דבר העורכת

פתגם נושן אומר לא לשפוט ספר על פי הכריכה שלו. בתכלס, אם ניכנס לעובי הדף, נגלה שבדרך כלל לא ניקח ספר לידיים אלא אם הכריכה שלו מסקרנת אותנו. ככה גם בתיאטרון. במקרים רבים, התמונות הן אלו שעושות את העבודה. הן הגורם העיקרי למשיכת קהל אל האולם, גם אם יודעים מי משתתף ומהי העלילה המרכזית.

אז השאלה העיקרית כאן היא האם תיאטרון טוב הוא תיאטרון יפה? האם רק הצגות שיש בהן צורה ניכרת, עולות על אלו של התוכן? האם תפאורה מפוארת יכולה לכסות על חוסר עניין, על חוסר מתח, על חוסר דרמה?

אז בין כתבות הגיליון הנוכחי, בין יש מאין ליותר מדי, בין אהבה נכזבת לרצון לשמר את הזיכרון בכל מחיר, בין מכירה עצמית חוזרת ונשנית המבוססת על המראה החיצוני, תשאלו את עצמכם האם הייתם הולכים להצגת תיאטרון, פרינג' או ממסדי, שהיתה ממש מכוערת? או יותר מכך, כזו שלא היה כלום על הבמה?

מקווים שתיהנו,

                                                אירית ראב

                                                עורכת מרתה יודעת

מרתה יודעת ש…

מסביב לעולם עם קול פורטר

יקרים שלי,

מאי עומד להסתיים אוטוטו, ועם כל רוחות האביב ומזג האוויר המשוגע שהוא מביא איתו, הוא גם מביא עמו רוחות של געגוע. לא, לא לחורף שעבר. גם לא לסדרות הריאליטי שמרתה כל כך אוהבת. בשלהי חודש זה, חל יום השנה למות סבתהּ של מרתה, אותה סבתא שהכירה לה את עולם הבמה, שבזמן שאחיה של מרתה שיחק במכוניות, הושיבה את מרתה אל מול הטלוויזיה כדי לראות אופרות מוקלטות ולשמוע שירים של קול פורטר בפטיפון.

בעודה מעלה זיכרונות, ועם דמעה אחת או שתיים המערפלות את הראייה, מרתה נזכרת כי ב-31/5/46 , חלה הפרמיירה בברודווי של המחזמר "מסביב לעולם". המחזמר, שהנו עיבוד לספרו המפורסם של  ז'ול וורן "מסביב לעולם בשמונים יום", מהווה את אחד משיתופי הפעולה הגדולים בעולם הבמה,  בין קול פורטר שאחראי על המוזיקה והפזמונים  ואורסון וולס שאחראי על הבימוי והעיבוד.  כן, כן, אותו אורסון וולס שגרם לאינספור מאזינים מבוהלים לצאת לרחובות בשנות השלושים, לאחר ששמעו מפיו שחייזרים עומדים לכבוש את הערים.

המחזמר הציג את סיפורם של הדמויות פיליאס פוג ומשרתו הנאמן פספרטו, שעקב התערבות בין פוג לאדונים במועדון, הוא הקיף את העולם במשך לא יותר משמונים יום. כל מקום ומדינה הביאו איתם הרפתקה חדשה, אהבה חדשה והרבה שירים. "מסביב לעולם" הציע שירים טובים, כיתר שיריו של פורטר, והתפרסם באמצעים בימתיים מרהיבים שלא נראו עד כה על הבמות בברודווי. בכל זאת, היו שם פילים מכאניים בגודל מלא… אולם, עדיין, הוא לא הצליח להתפרסם באותה מידה כמו יצירות אחרות של קול פורטר והוא לא נכלל בהיכל התהילה של היצירות שלו.

קול פורטר שלנו הנו אחד המלחינים והפזמונאים המפורסמים בעולם, והמלחין המועדף על מרתה. הוא פעל בעיקר בשנות השלושים  והארבעים של המאה הקודמת,  אולם היו לו כמה יצירות  מפוספסות גם בשנות העשרים ולפני כן. סביר להניח שאתם מזמזמים שירים של פורטר, כשאפילו אינכם יודעים שהם שלו. בין שיריו המפורסמים ביותר ניתן למצוא את "Begin the Beguine","I Get a Kick out of You" ו-"so in love", שלמרתה יש פינה חמה בלב עבורו.

פורטר היה ידוע במילותיו המושחזות ובהלחנה המורכבת. עם זאת, על אף כל החותם שהשאיר על המוסיקה והתיאטרון של היום, רבים זוכרים לו בעיקר את חייו האישיים. אמנם הוא היה נשוי באושר ללינדה לי תומאס, אולם הוא העדיף דווקא בחורים צעירים ויפים. מה שהם לא מבינים, זה שהאושר הזה בנישואין שלהם, שידעו עליות ומורדות כמו כל זוג אחר, היה מבוסס על הסכמה שהוא לא יכול לתת לה יותר ממה שהוא יכול להציע. בסופו של דבר, הם נועדו זה לזו, ונשארו ביחד עד מותה בשנות החמישים. גם לאחר מכן, על אף שנעזר בתמיכתם של בחורים וחברים, לא נישא שוב.

מרתה יודעת שבמהלך חייהם, לינדה היקרה נהגה לתת לבעלה נרתיק סיגריות מוכסף בכל פרמיירה. גם כשלא הצליחה לצאת ממיטת חוליה, דאגה לכך שהחבר התומך ייתן לו אותה.

אז בפתחו של חודש יוני, כשהאביב עומד להחליף את צבעיו לקיץ, מרתה מציעה גם לכם לצאת לרחוב ולמצוא את אהבתכם. בכל זאת, אם דבורים עושות את זה וציפורים עושות את זה, אז למה לא אנחנו?

אישה, אמא, בושה

על ההצגה "הטובה באימהות"

מאת: אנה מינייב

בחלל גדול יושבת לה על כורסה לבנה אישה קטנה. היא איננה קטנה בגלל החלל אלא בגלל המשמעות המזערית שלה בעיניהם של הסובבים אותה ואף יותר בעיני עצמה. במשך שעה ארוכה היא בוחנת את עצמה מול מראה שהציבו בפניה הגברים, הילדים והנשים בחייה, ביניהם אמה, אישה שיצרה במו ידיה עוד אישה חסרת הגיון.

"הטובה באמהות" הינה הצגת יחיד שהשתתפה השנה ב"תיאטרונטו" והיא מבוססת על סיפור קצר מתוך "אישה שבורה" מאת סימון דה בובואר. הספר כולל שלושה סיפורים על שלוש נשים אשר תלויות בבעליהן ובילדיהן ולבסוף נבגדות, נשארות לבד ונאלצות להתמודד עם הזקנה הקרבה לבוא. דה בובואר, שנלחמה בכל כוחה בנשיות המסורתית ובנורמות החברתיות המולבשות על האישה מיום היוולדה, מתארת אישה בשנות החמישים לחייה, אשר מבלה את ליל חג המולד במחיצת עצמה, בו היא חושפת את כל אומללותה וסוגרת חשבונות עם משפחתה והסובבים אותה.

את דמותה של מוריאל משחקת חגית בן- עמי רדלר, בבימויו של עידן שוורץ אשר עיבד סיפור זה לבמה. שוורץ מיקם אותה באמצע סלון שצבעו לבן מחוויר המעיד על מצבה נטול הצבע של הדמות, מצב של חוסר אונים מלווה בריקנות שאין לה מוצא. היא מספרת על חייה העגומים וחושפת את כאבה המר הנגרם לה עקב עזיבת בעלה, התרחקות בנה ממנה ואיבוד בתה אשר מתה ממנת יתר. היא נזכרת בנעוריה אשר חלפו להם ועתה היא ניצבת חסרת כל בסלון שלה, בודדה, מרומה, מנוצלת ואומללה. זוהי דמות צינית, ממורמרת, יורקת חיצי שנאה על כל העולה בזיכרונה ומדברת ללא הרף באינטונציה כבדה אשר לא משאירה מקום לתקווה. היא כה מיואשת מכל הסובבים אותה והיא איננה מוצאת מנוחה אף לא לרגע בתוך כל הריק שהותירו אחריהם קרוביה.

"אני יודעת להיות אמא" חוזרת על עצמה מוריאל ומשכנעת עצמה שהאמהות אותה חווה מאמה היא לא האמהות אשר היא ניסתה להעניק לילדיה. היא נמצאת על סף ייאוש, עוטפת עצמה בקשיחות שמתנפצת מחדש בכל עימות עם עברה. היא נלחמת בכולם ורוצה לנצח בקרב האבוד מראש הזה מכיוון שהניצחון שייך לאמה שהיא מתעבת כל כך. אט אט מתגלה האמת לגבי האם המדוברת, שנידתה את ביתה וגרמה לה לחוש דחויה ולא אהובה, האם שאף פעם לא הייתה לה לאם.

לאורך ההצגה היא מנסה להגיע להשלמה, לדבר, לזעוק, היא מצלצלת  לאמה אך מהצד השני לא נשמע שום רצון לשיחה כנה ומתפייסת. אחר כך היא מצלצלת לגרוש שלה, אך גם ניסיון זה לשיפור מצבה לא מניב תוצאה והיא מוצאת עצמה נובחת עליו את כל תסכולה ולבסוף מנתקת בכעס. התלות הכלכלית והנפשית אותה פיתחה בו ובגברים נוספים לא מאפשרת לה להיות אישה עצמאית ולהתמודד עם מצבה בכבוד, היא נותרה רוכנת לרגליהם ומחפשת דרכים שונות לחזור לחיקם בכדי שאלה יעניקו לה טיפה של בטחון.

אלה התופעות אשר נלחמה בהן דה בובואר, מנסה להעביר מסר לנשים ברחבי הגלובוס להשיל מעליהן את החבלים הכובלים אותן לנצח לגחמותיהם של הגברים עימם הן קושרות את חייהן. המונולוג הזה הוא פרץ של רגשות עמוקים וקשים מהולים בעצב ובדידות נוראה לאחר שנים של ניסיון להיות רעיה טובה, אם טובה, חברה טובה. הנתינה האין סופית אותה היא מתארת לא העניקה לה דבר וכל אשר נתנה מעצמה נלקח ללא תמורה.

הישמרו לכן נשים יקרות והיו עצמאיות, כיוון שלעולם אין לדעת לאילו מחוזות ייקחו אותנו החיים.

העם דורש צדק בחינתי

על ייסורי הגמילה מאודישנים

מאת: אפרת קדם

שלום, אני אפרת ואני בגמילה (זמנית!?) מאודישנים.

גם לכם יש "סכסוך עבודה" עם הדבר הזה שנקרא אודישן? הפחד להיכשל, או יותר נכון הוודאות המוצקה והמציקה, שברוב המקרים הסיכוי להיבחר הוא די קלוש, בהתחשב במצב הביקוש וההיצע בארצנו הקטנטונת. התיאטראות הרפרטוארים פותחים את שעריהם לעתים נדירות ומציעים אודישנים כלליים, אך מקנן בי החשד שגם אז העניין הוא בעיקרו פיקטיבי (אך זה רק חשד כמובן….). תיאטראות אחרים מחפשים לפעמים שחקנים או מופיעים (אפשר לקחת דוגמא חיובית מתיאטרון הסימטה שערך לאחרונה אודישנים פתוחים ולקוות שימשיך לפעול כך) ולא רק ממשיכים עם קבוצה קבועה, אך ברוב המקרים לא נדע על כך, וגם אם נדע, מחפשים שחקנים יחידים בלבד… בקיצור – השחקן הולך למלצר.

אה, וכמובן שבתי הספר למשחק מלאים ותוססים, הממשיכים להשיק כל שנה ליין חדש של מלצרים מתוסכלים שלמרות כל מה שאמרו להם, לא מבינים איך זה יכול להיות.

אז כן – גם כאן – הסוד הגדול הוא השיתוף במידע. ולצערנו הנכס הזה מרוכז בידי מעטים בלבד. רוב האודישנים הנחשקים אינם נחשפים כלל לציבור השחקנים הרחב והלא מוכר. מצד שני איך תהיה "מוכר" אם התחושה היא שרק המוכרים והמקושרים אליהם מחליפים ביניהם תפקידים? מין בעיה שכזאת. ביצה ותרנגולת. אין ספק שדרושה הרבה אמונה, התמדה ואולי גם מזל כדי ליהנות בפועל מהחוויה של "לעבוד במקצוע".

ובחזרה לחוויה המפוקפקת עצמה, להלן: אודישן. אין ספק שהתלות בגחמות ובפנטזיות של במאי או יוצר כזה או אחר היא "מתנה" מאוד לא פשוטה שבאה עם המקצוע. עמה גם באים לרוב הצורך לרצות, לשאת חן ולהרשים על מנת להתקבל לתפקיד המיוחל. לעתים יוצר המעמד הזה מקום מאוד גבולי מבחינת כבודו האישי והמקצועי של השחקן או הפרפורמר, וכן מבחן מעניין לגבולות הכוח של היוצר/במאי מאידך. לדוגמא, באודישן בתחום התנועה בו הייתי לאחרונה זיכתה הבוחנת בדחיפה קלה אל ירכתי הסטודיו את אלה שלא עברו, בעוד את אלה שכן עברו היא זימנה לקדמתו. מקסים, לא? לא רק שאתה לא מתקבל, אלא אתה "נדחף" פיסית אחורה. למקרה שלא הבנת.

עוד תופעה מעניינת ומאוד לא מכבדת שנתקלתי בה לא פעם היא סחבת ה"שלבים".  ברור לחלוטין שכדי לדעת ולבדוק לעומק יכולות של שחקן או פרפורמר אפשר לבדוק אותו במשך שעות במצבים והנחיות שונות, עם פרטנרים שונים, וזאת כדי לבחון התאמה לתפקיד או לקאסט מסוים. אך אני זוכרת סיטואציה מאוד הזויה שבה גררו קבוצת אנשים וביניהם גם את שפחתכם החרופה (והמעט מטומטמת במקרה הזה) יותר מחודש של מפגשים שבועיים של חקר והתנסויות (ובמלה התנסויות הכוונה היא שהיינו שפן הניסיונות לרעיונות היוצרים, הרי ברור שכולם המשיכו להגיע רק כדי להשתתף בפרויקט המיוחל) והמשכנו לבוא ולהופיע כיוון שמעל ריחפה ההבטחה להשתתפות בפרויקט, שבסופו מתוך קבוצה של עשרים ומשהו השתתפו בו בפועל 2-3 אנשים. כמה מרנין! בעיני היה זה ניצול ציני של הציפייה והתקווה של כל אחד מאיתנו להשתתף, שבמהלכו פשוט בדקו עלינו רעיונות שונים ומשונים. הרי החומר שרוצה לרצות הוא החומר הטוב ביותר לעבודה. אכזרי אך נכון.

לא חסרות חוויות אודישנים שהן – איך לומר – מהממות. אני זוכרת שלאחד האודישנים הראשונים בחיי באתי לאחר שבועיים של עבודה אינטנסיבית על קטע של בקט. כשהגעתי לביתו של הבמאי, הוא פתח לי את הדלת, ראה אותי, ומיד אמר שאני לא מתאימה לו מבחינת המראה שלי וסגר את הדלת בפני אחרי 5 שניות. זה היה באמת מהמם. (לשמחתי היה לסיפור הזה סוף טוב – הבמאי דיבר אתי אחרי המפגש ההזוי הזה ואף שיחקתי באותה הפקה – בתפקיד אחר)

 אני בטוחה שאני לא היחידה שעברה חוויות משונות או סתם מעצבנות, כמו סחבת מטורפת בלוחות הזמנים של הבחינה שתמיד שמים אותך במצב לא נעים, או שאתה מבין שלא התקבלת רק אחרי שאף אחד לא טרח לחזור אליך… וכהנה וכהנה מעשיות מתוקות.

אז למה אנחנו עושים את זה? לא, לא בגלל שאנחנו פתטיים. אלא כי אנחנו רוצים לעבוד במה שאנחנו טובים בו ובמה שהוכשרנו לו, וזאת הדרך העיקרית להגיע למחוז חפצנו. כן, כשחקנים או פרפורמרים בכל תחום  זהו חלק אינטגרלי וחשוב מהעבודה שלנו, זו הדרך המרכזית לעלות לבמה ולהיות מוכר על ידי גורמים מכריעים בתעשייה . אז מה לעשות?

ייתכן שבהרבה מקרים ההצלחה או הכישלון באודישן לא יהיו בהכרח קשורים לכישרון ויכולת או למוסר עבודה ומחויבות אלא לוויז'ן מאוד מסוים שהבמאי/יוצר פיתח לעצמו ואם את/ה מתברגים בו או לא. לכן כל העסק הזה גם עלול לתסכל כל כך.

אז גם כשהאפשרות נשמעת נורא מבטיחה – הפרויקט, הבמאי, התוכן, החזרות והאוטוסטרדה של התגשמות החלום יוצאת לדרך. ואת אומרת לעצמך שהיא נשמעת נחמדה, הפרויקט נשמע מעניין, הימים דווקא מתאימים לי ולא נורא שזה לא מאוד מתגמל – יהיה בסדר. תמיד תזכרו שאודישן זה דבר הדדי, גם אתם בודקים אם מתאים לכם, ומן הראוי שיהיה זה תהליך מכבד ואנושי. בררו כמה שיותר פרטים – מה בדיוק מחפשים? כמה אנשים? מהם לוחות הזמנים והדרישות? מהם התנאים? ותׅבררו. אל תלכו לאודישן שלא ממש מתאים/מחמיא לכם רק בשביל ללכת.

כשכבר כן מגיעים לאודישן, לבוא לעבוד ולעשות את המיטב, לא לעבור גבולות מסוימים אם לא נוח רק בשביל לרצות את הבוחן. קחו מילה מאודטה, אבל כל אחד הכי טוב בלהיות עצמו, אז לכו על זה.

תזכרו שישנן גם חוויות טובות, מענייניות ומכבדות גם אם הן לא מסתיימות בתכלית המצופה, אך הן עדיין בגדר שליחת לחמנו על המים. תזכרו את האומץ שנדרש והחשיפה ותהיו גאים בעצמכם. בכל זאת כשזה כן קורה, זה מרגיש נפלא, וגם אם לא, תמיד הדופק נעשה חזק יותר רגע לפני שמקריאים את השמות/ או כשמתקשרים/כותבים מייל. אז לפחות אנחנו יודעים שאנחנו גם חיים.

ולנו השחקנים היוצרים והמופיעים שמחפשים בית ומסגרת, אסור לשכוח שאפשר גם למצוא אותה אחד עם השני. גם זו דרך לא רעה לעלות על במה ולעתים היא מתגמלת הרבה יותר על אף הקשיים בה.

וליוצרים העכשוויים והעתידיים שבינינו – (כן, הייתי גם בצד השני) – הכוח, כמו שאומרים, יכול גם  להשחית. קרוב לוודאי שאם תבקשו משחקן מתחיל לעשות משהו באודישן, הוא באמת יעשה את זה. אז זהירות עם זה, הא?

דבר מעבר למחשבה, אינו קיים כאן

על ההצגה "התקלה"

מאת: אירית ראב

קצת מצחיק לכתוב עכשיו על הצגה שעלתה לראשונה לפני שלוש וקצת שנים.  כאילו היתה שלג דאשתקד. עם זאת, להצגת פרינג' שרצה מאז ועד עכשיו, כשבפעמים רבות, אם לא בכל הצגה, האולם מלא, מגיעות כל התשבחות. יוצרי תיאטרון, בייחוד יוצרי פרינג', יודעים כי אין דבר קשה יותר מלהביא קהל להצגה ורבים הם המקרים בהם סך היושבים באולם עולה בקושי על סך השחקנים בקאסט. עם זאת, במקרה של "התקלה", הקהל ממשיך לזרום. ולא בכדי. העולם הנפתח אל באי האולם הקטן של תיאטרון צוותא הנו מוזר, גרוטסקי, קומי ואפל, כל זאת בניצוחו של שי פיטובסקי. צוות השחקנים כולל את הראל מוראד, לאה גלפנשטיין, אייל רדושיצקי, יואב היימן ויובל שלומוביץ'.

ליין ההצגות הפיטובסקיות כולל הצגות טובות רבות כגון החוטם או ארץ חדשה, אולם התקלה מהווה את אחת ההצגות הראשונות שאופיינו על פי מגע ידו הייחודי של הבמאי. שחקני ההצגה, פרט ליואב היימן, הם כיום חלק מצעירי הבימה, שפיטובסקי הוא הבמאי שלהם. התקלה החלה במקור כהפקה של החוג לאמנויות הבמה בסמינר הקיבוצים (שפיטובסקי ומרבית השחקנים הם בוגריו), ובעצם מהווה את ההארד קור של פיטובסקי. משם הוא רק התפתח והתפתח, לכדי הצגות מורכבות, פיזיות ומרהיבות. אולם כולן מתמקדות בסיפור אחד קטן ופשוט, בפריפריה של הערים. כנאמר בסיפור מאת פרידריך דירנמאט, עליו ההצגה מבוססת, הטרגדיות הגדולות ביותר מתרחשות במקומות הקטנים ביותר.

ההצגה מספרת על אלפרד טראפס, סוכן נוסע של טקסטיל. בשל תקלה ברכבו המפואר, הוא נאלץ ללון את הלילה בעיירה קטנה ושכוחת אל, בביתו של זקן טוב לב. או לפחות, כך הוא נראה. בערב בו טראפס מתארח, מגיעים חבריו של המארח, כולם משפטנים בדימוס, ומזמינים את האורח למשחק אותו הם נוהגים לשחק בכל פעם שהם מגיעים לביקור. במשחק הם נוהגים להחיות משפטים מפורסמים בהיסטוריה, כאשר כל אחד משחק את התפקיד שעסק בו לפני שפרש לגמלאות. אולם, הדבר שהם הכי אוהבים לעשות זה לשחק בחומר חי, ולכן הם מזמינים את האורח להיות הנאשם במשפט. טראפס מסכים, נלהב להחיות ערב שנראה בתחילה משמים ביותר. אך ככל שהמשחק מתפתח, הגבולות מטשטשים ואין ברור יותר מהי האמת ומהו המשחק.

טשטוש הגבולות הזה מתבטא בעיקר על ידי התפאורה והאביזרים, או החוסר בהם.  פרט למסגרת כחולה ומרובעת על פני הרצפה, אין תפאורה כלל על הבמה. כמו כן, אין כמעט אביזרים. ביתו של המארח, על חדריו הרבים, החצר ואפילו הנדנדה, נבראים על ידי השחקנים עצמם. כך גם הריהוט, המשקאות והארוחה על אינספור מנותיה. בצורה זו, כאשר המארח ואורחו עולים אל החדר בו הוא עומד ללון, הם עושים זאת על אחד השחקנים המגלם את המדרגות הלולייניות. באותה סצינה, השחקנים מגלמים את הארון ומגירותיו. כשנכנסים אל עובי הקורה, מגלים כי האביזרים המועטים שכן ישנם על הבמה, הכוללים בסך הכול מזוודה, כובע ובד כחול, מגיעים מתוך העולם החיצוני ממנו מגיע טראפס.  בדומה לדברי הסניגור של טראפס, אשר מציין כי דבר מעבר למחשבה אינו קיים כאן, העולם הנברא בבית המארח ומערכת המשפט הפרטית הנוצרת בו, מתהווים יש מאין.

הפיזיות הניכרת, אלמנט דומיננטי בבימוי של פיטובסקי, כמו גם השימוש בכל הגוף ובקול, מאפשרים ליצור אפקט בימתי וקומי מרהיב. בצורה זו גם תכסיס בימתי וותיק של דמות הנופלת על הבמה, מנסה לקום ולא מצליחה, מקבל כאן את הטאצ' הגרוטסקי של כל ההצגה. גופם של השחקנים עוטה את התלבושות שעוצבו על ידי כנרת טופז (שאחראית גם על התפאורה), ומעניק לכל אחת מהדמויות את האפיון הייחודי לה. בצורה זו, התובע העורבני,לובש מעיל פראק ארוך המאריך את דמותו (ואת השחקן שגבוה גם ככה) ומקנה לו הופעה כאילו הרגע יצא משיר של אדגר אלן פו. בדומה, לפילֶא הזקן, המסייע בדרך כלל בהוצאה לפועל של גזר הדין, יש גיבנת וכרס קטנה, דבר המעניק לו מראה משולשי משהו. דבר זה מאפשר לשחקנית לאה גלפנשטיין להפוך את עורה ואת מינה בבת אחת. האיפור העשיר של השחקנים, הדומה לזה של ראשוני הבימה, מאפשר להם לעטות שנים רבות, ולהיות מבוגרים בהרבה מסך גילם האמיתי. כל אלמנטים אלו, כמו רבים אחרים בהצגה, מאפשרים לקהל לראות ולחוות את העולם הנוצר לפניהם, בעוד המשחק בתוך המשחק קורם עור וגידים.

מעניין לציין דווקא כי יואב היימן, המגלם את אלפרד טראפס, שיחק לפני שנים רבות בהצגה צל חולף של  תיאטרון החאן. בהצגה זו, כמו בהצגה התקלה, מועלים נושאים כבדי משקל כמו התבגרותה של אישה והאהבה הפיזית שנוצרה בינה לבין אחיה כשהיו צעירים, וקשה לשים את האצבע האם קרו הדברים או שלא היו מעולם.

וותק ההצגה, והעובדה שהשחקנים חשים בנוח ויודעים כל תנועה, רפליקה וג'סטה בתוך העולם המופלא הזה שיצרו לעצמם, מאפשרים להם לאלתר תוך כדי ולהעניק חיים רעננים יותר להצגה. בצורה זו, גם בעיות טכניות כאלו ואחרות מקבלות טאצ' ייחודי, כאילו היו תנועה מכוונת ומבוימת היטב.

בנוסף לכל הנאמר, בשורה התחתונה, ובנימה אישית: לכו, לא, רוצו להצגה.

ההצגות הבאות:  15/6 21:00, 21/6 20:30

איך עושה קברט?

על ההצגה "קברט וולטייר"

הקברט הוא קודם כל צורה. מה שאומר בהכרח שבהקשר של הז'אנר הזה תבוא שאלת ה"איך" לפני שאלת ה-"מה".

אורות עמומים, כוסות יין מצטלצלות, מוסיקה מערסלת – האוירה בקברט, בן דודו החורג של התיאטרון, היא משוחררת, רוויה בסליזיות ובמיניות שחוגגת את עצמה. הקברט אינו מכיר ב"הצגה יומית", הלילה הוא בן בריתו המושבע. בעוד פקידים מנומנמים יבקשו את מנת התרבות השבועית שלהם בין כותלי התיאטרון, באי הקברט יבקשו דבר מה אחר: את המופקר, החריג, הבוטה.

אין שום קונצנזוס באשר לאופי התוכן הקברטי. זה יכול להיות קברט סאטירי, פוליטי, טראגי או קומי, קברט העוסק בנושאים ברומו של עולם או קברט שעוסק בהבלי היום-יום.

כל המאפיינים הצורניים ניכרים ביצירה "קברט וולטייר" שמוצגת בתיאטרון יפו. החל משלט הנורות הצבעוניות בכניסה, דרך השולחנות הקטנים באולם אליהם מוזמן הקהל להסב, וכלה בשחקנים שמציגים לעינינו דמויות צבעוניות מרשימות.

כל המרכיבים הללו אכן עושים חסד לז'אנר הקברטי. המוסיקה המקורית והעיבודים המוסיקליים, שירתם הערבה לאוזן של השחקנים, ובכלל נוכחותם החיונית על הבמה ובין הקהל (ראויה לציון במיוחד מגי אזרזר הכובשת), התלבושות הססגוניות והכוריאוגרפיה הסקסית. בקיצור, תאווה לחושים.

אך כמו בכל יצירה תיאטרלית, מגיע הרגע שבו עלינו להתמודד עם התוכן. המופע מתחיל בעליית השחקנים אל הבמה מתוך הקהל ובחילופי דברים בין דמות המחזאי (אריאל וולף ומוחמד בכרי לסירוגין) לבין אשתו, מאדאם בונאור (רביד סביל), מנהלת הקברט. הוא מכריז כי הקברט נסגר וכי זהו הלילה האחרון שמציגים. היא מתנגדת. על הבמה נוכחות הדמויות שיצר המחזאי, יצורי הלילה, פמלייתה של מאדאם בונאור. קיומם של יצורי הלילה תלוי בנכונותם של המחזאי ואשתו לקיים את המופע. מכאן ההצגה נפרשת למחול שדים של טקסטים הנאמרים מפי כל הדמויות, שירים וריקודים.

בקברט, כאמור, ה"מה" אינו מחוייב המציאות. אפשר גם אפשר להסתפק בנאמברים מסוגננים, בקולות יפים ובביצועים כריזמטיים. אלא שאז נרגיש שפספסנו משהו ברמה התוכנית. אנו תופסים את עצמנו בתור קהל אינטליגנטי לרוב, קהל שצריך להבין ולא רק לחוות ולהרגיש. על אחת כמה וכמה כאשר התוכניה טווה עבורנו סיפור מסגרת על אודות הטרגדיה שפקדה את בני הזוג, המחזאי ואשתו – ששכלו את בנם ומדי ערב הם מוצאים נחמה בדמויות הבדיוניות של יצורי הלילה הקברטיים הממלאים עבורם את החלל הריק. וכאשר כל זה מתובל בטקסטים של ברכט והנדקה, הציפייה לחוויה אינטלקטואלית היא בלתי נמנעת. אלא שהטקסטים היפים המפוזרים לאורך המופע אינם מתחברים לשלם אחד השווה יותר מסכום חלקיו, הדמויות אינן מתפתחות וסיפור המסגרת משמש בעיקר את התכניה ולא את המופע עצמו. הקונפליקט העיקרי – בנם המת של בני הזוג ושאלת המשך קיומם של הקברט ושל יצורי הלילה – מופיע בהצגה כמרכיב מלאכותי שההתרחשויות השונות המוצגות על הבמה אינן נגזרות ממנו ואינן מתייחסות אליו. בשורה התחתונה, שאלת ה"מה" נותרת בלתי פתורה, ולאו דווקא מפאת חוסר היכולת או הנכונות מצד הקהל.

"קברט וולטייר" בהחלט מראה לנו כיצד עושים קברט,  אך נקודת התורפה העיקרית שלו היא הניסיון להציג תוכן מעבר לצורה.

"קברט וולטייר", תיאטרון יפו

בימוי וכתיבה: יובל רוזמן

כוריאוגרפיה: אריאל וולף

מוזיקה מקורית: שחר גלזר

נגינה: שחר גלזר, עדי דויטש

תלבושות: ליהי זוהר

תפאורה: רז לשם

תאורה: עדי שימרוני

 שחקנים: אריאל וולף, רביד סביל, מגי אזרזר, קרן ברי, יעקב תמרי

ההצגה הבאה: 12/7/12

אי אפשר להכניס פירור

על תופעת ה-"יותר מדי" בתיאטרון

מאת: אירית ראב

ישנה תופעה שמתרחשת בעיקר אצל במאים צעירים – כאשר לראשונה הם מביימים הצגה עם תקציב נרחב, הם מתחילים לאבד את זה. כמו ילד בחנות צעצועים שרוצה גם את זה וגם את זה וגם את זה, כך גם הבמאי הצעיר רוצה לשים את הכול על הבמה. אין זה משנה אם זה הליקופטר שחג סביב האולם ונוחת על הבמה, כשבכלל מדובר בהצגה של צ'כוב, או אם זו להקת גמלים אמיתיים כשבכלל מדובר בהצגה של טנסי וויליאמס. כמה שיותר, יותר טוב, לא משנה אם הבמה מתמוטטת.

בדרך כלל, תופעה זו נעלמת מעצמה, עם הזמן. ככל שהבמאי משתפשף, הוא מבין שהתיאטרון האמיתי נעשה עם כמה שפחות, כזה המאפשר לקהל לדמיין את מה שניתן או לראות תהליך כלשהו על הבמה, ולא עוד תפאורה אקסטרווגנטית. עם זאת, ניכר כיום כי דווקא במאים וותיקים ממשיכים להראות תסמינים של תופעת ה-"יותר מדי".

לפני כמה שנים, עלתה על במות תיאטרון הקאמרי ההצגה "הרב קמע". היה זה עיבוד מודרני ואקטואלי למחזה "טרטיף" של מולייר. ההצגה הביאה את סיפורו של מר מוראד הנכבש בקסמו של הרב קמע, מכניס אותו לביתו ולכיסו ולא שם לב כלל איך הוא מתחיל להשתלט על כל פיסה טובה, גם על אשתו. עד כה נחמד. אבל כאשר מאביסים את הבמה בכל כך הרבה אלמנטים ואפילו מביאים תחנת רדיו אמיתית לכל דבר, שכן הרב קמע צריך לשדר את תוכניתו היומית ממקום כלשהו, כל הדרמה נעלמת. הקהל מאבד עניין.

לאחרונה עלו שתי הצגות מרהיבות בבית הבימה המחודש: "ביקור הגברת הזקנה", ו-"מסילה לדמשק". לשתיהן היה פוטנציאל נהדר, שכן הבסיס שלהן היה מצוין. הראשונה, מחזה של פרידריך דירנמאט שמוכיחה את כוחו של הכסף על פני המוסר. השנייה, מחזה של הלל מיטלפונקט שמביא אלמנט בימתי מבריק של מספר שפות על הבמה.

אבל תופעת  ה-"יותר מדי" הראתה גם פה את אותותיה. במקום להעיז וליצור את עיירת הגברת בבגדים מודרניים של ישראל 2012, ולומר משהו אמיתי ואמיץ על המציאות של אחרי מהפכת האוהלים, יצרו אותה ככל הנראה כפי שהיתה בדמיונו של דירנמאט. העמיסו על הבמה אינספור אלמנטים, שלמראית עין היו יפים מאוד (כמו צלליות באחורי הבמה ותאורה בקדמתה), אבל הדבר היחיד שחסר היה נמר אמיתי באולם. לו היו מנסים באמת, ועוזבים קצת את כל העומס הזה, אולי הקהל יכול היה להזדהות עם איל או עם הגברת שבסך הכול רצתה שיכירו בפשע שנגרם לה.

כמו אחותה, גם "מסילה לדמשק" הראתה תסמינים של תופעת ה-"יותר מדי". המחזה של מיטלפונקט מספר את סיפור אהבתם של ג'ון הקצין הבריטי ונוני הנערה העברייה בחיפה של שנות הארבעים. ברקע, הארץ שוקקת וגועשת, כאשר חוסר ההבנה או הרצון להבין את הצד השני גורם לכל צד להילחם בשני. ההגנה בלח"י, הערבים ביהודים, הבריטים בעם העברי. המחזאי השכיל לבטא את חוסר ההבנה הזו במגוון רב של שפות על הבמה. הבעיה היא שהתוצאה שנוצרה על הבמה היא גבב של מילים, שכל מה שהקהל רצה לעשות זה לעקוב אחרי הכתוביות ברקע. לו היו משתמשים במגוון השפות הזה לאמצעי בימתי איכותי, היה נוצר משהו הרבה יותר מעניין. דבר זה קיבל ביטוי גם בעומס התפאורה והאביזרים על הבמה, הסרטים שהוקרנו ברקע או מסילת הברזל שהוצבה לאורך, לרוחב ולגובה הבמה. חוץ מלאתגר את השחקנים ולשמור אותם ערניים כדי שלא יפלו במהלך ההצגה, זה לא הוסיף כלום. בסופו של דבר, אם הדבר הבסיסי ביותר לא עובד, כל התפאורה שבעולם לא תכסה על זה. אם סצינה, כמו זו שבה שרה שותה בבר ומנסה להסביר לאהובה מדוע היא נהפכה להיות כל מה שהיא לא האמינה שתהיה, היא משעממת וחסרת מתח, אין זה משנה אם הבגדים או התפאורה המאוירת הם ממש ממש יפים.

תופעה זו אינה רק בעיה של התיאטרון הממסדי, שכן הצגות פרינג' רבות סובלות ממנה. דוגמאות אחדות לכך הן "בכל מקום באמבטיה שאין בו מים" ו-"לץ פליי".  האחרונה עלתה לראשונה בפסטיבל עכו האחרון עם מטרה בסיסית טובה. ליצור משחק אינטראקטיבי עם הקהל, תוך הצגת המציאות האמיתית של מדינת ישראל. עם זאת, עומס הגירויים, האלמנטים הבימתיים וההתרחשויות הבימתיות לא ממש סייעו בכך. יותר מכך, הם גרמו לקהל לכאב ראש, אחדים אף יצאו באמצע.

לתופעת ה-"יותר מדי" יש תרופה אחת פשוטה. אין צורך לבלוע אותה שלוש פעמים ביום, לשים קומפרסים חמים או לחבוש את המקום, אלא רק לפשט. לזכור כי תיאטרון טוב הוא תיאטרון של תהליך, של דמיון. תיאטרון טוב הוא תיאטרון שפשוט מאפשר לקהל להשלים את החסר מבלי להאביס אותו ולגרום לו לסיים עד הפירור האחרון.