה לי להיאבק"

ראיון עם היוצרת מאיה בואנוס

מאת: אירית ראב

בשקט בשקט, בין מדפי הארכיבים הלאומיים לבין הבמה המשחקת בגבולותיה, פועלת בשנים האחרונות אחת היוצרות המסקרנות ביותר בסצינה התיאטרלית – מאיה בואנוס. כבר כמה זמן אני עוקבת אחר פועלה של בואנוס, יוצרת, שחקנית, מחזאית ובמאית. לעיתים מקרוב, מעצם היותי חלק מוועדה אמנותית כזו או אחרת של פסטיבל כזה או אחר, ולעיתים מרחוק, בפינות הרחובות הווירטואליים.

אין ספק שהיוצרת הזו לא מפסיקה ליצור לרגע, כמו היתה ארנב אנרג'ייזר תיאטרלי על רד בול, במובן הכי טוב של המילה. רק בשנה האחרונה העלתה, בין היתר, יצירת מחול בלב מחנה יהודה ועיבוד תלוי מקום של יצירתה "דין סוטה" במסגרת פסטיבל 360 מעלות, השתתפה בפסטיבל "מקודשת", העלתה את ההצגה "המקום ינחם אתכם" בפסטיבל עכו לתיאטרון אחר ואת היצירה "בלילה ההוא" במוזיאון מגדל דוד, וביימה את המחווה התיאטרלית בחגיגות יום הולדתה השמונים של גילה אלמגור. תוך כך, בואנוס לוקחת חלק בקבוצת "חולות" בהנהגתו של חן אלון (הקבוצה העלתה באפריל השנה את ההצגה "אדם לא חוקי" בפסטיבל שייח' אבריק בקרית טבעון), מגלמת את הקול שבין המנגינות ביצירה "שירי הלל" שנוצרה על ידי היוצר והמוסיקאי הלל מורן, ועובדת על הצגה חדשה שעומדת לעלות בעוד כשבועיים, המתמקדת במסעות ותלאות הפליטים שפוקדים את ערי העולם. זה לא מפליא, אם כן, שרק עכשיו היתה לי ההזדמנות לשבת מולה, ולהבין מאיפה הכל התחיל ולאן זה הולך.

בואנוס, ילידת 1987, נולדה בירושלים למשפחה ירושלמית וותיקה (10 דורות) מצד אביה, על אף שנולדה בירושלים ורוח העיר בהחלט נושבת ביצירותיה, בואנוס העבירה את שנות ילדותה והתבגרותה בהרצליה. הוריה הכירו במהלך עבודתם המשותפת בקול ישראל, ולאחר מספר שנים המשפחה הצעירה עברה לאיזור השרון.

מאיה בואנוס - שיר אברמוב

מאיה בואנוס | צילום: שיר אברמוב

העשייה הרבה והשאפתנות לא הגיעו כיש מאין, בני משפחתה של בואנוס בנו את עצמם בעצמם. אביה של מאיה, אלי, החל את דרכו במכירת אבטיחים, עבר לתפעול במהדורות החדשות בערוץ הראשון (בין היתר החזיק את לוחות הטקסט, הטלפרומפטר של פעם, בפני חיים יבין), התמחה בהפקה וקולנוע תחת חסותו של מוטי קירשנבאום ז"ל, ולאחר מכן, עבר לעסוק בהפקה באופן עצמאי. אמה של מאיה, רונית, גידלה את הבנות ודאגה למשק הבית, לצד פיתוח קריירת רדיו ענפה: "יש לי בבית שתי דוגמאות, דמויות מופת מבחינתי, של לקום בבוקר ולעשות. המשפט שגדלתי עליו בבית זה "יגעת ומצאת, תאמין". אתה צריך לקום, לעבוד קשה ולעשות ולקוות לטוב. ובשבילי, לעסוק בתחום הזה, ובכלל להיות מסוגלת לספר סיפורים שאנחנו בדרך כלל לא מספרים אותם על במה, או שבכלל אנחנו לא מדברים עליהם, זו הזכות הכי גדולה שיכולתי לקבל, ואני מודה יום יום על ההזדמנות שיש לי". לבואנוס יש אחות גדולה, שרון, שניהלה בשנים האחרונות את "הבית הישראלי" בלונדון ומתמחה במגזר הציבורי.

במהלך ילדותה, התיאטרון היווה כמעין מנגנון הגנה: "באיזשהו מקום אני מרגישה שאני קצת הקלישאה התיאטרלית. הייתי ילדה דחויה. שתי המילים ששמעתי הכי הרבה בילדותי היו 'שמנה' ו-'מכוערת'. במשך שנתיים היה עלי חרם ביסודי. התיאטרון הפך למקום מפלט. גיליתי פלטפורמה חדשה שאני אוכל לבטא את עצמי דרכה."

איך זה התבטא בצעירותך?

"תראי, אם אני חוזרת לתמונות ילדות אז לא רק שאני משחקת בתמונות, אני ממש מביימת כל אימג' ואימג'. יש כל מיני תמונות שאני ממשיכה את המרחב, מגיבה לפסל, מגיבה לחלל, כל מיני דברים כאלה. בכיתה ז' התקבלתי למגמת התיאטרון בבית הספר ונכנסתי לזה בצורה הכי משמעותית שיש".

אחרי לימודיה בתיכון "אלון" שברמת השרון שירתה כמש"קית חינוך בחיל הים, אשר גם אותו הגדירה כפרפורמנס לכל דבר. כחלק מתפקידה, בואנוס העבירה שיעורים והדרכות בכל הקשור למורשת קרב. כבר אז נמשכה מאוד להיסטוריה, וידעה לפרטי פרטים את כל הקרבות והעימותים. היא העבירה את ההרצאות בצורה כל כך מרתקת, עד שהפרטים היבשים של ההיסטוריה קמו לתחייה לעיני החיילים: "מכיוון שידעתי את כל הפרטים ברמה מאוד קפדנית, וגם בגלל כישוריי התיאטרליים, הייתי מספרת למשל על מלחמת ששת הימים ואחרי זה חיילים היו ניגשים אליי ואומרים 'אנחנו לא מבינים, את היית שם?'".

בואנוס ביקשה להיעזר בהרצאות ובמור"קים בכדי לעורר בחיילים הצעירים שאלות של מוסר ולנסות לעניין אותם בנושאים שלכאורה אבד עליהם הכלח אבל הם רלוונטיים מתמיד. השקעתה של בואנוס הועברה הלאה, בין המסדרונות של הסגל, ולקראת שחרורה ראש מספ"ן הים ביקש להרים לכבודה כוסית: "במשך שנתיים הוא שמע על בחורה בשם מאיה והוא רצה לפגוש אותה. זה היה מאוד מעורר הערכה שראו חיילת שפשוט עשתה את העבודה שלה. היתה לי חדוות עשייה מאוד גדולה. זה היה מעורר תקווה שתת אלוף מפנה את הזמן שלו ואומר אני רוצה להגיד תודה לחיילת בת 20, ולא כי אני חייב, אלא אני מביא אותה ללשכה ואני עושה לכבודה משהו. זה היה מרגש מאוד."

שלושה שבועות לאחר מכן, בואנוס עברה ללוס אנג'לס. בבקרים עבדה בקונסוליה הישראלית ובערבים למדה משחק וקולנוע. בסיום לימודיה, בואנוס חזרה ארצה, לירושלים, ולמדה תואר ראשון בהיסטוריה ותיאטרון באוניברסיטה העברית. לאחר מכן, היא חזרה תל אביבה ללימודים בבית צבי, בית הספר לאמנויות הבמה בלב רמת גן. בזמן הלימודים בבית צבי, כשחקרה את המונולוג המפורסם מהמלט במופע סוף השנה והעמידה אותו עם שלושים שחקנים, בואנוס נכנסה לנעלי הבמאית. עצם הכניסה לנעליים אלו, ולו רק לזמן קצר, הדביק אותה בחיידק הבימוי ומשך אותה לחפש נתיבי השכלה אחרים, שיעניקו לה כלים להעשיר את יכולותיה ועברה ללמוד לתואר השני במסלול שחקן יוצר, בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב. עם זאת, היא מציינת שמעולם לא שמעה את הקול שקרא לה להיכנס להיכלי הבימוי, רק ביצירה השלישית שלה היא יכלה להגדיר את עצמה בלב שלם בתור יוצרת. בזמן הלימודים באוניברסיטת תל אביב, בואנוס הבינה שתכל'ס, זה לא באמת משנה מקום המגורים או הלימודים, אלא איפה שהלב רוצה להיות, וחזרה ירושלימה, במקביל ליצירה ולימודים בתל אביב. כפי שהיא מציגה זאת: "זו העיר היחידה בעולם שהיא חלק מהגנים שלי, זה המקום שאני מרגישה בו הכי בבית".

סינדרום E

מתוך "סינדרום E" | צילום: נועה ליבנת

"מים בקשו רחמים עליי", היצירה הרשמית הראשונה של בואנוס,  נוצרה בעיקר בגלל שהיא היתה חייבת להיווצר: "ביצירה הראשונה שלי רציתי לדבר, וזו היתה הדרך שלי. זה לא שאמרתי לעצמי, עכשיו אני הולכת להיות יוצרת עצמאית ולשם כך אני מתחילה ברפרטואר. היה גם טריגר מאוד רגשי ליצירה הזו שמשם הכל נבע, ואז כבר לא היתה דרך חזרה. חייבים ליצור". ההצגה, שהחלה את דרכה בפסטיבל "סמולבמה" בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב, שהתקיים בשנת 2015, ולאחר מכן הציגה בתיאטרון "הבימה" ובפסטיבל 360 מעלות בירושלים, מתמקדת בריטואלים היהודיים העוסקים בטהרה ומים, ובקשר הישיר והעקיף של ריטואלים אלו לתקיפות מיניות. בהתאם לנושא ההצגה, השחקניות על הבמה נעזרות על הבמה במים חיים, אולם עם הגעתה של ההצגה להבימה נאמר לבואנוס שבשל חשש בטיחותי, בכל זאת, מים וחשמל לא הולכים ביחד, היא לא יכולה להתיז מים על הבמה. לכן, היא החליטה להפוך את הדפקט לאפקט והתמירה את פעולת הרחצה לפעולת השתייה, דבר המאפשר להפנות אצבע מאשימה כלפי החברה בכלל, והתוקפים בפרט, ולא להתמקד בריטואלים גרידא. כך, היצירה השתנתה והתפתחה לכדי יצירה טיפה אחרת – "דין סוטה".

במקביל לעבודה על "דין סוטה" ב"הבימה", בואנוס התחילה לעבוד על פרויקט חדש באקדמיה למוסיקה ולמחול בירושלים והנהיגה מאה סטודנטים בנתיב יצירה חדשה. לאחר מכן, העלתה את "סינדרום E" בתור פרויקט הגמר בלימודי התואר השני בחוג לתיאטרון, אשר עסק במשפט אייכמן והתבסס על חומרים דוקומנטריים מהמשפט, ובשנת 2018 העלתה את היצירה "המקום ינחם אתכם" במסגרת פסטיבל עכו לתיאטרון אחר, ועסקה בפרשת חטיפת ילדי תימן, מזרח והבלקן.

בדומה ליוצרים רבים אחרים, גם בואנוס הניחה את האבנים הראשונות במסלול האמנותי שלה ללא תמורה כספית: "שלוש ההפקות הראשונות שלי היו בתנאי גרילה לחלוטין. אני כן מאמינה שאני צריכה להתפרנס מהמקצוע, אבל הייתי מספיק ענווה כדי לומר 'אף אחד לא יזרוק עלייך כסף כי את צריכה או רוצה, את צריכה להוכיח שיש לך את היכולת להעמיד הצגה שראויה לפגוש קהל, ואז את תוכלי לקבל הזדמנות למקום ולתקציב. אני תמיד אומרת שאת "סינדרום E" עשיתי ב1,842 שקלים ואת "המקום ינחם אתכם" עשיתי ב-150,000 שקלים". ביצירה "המקום ינחם אתכם", בואנוס קיבלה מימון ותמיכה מגופים שונים, כגון מפעל הפיס והאגודה לטיפוח חברה ותרבות – מורשת יהודי תימן, וכמובן, מפסטיבל עכו עצמו.

המקום ינחם - אריאל כהן סקלי

מתוך "המקום ינחם אתכם" | צילום: אריאל כהן סקלי

בנובמבר האחרון, סיימה לעבוד על היצירה תלוית המקום "בלילה ההוא", שהועלתה במסגרת התערוכה "לונדון בירושלים" במוזיאון מגדל דוד, תערוכה שנוצרה על ידי המנהלת האמנותית עינת אשדות ונאצרה על ידי ליאת מרגלית וענבר דרור.

בתוך חלל ההיסטוריה המשוחזרת אליו נכנסו מבקרי התערוכה, שכלל בין היתר שחזור מדויק של בתי קפה ואולמות קולנוע מתקופת פלשתינה המנדטורית, בואנוס יצרה את "בלילה ההוא", יצירה שהעירה תופעה נשכחת ומודחקת בדפי ההיסטוריה הארץ-ישראלית – תופעת המארחות. בימים אלו, הנהגת הישוב היהודי ראתה לנכון לשלב לצד המאמצים המדיניים גם חיזוקים אנושיים בצורת נשים עבריות יפות שהנעימו את זמנם של חיילים וקצינים בריטים שהגיעו למועדונים שהוקמו לשם כך. תוך כך, הנשים פיתחו קשרי ידידות עם החיילים והכירו להם את הפנים היפות של ארץ ישראל. באמצעות קשרי הידידות הללו, הבריטים הבינו את חשיבות היישוב העברי בארץ ישראל, והעבירו זאת הלאה, במכתבים הביתה לבריטניה. אך, לאחר פרסום "הספר הלבן", כאשר הרוח הבריטית התחילה לנשוב לטובת הפלסטינים, היישוב היהודי, ובייחוד אנשי המחתרות השונות, התייחסו אל הנשים המארחות בצורה מאוד שלילית, בלשון המעטה.

ביצירתה, בואנוס ביקשה להביע את קולן המושתק של נשים אלו, ויצרה שלוש דמויות, פיקטיביות אמנם, אך מבוססות על סיפורים אישיים – סוזן הספרדייה שהביאה את תרבות הלדינו הירושלמית, דבורה שכל אחיה התגייסו למחתרות, מה שיצר קרע בינה לבין בני משפחתה, ושושנה, בעלת המועדון, שהותירה את משפחתה באירופה. במקביל ביקשה להציג את דמותו של קצין בריטי שהוצב בפלשתינה והתאהב באחת מהנשים. כל זאת, במקביל למאורעות שהתרחשו בירושלים של אותה התקופה, אשר נהפכה לכדי זירת מלחמה.

בלילה ההוא - ריקי רחמן

מתוך "בלילה ההוא" | צילום: ריקי רחמן

בדומה לאמירה הפמיניסטית המפורסמת, אז כמו היום, האישי הוא הפוליטי, ובייחוד בירושלים: "בעיר בה אני חיה, הכל מתערבב בהכל, התרבות בפוליטיקה, במלחמה, ביופי, באהבה. אי אפשר ליצור הצגה על אהבה ולהתעלם מהקונטקסט הפוליטי. אי אפשר לדבר על הפוליטיקה מבלי לדבר על הסיפור האנושי."

לאחר מכן, העלתה בואנוס את "דין סוטה" בפסטיבל 360 מעלות. אם קודם עיבדה את היצירה לבמה של "הבימה", הפעם היא שינתה את היצירה כך שתעלה בתוך מזרקה בלב גן בלומפילד. החזרות ליצירה היו יצירה בפני עצמה: "לעשות קיץ שלם חזרות במקום שחרדים נוהגים להגיע אליו ולעשות את צילומי המשפחות שלהם, ואנחנו עם הביגוד המאוד ספציפי של ההצגה או עם האוכלוסייה הערבית שבאה ופשוט מפצחת גרעינים בעודה מסתכלת על הבנות שלבשו לבוש מסוים, אז היו כל מיני מפגשים מרתקים, אבל זה היופי בירושלים. את לא פועלת במרחב סטרילי".

שער הסוטות - דין סוטה - מקסים דינשטיין

מתוך "דין סוטה" בפסטיבל 360 מעלות בירושלים | צילום: מקסים דינשטיין

לשאלתי איזו הצגה היא הכי אוהבת, בואנוס לא יכלה לענות, ואפשר להבין אותה, כאילו התבקשה לבחור את המועדף מבין ילדיה: "אני עוד לא אמא, אבל אני תמיד אומרת שכשאהיה אמא אני אהיה יוצרת טובה יותר. יש משהו במלאכת הבימוי והיצירה, בכלל, יצירה זו לידה הרי, חזרות זה תהליך הריוני לחלוטין. אני חושבת שיש משהו בבימוי ובאימהות שמאוד מתכתב לי ביחד. זו מנהיגות נשית, זו מנהיגות אחרת. היה לי פעם במאי שמאוד דגל בשיטת דיקטטורה והפחדה, ומאוד לא הסכמתי עם השיטה הזו. אני חושבת שלהגיע לשחקנים ממקום של סמכות אבל גם ממקום שיודע להכיל אותם בסיטואציה באותו רגע ולהגיד להם 'לא נבין הכל בחזרה הזו אבל אנחנו לאט לאט נצליח למתוח את הגבול של עצמנו מחזרה לחזרה', זה משהו שבעיני הוא יותר נכון".

לא בכדי, בואנוס מאמינה בקשר הדוק בין יצירה ליזמות: "יוצרת עצמאית בארץ חייבת להיות יזמת עסקית. תיאטרון הוא מקצוע, הוא עסק. בדיוק ליהקתי שחקן חדש ואמרתי לו 'אני אחראית לך. אני אחראית לWell Being שלך, אני אחראית לתהליך היצירתי שלך, אני אחראית לשכר שלך, אני אחראית לדאוג שאתה מקבל את כל התנאים המתאימים לך.' כמו שכל בעל עסק ראוי שיעשה. ויש נטייה בתחום הזה, לפחות ממה שאני נתקלתי, שאנחנו מסתמכים על טוב לבם של אנשים. לא, תיאטרון הוא עסק לכל דבר ועניין. הוא הפרנסה והמקצוע שלי.  הוא לא רק הדרך שבה אני מבטאת את עצמי אלא הוא מה שאני עושה ביום-יום. ואפילו יותר מזה, אני מסתכלת על החברים שלי, אני היחידה שמתמידה במקצוע שלה. אני כבר חמש-שש שנים עוסקת בדבר הזה".

אני שמה לב שחלק הארי מבין היצירות שלך הוא על נשים, מנקודת מבט נשית או על הקול הנשי. את חושבת שמעצם נשיותך את מעדיפה לעסוק בחומרים "נשיים" או להימנע מנושאים שלא בהכרח קשורים לזה?

"זה מעניין. אני חושבת שזה איזשהו טריגר אישי שמוביל אותי בדבר הזה. חן אלון ליווה אותי במהלך העבודה על "סינדרום E" ואני זוכרת את השיחה שהיתה לנו, הוא אמר לי 'בסדר, אייכמן, הרוע האנושי, זה ברור לי. מתי את ראית את הרוע האנושי?'. וזה גרם לי להבין שלא משנה איזו יצירה אני עושה, דוקומנטרית ככל שתהיה, אם היא לדוגמה, תדבר על ילדי תימן, היא תדבר על גילויי גזענות שאני חוויתי, על התקיפות שאני חוויתי או על הנידוי שאני חוויתי, על האובדן שאני חוויתי. אז אני לא מופתעת שיש קול מאוד נשי ביצירות השונות. זו באמת נקודת הפתיחה שלי. הנחתי השנה את טקס יום הזיכרון של עמותת "רסיסים", זו עמותה מדהימה שמתעסקת בפוסט-טראומה. הם מציגים טקס אלטרנטיבי שמוגדר בתור טקס הזיכרון לנופלים ולחיים, המבנה של הטקס הוא ממלכתי אבל במקום שירי יום הזיכרון וקטעי שכול, יש שלושה דוברים שמספרים את הסיפור האישי שלהם. אני זוכרת שישבתי לידם בחזרה ואמרתי לעצמי 'קטונתי. מה אני יכולה להגיד לך, על הניסיון שלך אי שם בסוריה או בעזה עם ההליקופטר? מה אני יודעת? אני הסתערתי על דמות חייל מקרטון. ואז אחד מהם אמר לי 'את יכולה לספר את הסיפור שלי, זה הדבר הכי חזק שאת יכולה לעשות'. כאישה, גם אם זה סיפור גברי, אני אספר אותו קצת אחרת."

לצד זאת, בואנוס מסבירה את רצונה להביע את קולם של המושתקים, לעשות צדק, גם אם תיאטרלי, עם אלו ששפר גורלם, גם עם הילדה הקטנה שהיתה והוחרמה על ידי הילדים האחרים: "מגיל מאוד צעיר הייתי עם מודעות חברתית ועם רצון לעשיית צדק. אני זוכרת שבתקופת האינתיפאדה הראו בחדשות את ההמון הזועם קורא 'מוות לערבים', ושאלתי את ההורים שלי 'למה הם אומרים את הדבר הזה? לא כל הערבים עשו את זה'. כילדה, שאלתי את אמא שלי, 'למה העולם שתק בזמן השואה?'. כל הזמן לא הייתי מסוגלת לראות חוסר צדק והייתי נלחמת בזה בכל דרך שהייתה ברשותי. את יכולה לקשר את זה לאיזשהו טריגר פסיכולוגי, כי אני בסופו של דבר באמת הייתי הילדה הדחויה. במשך שנתיים אף אחד לא דיבר איתי, זה לא עניין של מה בכך. בין ג' ל-ו', היו לי יותר חברות בכיתה, אבל בין א' ל-ב' אני ממש זוכרת שממש רציתי לשחק איתן. יש לי אימג' שחקוק בראש, את כל אותם הרגעים שהם היו מסתובבים והיו אומרים לי 'לכי מפה, את לא יכולה לשחק איתנו', והייתי כל הזמן לבד."

בדומה, היצירה "מים בקשו רחמים עליי", וגלגולה המאוחר "דין סוטה", מבוססות על חומרים מאוד אישיים שדלתה מסביבתה הקרובה: "היצירה עלתה הרבה לפני Metoo#, המחאה הזו פתאום גרמה לי להבין שאני לא צריכה להסתכל רחוק כדי להגיע לחומרים עצמם. בדרך כלל אני הולכת לארכיון המדינה, מוציאה פרוטוקולים ותמלילים מהספרייה הלאומית, ב"מים בקשו רחמים עליי" לא הייתי צריכה, שאלתי את החברה שלידי, שאלתי בנות משפחה, ופתאום הכל כל כך התקשר, ואז משכתי את החוט של הטהרה ושל המים, של למה אנחנו מרגישות מחוללות ומלוכלכות, למה אנחנו פונות למים כתשובה."

ולאיזו מסקנה הגעת, למה דווקא מים?

"זה חלק ממפתחות הזהות שלנו. אני לא כל כך יודעת להגדיר את עצמי, אם אני אדם חילוני או מסורתי, אני חיה בחברה מודרנית, שהיא לא חברה מקראית בשום צורה ועניין, ובכל זאת הזהות היהודית-ישראלית שלי היום מבוססת על יחס תרבותי למים, היחס שלנו למים הוא אמביוולנטי, מצד אחד זה מקור לטהרה – מקווה, נטילת ידיים וכן הלאה. מצד שני, זה מקור הרסני, הרי דין סוטה, הטקס המשפיל והאכזר שעד היום יש ויכוח אם בוצע או לא, בעצם משתמש במים בכדי לבדוק את חפותה או אי חפותה של אישה מסוימת ודרך כך להבין אם צריך לנקוט אמצעים כנגדה. הבריחה למים נבעה מהסיפורים עצמם, כמעט כל אישה דיברה איתי על הרגע שאחרי, על הרצון להיטהר ולהתקלח, ומהמקום הזה ניסיתי להבין מה יש במים. חברה סיפרה לי על חברה שלה שעברה תקיפה חמורה, היא נכנסה למקלחת רותחת ולא יצאה ממנה עד שהיו לה כוויות. ניסיתי להבין למה אנחנו הולכות לשם, והדרך שלי להבין את זה, זה דרך הזהות היהודית שלי".

דין סוטה - מקסים דינשטיין.png

מתוך "דין סוטה" בפסטיבל 360 מעלות | צילום: מקסים דינשטיין

לצד הדיון התדיר עם הטקסטים הנושנים, בואנוס נעזרת ביצירותיה בכדי לבחון את האצבע המאשימה שרבים נוהגים להניף כלפי נשים בכלל, וכלפי נשים ששרדו תקיפה מינית בפרט. היא מספרת על כך שכאשר ביקרה בשכונת "מאה שערים", חלק מהגברים החרדים שעברו לידה ירקו לעברה: "כשאני מספרת לאנשים על מה שקרה לי באותו יום אז השאלה הראשונה של האנשים היא 'מה לבשת?'. בעצם השאלה הזו טומנת בתוכה האשמה כלפי – מה עשית שמגיע לך שזה יקרה? מה אמרת לו? איך חייכת? איך הסתכלת?". הבמה אפשרה לה להדוף את ההאשמות הללו ולהיאבק על מקומה, על קולה: "בלא מעט מהמקרים שאני נאלצתי להתמודד איתם, אני קפאתי ושתקתי, והבמה אפשרה לי קול. זו המתנה הכי גדולה שיכולתי לבקש. ולא בכדי, אני בוחרת סיפורים של אנשים שאני מרגישה ששללו להם את הקול."

אפשר בהחלט להגדיר את בואנוס בתור פמיניסטית, אבל פמיניסטית מהגל הרביעי המתעצם בימים אלו. היא מאמינה שפמיניזם מושתת על הבחירה האישית של האישה, כל אישה: "תנו לי את הברירה להחליט מה אני רוצה להיות. אני רוצה להיות אמא? אני אהיה אמא. אני רוצה להיות עקרת בית? אני אהיה עקרת בית. אני רוצה להיות אשת קריירה? או שאני רוצה להיות גם וגם וגם, בבקשה, אני אהיה גם וגם וגם. אני יכולה לחגוג את הנשיות שלי תוך כדי, ואין לי שום בעיה שיסחבו לי או שיחליפו לי גלגל או שיבנו לי אוהל."

לצד האמונה וההנאה בעשיית התיאטרון, היא חשה גם חרדה ופחד ויראה, ויש לה שיערה לבנה על כל פרויקט שהיא יוצרת. על אף זאת, באולם התיאטרון היא מרגישה בבית, על המדרגות, בקבינה של התאורה או שרועה על הבמה, בואנוס יודעת שהתיאטרון יכול להכיל ולהביע אותה, כמו שהיא מביעה את קולם של אחרים ביצירותיה.


השאלון של מרתה:

כל ראיון עומק שנעשה, ילווה בגרסת מרתה לשאלון המפורסם של פרוסט-פיבו-ליפטון:

*כי מרתה שלנו חייבת להידחף לכל כתבה 🙂

# מה הפגם העיקרי שלך? "ביקורת עצמית ואוכלת מצלחות של אחרים"

# מה הפחד שלך? "לאכזב את הסביבה"

# מהי המילה האהובה עליך? "אמא"

# מהי הקללה האהובה עליך? "נבלה/חלאה"

# מי פתח עבורך את הדלת לעולם התיאטרון? "אביבה כהנא, מחנכת בחטיבת הביניים"

# באיזה מקצוע, מלבד המקצוע שלך, היית רוצה להתנסות? "עריכת דין"

# באיזה מקצוע, לא היית מוכן לעבוד? "עריכת דין"

# מיהו/מיהי היוצר/ת האהוב/ה עליך?  "אופירה הניג"

# איזה כוח על היית רוצה לקבל?  "חמלה על טבעית, בזכות אמא, לימדה לראות את האחר."

# מהי הדמות האהובה עליך? "הארי פוטר"

# מה היית רוצה שיכתבו עליך בדפי ההיסטוריה? "מחוללת שינוי חברתי דרך יצירה ותיאטרון"

הדמיון: הוראות הפעלה

עבודה מעשית עם דימויים לפי שיטת מייקל צ'כוב

(בעקבות סדנה עם דנה מרגלית)

מאת: נעמה ברמן

לא מזמן צפיתי בנשימה עצורה בכל הפרקים של העונה הראשונה בסדרת הטלוויזיה "החברה הגאונה", המבוססת על "הרומנים הנפוליטניים", סדרת הספרים המופתית של הסופרת האיטלקיה אלנה פרנטה. גם בן הזוג שלי התמסר לצפייה הממכרת, ובעקבות זאת התחיל לקרוא את הספר הראשון בסדרה. אך הקריאה התגלתה עבורו כמאכזבת מאוד, והוא הרגיש שהוא קורא דיווח יבש של האירועים: "אני כבר יודע איך הכל נראה… אין מקום לדמיון".

התובנה הזו לגבי הדמיון ממחישה את אינסוף האפשרויות שהדמיון מאפשר ומכיל בתוכו בזמן קריאת ספר או בזמן חלום, למשל. מצד שני, עיבוד ספר למסך הקולנוע או הטלוויזיה, נהדר ככל שיהיה, מצמצם את הדמיון. הוא מביא לידי ביטוי רק אחד מבין כל העולמות האפשריים של הדמיון. בסדרות ובסרטים המבוססים על ספרים, יוצרי הסדרה בוחרים עבורנו, הצופים, כיצד ייראה העולם של הספר, ובכך משתקים את פעולת הדמיון שלנו.

"מכונת הדמיון" שיש לכל אחד מאיתנו בראש היא סינגולרית ואין עוד אחת כמוה בעולם. אבל כדי להפעיל אותה צריך הכוונה ותנאים מתאימים. אם עוסקים ביצירה ובביצוע, הרי ששיטת המשחק של מייקל צ'כוב היא מסע אקטיבי של התמסרות לדמיון, הרפתקאה מלאה בגילויים שסופה לא ידוע.

לפני שנה, השתתפתי בסדנה בינלאומית לשיטת המשחק ולטכניקת העבודה של מייקל צ'כוב – שחקן, במאי ומורה (את חווית ההשתתפות בסדנה תיעדתי כאן, בכתבה הזו). מאז, שיטת צ'כוב המשיכה לגרות ולסקרן אותי. משיטה שבעבר הלא רחוק פעלה במחתרת (שמעתי על מורים בארה"ב שלימדו אותה ללא רשות בשנות ה-90), היום היא נודעת ומועברת בקורסים במדינות שונות בעולם. בימים אלו ממש מתקיימת בארץ הסדנה הבינלאומית השנתית (21-25/7/2019) בהנחיית דוד זינדר ולנארד פטיט (ניו-יורק). את הבאת השיטה לארץ יזמו לפני מספר שנים דנה מרגלית ודוד זינדר, במטרה להנגיש אותה גם לקהל היוצרים הישראלי. דנה היא שחקנית ומורה לשיטת צ'כוב שנוסעת בשנים האחרונות ברחבי העולם ולמדה אצל מורים מומחים, ממשיכי דרכו של צ'כוב, ביניהם טד פיו ופרן סלואון (ניו יורק), אולריך מאיר-הורש (גרמניה), לנארד פטיט (ניו יורק), סוזנה ניקוליק (קרואטיה), רגנר פרידנק (ניו יורק), דוד זינדר (ישראל) ועוד רבים וטובים. כדי להבין כיצד ניתן לתפעל את הדמיון לפי שיטת צ'כוב, לקחתי את דנה מרגלית לשיחה קלה ותרגול.

השיטה של צ'כוב מבוססת על שימוש בדמיון, שמעשיר את העבודה על הדמות בפרט, ומהווה כלי משמעותי בעבודת השחקן, בכלל. מה משמעות התרגול של הדמיון בעבודת השחקן?

"באמצעות הדמיון והקשר שמתפתח בינו לבין הגוף במהלך העבודה עם שיטתו של צ'כוב, אנו יכולים להבין הרבה על הדמות. צ'כוב הציע שנדמיין את הדמות ונשוחח איתה בדמיוננו כאילו היא אדם אמיתי. לדמיין במובן של להסתכל על הדמות, להיכנס לגוף שלה, "לחיות" אותה, ובכך – להחיות אותה. השיח עם הדמות נעשה תוך עבודה עם דימויים שמשמשים אותנו על מנת לחדור לחייה הפנימיים של הדמות. ברגע המתאים הדמות תהפוך ממשית כל כך, שיתעורר בנו הרצון להתמזג איתה במהלך העבודה בחלל. במצב כזה, רוחב הדמיון הוא מקור השראה ענק עבור השחקן, ברגע שהוא נהיה חי וממשי ופועל בקשרי גומלין עם הגוף".

סדנת צ'כוב - תומר סלמן

מתוך סדנת מייקל צ'כוב בהנחיית דנה מרגלית | צילום: תומר סלמן

התרגיל שאציג כאן הוא תרגיל שדנה מלמדת ושאני עצמי התנסיתי בו בהנחייתה. התרגיל מציע עבודה עם דימוי והנפשה שלו באמצעות הגוף. דנה מספרת מה הביא אותה לזה: "ואריאציה של התרגיל הזה למדתי ממורה נפלא בשם ג'ון מקמנוס, כחלק מארגז הכלים לעבודת השחקן, כשאז עבדנו עליו כתרגיל חופשי. באופן שבו אני מלמדת, אני לוקחת את התרגיל הזה בין היתר, גם לעבודה על דמות. מה שאנחנו עושים זה אימון שיוצר קשר הדדי בין גוף-דמיון (לעיתים הדימוי משפיע על הגוף ולעיתים הגוף משפיע על הדמיון). העבודה עם דימוי מובילה את הגוף לסגל לעצמו איכויות של תנועה וקול שמושפעות מהדימוי".

אלו הם שלבי התרגיל:

מתחילים מכך שאנו מחפשים דימוי כלשהו תוך כדי תנועה. דנה מתארת את התהליך: "תוך כדי שאנחנו נעים בחלל, עולים אצלנו בראש דימויים. אחד מהדימויים שעלה לי תוך כדי עבודה הוא נוצה תקועה בכובע. בחרתי לעבוד עם הנוצה כי הסתקרנתי מה באיכויות שלה קשור לדמות שלי, ואיך אוכל ללמוד על הדמות שלי ממנה. כאמור, את התרגיל ניתן ליישם גם כעבודה חופשית וגם בעבודה על דמות. באותה מידה ניתן לעבוד עם דימוי של ספוג, או דג, או עם כל דימוי אחר שעולה בדמיון. הבחירה היא חופשית, אסוציאטיבית, לא צריכה להיות מנומקת או מעוגנת בטקסט".

בשלב הבא, תוך כדי הליכה חופשית בחלל, אנחנו מדמיינים את הנוצה. איזה סוג של נוצה זו? נוצת טווס או נוצה של תרנגול? מה גודלה, מה המרקם שלה, הצבע שלה? מה המשקל שלה? (הנוצה לא צריכה להיות נוצה אמיתית שקיימת במציאות, אפשר להמציא נוצה מחומרים וממרקמים שונים). האם האניצים שלה עשויים משי או תיל? לאחר מכן, נעביר את הנוצה על הגוף שלנו, איך המגע שלה מרגיש? מה קורה לה כשהיא נוגעת בנו? ומה קורה לנו? איך היא מתנועעת בחלל? היא מתעופפת לה ברוח הקלה של הבוקר או צוללת בסללומים מהירים כמו מטוס קרב?

דנה מוסיפה: "האפשרויות הן רבות עד אינסוף ועצם הבחירה מעמידה את הנוצה כמו תבנית, שאפשר ליצוק לתוכה צבעים, מרקמים, גדלים וחומרים שכולם באים מהמקורות של הדמיון שלנו. הנוצה מתמלאת במה שברגע זה חי בתוכנו, כשאנחנו רואים את הדמות בעיני רוחנו. אותה תבנית מפיחה חיים על ידי שמגרה בנו דחף כלשהוא לתנועה, למערכת יחסים, לגילוי".

אחרי שהבטנו בנוצה שלנו קרוב, עקבנו אחריה וחשנו אותה באופנים שונים, אנו נעשים מודעים לאיכויות שלה. היא מעין ישות עצמאית שנעה בחלל החדר. למדנו להכיר אותה היטב. בשלב זה, נדמיין שהיא קרבה אלינו ומתמזגת עם הגוף שלנו. זה רגע של Shift. מה שהיה חיצוני הופך פנימי. הדימוי נהיה תחושה שנטמעת בגוף שלנו. השאלות שמנחות את התרגיל בשלב זה הן: איך האיכויות של הנוצה שלנו משפיעות על ההליכה שלנו? על תנועות הגוף והקצב שלנו? על הבל הפה? על הסימטריה של הגוף? על המבט? ברגע שהנוצה ואנחנו הם אחד, הנוצה עשויה להשתנות, אבל דנה מרגיעה: "זה בסדר, האיכויות של הנוצה גם משתנות ועוברות טרנספורמציה. זה כמו חלום – אין מגבלות וניתן לדמיין הכל".

סדנת צ'כוב - דנה מרגלית - תומר סלמן

דנה מרגלית (משמאל) בסדנת צ'כוב בהנחייתה | צילום: תומר סלמן

בשלב מתקדם יותר של התרגיל, אפשר לנסות לדבר כמו הנוצה, לבדוק את הקוליות שהיא מייצרת אצלנו. אפשר גם לומר שלום לפרטנרים בחלל, או לספר משהו אחד לשני, ולאפשר לאיכויות הקוליות של הנוצה הזו לצאת החוצה, כמובן גם באמצעות השימוש בטקסט של הדמות.

 כשהנוצה נטמעה והתמזגה בגוף, התרגיל מוביל לתחנה חדשה במסע. הנוצה, שעד כה קיבלה ביטוי פיזי, קולי ותנועתי בולט, לאט ובהדרגה הופכת מאיכות חיצונית לאיכות פנימית. עד כה, התמסרנו עם כל הגוף להוויה הנוצתית, אבל עכשיו נאפשר לה להיטמע ולחלחל פנימה ולהפוך לתחושה, לאיכות נפשית. אנחנו לא "מאה אחוז" הנוצה במופע החיצוני שלה, אלא רק שמונים אחוז ולאחר מכן פחות ופחות עד לאפס, כשהנוצה רק נשארת 'תנועה פנימית', הקרנה של אנרגיה שיוצאת מהגוף.

דנה מנחה אותנו בדרך לשינוי הווליום והעוצמה מחיצוניים לפנימיים: "במקום שהדימוי יהיה מושא תשומת הלב, האנרגיה שלנו היא החשובה כעת. התחושות והדינמיקה והאיכויות שספגנו מהעבודה עם הדימוי הופכות לדחף פנימי שצריך לצאת החוצה ולפגוש את הפרטנר שלנו, את החלל, את הקהל". לסיום אנחנו נפרדים מהנוצה, נותנים לה לעוף מאיתנו, מביטים בה מתרחקת מאיתנו, וחוזרים אל עצמנו ואל הגוף שלנו, אל ההליכה ואל הפיזיות שלנו.

מה הייתה כל המשמעות של המהלך הזה?

"בין אם יש לדמות שלי בפועל נוצה בכובע או לא, למדתי משהו מהעבודה עם דימוי הנוצה. הדמות שלי היא בעלת אופי רך, סקרנית, מפחדת ממחויבות ונתונה לשינויי מצב רוח מהירים. וגם למדתי שהיא אוהבת ללכת לאט וגם קצת מורמת מהקרקע. התובנות לגבי הדמות יכולות להגיע באמצעות תחושות. הן יכולות להגיע כתמונה (Visual) עד לפרטים כמו צורת האף, גודל השפתיים, צבע העיניים. דימוי הנוצה יכול להיעלם לגמרי בשלב זה של התרגיל, ולהשאיר בנו חותם של איכויות שונות ותובנות לגבי הדמות".

באופן אישי, החוויה שלי מהתרגיל היא עוצמתית. היא מזכירה לי סיום של תרגול יוגה, ב'כלב מביט לאחור', כשהקרסוליים כבר נוגעים יותר בקלות ברצפה. זוהי תחושה נפלאה, כשהנוצה כבר חלק ממך, כשההליכה הניטרלית בחלל נטולת מאמץ אך טעונה בחיים המלאים של הדימוי.

לקריאה נוספת על שיטת צ'כוב: 

מייקל צ'כוב, לשחקן, תרגום מאנגלית: אופיר דואן

קישורים רלוונטיים:

אתר הארגון של מייקל צ'כוב באירופה

אתר הארגון של מייקל צ'כוב בארה"ב

פייסבוק:

Michael Chekhov Europe Friends

Michael Chekhov Europe Training

https://m.facebook.com/profile.php?id=2235038626758379&ref=content_filter

אופירה הניג: ציידת סיפורים ומשוררת במה

ראיון בעקבות הטרילוגיה הבינלאומית, על תהליכי יצירה וטכניקות עבודה ביצירה עם טקסטים לא-דרמטיים, ולקראת סבב הצגות בארץ עם היצירה KIND OF

מאת: נעמה ברמן

לפני שלוש שנים ליוויתי כעוזרת בימאית את אופירה הניג בפרוייקט "לילה שלושה כלבים" (2015). נחשפתי לתהליכי עבודה על טקסטים לא דרמטיים בשלוש שפות, על הקו תל אביב-ברלין. כעת, כשהיצירה החותמת את הטרילוגיה, "KIND OF", עולה לסבב הצגות שני בארץ בסוף החודש הנוכחי, נדמה לי שזהו זמן טוב לתעד ולסכם את תהליכי היצירה הייחודיים שליוו את הפרוייקט כולו, ושלחלקם הייתי גם עדה ושותפה.

להניג ביוגרפיה אמנותית מרשימה כבימאית בארץ ובחו"ל. היא ביימה את הקלאסיקות הגדולות – העתיקות והמודרניות. צ'כוב, לורקה, אוריפידס, ברכט, הווארד בארקר, ברנאר מארי קולטז, לסינג ועוד רבים וטובים אחרים. בין היתר, ביימה מגוון ממחזותיו של המחזאי הישראלי גלעד עברון, וכן עיבדה וביימה יצירות ספרותית לבמה, ביניהן, על בסיס כתביו של שלום עליכם ועל בסיס סיפורי עם מהפולקלור היהודי מרחבי התפוצות: מהמערב, מהמזרח ואף מהמזרח הרחוק.

Ofira Hening-Portraits 2018

אופירה הניג. צילום: ג'ראר אלון

בחמש השנים האחרונות, הניג העלתה פרויקט בינלאומי המורכב משלוש יצירות בימתיות: "זוז, אתה מסתיר לי את השמש" (2013), לילה שלושה כלבים" (2015) ו-"KIND OF .(2018) "KIND OF, המשלימה את הטרילוגיה, עלתה לראשונה בתיאטרון השאובינה הברלינאי בפברואר 2018, ובמאי התקיימו הופעות הבכורה בארץ. בסוף חודש נובמבר הנוכחי תעלה היצירה לסבב הופעות נוסף ב"תיאטרון הבית" ביפו (28-30/11/18).

היצירות האלו אינן מבוססות על מחזות כתובים היטב. הן נולדו מתוך שאלה ומחקר, ולא מתוך מחזה קיים. על הבמה ישנו ריבוי של טקסטים שברובם אינם "דרמטיים" – והם כוללים פרוזה, שירה, תיאוריה, פילוסופיה וטקסטים שנכתבו בייחוד עבור הפרויקט עצמו. השאלות משתנות, אך בכולן עוסקת הניג בסוגיות הגדולות של האדם ושל החברה: ביחסי אמן-שלטון ובחופש היצירה ("זוז, אתה מסתיר לי את השמש"); בזכות האדם לחיות בכבוד אבל גם למות בכבוד ("לילה שלושה כלבים"); וביצירה האחרונה, KIND OF, בכוחו של המון צייתן לרמוס את המיעוט. בנוסף, ומזה לראשונה, הניג גם מביאה את הסיפור האישי האוטוביוגרפי שלה אל הבמה.

האמנות כהיסטוריה בדויה

כל יצירה מבין השלוש עוסקת בנושא אחר, אבל "ריבוי" היא מילת המפתח המאפיינת את כולן. רק לסבר את האוזן, ב-KIND OF משולבים טקסטים מאת ובהשראת כותבים כאליאס קנטי, היינריך בל, פון הורבאט, סוקרטס, מנדלי מוכר ספרים, נועם חומסקי, עדי אופיר ועוד. הריבוי ממשיך במגוון השפות המדוברות על הבמה, בעיקרן עברית, ערבית וגרמנית, ולעיתים גם אנגלית ויידיש. בהתאם לריבוי השפות, גם השחקנים המשחקים אותם: ישראלים, ערבים-פלסטינים וגרמנים.

הניג מספרת איך נולדה הטרילוגיה: "כשהתחלתי לעבוד על "זוז, אתה מסתיר לי את השמש" – לא ידעתי שזו תהיה טרילוגיה. הייתי בשלב בחיים המקצועיים והאישיים שבו רציתי לחקור את סוגיית יחסי האמן-שלטון. תמיד הייתי חובבת של ספרי ביוגרפיות ונכנסתי לתחקיר על חייהם של אמנים שהיו בקונפליקט עם שלטון, או ששיתפו פעולה עם שלטון רשע. בפעם הראשונה בחיי התיישבתי לכתוב את הסיפור שלי כשאני מודעת להיותי אמנית ולא היסטוריונית ולחופש המוחלט שיש לי בכתיבה ללא מחויבות לאמת היסטורית. רק לאחר שסיימתי את העבודה (שנמשכה שנה וחצי) – כולל כתיבה ותיקונים, קריאה ותחקיר, סדנה עם שחקנים, חזרות ושוב חזרה לשולחן הכתיבה – רק אז הבנתי שזו הולכת להיות טרילוגיה. בשנתיים הבאות עבדתי על "לילה שלושה כלבים", ובהמשך על "KIND OF". כל פעם זו היתה בחירה בנושא שהעסיק אותי והוציא אותי למסע".

KIND OF מעמידה בפרונט את מערכת החינוך הישראלית ובוחנת את האופן שבו השפה הופכת לכלי פוליטי ושלטוני המסמן מיעוט לעומת רוב. המיקום והסיטואציות – בית ספר של שנות ה-60 וה-70 בישראל, ילדות והתבגרות בתוך מערכת חינוך שמעצבת את החשיבה של תלמידיה דרך השפה לצייתנות ולמשמעת. הדמויות – אוטוביוגרפיות ומומצאות – מיטלטלות במאבק על קולם של נרטיבים מושתקים ושפות מושתקות. למשל, דמות המספרת (לני שחף), המובילה את היצירה, מספרת על מנהל בית ספר שנזף באביה על כך שהוא מספר לה "סיפורי שואה" לפני השינה, ובאמא שלה, על כך שהיא מדברת איתה ב"שפת האויב" (גרמנית). זהו בית ספר שבו אסור להשמיע שירים בשפות אחרות מלבד עברית, כי "שירים בלועזית יכולים להיות השפעה רעה על התרבות שלנו". זה אותו בית ספר שבו אב בית ערבי המתאמן באילוף כלבים בערבית הופך בעצמו להיות כלב, ה"כלב" שאותו תולה בסוף ההמון המשולהב. השפה איננה ניטרלית ואיננה תמימה: אנחנו כחברה תולים את המיעוט ואת השונה קודם כל דרך המילים.

בין השפות השונות בפרוייקטים מופיעה לה לעיתים גם האנגלית, וכעת ככותרת ליצירה KIND OF. האנגלית משמשת כ-kind of אתנחתא קומית, שמאפשרת הימצאות במרחב ניטרלי, ללא משקעים. למשל, כשאחד התלמידים (יוסי צברי) שואל את המורה שלו (סלווה נקארה) איך להגיע אליה לחיפה לשיעור פרטי בערבית, היא ממפה את שמות הרחובות הראשיים בחיפה בדרך לבית שלה, שלכל אחד שם גם בערבית וגם בעברית. ההסבר העובדתי לכאורה נושא איתו את המטען ההיסטורי והפוליטי של יחסי יהודים וערבים ונעשה בעברית ע"י שחקנית ששפת האם שלה היא ערבית. התלמיד שואל בתגובה: "המורה, זאת אגדה?" והיא עונה: "KIND OF". האנגלית הופכת כאן למרחב של הפוגה שבו אפשר להתבדח לרגע על המציאות המורכבת שאנו חיים בה.

הניג מתענגת על השימוש בשפות בייחוד כשהשפה עומדת במוקד כנושא. רק שאז מתקבל רובד נוסף שהוא הרבה פחות ניטרלי. סלווה נקארה, כמורה לערבית, מלמדת את תלמידיה כיצד לדבר ערבית. כשבין התלמידים שלה שחקנים ששפת אמם ערבית – לא ניתן להתעלם מהאופן שבו החברה שמשליטה סדר ומשמעת גם מכופפת את שפתו של המיעוט, וכך, באופן בלתי נמנע, את המיעוט עצמו.

KInd Of - גיאנמרקו ברסדולה

מתוך "KIND OF". צילום: ג'יאנמרקו ברסדולה

הזעקה של האמן לצדק

הגורם המחבר את כל היצירות היא דמות המספרת המשוחקת על ידי לני שחף/רבקה נוימן. היא הקו שמחבר את כל הנקודות והמנגנון שמניע את ההתרחשות הבימתית כולה. המספרת היא בת דמותה של הבימאית הניג, דמות ספק אוטוביוגרפית ספק בדיונית. בקטע אירוני של הומור עצמי אך כואב המספרת-הבימאית מדברת על חיבתה לעיסוק בהיסטוריה (מתוך KIND OF):  "יש לי חיבה מיוחדת לספרים שעוסקים בזוועות של האנושות. עד היום אני נוהגת לבלות את שעות הערות שלי בצפיה ובקריאה בסרטים דוקומנטריים על מעשי רצח, טבח ובעיקר מעשי לינץ'. אז אני מרגישה מאוד טוב, אני מרגישה אקטיביסטית. עם הקפה ביד אחת והסיגריה ביד השנייה – אני בטוחה שאני מתקנת את העולם. טוב, לפחות אני רוצה לדעת מה קורה או מה קרה או מה הקשר בין מה שקרה למה שקורה. עשיתי חצי מהדרך של האקטיביזם. רק שבדרך כלל זה גם נגמר בזה. מקסימום אני לא מצליחה לישון טוב בלילה ומתלוננת בבוקר שאני לא ישנה בלילות, וטורחת להדגיש שזו לא רק מטאפורה. והכי קשה זה הספרים. ממש קוצר נשימה. רק שבדרך כלל אני גם לא עושה עם זה כלום. נשאר רק הקוצר נשימה. נשארת רק המטאפורה".

הטקסטים של הניג חושפים את המתח שבין קולו של האמן, הזועק לצדק ולרגישות מוסרית, לבין היותה של הזעקה הזו רק "קוצר נשימה", אמנות שאינה משנת מציאות בפועל. וזאת, כיוון שהשפה שאותה הניג/המספרת מדברת היא שפת הבמה. באוזלת היד שלה לעשות מעשה אקטיביסטי "אמיתי" היא מבקשת לזעזע אותנו דרך השפה שלה – שפת הדימויים והמטפורות. שירת הבמה.

סגנון הכתיבה הוא סגנון של כתיבה חדשה, הניג מסבירה: "זהו טקסט שנכתב במיוחד לפרויקט ולא היה קיים לפני כן, וגם אין לו קיום כמחזה מחוץ לפרויקט התיאטרוני, וכשאני כותבת טקסט כזה, אני כותבת אותו כבימאית. אינני רואה עצמי כמחזאית. לכן כשהטקסט הזה פוגש שחקנית, אין לי בעיה להעיף ולהיפרד ממנו – אם זה לא עובד או לא ברור או מייגע".

המעקב אחרי דמות המספרת, הבימאית, מעורר בצופים את השאלה: אמת או שקר? מה האפקט שאת רוצה לייצר בשימוש בסגנון הכתיבה הזה הנע על התפר שבין אוטוביוגרפיה לבדיון?

"הכתיבה הזו מאפשרת לי לפלרטט עם הסיפור. להניח שהכל, הכל בדיה. אני לא עושה טיפול עצמי בכך שאני מספרת סיפור אישי. למעשה, אני מספרת את הסיפור שלי אבל לגמרי שואבת מסיפורים של אחרים. אני ציידת. אני צדה סיפורים. אני אוהבת מאד לשמוע סיפורים ואני אוהבת לספר סיפורים. הבמה מאפשרת לי את זה אבל גם מאפשרת להשאיר תהייה או הרהור בעקבות הסיפור. שהרי אם לא נעשה טרנספורמציה מהרגש לתבונה, אז לשם מה כל זה?".

כשנכנסים לעבוד על פרוייקט כל כך ארוך ומורכב למשך שנתיים – צריך תכנית עבודה מסודרת. מהם העקרונות שעל בסיסם את עובדת?

"העיקרון נשמר בכל שלושת הפרויקטים אבל התפתחה הטכניקה. ראשית אני ממוקדת בניסוח נושא, מתחילה להכניס שותפים ליצירה. כל תהליך על סוג כזה של פרויקט, שהוא גם בינלאומי ובשפות שונות – דורש תחקיר מאד ארוך ששותפים לו גם צוות היוצרים וגם השחקנים. דורש עבודה עם דוברי שפות שונות, דורש הלוך ושוב מחדר החזרות לבית ולשולחן הכתיבה. לא פחות משנתיים. מה שמעניין הוא שבכל שלושת הפרויקטים יצאתי לדרך עם נושא אחד ובמהלך החזרות הבנתי שאני למעשה עוסקת בנושא אחר. זה רגע מאד מרגש ומאד חשוב בתהליך היצירה וצריך להיות מאד ערים לו, ולקבל אותו בברכה. בנוסף, זה לא מחזה כתוב היטב, ולכן הסיפור שאנחנו מספרים הוא סך כל החיבור בין הפרגמנטים הדוקומנטרים והפרגמנטים הפואטיים."

אותו "סך כל החיבור" בין קטעי הטקסטים השונים הוא מלאכת מחשבה בפני עצמה. הניג יוצרת חיבורים אסוציאטיביים, לוגיים ואינטואטיביים-רגשיים, בין טקסט לטקסט ובין סיטואציה לסיטואציה על הבמה. באמצעות החיבורים האלו, לא צפויים ולא כרונולוגיים או סיבתיים בהכרח, הניג כותבת את המחשבה שלה על גבי הבמה, ותוך כך היא מזמינה אצל הצופה תובנה והרהור.

זוז אתה מסתיר לי את השמש - זראר אלון

מתוך "זוז, אתה מסתיר לי את השמש". צילום: ג'ראר אלון

איך את עובדת עם שחקנים? אילו שיטות עבודה נשארות בחוץ ואילו נכנסות פנימה לתוך חדר החזרות?

"אני תמיד בוחרת שחקנים שנושאים איתם עולם תוכן שמענין אותי. אני לא מכירה את המושג "טייפקאסט" ולא מכירה את המושג "דמות". הרבה פעמים הנרטיב נוצר בעקבות אישיות השחקן. יש בהחלט כמה שחקנים שאני עובדת איתם כבר הרבה שנים והם הגרעין החזק בכל הפרויקטים האלו. אבל בכל פרויקט גם פתחתי דלתות לשחקנים חדשים. טכניקת משחק שמבוססת על פסיכולוגיה ועל הזדהות של השחקן עם דמות אבסטרקטית – אינה רלבנטית בסוג העבודה שלנו. השחקן אינו משחק "דמות", הוא נושא איתו סיפור- וזה משהו אחר. לשחקנים חייבת להיות גם יכולת להיות אירונים לסיפור, להביט בו מהצד. בנוסף, אני מאוד אוהבת שחקנים עם יכולת ורבלית ובפרויקט כזה הם חייבים להעביר טקסטים תיאורטיים קשים, וגם יכולת פיזית ודמיון רב – כדי להעביר עולם דימויים אסתטי ופיזי. בקיצור, שחקנים טובים!"

בתהליך כזה, שיש בו מקום רב לשחקנים שנושאים איתם סיפור, נדרשת הגדרה ברורה איפה הבימאית לוקחת את המושכות ואיפה היא משחררת. הניג מדברת על הדינמיקה העדינה הזו: "אני מאמינה גדולה בבימוי שיוצר עולם ומגדיר את משפט הנושא שעליו עובדים. אני חושבת שבימאי צריך לקחת מושכות והוא גם צריך לקחת אחריות. אבל… תיאטרון לא עושים לבד, ובוודאי שלא בסוג כזה של תהליך. אני מאד קשובה לשחקנים, להערות ולהארות שלהם, לאינטואיציה שלהם. אם אני בוחרת לעבוד איתם אני צריכה שגם הם יבחרו לעבוד איתי. אני לא "נותנת להם עבודה", אני "עובדת איתם". זו שאלה של אמון. לעולם לא אכריח שחקן לעשות או להגיד משהו שהוא/היא אינם שלמים איתו. קורה הרבה ששחקן מביא חומר משלו מתוך עולם האסוציאציות, ואם זה טוב, כמובן שזה ייכנס. אני מתרגשת מזה, אין שום שאלה של אגו".

אמנים נאמנים?

הניג והאנסמבל מופיעים עם היצירות ברחבי אירופה, והיא מספרת על ההתקבלות של היצירה בקרב קהלים שונים: "הבדלי התרבות והשפות השונות יוצרים תמיד סוג של תובנות חדשות. בדיקה של גבולות היצירה, של השפה התיאטרונית שמחברת בין כל התרבויות. גיליתי שההומור והצחוק משתנים בין הקהלים, אבל רגעי העצב והכאב – משותפים לכל תרבות של בן אנוש.

מצאנו בית חדש, בית שהוא ללא מבנה וללא במה קבועה, כמו תיאטרון נוסע. אנחנו נוסעים עם הסיפורים שלנו ועם מזוודה ואנשים באים לראות אותנו. זה גם מאד מחזק את יכולת ההתאמה לחללים שונים. חללים ריקים שיכולים להכיל את הסיפור שלנו. אני חושבת שפיטר ברוק גאה בי!".

אבל ההכרח במציאת הבית החדש והארעי, שאיננו נתמך על ידי ממסד כלשהו, הוא לא מקרי. בשנים האחרונות הניג יוצרת באופן עצמאי ללא תמיכה ממסדית, מתוך החלטה ובחירה מודעת שלא להיתמך על ידי גופים ציבוריים.

בימים אלו עולה בכנסת לקריאה שנייה ושלישית חוק של שלילת תקציבים על בסיס נאמנות בתרבות. חוק שאם יעבור, עלולות להיות לו השלכות קשות עבור אמנים כאן בארץ. כאמנית המסרבת להיתמך על ידי המדינה או הרשויות בכל הפרויקטים האחרונים שלך, מה תוכלי לומר לכל היוצרים שעלולים לסבול מההשלכות של חוק כזה?

"אני מלמדת בימוי באוניברסיטת תל אביב ומביטה בדור הצעיר שיוצא לחיים אלימים וחוקים לא דמוקרטים. וזה מאד מאד מטריד ומדיר שינה. חד משמעית, אני מאמינה שהמדינה חייבת לסבסד אמנות כדי שתהיה חופשיה מהישג מסחרי. את כל המושגים הטיפשיים והמסוכנים כמו "חופש המימון" צריך היה לעצור מזמן ביחד עם מי שהמציא אותם. אם התשתית הזו לא מתקיימת, אין שום סיכוי שיקרה כאן משהו משמעותי וזה משפיע באופן ישיר על החברה. חברה זקוקה למגדלור, חברה דמוקרטית חייבת את אמניה.

אני בחרתי לעבוד ללא מימון ממשלתי מכיוון שאני יכולה להרשות לעצמי. לא יכולתי לסבול את הניכוס שהממסד עשה ליצירה שלי. לא יכולתי יותר לסבול שנותנים את העבודה ארוכת השנים שלי כדוגמה ל"דו קיום".  אני עובדת היום עם אמנים פלסטינים, סורים, מרוקאים וישראלים. אני רוצה להיות חופשיה. מנותקת מכל קונטקסט ממסדי בכלל.

אבל אסור לוותר כאן בפנים. אני מקוה שזה לא מאוחר מדי. אני מצפה כבר הרבה זמן לתגובות רדיקליות מצד בעלי הכוח בממסד. למחאה רדיקלית. הם לא החשיכו את התיאטרון כשסגרו את תיאטרון אל מידאן בחיפה. עכשיו זה הגיע גם אליהם. בממסד תרבותי שלא מנוהל על ידי אנשי רוח – אין מה להתפלא. צריך ליצור אלטרנטיבה והיא תבוא רק מהצעירים. אני בטוחה שזה יקרה".

ומה הלאה, על מה את חולמת בעתיד? אפשר לומר שהחלום הוא להעלות את הטרילוגיה בערב אחד?

"אני בהחלט מחכה לאפשרות ההפקתית להעלות את כל הטרילוגיה באותו קונטקסט ולקבץ את כל השחקנים שהיו שותפים לה. אבל אני גם מתגעגעת לביים מחזה של צ'כוב… הפרויקט החדש שעליו אני עובדת (לא המשך לטרילוגיה) נקרא "המלכה ציוותה עליו לשכוח" ומבוסס על פרגמנטים מתוך ספריו של הסופר הלבנוני אליאס ח'ורי.

יותר מזה, כרגע, אינני יכולה לומר.

אני עדיין בשלב ההרהור".


KIND OF |פרויקט עצמאי מאת ובבימוי אופירה הניג | 28-30/11/18  | תאטרון הבית

למידע ולכרטיסים – הקליקו על הלינק 

מדברות בעד עצמן

שלחנו את כתבת מרתה אביבה רוזן לפסטיבל עכו הבינלאומי לתיאטרון אחר והיא חזרה עם  ביקורות, ראיון עם המנהל האמנותי שלום שמואלוב ומלא תמונות, פרי מצלמתה וכשרונה. לפניכם, אחדות מביניהן:

פסטיבל עכו - 6 - אביבה רוזן

פסטיבל עכו - אביבה רוזן

 

פסטיבל עכו - 3 - אביבה רוזן

 

פסטיבל עכו - 2 - אביבה רוזן

זולה 2000 - אביבה רוזן

פסטיבל עכו - 4 - אביבה רוזן

 

פסטיבל עכו - 5 - אביבה רוזן

הפסטיבל לתיאטרון צעיר

ראיון עם שלום שמואלוב, המנהל האמנותי של פסטיבל עכו הבינלאומי לתיאטרון אחר

מאת: אביבה רוזן

פסטיבל עכו מנסה להיות אחר, שונה, בועט. העניין הוא שהפרינג' של היום הוא כולו כזה. כל הצגת פרינג' היא אחרת, שונה, בועטת ונושכת. הפרינג' הישראלי מעלה נושאים שונים מזווית אחרת, בצורה אחרת. הוא מדהים. אם הוא לא כזה, אין לו כמעט זכות קיום.

בימים של פרינג' כזה לא קל, או שמא קל יותר, לבחור הצגות לפסטיבל עכו שמגדיר את עצמו כפסטיבל לתיאטרון אחר. ניסיתי לבדוק זאת עם שלום שמואלוב, המנהל האמנותי החדש של הפסטיבל. שמואלוב נכנס לתפקידו אחרי המשבר הקשה שעבר על הפסטיבל בשנה שעברה, ובו התמודדות עם פסילת הצגות והתפטרות המנהל האמנותי הקודם. המשבר הזה, שאולי נראה פחות בעין הציבורית, זעזע את עולם התיאטרון.

שוחחתי עם שמואלוב, שהצעד הראשון שעשה בקריאה ליוצרים להגיש הצעות לפסטיבל היה לבקש הצעות לתיאטרון פוליטי חברתי.

"אנחנו מתעסקים בתכנים ובצורות של התיאטרון האחר. אני עסוק בהקשבה לרחשי הלב של היוצרים ומצד שני אני מאוד ברור עם הכיוון שאני רוצה לקחת אליו את הפסטיבל למשך שלוש שנים. צריך לאזן בין השניים".

מה חשוב במיוחד בבחירת יצירות לפסטיבל?

"אנחנו צריכים להרגיש שהיוצר מחובר ליצירה בכל נימי נפשו. שהיא הדבר החשוב ביותר שהוא רוצה וצריך לעשות. שזאת לא יצירה ל'בינתיים', לא משהו שהוא עושה עד שיצור את יצירת חייו. מבחינתי, ההצגה הזאת, שתתקבל לפסטיבל, היא יצירת חייו".

תמונת פרופיל שלום שמואלוב - אילן בשור

צילום: אילן בשור

ראיתי שרבים מהיוצרים הם אנשים צעירים.

"אכן, רובם צעירים. אפילו מאוד צעירים".

מהם הנושאים המרכזיים של הפסטיבל השנה?

"יש התייחסות מיוחדת לפוליטיקה של זהויות, עם התאמה

מיוחדת לרוח התקופה. למשל, מתוך 180 מההצעות שקיבלנו כעשרים היו בהשראת הזהות היהודית, ארון הספרים היהודי, המסורת. למשל הצגת התחרות 'שמיימים'. הצגה אחרת, שהיא הצגה אורחת, 'חלב ציפור', עוסקת במשבר הזהויות של הבדואים. מצד אחד יש אח שנשאב למודרנה, עורך דין, שמעוניין בהתיישבות קבע, ומצד שני אחיו החקלאי שמעוניין במסורת, ואב אחד שמצפה מהם להגיע להסכמה בלתי אפשרית.

בחרנו גם תיאטרון מחול, הצגה אורחת של שקד מוכיח שמביאה מתח בין המחול המסורתי לבין סגנונות מודרניים כמו היפ הופ עם קבוצה של אתיופים, ילדים, צעירים ומבוגרים. כל אלה מתייחסים לזהויות שונות ולקונפליקט ביניהן".

מהו היחס לקהל? האם יש התייחסות למה שהוא רוצה לראות?

"אנחנו מתייחסים לקהל כאילו הוא רואה את כל ההצגות ושואפים לתת לו תוכנית מגוונת שמקנה לו ערך. הערך הוא בעיקר בקולות השונים שהפסטיבל מביא ממגזרים שונים. כל זה עם הקסם המיוחד של פסטיבל עכו".

ולפסטיבל יש אכן קסם וייחוד משלו, וגם למראות המיוחדים מעכו, שבזמן הפסטיבל משלבת בין מראות בוהמיים לבין המראה הייחודי של עכו והעכואים.

פסטיבלים, גבירותי ורבותי, פסטיבלים!

על פסטיבלי סוכות 2018

מאת: מרתה יודעת

עוד שנה עברה ועוד שנה התחילה, והנה, סוכות עומד להפציע בשנית. זה תמיד מפתיע את מרתה, המעבר החד הזה בין חום יולי אוגוסט שנמרח ונמתח ומצמית איברים ואימהות רצוצות לבין חגי תשרי, שהפעם הגיעו מוקדם מהרגיל. אם תרצו או לא תרצו, הסתיו כבר כאן, העלים מאבדים את דעתם ברחובות, הנמלים מתחילות לארוז את הדברים ולסדר את הקן לחורף, והיורה, הו, היורה כבר ירד במלוא זעפו. אז כמו בכל שנה, גם עכשיו חופשת סוכות הולכת להיות גדושה בפסטיבלים והצגות שחבל לכם להפסיד. מאחר שיש כל כך הרבה פסטיבלים השנה, שקשורים באופן ישיר או עקיף לתיאטרון, מרתה ריכזה עבורכם את העיקריים והשווים מביניהם. תיהנו!


פסטיבל עכו הבינלאומי לתיאטרון אחר

הפסטיבל הוותיק חוזר לשנה ה-39 שלו. בניצוחו של המנהל האמנותי שלום שמואלוב, הפסטיבל משנס מותניו, רותם את חירות קולו ומציע תיאטרון בועט, חדשני ובהתאם לשמו, אחר.  מבחינת שמות ההצגות המתחרות השנה, ניכר כאילו יצאו מהעונה החדשה של משחקי הכס: גירוש, הגירה, בריחה ; שמימיים ; רעב ; המקום ינחם אתכם ; הטקס שלא היה ; דרקונים וזונות ; זולה 2000 ; עטלפים בלי כנפיים. בנוסף, הפסטיבל הנוכחי החכים להעשיר את ההצגות הבינלאומיות, הכוללות בין היתר Vox in Deserto מאוזבקיסטן וארצות הברית, על שני שחקנים מפורסמים המוצאים עצמם פליטים במקום זר ו-My Teacher's Living Room מגרמניה, מופע תיאטרון ו-וידאו ארט על שחקן גרמני המבקש לחשוף את נקודת מבטו האישית, והייחודית יש לציין, על איש התיאטרון הישראלי יוסף מילוא ז"ל. אחח, מרתה זוכרת את הפעם ההיא בה צפתה בפסטיבל באיזה שחקן מחו"ל שעשה עיבוד למקבת בביצוע בובות, אותן הזיז ודיבב. זה היה מרתק, קצת מיושן, אבל מרתק.

גולשים בזמן - rachel dane

מתוך מופע הרחוב "גולשים בזמן". צילום: Rachel Dane

בכל מקרה, אם נחזור לענייננו – גם השנה הפסטיבל מציע אינספור מופעי תיאטרון רחוב שיופיעו לאורך החומות ורחבת העיר העתיקה. לאנשי תיאטרון, הפסטיבל הזה מהווה בגדר פגישת מחזור, כי תמיד תפגשו שם מישהם שעבדתם איתם בעבר. לחובבי תיאטרון באשר הם, כדאי להצפין לעכו ולהעביר את היום באולמות התיאטרון המפעימים ובין החומות, וכמובן, לנוח על חומוס וקפה אסלים בשוק.

מועד הפסטיבל: 24-27/9/18

לפרטים ומועדים – הקליקו על הלינק


פסטיבל קצת אחרת – תיאטרון אורתו-דה בשיתוף תיאטרון בית ליסין

קבוצת אורתו-דה, בניצוחו של יוצר התיאטרון הבלתי נלאה ינון צפריר, יצרה שיתוף פעולה מעניין למדי עם תיאטרון בית ליסין ומציגה את הפסטיבל "קצת אחרת" שעומד להתקיים בבית ציוני אמריקה בתל אביב. מלבד הצגות וותיקות לצד חדשות מבית היוצר של "אורתו-דה", הכוללות בין היתר את "אבנים" ו-"אי שפיות" וכן, את הצגת הבכורה ל-"ספיקלס", הפסטיבל מציע גם יצירות מרתקות מחו"ל, כגון "הדיילת הכתומה" ו-"גו סולו", של קבוצת התיאטרון הצ'כית Tukkers Connexion. חלק מההצגות הנן ללא תשלום.

מועד הפסטיבל: 27-29/9/18

לפרטים ומועדים – הקליקו על הלינק


פסטיבל ירון – תיאטרון אורנה פורת

להורים מביניכם שמעוניינים להעשיר את הילדים במנה תיאטראלית משובחת, כדאי ללכת לאחת מהצגות פסטיבל ירון. הפסטיבל, על שמו של הצנחן ירון ירושלמי, חוזר בשנית ומציע מגוון מכובד של הצגות ילדים, הכוללות בין היתר את ההצגות "עכבר העיר ועכבר הכפר" (המיועד לגילאי 7-4), הודיני (לגילאי 12-8) ו-"רובין הוד" (לגילאי 12-6). חלק הארי מבין ההצגות מופיעות במוזיאון תל אביב לאמנות, בעוד אחדות עולות בתיאטרון הקאמרי.

מועד הפסטיבל: 26-28/9/18

לפרטים ומועדים – הקליקו על הלינק


פסטיבל יפו להצגות ילדים

בדומה ליתר פסטיבלי הילדים והנוער, גם פסטיבל יפו ה-12 מציע מבחר הצגות ומופעים המיועדים לכל המשפחה, הכוללים בין היתר את "שמוליק קיפוד", "דודה לאה" ו-"קרקס החנונים", מופע ללא מילים ובשיתוף הקהל, ברחבת התיאטרון. בהתאם לייחודיותו של תיאטרון יפו/התיאטרון הערבי-עברי, חלק מההצגות הנן בערבית, או דו-לשוניות.

מועד הפסטיבל: 29/9-2/10/18

 לפרטים מועדים – הקליקו על הלינק

דודה לאה - ז'ראר אלון

מתוך ההצגה "דודה לאה". צילום: ז'ראר אלון


פסטיבל צלילי ילדות

פסטיבל וותיק נוסף הוא פסטיבל צלילי ילדות העומד להתקיים בשנתו ה-18. הפסטיבל, המתקיים ברחבי תיאטרון חולון, מיועד לילדים, הורים ולצעירים בנפשם, וכולל הצגות, מופעים וסדנאות. בין היתר, תוכלו ליהנות מהצגות כגון "חייל הבדיל" (מיועד לגילאי 4 ומעלה) ו-"החתול במגפיים" (לגילאי 3 ומעלה), מופעים שונים, כגון "שירים וחברים" בהשתתפות יסמין קידר ויוצאי פלטפוס עידן אלתרמן, אבי גרייניק וירדן בר כוכבא , וכן, סדנאות שונות, כגון סדנת איור וקריקטורה.

מועד הפסטיבל: 25-27/9/18

לפרטים ומועדים – הקליקו על הלינק

כשתיאטרון פוגש קהילה

על מתחם הפקטורי בבת-ים וקבוצת תיאטרון "זולת" לא.נשים עם מוגבלויות

מאת: נעמה ברמן

במהלך השנה האחרונה, אני חברה בקהילת הפקטורי בבת-ים. זוהי קהילת אמנים שהחזון והחלום המשותף שלהם הוא יצירת אמנות לשם שינוי בקהילה ובשילוב הקהילה. המתחם הוקם כ"מפעל" (ומכאן – פקטורי), הפועל מזה ארבע שנים בלב שכונת ניצנה ומארח אמנים ויוצרים מתחומים מגוונים – אמנות פלסטית ודיגיטלית, תיאטרון, מחול, פרפורמנס, מוזיקה, סאונד, וידיאו ועוד. המנהל האמנותי הוא אמיתי יעיש בן אוזיליו – שחקן, במאי ויוצר בינתחומי, לשעבר גם מנהלו האמנותי של הפסטיבל הבינלאומי לתיאטרון ולאמנות רחוב בבת ים, פסטיבל המארח מדי שנה עבודות שנוצרו ונולדו בעבודה במתחם. שותפו לדרך של יעיש בן אוזיליו הוא ד"ר חן אלון, ראש המסלול לתאטרון קהילתי וארטיביזם באוניברסיטת תל אביב (החוג לאמנות התיאטרון). אלון הוא שחקן, במאי וחוקר תיאטרון קהילתי, ו-"ארטיביסט" פוליטי וחברתי.

הפעילות בפקטורי מבוססת על מודל ייחודי במסגרתו אירח ומארח המתחם – פרט לקהילת האמנים – גם סטודנטים מהמסלול לתיאטרון קהילתי מאוניברסיטת תל אביב וקבוצות תיאטרון קהילתי. הקהילה נפגשת מדי שבוע, עורכת סיורים  והיכרות עם העיר, עם תושבים ועם ארגונים, ואף יוזמת אירועים קהילתיים עבור תושבי השכונה. במהלך השנה, נוצרו והתגבשו בפקטורי פרוייקטים מסוגים שונים עם הקהילה ובהשראתה, ביניהם: קבוצות תיאטרון קהילתי שהעלו עבודות בימתיות, מיצגים ומיצבים, עבודות מחול, פרפורמנס, סאונד ועוד.

אחת מהקבוצות שפועלות במתחם היא זולת: קבוצת תיאטרון קהילתי לא.נשים עם מוגבלויות. את הקבוצה הקימה הבמאית נירה מוזר בשנת 2004. מוזר היא במאית וחוקרת, העוסקת בנושא של מוגבלות ובביטויים הבימתיים האסתטיים שלו. מוזר עבדה עם הקבוצה עד סוף 2017, אז העבירה את השרביט לבמאית אורנית קשת אדלשטיין, שמובילה ומביימת את הקבוצה כיום.

הקבוצה מונה 12 חברים, ביניהם נכים ובעלי מוגבלויות שונות, לצד כאלו שאינם בעלי מוגבלות. למשל, אחד המשתתפים הוא נער שהגיע ללוות את סבתו לאחד המפגשים, ומאז הצטרף לקבוצה ואחת המשתתפות היא אמו של אחד מחברי הקבוצה. הקבוצה מגוונת מבחינת גילי המשתתפים ומבחינת התמודדותם עם מגבלות מסוגים שונים מאוד, פיזיות וגם שכליות. חברי הקבוצה עובדים 14 שנה ברצף, ברצינות ובמחויבות גדולה, כמשפחה מגובשת ותומכת. הקבוצה עד כדי כך מסורה, שבמהלך שנה אחת, כאשר נירה מוזר הבמאית לא יכלה ללוות את הקבוצה, המשיכו חברי הקבוצה להיפגש בעצמם ויצרו מחזה שלם לבדם.

לימור אשכנזי, שחקנית ויוצרת החברה בקבוצה, מספרת על תהליכי היצירה של הקבוצה: "לכל אחד מאיתנו יש כישרון. יש כאלו שחזקים יותר בכתיבה, יש כאלו שבמוזיקה, אז בעצם מה שיפה פה שהבמאית וגם אנחנו, כל אחד, מבטא כישרון שלו, משהו שחזק בו יותר. כל אחד נותן ביטוי במה שהוא יכול, וכמובן שהבמאית נותנת את המילה האחרונה. אבל יש לנו חופש פעולה, והבמאית נותנת לכל שחקן להשמיע וליצור את הייחודיות שלו – וזה לצד הכישרון לחבר את הכל ביחד".

הקבוצה עוסקת בנושאים מגוונים הקשורים במגבלה ובחיים עם מגבלה. העיסוק במגבלה מבליט מצד אחד את השונות והייחודיות של כל אחד, אך גם מאחד, ברצון להיות כמו כולם, לקבל ולהילחם על זכויות שוות כאוכלוסייה בעלת צרכים מיוחדים. המופעים השונים שהעלתה הקבוצה לאורך השנים עסקו במגבלה באופנים עקיפים וישירים: אם ברמה האישית בנושאי אהבה, זוגיות, ואפילו מיניות ומוגבלות, ואם תוך עיסוק בביורוקרטיה האינסופית שהיומיום מזמן לאנשים המתמודדים עם מגבלה. ניתן לומר, שהאסתטיקה המיוחדת שיוצרת קבוצת זולת במופעיה באה לידי ביטוי בשימוש במגבלה הפיזית ובכך שאין כל ניסיון להסתיר אותה, נהפוך הוא, הניסיון הוא להציג ולייצג אותה באופן אסתטי ואמנותי.

המופע האחרון שהעלתה הקבוצה השנה והוצג בפקטורי נקרא בארץ התלאות. המופע הוא פרי יצירה משותפת של חברי הקבוצה בשילוב סטודנטים ללימודי תיאטרון קהילתי, שהצטרפו לקבוצה ויצרו יחד איתם במהלך מספר חודשים. בארץ התלאות נוצר בהשראת אליס בארץ הפלאות מאת לואיס קרול, ומצויות בו בין היתר הדמויות האהובות והמוכרות של הארנב, מלכת הלבבות ומשמר החיילים שלה –כולן מעוצבות ביחס לעיסוק במוגבלות ובנכות. במרכז הסיפור ניצבת אליס, נערה גיבורה שנפגעה בתאונת דרכים ונמצאת בעולם שבין מציאות לדמיון, במסע ביורוקרטי מפרך ומתיש בעולם של שונות.

פספטקטורי - זולת - דן בן ארי.png

מתוך "בארץ התלאות". צילום: דן בן ארי

כעת, במופע החדש, שנקרא Panter Walk ושיעלה השבוע (23.8.18 ו-25.8.18) בפסטיבל בת ים הבינלאומי לתיאטרון ואמנות רחוב 2018, זולת יוצרים הפגנה במרחב הציבורי כקבוצה השואפת להשמיע את קולה ונאבקת על שילוב חברתי ושוויון זכויות. בימים אלו, כאשר החזרות בעיצומן, הגעתי לצפות בקבוצה תוך כדי עבודה. אפשר לומר שייחודה של הקבוצה היא העיסוק שלה בנושא רגיש, באופן נוקב אך מלא הומור ורגישות. הקבוצה איננה בוחלת בהומור עצמי ואפילו בהומור שחור. כשאחד החברים בקבוצה, לירז הנער, חוצה את החלל בריצה, איריס, חברת הקבוצה, זורקת לו בהומור: "רק אל תיפול, כאן אין מי שיטפל בך, כולנו נכים".

המופע Panter Walk מתחיל בתהלוכה, מעין הפגנה מסוגננת תוך תיפוף ללא מילים על פחי אשפה ירוקים כשהמשתתפים לבושים בלבוש נייטרלי יחסית, וכשעל החולצות השחורות שלהם הכיתוב: "נכים". בחלק הזה, עוד לא מתגלה סיפור ספציפי של ההפגנה הזו או סלוגן כלשהו. בחלק הבא של המופע, צועדים כל אחד ואחת מחברי הקבוצה בבמה צרה המדמה מסלול דוגמנות והסיפור מתחיל להיות אישי. במהלך הכניסה של כל אחד ואחת לבמה, מושמע טקסט קריינות, ספק בסגנון כניסת שחקני כדורגל למגרש, ספק בסגנון טקס הדלקת המשואות. השחקנים צועדים על המסלול, או לחילופין נוסעים על כיסא הגלגלים החשמלי, תוך כדי שהם "מוציאים את הדוגמן או הדוגמנית שבהם". המגבלה הגופנית שלהם הופכת ליתרון כך שכל אחד מציג את היופי הייחודי שלו.

למשל, לימור נכנסת לבמה על כיסא הגלגלים החשמלי שלה, עוצרת באמצע, לוחצת על כפתור, ומתרוממת כלפי מעלה על כיסא הגלגלים החשמלי שלה, מתבוננת על הקהל כמו נסיכה על הכס המנופפת לבני עמה. הטקסט מושמע על רקע כניסתה: "כל כולה 80 ס"מ. בשנת 2006 הצליחה להגיע לקצה מגדל פיזה. 297 מדרגות. 55 מטר מעל האדמה. בקצה המגדל כולם היו קטנטנים והיא ע-נ-ק-י-ת. קבלו במחיאות כפיים סוערות את לימור אשכנזי".

לימור אשכנזי היא בת 45, יש לה תסמונת גנטית שנקראת "מורקיום". התסמונת מתבטאת בנמיכות קומה ובעיוות בשלד ובגפיים. לימור מספרת על עצמה: "אני משחקת כבר 10 שנים בתיאטרון זולת ואני מאוד אוהבת את הבמה. בעצם כבר בגיל 7 אמרתי שאני רוצה להיות שחקנית. אני עוסקת בציור, צילום, פוטושופ ואני מעבירה הרצאות בנושא הנגשה, שונות ומוגבלות, וגם בנושא מיניות ומוגבלות. אני כותבת מחזות, שירים ואני רוצה גם באיזה שלב לכתוב ספר משלי".

איריס חיה זיגדון, מהמקימות ומהחברות הראשונות בקבוצה, נכנסת על המסלול על כיסא הגלגלים שלה, ובשלב כלשהו דוהרת קדימה ב"רייס" חינני (פעילות זו, אגב, שגרתית כשמדובר באיריס, שחוצה לעתים קרובות את החלל בסערה כשצריך להזיז עניינים). ברקע כניסתה מושמע הטקסט: "נולדה בשנת 1951 ובגיל 10 חודשים חלתה במלת הפוליו והייתה בין חיים ומוות. עברה סבל רב בפיזיותרפיה ובניתוחים הרבים שבחלקם שימשה כ'שפן ניסיונות'. כל חלומה היה להקים משפחה ולהיות אמא. בשנת 1975 התחתנה וגידלה 3 ילדים ו-2 נכדים. קבלו את הפנתרה – איריס חיה זיגדון".

לנאום הכניסה למגרש, או למסלול, יש נימה מאוד רצינית ולצד זאת אירוניה מובהקת של מחאה, ביקורת על הממסד ולא פחות – הומור עצמי. יש ניגוד בין הטקסט הטקסי ובין תצוגת האופנה הבידורית. במסלול הדוגמנות, מסבירה אורנית הבמאית, "בעצם לנכים פתאום יש שם, המאבק הזה הופך להיות פרסונלי. נחשף סיפור אישי מחיי היומיום שהרבה יותר קל להזדהות אתו ולראות את הבן אדם שעומד מאחוריו. מהגוש השחור שהולך ומתופף על פחים בהתחלה אנחנו רואים בן אדם שניצח במאבק. דווקא לא מהמקום של נכה ומסכן אלא ממקום של חוזק והתמודדות".

בטקסטים השונים, שנכתבו על ידי השחקנים, בחר כל אחד ניצחון אישי שלו בחיים, אם התמודדות יומיומית או אירוע מכונן. עבור איריס, האירוע הלכאורה שגרתי כמו "הקמת משפחה", הוא ניצחון ענק, משום שהממסד הרפואי סירב לאפשר לה ללדת. איריס, היא פייטרית ופנתרה אמיתית, והמופע, מסתבר, נולד בהשראתה ובעקבות הפעילות שלה בקבוצת המחאה "הנכים הופכים לפנתרים".

אורנית, במאית הקבוצה, מספרת כיצד זאת קרה: "תוך כדי העבודה על המופע הקודם, בארץ התלאות, עלתה השאלה על איך לוקחים מאבק פוליטי ומייצגים אותו באופן אמנותי. היתה חזרה שהייתה נקודת ציון משמעותית. איריס שלחה לי הודעה כמה שעות לפני החזרה, ואמרה שהיא תקועה עכשיו בירושלים בעקבות המאבק של הפנתרים, והיא מפחדת שלא תספיק לאסוף את לימור ולהגיע לחזרה. אבל היא כמובן הצליחה להגיע וגם ולאסוף את לימור כי היא בולדוזר. תוך כדי החזרה, איריס סיפרה על המאבק והקבוצה נהפכה יותר מעורבת ומודעת לכמה המאבק הזה הוא חשוב ולכך שאין לו מספיק נראות כמו שצריכה להיות לו. עשינו בהנחיית איריס כל מיני דימויים בימתיים שקשורים להפגנה, והגרעין של ההפגנה האמנותית הגיע משם".

מדבריה של איריס, אני מבינה יותר את העומק של המאבק האקטואלי והמטלטל שממנו היצירה הזו צומחת: "לקחנו את המאבק של הפנתרים של הנכים שיוצאים למלחמות בלי לגלות איפה ומתי, אף אחד לא יודע כלום. אנחנו פשוט מופיעים בתיאום ברגע מסוים אבל בתיאום בינינו. אנחנו קבוצה קטנה שמחרפנת את כל המדינה. יש המון שכועסים עלינו ולא מבינים את המסר שלנו, שגם אנחנו רוצים להיות כמו כולם ולקבל שכר מינימום כמו כולם. לא מגיע לנו בגלל שאנחנו נכים להיות עניים מרודים. אני בטוחה שלא כולנו מרודים. אבל יש כאלה שלא יודעים מה לעשות – אם לאכול, לקחת כדורים או לשלם חשבונות. זה אנשים שנמצאים באפיסת כוחות נפשיים, אנרגטיים, יש כאלה שזקוקים למטפלת צמודה או לטיטולים, והם לא יודעים מה לקנות קודם". מלבד זה שאיריס היא אקטיביסטית בלתי נלאית ודואגת לקבוצה כמו למשפחה שלה, התיאטרון זורם לה בדם: "אני אוהבת את החוויה של הקהל, את המחיאות כפיים. זה נותן לי הרבה יותר חיים, משהו מיוחד שאני לא יודעת להסביר מה הוא עושה לי בתוכי".

הטיפול במגבלה ב-Panter Walk עושה שימוש בחלל בכך שהחלל עצמו, כלומר המרחב הציבורי, הופך להיות המסר. יצירת הפגנה מסוגננת במרחב הציבורי תוך כדי השילוב של הקהל במופע הזה הופכת את האירוע לבעל אמירה אמנותית פוליטית. העבודה עם דימוי מהתרבות הפופולרית של תצוגת אופנה שבה הדוגמנים שאמורים להיות יפים ומושלמים הם בעלי מוגבלות ונכים, יוצרת דיסוננס מרתק בין השאלה של מהו היפה, והמושלם, מה אותו דבר שאנחנו נושאים את העיניים שלנו אליו כצופים, כקהל? כעת, כשהציפיות שלנו מתצוגת אופנה אינן נענות, כביכול, מוצע לנו מודל או מודלים שונים לחלוטין על הבמה המעוררים אותנו למחשבה.

בחלק השלישי של המופע נטמעים חברי הקבוצה בקהל, לאחר שהם מניפים את דגלי המאבק. אורנית אומרת, "אנחנו מקווים שייווצר שם סיום במעגל עם הקהל. אנחנו נשיר את "שירו של שפשף" עם תיפוף שמתכתב עם החלק הראשון של המופע. עכשיו זה הגיוס למאבק של כולנו ביחד".

ככל שאני יותר מבינה על מה המופע ומה הולך להיות בו, כך ברור לי שיש כאן אירוע שנע בין אמנות למציאות. הקבוצה מנסה לבצע פעולה שאין לדעת מה יהיו ההשלכות שלה על הקהל – איך הוא יגיב לטקסטים המורכבים והמעוררים, לאופן שבו מוצגת המוגבלת, להזמנה להפגנה ולמחאה? האם יצפה מהצד או יזדהה ויצטרף למאבק?

אורנית מחדדת את הנקודה הזאת: "המטרה הייתה גם לא להתמקד באיזו טרגדיה אישית. בדרך כלל בראיונות ובכתבות בעיתון מתמקדים בטרגדיה של אדם, באיך זה קרה לו ובזה שזה יכול לקרות גם לכם. אבל אנחנו לא מסכנים, אנחנו אנשים שווי זכויות. המאבק הוא לא רק של הקבוצה הזו. זה מאבק של כולם. אני חושבת שזה שהמאבק של הנכים הצטרף למאבק של הקשישים זו אחת ההחלטות הנכונות של מאבק הנכים. וזה עדיין לא מקבל מספיק תהודה. הרצון שלנו הוא שהקהל יתחבר לזה ממקום של הזדהות – ממקום שהרי כולנו כנראה נגיע באיזה שהוא שלב לזקנה או חלילה למוגבלות כלשהי". איריס מוסיפה ואומרת מניסיונה: "זו הבעיה, שהקהל לא מוכן להתאחד איתנו. אולי בתוך התודעה שלהם יש להם את התחושה הזו שאולי הנה גם אני עלול להיות נכה".

זולת - פספקטורי - דן בן ארי

חברי קבוצת "זולת" והסטודנטים לתיאטרון קהילתי. מימין לשמאל: נטשה קריבאקסין, מקסים קריבאקסין, רחלי יגול, ספיר לובטון, לירז זגורי, עדי גוון, אברהם חיים באן, מיטל ווייס, שחר אסטרייכר, נעה פרשקר, כפיר מרמלי. למטה, מימין לשמאל: לימור אשכנזי, מריו-רמי סלמאן, נירה מוזר, אורנית קשת, אילנה בן אהרון, איריס חיה זיגדון. צילום: דן בן ארי

לסיום, לימור מוסיפה את הזווית שלה על המפגש בין תיאטרון וקהל ובכלל, ומזמינה אותנו, הקהל, להיפתח לשונות: "אני חושבת שיש המון דרכים של איך אתה יכול לבטא את עצמך, להעביר מסר שאתה רוצה ולפעול מהמקום הזה שאתה לא פסיבי אלא אקטיבי. ומבחינתי אחת הדרכים זה באמת התיאטרון. אני חושבת שהתיאטרון נותן לי באופן אישי במה לבוא ולתת ביטוי. להעביר מסר, תודעה, שינוי, בעצם לבוא ולהשמיע את הקול שלי, את האמת שלי. ואני חושבת שמה שאנחנו עושים פה זה בא ממקום של בוא נדבר בגובה העיניים. בואו ותכירו. בואו ותשמעו. בואו ותפתחו את הראש ותתנו הזדמנות".

המופע Panter Walk של תיאטרון זולת יתקיים בטיילת החדשה בבת ים במסגרת פסטיבל בת-ים הבינלאומי לתיאטרון ולאמנות רחוב.

מועדי המופע:

23.8.18 | 20:00, 21:30

25.8.18 |  20:30, 22:00

לפרטים נוספים – הקליקו על הקישור