אופירה הניג: ציידת סיפורים ומשוררת במה

ראיון בעקבות הטרילוגיה הבינלאומית, על תהליכי יצירה וטכניקות עבודה ביצירה עם טקסטים לא-דרמטיים, ולקראת סבב הצגות בארץ עם היצירה KIND OF

מאת: נעמה ברמן

לפני שלוש שנים ליוויתי כעוזרת בימאית את אופירה הניג בפרוייקט "לילה שלושה כלבים" (2015). נחשפתי לתהליכי עבודה על טקסטים לא דרמטיים בשלוש שפות, על הקו תל אביב-ברלין. כעת, כשהיצירה החותמת את הטרילוגיה, "KIND OF", עולה לסבב הצגות שני בארץ בסוף החודש הנוכחי, נדמה לי שזהו זמן טוב לתעד ולסכם את תהליכי היצירה הייחודיים שליוו את הפרוייקט כולו, ושלחלקם הייתי גם עדה ושותפה.

להניג ביוגרפיה אמנותית מרשימה כבימאית בארץ ובחו"ל. היא ביימה את הקלאסיקות הגדולות – העתיקות והמודרניות. צ'כוב, לורקה, אוריפידס, ברכט, הווארד בארקר, ברנאר מארי קולטז, לסינג ועוד רבים וטובים אחרים. בין היתר, ביימה מגוון ממחזותיו של המחזאי הישראלי גלעד עברון, וכן עיבדה וביימה יצירות ספרותית לבמה, ביניהן, על בסיס כתביו של שלום עליכם ועל בסיס סיפורי עם מהפולקלור היהודי מרחבי התפוצות: מהמערב, מהמזרח ואף מהמזרח הרחוק.

Ofira Hening-Portraits 2018

אופירה הניג. צילום: ג'ראר אלון

בחמש השנים האחרונות, הניג העלתה פרויקט בינלאומי המורכב משלוש יצירות בימתיות: "זוז, אתה מסתיר לי את השמש" (2013), לילה שלושה כלבים" (2015) ו-"KIND OF .(2018) "KIND OF, המשלימה את הטרילוגיה, עלתה לראשונה בתיאטרון השאובינה הברלינאי בפברואר 2018, ובמאי התקיימו הופעות הבכורה בארץ. בסוף חודש נובמבר הנוכחי תעלה היצירה לסבב הופעות נוסף ב"תיאטרון הבית" ביפו (28-30/11/18).

היצירות האלו אינן מבוססות על מחזות כתובים היטב. הן נולדו מתוך שאלה ומחקר, ולא מתוך מחזה קיים. על הבמה ישנו ריבוי של טקסטים שברובם אינם "דרמטיים" – והם כוללים פרוזה, שירה, תיאוריה, פילוסופיה וטקסטים שנכתבו בייחוד עבור הפרויקט עצמו. השאלות משתנות, אך בכולן עוסקת הניג בסוגיות הגדולות של האדם ושל החברה: ביחסי אמן-שלטון ובחופש היצירה ("זוז, אתה מסתיר לי את השמש"); בזכות האדם לחיות בכבוד אבל גם למות בכבוד ("לילה שלושה כלבים"); וביצירה האחרונה, KIND OF, בכוחו של המון צייתן לרמוס את המיעוט. בנוסף, ומזה לראשונה, הניג גם מביאה את הסיפור האישי האוטוביוגרפי שלה אל הבמה.

האמנות כהיסטוריה בדויה

כל יצירה מבין השלוש עוסקת בנושא אחר, אבל "ריבוי" היא מילת המפתח המאפיינת את כולן. רק לסבר את האוזן, ב-KIND OF משולבים טקסטים מאת ובהשראת כותבים כאליאס קנטי, היינריך בל, פון הורבאט, סוקרטס, מנדלי מוכר ספרים, נועם חומסקי, עדי אופיר ועוד. הריבוי ממשיך במגוון השפות המדוברות על הבמה, בעיקרן עברית, ערבית וגרמנית, ולעיתים גם אנגלית ויידיש. בהתאם לריבוי השפות, גם השחקנים המשחקים אותם: ישראלים, ערבים-פלסטינים וגרמנים.

הניג מספרת איך נולדה הטרילוגיה: "כשהתחלתי לעבוד על "זוז, אתה מסתיר לי את השמש" – לא ידעתי שזו תהיה טרילוגיה. הייתי בשלב בחיים המקצועיים והאישיים שבו רציתי לחקור את סוגיית יחסי האמן-שלטון. תמיד הייתי חובבת של ספרי ביוגרפיות ונכנסתי לתחקיר על חייהם של אמנים שהיו בקונפליקט עם שלטון, או ששיתפו פעולה עם שלטון רשע. בפעם הראשונה בחיי התיישבתי לכתוב את הסיפור שלי כשאני מודעת להיותי אמנית ולא היסטוריונית ולחופש המוחלט שיש לי בכתיבה ללא מחויבות לאמת היסטורית. רק לאחר שסיימתי את העבודה (שנמשכה שנה וחצי) – כולל כתיבה ותיקונים, קריאה ותחקיר, סדנה עם שחקנים, חזרות ושוב חזרה לשולחן הכתיבה – רק אז הבנתי שזו הולכת להיות טרילוגיה. בשנתיים הבאות עבדתי על "לילה שלושה כלבים", ובהמשך על "KIND OF". כל פעם זו היתה בחירה בנושא שהעסיק אותי והוציא אותי למסע".

KIND OF מעמידה בפרונט את מערכת החינוך הישראלית ובוחנת את האופן שבו השפה הופכת לכלי פוליטי ושלטוני המסמן מיעוט לעומת רוב. המיקום והסיטואציות – בית ספר של שנות ה-60 וה-70 בישראל, ילדות והתבגרות בתוך מערכת חינוך שמעצבת את החשיבה של תלמידיה דרך השפה לצייתנות ולמשמעת. הדמויות – אוטוביוגרפיות ומומצאות – מיטלטלות במאבק על קולם של נרטיבים מושתקים ושפות מושתקות. למשל, דמות המספרת (לני שחף), המובילה את היצירה, מספרת על מנהל בית ספר שנזף באביה על כך שהוא מספר לה "סיפורי שואה" לפני השינה, ובאמא שלה, על כך שהיא מדברת איתה ב"שפת האויב" (גרמנית). זהו בית ספר שבו אסור להשמיע שירים בשפות אחרות מלבד עברית, כי "שירים בלועזית יכולים להיות השפעה רעה על התרבות שלנו". זה אותו בית ספר שבו אב בית ערבי המתאמן באילוף כלבים בערבית הופך בעצמו להיות כלב, ה"כלב" שאותו תולה בסוף ההמון המשולהב. השפה איננה ניטרלית ואיננה תמימה: אנחנו כחברה תולים את המיעוט ואת השונה קודם כל דרך המילים.

בין השפות השונות בפרוייקטים מופיעה לה לעיתים גם האנגלית, וכעת ככותרת ליצירה KIND OF. האנגלית משמשת כ-kind of אתנחתא קומית, שמאפשרת הימצאות במרחב ניטרלי, ללא משקעים. למשל, כשאחד התלמידים (יוסי צברי) שואל את המורה שלו (סלווה נקארה) איך להגיע אליה לחיפה לשיעור פרטי בערבית, היא ממפה את שמות הרחובות הראשיים בחיפה בדרך לבית שלה, שלכל אחד שם גם בערבית וגם בעברית. ההסבר העובדתי לכאורה נושא איתו את המטען ההיסטורי והפוליטי של יחסי יהודים וערבים ונעשה בעברית ע"י שחקנית ששפת האם שלה היא ערבית. התלמיד שואל בתגובה: "המורה, זאת אגדה?" והיא עונה: "KIND OF". האנגלית הופכת כאן למרחב של הפוגה שבו אפשר להתבדח לרגע על המציאות המורכבת שאנו חיים בה.

הניג מתענגת על השימוש בשפות בייחוד כשהשפה עומדת במוקד כנושא. רק שאז מתקבל רובד נוסף שהוא הרבה פחות ניטרלי. סלווה נקארה, כמורה לערבית, מלמדת את תלמידיה כיצד לדבר ערבית. כשבין התלמידים שלה שחקנים ששפת אמם ערבית – לא ניתן להתעלם מהאופן שבו החברה שמשליטה סדר ומשמעת גם מכופפת את שפתו של המיעוט, וכך, באופן בלתי נמנע, את המיעוט עצמו.

KInd Of - גיאנמרקו ברסדולה

מתוך "KIND OF". צילום: ג'יאנמרקו ברסדולה

הזעקה של האמן לצדק

הגורם המחבר את כל היצירות היא דמות המספרת המשוחקת על ידי לני שחף/רבקה נוימן. היא הקו שמחבר את כל הנקודות והמנגנון שמניע את ההתרחשות הבימתית כולה. המספרת היא בת דמותה של הבימאית הניג, דמות ספק אוטוביוגרפית ספק בדיונית. בקטע אירוני של הומור עצמי אך כואב המספרת-הבימאית מדברת על חיבתה לעיסוק בהיסטוריה (מתוך KIND OF):  "יש לי חיבה מיוחדת לספרים שעוסקים בזוועות של האנושות. עד היום אני נוהגת לבלות את שעות הערות שלי בצפיה ובקריאה בסרטים דוקומנטריים על מעשי רצח, טבח ובעיקר מעשי לינץ'. אז אני מרגישה מאוד טוב, אני מרגישה אקטיביסטית. עם הקפה ביד אחת והסיגריה ביד השנייה – אני בטוחה שאני מתקנת את העולם. טוב, לפחות אני רוצה לדעת מה קורה או מה קרה או מה הקשר בין מה שקרה למה שקורה. עשיתי חצי מהדרך של האקטיביזם. רק שבדרך כלל זה גם נגמר בזה. מקסימום אני לא מצליחה לישון טוב בלילה ומתלוננת בבוקר שאני לא ישנה בלילות, וטורחת להדגיש שזו לא רק מטאפורה. והכי קשה זה הספרים. ממש קוצר נשימה. רק שבדרך כלל אני גם לא עושה עם זה כלום. נשאר רק הקוצר נשימה. נשארת רק המטאפורה".

הטקסטים של הניג חושפים את המתח שבין קולו של האמן, הזועק לצדק ולרגישות מוסרית, לבין היותה של הזעקה הזו רק "קוצר נשימה", אמנות שאינה משנת מציאות בפועל. וזאת, כיוון שהשפה שאותה הניג/המספרת מדברת היא שפת הבמה. באוזלת היד שלה לעשות מעשה אקטיביסטי "אמיתי" היא מבקשת לזעזע אותנו דרך השפה שלה – שפת הדימויים והמטפורות. שירת הבמה.

סגנון הכתיבה הוא סגנון של כתיבה חדשה, הניג מסבירה: "זהו טקסט שנכתב במיוחד לפרויקט ולא היה קיים לפני כן, וגם אין לו קיום כמחזה מחוץ לפרויקט התיאטרוני, וכשאני כותבת טקסט כזה, אני כותבת אותו כבימאית. אינני רואה עצמי כמחזאית. לכן כשהטקסט הזה פוגש שחקנית, אין לי בעיה להעיף ולהיפרד ממנו – אם זה לא עובד או לא ברור או מייגע".

המעקב אחרי דמות המספרת, הבימאית, מעורר בצופים את השאלה: אמת או שקר? מה האפקט שאת רוצה לייצר בשימוש בסגנון הכתיבה הזה הנע על התפר שבין אוטוביוגרפיה לבדיון?

"הכתיבה הזו מאפשרת לי לפלרטט עם הסיפור. להניח שהכל, הכל בדיה. אני לא עושה טיפול עצמי בכך שאני מספרת סיפור אישי. למעשה, אני מספרת את הסיפור שלי אבל לגמרי שואבת מסיפורים של אחרים. אני ציידת. אני צדה סיפורים. אני אוהבת מאד לשמוע סיפורים ואני אוהבת לספר סיפורים. הבמה מאפשרת לי את זה אבל גם מאפשרת להשאיר תהייה או הרהור בעקבות הסיפור. שהרי אם לא נעשה טרנספורמציה מהרגש לתבונה, אז לשם מה כל זה?".

כשנכנסים לעבוד על פרוייקט כל כך ארוך ומורכב למשך שנתיים – צריך תכנית עבודה מסודרת. מהם העקרונות שעל בסיסם את עובדת?

"העיקרון נשמר בכל שלושת הפרויקטים אבל התפתחה הטכניקה. ראשית אני ממוקדת בניסוח נושא, מתחילה להכניס שותפים ליצירה. כל תהליך על סוג כזה של פרויקט, שהוא גם בינלאומי ובשפות שונות – דורש תחקיר מאד ארוך ששותפים לו גם צוות היוצרים וגם השחקנים. דורש עבודה עם דוברי שפות שונות, דורש הלוך ושוב מחדר החזרות לבית ולשולחן הכתיבה. לא פחות משנתיים. מה שמעניין הוא שבכל שלושת הפרויקטים יצאתי לדרך עם נושא אחד ובמהלך החזרות הבנתי שאני למעשה עוסקת בנושא אחר. זה רגע מאד מרגש ומאד חשוב בתהליך היצירה וצריך להיות מאד ערים לו, ולקבל אותו בברכה. בנוסף, זה לא מחזה כתוב היטב, ולכן הסיפור שאנחנו מספרים הוא סך כל החיבור בין הפרגמנטים הדוקומנטרים והפרגמנטים הפואטיים."

אותו "סך כל החיבור" בין קטעי הטקסטים השונים הוא מלאכת מחשבה בפני עצמה. הניג יוצרת חיבורים אסוציאטיביים, לוגיים ואינטואטיביים-רגשיים, בין טקסט לטקסט ובין סיטואציה לסיטואציה על הבמה. באמצעות החיבורים האלו, לא צפויים ולא כרונולוגיים או סיבתיים בהכרח, הניג כותבת את המחשבה שלה על גבי הבמה, ותוך כך היא מזמינה אצל הצופה תובנה והרהור.

זוז אתה מסתיר לי את השמש - זראר אלון

מתוך "זוז, אתה מסתיר לי את השמש". צילום: ג'ראר אלון

איך את עובדת עם שחקנים? אילו שיטות עבודה נשארות בחוץ ואילו נכנסות פנימה לתוך חדר החזרות?

"אני תמיד בוחרת שחקנים שנושאים איתם עולם תוכן שמענין אותי. אני לא מכירה את המושג "טייפקאסט" ולא מכירה את המושג "דמות". הרבה פעמים הנרטיב נוצר בעקבות אישיות השחקן. יש בהחלט כמה שחקנים שאני עובדת איתם כבר הרבה שנים והם הגרעין החזק בכל הפרויקטים האלו. אבל בכל פרויקט גם פתחתי דלתות לשחקנים חדשים. טכניקת משחק שמבוססת על פסיכולוגיה ועל הזדהות של השחקן עם דמות אבסטרקטית – אינה רלבנטית בסוג העבודה שלנו. השחקן אינו משחק "דמות", הוא נושא איתו סיפור- וזה משהו אחר. לשחקנים חייבת להיות גם יכולת להיות אירונים לסיפור, להביט בו מהצד. בנוסף, אני מאוד אוהבת שחקנים עם יכולת ורבלית ובפרויקט כזה הם חייבים להעביר טקסטים תיאורטיים קשים, וגם יכולת פיזית ודמיון רב – כדי להעביר עולם דימויים אסתטי ופיזי. בקיצור, שחקנים טובים!"

בתהליך כזה, שיש בו מקום רב לשחקנים שנושאים איתם סיפור, נדרשת הגדרה ברורה איפה הבימאית לוקחת את המושכות ואיפה היא משחררת. הניג מדברת על הדינמיקה העדינה הזו: "אני מאמינה גדולה בבימוי שיוצר עולם ומגדיר את משפט הנושא שעליו עובדים. אני חושבת שבימאי צריך לקחת מושכות והוא גם צריך לקחת אחריות. אבל… תיאטרון לא עושים לבד, ובוודאי שלא בסוג כזה של תהליך. אני מאד קשובה לשחקנים, להערות ולהארות שלהם, לאינטואיציה שלהם. אם אני בוחרת לעבוד איתם אני צריכה שגם הם יבחרו לעבוד איתי. אני לא "נותנת להם עבודה", אני "עובדת איתם". זו שאלה של אמון. לעולם לא אכריח שחקן לעשות או להגיד משהו שהוא/היא אינם שלמים איתו. קורה הרבה ששחקן מביא חומר משלו מתוך עולם האסוציאציות, ואם זה טוב, כמובן שזה ייכנס. אני מתרגשת מזה, אין שום שאלה של אגו".

אמנים נאמנים?

הניג והאנסמבל מופיעים עם היצירות ברחבי אירופה, והיא מספרת על ההתקבלות של היצירה בקרב קהלים שונים: "הבדלי התרבות והשפות השונות יוצרים תמיד סוג של תובנות חדשות. בדיקה של גבולות היצירה, של השפה התיאטרונית שמחברת בין כל התרבויות. גיליתי שההומור והצחוק משתנים בין הקהלים, אבל רגעי העצב והכאב – משותפים לכל תרבות של בן אנוש.

מצאנו בית חדש, בית שהוא ללא מבנה וללא במה קבועה, כמו תיאטרון נוסע. אנחנו נוסעים עם הסיפורים שלנו ועם מזוודה ואנשים באים לראות אותנו. זה גם מאד מחזק את יכולת ההתאמה לחללים שונים. חללים ריקים שיכולים להכיל את הסיפור שלנו. אני חושבת שפיטר ברוק גאה בי!".

אבל ההכרח במציאת הבית החדש והארעי, שאיננו נתמך על ידי ממסד כלשהו, הוא לא מקרי. בשנים האחרונות הניג יוצרת באופן עצמאי ללא תמיכה ממסדית, מתוך החלטה ובחירה מודעת שלא להיתמך על ידי גופים ציבוריים.

בימים אלו עולה בכנסת לקריאה שנייה ושלישית חוק של שלילת תקציבים על בסיס נאמנות בתרבות. חוק שאם יעבור, עלולות להיות לו השלכות קשות עבור אמנים כאן בארץ. כאמנית המסרבת להיתמך על ידי המדינה או הרשויות בכל הפרויקטים האחרונים שלך, מה תוכלי לומר לכל היוצרים שעלולים לסבול מההשלכות של חוק כזה?

"אני מלמדת בימוי באוניברסיטת תל אביב ומביטה בדור הצעיר שיוצא לחיים אלימים וחוקים לא דמוקרטים. וזה מאד מאד מטריד ומדיר שינה. חד משמעית, אני מאמינה שהמדינה חייבת לסבסד אמנות כדי שתהיה חופשיה מהישג מסחרי. את כל המושגים הטיפשיים והמסוכנים כמו "חופש המימון" צריך היה לעצור מזמן ביחד עם מי שהמציא אותם. אם התשתית הזו לא מתקיימת, אין שום סיכוי שיקרה כאן משהו משמעותי וזה משפיע באופן ישיר על החברה. חברה זקוקה למגדלור, חברה דמוקרטית חייבת את אמניה.

אני בחרתי לעבוד ללא מימון ממשלתי מכיוון שאני יכולה להרשות לעצמי. לא יכולתי לסבול את הניכוס שהממסד עשה ליצירה שלי. לא יכולתי יותר לסבול שנותנים את העבודה ארוכת השנים שלי כדוגמה ל"דו קיום".  אני עובדת היום עם אמנים פלסטינים, סורים, מרוקאים וישראלים. אני רוצה להיות חופשיה. מנותקת מכל קונטקסט ממסדי בכלל.

אבל אסור לוותר כאן בפנים. אני מקוה שזה לא מאוחר מדי. אני מצפה כבר הרבה זמן לתגובות רדיקליות מצד בעלי הכוח בממסד. למחאה רדיקלית. הם לא החשיכו את התיאטרון כשסגרו את תיאטרון אל מידאן בחיפה. עכשיו זה הגיע גם אליהם. בממסד תרבותי שלא מנוהל על ידי אנשי רוח – אין מה להתפלא. צריך ליצור אלטרנטיבה והיא תבוא רק מהצעירים. אני בטוחה שזה יקרה".

ומה הלאה, על מה את חולמת בעתיד? אפשר לומר שהחלום הוא להעלות את הטרילוגיה בערב אחד?

"אני בהחלט מחכה לאפשרות ההפקתית להעלות את כל הטרילוגיה באותו קונטקסט ולקבץ את כל השחקנים שהיו שותפים לה. אבל אני גם מתגעגעת לביים מחזה של צ'כוב… הפרויקט החדש שעליו אני עובדת (לא המשך לטרילוגיה) נקרא "המלכה ציוותה עליו לשכוח" ומבוסס על פרגמנטים מתוך ספריו של הסופר הלבנוני אליאס ח'ורי.

יותר מזה, כרגע, אינני יכולה לומר.

אני עדיין בשלב ההרהור".


KIND OF |פרויקט עצמאי מאת ובבימוי אופירה הניג | 28-30/11/18  | תאטרון הבית

למידע ולכרטיסים – הקליקו על הלינק 

מדברות בעד עצמן

שלחנו את כתבת מרתה אביבה רוזן לפסטיבל עכו הבינלאומי לתיאטרון אחר והיא חזרה עם  ביקורות, ראיון עם המנהל האמנותי שלום שמואלוב ומלא תמונות, פרי מצלמתה וכשרונה. לפניכם, אחדות מביניהן:

פסטיבל עכו - 6 - אביבה רוזן

פסטיבל עכו - אביבה רוזן

 

פסטיבל עכו - 3 - אביבה רוזן

 

פסטיבל עכו - 2 - אביבה רוזן

זולה 2000 - אביבה רוזן

פסטיבל עכו - 4 - אביבה רוזן

 

פסטיבל עכו - 5 - אביבה רוזן

הפסטיבל לתיאטרון צעיר

ראיון עם שלום שמואלוב, המנהל האמנותי של פסטיבל עכו הבינלאומי לתיאטרון אחר

מאת: אביבה רוזן

פסטיבל עכו מנסה להיות אחר, שונה, בועט. העניין הוא שהפרינג' של היום הוא כולו כזה. כל הצגת פרינג' היא אחרת, שונה, בועטת ונושכת. הפרינג' הישראלי מעלה נושאים שונים מזווית אחרת, בצורה אחרת. הוא מדהים. אם הוא לא כזה, אין לו כמעט זכות קיום.

בימים של פרינג' כזה לא קל, או שמא קל יותר, לבחור הצגות לפסטיבל עכו שמגדיר את עצמו כפסטיבל לתיאטרון אחר. ניסיתי לבדוק זאת עם שלום שמואלוב, המנהל האמנותי החדש של הפסטיבל. שמואלוב נכנס לתפקידו אחרי המשבר הקשה שעבר על הפסטיבל בשנה שעברה, ובו התמודדות עם פסילת הצגות והתפטרות המנהל האמנותי הקודם. המשבר הזה, שאולי נראה פחות בעין הציבורית, זעזע את עולם התיאטרון.

שוחחתי עם שמואלוב, שהצעד הראשון שעשה בקריאה ליוצרים להגיש הצעות לפסטיבל היה לבקש הצעות לתיאטרון פוליטי חברתי.

"אנחנו מתעסקים בתכנים ובצורות של התיאטרון האחר. אני עסוק בהקשבה לרחשי הלב של היוצרים ומצד שני אני מאוד ברור עם הכיוון שאני רוצה לקחת אליו את הפסטיבל למשך שלוש שנים. צריך לאזן בין השניים".

מה חשוב במיוחד בבחירת יצירות לפסטיבל?

"אנחנו צריכים להרגיש שהיוצר מחובר ליצירה בכל נימי נפשו. שהיא הדבר החשוב ביותר שהוא רוצה וצריך לעשות. שזאת לא יצירה ל'בינתיים', לא משהו שהוא עושה עד שיצור את יצירת חייו. מבחינתי, ההצגה הזאת, שתתקבל לפסטיבל, היא יצירת חייו".

תמונת פרופיל שלום שמואלוב - אילן בשור

צילום: אילן בשור

ראיתי שרבים מהיוצרים הם אנשים צעירים.

"אכן, רובם צעירים. אפילו מאוד צעירים".

מהם הנושאים המרכזיים של הפסטיבל השנה?

"יש התייחסות מיוחדת לפוליטיקה של זהויות, עם התאמה

מיוחדת לרוח התקופה. למשל, מתוך 180 מההצעות שקיבלנו כעשרים היו בהשראת הזהות היהודית, ארון הספרים היהודי, המסורת. למשל הצגת התחרות 'שמיימים'. הצגה אחרת, שהיא הצגה אורחת, 'חלב ציפור', עוסקת במשבר הזהויות של הבדואים. מצד אחד יש אח שנשאב למודרנה, עורך דין, שמעוניין בהתיישבות קבע, ומצד שני אחיו החקלאי שמעוניין במסורת, ואב אחד שמצפה מהם להגיע להסכמה בלתי אפשרית.

בחרנו גם תיאטרון מחול, הצגה אורחת של שקד מוכיח שמביאה מתח בין המחול המסורתי לבין סגנונות מודרניים כמו היפ הופ עם קבוצה של אתיופים, ילדים, צעירים ומבוגרים. כל אלה מתייחסים לזהויות שונות ולקונפליקט ביניהן".

מהו היחס לקהל? האם יש התייחסות למה שהוא רוצה לראות?

"אנחנו מתייחסים לקהל כאילו הוא רואה את כל ההצגות ושואפים לתת לו תוכנית מגוונת שמקנה לו ערך. הערך הוא בעיקר בקולות השונים שהפסטיבל מביא ממגזרים שונים. כל זה עם הקסם המיוחד של פסטיבל עכו".

ולפסטיבל יש אכן קסם וייחוד משלו, וגם למראות המיוחדים מעכו, שבזמן הפסטיבל משלבת בין מראות בוהמיים לבין המראה הייחודי של עכו והעכואים.

פסטיבלים, גבירותי ורבותי, פסטיבלים!

על פסטיבלי סוכות 2018

מאת: מרתה יודעת

עוד שנה עברה ועוד שנה התחילה, והנה, סוכות עומד להפציע בשנית. זה תמיד מפתיע את מרתה, המעבר החד הזה בין חום יולי אוגוסט שנמרח ונמתח ומצמית איברים ואימהות רצוצות לבין חגי תשרי, שהפעם הגיעו מוקדם מהרגיל. אם תרצו או לא תרצו, הסתיו כבר כאן, העלים מאבדים את דעתם ברחובות, הנמלים מתחילות לארוז את הדברים ולסדר את הקן לחורף, והיורה, הו, היורה כבר ירד במלוא זעפו. אז כמו בכל שנה, גם עכשיו חופשת סוכות הולכת להיות גדושה בפסטיבלים והצגות שחבל לכם להפסיד. מאחר שיש כל כך הרבה פסטיבלים השנה, שקשורים באופן ישיר או עקיף לתיאטרון, מרתה ריכזה עבורכם את העיקריים והשווים מביניהם. תיהנו!


פסטיבל עכו הבינלאומי לתיאטרון אחר

הפסטיבל הוותיק חוזר לשנה ה-39 שלו. בניצוחו של המנהל האמנותי שלום שמואלוב, הפסטיבל משנס מותניו, רותם את חירות קולו ומציע תיאטרון בועט, חדשני ובהתאם לשמו, אחר.  מבחינת שמות ההצגות המתחרות השנה, ניכר כאילו יצאו מהעונה החדשה של משחקי הכס: גירוש, הגירה, בריחה ; שמימיים ; רעב ; המקום ינחם אתכם ; הטקס שלא היה ; דרקונים וזונות ; זולה 2000 ; עטלפים בלי כנפיים. בנוסף, הפסטיבל הנוכחי החכים להעשיר את ההצגות הבינלאומיות, הכוללות בין היתר Vox in Deserto מאוזבקיסטן וארצות הברית, על שני שחקנים מפורסמים המוצאים עצמם פליטים במקום זר ו-My Teacher's Living Room מגרמניה, מופע תיאטרון ו-וידאו ארט על שחקן גרמני המבקש לחשוף את נקודת מבטו האישית, והייחודית יש לציין, על איש התיאטרון הישראלי יוסף מילוא ז"ל. אחח, מרתה זוכרת את הפעם ההיא בה צפתה בפסטיבל באיזה שחקן מחו"ל שעשה עיבוד למקבת בביצוע בובות, אותן הזיז ודיבב. זה היה מרתק, קצת מיושן, אבל מרתק.

גולשים בזמן - rachel dane

מתוך מופע הרחוב "גולשים בזמן". צילום: Rachel Dane

בכל מקרה, אם נחזור לענייננו – גם השנה הפסטיבל מציע אינספור מופעי תיאטרון רחוב שיופיעו לאורך החומות ורחבת העיר העתיקה. לאנשי תיאטרון, הפסטיבל הזה מהווה בגדר פגישת מחזור, כי תמיד תפגשו שם מישהם שעבדתם איתם בעבר. לחובבי תיאטרון באשר הם, כדאי להצפין לעכו ולהעביר את היום באולמות התיאטרון המפעימים ובין החומות, וכמובן, לנוח על חומוס וקפה אסלים בשוק.

מועד הפסטיבל: 24-27/9/18

לפרטים ומועדים – הקליקו על הלינק


פסטיבל קצת אחרת – תיאטרון אורתו-דה בשיתוף תיאטרון בית ליסין

קבוצת אורתו-דה, בניצוחו של יוצר התיאטרון הבלתי נלאה ינון צפריר, יצרה שיתוף פעולה מעניין למדי עם תיאטרון בית ליסין ומציגה את הפסטיבל "קצת אחרת" שעומד להתקיים בבית ציוני אמריקה בתל אביב. מלבד הצגות וותיקות לצד חדשות מבית היוצר של "אורתו-דה", הכוללות בין היתר את "אבנים" ו-"אי שפיות" וכן, את הצגת הבכורה ל-"ספיקלס", הפסטיבל מציע גם יצירות מרתקות מחו"ל, כגון "הדיילת הכתומה" ו-"גו סולו", של קבוצת התיאטרון הצ'כית Tukkers Connexion. חלק מההצגות הנן ללא תשלום.

מועד הפסטיבל: 27-29/9/18

לפרטים ומועדים – הקליקו על הלינק


פסטיבל ירון – תיאטרון אורנה פורת

להורים מביניכם שמעוניינים להעשיר את הילדים במנה תיאטראלית משובחת, כדאי ללכת לאחת מהצגות פסטיבל ירון. הפסטיבל, על שמו של הצנחן ירון ירושלמי, חוזר בשנית ומציע מגוון מכובד של הצגות ילדים, הכוללות בין היתר את ההצגות "עכבר העיר ועכבר הכפר" (המיועד לגילאי 7-4), הודיני (לגילאי 12-8) ו-"רובין הוד" (לגילאי 12-6). חלק הארי מבין ההצגות מופיעות במוזיאון תל אביב לאמנות, בעוד אחדות עולות בתיאטרון הקאמרי.

מועד הפסטיבל: 26-28/9/18

לפרטים ומועדים – הקליקו על הלינק


פסטיבל יפו להצגות ילדים

בדומה ליתר פסטיבלי הילדים והנוער, גם פסטיבל יפו ה-12 מציע מבחר הצגות ומופעים המיועדים לכל המשפחה, הכוללים בין היתר את "שמוליק קיפוד", "דודה לאה" ו-"קרקס החנונים", מופע ללא מילים ובשיתוף הקהל, ברחבת התיאטרון. בהתאם לייחודיותו של תיאטרון יפו/התיאטרון הערבי-עברי, חלק מההצגות הנן בערבית, או דו-לשוניות.

מועד הפסטיבל: 29/9-2/10/18

 לפרטים מועדים – הקליקו על הלינק

דודה לאה - ז'ראר אלון

מתוך ההצגה "דודה לאה". צילום: ז'ראר אלון


פסטיבל צלילי ילדות

פסטיבל וותיק נוסף הוא פסטיבל צלילי ילדות העומד להתקיים בשנתו ה-18. הפסטיבל, המתקיים ברחבי תיאטרון חולון, מיועד לילדים, הורים ולצעירים בנפשם, וכולל הצגות, מופעים וסדנאות. בין היתר, תוכלו ליהנות מהצגות כגון "חייל הבדיל" (מיועד לגילאי 4 ומעלה) ו-"החתול במגפיים" (לגילאי 3 ומעלה), מופעים שונים, כגון "שירים וחברים" בהשתתפות יסמין קידר ויוצאי פלטפוס עידן אלתרמן, אבי גרייניק וירדן בר כוכבא , וכן, סדנאות שונות, כגון סדנת איור וקריקטורה.

מועד הפסטיבל: 25-27/9/18

לפרטים ומועדים – הקליקו על הלינק

כשתיאטרון פוגש קהילה

על מתחם הפקטורי בבת-ים וקבוצת תיאטרון "זולת" לא.נשים עם מוגבלויות

מאת: נעמה ברמן

במהלך השנה האחרונה, אני חברה בקהילת הפקטורי בבת-ים. זוהי קהילת אמנים שהחזון והחלום המשותף שלהם הוא יצירת אמנות לשם שינוי בקהילה ובשילוב הקהילה. המתחם הוקם כ"מפעל" (ומכאן – פקטורי), הפועל מזה ארבע שנים בלב שכונת ניצנה ומארח אמנים ויוצרים מתחומים מגוונים – אמנות פלסטית ודיגיטלית, תיאטרון, מחול, פרפורמנס, מוזיקה, סאונד, וידיאו ועוד. המנהל האמנותי הוא אמיתי יעיש בן אוזיליו – שחקן, במאי ויוצר בינתחומי, לשעבר גם מנהלו האמנותי של הפסטיבל הבינלאומי לתיאטרון ולאמנות רחוב בבת ים, פסטיבל המארח מדי שנה עבודות שנוצרו ונולדו בעבודה במתחם. שותפו לדרך של יעיש בן אוזיליו הוא ד"ר חן אלון, ראש המסלול לתאטרון קהילתי וארטיביזם באוניברסיטת תל אביב (החוג לאמנות התיאטרון). אלון הוא שחקן, במאי וחוקר תיאטרון קהילתי, ו-"ארטיביסט" פוליטי וחברתי.

הפעילות בפקטורי מבוססת על מודל ייחודי במסגרתו אירח ומארח המתחם – פרט לקהילת האמנים – גם סטודנטים מהמסלול לתיאטרון קהילתי מאוניברסיטת תל אביב וקבוצות תיאטרון קהילתי. הקהילה נפגשת מדי שבוע, עורכת סיורים  והיכרות עם העיר, עם תושבים ועם ארגונים, ואף יוזמת אירועים קהילתיים עבור תושבי השכונה. במהלך השנה, נוצרו והתגבשו בפקטורי פרוייקטים מסוגים שונים עם הקהילה ובהשראתה, ביניהם: קבוצות תיאטרון קהילתי שהעלו עבודות בימתיות, מיצגים ומיצבים, עבודות מחול, פרפורמנס, סאונד ועוד.

אחת מהקבוצות שפועלות במתחם היא זולת: קבוצת תיאטרון קהילתי לא.נשים עם מוגבלויות. את הקבוצה הקימה הבמאית נירה מוזר בשנת 2004. מוזר היא במאית וחוקרת, העוסקת בנושא של מוגבלות ובביטויים הבימתיים האסתטיים שלו. מוזר עבדה עם הקבוצה עד סוף 2017, אז העבירה את השרביט לבמאית אורנית קשת אדלשטיין, שמובילה ומביימת את הקבוצה כיום.

הקבוצה מונה 12 חברים, ביניהם נכים ובעלי מוגבלויות שונות, לצד כאלו שאינם בעלי מוגבלות. למשל, אחד המשתתפים הוא נער שהגיע ללוות את סבתו לאחד המפגשים, ומאז הצטרף לקבוצה ואחת המשתתפות היא אמו של אחד מחברי הקבוצה. הקבוצה מגוונת מבחינת גילי המשתתפים ומבחינת התמודדותם עם מגבלות מסוגים שונים מאוד, פיזיות וגם שכליות. חברי הקבוצה עובדים 14 שנה ברצף, ברצינות ובמחויבות גדולה, כמשפחה מגובשת ותומכת. הקבוצה עד כדי כך מסורה, שבמהלך שנה אחת, כאשר נירה מוזר הבמאית לא יכלה ללוות את הקבוצה, המשיכו חברי הקבוצה להיפגש בעצמם ויצרו מחזה שלם לבדם.

לימור אשכנזי, שחקנית ויוצרת החברה בקבוצה, מספרת על תהליכי היצירה של הקבוצה: "לכל אחד מאיתנו יש כישרון. יש כאלו שחזקים יותר בכתיבה, יש כאלו שבמוזיקה, אז בעצם מה שיפה פה שהבמאית וגם אנחנו, כל אחד, מבטא כישרון שלו, משהו שחזק בו יותר. כל אחד נותן ביטוי במה שהוא יכול, וכמובן שהבמאית נותנת את המילה האחרונה. אבל יש לנו חופש פעולה, והבמאית נותנת לכל שחקן להשמיע וליצור את הייחודיות שלו – וזה לצד הכישרון לחבר את הכל ביחד".

הקבוצה עוסקת בנושאים מגוונים הקשורים במגבלה ובחיים עם מגבלה. העיסוק במגבלה מבליט מצד אחד את השונות והייחודיות של כל אחד, אך גם מאחד, ברצון להיות כמו כולם, לקבל ולהילחם על זכויות שוות כאוכלוסייה בעלת צרכים מיוחדים. המופעים השונים שהעלתה הקבוצה לאורך השנים עסקו במגבלה באופנים עקיפים וישירים: אם ברמה האישית בנושאי אהבה, זוגיות, ואפילו מיניות ומוגבלות, ואם תוך עיסוק בביורוקרטיה האינסופית שהיומיום מזמן לאנשים המתמודדים עם מגבלה. ניתן לומר, שהאסתטיקה המיוחדת שיוצרת קבוצת זולת במופעיה באה לידי ביטוי בשימוש במגבלה הפיזית ובכך שאין כל ניסיון להסתיר אותה, נהפוך הוא, הניסיון הוא להציג ולייצג אותה באופן אסתטי ואמנותי.

המופע האחרון שהעלתה הקבוצה השנה והוצג בפקטורי נקרא בארץ התלאות. המופע הוא פרי יצירה משותפת של חברי הקבוצה בשילוב סטודנטים ללימודי תיאטרון קהילתי, שהצטרפו לקבוצה ויצרו יחד איתם במהלך מספר חודשים. בארץ התלאות נוצר בהשראת אליס בארץ הפלאות מאת לואיס קרול, ומצויות בו בין היתר הדמויות האהובות והמוכרות של הארנב, מלכת הלבבות ומשמר החיילים שלה –כולן מעוצבות ביחס לעיסוק במוגבלות ובנכות. במרכז הסיפור ניצבת אליס, נערה גיבורה שנפגעה בתאונת דרכים ונמצאת בעולם שבין מציאות לדמיון, במסע ביורוקרטי מפרך ומתיש בעולם של שונות.

פספטקטורי - זולת - דן בן ארי.png

מתוך "בארץ התלאות". צילום: דן בן ארי

כעת, במופע החדש, שנקרא Panter Walk ושיעלה השבוע (23.8.18 ו-25.8.18) בפסטיבל בת ים הבינלאומי לתיאטרון ואמנות רחוב 2018, זולת יוצרים הפגנה במרחב הציבורי כקבוצה השואפת להשמיע את קולה ונאבקת על שילוב חברתי ושוויון זכויות. בימים אלו, כאשר החזרות בעיצומן, הגעתי לצפות בקבוצה תוך כדי עבודה. אפשר לומר שייחודה של הקבוצה היא העיסוק שלה בנושא רגיש, באופן נוקב אך מלא הומור ורגישות. הקבוצה איננה בוחלת בהומור עצמי ואפילו בהומור שחור. כשאחד החברים בקבוצה, לירז הנער, חוצה את החלל בריצה, איריס, חברת הקבוצה, זורקת לו בהומור: "רק אל תיפול, כאן אין מי שיטפל בך, כולנו נכים".

המופע Panter Walk מתחיל בתהלוכה, מעין הפגנה מסוגננת תוך תיפוף ללא מילים על פחי אשפה ירוקים כשהמשתתפים לבושים בלבוש נייטרלי יחסית, וכשעל החולצות השחורות שלהם הכיתוב: "נכים". בחלק הזה, עוד לא מתגלה סיפור ספציפי של ההפגנה הזו או סלוגן כלשהו. בחלק הבא של המופע, צועדים כל אחד ואחת מחברי הקבוצה בבמה צרה המדמה מסלול דוגמנות והסיפור מתחיל להיות אישי. במהלך הכניסה של כל אחד ואחת לבמה, מושמע טקסט קריינות, ספק בסגנון כניסת שחקני כדורגל למגרש, ספק בסגנון טקס הדלקת המשואות. השחקנים צועדים על המסלול, או לחילופין נוסעים על כיסא הגלגלים החשמלי, תוך כדי שהם "מוציאים את הדוגמן או הדוגמנית שבהם". המגבלה הגופנית שלהם הופכת ליתרון כך שכל אחד מציג את היופי הייחודי שלו.

למשל, לימור נכנסת לבמה על כיסא הגלגלים החשמלי שלה, עוצרת באמצע, לוחצת על כפתור, ומתרוממת כלפי מעלה על כיסא הגלגלים החשמלי שלה, מתבוננת על הקהל כמו נסיכה על הכס המנופפת לבני עמה. הטקסט מושמע על רקע כניסתה: "כל כולה 80 ס"מ. בשנת 2006 הצליחה להגיע לקצה מגדל פיזה. 297 מדרגות. 55 מטר מעל האדמה. בקצה המגדל כולם היו קטנטנים והיא ע-נ-ק-י-ת. קבלו במחיאות כפיים סוערות את לימור אשכנזי".

לימור אשכנזי היא בת 45, יש לה תסמונת גנטית שנקראת "מורקיום". התסמונת מתבטאת בנמיכות קומה ובעיוות בשלד ובגפיים. לימור מספרת על עצמה: "אני משחקת כבר 10 שנים בתיאטרון זולת ואני מאוד אוהבת את הבמה. בעצם כבר בגיל 7 אמרתי שאני רוצה להיות שחקנית. אני עוסקת בציור, צילום, פוטושופ ואני מעבירה הרצאות בנושא הנגשה, שונות ומוגבלות, וגם בנושא מיניות ומוגבלות. אני כותבת מחזות, שירים ואני רוצה גם באיזה שלב לכתוב ספר משלי".

איריס חיה זיגדון, מהמקימות ומהחברות הראשונות בקבוצה, נכנסת על המסלול על כיסא הגלגלים שלה, ובשלב כלשהו דוהרת קדימה ב"רייס" חינני (פעילות זו, אגב, שגרתית כשמדובר באיריס, שחוצה לעתים קרובות את החלל בסערה כשצריך להזיז עניינים). ברקע כניסתה מושמע הטקסט: "נולדה בשנת 1951 ובגיל 10 חודשים חלתה במלת הפוליו והייתה בין חיים ומוות. עברה סבל רב בפיזיותרפיה ובניתוחים הרבים שבחלקם שימשה כ'שפן ניסיונות'. כל חלומה היה להקים משפחה ולהיות אמא. בשנת 1975 התחתנה וגידלה 3 ילדים ו-2 נכדים. קבלו את הפנתרה – איריס חיה זיגדון".

לנאום הכניסה למגרש, או למסלול, יש נימה מאוד רצינית ולצד זאת אירוניה מובהקת של מחאה, ביקורת על הממסד ולא פחות – הומור עצמי. יש ניגוד בין הטקסט הטקסי ובין תצוגת האופנה הבידורית. במסלול הדוגמנות, מסבירה אורנית הבמאית, "בעצם לנכים פתאום יש שם, המאבק הזה הופך להיות פרסונלי. נחשף סיפור אישי מחיי היומיום שהרבה יותר קל להזדהות אתו ולראות את הבן אדם שעומד מאחוריו. מהגוש השחור שהולך ומתופף על פחים בהתחלה אנחנו רואים בן אדם שניצח במאבק. דווקא לא מהמקום של נכה ומסכן אלא ממקום של חוזק והתמודדות".

בטקסטים השונים, שנכתבו על ידי השחקנים, בחר כל אחד ניצחון אישי שלו בחיים, אם התמודדות יומיומית או אירוע מכונן. עבור איריס, האירוע הלכאורה שגרתי כמו "הקמת משפחה", הוא ניצחון ענק, משום שהממסד הרפואי סירב לאפשר לה ללדת. איריס, היא פייטרית ופנתרה אמיתית, והמופע, מסתבר, נולד בהשראתה ובעקבות הפעילות שלה בקבוצת המחאה "הנכים הופכים לפנתרים".

אורנית, במאית הקבוצה, מספרת כיצד זאת קרה: "תוך כדי העבודה על המופע הקודם, בארץ התלאות, עלתה השאלה על איך לוקחים מאבק פוליטי ומייצגים אותו באופן אמנותי. היתה חזרה שהייתה נקודת ציון משמעותית. איריס שלחה לי הודעה כמה שעות לפני החזרה, ואמרה שהיא תקועה עכשיו בירושלים בעקבות המאבק של הפנתרים, והיא מפחדת שלא תספיק לאסוף את לימור ולהגיע לחזרה. אבל היא כמובן הצליחה להגיע וגם ולאסוף את לימור כי היא בולדוזר. תוך כדי החזרה, איריס סיפרה על המאבק והקבוצה נהפכה יותר מעורבת ומודעת לכמה המאבק הזה הוא חשוב ולכך שאין לו מספיק נראות כמו שצריכה להיות לו. עשינו בהנחיית איריס כל מיני דימויים בימתיים שקשורים להפגנה, והגרעין של ההפגנה האמנותית הגיע משם".

מדבריה של איריס, אני מבינה יותר את העומק של המאבק האקטואלי והמטלטל שממנו היצירה הזו צומחת: "לקחנו את המאבק של הפנתרים של הנכים שיוצאים למלחמות בלי לגלות איפה ומתי, אף אחד לא יודע כלום. אנחנו פשוט מופיעים בתיאום ברגע מסוים אבל בתיאום בינינו. אנחנו קבוצה קטנה שמחרפנת את כל המדינה. יש המון שכועסים עלינו ולא מבינים את המסר שלנו, שגם אנחנו רוצים להיות כמו כולם ולקבל שכר מינימום כמו כולם. לא מגיע לנו בגלל שאנחנו נכים להיות עניים מרודים. אני בטוחה שלא כולנו מרודים. אבל יש כאלה שלא יודעים מה לעשות – אם לאכול, לקחת כדורים או לשלם חשבונות. זה אנשים שנמצאים באפיסת כוחות נפשיים, אנרגטיים, יש כאלה שזקוקים למטפלת צמודה או לטיטולים, והם לא יודעים מה לקנות קודם". מלבד זה שאיריס היא אקטיביסטית בלתי נלאית ודואגת לקבוצה כמו למשפחה שלה, התיאטרון זורם לה בדם: "אני אוהבת את החוויה של הקהל, את המחיאות כפיים. זה נותן לי הרבה יותר חיים, משהו מיוחד שאני לא יודעת להסביר מה הוא עושה לי בתוכי".

הטיפול במגבלה ב-Panter Walk עושה שימוש בחלל בכך שהחלל עצמו, כלומר המרחב הציבורי, הופך להיות המסר. יצירת הפגנה מסוגננת במרחב הציבורי תוך כדי השילוב של הקהל במופע הזה הופכת את האירוע לבעל אמירה אמנותית פוליטית. העבודה עם דימוי מהתרבות הפופולרית של תצוגת אופנה שבה הדוגמנים שאמורים להיות יפים ומושלמים הם בעלי מוגבלות ונכים, יוצרת דיסוננס מרתק בין השאלה של מהו היפה, והמושלם, מה אותו דבר שאנחנו נושאים את העיניים שלנו אליו כצופים, כקהל? כעת, כשהציפיות שלנו מתצוגת אופנה אינן נענות, כביכול, מוצע לנו מודל או מודלים שונים לחלוטין על הבמה המעוררים אותנו למחשבה.

בחלק השלישי של המופע נטמעים חברי הקבוצה בקהל, לאחר שהם מניפים את דגלי המאבק. אורנית אומרת, "אנחנו מקווים שייווצר שם סיום במעגל עם הקהל. אנחנו נשיר את "שירו של שפשף" עם תיפוף שמתכתב עם החלק הראשון של המופע. עכשיו זה הגיוס למאבק של כולנו ביחד".

ככל שאני יותר מבינה על מה המופע ומה הולך להיות בו, כך ברור לי שיש כאן אירוע שנע בין אמנות למציאות. הקבוצה מנסה לבצע פעולה שאין לדעת מה יהיו ההשלכות שלה על הקהל – איך הוא יגיב לטקסטים המורכבים והמעוררים, לאופן שבו מוצגת המוגבלת, להזמנה להפגנה ולמחאה? האם יצפה מהצד או יזדהה ויצטרף למאבק?

אורנית מחדדת את הנקודה הזאת: "המטרה הייתה גם לא להתמקד באיזו טרגדיה אישית. בדרך כלל בראיונות ובכתבות בעיתון מתמקדים בטרגדיה של אדם, באיך זה קרה לו ובזה שזה יכול לקרות גם לכם. אבל אנחנו לא מסכנים, אנחנו אנשים שווי זכויות. המאבק הוא לא רק של הקבוצה הזו. זה מאבק של כולם. אני חושבת שזה שהמאבק של הנכים הצטרף למאבק של הקשישים זו אחת ההחלטות הנכונות של מאבק הנכים. וזה עדיין לא מקבל מספיק תהודה. הרצון שלנו הוא שהקהל יתחבר לזה ממקום של הזדהות – ממקום שהרי כולנו כנראה נגיע באיזה שהוא שלב לזקנה או חלילה למוגבלות כלשהי". איריס מוסיפה ואומרת מניסיונה: "זו הבעיה, שהקהל לא מוכן להתאחד איתנו. אולי בתוך התודעה שלהם יש להם את התחושה הזו שאולי הנה גם אני עלול להיות נכה".

זולת - פספקטורי - דן בן ארי

חברי קבוצת "זולת" והסטודנטים לתיאטרון קהילתי. מימין לשמאל: נטשה קריבאקסין, מקסים קריבאקסין, רחלי יגול, ספיר לובטון, לירז זגורי, עדי גוון, אברהם חיים באן, מיטל ווייס, שחר אסטרייכר, נעה פרשקר, כפיר מרמלי. למטה, מימין לשמאל: לימור אשכנזי, מריו-רמי סלמאן, נירה מוזר, אורנית קשת, אילנה בן אהרון, איריס חיה זיגדון. צילום: דן בן ארי

לסיום, לימור מוסיפה את הזווית שלה על המפגש בין תיאטרון וקהל ובכלל, ומזמינה אותנו, הקהל, להיפתח לשונות: "אני חושבת שיש המון דרכים של איך אתה יכול לבטא את עצמך, להעביר מסר שאתה רוצה ולפעול מהמקום הזה שאתה לא פסיבי אלא אקטיבי. ומבחינתי אחת הדרכים זה באמת התיאטרון. אני חושבת שהתיאטרון נותן לי באופן אישי במה לבוא ולתת ביטוי. להעביר מסר, תודעה, שינוי, בעצם לבוא ולהשמיע את הקול שלי, את האמת שלי. ואני חושבת שמה שאנחנו עושים פה זה בא ממקום של בוא נדבר בגובה העיניים. בואו ותכירו. בואו ותשמעו. בואו ותפתחו את הראש ותתנו הזדמנות".

המופע Panter Walk של תיאטרון זולת יתקיים בטיילת החדשה בבת ים במסגרת פסטיבל בת-ים הבינלאומי לתיאטרון ולאמנות רחוב.

מועדי המופע:

23.8.18 | 20:00, 21:30

25.8.18 |  20:30, 22:00

לפרטים נוספים – הקליקו על הקישור

על הקשר בין הגוף לדמיון: שיטת מייקל צ'כוב

יומן אישי הכולל בין השאר מושגים ותרגילים ליוצרי תיאטרון, רקדנים, מורים וכל מי שמעוניין בהצצה לקשר הסימביוטי שבין הגוף לבין הדמיון

מאת: נעמה ברמן

מייקל צ'כוב היה שחקן מבריק ותלמיד של אבי השיטה של "עבודת השחקן על עצמו", קונסטנטין סטניסלבסקי (וכן, גם האחיין של אנטון פ. צ'כוב, המחזאי והסופר הרוסי הנודע), אבל צ'כוב היה תלמיד סורר, שבזכותו קיבלנו תפיסה חדשה ונקודת מבט שונה על עבודת השחקן. עד שנות התשעים, ללמד את צ'כוב היתה כמעט פעילות חתרנית, אבל היום בישראל אין תלמיד למשחק שלא שמע על צ'כוב, ובאירופה ובארה"ב הוא כבר לגמרי מיינסטרים.

כבר הרבה זמן שרציתי להכיר יותר לעומק את שיטת צ'כוב. ביום-יום שלי אני במאית, דרמטורגית ומורה, אבל ביולי האחרון, למשך שבוע, נכנסתי לנעליים של שחקנית כדי ללמוד ולתרגל את השיטה במסגרת סדנה בינלאומית שהתקיימה בתל אביב. רציתי סוף סוף להבין משהו מכל המושגים ששמעתי עליהם: מרכזים, הקרנה, הגוף המדומיין, אווירה, מחווה פסיכולוגית, ועוד ועוד… את הסדנה העבירו שלושה מורים נפלאים: דוד זינדר (ישראל), אולריך (אולי) מאייר הורש (גרמניה) ואוליביה רודינגר (גרמניה). דוד ואולי הם שחקנים, במאים ומורים המלמדים את השיטה מזה שנים רבות ברחבי העולם. דוד הוא גם מחבר הספר Body Voice Imagination, שמהווה הדרכה מעשית ליישום הטכניקה של צ'כוב. רודינגר היא מייסדת ומנהלת בית הספר למשחק Schule für Schauspiel Hamburg, שעובדת עם טכניקה משיקה לזו של צ'כוב הנקראת "נשימה אורגנית", על פי הגישה של ווילהלם רייך (Wilhelm Reich).

לצורך התחלה, אני חושבת שתספיק מילה אחת שתסביר מה כל כך אפקטיבי ומפעיל בשיטה של צ'כוב ולמה החיבור שלי אליה היה מיידי – דמיון.

כשמייקל צ'כוב היה שחקן צעיר הוא היה אמור לשחק דמות של זקן. אחד הקולגות שלו שאל אותו איך הוא מתכנן לעשות את הדמות הזאת וצ'כוב ענה לו, 'אני פשוט מדמיין אותו בראש שלי ומשחק את הדימוי הזה'. האנקדוטה הזו מתמצתת את השיטה שלו באופן מאוד בהיר וגם מציגה את ההבדל המהותי של צ'כוב לעומת סטניסלבסקי.

בשיטת המשחק של סטניסלבסקי נדרש השחקן, בין היתר, לחזור אל המקורות הביוגרפיים שלו ואל ניסיון החיים שלו כדי לבנות את הדמות. המגע עם הזיכרונות באופן ראשוני, במסגרת מה שסטניסלבסקי קורא לו "זיכרון חושים" או "זיכרון רגשי", יכול להיות מאוד עוצמתי עבור שחקנים. ייתכן ששחקן ימצא חיבור עמוק בין הדמות ובין הזיכרונות האישיים שלו. אבל מה יקרה, למשל, בהצגה העשרים או החמישים? ויש שחקנים שאף רצים עם הצגה מאות פעמים, מה אז? הרי שחקן חייב להיות מסוגל להביא את הדמות כל פעם מחדש.

התשובה שנותן צ'כוב לסוגיה הזו היא הדמיון. הדמיון הוא מקור השראה בלתי נדלה. אנחנו מוקפים בדימויים ויכולים להשתמש בהם על הבמה. החוויות והזיכרונות שלנו כאנשים הם בסך הכל מוגבלים, אנחנו לא חווים את כל קשת הרגשות והתחושות שקיימות בעולם. השימוש בזיכרונות האישיים בסופו של דבר שוחק את השחקן וגורם לו לשחזר את עצמו. סביר להניח שכולנו נתקלנו בשחקנים נפלאים שעם השנים נהפכו לקריקטורה של עצמם.

דוד ואולי מסבירים יותר לעומק את הסוגיה הזו. אולי: "צ'כוב מאמין שהדמות תמיד גדולה יותר מהשחקן. זה לא שאני אולריך משחק את ריצ'רד השלישי כמו שאני רוצה לשחק אותו, אלא שאני בעצם מתחבר לדמות הגדולה הזו ריצ'רד. אני נותן לעצמי להימשך למעלה אל תוך החיים שלו (לפי צ'כוב- נ.ב), במקום למשוך אותו למטה אל החיים שלי (לפי סטניסלבסקי – נ.ב) ".

דוד מוסיף ומחדד: "זה ההבדל בין סטניסלבסקי לבין השיטה האמריקאית (ע"ע לי שטרסברג, אוטה האגן וצ'בק, ממשיכיו של סטנילבסקי- נ.ב) – שם אתה תופס את הדמות ומוריד אותה למטה לחיים שלך, לניסיון החיים שלך, אתה מחפש דברים בחיים שלך שדומים לדמות ואתה מנסה להשתמש בהם בשבילה. לפי צ'כוב זה מוגבל ולכן הוא מציע – לכו לעולם הדמיון שהוא בלתי מוגבל. הוא בתור איש צעיר ראה את אותו איש זקן בדמיון שלו ושיחק את הדימוי (image) הזה. אתה כשחקן משלב את עצמך ומתמזג עם הדימוי, ולא משתמש רק בחומרים הביוגרפים שלך".

סדנת צכוב - דוד זינדר

המנחים אולריך (אולי) מאיאר-הורש, אוליביה רודינגר ומשתתפי הסדנה. צילום: דוד זינדר

בסדנה עבדנו על המחזה השייקספירי חלום ליל קיץ וקיבלנו שיעורי בית – היום בבית, נסו לדמיין את הדמות, בקשו ממנה לעשות דברים ועקבו אחריה בזמן שהיא עושה אותם, תנו לה לפתוח לכם את הדלת, לחתוך ירקות לסלט, לשטוף את הבית (כיף, הא?). תוך כדי, שאלו את עצמכם – מאיפה היא שואבת את הכוח שלה? מה החלק בגוף שלה שמניע אותה (המרכז שלה)? אני עבדתי על הדמות של הלנה, שמאוהבת נואשות בדמטריוס, אך הוא דוחה את אהבתה. הלנה רחוקה מעולמי, היא דמות ממחזה פנטסטי, שחיה ביוון העתיקה, אבל כשהתחלתי לדמיין אותה נעה בחלל, עושה פעולות יומיומיות פשוטות, פתאום היא הרבה יותר ברורה. איך שהיא מתכופפת ללטף את החתולה שלי, איך שהיא מתמתחת כשהיא קמה בבוקר, איך שהיא מחבקת… ואז נהיה לי ברור שהמקום שמניע אותה בגוף הוא החזה שלה, הלב שלה. היא מאוהבת בטירוף, שבורת לב אבל לא מוותרת, רודפת קצרת נשימה אחרי האהוב שלה ביער תוך כדי שהיא סופגת עלבונות ממנו על ימין ועל שמאל. ראיתי את הלב שלה כמו בלון אדום שמתנפח ומתמלא באוויר עד שהוא מתפוצץ. גיליתי את המרכז שלה באמצעות הפעלה של הדמיון.

המושג של "מרכזים" (centers) הוא מיסודות השיטה, המבוססת על החיבור הסימביוטי שבין הדמיון והגוף. החיבור הזה מבוסס על כך שאנחנו עובדים מתוך מרכז מסוים בגוף שלנו. צ'כוב דיבר על שלושה מרכזים: האגן, החזה והראש. דמיינו דמות של אדם: האגן, איפה שנמצאת המיניות ומרכז הכובד של הגוף, שם נמצא הרצון (willing); החזה הוא הלב, איפה שנמצא הרגש (feeling); והראש הוא איפה שנמצאת המחשבה (thinking). בשיטת הנשימה האורגנית שאותה מלמדת אוליביה, היא מדמה את האזורים האלו בגוף שלנו לבית. האגן הוא המרתף, איפה שעושים את המסיבות הפרועות; החזה הוא הסלון, איפה שמכניסים אורחים; והראש הוא הפנטהאוז, קומת הגג, איפה שאנחנו משקיפים על העולם ומהרהרים. החיבור שבין הדמיון ובין הגוף, הקשר הפסיכופיזי הזה, הוא לב לבה של שיטת צ'כוב. אולי מסביר, ש"הגישה הפסיכו-פיזית, אומרת שכל דבר שאנחנו עושים עם הגוף שלנו יש לו חיים פנימיים ולכל דבר כזה יש ביטוי חיצוני. גם בשיטות אחרות יש את זה אבל זה בהחלט מאוד חזק בשיטת צ'כוב".

כל סשן עבודה מתחיל ב"עמידה על הסף". אנחנו צמודים לקירות החדר ועושים את הצעד מהחוץ (העולם שבחוץ וכל מה שהבאנו משם) פנימה, לעבודה המשחקית בתוך החלל. בין החוץ ובין הפנים מפריד מעין קרום דמיוני שאנחנו צריכים לעבור אותו. לפני שאנחנו חוצים את הקרום הזה אנחנו מתנתקים פיזית מהקיר וכשאנחנו מוכנים, אנחנו נכנסים אל תוך החלל. העבודה היא עבודה גופנית שמתחילה מהמרכז של הגוף, אנחנו התמקדנו בעבודה מתוך האגן.

כשאנחנו מדמיינים כיצד התנועה יוצאת מתוך המרכז, אנחנו יכולים להתחיל להניע את הגוף. אסור להזיז איבר בגוף בלי להיות מודעים להזזה שלו. התנועה בחלל מבוססת על פי כמה יסודות: כיוון, קצב, גובה וא-סימטריה. צריך לנוע בחלל בכל הכיוונים – אחורה, קדימה ולצדדים; בגבהים שונים – מעמידה ועד עבודה צמודה לרצפה; במקצבים שונים – מקצב איטי ועד מהיר מאוד. תוך כדי, חייבים לשמור על עיקרון הא-סימטריות. אם רגל אחת ישרה, השנייה תהיה מקופלת, אם בצעד אחד שלי פניתי קדימה, הצעד הבא שלי ייקח אותי הצידה או אחורה. אסור לחזור על אף תנועה פעמיים. זה מאתגר מאוד. השחקן נדרש ליצירתיות אינסופית.

סדנת צכוב 2 - דוד זינדר

המנחה אוליביה רודינגר ומשתתפי הסדנה. צילום: דוד זינדר

בשלב הבא של העבודה בחלל, אנחנו משווים למרכז שלנו איכויות שונות ונותנים לזה להשפיע על התנועה שלנו בחלל. פעם המרכז הוא חד, אחר כך שביר, מבריק, ירקרק, כדור כחול קטן וקר, פעם כדור אש כתום גדול. איזו סוג של תנועתיות יוצרות אצלי האיכויות השונות? מה קורה במפגש עם פרטנר ואיך האיכות של התנועה שלו מתוך המרכז משפיעה עלי?

במהלך העבודה על הדמויות מעניין אותי לדעת איך אפשר לחבר את השיטה לעבודת הפרפורמר ללא קשר לעבודה על דמות. אולי מסביר: "הדמות היא לא השיטה. השיטה עוסקת בלהיות מחובר לעצמך. רק אם אתה מחובר לגוף אתה יכול להתחבר לפרטנר ולעולם של דימויים. אנחנו צריכים את השלבים הראשונים האלו אחרת אנחנו לא יכולים להתחבר לדמיון שלנו באופן אמנותי". אוליביה מוסיפה: "אפשר להשתמש בשיטה הזו בעידן של פוסט-דרמה בהכל. אני באה גם ממחול וכשאני רואה את העבודה כאן אני רואה מאיפה צ'כוב בא. שיטתו של רודולף לאבאן למשל (העוסקת בניתוח יסודות התנועה האנושית- נ.ב) מדברת על חלל, אווירה, ועל צורות שונות של תנועה. לאבאן וצ'כוב באו מאותם האירועים ומאותו הזמן – זו הייתה צורת החשיבה אז בשנות העשרים והשלושים. משם צמחו האנשים שפיתחו את המחול המודרני, ואחר כך היה את וילהלם רייך שעבד על נשימות עם רקדנים, ושעבר מגרמניה לארה"ב. לא היה אמן בארה"ב שלא נשם אז".

שוחחתי גם עם דנה מרגלית, שחקנית, מורה והרוח החיה שיזמה את הסדנאות בארץ. אני מבקשת ממנה לספר לי מה היה הדבר שגרם לה, כשחקנית, להתחבר לשיטה. "היו לי הרבה פעמים מצבים שעבדנו על הצגה ואז הייתי צריכה לעשות את הקפיצה הזו מהחזרות אל ה'להופיע'. והרבה פעמים הדברים האמיתיים קרו לי על הבמה, כמו למצוא את הדמות. אלו כל מיני דברים שאת מבינה, שאת יודעת, שנכנסים לך לתוך הגוף. המוזיקה, הדמות, העבודה עם פרטנר. והייתי צריכה לסמוך על זה שזה יקרה. וזה תמיד קרה, חוץ מפעם אחת. וכשזה זה לא קרה, אמרתי לעצמי שזה חייב לעבוד אחרת. אני מאמינה ששחקן צריך שיהיה לו עוד משהו חוץ מכישרון. אנחנו כשחקנים גם יוצרים את עצמנו, ואנחנו צריכים שיהיה לנו מקום להתחבר דרכו. כי אני, למשל, אף פעם לא עבדתי עם הזיכרונות או הרגשות שלי כמו שסטניסלבסקי וצ'אבק מביאים אותם. ואני בן אדם עם דמיון מאוד מפותח ואני מאוד אוהבת לעבוד דרך הגוף שלי. ובזמנו שמעתי על צ'כוב משהו, חיפשתי, חיפשתי, ראיתי שאין בארץ ואז מצאתי באינטרנט אתר של הארגון האירופאי, זה היה לפני חמש שנים בערך. ככה הכל התחיל".

בשיחה שלי איתה, אני מתוודה שבמהלך העבודה שאנחנו עושים עם השיטה של צ'כוב אני לפעמים מאבדת את המילים. אני בדרך כלל בן אדם מאוד מילולי, וכבמאית וכמורה אני מתעסקת הרבה בניתוח, באינטלקט, פתאום השיטה הזו מרשה לי להיות במחוזות אחרים לגמרי של הגוף. אני מרגישה שהמוח שלי מתחלק לשניים ושהעבודה על הדמיון נוגעת באיזורים לא מילוליים. אמנם יש מילים, יש את הטקסט של הדמות, אבל אלו ממש לא העניין. אני רגילה להיות תמיד זו שבחוץ, שמסתכלת, שמנתחת, שמתמללת. דנה מהנהנת ומחזקת את ההרגשה שלי: "לפעמים אתה לא צריך את כל הפרטים האלה כשחקן, אתה לא תמיד צריך את כל הסיפורים האלו מסביב. צ'כוב מחבר אותך למקור הבלתי נדלה של היצירתיות שלך ושלנו, כשחקנים. למשל, אני זוכרת הפקה שהשתתפתי בה. הגעתי אחרי שלמדתי את כל הטקסט שלי בעל פה, באתי מוכנה לעבוד, ופשוט ישבנו סביב שולחן וניתחנו את הדמויות שלוש שעות. וככה בשתי החזרות הבאות. ובסוף כשנכנסו לסטודיו לעבוד הייתי כל כך מיובשת, כל כך נטולת השראה. האינטלקט שלי חתך את זה מכל כיוון, האינטלקט שלי לא קשור ליצירתיות שלי בכלל. הייתי צריכה למחוק את כל זה כדי להכניס את זה למקום יותר חי".

סדנת צכוב - Nico Cherciu

המנחה דוד זינדר בסדנה שהתקיימה בתאטרון הלאומי הרומני בקלוז'. צילום: Nico Cherciu

השיטה של צ'כוב מלמדת אותי שבשביל לספר סיפור, כבמאית או כשחקנית, אפשר "לתקוף" אותו גם מהדמיון, לא צריך לדעת בכל רגע את כל העומק ואת הרזולוציות. דנה מחדדת: "אני חושבת ששחקן עובד באופן בסיסי עם הרצון שלו ועם הרגשות שלו. אם הוא עובד רק עם הרצון, יש בזה משהו נוקשה ואם הוא עובד רק עם רגש יש בזה משהו רפוס ונוזל. שני הדברים קיימים יחד. מה שאני אוהבת אצל צ'כוב שהעבודה היא על רצון (ה-willing, נ.ב), על משהו מסוים, על המרכז".

אני אומרת לדנה שזה מדהים כמה שהדמיון הוא מוחשי וממשי. הוא 'Down to earth'. זאת לא חויה רוחנית. זה יכול להיות מבלבל ולעורר ספק מבחוץ, אולי אפילו לעורר שיפוטיות והסתייגות כלפי התפיסה הזו של "דמיון", אבל בעבודה גיליתי כמה כוח יש לחיבור הזה שנוצר בין הדמיון ובין הגוף, איך שזה מחלחל אל העבודה הקולית, ואיך שזה מלמד אותך על הדמות שלך. זה ממש קונקרטי.

דנה מוסיפה, "זה פרקטי. זה נגיש. זה פה", וזו באמת ההרגשה. זה נהדר.

 

קישורים רלוונטיים:

אתר הארגון של מייקל צ'כוב באירופה

אתר הארגון של מייקל צ'כוב בארה"ב

פייסבוק:

Michael Chekhov Europe Friends

Michael Chekhov Europe Training

"עד כמה אדם מוכן לשלם את מחיר התהילה?"

ראיון עם במאי ההצגה "השיטה"

עמית אפשטיין

מאת: אביבה רוזן

עמית אפשטיין הוא שחקן בתיאטרון באר שבע. זוהי עבורו ההתנסות הראשונה בבימוי בתיאטרון הממוסד לאחר כמה הפקות שביים בסטודיו יורם לוינשטיין. בעבודת הבימוי שלו, עבד עם עמיתיו השחקנים, לצדם הוא משחק בהפקות אחרות.

שאלתי את עמית האם ראה צורך להתאים את המחזה שנכתב בספרד ותורגם מהנוסח האמריקאי שלו, לקהל הישראלי. לדעתו, בעולם שלנו, עולם שבו גוגל ופייסבוק הופכים את עולמנו לכפר גלובלי, המוטיבציה להצליח בכל מחיר שוררת בכל העולם. אפשטיין: "עניין אותי להעלות את ההצגה כי היא עוסקת בריאליזם מהסוג החדש, בהתרחשויות שקורות בזמן אמת". הוא מספר שבתהליך הבימוי הוא חיפש את הדרך הנכונה ביותר להביא את החומר לצופים, כך שיפעיל אותם חשיבתית ורגשית.

עמית אפשטיין - לירן לוי

עמית אפשטיין. צילום: לירן לוי

"הרצון להצליח טבוע בגנום האנושי. עד כמה אדם מוכן לשלם את מחיר התהילה בעידן ה'אח הגדול'? כאן יש פער בין העבר של הדמויות לבין התגובות שלהן וההתנהגות שלהן בזמן שהן ממלאות את המשימות המוטלות עליהן. מה מלמד אותנו הפער הזה?". דהיינו, כשאנחנו מכירים אדם, במיוחד אחרי שבדקנו אותו בפייסבוק ובגוגל, אנחנו מגלים פערים של התנהגות. מה קורה בפער הזה? מיהו האדם האמיתי? האם הוא מכלול המידע שיש עליו, שלפיו אנחנו מתייחסים אליו בהתחלה, או שהוא מי שהוא לפי ההתנהגות הזמנית שלו, שבה אנחנו נתקלים במפגש מסוים בזמן? הנבחנים במשימות, טוען אפשטיין, גם אם הם נראים לנו מנוולים, הרי הם נבחנים לפי קריטריונים לא הוגנים ולא אתיים.

בעיני, מצאה חן איזושהי חמלה שמתגלה ממש בסוף ההצגה, מקום רגשי שנוח לי להתחבר אליו, בחדר חסר החמלה ששם מראה קרה ונוקשה מול פניהם של המועמדים. כשסיפרתי זאת לאפשטיין, הסתבר שהוא והמתרגם תום אבני, החליטו להוסיף בסיום סצנה נוספת, שאינה קיימת במחזה המקורי. "האכזריות של דמויות מסוימות משקפת מקומות של חולשה בהן." הוא אומר. "בסצנה האחרונה יש גילוי רגשי שאינו קיים קודם, והוא שופך אור נוסף, רך ואנושי יותר, על הדמות שיכולה להיתפס כאכזרית ביותר".

איך עובדים עם שחקנים שאתה משחק לצדם בהצגות אחרות? זה נשמע מורכב מאוד. "זהו תהליך עבודה מרתק. בתחילת התהליך, ביליתי זמן רב בניסיון להבין את המורכבויות הפסיכולוגיות של הדמויות. בעבודה עם השחקנים היה הרבה שיתוף פעולה. אלה לא רק שחקנים עמיתים, אלא גם שחקנים שהם בעלי ניסיון רב משלי. לכן, נעזרתי בהם במהלך העבודה. נוצר תהליך של עבודה שיתופית, עם אג'נדה ברורה ועם הנחיות מראש בנוגע למהותה של כל דמות. השחקנים קיבלו אפשרות להביא את עצמם במקסימום. אני מאמין שבמצב כזה שחקן נבנה על הבמה וממלא את הדמות שלו בחיות. כששחקן מקבל אפשרות כזאת הוא נהנה מהעבודה. חיפשתי כל הזמן את 'הרגעים' של השחקנים, רגעים בהם השחקן נפתח בצורה אינסטינקטיבית שהעניקה הרבה כוח, ופיתחנו אותם יחד". זה היה קאסט נטול אגו, הוא מדגיש. "מקצוע הבמאי הוא מקצוע בודד ביותר. כאשר משתפים פעולה עם השחקנים, זה מסייע. גם שיתוף הפעולה ההדוק עם תום אבני סייע מאוד".

השיטה - מעיין קאופמן

השיטה. צילום: מעיין קאופמן

על מה ולמה מוצגת ההצגה בחדר הזה, אולם 3 של התאטרון, חדר שיכול להכיל רק כמה עשרות של צופים, תהיתי. "הבחירה באולם הזה היא בחירה אמנותית" מסביר אפשטיין, "היא מאפשרת תיאטרון ב-360 מעלות, במרחב שהוא קרוב מאוד לקהל ואין בו  אפילו מקום מצומצם להסתרה. אם נפתח כפתור ויש צורך לרכוס  אותו, השחקן צריך לעשות זאת ליד הצופים. בנוסף, כמספר הצופים גם מספר ההצגות שנחזות באותו ערב. כל צופה רואה את ההצגה מזווית שונה ומקרבה שונה לשחקנים". יחד עם זאת, בגלל הצלחתה של ההצגה היא אמורה לעבור בקרוב לאולם הגדול של התאטרון.

לביקורת על ההצגה – הקליקו על הלינק