פרידה משחקנית

מפגשי תיאטרון

מאת: אסף בלאו

יום שישי בבוקר. התעוררתי וביצעתי את הטקסים הרגילים. כמו בכל יום, הצצתי בסלולרי. היו כמה שיחות שלא נענו והודעה אחת: "אסף, תתקשר אלי בבקשה כשאתה מתעורר". בגלל שאני עובד בעיקר עם הגיל השלישי, מיד פתחתי את קבוצת הווטסאפ שלנו כדי לוודא שאין שם הודעה המרמזת על אבידה. בקבוצה חיכו לי הודעות כמו "חג שמח" ו"איך אתם מרגישים?". שום דבר שיכול לרמז על משהו בלתי שגרתי באיי השגרה של התקופה האחרונה. צלצלתי חזרה לכל מי שחיפש אותי. בשיחה האחרונה, כמו האחרות, התנצלתי על שלא התקשרתי קודם ושהיה לי לילה לבן, ומהצד השני של הקו, בת שיחתי נתנה לי לומר את כל מה שרציתי, ורק לאחר שסיימתי, היא אמרה את המילים הנוראיות "נדרה נפטרה הבוקר" והמשיכה להסביר מה קרה.

בהתחלה אתה בהלם, לא באמת מבין עד הסוף מה שמעת כרגע, לא מאמין. אחרי שזה ממשיך ומהצד השני היא מוסיפה לספר ולהסביר, זה מתחיל לחלחל. עוברות מחשבות כמו "לא" ו"מסכנה" ו"אני לא מאמין" והילדים בינתיים מנסים להבין במי מדובר, במי הפעם, ואז אתה בוכה והילדים כבר לוחצים קצת יותר כדי להבין מה קרה. אתה מסיים את השיחה. עומד רגע. מנסה להבין למי צריך להודיע קודם, ואיך הקבוצה תכיל ותקבל.

והילדים מתקרבים, מחבקים ואתה רק אומר "נדרה".

כמה מוזר.

כמה תלוש מהמציאות.

אתה שמח שיש לך מי שיחבק ויתמוך.

ואז אתה נכנס לחדר ומכין רשימה של כל שחקני הקבוצה וכל מי שמשתתף איתנו בהצגה וכל מי שבא איתנו במגע. ואתה מתחיל לצלצל, אחד אחד, שתיים כבר הספיקו לשמוע ושיחת הטלפון לא מפתיעה אותן, הן מרוסקות, דומעות. אחרים מקבלים זאת כעוד הודעה, חלק חוששים מעתיד ההצגה, מעתיד הקבוצה.

מתוך המופע "ניר צלופן" של קבוצת אקי"ם, נדרה משמאל | צילום: אסף ברנר

אחרי שצלצלתי לכולם אני רואה שיש עוד שם אחד שעוד לא צלצלתי אליו, ודווקא לשם הזה הייתי מודיע ראשון – נדרה. כתבתי אותה אוטומטית עם כל חברי הקבוצה. ארבעה ימים של שיחות, של אנשים שמצלצלים לנחם ובדרך מנחמים את עצמם. אנשים שעבדו איתנו ואנשים שאני לא מכיר שקראו את הפוסט שכתבתי בפייסבוק, בנוגע למה שקרה. אנשים שהיא נגעה בהם, אנשים שהיה להם אכפת ממנה.

עבר הסופ"ש, הלוויה, "זום" הפרידה של אקי"ם ומאות משתתפים.

בין כל זה, חשבתי איך מעכלים את זה? איך מתמודדים עם מוות בקבוצה עם חברים צעירים יחסית? זאת לא אחת מקבוצות הקשישים שלי, ששם הנוהל כבר מוכר ולצערי תרגלתי אותו כבר עשרות פעמים. איך ממשיכים הלאה כשדמות כל כך משמעותית בקבוצה נפרדה מאיתנו, באופן כל כך פתאומי? ואיך זה ישפיע על הקבוצה, על ההצגה, על התקופה המוזרה הזו ועל מפגשים ב"זום" שאנחנו מתחילים לעשות? איך ממשיכים כשהדמות הכי מזוהה עם הקבוצה ועם התיאטרון שלנו, הדמות המרכזית, הדבק, איננה כבר?

פרידות הן תמיד דבר קשה ומורכב. הן נושאות בחובן מלא כאב. לעיתים הפרידות הן בין החיים (עזיבת הקבוצה מכל מיני סיבות, חלקן משמחות וחלקן פחות) ובין החיים למוות, אלו שנפרדו מאיתנו ומהעולם הזה. נדרה הייתה דמות משמעותית מאוד, בחיי הקבוצה, בחיי כל כך הרבה אנשים שהיא פגשה בהם, בחיי. זה ניכר בכל האירועים שעשינו לזכרה השבוע אבל הרבה הרבה מעבר.

איך ממשיכים?

פשוט ממשיכים. מוצאים כוחות לחזק את הקבוצה, מציפים את התחושות, מעבדים ומדברים עליהן, מחזקים. ואז ממשיכים הלאה. פשוט חוזרים ועושים תיאטרון. כי זה מה שאנחנו עושים.

לתת במה

על יציאתם של בוגרי בתי ספר למשחק לעולם התיאטרון בימים מאתגרים אלו

מאת: נעם מרום

מראשית ימי התיאטרון, אי אז ביוון העתיקה, הוא לא הפסיק לפעול. גם בתקופות מאתגרות, ואף בהיסטוריה של העם היהודי, התיאטראות המשיכו ליצור ולהציג, באופן רשמי או מחתרתי. בחלוף המאות והעשורים, התיאטרון הצמיח ז'אנרים חדשים ויצירות חדשניות, עבר שינויים על גבי שינויים, במסרים אותם היוצרים ניסו להעביר, בנראות הבמה, בהגדרת הקיר הרביעי, בתלבושות ובתפאורה, בשיטות עבודת השחקן, אבל דבר אחד לא השתנה – מאז שהקהל היווני צפה לראשונה במאבקי האדם באלים, באחר, ובעצמו, תמיד הייתה במה. התיאטרון מעניק במה שאפשרה לשמוע, להשמיע ולהישמע, להביע עמדה, להציב מראה בפני החברה, לפעול, לחולל מהפכה וגם להרגיש ולהתחבר לעצמך.

לאורך הדורות, התיאטרון היווה כעמוד עשן, התאים את עצמו לתקופה והמציא את עצמו מחדש, עבר אין ספור גלגולים ותמיד שרד. מי שסייע לו לשרוד והניע את גלגלי השינויים הם תמיד הצעירים, עם אמונה בלב ואש בעיניים. לכן, עניין אותי לחקור איך מתמודדים בוגרי בתי ספר למשחק עם הכניסה לעולם התיאטרון בתקופה מורכבת כמו זו, מה המקום של התיאטרון היום, ומה המקום של הבמה? בימים כתיקונם, הכניסה לעולם התרבות היא בין כה וכה לא פשוטה לשחקנים צעירים. הרצון והיכולת להוכיח את עצמם ולבסס את ארגז הכלים שקיבלו במוסדות הלימוד משולים למסע ארוך, מייגע ומטלטל. כמי שעומדת להתחיל את המסע הזה בעוד שבועות מספר, כסטודנטית לבימוי תיאטרון, עניין אותי לשמוע ממקור ראשון מאלו שהגיעו לסוף מסע הלימודים ולתחילת דרכם המקצועית.

יצאתי לראיין סטודנטים שנה ג', שבעקבות הקורונה עוד נמצאו עמוק בחדר החזרות וטרם חגגו את סיום הלימודים, לצד בוגרים טריים שזה עתה סיימו את לימודיהם, שאלתי על התחושות ולאן פניהם מועדות. ציפיתי שישתפו את הקושי והמורכבות שהתקופה הנוכחית מביאה עמה, אבל שמחתי לגלות עד כמה הם מלאים באמונה ואופטימיות, ובעיקר תקווה.

קורל קרואני, (24) שנה ג' ב"בית צבי", אשר נתלשה לבידוד מחדר החזרות, שיתפה אותי במחשבותיה: "לפעמים אנשים שמסיימים בית ספר למשחק, נכנסים לדיכאון וריק, אנחנו יוצאים רעבים יותר לעולם התרבות, אני יודעת מה אני רוצה – להתפרנס ממשחק. שזו תהיה ההכנסה שלי. שכל מה שאני אעשה ואתפרנס ממנו יהיה קשור לעולם המשחק, וכשישאלו אותי מה אני עושה בחיים אני אגיד בגאווה "אני שחקנית"."  

גם אורן אלימלך (26), שנה ג' ב"גודמן", איתו שוחחתי בין חזרה לחזרה, ביקש להמשיך ולהסתכל על חצי הכוס המלאה ולהתמקד בהזדמנויות שנוצרות בתקופה הנוכחית:  "אני מנסה להיות כמה שיותר אופטימי. בקרב השחקנים והאמנים יש התמסכנות. אנחנו לא מסכנים. אנחנו צריכים גם למחות וגם לרומם לעצמנו את הרוח. אנחנו יכולים ומסוגלים להתמודד עם המצב. כאמנים זו הזדמנות להמציא את עצמנו מחדש. חשוב לי שתהיה אווירה אופטימית. מאוד מפחיד לסיים את שלוש השנים האלו גם ככה. יש פה בעיה שלא צריך להתעלם ממנה, אפשר להתמודד איתה. לתחושתי, כל עולם התרבות הולך להמציא את עצמו מחדש בקרוב. אני רוצה ליצור ביחס למצב וביחס לסיטואציה, אני רואה את התקופה הזו כהזדמנות".

את אורי מחרז (26), שנה ג' ב"יורם לוינשטיין", תפסתי לראיון טלפוני מאחורי הקלעים של הפקה חדשה. בדומה ליוצרים אחרים, גם הוא מבקש להפוך את הליים למרגריטה: "זו תקופה שאנחנו כיוצרים מבינים שזה עלינו, ועלינו לפתח תכנים וליצור ולא לחכות שהאודישן יגיע משמיים. זה גורם לי להיות שחקן יוצר. יש לנו בכיתה רעיונות לסדרות רשת, זו האווירה הרווחת וזה מה שמחדירים לנו ביורם לווינשטיין – תהיו שחקנים יוצרים. לא לחכות על זרי הדפנה לאודישן, אנחנו מנסים לכתוב וליצור כל הזמן, כי כמובן שאין לי כרגע שום אודישן באופק. אנחנו אופטימיים משר התרבות החדש. הוא קשוב לאמנים למרות שאינו בא מהתחום". עם זאת, האופטימיות בפיו נשמעת זהירה: "אני כן מרגיש שאני לוקח "סיכון" בכניסה לעולם התרבות, אבל זה החלום שלי, זה המקצוע שלי ואני שלם עם זה. אני קם עם חיוך כמו שקמתי ללימודים עם חיוך."

קורל קרואני | צילום: אור דנון

אורן אלימלך | צילום: אילן זכרוב
אורי מחרז | צילום: מוניקה פיטץ

ניכר מדבריהם של השחקנים הצעירים כי בתי הספר למשחק מעודדים אותם לא להיות "מוכי גורל" אלא להתייחס למצב שנוצר בתור הזדמנות אמנותית. היכולת לסיים בית ספר למשחק כשאין אודישנים לתיאטרון באופק – בראש מורם, חיוך, גאווה ואף תחושת שליחות, מעוררת השראה ונותנת תקווה לבמה הישראלית.

מורכבות התקופה מקבלת ביטוי גם בבמה העולמית, בקרב שחקנים צעירים שסיימו בתי ספר לדרמה ולמשחק ברחבי העולם. בכדי לבחון את זה, שוחחתי עם שני שחקנים מוכשרים, תוצרת כחול-לבן, שלמדו והשכילו מעבר לים ובעקבות הקורונה החלום שלהם נגדע והם שבו לארץ עם מזוודת החלומות.

מיתר פז | צילום: shanti campbell

מיתר פז, (25) במקור מחיפה, למדה בשנים האחרונות אצל מאמנת השחקנים מישל דאנר בלוס אנג'לס. כמי שהספיקה לצלם סרטים זוכי פרסים ולהשתתף בהפקות מכובדות, הקורונה פגעה בה בתקופה מאוד פורייה, ועל אף זאת היא לא התייאשה ושומרת על אש היצירה: "דווקא ב2020 שהחברה נהיית מנוכרת, התרגלנו להתחבא מאחורי מסכים. התרבות והתיאטרון מקרבים בעידן כל כך מפלג. יש מקום לתיאטרון יפה ואמנותי. דווקא תקופה קשה כזו היא זמן ליצירה, דווקא כשננעלים בבית נפתחות דלתות הרעיונות. למען קירוב לבבות. שנת 2020 לא פשוטה, אבל פנינו קדימה. כולי תקוה שבשנה החדשה דברים יראו אחרת."

בדומה למיתר, גם דורון ישראלי (26), נאלץ להתמודד עם קשיים לא פשוטים. המסע של דורון בעולם התיאטרון התחיל בראשון לציון, ונמשך בשנתיים האחרונות בלימודים אינטנסיביים ב-AMDA שבניו יורק. במקביל ללימודיו, דורון שיחק במחזה בברודווי, עבד על תפקיד ראשי במחזמר "Follies" של סטיבן סונדהיים בתיאטרון בניו ג'רזי והיה באודישנים לחוזה ארוך טווח במסצ'וסטס. תוך זמן קצר, הכל השתנה: "יום אחד אני בחזרות בניו ג'רזי ויום למחרת בסלון של ההורים. הקרבתי המון כדי להיות שחקן. מבחינתי אני אשמח להשתלב על הבמות בארץ. זה פחות נעים לעלות על הבמה כשאין לך מישהו בקהל שבא לצפות בך, אבל כרגע אין אודישנים לתיאטרון. שם מקבלים אודישנים בהתראות לפלאפון כמו ווטסאפ. ועכשיו חזרתי לארץ ואין לי קשרים. אני לא יודע מאיפה להתחיל אפילו להיכנס לעולם התרבות פה, אני מרגיש שאין לי סיכוי. מי בכלל יסתכל על קורות החיים שלי?" 

דורון ישראלי |
צילום: Even Zimmerman, MurphyMade

אבל, לצד הקשיים, בדומה לשחקנים מתחילים אחרים, גם דורון עומד עם הפנים קדימה ומצליח להישאר חיובי: "אני מעדיף לנסות לחיות בשלום עם המצב, לתת לסופה לחלוף. עדיף להתמודד עם הנזקים. שחקן גם צריך לדעת לרדת מהבמה. אני יודע שאני אחזור, זה המקצוע שלי, זה מה שבחרתי. זה מה שאני עושה ואעשה. כרגע זו תקופה איומה אבל זו תקופה של למידה. יש פה הזדמנות לחשוב מחוץ לקופסא – איך אני שורד את זה כשחקן. לא עוצר להיות שחקן בשום שלב, גם אם אתה יורד מהבמה. אתה לומד ומתפתח."

היצירה הבלתי נדלית מתבטאת גם בהפקה החדשה של "ההולכים בחושך", בהשתתפות תלמידי משחק שנה ג' ב"סמינר הקיבוצים", בבימויה של טל ברנר. כיאה לחזרה הגנרלית בה צפיתי, האנרגיות על הבמה הרקיעו שחקים. התרגשתי לראות קבוצה של שחקנים מוכשרים על הבמה בהפקה באורך מלא (שעה ו-45 דק') המביאים לידי ביטוי את כל מה שרכשו במשך שלוש השנים האחרונות. מעבר למשחק והבימוי המדויקים והעמוקים, ההפקה נגעה ללבי במיוחד כי ראיתי לנגד עיניי קבוצת צעירים שפשוט מגשימים את עצמם, את כל המיומנויות שרכשו בתקופת הלימודים.

אין ספק שלסיים לימודי משחק ארוכים, ממושכים ואינטנסיביים ביציאה לוואקום אמנותי וחוסר עבודה, עלולים להוביל לנפילה ואף קריסה מאוד גדולה כבר בתחילת הדרך, אבל הופתעתי לגלות שמגוון השחקנים הצעירים שראיתי על הבמה וראיינתי, יוצאים לעולם עם תשוקה מאוד גדולה לממש את ייעודם וחזונם, על אף מגבלות התקופה האחרונה. למרות ההסתגרות בבתים, הם לא קופאים על שמריהם אלא מנצלים את התקופה הזו ליצירה וסלילת דרך חדשה, למהפכה בעולם התיאטרון, להחיות את הבמה.

מתוך ההצגה "ההולכים בחושך" | צילום: שלומי פרין

על אף חשיבותו, בשנים האחרונות התיאטרון הישראלי נדחק לשוליים. כמובן שאפשר לתרץ את זה בקדמה הטכנולוגית ובעוד שלל תירוצים רציונליים. נוסיף לכך את מגבלות הקורונה שהקפיאה את ענף התיאטרון בפרט והתרבות בכלל, וגרמה למצב כלכלי מורכב אליו נקלעו יותר מ-200,000 עובדי במה ומשפחותיהם. כל אלו גרמו לרבים מסובבי להרים גבה בנוגע לבחירה שעשיתי. לא סתם, בחודשים האחרונים נתקלתי בלא מעט אמירות תמיהה – "את מתחילה עכשיו ללמוד בימוי תיאטרון? דווקא עכשיו כשעולם התרבות בקריסה…אולי תחשבי שוב, על מקצוע אמיתי, שיכניס לך פרנסה בטוחה". לכל אלו, תשובתי פשוטה למדי – דווקא עכשיו.

א.ד. גורדון אמר פעם "במקום להילחם בחושך, עלינו להגביר את האור", מול מציאות של מלחמות אחים, שנאת חינם, קריסה של המשק הכלכלי ומגפה עולמית, ישנם דברים מסוימים בחיים המפיצים אור בעולם, כמו התיאטרון, כמו הבמה. אלו מעניקים אור בכך שהם מאפשרים לעצב דעת קהל, לחולל שינויים, להעלות לסדר היום החברתי סוגיות חשובות, לנטוע מוטיבציה, להשמיע קול. להיות, ולא לחדול.

בעבר, הצעירים בארץ ייבשו ביצות, חרשו את האדמה ולחמו בעבור הקמת המדינה. היום, צעירים נלחמים כדי לקיים במדינת ישראל חברה ליברלית, שוויונית ונאורה שחורטת על דגלה לראות תמיד את האדם שעומד מולך. לאורך ההיסטוריה, תיאטרון בפרט ואמנות בכלל נועדו לקדם נושאים אלו. התיאטרון אינו מציע הווי תרבותי בלבד, אלא הנו מוסד חברתי מהותי לשמירה על המשך הקיום שלנו כפרטים וכחברה.

המשימה להקים בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל תמה, מדינה יהודית ודמוקרטית קמה. אבל המשימה לקיים פה חיים של כבוד, חירות, שוויון, פלורליזם, סולידריות ואהבת חינם רק החלה. עכשיו זה התור שלנו והבמה היא הפלטפורמה האידאלית להעביר מסרים אלו. למרות הכל, ועל אף המצב, ההצגה חייבת להימשך. תנו לנו במה, אנחנו כבר נדאג לשאר.

מגדל בבל מודרני

על מחאת "ארט-אח" בכיכר הבימה

מאת: אביבה רוזן

פה עברית, שם ערבית. כאן רוסית, שמאלה משם צרפתית. ימינה אנגלית. מולייר בצרפתית עם תעלולי סקפן, טנסי וויליאמס באנגלית עם ביבר הזכוכית, צ'כוב ברוסית, אלוני בעברית, מוזיקה ברחבי כיכר הבימה ואפילו הצגות ילדים. משעה שש ועד שעות הלילה המאוחרות, במזג אוויר מזיע, עם מסיכות על הפה או על הזרוע, עשרות שוטרים מסביב שבאו לפקח מקרוב מאוד על מחאת הסטודנטים בשדרות רוטשילד, במקום הכי תרבותי במדינת ישראל, הבימה פינת היכל התרבות, בחר עופר שגיא, יוזם "ארט-אח", וחבריו היוצרים והשחקנים להביע את מחאתם בדרך הכי טובה שהם מכירים – על ידי הצגת מחזות.

תעלולי סקפן | ארט-אח | צילום: אביבה רוזן

שאלתי את הצוות שביצע את "אכזר מכל המלך'" מאת ניסים אלוני איזו משמעות יש לבחירה הזאת. זה המחזה הטוב ביותר שנכתב בישראל, אמרו לי. לי נראה שיש כאן אמירה קולעת באשר להתנהלות הממשלה ב'ימי הקורונה העליזים', בהם האחרונים להישמע ולקבל התייחסות הם אנשי התרבות.

"אכזר מכל המלך" | ארט-אח | צילום: אורנה נאור

בעולם מוכה קורונה, בו כולם סובלים, בכל מקום, יש מקום לסולידריות עולמית. מצד שני, יצר הגזענות, הדעות הקדומות, לא ממש מרפה מאיתנו. אנחנו לא מוצאים נחמה של ממש בעולם שגבולותיו נחסמים חדשות לפרקים, בין אם בנתיבים הבינלאומיים ובין אם מאה או חמש מאות מטרים מהבית.

בזמן זה, אנחנו מתבקשים לעשות חשבון נפש. להתפנות ולהסתכל על עולמנו המורכב במבט אוהב וחומל, וגם להסתכל על השחקנים, לא רק בבחינת 'כל העולם במה וכולנו שחקנים', אלא על מה שעובר בעולם האמנות ובראשו התיאטרון על יוצריו, מאחורי הקלעים ועל הבמה.

כיכר הבימה | צילום: אביבה רוזן

בואו תסתכלו עלינו, אומרים המשתתפים בארט-אח, הצועקים באמצעות מילותיהם של גדולי המחזאים, ואולי תראו את עצמכם. תבחנו מה אתם מרגישים, תשתתפו במיזמים ובמיצגים אמנותיים שכבר מזמן נאסרו עליכם, ובין סגר א' לסגר ב' תחוו משהו שאולי יגיע גם ללבכם.

המחאה המשיכה גם אתמול (17/9/2020), עם ליזסטרטה, וסביר שתמשיך גם אחרי סגר החגים.

לפרטים נוספים בקבוצת המיזם בפייסבוק – הקליקו על הלינק

הזמנים הגרועים ביותר, הזמנים הטובים ביותר

על פסטיבל ישראל 2020

מאת: אביבה רוזן

האם עולם התרבות מתמוטט, האם הוא נעלם, או שמא הוא מקבל הזדמנות חד פעמית להמציא את עצמו מחדש? להסתכל מהקופסא שמחוץ לקופסא שמחוץ שלקופסא, מין בבושקה בלתי נגמרת של קופסאות וקפסולות מתפוצצות ומתפקעות, כשאנשים יצירתיים מוצאים דרכים חדשות ונפלאות ליצור בהן ובתוכן. גמישות חשיבתית ותפקודית היא, כמו תמיד, שם המשחק. משחק החיים שמכתיב לנו חדשות לבקרים נסיבות חדשות. המצליחים הם אלה שימצאו צורות חשיבה ויצירה חדשות. פסטיבל ישראל 2020 מלא באלה. לכו, או תתחברו בסטרימינג, ותחזו בעצמכם.

פסטיבל ישראל שלי נפתח בלהקת ורטיגו. הלהקה שתמיד אשמח לחזות בה, להקת המחול שתמיד ממציאה את עצמה מחדש. ברגע שהיה ניתן, היא הופיעה מתחת לכיפת השמיים, בדרייב אין, ואפילו יצרה את עצמה מחדש בכפר האקולוגי שלה עם ארוחה קלה שלצדה קטעי מחול. בפרזנטציה לקראת הפסטיבל, קיבלנו את ההזדמנות לראות קטעים מהמופע Shape On Us"", המשלב, לפי הקונספט הייחודי והחזון של ורטיגו, רקדנים מקצועיים ואנשים עם מוגבלויות פיזיות שונות הבוחנים יחד במחול ייחודי את המושג – צריך כפר. צריך קהילה שלמה כדי לחיות בה, להיתמך ולתמוך. בתוך הקהילה הזאת כולנו, ובפרט בימי קורונה אלה, מגלים את הייחוד שלנו, את היתרונות והמגבלות, וגם את העובדה שגם עם רצון רב לתמוך ולתת, אנחנו מוגבלים כבני אדם.

מתוך היצירה "Shape On Us" | להקת ורטיגו | צילום: אביבה רוזן

הרקדן והכוריאוגרף שרון פרידמן הגיע לארץ במיוחד, בימי קורונה, ונכנס לשבועיים קשים אך יצירתיים של בידוד. במהלך התקופה הזאת הוא עבד עם הצוות של "Shape On Us" בזום, והתחיל להכין עם חברי הלהקה, עם וללא מגבלות פיזיות, את הבסיס ליצירה. זה כמובן לא פשוט, אך גם לא פשוט היה להעביר את היצירה לחזרות פיזיות, כאשר מרכיבים אותה אנשים שחלקם בקבוצות סיכון. היה עליהם להתגבר על מחסומים ועל קשיים בלתי שגרתיים כדי לקחת חלק בחזרות לקראת הפסטיבל. התוצאה בה חזיתי מעניינת, מרגשת וגורמת לרגשות שלנו להשתולל ולדמיון שלנו לפעול שעות נוספות. ורטיגו, נו. תמיד מיוחדים ומפתיעים.

את איציק ג'ולי, המנהל האמנותי של הפסטיבל, שאלתי איך השתנה הפסטיבל מבחינה צורנית ותוכנית לאור ההתמודדות עם הקורונה. ג'ולי מספר על פסטיבל שלבש ופשט צורות ואף נדחה מיוני לספטמבר. גם במהלך החודשים הללו קרו דברים מהותיים ונוספו תכנים חדשים לפסטיבל שכללו את ההתייחסות לקורונה ומשמעויותיה האמנותיות.

לפי התוכנית המקורית, מספר ג'ולי, היו דגשים ביצירות על כלכלת הכוח – שלטון, כסף, לעומת כלכלת הלב – מערך חיבורים בין אנשים. "לצערנו, המופעים הבינלאומיים שהיו מתוכננים לא יגיעו, אך במופעים המקומיים אנו רואים איך הכל מתחבר עכשיו, כלכלת הכוח והלב והקשרים ביניהם מתעצמים, ושאלות חדשות לגבי נרטיבים מוכרים צפות ומתחזקות. הקורונה חידדה את השבר הגדול בין מנגנונים לבין אנשים".

איציק ג'ולי | צילום: דודו בכר

השבר גם גרם להתכנסות בבית. התרבות, שהתרגלה להופיע על במות, נדרשה להתאים את עצמה במהירות לאמצעים אחרים. ישנה גם שאלת הנחיצות, אומר ג'ולי. בתור תחום שנסגר והושהה לזמן רב כל כך, שהיה הראשון להיסגר ואחרון להיפתח, יש מחשבות על הצורך בתרבות. "האם אנחנו רלוונטיים? ומה תפקידנו עכשיו? רבים מנסים להסתגל ועדיין מהרהרים, בעוד שאחרים כבר עושים ומשנים את תהליך היצירה."

בפסטיבל ישראל, ההסתגלות למצב החדש דורשת להתמקד במחשבה על תכנים מקומיים, יצירתיים, שמתחברים למשבר הקורונה. ביניהם יצירות חדשות כגון "שגרה מוסדית 2.0", בה מגיעים אמנים שונים למוסדות או קהילות, כגון ביטוח לאומי, השוק הסיטונאי, קווי אוטובוס בירושלים ובית חולים הדסה הר הצופים, ומתבוננים מזווית אחרת על חיי היומיום במשבר המתמשך.

מבין כל אלה בחרתי לשוחח עם הדסה גולדוויכט, אשר מציגה בבית החולים הדסה הר הצופים, בו נולדה בעת זריחה, את יצירתה "שתי זריחות". הרעיון עצמו נוצר לאחר שילדה את בנה לפני שנה, בלידה קשה לאחר הריון קשה. "חשבתי על זה שאנחנו נמצאים בתקופה בה קשה לראות את האור", אומרת הדסה, "יש מעין הפסקה של החיים". בבית החולים, שמהווה יקום בפני עצמו, עם הוויה אחרת, יש חשיבות מיוחדת לשמש שזורחת כל בוקר אחרי לילה אינסופי, האור המפוגג את החושך. העבודה של הדסה כוללת שיחות עם עובדי מחלקת יולדות, אך בטקסט ולא בסאונד, והם מספרים על הזריחות הכי משמעותיות בעבודתם.

מתוך היצירה "שתי זריחות" | הדסה גולדויכט

עבודתה של לילך דקל אבנרי, "פרויקט אייכמן", דווקא הייתה מתוכננת לפרטיה עוד לפני הקורונה, ולילך, שמחוברת לנושא אייכמן ומשפטו מזה שנים, מאז שהתחילה לחקור אותו במסגרת אקדמית, ידעה בדיוק איך ומה, אך שינתה הכל מהקצה אל הקצה בעקבות המגיפה שכבר דחתה את הפסטיבל ממועדו המקורי, בדיוק שישים שנה אחרי המשפט המתוקשר ומעורר הרגשות הקשים ביותר. הוא היה אמור להתקיים בז'ראר בכר, במבנה המקורי של המשפט שכונה אז 'בית העם'. גם המבנה עדיין איננו זמין, עקב שיפוצים שנעשים בו עכשיו.

מתוך "משפט אייכמן" | צילום: לילך דקל אבנרי

לילך הכניסה בפרויקט שינויים רבים כדי להתאימו לזמננו ולהעברה בסטרימינג. בסיסה של היצירה הוא הקונפליקט בין גישותיהם השונות של הפילוסופית היהודיה-גרמניה חנה ארנדט, גדעון האוזנר וחיים גורי המשורר שמתעד את המשפט. בתוך כל אלה עולים רגשות אנושיים של קנאות ושנאות. דקל אבנרי: "הדמיון בין התקופות הוא מטורף. תקופת הקורונה היא תקופה שיש בה קריסה תרבותית וערכית, וגם אישית. בעולם התרבות, זה לא רק עניין של מגבלות טכניות על קהל, חזרות והתקהלויות. בתוך כל אלה עלה, למשל, חוק הנאמנות. אני חוקרת את התקופה הזאת, ופתאום זה עולה אצלנו, במאה ה-21. היוצר מגיב כל הזמן למה שקורה סביבו ואז היצירה הקיימת מקבלת קונטקסט נוסף. מצד אחד, יש בו הרחקה אסתטית ומצד שני – חיטוט בפצעים החדשים. זאת השליחות שלנו, ליצור נחמה וריחוק אבל גם לטלטל".

ואיך השפיעה הקורונה על המופע שיעלה בספטמבר במסגרת הפסטיבל? שאלתי אותה. "צמצמנו. עשינו רק טרמינל 1. אני לא יכולה להביא עכשיו את כל 21 התחנות של המופע עם כל הטקסט והמרחב. ברגע שהכנסנו את זה לקפסולה, זה הפך לסיור אוזניות אותו מוביל דורי בן זאב, שלוקח רגשית ואינפורמטיבית מתפיסת אייכמן עד כניסתו לבית המשפט. משם מתחיל החלק השני, של הצגת הדמויות. הכל נבנה מחדש לתקופת הקורונה, והכנת הפסטיבל לדיגיטל, למצלמה. הקהל יכול להיות בבית או אצל חברים, ולראות את הכל דרך סטרימינג. זה תיאטרון למצלמה".

הכל נעשה בזמן קצר מאוד. "אנחנו עושים את זה תוך כדי הליכה. אני צריכה לתת הערות לא רק לשחקנים, אלא גם למצלמה. זה מעין ריקוד חדש שנוצר. הקורונה אילצה את כולנו לחשוב מחדש בראייה אחרת ורחבה הרבה יותר, וגם ביחס לתקציבים. איפה משקיעים ואיך נכון להשקיע לטווח הארוך? מה מהחידושים הוא אסטרטגי ויישאר לעתיד וכדאי להשקיע בו וגם, איך משלמים על כל זה? מי מממן?", וג'ולי מרחיב: "כל מה שהתרגלנו אליו, הראייה ההיררכית של האמנות, משתנה. עכשיו זה לא הקהל שבא אלינו, לראות אותנו. אנחנו צריכים למצוא את דרכנו לקהל באמצעות כלים חדשים שמומצאים עכשיו".

ואולי, מתוך הזמנים הקשים והרעים הללו, ייוולדו עולמות חדשים, אמנויות חדשות, דרכים חדשות להגיע לקהלים הקיימים ולקהלים חדשים. פסטיבל ישראל 2.0 והעולם שאחרי.

לפרטים נוספים אודות המופעים באתר הפסטיבל – הקליקו על הלינק.

אור בקצה המנהרה

ראיון עם הדס קלדרון

מאת: דנה שוכמכר

הדס קלדרון,  שחקנית, יוצרת ומפיקה, המכהנת כיום בתור המנהלת האמנותית של התיאטרון הארצי לילדים ונוער, מכינה תוכנית פעולה לגבי המשך פעילות התיאטרון. למרות סגירת התיאטראות והאישור הזמני להפעלת סל תרבות, היא אופטימית ומאמינה כי לקסם של התיאטרון אין תחליף. גם בימים קשים אלו, בוחרת קלדרון, נכדתו של המשורר אברהם סוצקבר, להאמין כי התיאטרון מחייה נפשות, בייחוד תיאטרון הפונה לקהל הצעיר.

 שלום הדס קלדרון, מה שלומך בימים אלה?

"שלומי טוב. השיחה שלנו הייתה אמורה להיערך אמש ונדחתה בשל השתתפותי בהפגנות רבות בדיוק עכשיו (יום ראשון), בשעה שאנחנו משוחחות, התבשרנו על המשך הפעילות של סל תרבות. קיבלנו בשורות טובות – נכון לעת עתה, סל תרבות לא ייסגר. משרד התרבות הודיע כי הוא יקצה את מחצית הסכום להפעלת סל תרבות עד סוף שנת 2020, ויתר התקציב יגיע מהרשויות המקומיות ותשלומי ההורים, אך גובה התשלומים עדיין לא קיבל את אישור וועדת החינוך של הכנסת. אמנם, זה תלוי עכשיו בועדת החינוך של הכנסת ועדיין אי אפשר לראות את סוף הסיפור, אבל זה בהחלט אור בקצה המנהרה."

צילום: רמי זרנגר

מה את חושבת על התפקיד של משרד התרבות ומשרד החינוך בהקשר של סל תרבות?

"פעם היה משרד אחד תחת הכותרת משרד החינוך, התרבות והספורט וכעת ההחלטה האם לאפשר להמשיך את קיומו של סל תרבות מותנית בהחלטה של שני משרדים, משרד החינוך ומשרד התרבות. כמי שפעילה במאבק להחזרת התיאטראות והמשך קיומו של מפעל סל תרבות, זה נדמה כי מישהו ממקבלי ההחלטות איבד שליטה ואנחנו דוהרים לכיוון לא ידוע. לפני כמעט חצי שנה סגרו את התיאטראות ולא נתנו לנו את המפתחות בחזרה.

מה החשיבות של סל תרבות?

"מפעל סל תרבות זה מפעל אדיר המספק אפשרות לילדים מכל רחבי הארץ לצפות בשורה ארוכה מאד של מופעי תרבות, מחול, תיאטרון ועוד, ומספק עבודה לשחקנים רבים אשר חורשים את הארץ, והכל במטרה אחת – לספק לדור העתיד אפשרות ליהנות מתכנים איכותיים ברמה גבוהה.

התכנים של סל תרבות מאפשרים לילדים מכל רחבי המדינה לצפות בהצגות ובמופעים שונים. מדובר בהזדמנות אדירה ומרתקת לחשוף את הדור הצעיר למגוון רחב של מופעים תוך בקרת איכות. חשוב לציין כי לא כל הצגה או מופע נבחרים לסל תרבות, אלא יש ועדה ובראשה מקבלי החלטות אשר בוחנים בכובד ראש את המופעים לפני קבלת ההחלטה."

יש תחושה שקול האמנים לא נשמע, שבוחרים להתעלם ממנו, בעיקר מהסיבה שהם שייכים לצד השמאלי במפה הפוליטית. את מסכימה עם הטענה הזאת?

"אני חושבת שאנחנו בעיצומו של מאבק על הזהות התרבותית של מדינת ישראל ומה נשאיר לדורות הבאים אחרינו. המאבק שלנו רק התחיל ולא יסתיים עד פתיחת התיאטראות. מבין כל המקומות הפתוחים כעת, התיאטרון נחשב למקום בטוח ביותר, הקהל המגיע לראות תיאטרון זה קהל ממושמע אשר שומר על הכללים ואין ממה לחשוש.

לפני כמה ימים, הייתי באחת ההפגנות וראיתי אמנים צעירים מנגנים בגיטרה ומסביבם קומץ אנשים. אז הבנתי, זה המהות שלנו, לשמח אנשים ולאפשר להם לחוות חוייה ייחודית באמצעות צפייה בהצגת תיאטרון. גם אם מדובר בקהל מצומצם בשל ההגבלות, חשוב לי בתור מנהלת אמנותית של התיאטרון הארצי לילדים ולנוער להמשיך ולהנחיל לילדים את חשיבות התיאטרון."

מתוך ההצגה "הכל זהב", התיאטרון הארצי לילדים ולנוער | צילום: כפיר בולוטין

בשנים האחרונות את מכהנת בתור מנהלת אמנותית בתיאטרון הארצי לילדים ולנוער, לאחר קריירה ארוכה בתיאטרון הרפרטוארי. מה הביא אותך לעסוק בתיאטרון לילדים?

"אני מנהלת קריירה ארוכה אשר החלה בין היתר בגיל 10 אז השתתפתי בהצגה "המלך מתיא הראשון" ומאז המשכתי לתיאטרון הרפרטוארי (קלדרון שיחקה בתיאטרון בית לסין במגוון רחב של הצגות, כגון "מקווה", "חשמלית ושמה תשוקה" ועוד. ד.ש). מבחינתי, המעבר לעולם של תיאטרון לילדים זאת שליחות לכל דבר, הגעתי לתיאטרון הארצי לילדים ולנוער במטרה מאד ברורה – להנחיל מורשת לדורות הבאים ולאפשר לילדים לראות תיאטרון איכותי."

נכון לכתיבת שורות אלה, התיאטראות עדיין לא נפתחו לציבור, אבל מבעד לאפילה, קלדרון רואה את האור בקצה המנהרה, ימים בהם נשוב לתיאטרון, ובעיקר נמשיך להנחיל לדור העתיד את מהות התיאטרון- אפשרות להעשיר את העולם באמצעות תכנים ייחודיים.

איפה את, לימור לבנת?

מפגשי תיאטרון

מאת: אסף בלאו

לתיאטרון הקהילתי הגעתי במקרה. חלמתי על קריירת משחק ועל התיאטרון הלאומי, אבל לחיים היו תוכניות אחרות, ומפה לשם מצאתי את עצמי בן יחיד בכיתה של עשרים בנות בלימודי תיאטרון קהילתי באוניברסיטת תל אביב. רובן הגיעו עם אג'נדות מוצקות מאוד על החיים, על עוולות השלטון והבעיות בחברה שלנו. דיברנו המון על פוליטיקה ועל תרגום הדעות לבמה, על האמירה הבימתית והעלאת הנושאים הבוערים לשיח עם הקהל. לי לא היו. 

אני לא מגדיר עצמי כאדם פוליטי ולרוב נמנע ומתחמק משיחות בנושא. רבים מחבריי בטוחים שהם מכירים את דעותיי, אך לא כך הדבר. כשאמרתי בקול רם שאני מחבב מאוד את לימור לבנת, כשהייתה שרת התרבות, אנשים חשבו שאני צוחק. הסברתי שאני אוהב את הגינונים והמניירות שלה כאדם וכפוליטיקאית, וכן, הסכמתי עם חלק מהדברים שהיא עשתה והאמינה בהם. בזמן שבנות הכיתה והמורים התעסקו בעוולות חברתיות, ביחס החברה והשלטון לפליטים וערבים, בסיוע לנשים במעגלי אלימות וכו', אני האמנתי באמת ובתמים שאני לא מתעסק בכל אלו, שקטונתי או שאני מעדיף שלא לעורר שיח בנושאים כאלו כדי לא להיגרר לויכוחים פוליטיים שלא אדע איך לצאת מהם.

במהלך השנים, הנחתי וביימתי קבוצות אסירים בכלא, קבוצות של נערות וילדים בסיכון, נשים מוכות ושורדי שואה. תמיד נגעתי בנושאים חברתיים שעלו צפו ובערו בשחקני הקבוצה, והוצגו גם בהצגות עצמן. הרגשתי שאני נוגע בדברים אישיים, בדברים של הקבוצה בלבד, מספר את סיפורי חברי הקבוצה בלי לייצג מעגלים רחבים יותר. לקח לי זמן להבין שכל הנושאים האלו הם פוליטיים ואני מעלה לבמה נושאים בוערים בחברה שלנו, בשיח הישראלי. אני עדיין נמנע מלהציג עצמי כיוצר פוליטי, אך אני מאמין שכולנו כאלה. כל יצירה באשר היא, על במת התיאטרון הקהילתי כמו גם על במת התיאטרון המקצועי, היא פוליטית. היא אומרת משהו ולעיתים משהו שלא תמיד נעים לשמוע. 

הצגת תיאטרון קהילתי | צילום: אסף ברנר
צילום: אסף ברנר

לאחרונה, אני יותר ויותר מאמין שאנחנו צריכים להיות פוליטיים, להשמיע את הקולות השונים והמגוונים שלנו. תפקידנו ליצור שיח ולעורר אנשים לחשיבה עצמאית וכנה. לעודד שיח לא מתלהם. תפקידנו לדאוג, בדרכנו שלנו, שיהיה כאן טוב יותר לילדים שלנו ולנו, כי אם אנחנו לא נעשה זאת, אז מי כן? כי הפוליטיקאים שלנו די נכשלים בזה.

ועם זאת, כשעולים בקבוצות נושאים טעונים, פוליטיים משהו, אני די נבהל, לפחות בהתחלה. זה מלחיץ אותי כי אני יודע איך הדיאלוג עלול להסלים לעימות כשנוגעים בנושאים עדינים. ואז, תוך כדי עבודה, אט אט אני נרגע כשהקבוצה מצליחה להכיל את דעות כל חבריה ולהאזין באמת ובתמים האחד לשנייה, באמת להקשיב. אם מישהו יוצא פחות נחרץ בדעותיו כנראה שהצלחנו לעשות משהו. לצערי זה לא משהו שמתאפשר כל פעם על הבמה, אבל במפגשי התיאטרון של הקבוצה הקהילתית זה אכן קורה, בעיקר כשמדובר בקבוצות הטרוגניות המכילות קשת רחבה יותר של טיפוסים, קהילות ומגזרים.

כבר בשיחות שיש לי עם השחקנים שלי בקבוצות השונות אני מרגיש בהתעוררות שיש להם בעקבות המצב כרגע, (המשפט, הממשלה החדשה, המצב הכלכלי, האלימות כלפי הנשים, הרצח של ג'ורג' פלויד והמחאה שהתעוררה מכך בארה"ב). משהו התחיל לבעור ברמה כזו או אחרת בחברי הקבוצה, וגם בי. אני מקווה שנצליח לתרגם את כל זה ליצירה בימתית, ואולי ליצור שיח שיגרום למי מאיתנו לפעול.

ולצד זאת, בכל מפגש כזה אני מרגיש את הפער ההולך וגדל בין הציבור לבין הפוליטיקאים שלנו. לא סתם במחאה הנוכחית הם מוגדרים "מנותקים", כי הם אכן מנותקים. איש איש מתבצר בעמדותיו ולא מקשיב לאחר, או לציבור. אני מתגעגע ללימור לבנת, לתקופה לא רחוקה כל כך, בה היו מכבדים הפוליטיקאים איש את רעהו הרבה יותר ממה שקורה היום. תקופה בה גם אם דעותיך היו שונות מחבר כנסת מסוים, עדיין יכולת להעריך אותו. לימור לבנת הייתה ליכודניקית גאה, אבל היא לא שיסתה ועודדה התלהמות. הלוואי ובית הנבחרים שלנו היה יותר כמו אחת הקבוצות שלי.

מפגשי תיאטרון

"המפגשים האלו הם תיאטרון בפני עצמם"

טור חדש מאת אסף בלאו, יוצר ובמאי תיאטרון קהילתי

אני במאי תיאטרון. הרבה זמן לקח לי להגדיר את עצמי כבמאי תיאטרון, המתמחה בתיאטרון קהילתי. יש את התחושה שהתיאטרון הקהילתי הוא נחות, בשוליים. תחושה שאתה לא באמת עושה תיאטרון, ובמקביל לא באמת עוסק בתרפיה. הרבה זמן הרגשתי שאולי זה באמת ככה, אולי אני קצת פחות. 

ככל שהזמן חלף ועבדתי עם עוד ועוד קבוצות הבנתי שלא רק שאני יכול להגדיר את עצמי כבמאי תיאטרון לכל דבר ועניין, אני גם במאי-על: מנחה קבוצה, מחזאי ומעבד טקסט, מעצב מוזיקה, מעצב תפאורה, תאורה, תלבושות ומביים, וכל זה לצד אינטראקציה והתנגדויות מול הגוף המזמין, ניהול הקבוצה ויצירת הצגה במינימום תקציב. סה"כ כיף. במאי בתיאטרון מקצועי עובד לרוב לבד ויוצר את היצירה שלו, אך הוא עושה זאת עם צוות מקצועי סביבו; שחקנים, מעצבים, אפילו מנהלי תיאטראות. אני לא. אני עובד עם אוכלוסיה שלא מגיעה מתחום התיאטרון אלא מבקשת להתנסות בתחום, לעבור חוויה ולהשתייך לקבוצה, לצד המזמינים (להלן המשלמים) שגם הם אינם מגיעים מעולמנו אך מבינים את הערך של קבוצת תיאטרון והכוח בעלייה לבמה.

בחודשיים האחרונים, נשארתי בבית כמו כל קהילת התיאטרון (ועוד רבים אחרים) ושוב הבנתי כמה התיאטרון הקהילתי הוא בעל ערך ומשמעות. בזמן שיוצרי התיאטרון יוצרים את יצירותיהם, בתקווה שהקהל יגיע ויגיב ויהנה (אבל עכשיו כנראה שלא יהיה הרבה קהל, ושוב הפרינג' ימצא את עצמו מקושש… אבל זה כבר סיפור לכתבה אחרת), השחקנים בתיאטרון הקהילתי צמאים למפגשים שבוטלו. כולנו מבינים שההצגות לא יעלו שוב בקרוב בפני קהל אבל הצמא למפגשים עצמם הוא גדול, הרי המפגשים הללו הם תיאטרון בפני עצמם. השחקנים בתיאטרון הקהילתי זקוקים לקבוצה ולפעילות התיאטרלית בתוכה, כמו שיוצרי התיאטרון זקוקים לבמה.

הקורונה גרמה לשחקנים שלי ולי להתגעגע זה לזה. המפגשים (הפיזיים) חסרים לנו. ופגישות דרך ה"זום" אינן פיתרון למפגש פיזי אמיתי, מה גם שחלק מהשחקנים מתקשים לעבור ולהתאקלם לטכנולוגיה הנוכחית, כמו למשל "השמוניסטים" שלי. לפני עשור הקמתי את "אנסמבל שמוניסטים", קבוצת תיאטרון קהילתי של שורדי שואה. העלנו ארבעה מופעים והיינו עשרה, אך השנים עשו את שלהן ונשארנו ארבע שורדות ואני. 

עלינו עם "קלפטע" ב-20 לפברואר 2020, תאריך לחתונות. היה מופע נוסף יום לפני, מעין חזרה גנרלית פתוחה לקהל. מיד לאחר ההצגה הוזמנו לשני כנסים ולהצגה נוספת בקופה פתוחה בקרית אתא אליה נמכרו כל הכרטיסים (מעל 250) ביום וחצי בלבד. קבוצה של ארבע שורדות שואה שמצליחות להיות SOLD OUT מבלי שיהיה אדם אחד בקהל שמכיר אותן. לצערנו אחרי שבועיים ביטלו את ההזמנות ואותנו. קורונה וזה…

מתוך "קלפטע" | צילום: אסף ברנר

במפגש האחרון, בתחילת מרץ, רגע לפני שנכנסו להסגר, חילקתי את לוח הזמנים לחודשיים הקרובים שהיו אמורים להיות מלאי פעילויות, אך לצערי הכל בוטל. שבוע לאחר מכן התכתבנו בקבוצת הווטאספ שלנו ותוך שליחת סרטונים הסברתי לבנות איך לקיים שיחת וידיאו, כדי להמשיך וליצור איזשהו סוג של מפגש, גם אם דיגיטלי בלבד. כך מדי יום ביומו, לאחר כל שליחת סרטון שלי הופיעה שורה שלמה של התכתבויות ולאחריה מספר שיחות טלפון כדי להבין מה בדיוק אני רוצה לעשות ומה הכוונה בשיחות וידיאו. כעבור שבוע הצלחנו (!) והתחלנו לקיים פגישות ועידה בוידיאו. בשבוע שעבר אפילו נפגשנו בפארק בגבעתיים. עם מסכות, תוך שמירת מרחק. הבנות החליטו על המפגש ורק לאחר מכן הזמינו אותי אליו, הן ידעו שאני לא אסכים שהן יפגשו בחוץ בתקופה המשוגעת הזו, אבל הגעגועים היו גדולים. הן היו זקוקות למפגש, לראות זו את זה פנים מול פנים וגם לגעת, במישור הנפשי ובמישור הפיזי (על זה ויתרנו בינתיים).

החשש כרגע הוא לא מזה שהפסקנו את העבודה לתקופה, אנחנו מבינים ש"העיקר הבריאות" וכל זה, החשש הוא החזרה לפעילות, מתי, איך וכיצד התיאטרון הקהילתי והמפגש הפיזי ישוב להיות, (והאם יהיה תקציב לכל שאר הקבוצות, או שגם זה ירד לטמיון? אלוהים גדול. אבל היי, התרגלנו לעבוד בחצי התנדבות אז ייתכן שנצטרך להמשיך, לפחות כדי שהקבוצות שלנו יחזרו להיפגש).

מדברים הרבה על אסטרטגיית היציאה בגיל השלישי. מומחים טוענים שאם הם יישארו בהסגר הרבה זמן זה יחזק את הבדידות ויוביל לדיכאון ואולי אף למוות. אני חש את זה בקבוצות שלי, בכולן, ללא קשר לגיל, הצורך הכל כך גדול לחזור ולהיפגש עם המשפחה השנייה שלהם, להיות מחובקים ואהובים, להיות חלק מקבוצה, קבוצת התיאטרון, לחוות וליצור יחד.

"התיאטרון לא ייעלם, מקסימום ישנה את צורתו"

ראיון עם הבמאית והיוצרת דליה שימקו

מאת: דנה שוכמכר

לראשונה בחייה, דליה שימקו, יושבת ראש בת"י, איגוד במאי התיאטרון בישראל, מנהלת ומייסדת אנסמבל אספמיה, במאית, שחקנית ויוצרת, יושבת מול התוכנית השנתית, הכוללת בין היתר הצגות חדשות של אנסמבל אספמיה' ולא יודעת מה יקרה יום אחרי הקורונה. היא נחושה להישאר אופטימית חסרת תקנה ומתכננת תוכניות לעתיד, למרות שעד עכשיו לא ברור באיזה מתכונת התיאטראות יחזרו לפעול.

ראשית כל, מזל טוב על יום הולדתך.  מה שלומך בימים אלה?

"אני לא כל כך מבינה את תהליך קבלת ההחלטות, מה גם שאני לא חושבת שאנחנו כבר ביום שאחרי ומגפת הקורונה הגיעה לסיומה, בטח מבחינת אנשי התיאטרון. מרבית האוכלוסייה תחזור בשלב כזה או אחר למקומות העבודה והתיאטרון כנראה יחזור בתנאים מגבילים שעדיין איני יודעת איך אפשר ליישם אותם. בתור מישהי שכל חייה פעילה, תמיד אני ממציאה את עצמי מחדש, בניתי לעצמי את אנסמבל אספמיה ואני מביימת, אבל בפעם הראשונה בחיי המקצועיים אני מרגישה שאני לא יודעת מה לעשות ומה ההנחיות אומרות ומה נדרש מאנשי הבמה."

איפה הקורונה תפסה אותך בתור יושבת ראש מנהלת תיאטרון ובתור מייסדת ובמאית אנסמבל אספמיה?

"כיושבת ראש איגוד הבמאים, זה שם אותי במקום של אחריות גדולה מאד, אני מייצגת ציבור של אנשים שהקרקע נשמטה מתחת לרגליים שלהם, פשוט ככה בבת אחת. לגבי האנסמבל, היינו צריכים להציג הפקה חדשה, "שיר ערש לגבר" בבימוי שלום שמואלוב ובהשתתפות מירב גרובר, פז אלכסנדר ושלום שמואלוב. מדובר במחזה אנטי מלחמתי, כתוב מאוד מיוחד והרגשתי שיש למחזה מקום לאנסמבל. בדיוק ביום בו היינו אומרים לצאת עם ההצגה זה תפס אותנו, בדיוק בנקודה של התחלת יצירה חדשה היה צורך להפסיק את הכל.  

דליה שימקו | צילום: ניקול דה קסטרו

החודש בו התפרצה הקורונה היה החודש הפורה ביותר של האנסמבל, היינו צריכים להתארח עם ההצגה "מהפכניות" בבית לסין וכמובן הכל התבטל. במציאות בה אנו חיים בישראל, אנחנו רגילים לעבור מלחמות, רגילים לשנות את השגרה היומית ויודעים להתאים את עצמנו למציאות הנוכחית, אבל מדובר בתקופה בה המסך ירד על התיאטרון ואף גורם רשמי לא ממש מדבר עם האמנים ואין לדעת מתי נשוב. התיאטראות היו הראשונים להיסגר ויהיו ככל הנראה האחרונים להיפתח ויש תחושה שהתיאטרון הפך להיות מקום שמקבלי ההחלטות מסתכלים עליו בתור מקום של מצבורי חיידקים ופחות בתור מקום חיוני לציבור, וחבל לי." 

ואז החלטת להעלות את הצגות האנסמבל ליוטיוב.

"כמה ימים אחרי סגירת התיאטראות בחרתי לפרסם  את ההפקה "חלום ליל קיץ" של אנסמבל אספמיה לצפייה ביוטיוב בחינם ולא הייתי בטוחה שעניין האונליין יתפוס כי את מי זה מעניין כשיש כל כך הרבה אפשרויות אחרות? אבל תוך שלושה ימים היה מספר רב של צפיות, מה שהראה שיש רעב, לאנשים חשוב לצרוך תרבות. זה רק הוכיח לי כמה התרבות משמעותית וחשובה. אני חושבת שברגע בו הוכרז ההסגר ואנשים מטבע הדברים היו בבית יותר, המשמעות של לצרוך תרבות הפכה חשובה יותר, פתאום מבינים כי בלי תרבות החיים לא ממש מעניינים והחיים יכולים להיות ריקים בלי לצפות בהצגות או במוזיאונים."  

ועם זאת, נוטים להספיד את התיאטרון המסורתי כבר שנים.

"את התיאטרון המסורתי מספידים כבר הרבה מאוד שנים אבל זה לא דומה בכלל. מי שאוהב תיאטרון יודע שאין לזה תחליף וזה רק גורם לגעגוע לדבר האמיתי. אפשר לראות הצגה טובה ביוטיוב ואחר כך לרצות לראות את ההצגה בתיאטרון. כל זמן שאנשים הם יצורים חברתיים הצורך לחוות חוויה משותפת עם אדם חי שמבצע מולך יצירה הוא חזק יותר מהכל.

יכול להיות שימצאו צורות חדשות לתיאטרון,  השאלה היא האם צריך כאלה היכלים גדולים להצגות תיאטרון. האני מאמין שלי הוא שאין צורך בכל היכלי התרבות המפוארים שאנחנו רואים היום כדי להציג את חווית התיאטרון שמבוססת על קשר בלתי אמצעי של השחקנים והקהל. התיאטרון לא ייעלם, מקסימום ישנה את צורתו."

העלאת ההצגות ביוטיוב העלתה גם סוגיות מוסריות ומקצועיות.

"זאת דילמה לא פשוטה להעלות תכנים בחינם, כי שאלתי את עצמי מה יקרה ביום שאחרי. היה לנו דיון מאד סוער בקרב הוועד המנהל של בת"י,  אנשים אמרו בשום פנים לא צריך להעלות בחינם הצגות ליוטיוב, לצד אחרים שאמרו שבתקופה כזאת האמנים עלולים להיות קטנוניים אם יבקשו כסף עבור היצירות שלהם, לצד אמנים שהציעו להעלות בחינם הצגות אך תוך הגבלה של זמן צפייה, בכדי לשמור על זכויות יוצרים. ההצגות המוקלטות נועדו בעיקר לצורך יחסי ציבור ועכשיו היינו צריכים לחשב מסלול מחדש, אף אחד לא חשב שההצגות ישודרו ביוטיוב יקבלו במה ויהיו לזה צופים מן המניין. המון שאלות עלו ועולות במהלך התקופה הנוכחית."

מה דעתך על ההצעה אשר הוצעה לאמנים לעשות הסבת מקצוע במהלך משבר הקורונה?

"אין לי מושג מי "הגאון" שחתום על ההצהרה הזאת, אי אפשר להתייחס לציבור האמנים כחבורה של ילדים בני 18, שיכולים לחפש כל כמה זמן עבודה מזמנת. שחקני התיאטרון והיוצרים מקדישים את מיטב השנים שלהם לצורך למידה והכנה לתפקידים ומגיעים מסורים לתיאטרון ואי אפשר לבטל את העבודה שלהם בהינף יד. 

אני הגבתי לזה מאד ברור מתוקף התפקיד שלי כיושבת ראש איגוד במאי התיאטרון, שלחתי את הציטוט הזה ישירות למנהלת מנהל תרבות גלית והבה שאשו אשר הייתה מזועזעת מעצם ההצעה ואמרה כי מנהל תרבות עושים ימים כלילות במטרה שהאמנים יחזרו לפעילות רגילה ולוודא כי האמנים יקבלו החזרים ופיצוי על אובדן הכנסות של אמנים עצמאיים."

מתוך ההצגה חלום ליל קיץ
מתוך ההצגה "חלום ליל קיץ" של אנסמבל אספמיה | צילום: דוד קפלן

האם גופים ממשלתיים פנו אל אנשי התרבות לגבי מתווה חזרה?

"ראינו איך מדינות מאורגנות התארגנו בנושא יציאה ממשבר הקורונה ואיך הם הרכיבו מתווה ברור לגבי הפיצויים ופה לעומת זאת, הגופים המקצועיים שהיו יכולים לדבר עם האמנים, כמו ראשי מנהל תרבות, נמצאים באותה סירה והם למעשה לא ממש יודעים מה יקרה ביום שאחרי כתוצאה מהתנהלות לא ברורה של הממשלה וחוסר הוראות מדויקות.

ההתייחסות של הממשלה לציבור בתור משפחה אמריקאית עם שני ילדים וכלב אינה נכונה, מדובר על אוכלוסיות שונות ומורכבות, אין שום התייחסות לזה שאנשים מצויים בסיכון ברגע ההסגר. אין לי שום ציפייה שמישהו ידבר עם ציבור האמנים, אני לא עד כדי כך תמימה."

כיצד את מתייחסת להצהרה של שרת התרבות מירי רגב: "האמנים יצטרכו להוכיח שהם נמצאים במצוקה כלכלית ושהתרומה שלהם משמעותית"?

"אם ניקח מודל של מדינה מתוקנת בתחום התרבות כמו צרפת, אז אם יש לאמן מספר מסוים של הישגים אמנותיים, מאותו רגע הממשלה יוצאת מנקודת הנחה שהאמן הוא חיוני ויש לו אפשרות להמשיך ולפעול. מדינות ותיקות מישראל יודעות דבר מאד פשוט – הופכים להיות חברה כשיש תרבות. אם אין תרבות, אין לכם ייחוד, אתם אוסף של שבטים. נשאלת השאלה, מהי תרומה משמעותית. אני לשמחתי לא אשב בוועדה שתחליט מהי תרומה משמעותית. אם שרת התרבות רוצה לפעול נגד יצירת מעמדות, אז היא צריכה להוכיח שהיא רואה את כולם באופן שווה."

איך את רואה את התיאטרון ביום שאחרי הקורונה?

"נכון להיום, אני לא יודעת. אני לא יודעת האם יפתחו אולמות גדולים או קטנים, אני רק יודעת שהקהל יגיע, גם אם ייקח להם קצת זמן לצאת מההלם ויהיה ביטחון. אני יכולה להעיד על עצמי – אם צפיתי בהצגת תיאטרון ממש טובה, ההצגה תלווה אותי עוד מספר רב של שנים וזה הקסם של התיאטרון. אמנם הצגת תיאטרון טובה זה מחזה נדיר על במות התיאטרון בימים אלה, אבל כאשר זה קורה אין תענוג גדול יותר מזה."

האופטימיות של דליה שימקו מעוררת התפעלות ותקווה כי גורמים רשמיים אכן יפנו אל אנשי התרבות בכדי שגם יוצרים ואמנים אשר נאלצו להוריד את המסך ולרדת מהבמה בעל כורחם יוכלו לראות שוב את האור בקצה המנהרה.

רשף היצירה

על מחאת האמנים בתקופת הקורונה

מאת: דנה שוכמכר

ביום חמישי האחרון התקיימה בכיכר רבין בתל אביב הפגנה אשר כותרתה "לא מכבים את האור על תעשיית התרבות". ההפגנה התקיימה מתוך כוונת האמנים, היוצרים ואנשי תעשיית התרבות והבידור להסביר ולבטא את התחושות הכבדות עמם הם מסתובבים בתקופה האחרונה, מאז פרוץ מגפת הקורונה וסגירת הבמות ואולמות התיאטרון.

הראשונים לסגור, האחרונים לפתוח

למעלה ממאה חמישים אלף עובדים בענף דורשים מהממשלה לפעול להשבת התרבות. אנשי התרבות, כמו גם אנשי הבידור, היו הראשונים לסגור את המוסדות והבמות, וככל הנראה יהיו האחרונים לחזור לעבודה, דבר אשר עלול להוביל את חלקם לקריסה כלכלית. בהפגנה ניתן היה לראות בין היתר את יוני פיינגולד, יו"ר הועד המנהל של איגוד האמרגנים ומפיקי אמנויות הבמה בישראל, (לצדו של מיכאל תפוח) ואת ענבל ג'וריני פרץ, מנכ"לית איגוד האמרגנים, שאמרה כי "הדרך עוד ארוכה עד לחזרה של תעשיית התרבות לשגרה" והוסיפה כי היא מקווה שבכוחות משותפים התעשייה תנצח את המשבר.

מחאת האמנים2 - אופיר הראל

במסגרת העצומה אשר הקים האיגוד ישנה קריאה לחתום על תוכנית כלכלית אשר עשויה לחלץ את אנשי התרבות והבידור מהמשבר אליו נקלעו. בין החותמים על העצומה היו בין היתר אביב גפן, חווה אלברשטיין ואמנים רבים אחרים. כמו כן, כחלק מההפגנה הוצב קיר עליו יכלו האמנים והמגיעים לכיכר לחתום ולהצטרף למאבק.

בין כלל האמנים המוחים, מחווה אחת תפסה את תשומת לבי – הייתה זו השחקנית אסתי זקהיים, יושבת ראש שח"ם, ארגון השחקנים בישראל, אשר קראה לשחקנים לצאת מהבתים ולהגיע להפגנה אשר תקבע את עתידם. בשלב מסוים, היא בחרה להסיר מעט את המסכה ובמרחק בטוח פנתה אל חבריה השחקנים בתחינה חודרת ללב וביקשה מהם לא להיות אדישים לגורלם.

כמו אוויר לנש(י)מה

נכון להיום, תחום האמנות והתרבות בארץ מושבת כמעט לחלוטין – אולמות התיאטרון, האופרה, הקונצרטים, בתי הקולנוע סגורים, חללי ההופעות נעולים מאחורי סורג ובריח, ומוזיאונים מציעים לצופים סיורים מקוונים בלבד. נדמה כי אף גורם רשמי בממשלה אינו מעוניין לשאת דברים עם היוצרים ולקבוע תוכנית עבודה מסודרת עם אופק כלכלי ומקצועי, אשר תאפשר להם להיות עם הראש מעל המים ולחזור להופיע. נדמה כי אוזלת ידם של קודקודי הממשלה, השרים ובעיקר שרת התרבות, הביאה את האמנים למצב בו הם נלחמים על המקצוע והנשמה שלהם בלי לדעת מתי הם יוכלו להופיע שוב.

מחאת האמנים3 - אופיר הראל

המלחמה על התרבות היא המלחמה של כולנו בסופו של דבר. זאת, בשל החשיבות של התרבות אשר מהווה חלק מרכזי וחשוב מיסודותיה של כל מדינה דמוקרטית שהיא, והיא מהווה בתור סלע איתן במדינת ישראל ובחברה הישראלית. על אף זאת, ניכר כאילו היושבים בממשלה שכחו זאת כבר מזמן, רבים מהם אינם מבינים את חשיבות התיאטרון עבור הצופים, שמהווה במידה רבה כמו אוויר לנשימה ולנשמה.

בשעה בה הותר לבעלי עסקים אחרים לפתוח את עסקיהם, הבמות נשארו שוממות וחשוכות. לכן, לא נותר אלא לצאת למאבק על החייאת התרבות של מדינת ישראל ולתהות איזה מדינה תהיה כאן לאחר תקופת הקורונה – האם תהיה זאת מדינה בה הממשלה ושריה מבינים את החשיבות של התרבות או שמא הפגנת האמנים היתה רק תחילת המאבק?

** התמונות בכתבה צולמו על ידי אופיר הראל |http://ofirharel.com

מאחורי הקלעים של שנות השלושים

על כתיבתו של ברכט ומקומו של התיאטרון הברכטיאני

מאת: נעם מרום

פרולוג:

1933, הנאצים עולים לשלטון בגרמניה. ברטולט ברכט, מחזאי, במאי ותיאורטיקן, הנו אחד מהמתנגדים הבולטים למשטר הנאצי. הוא לא חשש להביע את דעותיו: "ככל שיש בארצנו יותר תעמולה, יש לנו פחות מן השאר." בתיאורו את שקורה בגרמניה, ברכט חזה במידה רבה את העתיד לבוא.

מערכה ראשונה:

ואכן, משנת 1933 עד לשנת 1939, פרוץ מלחמת העולם השנייה, גרמניה אפופת "פרופגנדה". ברכט, ככל הנראה, היה מהראשונים לזהות את מה שלימים יהפוך למחקר היסטורי רחב ומעמיק. על אותן שש שנים בגרמניה לומדים ומלמדים מבחינה היסטורית ואנושית מקיפה ברחבי העולם עד ימינו אנו.

אבל שאלה אחת עדיין נותרת ללא תשובה – איך קורה שתוך שש שנים קומץ של קיצונים מצליח לגרום למדינה שלמה ללכת אחר רעיון ואידאולוגיה הדורשים מהם להניח בצד את ההיגיון הבריא והשכל הישר, לאלחש את הרגש ולהותיר את האנושיות מאחור? על שאלות והתבטאויות נוספות כמו זו ברכט הוגלה מארצו, תחילה לדנמרק ולאחר מכן לפינלנד. אולם, הוא המשיך לעקוב אחר המתרחש במדינתו ולא חשש להמשיך לבקר את המשטר: "כאשר אדם עוזר לעשות את הרע מבלי להניד עפעף, הכוכבים נופלים ממסלולם."

מערכה שנייה:

1938. ברטולד ברכט הטביע בדיו שחור על נייר לבן את השיר "גנרל, הטנק שלך". ממש חודשים ספורים לפני שפורצת מלחמת העולם השנייה. ברכט זעק בכתיבתו לתושבי גרמניה והעולם כולו – לחשוב!גנרל הטנק שלך

השיר "גנרל, הטנק שלך" הולחן בישראל בשנת 1984 על ידי יהונתן גפן ושלמה גרוניך ומאז ליווה לא מעט מטקסי יום הזיכרון לשואה ולגבורה. בשיר ישנם לא מעט דימויים, אלגוריות ואמצעים אירוניים, המאפיינים את הכתיבה של ברכט. ברובם ככולם המסר המרכזי הוא ברור – לאדם, בניגוד למכונת המלחמה לצורך העניין, יש את היכולת לחשוב ולשנות את המציאות.

מערכה שלישית:

1982, מדינת ישראל. בטקס סיום של תלמידי י"ב בבית ספר במרכז הארץ, ס. יזהר תיאר בטקסט המכונן "ניצוץ היותר" שני אופני חיים – החיים האוטומטיים אל מול החיים האוטונומיים. החיים האוטומטיים הנם חיים "מוכי גורל", חיים בהם אנחנו רצים לבצע את סדר הפעולות החברתי הקבוע מראש ולסמן "וי" על עוד משימה ברשימה. החיים האוטונומיים הם חיים של בחירה. בחירה בדרך, בעיתוי ובזמן, בחירה מושכלת, היכולת של האדם לנתב את חייו כראות עיניו, להיות בשליטה על המתרחש בחייו ובסביבתו ולבחור את המסלול עליו ילך. הביטויים בהם השתמש יזהר בעברית צחה ופשוטה, מתארים את זעקתו דאז של ברכט – האדם יכול לחשוב. זוהי בדיוק הביקורת החברתית של ברכט – על האדם לחשוב ובכך לקחת אחריות על המתרחש סביבו.

כפועל ישיר ועקיף מקריאתו של ברכט לאדם, הוא הוליד את התיאטרון האפי, תיאטרון שמאופיין בכתיבה מחאתית ומנוכרת. הוא רצה שהקהל שלו יחשוב (ולא ירגיש). בכתיבתו של ברכט, הן במחזותיו והן בשיריו, הוא פונה לשכל הבריא ולהיגיון הישר של האדם, אלו שלתחושתו האדם איבד בזמן המאורעות המקדימים את מלחמת העולם השנייה והשואה וכמובן שבמהלכן.

עם פרוץ המלחמה, ברכט כתב את אחד ממחזותיו הנודעים ביותר, "אמא קוראז' וילדיה". במחזה תוארה מלחמת 30 השנים, מלחמה בלתי נגמרת, בתוכה צועדת האם שמאבדת את ילדיה בזה אחר זה לטובת מכונת הלחימה, אך היא ממשיכה בדרכה. בכך, ביקש להמחיש ולהוכיח שבמלחמה כולם מפסידים.

מערכה רביעית:

ברטולט ברכט2

ברטולט ברכט | עיבוד: מרתה יודעת

עם התפשטות השמועות בעולם על שהתרחש בשטחי גרמניה הנאצית, רבים לא הרימו צעקה. כיום, בייחוד ביום הזיכרון לשואה ולגבורה, רבים נוטים לומר – "העולם שתק". ברכט לא שתק, וגם לא שתק על השתיקה: "כשסופר לראשונה, שידידינו נשחטים בהדרגה קמה זעקה של פלצות. אז נשחטו מאה. אבל כאשר נשחטו אלף ולשחיטה לא היה סוף, נפוצה השתיקה".

בהתאם למחאתו כנגד המשטר הנאצי, חלק הארי מבין כתביו של ברטולט ברכט הושפעו ממאורעות מלחמת העולם השנייה, כמו "מעגל הגיר הקווקאזי", "הנפש הטובה מסצ'ואן" ועוד רבים אחרים. ברכט ניסה ליצור תיאטרון מחאתי, שמעביר מסר, המעודד את הקהל לצאת מהאולם ולחולל מהפכה חברתית ולהפוך את הקערה על פיה. ברכט רצה, בדיוק כמו בשיר "גנרל הטנק שלך", שהקהל שלו יחשוב.

מי יודע, אולי אם הוא היה מצליח בתקופה ההיא לחולל את המהפכה החברתית שהוא יחל לה, וכתיבתו לא הייתה נדחקת אל מאחורי הקלעים דאז, היום הזה היה עוד יום רגיל. אבל זה לא עוד יום רגיל, היום זה יום הזיכרון לשואה ולגבורה, מדינת ישראל, שנת 2020. היום, אני מרכינה ראש לזכר שישה מיליון מבני עמי שנרצחו באכזריות על ידי הצורר הנאצי רק בגלל היותם יהודים.

היום, אני גם זוקפת את ראשי על הזכות שניתנה לנו לחיות חיים אוטונומיים, חיים של בחירה, של חשיבה, ובכך להמשיך ללכת בדרכו של ברכט ולעצב את המציאות. הלא "אמנות היא לא מראה המוצגת בפני המציאות, אלא פטיש שבאמצעותו אפשר לעצב אותה", כפי שאמר.

אפילוג:

אני מקווה שתמיד נזכור שאם "כל העולם במה וכל בני האדם הם שחקנים", עלינו להקשיב היטב למתרחש מאחורי הקלעים, כי כשא' מגלם את ב' בפני ג'- הוא יכול בכל רגע נתון לבחור. הקהל לא יודע איזה טקסט אמור להיאמר או מה עתיד לקרות. כך בדיוק גם בחיינו, אנחנו יכולים לכתוב איזו עלילה שרק נרצה ולגלם איזו דמות שרק נבחר. אם כך, "להיות או לא להיות" זו לא השאלה, השאלה היא איך.

מסך.