התיאטרון הישראלי במלוא צמיחתו

כתבת דעה כתגובה לכתבה "התיאטרון הישראלי במלוא עליבותו"

מאת: נעם מרום

ב14/01/21 פורסמה כתבה בעיתון "הארץ" מאת הכתב יואב רינון בו הוא מנתח את הסדרה "חזרות" שהוקרנה לאחרונה בערוץ כאן 11. כבר בתחילת הכתבה מתאר רינון ואף מדגים באמצעות ציטוטים כיצד הסדרה המופתית מוכיחה שהתיאטרון הישראלי הוא כשל, שפל, לא אמיתי, חסר חשיבות לעומת התיאטרון האירופאי והקלאסי, ועוד אמירות קשות נוספות. זאת ועוד, הוא נעזר בדיאלוג מהסדרה עצמה בין דמותה של איריס שטיבל המחזאית (נועה קולר) לבין שרת התרבות (גילה אלמגור) – "זה לא שאני לא אוהבת הצגות, תיאטרון זה בסדר אבל… אני מעדיפה קולנוע. קולנוע זה… את יודעת, הרבה יותר אמין, זה מצלם את החיים." הייתה זו עוד דוגמא ל"עליבותו" של התיאטרון, אבל ההיפך הוא הנכון. לתת לדמות שמגלמת גילה אלמגור הידועה כאחד מהסמלים הגדולים של התיאטרון הישראלי לומר את השורה הזו, זו כמובן אירוניה. אירוניה שמטרתה להדגיש שהמדינה המיוצגת על ידי דמות השרה לא תומכת מספיק בתיאטרון.

אל תבינו אותי לא נכון, התיאטרון הישראלי לא מושלם, הוא סובל מבעיות רבות שבראשן דלות תקצוב ודלות משאבים. הייתי שמחה לספר סיפור ישראלי ורוד יותר אבל המציאות כואבת מדי. וזה לא רק בתיאטרון, בענפי תרבות רבים מחסור התקציב היא בעיה ידועה, ואיננה הבעיה היחיד – האמנות, על סוגיה ותחומיה, אינה מרבה לצאת מגבולות המרכז, תושבי הפריפריה לא זוכים למוזיאונים ואירועי תרבות מזדמנים, יש פערים גדולים שמשפיעים על ההחלטות האמנותיות והמנהלתיות, וכל זה רק על קצה המזלג.

ועם זאת, הופתעתי והצטערתי לקרוא באיזו קלות נרמס עולם שלם. "התיאטרון ישראלי" מתייחס לכמות גדולה של אנשים ששותפים לעשייה הזו – המעצבים, המפיקים, הבמאים, המחזאים, השחקנים והמנהלים, כולם עומלים על מנת ליצור לציבור הצופים תוצר איכותי. מה גם שאין תיאטרון אחד ויחיד, יש סוגים רבים ומגוונים – מרפרטוארי באולמות הגדולים ועד אמני רחוב, מיוצרי פרינג' ועד אמני פרפורמנס, המנעד רחב מאוד. אמנים רבים, אזרחי המדינה, מקדישים את חייהם לאמנות הבמה, והבחירה לקטול ולרמוס את העשייה של כולם היא קיצונית בעיניי ולא אוחזת בקרקע המציאות. שלא תטעו, אני מסכימה שלא ניתן לומר שהתיאטרון הישראלי עומד היום בקדמת הבמה, לצערי הרב, אבל זה קשור לנושאים אחרים שלא קשורים לאיכות היצירה הבימתית. 

צילום מסך מהסדרה "חזרות", ערוץ כאן 11

יש בישראל תיאטרון איכותי, יש מחזאים ישראלים מצוינים, כמו גם במאים ושחקנים נהדרים. יש בישראל תיאטרון שיש לצפות בו. העובדה שהטלוויזיה והקולנוע מועדפים יותר בקרב מרבית האוכלוסייה קשורה בעיקר לקדמה טכנולוגית ולאו דווקא לטיב היצירה. אנחנו מעדיפים שרוב חיינו יתקיימו דרך המסך, כי זה מהיר יותר, קצר יותר, נגיש יותר. התיאטרון נדחק לשוליים יחד עם עוד מגוון רחב של תחומים אחרים שבמרוץ החיים והשגרה הותרנו בצד, בנוסף, אי אפשר להתעלם מנושא חלוקת התקציבים במשרדי הממשלה, וכפי שהתיאטרון לא מתוקצב דיו כך גם המחול, האמנות הפלסטית, המוסיקה, והיד עוד נטויה. יתרה מכך, העם והחברה שלנו פחות מתלכדים סביב אירועי תרבות מכפי שהיה פעם. אנחנו מתלכדים סביב אירועים מסוג אחר, לטוב ורע. זה מה שהופך אותנו למי שאנחנו, לחברה שאנחנו. הסיבות הללו לאו דווקא קשורות להתפתחות התיאטרון.

אז נכון, באירופה ובארה"ב האולמות מתמלאים באוכלוסייה הרבה יותר מגוונת, ההצגות ומחזות הזמר יותר פופולריים ומהווים חלק אינטגרלי מחיי היום-יום בעוד שבישראל זה לא המצב, אבל בין זה לבין להגדיר את התיאטרון כעלוב, הפער הוא כבין מזרח למערב. מעבר לכך, אני רוצה להזכיר שאנחנו מדינה צעירה, בהתפתחות, בתאוצה. בעוד שהתיאטרון הבריטי הוא בן יותר מ-670 שנים והתיאטרון האמריקאי הוא בן יותר מ-230 שנים, התיאטרון הישראלי החל את דרכו לפני 120 שנים, פחות או יותר, ובאופן רשמי, עוד פחות מזה. הסיפור של התיאטרון הזה רחוק מלהגיע לסיומו, והוא ממש עכשיו בשלבי התפתחות מרגשים ומלבלבים במיוחד.

לכן, לא רק ש"חזרות" לא הציגה את התיאטרון הישראלי במלוא עליבותו, היא מינפה אותו, קידמה אותו ונתנה לו דחיפה משמעותית, בייחוד בתקופה הנוכחית שבה נראה כאילו עולם התרבות והתיאטרון בפרט הודרו כמעט לחלוטין מסדר העדיפויות החברתי והכלכלי. רק בשבוע האחרון פורסם שבתיאטרון "גשר" עומדים להעלות את המחזה "השחף" של צ'כוב רק בעקבות הרפליקה המפורסמת של מיה, שצעקה על מנהלת התיאטרון בתשוקה עזה – "אני נינה".

צילום מסך מהסדרה "חזרות", ערוץ כאן 11

אני סמוכה ובטוחה כי הסדרה "חזרות" עשתה חסד גדול לעולם התיאטרון ופתחה את שעריו לקהל יעד רחב בהרבה משהיה עד כה, דווקא דרך מסך הטלוויזיה. השיח על תיאטרון הובא לקדמת הבמה על כל אמיתותיו – היפות יותר והיפות פחות. הסדרה חשפה את מאחורי הקלעים של התיאטרון הישראלי, לא במלוא עליבותו, אלא עירום, ללא מגננות וללא התנצלויות, כפי שהוא. יש בו צדדים משעשעים, ויש בו צדדים קשים, וכאלו שמציגים את הבטן הרכה של החברה הישראלית, על הפערים שבה.

לכשייפתח התיאטרון את שעריו, תחכה לצופים חווית צפייה שאין לה אח ורע, וזו הסיבה שהתיאטרון הישראלי תמיד היה ותמיד יהיה. בעוד כמה חודשים, בתקווה, תחזור מציאות נורמאלית יותר, ואז תוכלו להגיע לתיאטרון – תקנו כרטיס, תמתינו בתור, תידחקו לכיסא שלכם תוך בקשת סליחה מאנשים אחרים, תתמקמו ותכבו את הטלפון, ותחכו שהאור יעלה על הבמה, ועל הבמה הזו יתרחש קסם, בו תצללו לתוך עולם אחר שיצרו עבורכם. והקסם הזה לא דומה לשום דבר אחר שניתן לתאר במילים. אין לו תחליף, והוא הכל, חוץ מעלוב.

בהתאם למקום ולזמן

ראיון עם אריאל וולף, המנהל האמנותי של קבוצת הצעירים המתהווה בתיאטרון באר שבע

מאת: דנה שוכמכר

אריאל וולף נחשב לאחד היוצרים המסקרנים היום בדור הצעיר של התיאטרון הישראלי. בימים אלו, הוא יוצא לדרך חדשה בתפקיד מנהל אמנותי של קבוצת הצעירים בתיאטרון באר שבע, קבוצה חדשה המוקמת בימים אלו, המבקשת לגבש אנסמבל חדש מבוגרי בתי ספר למשחק בשנים האחרונות. מדובר בתפקיד מחייב, מאתגר וממלא לשאוף אליו, ולכן, ניכר כי וולף הוא האדם הנכון למשימה.

למרות עושר העשייה של וולף, שכולל בין היתר משחק ב"הלילה ה-12" ו-"הצוענים של יפו" בתיאטרון החאן, בימוי "תיאורמה" בתיאטרון הקוביה ו-"אדיפוס. טריפתיכון" בתיאטרון תמונע, וכוריאוגרפיה (כגון "מהומה רבה על לא דבר" בקאמרי ו-"חלום ליל קיץ" ב"החאן", עליו קיבל את פרס עיצוב התנועה בשנת 2017), הוא נוטה להתרחק מהתיאטרון המגיש את המסרים לקהל בכפית זהב אלא מעדיף לחקור וליצור שפה תיאטרלית ייחודית הכוללת את כל ענפי האמנות, שפה המחזירה את הקסם לתיאטרון תוך שימוש במגוון אמצעים כמו מוסיקה, תנועה ושחקנים.

השקפת העולם האמנותית שלו היא כי בתקופה בה אנו חיים כיום יש רעב למפגש אמיתי בין יוצרים לבין קהל ולא במקרה אנשים מוצאים את עצמם יותר ויותר מתכנסים בתוך המרחב בו הם חיים ומתחילים לחקור אותו. המהלך שעשה בשנים האחרונות מקדמת הבמה בתור שחקן של תיאטרון "החאן" לבימוי ועיצוב תנועה לא היה מתוך מקום של מיצוי אלא דווקא מתוך סקרנות וצמא לחקור תחומים נוספים. מכאן, העבודה עם קבוצת הצעירים של תיאטרון באר שבע מהווה עבורו המשך טבעי לדרך בה בחר.

איך עלה רעיון להקים קבוצת צעירים?

"הרעיון כבר מדובר תקופה ארוכה, שמוליק יפרח, המנכ"ל של תיאטרון באר שבע, ושיר גולדברג, המנהלת האמנותית של התיאטרון, היו בשיח לגבי הקמה של קבוצת צעירים לתיאטרון באר שבע, כתוצאה מהתעוררות המתחם התרבותי הכולל בין היתר את בית הספר למשחק גודמן. הקבוצה נולדה מתוך מקום של לתת מרחב ליוצרים הצעירים והמבצעים שיש להם את האופציה להתאגד בתוך אנסמבל, קבוצה שמתכנסת ומתחילה לעבוד ביחד בשותפות על חומרים משל עצמה. גם אני לאחר סיום הלימודים בניסן נתיב הגעתי לאנסמבל של תיאטרון החאן, כך שאני יכול להבין את החשיבות של אנסמבל והמקום של חופש יצירה, זה מקום לשאוף אליו במסגרת העשייה. יש משהו בעבודה של שותפות בין אנשים יוצרים שיש להם מקום ומרחב לפעול המהווה מבחינתי את המקום הגבוה ביותר בעשייה התיאטרלית."

אתה מוצא הקבלה בין הקבוצה של באר שבע ובין התיאטרון החברתי של נולה צ'לטון  בקריית שמונה?

"ברגע שקבוצה מגדירה את עצמה בתוך צביון מסוים, אז מהבחינה הזאת יש הקבלה. הקבוצה תתגורר בבאר שבע ותפעל מתוך הקהילה. גם אני צפוי בעתיד להעתיק את מקום מגוריי לבאר שבע. הקורונה הציבה בפני אתגר משמעותי לגבי הקהל, שאלתי את עצמי מיהו הקהל שמנעו ממנו להגיע ויש נתק? אני מרגיש שהתזמון מדויק כי אנשים מנסים להצמיח דברים או לדבר תכנים מסוימים מתוך המקום שהם חיים ופועלים בו ופועלת בו רשת של שיח. הקבוצה באה לענות על הולדת מפגש מחודש עם הקהל – הקבוצה עומדת להעלות פעולות שהן אמנותיות בהקשר של מפגש עם קהל החל מסדנאות ועד סלון תרבות."

אריאל וולף. צילום: שלומי ברטונוב

בשנה האחרונה אנו עדים לעליית מחזות באינטרנט. מה העמדה שלך לגבי תיאטרון אונליין?

"תראי, בכל דבר חדש יש משהו מסקרן ומעורר וחשוב, חשוב תמיד לבדוק כל דבר חדש בתיאטרון שניזון ממציאות משתנה. אם התיאטרון לא משתנה ומגיב אז הוא תקוע, אבל אני חושב שצריך להיות עם הסתכלות רחבה יותר, לבחון מתי אנחנו ממלאים את תפקידנו ובודקים את המדיום שאנו מתכנסים אליו ומתי אנו חוצים למחוזות אחרים שיש להם מקום אבל הם לא עונים על ההגדרה של תיאטרון- מפגש של נוכחות חיה.

התקופה הנוכחית מעלה שאלה גדולה יותר- מהי נוכחות? מה הערך של נוכחות של אמנויות הבמה? אני מרגיש שיש משהו במפגש חי עם קהל שאין לו תחליף. תיאטרון זה סוג של הענקה – צריך להיות קהל שמוכן לקבל ולהעניק בחזרה. אם הנוכחות הזאת לא קיימת ויש לה פילטרים, יש אפשרות לעצור את ההצגה באמצע, אז אין את אותו חיבור ישיר. למעשה, הקורונה הראתה שיש שותפות גורל בין השחקנים לקהל, אם הקהל יושב בבית לצפות בהצגה, הרי החוויה היא שונה. העולם עבר שינוי ואנחנו נמצאים במציאות אחרת ואני חושב שכדאי למצוא את המודל הנכון לתקופה."

מהם התכנים שהקבוצה תעסוק בהם?

"התכנים עוד מתגבשים וכך גם הקבוצה, אבל הקבוצה תעסוק בתכנים מקומיים בהתאם למקום והזמן. ההפקה הראשונה שאני רוצה להציג בקיץ תכלול תכנים מקוריים, יש לי כבר תכנים ואני מחכה להרכבת הקבוצה על מנת לקבוע את הטון. אני מאמין שההתחלה תהיה על ידי הקבוצה, ייתכן וזה יהיה מחזה שייכתב על ידי השחקנים. אני לא יכול להתחייב נכון לעכשיו על המבנה הדרמטורגי של המחזה, אבל הדברים שמעסיקים אותי קשורים לחלל, עולם דימויים מסוים, תנועה, מוסיקה. הפלטפורמה הזאת תאפשר לקבוצת הצעירים לחקור כל מיני דיסציפלינות שונות ויהיה להם חופש מעורר."

מה חיפשת במהלך האודישנים?

"פרסמנו קול קורא לכל מי שסיים בית ספר למשחק בחמש השנים האחרונות, חיפשנו שחקנים שהם לא יהיו רק שחקנים מבצעים. האני מאמין שלי לגבי הקבוצה הוא שהקבוצה נשענת על האנשים שהם יוצרים במובן הרחב של המילה , כל גורם בקבוצה הוא יוצר עם דרך שלו והיצירה יכולה להתחבר לידי שפה משותפת של כל הקבוצה. האם זה אדם בעל יכולת כתיבה או בעל רקע מוסיקלי? חשוב לי שהשחקנים יגיעו ממגוון רחב של עולמות."

מה החזון שלך בנוגע לקבוצה?

"מעבר למרחב שמאפשר טון אמנותי חופשי חוקר ובודק, הייתי שמח שזה היה מצליח להתעצב לידי מקום מפגש אמיתי במשמעות של  יוצרים מתחומים שונים, קהל עם שחקנים, קהל עם עצמו, של שיתופי פעולה. הייתי שמח שזה לא יהיה רק מקום שמציג הצגה אלא גם מקום בו יש אפשרות להעביר סדנאות בין אוכלוסיות שונות ולהגיע לידי מקום שמאפשר שיח אחר. מבחינת היכולת, הייתי שמח שזה יהיה מקום שיפעל בכל שעות היממה ויקבע את הטון לאוכלוסייה הצעירה בעיר. המודל שלי הוא מקומות שונים בחו"ל הפועלים בתור מרכז תרבותי רחב הכולל את כל האמנויות ולא רק את אמנות התיאטרון. אני זוכר שהגעתי לוורשה,  וגם אם אין הצגה באותו הערב, המרחב מזמין לקהל הצעיר, מה שלא קיים לקהל הצעיר בישראל.

הברים שיושבים בהם בחו"ל נמצאים בתוך מבנים ישנים ושם מתרחשת גם הסצנה הלילית, לא חייבים ללכת בהכרח לתיאטרון. האוכלוסייה הצעירה יכולה להיות מנוע למרכז תרבותי בו יש לא רק תיאטרון אלא מפגשים שונים בשעות שונות והוא חלק מהמנוע התרבותי."

השנה האחרונה בה שערי התיאטראות היו סגורים, לא סיפקה רגעי התרוממות רבים, ועכשיו בתיאטרון באר שבע מבקשים ליצור אופק יצירתי מואר ואי של וודאות בתוך חושך וכאוס של חוסר יצירה, ועל כך יש לשבח.

ניו יורק בחשיכה

על מצב התיאטרון בעולם

והפעם – ברודווי, אוף ברודווי ואונליין

מאת: דנה שוכמכר

לפריס יש את הלובר, ללונדון יש את הווסט אנד ותושבי סידני מתגאים באולם קונצרטים מפואר, בניו יורק יש הכל. יש שם את אולם הקרנגי הול, מרכז רוקפלר, מוזיאון לאמנות מודרנית, התיכון לאמנויות המופע (אשר העניק השראה לסדרה תהילה), מדיסון סקוור גארדן, האקדמיה למוזיקה של ברלין וכמובן, אלפי תיאטראות בברודווי ומחוצה לה. ניו יורק זה המקום הנכון לפעול בו מבחינה תרבותית, שם מחליטים מה מגניב ומה נכון, מה שווה לחגוג, מה שווה לראות. אבל מאז שקוביד-19 הגיע, רבים מהאלמנטים שמגדירים את ניו יורק הלכו ונעלמו. מהר מאד הפכה ניו יורק לעיר רפאים. המוני אנשים שפעם גדשו את הרחובות והגיעו לתיאטראות העדיפו להסתגר בבתים בשל המגיפה והרעש המאפיין את ניו יורק הוחלף בריקנות ושקט מצמרר.

לאן נעלמת התרבות?

לפני שוירוס הקורונה הכריח את תושבי ניו יורק להתרחק אלו מאלו ולא לגדוש את הרחובות, מיליוני אנשים באו לעיר בחיפוש אחר מגוון רחב של אירועי תרבות. רק בשנת 2019 ברודווי לבדה סיפקה 96,900 משרות והכניסה כ-14.7 מיליארד לכלכלת העיר. אבל מה קורה כאשר הדברים שמאחדים  כל כך הרבה אנשים בעיר סגורים? לאן נעלמת התרבות כשכל כך הרבה אנשים נמנעים להיכנס לגלריות, למוזיאונים, לתיאטראות? היא לא.

התרבות לא נעלמה. ברודווי בימי קורונה. צילום: Spencer Platt-Getty Images

יש משהו מעורר השראה בדרך בה האמנים הסתגלו במהירות למגבלות הסגר. הקורונה הכריחה את כולם למצוא דרכים ליצור קשרים מאחר שהקרבה הפיזית מסוכנת לעת עתה. אז מה עושים כאשר כל המקומות סגורים? עוברים להציג אונליין. "זה לא אותו הדבר כמו סטנדאפ, אבל אנשים נהיו כל כך יצירתיים", אמרה הקומיקאית רבקה אוניל על האפשרויות החדשות אשר נפתחו לאמני ניו יורק שהסתגלו למציאות חדשה.

אוסקר יוסטיס, המנהל האמנותי של התיאטרון הציבורי בניו יורק מאז 2005, הגיע לניו יורק בשנת 1974 ממינסוטה והאמין כי לתיאטרון תפקיד משמעותי ביותר בעיצוב החברה. לפיו, זה ייקח לקהל זמן מה להתכנס שוב בבטחה, ההתאוששות לא תהיה פשוטה בשל השינוי בכמות הקהל אשר יגיע לצפות בתיאטרון.

 להיכנס לתיאטרון בלי להרגיש סכנה

בשיחה עם רשת nbc ניו יורק, אשר התקיימה בתחילת דצמבר, מסר ד"ר אנתוני פאוצ'י את מסקנותיו בנוגע לעתיד התיאטראות ולסיכוי שתושבי ניו יורק ישובו לתיאטראות בקרוב. לדבריו, מדובר בתהליך אשר ייקח לפחות שנה עד שהחיסון יהיה זמין לכלל התושבים. עוד הוא הוסיף כי ייקח זמן עד שיהיה אפשר להיכנס לתיאטרון ללא מסיכה ולהרגיש בנוח. נכון לעכשיו, נדמה כי כאשר ייפתחו התיאטראות, הקהל ישוב לאולמות ויצפה בהצגות עם מסיכות על הפנים. בינתיים, החיסונים של חברות מודרנה ופייזר קיבלו אישור ואנשים מרחבי ניו יורק והעולם החלו להתחסן.

מה משמעות הדבר לגבי התיאטרון? פאוצ'י אומר בזהירות כי הוא מקווה כי הציבור הרחב יזכה לקבל את החיסון ולקראת הקיץ הבא ייתכן ויהיה ניתן לשוב לתיאטראות. עוד הוא ציין כי הקרב של הציבור הוא לא רק לגבי פיתוח החיסון אלא גם לגבי היעילות שלו. מעבר לכך, בשל העובדה כי ברודווי נחשבת למקור תיירותי מהמעלה הראשונה, המשמעות של סגירת ברודווי היא פגיעה כלכלית קשה בניו יורק. לכן, כדי לשמר את תוצאותיו של החיסון, לאחר שיגיע לכלל האוכלוסייה, עדיין יהיה צורך להקפיד על כללי הריחוק וההיגיינה, כדי שהצופים יוכלו לשוב בבטחה לתיאטראות.

הכל קרה מהר מאד

רון אורלובסקי. צילום: שירין טינטי

עבור רון אורלובסקי, המנהל לצדה של מאירה חג'ג' את תיאטרון "הכביסה המלוכלכת" בניו יורק, הקורונה שיבשה את התוכניות באופן משמעותי. התיאטרון, שהוקם במטרה לגשר על הפערים בין תרבויות שונות ולשפוך אור חדש על נרטיבים אישיים שאינם באים לידי ביטוי בתרבות הפופולרית, נאלץ להתמודד עם אתגרים חדשים. "הכל קרה כל כך מהר", אומר אורלובסקי, "הייתי באמצע חזרות להצגה Borders של היוצר נמרוד דנישמן, שהייתה אמורה לעלות במאי, והקורונה עצרה את החזרות. ההצגה מספרת את סיפורם של בועז וג'ורג', שנפגשים באפליקציה גריינדר. מהר מאוד הם מגלים שהם מתכתבים משני צדיו של גבול ישראל-לבנון. השניים מפתחים מערכת יחסים דרך האפליקציה.

"היה ניסיון להמשיך את החזרות בבית מלון בניו ג'רזי, אך בסוף זה לא קרה. המצב החדש אילץ אותנו בתיאטרון לשנות את דרכי החשיבה ולהבין כי יש אפשרות להציג את הגרסה הווירטואלית של ההצגה אשר גרפה אהדה ונצפתה ברחבי העולם. הסיפור והבימוי אפשר לנו ליצור הפקה וירטואלית נוגעת, אינטימית ולא מאולצת. ההצגה מוצגת בזמן אמת ואינה מוקלטת. אחרי הרצה מאוד מוצלחת, אנחנו כרגע עובדים על ההרצה הווירטואלית הבאה. נכון לעכשיו, אנו נמשיך לפתח תוכניות עבור התיאטרון ומחכים ליום בו יהיה אפשר להציג בפני קהל."

בזמן שהתיאטראות בניו יורק סגורים, גם צמד השחקנים פיטר וג'ון מאק עברו לאינטרנט כדי לבדר את המעריצים שלהם. הם מופיעים בתור דראג קווינס ומבצעים מחווה לבנות הזהב, סדרת הטלוויזיה המיתולוגית ששידוריה הסתיימו בשנת 1992. המופע, שעלה לראשונה ב-2003, הציג יותר מאלפיים פעמים לאורכה ולרוחבה של ארצות הברית. השנה תוכנן מסע נוסף מחוף לחוף, אבל הם לא נתנו למגפה לעצור להם את התוכניות ועברו לעשות מופעים ווירטואליים.

בנות הזהב. צילום מסך.

נכון לכתיבת שורות אלו, כל ההצגות והמופעים בברודווי יישארו סגורים עד 30 במאי 2021 ורבים מהיוצרים בוחרים להציג את היצירות שלהם על גבי המרשתת וכך להגיע לקהל הצופים. אבל, לאור החיסונים המתגברים, יש לקוות כי נקודת האור תהפוך לזרקור ענק, ומסך המחשב יוחלף באותו מסך אדום שיחזור וייפתח בקרוב מאוד.

בלונדון הייאוש לא יותר נוח

על מצב התיאטרון בעולם

והפעם – הווסט אנד ושות'

מאת: דנה שוכמכר

במשך שנים רבות הורגלנו לחשוב כי הייאוש בלונדון נוח יותר בהשוואה לחיים בארץ, בטח בתחום התרבות והתיאטרון. אבל, וירוס הקורונה טרף את הקלפים והראה כי בכל הנוגע לייאוש – כולם שווים. בשעה בה התיאטראות בישראל סגורים ואין אופק לפתיחתם, השחקנים ויוצרי התיאטרון נאלצים למצוא את עצמם עוסקים בתחומים אחרים, זמניים, ונאבקים לפתיחת התיאטראות.

בגלל שהוירוס גרם לכל מדינה להגיב אחרת, ולהתמודד עם המגפה בטקטיקות אחרות, התיאטראות ברחבי העולם מתמודדים עם המצב בדרכים שונות, לפי המתווים וסדרי העדיפויות המקומיים. בכדי לראות מה קורה בתיאטרון העולמי ואיך התיאטרון ממשיך להתקיים ולהחזיק את הראש מעל המים, יצאתי למסע בין תיאטראות בערים שונות בעולם. תחנה ראשונה – לונדון.  

מגיפת הקורונה הפכה את התיאטרון לבלתי אפשרי

כאשר המסך ירד על במות ברודווי, היה זה סימן לבאות בכל הקשור לתיאטראות בלונדון. רבים מהם נאלצו לסגור את השערים לאחר שהממשלה בלונדון המליצה להימנע ממפגשים הכוללים קהל רב. הנחיה זו, שהתחילה בתור המלצה בלבד ולא בתור הוראה ממשלתית, הפכה את התיאטרון למקום מפגש לא רצוי ואף מסוכן. צופים רבים נאלצו להישאר בביתם.

אם הצופים חוו טלטלה קשה בשל חוסר האפשרות ליהנות מצפייה בהצגות תיאטרון, היוצרים והאמנים, על הבמה ומאחורי הקלעים, קיבלו מכה אקוטית ודרמטית פי כמה וכמה. ביום אחד התהפך עליהם כל עולמם והם הוצאו לחל"ת, רבים באמצע פרויקטים שהיו עתידיים לעלות בבכורה, אחרים באמצע הצגות רצות. כידוע, העבודה בתיאטרון אינה עוד עבודה אלא ממש דרך חיים ולכן הוראה לסגור את התיאטראות היוותה מהלומה של ממש עבור יוצרים רבים אשר מצאו עצמם עומדים מול מסך סגור ללא אופק לפתיחתו.

Sondheim Theatre – הבית של עלובי החיים

הדלתות של Sondheim Theatre, אשר היה הבית של המחזמר המצליח "עלובי החיים" סגורות. המחזמר, אשר נחשב לאחד ממחזות הזמר הפופולריים ביותר בכל הזמנים, הציג בלונדון החל משנת 1985. שעריו היו פתוחים לאורך ימות השנה, פרט לחגים ואירועים משמעותיים. בשל התפרצות הקורונה, דלתות התיאטרון נסגרו על סוגר ובריח, והן יישארו סגורות לפחות עד לחג הפסחא, באיזור חודש מרץ 2021. כמה מטרים מרחבת התיאטרון חונה שורה של אופנועים, חבורת גברים חסרי בית נמצאים בסמוך למקום, על אוהליהם וחפציהם. תמונה זו לא היתה עולה בחשבון בעבר, כאשר הצופים צבאו על דלתותיו.

התחזית מפי ג'וליאן בירד', מפיק בכיר של פרסי אוליבייה ומנכ”ל אגודת תיאטרון לונדון, נשמעת קודרת. לדבריו, 70% מהתיאטראות צפויים להכריז על פשיטת רגל עד סוף השנה, אלא אם ייתכן שינוי בתמיכה הממשלתית. נכון להיום, מועסקים בתעשיית התיאטרון בלונדון 290 אלף אנשים, הכוללים שחקנים, במאים, מעצבי תלבושות, אנשי סאונד ועוד אשר העתיד שלהם אינו ברור עוד. גם אגודת תיאטרון לונדון (Society of London Theatre), הפועלת לספק תמיכה לאמנים אשר נקלעו לקשיים בשל הקורונה, ציינה כי המגמה הנוכחית אינה מנבאת טובות, אך היא מקווה שהתיאטראות יפתחו מחדש בקרוב.

כאשר נודע לי כי ההצגה לא עומדת להתקיים, זה היה שוק

בשיחה עם שחר שאמי, המייסד של "הקברט היהודי" בלונדון, ניסיתי להבין עוד בנוגע להשפעה של הקורונה מבחינת העבודה בתיאטרון וחווית הצפייה. "מבחינת הפקה", אמר שמאי ממקום מושבו בלונדון, "לא היינו באמצע הפקה מסוימת ונאלצנו כמו שאר התיאטראות להפסיק את הפעילות של הקברט היהודי. לגבי השחקנים שלנו, אצל כל אחד מהם הסיפור קצת שונה ומורכב – חלקם נאלצו למצוא עבודות זמניות ומשרות אדמיניסטרטיביות, לקחת על עצמם משרות הוראה של תיאטרון בשל סגירת התיאטראות וחוסר הוודאות לגבי ההופעה הבאה. עם זאת, אנחנו בתיאטרון מקפידים לא לנוח לרגע אלא ללמוד ולהתפתח בכל זמן נתון, לנצל את התקופה הזאת על מנת להפוך ליוצרים משמעותיים וטובים יותר. באשר אלי, אני מוצא את עצמי כותב יותר מאי פעם".

שחר שמאי. צילום: Nick Gregan

"בתור צופה", אומר שמאי, "הוזמנתי לצפות בהצגה "מרי פופינס" של The National Theatre בדיוק ביום בו נסגרו כל התיאטראות. באותו היום לא חשתי בטוב והעדפתי להישאר בבית, אבל חברים שלי שהגיעו לתיאטרון שמעו את הבשורה הקשה כי ההצגה לא עומדת להתקיים. זה היה שוק נורא לכולם. באשר לפתיחת התיאטראות, התיאטראות בלונדון מנסים להתארגן לקראת פתיחה מחודשת על כל המשמעות הנלווית לכך מבחינת התקופה – הקפדה על מרחק, הקפדה על אמצעי זהירות וחיטוי של האולמות. מי שישרוד את הטירוף הזה, יחזור לשוק חזק יותר , מוכשר יותר ועם המון רצון לבטא את המשבר בדרכים אומנותיות – אני מחכה בקוצר רוח ליום שזה יקרה." 

לדבריו של שמאי, בזמן האחרון ניתן לראות יותר ויותר תיאטראות עוברים למסך הביתי, כמו למשל תיאטרון Young Vic בו הועלו הפקות בחדר שאינו במה וללא תאורה. יותר ויותר הפקות מועלות כיום לאינטרנט ודברים ממשיכים להיווצר, אבל עדיין כולם מייחלים ליום בו התעשייה תחזור להתקיים כמו כבעבר, כך ממשיך שמאי.

מה צופן העתיד? The National Theatre עובר למסך הביתי

לפני כמה שבועות, התקבלה בשורה משמחת מטעם The National Theatre בלונדון אשר הודיע על פתיחה מחודשת של התיאטראות בהתאם לכללי הריחוק החברתי. עם זאת, לאור התלקחות מחודשת של הוירוס וההגבלות שמוטלות על הציבור האנגלי, ניסיונות התיאטראות לפתוח את האולמות בהתאם להנחיות כשלו, בייחוד בשל המוטציה הבריטית שניכר שגרמה לסגר נוסף, ביטול חגיגות חג מולד המוניות והסתגרות בבתים מול האח והאשוח. עולם הבמה מנסה להמשיך את דרכו באמצעות המסך הביתי, זאת מתוך הבנה כי נכון לעכשיו, זה העתיד. עם זאת, הגעת החיסון ומבצעי ההתחסנות המקיפים בהחלט מעודדים ומחזקים את האופטימיות הזהירה כי בעוד כמה חודשים הצופים יוכלו לחזור לאולמות התיאטרון.

תפתחו את הבמה

על מחאת קיפוד הזהב

מאת: נעם מרום

מדי שנה, בטקס פרסי עמותת קיפוד הזהב, שנועדה לקדם אמני תיאטרון עצמאיים בישראל  באמצעות פלטפורמות שונות, מתאספים יוצרים מתחום הפרינג' בכדי לחלוק כבוד להצגות ולאמנים הזוכים. השנה, האירוע התקיים במתכונת מעט שונה. בעקבות ההנחיות שלא מאפשרות לקיים אירועים מהסוג הזה הפך הטקס הוותיק לאירוע מחאתי, גם בגלל שלמחאות עוד מותר להתקיים וגם בשל המצב בתיאטרון והעובדה שהאולמות עדיין סגורים.

החל מהשעה שבע בערב ואל תוך הלילה, יוצרים ואמנים רבים מהתיאטרון ומתחומים אחרים קראו באופן אמנותי ומילולי – תפתחו! תפתחו את הבמה! וכמו בתיאטרון, המחאה התבטאה על הבמה, עליה הוצבו מנעולי ענק עם שמות היצירות הזוכות ועל המנעול המרכזי והגדול ביותר היה סלוגן המחאה, ומחוצה לה – בין קהל האנשים והאמנים היה ניתן לראות מיצגים מרהיבים שזעקו את המצוקה העכשווית. כמו למשל השחקנית תמר בנבנישתי המשחקת בהצגה "שותקת", שהביאה מהצגתה אל רחבת היכל התרבות ארגז חול, וקברה עצמה בתוכו כדי להמחיש את קבורת ומצוקת היוצרים תחת מגבלות והנחיות הממשלה.

מוחים ומוחות בטקס קיפוד הזהב. המצולמים אינם קשורים לנאמר. צילום: איציק בירן

השחקנים דויד דוש בראשי ויוסי נחמני שגילמו זוג שוטרים, שעל כתפיהם תגי "שיטור אירוני", הסתובבו בין ההמון והזכירו לכולם לעטות מסכות, ותחמו את הצופים לקפסולות באמצעות סרט משטרתי, ביניהם גם אני והקורקינט שלי מצאנו את עצמנו כחלק מהמיצג. כמו כן, בין המוחים היה ניתן למצוא גם מיצג של מלאך המוות, קבוצת רקדנים על נעלי עקב, להטוטי אש, ליצנים עצובים וליצנים שמחים.

צילום: איציק בירן

האירוע התקיים בהנחיית רוני גולדפיין ואביב טומי כרמי, ובהשתתפות אנשי ציבור שונים אך מעטים, כגון ציפי ברנד, סגנית ראש עיריית ת"א-יפו שהגיעה כדי להביע תמיכה והזדהות עם מצב האמנות והתרבות במדינתנו. כמו כן, בין האמנים שהשתתפו באירוע בלטה השחקנית והיזמת עדי ארד, שהקימה את ארגון "צו 8", שסייע להפיק וליצור את טקס קיפוד הזהב הנוכחי. ארגון זה, פועל ללא תמיכה וללא מטרות רווח במטרה להציל את עולם התרבות מהקשיים אליהם הוא נקלע, על ידי פעולות ויוזמות שונות, כגון חלוקת מאות חבילות מזון בכל שבוע לאנשים מתחום אמנות הבמה ממגוון רחב של תפקידים, שנאלצו להישאר בביתם ללא הכנסה.

בתוכנית האמנותית, האירוע הציג את היצירות והיוצרים הזוכים מבין היצירות שהוגשו לתחרות, 70 הצגות פרינג' מכל רחבי הארץ. אולם, מאחר שמחודש מרץ האולמות סגורים, לא הספיקו השופטים לצפות בכל ההצגות, וההצגות שלא נצפו יועברו להשתתפות כמועמדות לפרס "קיפוד הזהב" 2021. מבין היצירות שכן נצפו והוערכו על ידי השופטים, היצירות שזכו בפסלון הנחשק, שהשנה עוצב כמנעול ברוח המחאה, כמו גם במענק כספי, הן: "הזמן הצהוב" של אילן רונן, "עטלפים בלי כנפיים" של דניאל זהבי,  "צניחה חופשית" של מיכאל טפליצקי, "כושילירבאק" של נורית דרימר, "מחכים לגודו" של אילן רונן ו"אואזיס" של חן דוד. כמו כן, בשל המצב העגום, הוחלט השנה להעניק את הפרס עבור היצירה המצטיינת ולא עבור צוות היוצרים.

מתוך ההצגה "הנסיכה אבנר", אחת מזוכות קיפוד הזהב. צילום: גדי ימפל

ובנימה אישית – תוך כדי טקס ולאחריו, בעודי משוטטת ברחבת היכל התרבות ומביטה סביבי חשבתי לעצמי שאירוע המוחה כנגד סגירת אולמות התיאטרון והתדרדרות מצב התרבות והאמנות במדינתנו הוא לא אירוע של אנשי ופעילי תיאטרון ותרבות בלבד. זה לא אירוע פוליטי, אלא אירוע מדיני במלוא מובן המילה. העובדה שאלו שמילאו את רחבת היכל התרבות באותו ערב היו בעיקר יוצרים מתחום התיאטרון, שהמחאה נוגעת אליהם באופן ישיר, ציערה אותי מאוד.

אני לא רוצה לחיות במדינה בה תרבות בכלל ותיאטרון בפרט הם מותרות, הווי ובידור או פנאי. אני רוצה לחיות במדינה בה יש הבנה רווחת שהתרבות, על מגוון תחומיה, היא מרכיב אינטגרלי משמעותי בחוסן הלאומי שלנו כחברה, כחברה יהודית ודמוקרטית. אני רוצה לחיות במדינה בה האמנות והתרבות הן אבני דרך בחיי אזרחיה ותושביה, בה הבמה פתוחה באופן תדיר ולא צריך אישור לפתוח אותה. גם במצב הנוכחי, ועל אף מגבלות ההתקהלות, שהן חשובות בפני עצמן, ניתן וצריך למצוא דרך אחרת להשאיר את הבמה פתוחה. הצורך לשנות את האופן בו אמנות התיאטרון נתפסת במדינה, בציבור ובקרב נציגיו, הוא המחאה האמיתית, מחאה שצריכה להמשיך ולהתקיים גם אחרי הקורונה ואחרי שהתיאטראות ייפתחו מחדש.

פרידה משחקנית

מפגשי תיאטרון

מאת: אסף בלאו

יום שישי בבוקר. התעוררתי וביצעתי את הטקסים הרגילים. כמו בכל יום, הצצתי בסלולרי. היו כמה שיחות שלא נענו והודעה אחת: "אסף, תתקשר אלי בבקשה כשאתה מתעורר". בגלל שאני עובד בעיקר עם הגיל השלישי, מיד פתחתי את קבוצת הווטסאפ שלנו כדי לוודא שאין שם הודעה המרמזת על אבידה. בקבוצה חיכו לי הודעות כמו "חג שמח" ו"איך אתם מרגישים?". שום דבר שיכול לרמז על משהו בלתי שגרתי באיי השגרה של התקופה האחרונה. צלצלתי חזרה לכל מי שחיפש אותי. בשיחה האחרונה, כמו האחרות, התנצלתי על שלא התקשרתי קודם ושהיה לי לילה לבן, ומהצד השני של הקו, בת שיחתי נתנה לי לומר את כל מה שרציתי, ורק לאחר שסיימתי, היא אמרה את המילים הנוראיות "נדרה נפטרה הבוקר" והמשיכה להסביר מה קרה.

בהתחלה אתה בהלם, לא באמת מבין עד הסוף מה שמעת כרגע, לא מאמין. אחרי שזה ממשיך ומהצד השני היא מוסיפה לספר ולהסביר, זה מתחיל לחלחל. עוברות מחשבות כמו "לא" ו"מסכנה" ו"אני לא מאמין" והילדים בינתיים מנסים להבין במי מדובר, במי הפעם, ואז אתה בוכה והילדים כבר לוחצים קצת יותר כדי להבין מה קרה. אתה מסיים את השיחה. עומד רגע. מנסה להבין למי צריך להודיע קודם, ואיך הקבוצה תכיל ותקבל.

והילדים מתקרבים, מחבקים ואתה רק אומר "נדרה".

כמה מוזר.

כמה תלוש מהמציאות.

אתה שמח שיש לך מי שיחבק ויתמוך.

ואז אתה נכנס לחדר ומכין רשימה של כל שחקני הקבוצה וכל מי שמשתתף איתנו בהצגה וכל מי שבא איתנו במגע. ואתה מתחיל לצלצל, אחד אחד, שתיים כבר הספיקו לשמוע ושיחת הטלפון לא מפתיעה אותן, הן מרוסקות, דומעות. אחרים מקבלים זאת כעוד הודעה, חלק חוששים מעתיד ההצגה, מעתיד הקבוצה.

מתוך המופע "ניר צלופן" של קבוצת אקי"ם, נדרה משמאל | צילום: אסף ברנר

אחרי שצלצלתי לכולם אני רואה שיש עוד שם אחד שעוד לא צלצלתי אליו, ודווקא לשם הזה הייתי מודיע ראשון – נדרה. כתבתי אותה אוטומטית עם כל חברי הקבוצה. ארבעה ימים של שיחות, של אנשים שמצלצלים לנחם ובדרך מנחמים את עצמם. אנשים שעבדו איתנו ואנשים שאני לא מכיר שקראו את הפוסט שכתבתי בפייסבוק, בנוגע למה שקרה. אנשים שהיא נגעה בהם, אנשים שהיה להם אכפת ממנה.

עבר הסופ"ש, הלוויה, "זום" הפרידה של אקי"ם ומאות משתתפים.

בין כל זה, חשבתי איך מעכלים את זה? איך מתמודדים עם מוות בקבוצה עם חברים צעירים יחסית? זאת לא אחת מקבוצות הקשישים שלי, ששם הנוהל כבר מוכר ולצערי תרגלתי אותו כבר עשרות פעמים. איך ממשיכים הלאה כשדמות כל כך משמעותית בקבוצה נפרדה מאיתנו, באופן כל כך פתאומי? ואיך זה ישפיע על הקבוצה, על ההצגה, על התקופה המוזרה הזו ועל מפגשים ב"זום" שאנחנו מתחילים לעשות? איך ממשיכים כשהדמות הכי מזוהה עם הקבוצה ועם התיאטרון שלנו, הדמות המרכזית, הדבק, איננה כבר?

פרידות הן תמיד דבר קשה ומורכב. הן נושאות בחובן מלא כאב. לעיתים הפרידות הן בין החיים (עזיבת הקבוצה מכל מיני סיבות, חלקן משמחות וחלקן פחות) ובין החיים למוות, אלו שנפרדו מאיתנו ומהעולם הזה. נדרה הייתה דמות משמעותית מאוד, בחיי הקבוצה, בחיי כל כך הרבה אנשים שהיא פגשה בהם, בחיי. זה ניכר בכל האירועים שעשינו לזכרה השבוע אבל הרבה הרבה מעבר.

איך ממשיכים?

פשוט ממשיכים. מוצאים כוחות לחזק את הקבוצה, מציפים את התחושות, מעבדים ומדברים עליהן, מחזקים. ואז ממשיכים הלאה. פשוט חוזרים ועושים תיאטרון. כי זה מה שאנחנו עושים.

לתת במה

על יציאתם של בוגרי בתי ספר למשחק לעולם התיאטרון בימים מאתגרים אלו

מאת: נעם מרום

מראשית ימי התיאטרון, אי אז ביוון העתיקה, הוא לא הפסיק לפעול. גם בתקופות מאתגרות, ואף בהיסטוריה של העם היהודי, התיאטראות המשיכו ליצור ולהציג, באופן רשמי או מחתרתי. בחלוף המאות והעשורים, התיאטרון הצמיח ז'אנרים חדשים ויצירות חדשניות, עבר שינויים על גבי שינויים, במסרים אותם היוצרים ניסו להעביר, בנראות הבמה, בהגדרת הקיר הרביעי, בתלבושות ובתפאורה, בשיטות עבודת השחקן, אבל דבר אחד לא השתנה – מאז שהקהל היווני צפה לראשונה במאבקי האדם באלים, באחר, ובעצמו, תמיד הייתה במה. התיאטרון מעניק במה שאפשרה לשמוע, להשמיע ולהישמע, להביע עמדה, להציב מראה בפני החברה, לפעול, לחולל מהפכה וגם להרגיש ולהתחבר לעצמך.

לאורך הדורות, התיאטרון היווה כעמוד עשן, התאים את עצמו לתקופה והמציא את עצמו מחדש, עבר אין ספור גלגולים ותמיד שרד. מי שסייע לו לשרוד והניע את גלגלי השינויים הם תמיד הצעירים, עם אמונה בלב ואש בעיניים. לכן, עניין אותי לחקור איך מתמודדים בוגרי בתי ספר למשחק עם הכניסה לעולם התיאטרון בתקופה מורכבת כמו זו, מה המקום של התיאטרון היום, ומה המקום של הבמה? בימים כתיקונם, הכניסה לעולם התרבות היא בין כה וכה לא פשוטה לשחקנים צעירים. הרצון והיכולת להוכיח את עצמם ולבסס את ארגז הכלים שקיבלו במוסדות הלימוד משולים למסע ארוך, מייגע ומטלטל. כמי שעומדת להתחיל את המסע הזה בעוד שבועות מספר, כסטודנטית לבימוי תיאטרון, עניין אותי לשמוע ממקור ראשון מאלו שהגיעו לסוף מסע הלימודים ולתחילת דרכם המקצועית.

יצאתי לראיין סטודנטים שנה ג', שבעקבות הקורונה עוד נמצאו עמוק בחדר החזרות וטרם חגגו את סיום הלימודים, לצד בוגרים טריים שזה עתה סיימו את לימודיהם, שאלתי על התחושות ולאן פניהם מועדות. ציפיתי שישתפו את הקושי והמורכבות שהתקופה הנוכחית מביאה עמה, אבל שמחתי לגלות עד כמה הם מלאים באמונה ואופטימיות, ובעיקר תקווה.

קורל קרואני, (24) שנה ג' ב"בית צבי", אשר נתלשה לבידוד מחדר החזרות, שיתפה אותי במחשבותיה: "לפעמים אנשים שמסיימים בית ספר למשחק, נכנסים לדיכאון וריק, אנחנו יוצאים רעבים יותר לעולם התרבות, אני יודעת מה אני רוצה – להתפרנס ממשחק. שזו תהיה ההכנסה שלי. שכל מה שאני אעשה ואתפרנס ממנו יהיה קשור לעולם המשחק, וכשישאלו אותי מה אני עושה בחיים אני אגיד בגאווה "אני שחקנית"."  

גם אורן אלימלך (26), שנה ג' ב"גודמן", איתו שוחחתי בין חזרה לחזרה, ביקש להמשיך ולהסתכל על חצי הכוס המלאה ולהתמקד בהזדמנויות שנוצרות בתקופה הנוכחית:  "אני מנסה להיות כמה שיותר אופטימי. בקרב השחקנים והאמנים יש התמסכנות. אנחנו לא מסכנים. אנחנו צריכים גם למחות וגם לרומם לעצמנו את הרוח. אנחנו יכולים ומסוגלים להתמודד עם המצב. כאמנים זו הזדמנות להמציא את עצמנו מחדש. חשוב לי שתהיה אווירה אופטימית. מאוד מפחיד לסיים את שלוש השנים האלו גם ככה. יש פה בעיה שלא צריך להתעלם ממנה, אפשר להתמודד איתה. לתחושתי, כל עולם התרבות הולך להמציא את עצמו מחדש בקרוב. אני רוצה ליצור ביחס למצב וביחס לסיטואציה, אני רואה את התקופה הזו כהזדמנות".

את אורי מחרז (26), שנה ג' ב"יורם לוינשטיין", תפסתי לראיון טלפוני מאחורי הקלעים של הפקה חדשה. בדומה ליוצרים אחרים, גם הוא מבקש להפוך את הליים למרגריטה: "זו תקופה שאנחנו כיוצרים מבינים שזה עלינו, ועלינו לפתח תכנים וליצור ולא לחכות שהאודישן יגיע משמיים. זה גורם לי להיות שחקן יוצר. יש לנו בכיתה רעיונות לסדרות רשת, זו האווירה הרווחת וזה מה שמחדירים לנו ביורם לווינשטיין – תהיו שחקנים יוצרים. לא לחכות על זרי הדפנה לאודישן, אנחנו מנסים לכתוב וליצור כל הזמן, כי כמובן שאין לי כרגע שום אודישן באופק. אנחנו אופטימיים משר התרבות החדש. הוא קשוב לאמנים למרות שאינו בא מהתחום". עם זאת, האופטימיות בפיו נשמעת זהירה: "אני כן מרגיש שאני לוקח "סיכון" בכניסה לעולם התרבות, אבל זה החלום שלי, זה המקצוע שלי ואני שלם עם זה. אני קם עם חיוך כמו שקמתי ללימודים עם חיוך."

קורל קרואני | צילום: אור דנון

אורן אלימלך | צילום: אילן זכרוב
אורי מחרז | צילום: מוניקה פיטץ

ניכר מדבריהם של השחקנים הצעירים כי בתי הספר למשחק מעודדים אותם לא להיות "מוכי גורל" אלא להתייחס למצב שנוצר בתור הזדמנות אמנותית. היכולת לסיים בית ספר למשחק כשאין אודישנים לתיאטרון באופק – בראש מורם, חיוך, גאווה ואף תחושת שליחות, מעוררת השראה ונותנת תקווה לבמה הישראלית.

מורכבות התקופה מקבלת ביטוי גם בבמה העולמית, בקרב שחקנים צעירים שסיימו בתי ספר לדרמה ולמשחק ברחבי העולם. בכדי לבחון את זה, שוחחתי עם שני שחקנים מוכשרים, תוצרת כחול-לבן, שלמדו והשכילו מעבר לים ובעקבות הקורונה החלום שלהם נגדע והם שבו לארץ עם מזוודת החלומות.

מיתר פז | צילום: shanti campbell

מיתר פז, (25) במקור מחיפה, למדה בשנים האחרונות אצל מאמנת השחקנים מישל דאנר בלוס אנג'לס. כמי שהספיקה לצלם סרטים זוכי פרסים ולהשתתף בהפקות מכובדות, הקורונה פגעה בה בתקופה מאוד פורייה, ועל אף זאת היא לא התייאשה ושומרת על אש היצירה: "דווקא ב2020 שהחברה נהיית מנוכרת, התרגלנו להתחבא מאחורי מסכים. התרבות והתיאטרון מקרבים בעידן כל כך מפלג. יש מקום לתיאטרון יפה ואמנותי. דווקא תקופה קשה כזו היא זמן ליצירה, דווקא כשננעלים בבית נפתחות דלתות הרעיונות. למען קירוב לבבות. שנת 2020 לא פשוטה, אבל פנינו קדימה. כולי תקוה שבשנה החדשה דברים יראו אחרת."

בדומה למיתר, גם דורון ישראלי (26), נאלץ להתמודד עם קשיים לא פשוטים. המסע של דורון בעולם התיאטרון התחיל בראשון לציון, ונמשך בשנתיים האחרונות בלימודים אינטנסיביים ב-AMDA שבניו יורק. במקביל ללימודיו, דורון שיחק במחזה בברודווי, עבד על תפקיד ראשי במחזמר "Follies" של סטיבן סונדהיים בתיאטרון בניו ג'רזי והיה באודישנים לחוזה ארוך טווח במסצ'וסטס. תוך זמן קצר, הכל השתנה: "יום אחד אני בחזרות בניו ג'רזי ויום למחרת בסלון של ההורים. הקרבתי המון כדי להיות שחקן. מבחינתי אני אשמח להשתלב על הבמות בארץ. זה פחות נעים לעלות על הבמה כשאין לך מישהו בקהל שבא לצפות בך, אבל כרגע אין אודישנים לתיאטרון. שם מקבלים אודישנים בהתראות לפלאפון כמו ווטסאפ. ועכשיו חזרתי לארץ ואין לי קשרים. אני לא יודע מאיפה להתחיל אפילו להיכנס לעולם התרבות פה, אני מרגיש שאין לי סיכוי. מי בכלל יסתכל על קורות החיים שלי?" 

דורון ישראלי |
צילום: Even Zimmerman, MurphyMade

אבל, לצד הקשיים, בדומה לשחקנים מתחילים אחרים, גם דורון עומד עם הפנים קדימה ומצליח להישאר חיובי: "אני מעדיף לנסות לחיות בשלום עם המצב, לתת לסופה לחלוף. עדיף להתמודד עם הנזקים. שחקן גם צריך לדעת לרדת מהבמה. אני יודע שאני אחזור, זה המקצוע שלי, זה מה שבחרתי. זה מה שאני עושה ואעשה. כרגע זו תקופה איומה אבל זו תקופה של למידה. יש פה הזדמנות לחשוב מחוץ לקופסא – איך אני שורד את זה כשחקן. לא עוצר להיות שחקן בשום שלב, גם אם אתה יורד מהבמה. אתה לומד ומתפתח."

היצירה הבלתי נדלית מתבטאת גם בהפקה החדשה של "ההולכים בחושך", בהשתתפות תלמידי משחק שנה ג' ב"סמינר הקיבוצים", בבימויה של טל ברנר. כיאה לחזרה הגנרלית בה צפיתי, האנרגיות על הבמה הרקיעו שחקים. התרגשתי לראות קבוצה של שחקנים מוכשרים על הבמה בהפקה באורך מלא (שעה ו-45 דק') המביאים לידי ביטוי את כל מה שרכשו במשך שלוש השנים האחרונות. מעבר למשחק והבימוי המדויקים והעמוקים, ההפקה נגעה ללבי במיוחד כי ראיתי לנגד עיניי קבוצת צעירים שפשוט מגשימים את עצמם, את כל המיומנויות שרכשו בתקופת הלימודים.

אין ספק שלסיים לימודי משחק ארוכים, ממושכים ואינטנסיביים ביציאה לוואקום אמנותי וחוסר עבודה, עלולים להוביל לנפילה ואף קריסה מאוד גדולה כבר בתחילת הדרך, אבל הופתעתי לגלות שמגוון השחקנים הצעירים שראיתי על הבמה וראיינתי, יוצאים לעולם עם תשוקה מאוד גדולה לממש את ייעודם וחזונם, על אף מגבלות התקופה האחרונה. למרות ההסתגרות בבתים, הם לא קופאים על שמריהם אלא מנצלים את התקופה הזו ליצירה וסלילת דרך חדשה, למהפכה בעולם התיאטרון, להחיות את הבמה.

מתוך ההצגה "ההולכים בחושך" | צילום: שלומי פרין

על אף חשיבותו, בשנים האחרונות התיאטרון הישראלי נדחק לשוליים. כמובן שאפשר לתרץ את זה בקדמה הטכנולוגית ובעוד שלל תירוצים רציונליים. נוסיף לכך את מגבלות הקורונה שהקפיאה את ענף התיאטרון בפרט והתרבות בכלל, וגרמה למצב כלכלי מורכב אליו נקלעו יותר מ-200,000 עובדי במה ומשפחותיהם. כל אלו גרמו לרבים מסובבי להרים גבה בנוגע לבחירה שעשיתי. לא סתם, בחודשים האחרונים נתקלתי בלא מעט אמירות תמיהה – "את מתחילה עכשיו ללמוד בימוי תיאטרון? דווקא עכשיו כשעולם התרבות בקריסה…אולי תחשבי שוב, על מקצוע אמיתי, שיכניס לך פרנסה בטוחה". לכל אלו, תשובתי פשוטה למדי – דווקא עכשיו.

א.ד. גורדון אמר פעם "במקום להילחם בחושך, עלינו להגביר את האור", מול מציאות של מלחמות אחים, שנאת חינם, קריסה של המשק הכלכלי ומגפה עולמית, ישנם דברים מסוימים בחיים המפיצים אור בעולם, כמו התיאטרון, כמו הבמה. אלו מעניקים אור בכך שהם מאפשרים לעצב דעת קהל, לחולל שינויים, להעלות לסדר היום החברתי סוגיות חשובות, לנטוע מוטיבציה, להשמיע קול. להיות, ולא לחדול.

בעבר, הצעירים בארץ ייבשו ביצות, חרשו את האדמה ולחמו בעבור הקמת המדינה. היום, צעירים נלחמים כדי לקיים במדינת ישראל חברה ליברלית, שוויונית ונאורה שחורטת על דגלה לראות תמיד את האדם שעומד מולך. לאורך ההיסטוריה, תיאטרון בפרט ואמנות בכלל נועדו לקדם נושאים אלו. התיאטרון אינו מציע הווי תרבותי בלבד, אלא הנו מוסד חברתי מהותי לשמירה על המשך הקיום שלנו כפרטים וכחברה.

המשימה להקים בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל תמה, מדינה יהודית ודמוקרטית קמה. אבל המשימה לקיים פה חיים של כבוד, חירות, שוויון, פלורליזם, סולידריות ואהבת חינם רק החלה. עכשיו זה התור שלנו והבמה היא הפלטפורמה האידאלית להעביר מסרים אלו. למרות הכל, ועל אף המצב, ההצגה חייבת להימשך. תנו לנו במה, אנחנו כבר נדאג לשאר.

מגדל בבל מודרני

על מחאת "ארט-אח" בכיכר הבימה

מאת: אביבה רוזן

פה עברית, שם ערבית. כאן רוסית, שמאלה משם צרפתית. ימינה אנגלית. מולייר בצרפתית עם תעלולי סקפן, טנסי וויליאמס באנגלית עם ביבר הזכוכית, צ'כוב ברוסית, אלוני בעברית, מוזיקה ברחבי כיכר הבימה ואפילו הצגות ילדים. משעה שש ועד שעות הלילה המאוחרות, במזג אוויר מזיע, עם מסיכות על הפה או על הזרוע, עשרות שוטרים מסביב שבאו לפקח מקרוב מאוד על מחאת הסטודנטים בשדרות רוטשילד, במקום הכי תרבותי במדינת ישראל, הבימה פינת היכל התרבות, בחר עופר שגיא, יוזם "ארט-אח", וחבריו היוצרים והשחקנים להביע את מחאתם בדרך הכי טובה שהם מכירים – על ידי הצגת מחזות.

תעלולי סקפן | ארט-אח | צילום: אביבה רוזן

שאלתי את הצוות שביצע את "אכזר מכל המלך'" מאת ניסים אלוני איזו משמעות יש לבחירה הזאת. זה המחזה הטוב ביותר שנכתב בישראל, אמרו לי. לי נראה שיש כאן אמירה קולעת באשר להתנהלות הממשלה ב'ימי הקורונה העליזים', בהם האחרונים להישמע ולקבל התייחסות הם אנשי התרבות.

"אכזר מכל המלך" | ארט-אח | צילום: אורנה נאור

בעולם מוכה קורונה, בו כולם סובלים, בכל מקום, יש מקום לסולידריות עולמית. מצד שני, יצר הגזענות, הדעות הקדומות, לא ממש מרפה מאיתנו. אנחנו לא מוצאים נחמה של ממש בעולם שגבולותיו נחסמים חדשות לפרקים, בין אם בנתיבים הבינלאומיים ובין אם מאה או חמש מאות מטרים מהבית.

בזמן זה, אנחנו מתבקשים לעשות חשבון נפש. להתפנות ולהסתכל על עולמנו המורכב במבט אוהב וחומל, וגם להסתכל על השחקנים, לא רק בבחינת 'כל העולם במה וכולנו שחקנים', אלא על מה שעובר בעולם האמנות ובראשו התיאטרון על יוצריו, מאחורי הקלעים ועל הבמה.

כיכר הבימה | צילום: אביבה רוזן

בואו תסתכלו עלינו, אומרים המשתתפים בארט-אח, הצועקים באמצעות מילותיהם של גדולי המחזאים, ואולי תראו את עצמכם. תבחנו מה אתם מרגישים, תשתתפו במיזמים ובמיצגים אמנותיים שכבר מזמן נאסרו עליכם, ובין סגר א' לסגר ב' תחוו משהו שאולי יגיע גם ללבכם.

המחאה המשיכה גם אתמול (17/9/2020), עם ליזסטרטה, וסביר שתמשיך גם אחרי סגר החגים.

לפרטים נוספים בקבוצת המיזם בפייסבוק – הקליקו על הלינק

הזמנים הגרועים ביותר, הזמנים הטובים ביותר

על פסטיבל ישראל 2020

מאת: אביבה רוזן

האם עולם התרבות מתמוטט, האם הוא נעלם, או שמא הוא מקבל הזדמנות חד פעמית להמציא את עצמו מחדש? להסתכל מהקופסא שמחוץ לקופסא שמחוץ שלקופסא, מין בבושקה בלתי נגמרת של קופסאות וקפסולות מתפוצצות ומתפקעות, כשאנשים יצירתיים מוצאים דרכים חדשות ונפלאות ליצור בהן ובתוכן. גמישות חשיבתית ותפקודית היא, כמו תמיד, שם המשחק. משחק החיים שמכתיב לנו חדשות לבקרים נסיבות חדשות. המצליחים הם אלה שימצאו צורות חשיבה ויצירה חדשות. פסטיבל ישראל 2020 מלא באלה. לכו, או תתחברו בסטרימינג, ותחזו בעצמכם.

פסטיבל ישראל שלי נפתח בלהקת ורטיגו. הלהקה שתמיד אשמח לחזות בה, להקת המחול שתמיד ממציאה את עצמה מחדש. ברגע שהיה ניתן, היא הופיעה מתחת לכיפת השמיים, בדרייב אין, ואפילו יצרה את עצמה מחדש בכפר האקולוגי שלה עם ארוחה קלה שלצדה קטעי מחול. בפרזנטציה לקראת הפסטיבל, קיבלנו את ההזדמנות לראות קטעים מהמופע Shape On Us"", המשלב, לפי הקונספט הייחודי והחזון של ורטיגו, רקדנים מקצועיים ואנשים עם מוגבלויות פיזיות שונות הבוחנים יחד במחול ייחודי את המושג – צריך כפר. צריך קהילה שלמה כדי לחיות בה, להיתמך ולתמוך. בתוך הקהילה הזאת כולנו, ובפרט בימי קורונה אלה, מגלים את הייחוד שלנו, את היתרונות והמגבלות, וגם את העובדה שגם עם רצון רב לתמוך ולתת, אנחנו מוגבלים כבני אדם.

מתוך היצירה "Shape On Us" | להקת ורטיגו | צילום: אביבה רוזן

הרקדן והכוריאוגרף שרון פרידמן הגיע לארץ במיוחד, בימי קורונה, ונכנס לשבועיים קשים אך יצירתיים של בידוד. במהלך התקופה הזאת הוא עבד עם הצוות של "Shape On Us" בזום, והתחיל להכין עם חברי הלהקה, עם וללא מגבלות פיזיות, את הבסיס ליצירה. זה כמובן לא פשוט, אך גם לא פשוט היה להעביר את היצירה לחזרות פיזיות, כאשר מרכיבים אותה אנשים שחלקם בקבוצות סיכון. היה עליהם להתגבר על מחסומים ועל קשיים בלתי שגרתיים כדי לקחת חלק בחזרות לקראת הפסטיבל. התוצאה בה חזיתי מעניינת, מרגשת וגורמת לרגשות שלנו להשתולל ולדמיון שלנו לפעול שעות נוספות. ורטיגו, נו. תמיד מיוחדים ומפתיעים.

את איציק ג'ולי, המנהל האמנותי של הפסטיבל, שאלתי איך השתנה הפסטיבל מבחינה צורנית ותוכנית לאור ההתמודדות עם הקורונה. ג'ולי מספר על פסטיבל שלבש ופשט צורות ואף נדחה מיוני לספטמבר. גם במהלך החודשים הללו קרו דברים מהותיים ונוספו תכנים חדשים לפסטיבל שכללו את ההתייחסות לקורונה ומשמעויותיה האמנותיות.

לפי התוכנית המקורית, מספר ג'ולי, היו דגשים ביצירות על כלכלת הכוח – שלטון, כסף, לעומת כלכלת הלב – מערך חיבורים בין אנשים. "לצערנו, המופעים הבינלאומיים שהיו מתוכננים לא יגיעו, אך במופעים המקומיים אנו רואים איך הכל מתחבר עכשיו, כלכלת הכוח והלב והקשרים ביניהם מתעצמים, ושאלות חדשות לגבי נרטיבים מוכרים צפות ומתחזקות. הקורונה חידדה את השבר הגדול בין מנגנונים לבין אנשים".

איציק ג'ולי | צילום: דודו בכר

השבר גם גרם להתכנסות בבית. התרבות, שהתרגלה להופיע על במות, נדרשה להתאים את עצמה במהירות לאמצעים אחרים. ישנה גם שאלת הנחיצות, אומר ג'ולי. בתור תחום שנסגר והושהה לזמן רב כל כך, שהיה הראשון להיסגר ואחרון להיפתח, יש מחשבות על הצורך בתרבות. "האם אנחנו רלוונטיים? ומה תפקידנו עכשיו? רבים מנסים להסתגל ועדיין מהרהרים, בעוד שאחרים כבר עושים ומשנים את תהליך היצירה."

בפסטיבל ישראל, ההסתגלות למצב החדש דורשת להתמקד במחשבה על תכנים מקומיים, יצירתיים, שמתחברים למשבר הקורונה. ביניהם יצירות חדשות כגון "שגרה מוסדית 2.0", בה מגיעים אמנים שונים למוסדות או קהילות, כגון ביטוח לאומי, השוק הסיטונאי, קווי אוטובוס בירושלים ובית חולים הדסה הר הצופים, ומתבוננים מזווית אחרת על חיי היומיום במשבר המתמשך.

מבין כל אלה בחרתי לשוחח עם הדסה גולדוויכט, אשר מציגה בבית החולים הדסה הר הצופים, בו נולדה בעת זריחה, את יצירתה "שתי זריחות". הרעיון עצמו נוצר לאחר שילדה את בנה לפני שנה, בלידה קשה לאחר הריון קשה. "חשבתי על זה שאנחנו נמצאים בתקופה בה קשה לראות את האור", אומרת הדסה, "יש מעין הפסקה של החיים". בבית החולים, שמהווה יקום בפני עצמו, עם הוויה אחרת, יש חשיבות מיוחדת לשמש שזורחת כל בוקר אחרי לילה אינסופי, האור המפוגג את החושך. העבודה של הדסה כוללת שיחות עם עובדי מחלקת יולדות, אך בטקסט ולא בסאונד, והם מספרים על הזריחות הכי משמעותיות בעבודתם.

מתוך היצירה "שתי זריחות" | הדסה גולדויכט

עבודתה של לילך דקל אבנרי, "פרויקט אייכמן", דווקא הייתה מתוכננת לפרטיה עוד לפני הקורונה, ולילך, שמחוברת לנושא אייכמן ומשפטו מזה שנים, מאז שהתחילה לחקור אותו במסגרת אקדמית, ידעה בדיוק איך ומה, אך שינתה הכל מהקצה אל הקצה בעקבות המגיפה שכבר דחתה את הפסטיבל ממועדו המקורי, בדיוק שישים שנה אחרי המשפט המתוקשר ומעורר הרגשות הקשים ביותר. הוא היה אמור להתקיים בז'ראר בכר, במבנה המקורי של המשפט שכונה אז 'בית העם'. גם המבנה עדיין איננו זמין, עקב שיפוצים שנעשים בו עכשיו.

מתוך "משפט אייכמן" | צילום: לילך דקל אבנרי

לילך הכניסה בפרויקט שינויים רבים כדי להתאימו לזמננו ולהעברה בסטרימינג. בסיסה של היצירה הוא הקונפליקט בין גישותיהם השונות של הפילוסופית היהודיה-גרמניה חנה ארנדט, גדעון האוזנר וחיים גורי המשורר שמתעד את המשפט. בתוך כל אלה עולים רגשות אנושיים של קנאות ושנאות. דקל אבנרי: "הדמיון בין התקופות הוא מטורף. תקופת הקורונה היא תקופה שיש בה קריסה תרבותית וערכית, וגם אישית. בעולם התרבות, זה לא רק עניין של מגבלות טכניות על קהל, חזרות והתקהלויות. בתוך כל אלה עלה, למשל, חוק הנאמנות. אני חוקרת את התקופה הזאת, ופתאום זה עולה אצלנו, במאה ה-21. היוצר מגיב כל הזמן למה שקורה סביבו ואז היצירה הקיימת מקבלת קונטקסט נוסף. מצד אחד, יש בו הרחקה אסתטית ומצד שני – חיטוט בפצעים החדשים. זאת השליחות שלנו, ליצור נחמה וריחוק אבל גם לטלטל".

ואיך השפיעה הקורונה על המופע שיעלה בספטמבר במסגרת הפסטיבל? שאלתי אותה. "צמצמנו. עשינו רק טרמינל 1. אני לא יכולה להביא עכשיו את כל 21 התחנות של המופע עם כל הטקסט והמרחב. ברגע שהכנסנו את זה לקפסולה, זה הפך לסיור אוזניות אותו מוביל דורי בן זאב, שלוקח רגשית ואינפורמטיבית מתפיסת אייכמן עד כניסתו לבית המשפט. משם מתחיל החלק השני, של הצגת הדמויות. הכל נבנה מחדש לתקופת הקורונה, והכנת הפסטיבל לדיגיטל, למצלמה. הקהל יכול להיות בבית או אצל חברים, ולראות את הכל דרך סטרימינג. זה תיאטרון למצלמה".

הכל נעשה בזמן קצר מאוד. "אנחנו עושים את זה תוך כדי הליכה. אני צריכה לתת הערות לא רק לשחקנים, אלא גם למצלמה. זה מעין ריקוד חדש שנוצר. הקורונה אילצה את כולנו לחשוב מחדש בראייה אחרת ורחבה הרבה יותר, וגם ביחס לתקציבים. איפה משקיעים ואיך נכון להשקיע לטווח הארוך? מה מהחידושים הוא אסטרטגי ויישאר לעתיד וכדאי להשקיע בו וגם, איך משלמים על כל זה? מי מממן?", וג'ולי מרחיב: "כל מה שהתרגלנו אליו, הראייה ההיררכית של האמנות, משתנה. עכשיו זה לא הקהל שבא אלינו, לראות אותנו. אנחנו צריכים למצוא את דרכנו לקהל באמצעות כלים חדשים שמומצאים עכשיו".

ואולי, מתוך הזמנים הקשים והרעים הללו, ייוולדו עולמות חדשים, אמנויות חדשות, דרכים חדשות להגיע לקהלים הקיימים ולקהלים חדשים. פסטיבל ישראל 2.0 והעולם שאחרי.

לפרטים נוספים אודות המופעים באתר הפסטיבל – הקליקו על הלינק.

אור בקצה המנהרה

ראיון עם הדס קלדרון

מאת: דנה שוכמכר

הדס קלדרון,  שחקנית, יוצרת ומפיקה, המכהנת כיום בתור המנהלת האמנותית של התיאטרון הארצי לילדים ונוער, מכינה תוכנית פעולה לגבי המשך פעילות התיאטרון. למרות סגירת התיאטראות והאישור הזמני להפעלת סל תרבות, היא אופטימית ומאמינה כי לקסם של התיאטרון אין תחליף. גם בימים קשים אלו, בוחרת קלדרון, נכדתו של המשורר אברהם סוצקבר, להאמין כי התיאטרון מחייה נפשות, בייחוד תיאטרון הפונה לקהל הצעיר.

 שלום הדס קלדרון, מה שלומך בימים אלה?

"שלומי טוב. השיחה שלנו הייתה אמורה להיערך אמש ונדחתה בשל השתתפותי בהפגנות רבות בדיוק עכשיו (יום ראשון), בשעה שאנחנו משוחחות, התבשרנו על המשך הפעילות של סל תרבות. קיבלנו בשורות טובות – נכון לעת עתה, סל תרבות לא ייסגר. משרד התרבות הודיע כי הוא יקצה את מחצית הסכום להפעלת סל תרבות עד סוף שנת 2020, ויתר התקציב יגיע מהרשויות המקומיות ותשלומי ההורים, אך גובה התשלומים עדיין לא קיבל את אישור וועדת החינוך של הכנסת. אמנם, זה תלוי עכשיו בועדת החינוך של הכנסת ועדיין אי אפשר לראות את סוף הסיפור, אבל זה בהחלט אור בקצה המנהרה."

צילום: רמי זרנגר

מה את חושבת על התפקיד של משרד התרבות ומשרד החינוך בהקשר של סל תרבות?

"פעם היה משרד אחד תחת הכותרת משרד החינוך, התרבות והספורט וכעת ההחלטה האם לאפשר להמשיך את קיומו של סל תרבות מותנית בהחלטה של שני משרדים, משרד החינוך ומשרד התרבות. כמי שפעילה במאבק להחזרת התיאטראות והמשך קיומו של מפעל סל תרבות, זה נדמה כי מישהו ממקבלי ההחלטות איבד שליטה ואנחנו דוהרים לכיוון לא ידוע. לפני כמעט חצי שנה סגרו את התיאטראות ולא נתנו לנו את המפתחות בחזרה.

מה החשיבות של סל תרבות?

"מפעל סל תרבות זה מפעל אדיר המספק אפשרות לילדים מכל רחבי הארץ לצפות בשורה ארוכה מאד של מופעי תרבות, מחול, תיאטרון ועוד, ומספק עבודה לשחקנים רבים אשר חורשים את הארץ, והכל במטרה אחת – לספק לדור העתיד אפשרות ליהנות מתכנים איכותיים ברמה גבוהה.

התכנים של סל תרבות מאפשרים לילדים מכל רחבי המדינה לצפות בהצגות ובמופעים שונים. מדובר בהזדמנות אדירה ומרתקת לחשוף את הדור הצעיר למגוון רחב של מופעים תוך בקרת איכות. חשוב לציין כי לא כל הצגה או מופע נבחרים לסל תרבות, אלא יש ועדה ובראשה מקבלי החלטות אשר בוחנים בכובד ראש את המופעים לפני קבלת ההחלטה."

יש תחושה שקול האמנים לא נשמע, שבוחרים להתעלם ממנו, בעיקר מהסיבה שהם שייכים לצד השמאלי במפה הפוליטית. את מסכימה עם הטענה הזאת?

"אני חושבת שאנחנו בעיצומו של מאבק על הזהות התרבותית של מדינת ישראל ומה נשאיר לדורות הבאים אחרינו. המאבק שלנו רק התחיל ולא יסתיים עד פתיחת התיאטראות. מבין כל המקומות הפתוחים כעת, התיאטרון נחשב למקום בטוח ביותר, הקהל המגיע לראות תיאטרון זה קהל ממושמע אשר שומר על הכללים ואין ממה לחשוש.

לפני כמה ימים, הייתי באחת ההפגנות וראיתי אמנים צעירים מנגנים בגיטרה ומסביבם קומץ אנשים. אז הבנתי, זה המהות שלנו, לשמח אנשים ולאפשר להם לחוות חוייה ייחודית באמצעות צפייה בהצגת תיאטרון. גם אם מדובר בקהל מצומצם בשל ההגבלות, חשוב לי בתור מנהלת אמנותית של התיאטרון הארצי לילדים ולנוער להמשיך ולהנחיל לילדים את חשיבות התיאטרון."

מתוך ההצגה "הכל זהב", התיאטרון הארצי לילדים ולנוער | צילום: כפיר בולוטין

בשנים האחרונות את מכהנת בתור מנהלת אמנותית בתיאטרון הארצי לילדים ולנוער, לאחר קריירה ארוכה בתיאטרון הרפרטוארי. מה הביא אותך לעסוק בתיאטרון לילדים?

"אני מנהלת קריירה ארוכה אשר החלה בין היתר בגיל 10 אז השתתפתי בהצגה "המלך מתיא הראשון" ומאז המשכתי לתיאטרון הרפרטוארי (קלדרון שיחקה בתיאטרון בית לסין במגוון רחב של הצגות, כגון "מקווה", "חשמלית ושמה תשוקה" ועוד. ד.ש). מבחינתי, המעבר לעולם של תיאטרון לילדים זאת שליחות לכל דבר, הגעתי לתיאטרון הארצי לילדים ולנוער במטרה מאד ברורה – להנחיל מורשת לדורות הבאים ולאפשר לילדים לראות תיאטרון איכותי."

נכון לכתיבת שורות אלה, התיאטראות עדיין לא נפתחו לציבור, אבל מבעד לאפילה, קלדרון רואה את האור בקצה המנהרה, ימים בהם נשוב לתיאטרון, ובעיקר נמשיך להנחיל לדור העתיד את מהות התיאטרון- אפשרות להעשיר את העולם באמצעות תכנים ייחודיים.