דבר העורכת

לכבוד הגיליון השביעי של מרתה יודעת, החלטנו להשתדרג. הכנסנו מדור חדש, החזרנו את מרתה יודעת ש.. מהגלות באיטליה, העשרנו את הכתבות, עשינו חולצות ואפילו חילקנו סימניות. מעבר לזה, השקנו את בָמָרתה – ערב ההתרמה שלנו שעומד להתקיים בחודש יולי.

החל מהצגות קטנות באוניברסיטה ועל הבמות בתל אביב, דרך יוצרי תיאטרון גדולים מהחיים ועד לסקס בתיאטרון, תוכלו ליהנות ממגוון כתבות נהדרות של טובי כותבינו.

אז יאללה, כבר הרמנו את הכפפה. עכשיו תורכם.

עזרו לנו להעצים את מרתה יודעת ואת תחום התיאטרון באינטרנט ובכלל. שתפו, הגיבו, ספרו לחבריכם, בואו ושתפו אותנו ביצירה החדשה שלכם או סתם תבואו ליהנות מטעימות פרינג' חדשניות ב- בָמָרתה.

מקווים שתיהנו.

                                                אירית ראב

                                                עורכת מרתה יודעת

מרתה יודעת ש…

אור בשלל צבעי הקשת, תחת מעטה האפלה

יקרים שלי,

מרתה יודעת שחיכיתם לה בכיליון עיניים בגיליון הקודם, אולם בשל נסיבות שלא בשליטתה נאלצה גם הפעם שלא להופיע לפניכם ולהעשיר את מוחכם.

חודש לא קל עבר על מרתה שלנו, כאשר ענייני הלב הובילו אותה ללא אחרת מאשר איטליה, ארץ האוהבים. לאחר שניסתה ללכת אחר אהובה ולחיות עמו, מצאה את עצמה מתגעגעת עד ייאוש לארץ ולקהל קוראיה. ביום אביבי אחד, בו טיילה ברומא, נחה לרגע על מדרגות מזרקת המשאלות והביטה באוהבים שמסביבה. לפתע ראתה בחור אחד מוכר, הכורע לרגלי האישה שמולו, אוחז בידה. לאחר מספר שניות, האישה קפצה מאושר והזוג חגג בנשיקה את שינוי הסטטוס. הבחור הסט לרגע את מבטו אליה וחייך חיוך קטן. מרתה כהרגלה חייכה אליו חזרה, וראתה אותם מתרחקים, משולבי ידיים. כשהביטה בגבם המתרחק לא יכלה שלא להתרגש ולהתעצב עד מאוד. להתרגש כי הם עומדים להתחיל דרך חדשה, מלאה אתגרים ואהבה. להתעצב, כי נזכרה שישנם אוהבים שלא יוכלו לממש את אהבתם.

בשנת 1998, בשעות המוקדמות של הבוקר, בחור צעיר אחד נמצא קשור על גדר אמריקאית כשהוא מחוסר הכרה. פניו מוכתמות דם קרוש, ורק שני פסים תחת עיניו, נקיים מדמעותיו. לאחר כמה ימים מת מפצעיו. לצעיר קראו מת'יו שפרד והפשע היחיד שפשע הוא היותו הומוסקסואל. שני בחורים שנגעלו מהתנהגותו, כשלטענתם סבלו מאי שפיות זמנית בגלל שהתחיל איתם, קרעו אותו ממכות והשאירו אותו תלוי על הגדר. מאז הפעילות העולמית נגד הומופוביה התעצמה, כאשר ב-17/5 בכל שנה, מצוין יום הבנ"ה – היום הבינלאומי נגד הומופוביה. למה דווקא ביום הזה? כי ביום הזה, בשנות השבעים, הומוסקסואליות הפסיקה להיות מוגדרת על ידי הפסיכיאטריה כמחלת נפש.

בעקבות המקרה הנורא, נוצרו אינספור יצירות, במוזיקה, בקולנוע ובתיאטרון.

זמן קצר לאחר האירוע, חברי ה-Tectonic Theater Project, בהנהגת מויזס קאופמן, הגיעו לעיירה לארמי בה התרחש הרצח. הם אספו עדויות, ערכו ראיונות וכתבו יומנים, שאותם עיבדו לכדי מחזה הכולל שלוש מערכות ומספר סצינות קצרות, כשאת אנשי העיירה והגיבורים הראשיים מגלמים שמונה שחקנים בלבד. "פרויקט לארמי" הוצג לראשונה בשנת 2000 בדנוור, ומאז הוא מוצג בכל רחבי העולם, בשפות שונות ומול קהלים מגוונים. המחזה עובד לסרט מצליח הנושא את אותו שם ומככבים בו שחקנים רבים, ביניהם גם ג'ושוע ג'קסון ה… תסלחו למרתה, יש לה חולשה לבחורים מסוקסים בעלי בייבי-פייס…

באחת הסצינות במחזה, אחד מבני העיירה מספר שנערך במקום מצעד לזכרו של מת'יו וכנגד ההצהרות ההומופוביות שנשמעו במהלך המשפט של הרוצחים. הוא מספר כי באותו יום נאלץ לנוח בביתו עקב רגל שבורה, אך צפה במצעד מחלונות ביתו. בביתו ישנו חלון אחד הצופה לרחוב אחד ועוד חלון, הצופה לרחוב החוצה אותו. הבחור סיפר כי בזמן שעבר מחלון אחד לשני, קהל הצועדים גדל והתרחב, כאשר לצועדים נוצר מעין שובל שרק גדל וגדל וגדל.

אמנם ישנם כאלו המאיימים על אוהבים ואוהבות, המבקשים לממש את אהבתם אל בחירי לבם. אבל, מבעד למסך האפל, ישנו אור של תקווה. אור קטן שמרצד על מי המזרקה האיטלקית וגורם להם להיצבע בצבעי הקשת. בכל זאת, אפילו מעבר חצייה בתל אביב מביע את זה, גם אם לשעתיים בלבד.

אז תסלחו למרתה שנעשתה קצת רגשנית, בייחוד שהשאירה את אהובה האיטלקי בארצו וחזרה הביתה. כעת, במטוס בדרך חזרה לישראל, נכתבות המילים שמולכם ומבקשות להזכיר לכם כי חלאות קטנות שמבקשות להתנהג באלימות, בבריונות ולהלעיט פחד, לא יוכלו באמת להשתיק את מה שיש בלב.

ובנוגע לפעם הבאה, מרתה בהחלט תשתדל.

הפשע – נקמה

סקירת ההצגה "ירח-דם"

מאת: כלנית בר-און

המחזה "ירח דם" נכתב על ידי ניקולס קאזאן האמריקאי בשנת 1983. מחזה חדשני ומזעזע המספר על דרך התמודדותה של בחורה צעירה עם אונס שעברה לפני שנה ואיך היא מתנקמת באונסיה.

מניה היא בחורה צעירה שהגיעה לביקור בניו יורק אצל דודה, גרגורי. במהלך הביקור היא נחשפת לחברו הטוב אלן ולאחר שגרגורי מבין שיש סוג של כימיה בין השניים, הוא נעלם מהמועדון והלילה מסתיים באונס אכזרי של אותה עלמה צעירה שצריכה לחזור ביום שאחרי לחייה הנורמטיביים בקולג' האמריקאי ולסיים לימודי קדם רפואה כשהיא המומה מהמקרה, אחוזת טראומות ועוד תוספת אחת קטנה – היריון לא רצוי.

עוד ערב נעים, עם הדוד והאנס

ההצגה מראה לנו מפגש של שלוש הדמויות, שנה לאחר מכן, בביתה של מניה שהספיקה לעבור לניו יורק כדי להמשיך בלימודיה, לאחר שלמרבה הפלא סיימה כמצטיינת. היא מזמינה לביתה את הדוד וחברו הטוב לסעודת פאר כשבמהלכה ובין המנות הראשונות לבין הפילה ברוטב יין אדום שהכינה, היא מספרת להם מה עבר עליה בשנה האחרונה ומהי התוכנית הנוראית שטוותה במוחה, תוכנית הנקמה. כל זאת, תוך שהם אוכלים מהסעודה ולא מפסיקים להחמיא על הבישול המרנין וחוויית הסעודה.

בתחילה מופיע האנס בכבודו ובעצמו, שלא מבין את פשר ההזמנה. היא מתחילה את הפגישה במין פיתוי המשולב בחימה וכעס, היא מבקשת ממנו נשיקה כי בפעם הקודמת שהתראו, ולמרות האינטימיות שנכפתה עליה, לא זכתה לנשיקה ממנו ורצתה לדעת איך הוא מנשק. היא שואלת אותו כל מיני שאלות שמשעשעות ספק מרגיזות אותו ואז מגיע דודה גרגורי שמופתע למצוא את ידידו משכבר הימים וכועס על אחייניתו שלא יצרה איתו קשר לאורך השנה האחרונה.

מהר מאוד מפילה מניה את הפצצה ומספרת לדודה שנאנסה על ידי חברו הטוב שלא מכחיש אך כן אומר שהיא רצתה את זה וברור שהיא רצתה את זה ו"למה את מתכוונת כשאת אומרת לא". היא מתחילה לגולל בפניהם את הטראומה שחוותה, את ההתמודדות שלה עם המקרה ואת העובדה שנכנסה להיריון לא רצוי. האב הגאה מיד חושד שהעלמה הצעירה מעוניינת בכספו כדי לממן את תינוקה, אך מהר מאוד היא ממשיכה לספר שבעצם לא יכולה הייתה לעבור הפלה כי כשגילתה שהיא בהיריון, העובר כבר היה תינוק והפלה בשלב הזה כבר לא חוקית, לכן חיפשה פתרונות אחרים ללא הצלחה, כשברור לה שהתינוק הזה לא יוכל לבוא לעולם. לכן, היא מתכננת עם חברתה מבצע חילוץ שייעשה בחדרן הקטן שבמעונות ויוציא ממנה את העובר המקולל הזה, אך היא מתעקשת שוב ושוב שלא תיסע לבית חולים עד שלא ייצא העובר כי זה יבטל את התוכנית שרקמה במוחה.

זהירות, ספוילר

לאורך כל המחזה שומרת מניה על ארשת פנים נינוחה ונעימה ורק לעיתים רחוקות ישנן אי אילו התפרצויות זעם שחושפות במעט את פגיעתה הקשה. כששואלים אותה השניים על התוכנית שתכננה, מתעלמת מניה מהפצרותיהם וממשיכה בשלה תוך ירידה לפרטים הקטנים של הלידה המוקדמת, איבוד הדם, והעובדה שהייתה חייבת להגיע לבית החולים בסופו של דבר כי הדימום לא הפסיק והתוכנית כבר הצליחה כך שיכולה הייתה לנסוע לבית החולים בשקט.

מניה, בין אם סקסית ובין אם ילדותית, בוחנת את תגובתם של השניים העסוקים באכילת הסעודה שהכינה עד שלפתע הם מבינים שמשהו עדיין לא ברור. מהי התוכנית? אלן, חד יותר מבין השניים מבין  אך לא מעכל ומניה בשלה ממשיכה בסיפורה על העובדה שהקפיאה את העובר למשך תקופת זמן ממושכת עד היום בו התוכנית יכולה להתממש, עד שהיה עליה לבשל את סעודת הפאר הזו.

וזו הנקמה, העובדה שהשניים אכלו עובר ברוטב יין אדום. עובדה די מזעזעת, נקמה די מזעזעת, כאילו היתה טיטוס בכבודו ובעצמו.

מחזה די מזעזע, אך יחד עם זאת מחזה קצר בן 50 דקות שעובד מתוך המערכה השנייה של המחזה המקורי שהעלתה האוניברסיטה למשך שש הצגות בלבד ופותח כפרויקט של מאסטר ב' במסלול בימוי של לימודי התואר השני בתיאטרון. את המחזה תרגמה ליאור סגל שטיין ועיבדה הגר רענן. דנה כץ מגלמת את מניה, גדי לוי את אלן, האנס, וגיא שגיא את גרגורי, הדוד. על כל הפרויקט מנצחת הבמאית שרון גומבוש.

כאמור, המחזה נכתב בשנת 1983. עובדה מדהימה יחסית לעובדה שבאותן שנים לנשים כמעט ולא היה כוח, כאשר נקמה שכזו יכולה להיחשב כפשע. בעולם שכזה מניה הוכיחה שלמרות החולניות הנוראית שמאפיינת את הנקמה, היא אישה חזקה שלא מוותרת על העקרונות שלה, שלא מוותרת על המלחמה שלה.

אני חייבת לציין שאני די מעריכה את מניה, חייבת לציין שדי מעריכה את ניקולס קאזאן.

ואסיים בציטוט של אלן מתוך המחזה: "יש סיפור מפורסם, ברנרד שואו ניגש לבחורה אחת והציע לה חמישה פאונד כדי לשכב איתה. היא התרגזה: מה אתה חושב שאני? וכאלה. ובכן, הוא אמר, מה עם חמש מאות אלף פאונד? היא הבינה שהיא יכולה לסדר לעצמה את העתיד והסכימה. יופי, שואו אמר, אז זה רק עניין של מחיר. הבנת?"

אז האם לכל אחד מאיתנו יש מחיר? כנראה שלא, מניה אומרת ומתנקמת.

העידן הפורנוגרפי

סקס, סמים ותיאטרון – כתבה ראשונה בסדרה

מאת: יאשה קריגר

"סקס, סמים ותיאטרון" – חשבתי שזה נשמע מתוחכם. שיטוט מכוון בגוגל גילה לי שעשו הפקה תחת השם הזה במגמת תיאטרון בתיכון כלשהו בארץ. אז להיות מקורי כבר לא הצלחתי. אבל מי בכלל רוצה להיות מקורי היום?

השילוש סקס-סמים-רוק'נ'רול הוא שילוש קדוש בכמה העשורים האחרונים. הוא נבנה על הריסותיו של שילוש קדוש אחר, מה שהופך אותו ליורש תרבותי. הוא מהווה מסמן תרבותי חשוב, כמו בימי צמיחתה של תרבות הנגד של שנות השישים – כך גם היום. אפשר כמובן למצוא אלף הבדלים בין ימי הולדת המושג לבין ימינו – אבל לא בזה העניין.

העניין הוא פשוט מאוד: תיאטרון. על זה כותבים פה. כיצד, אם כן, ניתן להתבונן בתיאטרון ולפרש אותו מבעד לפריזמה של השילוש הזה? כיצד נוצר תיאטרון עכשוי מההשפעות התרבותיות של סקס-סמים ורוק'נ'רול? זה גם המקום לדבר על תפיסות הסקס, הסמים והמוזיקה כמרכיבים תרבותיים מכריעים של ימינו, ושהתיאטרון, בסופו של דבר, צומח מהם, חוסה בצילם, ועל הדרך גם מגדיר אותם מחדש.

מעבר לכך, ואולי זוהי הסיבה העיקרית לסדרת הכתבות הזאת, השילוש הזה קרוב ללבי.

אם ככה, לדרך:

ס-ק-ס

"כשאני גומרת, ובמיוחד כשאני גומרת טוב, אני במקום אחר. כאילו במצב אחר, בנסיבות אחרות. אני מודעת לזה שאני עם הבן-זוג שלי, אני אוהבת אותו ואני אוהבת את העובדה שהוא שם איתי ברגעים של האורגזמה. אבל אני כאילו במקום אחר. קשה לי להסביר את זה. החוויה הכי קרובה לזה שאני מכירה היא כשאני נמצאת על הבמה, כשאני משחקת."

את הדברים האלה אומרת לי אחת מחברותיי השחקניות. אנחנו יושבים בבית קפה, החבר שלה יושב על-ידה. כחלק מהתחקיר לכתבה אני שואל אותה כמה שאלות. "זה מוזר שאתה שואל", היא מוסיפה, "בדיוק לפני כמה זמן חשבתי על זה. על כמה שיש קשר בין להזדיין טוב ולשחק טוב. אני חושבת ששחקנית שלא יודעת להזדיין היא בהכרח שחקנית פחות טובה."

במהלך היום, סתם יום רגיל, יש לי הרבה מחשבות על תיאטרון. אני משער שאחוז נמוך מהאוכלוסיה יוכל להזדהות עם האמירה הזו. יש לי גם הרבה מחשבות על סקס – ועם האמירה הזאת יוכלו להזדהות כולם. לא אחת קורה שהמחשבות האלה, על סקס ועל תיאטרון – מתערבבות. אני אוהב כשזה קורה. זה פותח כל מיני פתחים ואפשרויות להתבוננות על שני הדברים גם יחד.

כמה אנשים צריך בשביל סקס? שניים לפחות. ובשביל תיאטרון? כנ"ל. ההקבלה כאן מתבקשת. למן העת העתיקה, פולחני עשתורת, האורגיות הדיוניסיות, בתי הזונות של האימפריה הרומית, המכשפות העירומות המנתרות מעל מדורות בימי הביניים – קיים קשר בל ינותק בין מיניות וביטוי מיני לבין מימד פרפורמטיבי בשרות הדת, המדינה, המיתוס וכיו"ב. השחקן והזונה – שני המקצועות העתיקים בעולם (שניתן לומר שלמעשה הינם אותו המקצוע בדיוק), שניהם שותפים לאותו הקשר, הם מקיימים אותו, הם המוציאים לפועל, הכלים הראשוניים ביותר. הדבר הבסיסי שזקוק לו האקט המיני/תיאטרלי הוא שני אנשים לפחות שיקיימו ובו זמנית יהיו עדים לאותו האקט. שחקן וצופה, או אקטיבי ופסיבי, אם תרצו. תפאורה, תאורה ואביזרים יכולים להועיל לאקט המיני והדרמתי גם יחד – אך הם אינם נחוצים באמת. מה שנחוץ, בראש ובראשונה – ואת זה לומד כל שחקן בשנה הראשונה ללימודיו – הוא פעולה, רצון.

פעולה מינית ופעולה דרמתית

הפעולה הדרמתית היא הכוח המניע מאחורי כל דמות, כל סיטואציה וכל מחזה הנסמכים על ההיגיון המימטי. גם כאשר מתעסקים בתיאטרון "אחר", באבסורד, באפקט הניכור של ברכט או בביומכניקה של מיירהולד, גם כשמנסים לשלול את הפעולה באנטי-מחזאות – עדיין ישנו היחס המכריע לפעולה, לרצון. הרצון הדרמתי, כמוהו כמו הרצון המיני. הוא הכרחי להישרדות ובלעדיו לא יתכנו חיים – לאדם ולדמות. הרצון הזה אינו אחיד בעוצמתו. לפעמים הוא אף יכול להתהפך – קורה שלא רוצים לחיות יותר. מצב כזה הוא מצב בעייתי המצריך טיפול – בין אם על-ידי טקס גירוש שדים, כדורים פסיכיאטריים או מחזה של סמואל בקט.

זוהי פעולה שדואגת בראש ובראשונה לקיום הגוף, לא בכדי מדובר בתיאטרון על פעולה פיזית. אפשר בקלות להבחין בשחקן שאינו יודע לעשות שימוש בגופו, ממש כמו עם פרטנר במיטה. קיום הפעולה הדרמתית והמינית, על הבמה ובמיטה, מצריך ידע וניסיון, שימוש בטכניקה – ומעל לכל – מצריך חזרות. לא נעשים שחקנים מצויינים או זיינים מדופלמים מהפעם הראשונה. יש כמובן עניין של כישרון – מיני ודרמתי. אבל את הכישרון צריך לתחזק. אני לא זוכר מי אמר, שהגוף צריך להיות במלוא המוכנות לכאשר יבוא הרגע ותנחת עליו הרוח, הכישרון, ההשראה. כאשר לא מתחזקים את הפעולה המינית/דרמטית באופן פיזי, הקיום שלה נחלש. קל לראות שחיקה בתיאטרון (גם בקרב שחקנים, שעליהם ניכר הדבר באופן הבהיר ביותר, וגם בקרב אנשי המקצוע האחרים בתיאטרון – במאים, יוצרים ומעצבים) ממש כשם שקל לראות שחיקה של חיי-מין. כשעושים את זה יותר מדי או פחות מדי, כשעושים את זה בתנאים מחפירים או כשלא עושים את זה בכלל – הפעולה נשחקת או מחלידה, מאבדת מהאפקטיביות שלה.

סקס טוב הוא עבודה, בדיוק כמו תיאטרון. הוא דורש ריכוז ומאמץ, הוא דורש הקשבה הדדית וסבלנות. והתגמול שלו, השיא שלו, האפקט המיוחל שלו, הוא הרגע שבו מתרחש הקסם שבשבילו עבדנו כל-כך קשה. ברגע הזה כל המאמץ והקושי נדמים כחסרי ערך וחשיבות. זהו הרגע שבו המרואיינת שלי "לא נמצאת שם" – בזמן האורגזמה ועל הבמה כאחד. מאוד אוהבים להשתמש במושג "טוטאלי" – שחקן טוטאלי, תיאטרון טוטאלי – אבל לרוב משתמשים בו בטיפשות מחרידה, בהתעלמות מוחלטת מהנדירות והקושי של קיום אקט כזה. החוויה הטוטאלית הינה קלה וחסרת משקל-גוף – היא רוח בלבד. חוויות תיאטרליות ומיניות שכאלה לא קורות כל יום. לא לכל אחד, לא לי. לרב הרוח נצמדת לבשר. על כן, כאמור, ראוי לבשר להיות מיומן. מה שמחזיר אותי להתחלה, לדבריה של ידידתי השחקנית: שחקן טוב, בהגדרה, לא יכול להיות מישהו שלא יודע להזדיין כמו שצריך.

נשאלת השאלה :מה זה כמו שצריך? זה כבר עניין לסקסולוגים ומבקרי תיאטרון. אבל עזבו שטויות – הרי בסופו של דבר זה לא מדע ואף פעם לא יהיה מדע וטוב שכך. זה פשוט עניין של הרגשה אישית.

סטניסלבסקי וברכט עושים את זה

ההרגשה שלה כשהיא גומרת, שהיא לא שם, היא בעיניי ביטוי לאותה התרוממות של המעגל הפנימי על-פי פיטר ברוק. ולמען מי שלא זוכר, הרי אחת ההגדרות של פיטר ברוק לתיאטרון:

"תיאטרון הוא שני מעגלים, מעגל אחד גדול, חיצוני, ובתוכו מעגל קטן יותר, פנימי, שניהם נמצאים על מישור אחד… באים אנשים וממלאים את המעגל החיצוני ומחכים. למה הם מחכים?  לקבוצת אנשים שניה שתמלא את המעגל הפנימי.  ומה ההבדל בין שתי קבוצות האנשים? ההבדל הוא אחד בלבד. קבוצת האנשים הממלאת את המעגל הפנימי הכינה את עצמה  לנסות לעלותו מעל כדור הארץ בניגוד לכוח הכבידה. לא גבוה מדי, לא לרקיע שאין בו אויר, אלא רק כדי שגם המעגל  החיצוני  – הקהל – ישתחרר קצת גם הוא מכוח הכבידה, ממשיכת כדור הארץ… הקבוצה במעגל הפנימי הם השחקנים, הקבוצה במעגל החיצוני היא הקהל. המפגש ביניהם הוא התיאטרון האמיתי."

(אריה זקסמה זה  תיאטרון? בתוךמהות התיאטרון, אוניברסיטה משודרת, ת"א 1989)

ההתרוממות שלה ברגע האורגזמה, כאשר הפעולה המינית מגיעה לשיא ופורקן היא הטרנספורמציה המיוחלת אצל השחקן (מה שמוביל אותי לשאלה האטימולוגית: האם להומואים קל יותר להתרומם? – אבל זה עניין לכתבה אחרת).

אני שואל אותה אם כשהיא מזדיינת היא משחקת. "לא הייתי אומרת שאני משחקת", היא חוששת להשתמש בביטוי הזה ולא בכדי. "לשחק" נחשב לכינוי גנאי במאה השנים האחרונות, עם השתלטות הפרקטיקה הסטניסלבסקאית מחד, והמדיום הקולנועי מאידך. ה"לשחק" התיאטרלי פינה את מקומו ל"להתנהג" ול"להיות" הקולנועיים – אך בשניהם קיימת אותה פעולה דרמתית, שרק מקבלת ביטוי שונה.

מתרומם עם הגיל

לפני כמה שנים נכחתי במה שנקרא "מאסטר-קלאס" של חבורת רוסים-סטניסלבסקאים-מדופלמים. הם לבשו חליפות עם עניבות בחום של יולי בתל אביב והיו מגוחכים להחריד. הדבר הראשון שאמר הרוסי הסטניסלבסקאי הראשי היה: "הכלל הראשון במשחק הוא: דונְט אֶקט." אל תשחק. אני בספק אם פקידי התיאטרון הרוסי יודעים לזיין כמו שצריך או להדריך מישהו לזיין כמו שצריך. על כל פנים, השימוש בסלוגן הזה – דונט אקט – הפך לעניין שבשיגרה. מה שאומר שבאופן בלתי נמנע, גרעין האמת בתיאוריה הזאת עוות, סולף ואולי בכלל נשכח לגמרי. וזה מה שהופך את הסלוגן הזה לקלישאה. כוונתי לומר שהמשחק קיים תמיד – כי המשחק הוא הפעולה. ושניהם יחד, משחק ופעולה, קיימים בהכרח בסקס טוב בדיוק כפי שהם קיימים בביצוע טוב על הבמה. אֶקט מאדרפאקר, אֶקט.

 הפעולה הדרמתית נעה על הסקאלה הרחבה שבין שני קטבים עיקריים – ריאליזם ואנטי ריאליזם. המשחק יכול להיות נטורליסטי לחלוטין או אקספרסיבי מאוד, ההצגה יכולה להיות הכי קרובה לחיים ולקהל, במרחק נגיעה מהם, או לחלופין היא יכולה להיות הצגה מסוגננת וראוותנית. בכל מקרה, כאשר הפעולה מצויה שם והיא מתומרנת ברגש ובתבונה – השחקן יגיע לאקסטזה וכך גם הקהל. זה לא קורה בכל הצגה ואין טעם להעמיד פנים שזה יכול לקרות בכל הצגה. אבל גם לא כל סקס הוא סקס טוב. לפעמים מזייפים.  לא מתחוללת שום טרנספורמציה ומשחקים אותה שכן. יש גם באמצע, סקס בסדר – הצגה בסדר.

ויש מי שמצא כיצד להשתמש בזה. ברכט, לדוגמא. מושג ה"ניכור" נמנה אף הוא עם הקלישאות, גם עליו חרשו לפני ולפנים. דרך אחת טובה להגדיר אותו היא כך: זה כמו להעמיד פנים שנהנים בסקס, לזייף מלכתחילה – אבל ברמה הגבוהה ביותר. כוכבי פורנו מיומנים בזה. בדיוק כמו שעבור השחקן והצופה יכולים להיות מגוון אופנים של "הופעה טובה", כך גם בסקס יכולים להיות מגוון אופנים של הנאה. מי אמר שהסקס הכי טוב הוא סקס עם רגש? סקס טוב יכול להיות גם סקס ברכטיאני, נטול רגש, מה שהופך אותו למרגש בשל כך.

A מזיין את B  בזמן ש-C מתבונן בו

עד כה דיברתי על חווית היוצר המקיים בפועל את הפעולה המינית/תיאטרלית. בתוך ההקבלה מין-תיאטרון מעניין לשים לב גם לתפקיד הקהל, כאמור, ה-C, העד, המתבונן. בתיאטרון תפקידו סטטי לרוב, אם כי קיימות גם פרקטיקות של קהל פעיל. בתיאטרון הקהל  הוא מציצן לעד, גם אם אין קיר רביעי והשחקן פונה אליו ישירות. הוא מציצן מבחירה כי הוא שילם על הכרטיס ובחר להקדיש שעתיים מזמנו על-מנת לשבת בחושך ולמקד את תשומת הלב בשחקנים. המציצנות היא חוויה ילדית, חוויה ראשונית ונדירה בעוצמתה. זוהי חווית גילוי העולם שכל אחד יכול להזדהות עמה. כאשר הצגת התיאטרון ממלאה את התפקיד שלה, ובמילים פשוטות, כאשר מדובר בהצגה טובה – כל צופה, בין אם הוא נכון לחוויה או שזו נכפתה עליו – מרגיש כמו ילד שמציץ מבעד לחור המנעול. רק מראה הסמל הזה מעורר בי את יצר הסקרנות:

 

אם מאחורי הדלת מצויה הצגה טובה – הקהל יזכה להתרוממות יחד עם השחקנים. ואם לא – הוא ישאר מציצן שלא בא על סיפוקו. בקולנוע מתבטא יצר המציצנות באותה המידה – ודווקא שם נותן לעצמו הקהל להשתחרר יותר מבתיאטרון. הצופה בתיאטרון משאיר את האקט לשחקנים. בקולנוע, לעומת זאת, מכיוון שידוע מראש שהאקט שעל המסך לא חי, לא בזמן אמת – בקולנוע אפשר למצוא קהל פעיל יותר. אני מדבר על המיתוס של מזמוזים בשורה האחרונה בקולנוע, הטריק של אסקימו-לימון עם הקופסא של הפופקורן, וכמובן על קולנועי הסקס שפשטו כבר את הרגל עקב הפרטת הפורנו. הצופה בקולנוע מציץ ונוכח לדעת שהדמות הניבטת אליו מהמראה אינה דמות ממשית. לכן אך טבעי יותר שהוא ירגיש ביטחון לתפוס פיקוד ולהיות זה בעל הפעולה, או במילים אחרות: לשחק עם עצמו. בתיאטרון הקהל מסתפק בלהיות צופה פסיבי ומניח לשחקנים לעשות את מופע הלייב שלהם על הבמה. לא יצא לי  לשמוע הרבה על סקס בקהל במהלך הצגות תיאטרון. לפחות לא בתיאטרון הרפרטוארי.

מבט חפוז לחיי המיטה יראה שנוסף על היותנו עדים לאקט המיני בעודנו מקיימים אותו, אנו גם עדים לסקס מפורש יותר ומפורש פחות לאורך כל ההתנהלות היום-יומית שלנו. ראוי להזכיר בשלב זה (ולמען האמת, בשלב מוקדם הרבה יותר) את פרויד ותיאורית ההתפתחות המינית שלו. אז הנה, הזכרתי ועכשיו אפשר לעבור הלאה (ושלא יעלב פרויד. הוא עננה שמרחפת מעל הדברים, כמו עוד כל מיני עננות כאלה). בכל אופן, איני מדבר על כך שבכל טקסט אפשר למצוא סבטקסט מיני. אני מדבר על סקס נטו. כשאנחנו רואים פרסומת לחומרי ניקיון בטלויזיה, שער במגזין אופנה, קליפ ביו-טיוב או תמונה מתויגת בפייסבוק – אנחנו רואים סקס. סולט אנד פפר אמרו lets talk about sex (צעירי תל אביב תרגמו את זה בחינניות..)ולקחנו אותם ברצינות.

מה מסתתר מאחורי דלת הקסמים, ילדים?

בחמישים השנה האחרונות הסקס בכל מקום. כמושא לאנאליזה וככלי שיווקי, כתנאי לסיפוק נפשי וכרכילות. אנחנו מוקפים ב"סקס" כמושג. בדיוק כמו הקהל בתיאטרון – אנחנו ממלאים פונקציה של מציצנים בהתנהלות היום-יומית שלנו. בתיאטרון הקהל הוא מציצן מבחירה.

בחיים, לעומת זאת, כל אחד ואחד מאיתנו מקבל מנות גדושות של "ס-ק-ס" בלי שהוא בוחר בכך. למעשה, ביום-יום, אנחנו הקהל של מופע הסקס הגדול, ממלאים את הפונקציה של C ומתים להתקדם ולהיות A. ההפתעה היא כשמגלים שבדיוק כמו בתיאטרון – מדובר באשליה, באפקט רגעי שבתומו ההבדלים בין A ל-C נמחקים ו-B אינו קיים יותר. השחקנים מסירים את האיפור והולכים הביתה – בדיוק כמו הקהל. ההצגה נגמרת, כולם מתים. ובפועל מה שנשאר זה a-b – כלומר: אני ואתה.

מה אתה אומר,שנשנה את העולם? בפיסקה הבאה.

לארס פון טרייר הבנזונה עושה פורנו

"העצמת התשוקות עד לרמת הבלתי נסבל תוך הפיכת מימושן ליותר ויותר בלתי אפשרי, זה היה העיקרון היחיד שעליו נשענה החברה המערבית"

(מישל וולבק, 'אפשרות של אי')

העירום על המסך, מה שנקרא פעם עירום אמנותי, או עירום בעל הצדקה אמנותית, ביצע אסקלציה מייצוגי מין רכים ורומנטיים לסקס חי ואמיתי. ואם בעבר היינו רגילים בעיקר לערום נשי, כעת גם הגברים מתפשטים. וזה קורה גם על הבמה. יותר ויותר עירום נראה בתיאטרון (בשתיים מתוך ארבע ההצגות שבהן הייתי בשבועיים האחרונים היה עירום על הבמה – ומדובר בתיאטרון הרפרטוארי!).

האם ההתנהגות המינית שלנו מגדירה את האמנות שאנחנו עושים או להיפך – ההתנהגות המינית שלנו נגזרת מהאמנות שאנחנו רואים, שומעים, קוראים – ובסופו של דבר צורכים? אומברטו אקו כתב באחד מספריו בלשון סגי נהור: הזין הוא בסך הכל סמל פאלי. ואכן, כמה מגוחכת נשמעת האמירה הזאת לכל מי שבא אי-פעם במגע עם זין. בתוך הגיחוך הזה אנחנו חיים, הגיחוך הזה אופף את כל הוויתנו כאשר אנחנו מאבדים ידיים ורגליים בניסיון למצוא את האמיתי, המסומן, את B.

אפשר לאהוב את זה או לא לאהוב את זה. אבל אי אפשר ממש לברוח מזה. ואם רוצים – אפשר לשאול את השאלה כיצד הבחירה האישית משפיעה על המצב, או במילים אחרות: כיצד הטוב והרע נכנסים לתמונה. כאן מגיע תורה הגדול של הפורנוגרפיה. פורנוגרפיה כהגדרה של הלך רוח ולאו דווקא כז'אנר. אני מתכוון לאותה הפורנוגרפיה שניבטת אלינו מכל שלט חוצות, מקופסת היוגורט על המדף בסופר, ובסופו של דבר מהאדם שהולך מולנו ברחוב. הפורנוגרפיה שחיה אצלנו בראש ושולטת על מערכת דפוסי ההתנהגות שלנו. זהו העידן הפורנוגרפי, שבו העיסוק בפעולה המינית זולג מהפן התיאורטי והמשעמם אל הפן הפוליטי שמעסיק כל אחד ואחד מאיתנו. הסקס הוא פוליטי בדיוק באותה מידה שחדשות השעה הן פוליטיות. סקס והעיר, סקס והסכסוך הישראלי-פלסטינאי, סקס ואיכות הסביבה, סקס והבורסה  – הכל מצוי באותו מישור תודעתי. והכל מתכופף לאותו כלל פשוט שניסח בבהירות כזאת מישל וולבק ושאותו ציטטתי למעלה.

כאן נכנסים לתמונה השיפוט והבחירה האישית (הייתי קורא לזה מוסר אבל אני לא אוהב להשתמש במילים גסות מדי). לפני הרבה שנים נכתבה דמותה של ליידי מקבת. היא ייצגה משהו. והקהל שפט אותה. הוא שפט דמות ושפט את מה שהיא מייצגת. היום אותה ליידי מקבת מופיעה בעירום כמעט מלא על השער של בלייזר, וגם היום אני נדרש לשפוט אותה, לשפוט את בחירתה, ועל-פי דרך שיפוטי לבחור את בחירתי שלי. ליידי מקבת הכתובה של שייקספיר השפיעה על ליידי מקבת הדו-מימדית של בלייזר. וליידי בלייזר לא נשארת חייבת. היא משפיעה בחזרה על ליידי מקבת המקורית ומשנה אותה. זה  מה שנקרא אינטרפרטציה. אני בספק אם השיפוט של הקהל בתקופתו של שייקספיר והשיפוט של הצופה בליידי מקבת היום זהה. למעשה, אני די בטוח שהוא שונה.

לאן הולך התיאטרון? לסקס מלא ונטול מחיצות, למיזוג מוחלט של הפעולה המינית עם הפעולה הדרמתית? לארס פון טרייר (שקראתי לו בנזונה כי אני מקנא בו) עובד בימים אלה על סרט פורנו. אפשר לאהוב את זה או לא לאהוב את זה, אבל זה בטוח לא הולך להיות פורנו זול או "נטול ערך אמנותי" (הגדרה מטומטמת לכשעצמה). פריצת הדרך שלו (בתור במאי קולנוע מיינסטרימי, כי עם כל הכבוד נסיונות כאלה כבר נעשו בשוליים) היא במישור המודעות – ברגע שמגדירים יצירה כפורנוגרפית מלכתחילה, מבלי להתחסד, כל שאלת ההצדקה האמנותית נושרת מאליה. מה שמשאיר את הקלות הבלתי נסבלת והנעימה של האקט המיני נטול האשמה.

ולאן הולכת המציאות? החוק האוסר על זנות שיצא לאחרונה, חוק הפוטושופ, לצד שורה של חוקים המגבילים שימוש ציני ונצלני בגוף האדם ברחבי העולם – אלה הם בסך הכל סממנים של תופעה שהולכת בכיוון ההפוך. כאשר מזהים נחשול שהולך לשטוף את היבשת ממהרים לבנות סכרים כדי לחסום אותו. אבל ההיסטוריה מראה שנחשולים בדרך כלל פורצים כל סכר.

הוציאו את הזונות מחוץ לחוק? אין דבר – בשביל מה יש שחקנים?

"הייתי שמח להיות שחקן, אני מעדיף להיות שחקנית.."

תיאטרון בשוליים

והפעם: האם מופעי דראג הם תיאטרון?

ראיון עם גיל נווה, דראג קווין שרוצה לשנות את העולם

מאת: כלנית בר-און

אף פעם לא ראיתי מופע דראג. זה תמיד נראה לי מגניב ומעניין אבל עד עכשיו לא הגעתי למועדונים האלו ששייכים בדרך כלל לקהילת הגייז בארץ. כשהעורכת שלי נותנת לי משימה המבקשת לשאול אם הדראג נחשב תיאטרון, אני מכינה רשימה של שאלות שבכלל לא קשורה לשאלה הבסיסית הזו. הפסיכולוגית שבי רוצה לדעת מהן השפעות הילדות? למה וכמה פעמים הוא עמד מול המראה בחדר ההורים עם העקבים של אמא ומה אמא חושבת על זה? אני תוהה אם הוא הומו, האם הוא חייב להיות הומו  כדי לעשות דראג והאם הוא רוצה להיות אישה כשיהיה גדול?

כשאני פוגשת את גיל נווה, הידוע בשמו או בשמה "גלינה פור דה ברה", רשימת השאלות נהפכת למאוד לא רלוונטית ונשכחת בצד. אני נסחפת לדיון שלם בשאלת הדראג כתיאטרון ובקונפליקט הזה שבאמת מוביל את הבחור הצעיר הזה שרוצה לשנות את העולם ורוצה לקבל את הכבוד הראוי לו.

אני פוגשת בחור נאה, מעט זיפים מכסים את פניו, טי- שירט אפורה וסניקרס אופנתיים. תוך רגע נשברים לי אלפי סטריאוטיפים והפולנייה שבי רוצה להתקשר לתומר, ידידי הטוב והשווה, ולספר לו שיש לי בחור מקסים מקסים להכיר לו והנה באות להן אלפי שאלות שממש לא כתובות במחברת האדומה שלי.

איך הפציעה לעולם"גלינה פור-דה-ברה"?

"כשהייתי בין י"א לי"ב הייתי רקדן והשתתפתי בפרוייקט המקצועי הראשון שלי. כיאה לכל פרוייקט מחול שהיו בו רק גברים, ומתוך 20 רקדנים תשעה הומואים, ברגע שמרכזים חבורה של הומואים בחדר אחד מהר מאוד יש לכולם כינויים נשיים. השם גלינה הוא על שם הבלרינה גלינה פנוב, יהודייה שברחה מברית המועצות לארצות הברית ואז הגיעה לארץ. הייתי אז רקדן מאוד טכני ומאוד בלרינאי ומשם השם. פור-דה-ברה זה גם נשמע כמו "בשביל החזייה" אבל זה בעצם שם לעבודת הזרועות בבלט. זמן קצר אחרי זה התחלתי להופיע."

אתה מתפרנס מדראג שואו?

"הופעות דראג זה לא פרנסה, זו תוספת. בפועל אני מתפרנס מהיותי עורך ב-YNET ואני לומד תיאטרון באוניברסיטה. בנוסף, הקמתי בית ספר לדראג במרכז הגאה, פרוייקט מאוד מעניין, ואני מעביר הרצאות בכל הארץ בנושאים שונים כמו "תפיסות פמיניסטיות בדראג", נושא שמאוד חשוב לי. הרצאה אחרת, "המהלך ההיסטורי של דראג", טשטוש גבולות בין מגדרים והניכוס של הסטרואטיפים של הקהילה לצורך העבודה התיאטרונית שלי."

השאלה העיקרית שהריאיון הזה עוסק בה היא האם דראג שואו הוא ז'אנר בתיאטרון.

"חד משמעית כן. זה משהו שמאוד מעסיק אותי. העניין הוא כזה, היסטורית- דראג צמח מתיאטרון. נתחיל מהעובדה שכבר בתיאטרון היווני העתיק לא היו שחקניות. בבוקר אני קריאון, בלילה אני אנטיגונה. בתיאטרון השייקספירי, בבוקר אני רומיאו ובלילה אני יוליה. באופרה הסינית, טשטוש מגדרים, בתיאטרון היפני תמיד היה טשטוש מגדרים. אז נכון שזה נבע מהעובדה שאסרו על נשים לשחק ובכל זאת האנשים שעסקו בזה היו גברים שהתמחו בגילום דמויות של נשים. זאת אומרת, לא לקחו כל שחקן ונתנו לו לגלם דמות של אישה. זו אחת מהביקורות שלי על התיאטרון בימינו. נגיד, ראיתי לא מזמן את "שש נפשות מחפשות מחבר" בגשר והם באמת עשו שם עבודה מאוד מרשימה ומאוד נהניתי, אבל אחת הדמויות שם אמורה לגלם דראג מאוד ספציפי שאמור להיות קריקטורי, גרוטסקי.  בתור אדם שעוסק בזה ראיתי שזה שחקן שלא מורגל להיות בדראג. בעיניי ובעיני הרבה אנשים שעוסקים בתחום יש מיומנויות מאוד ספציפיות לתחום הזה של גילום תפקידים במגדר שונה מהמגדר שלך."

גלינה פור דה ברה. צילום: נטישה שפנר

מהן המיומנויות שדרושות לגילום דראג?

"אלו הרבה מיומנויות שאני מלמד בבית הספר. מבחינת האיפור, לא מספיק לקחת מאפר. אתה ממש צריך להכיר את תווי הפנים שלך, לדעת לעצב אותם בהתאם לדמות שלך. המיומנות הכי בסיסית – לדעת ללכת על עקבים, גם אם באופן מגושם. זו צריכה להיות בחירה. זו לא קומדיה מטופשת, זו בחירה תיאטרונית. באופן כללי, עבודת הגוף, שפת הגוף צריכה להיות מאוד מודעת. אחד הדברים הכי מצחיקים הוא שהרבה אנשים ניגשים אליי שרוצים להתחיל לעסוק בדראג, נתפסים בעיני החברה כגברים מאוד נשיים אם כי לא בהכרח. ברגע ששמים אותו בבגדים השונים מהמגדר שלו, הוא לפתע הופך להיות דמות מאוד מאוד גברית."

כאן גיל מרים את הידיים ועושה תנועה שמסמלת מרכאות. הוא עושה את זה רבות במשך הריאיון ומסביר שהתפישה שלו לגבי נשי- גברי, היא שזה לגמרי עניין של בחירה, בין בחירה לבין מה שהחברה מכתיבה לנו. בעיניו העובדה שהומואים מסויימים נתפשים כנשיים היא לא מכיוון שהם מתנהגים כנשים אלא כי הם לא מצייתים להגדרות של מה זה גבר. אף אישה לא תתנהג ככה.

כי הדראגיסטים מתנהגים באופן נשי יותר מנשים?

"זה לא נשי יותר, זו החצנה של סטריאוטיפים הומואים. אף אישה נורמלית לא הייתה מעזה להתלבש ככה, גם לא על במה. מבחינתי זו בחירה בהחצנה של סטריאוטיפים של מה זה לא להיות גבר, לא של מה זה להיות אישה. מצד שני, הרבה פעמים אני בוחר לגלם דמות נשית שהרבה יותר קרובה לאישה הממוצעת ופחות קריקטורה. אני מתעקש לחדד את העניין הזה אצל התלמידים שלי. לכל אחד תהיה דמות בסיס ועליה הוא יבנה דמויות אחרות. גלינה היא דמות הבסיס שלי ועליה אני בוחר כל פעם מה אני אעשה."

גלינה היא שחקנית תיאטרון.

"אני שחקן תיאטרון. אני גם לא נוהג לדבר על עצמי בגוף שלישי. אני בכוונה לא מדבר על עצמי בגוף שלישי כי אני כן מודע לעובדה שיש איזו מסיכה בסיסית שעליה אני בוחר להוסיף  ולהוריד דברים אבל עדיין זה אני זה שנמצא שם. מה שמשתנה זה שפת הגוף. כמו שאם אחקה דמות מסויימת, שושנה דאמארי לדוגמא, אני אעשה זאת באופן מאוד מסוים, על בסיס דמות הדראג הבסיסית שלי."

האמת שאני קצת מבולבלת, זה מופע או תיאטרון? הרי אתה בעצמך אומר שזה המופע של גלינה פור דה ברה.

"כן ולא. ההבדל הוא שעל פי רוב, אני הבמאי של עצמי. על פי רוב אני הדרמטורג של עצמי, אלא אם יוצא לי לעבוד עם במאי על הופעה שזה גם קורה, אבל כשאני שחקנית אורחת לדוגמא, בלהקת פרסקו שם רקדתי לפני פציעת הגב שלי, ויוצא לי לגלם דמות של זמרת אופרה או דמות של סבתא זקנה, קונג פו סבתא. דמות מאוד גרוטסקית של סבתא. שתי הדמויות בויימו על ידי הבמאי, על יד הכוריאוגרף, ועבודת השחקן שלי כוללת הצבת גבולות, ומופעי הדראג של גלינה פור דה ברה הם מופעים פמיניסטיים וההכרה הזו קיימת אצל הקהל. אני מודע לזה שזה אני שם ולכן אני מציב גבולות, למרות המסיכה."

ועדיין איך הדראג נחשב בעיניך כז'אנר בתיאטרון?

"על פי רוב, אלו מופעים קברטיים בהכרח במעדוני לילה או בארים וכאן השאלה האם זה תיאטרון או לא. אני בוחר להקפיד על בניית דמות, על עבודת שחקן. אני לא עושה שם דברים כי בא לי, אלא כן מאחורי כל דבר יש תהליך של מחשבה ועבודה, תהליך שבהחלט ניתן לקרוא לו דרמטורגי."

כולן עוברות תהליך שכזה ומשתמשות בכלים האלו או שזה רק אתה?

"לא, לא. הרבה מאוד אנשים שאני עובד איתם כן מקפידים על זה אבל רוב האנשים שמופיעים בדראג לא משתמשים בכלים האלו או כי הם לא מודעים להם או שהם לא תופסים את הדראג כתיאטרון וזו כבר בעיה שאני נלחם בה בתוך עולם הדראג."

זאת אומרת שהמופע שלך שונה ממופעי דראג אחרים?

"ברמה הטכנית לא, עדיין יישאר שם גבר שמגלם דמות נשית. התכנים יהיו אחרים, אופן העיצוב וההעמדה יהיו שונים, על פי ההכשרה של אותו אדם."

וכשתסיים ללמוד תיאטרון אתה רוצה להיות שחקן.

"הייתי שמח להיות שחקן, אני מעדיף להיות שחקנית. זה כמו שיש שחקן שמתמחה בגילום דמויות קומיות, אני מתמחה בגילום תפקידים נשיים."

אז אולי תכתוב מחזה.

"אלו דברים שנעשים. נאמר, המופעים בלהקת פרסקו, אנחנו מנצלים את המיומנות שלי בדראג ואת המיומנות שלי במחול, ואת אופן המשחק שלי, ניקח לרגע את הדמות של הסבתא. אנו לרגע לא מתעלמים מהעובדה שאני גבר, אני מתרוצץ על הבמה על כסא גלגלים או עם הליכון ואז משומקום, אני תופס את אחת הרקדניות וזורק אותה למקום אחר וזה כן יוצא כקומדיה משעשעת כי הקהל לרגע שוכח שאני גבר ומאמין שאני באמת דמות של סבתא ואז אני שובר את זה וזה מצחיק, זה מרשים מאוד. שחקנית שתגלם את הדמות הזו לא תהיה מסוגלת פיזית לעשות את זה.

אחד האלילים שלי, אחד ממקורות ההשראה שלי, הוא מומחה לתיאטרון אמריקאי בשם צ'רלס בוש והוא מעביר סדנאות בנושא לגילום דמויות של נשים על הבמה ובייחוד על תקופת העשרים והוא מציג באוף ברודווי הצגות שהוא כותב, מביים והוא אומר על עצמו- אני במאי ושחקנית.

עוד מקור השראה שלי הוא אדם בשם לינדזי קמפ, שעושה תיאטרון מחול שבאיזשהו מקום מבוסס דראג. בכל הדמויות שלו, בין אם נשיות או גבריות, הוא מתעלם מהמגדר. זאת אומרת, לא משנה אם זו דמות של גבר או אישה, הוא עדיין מאופר בקפידה. הוא משתמש בהרבה מאוד עירום וזו עדיין יכולה להיות דמות נשית למרות שהשחקן על הבמה עומד בעירום מלא. אלו מקורות השראה שהלוואי שאוכל להגיע לרמה כזו של מומחיות כמו שלהם. בינתיים מה שאני מתיימר להתמקד זה ליצור דמות על הבמה שהויז'ואל של המגדר שלה הוא לא משנה אבל הוא כל העניין. זאת אומרת שאני בוחר לחשוף את הזרועות השריריות שלי לא באופן שבחורה יכולה להיות שרירית ועדיין לשים מחשוף מאוד אמין ואנשים בטוחים שעשיתי ניתוח למרות שכמו שאת רואה, ממש לא."

איך אתה משתמש בזה?

"אם ניקח את זה לרמת ההומור, אני יכול לבנות מהלך שלם שיגרום לקהל לשכוח לרגע שמדובר בגבר ואז משום מקום, בום! וזו דוגמא לאחד מהדברים שאפשר לעשות."

גלינה פור דה ברה. צילום: גיא זלצר

מה המטרה? מסר כלשהו?

"אם קיים מסר אז המסר הוא שזה עניין של בחירה, עניין ההגדרות של גבר-אישה, מעבר לרמה הביולוגית כמובן. הדראג ירצה בדרך כלל לגלם דמות נשית ויפה ולי אין בעיה לגלם דמות של מישהי מכוערת, או בוצ'ה ואז צוחקים ואומרים שגלינה לסבית. מה שאנשים תופשים כיפה, נשי, גברי- מעניין אותי לפרק את זה.  אם אני מופיע מול קהל לסבי, חלקן יגידו שהן מבולבלות כי הן רואות דמות נשית, הן יודעות שזה גבר ואני אוהב לבלבל. אני אוהב לבלבל סטרייטים והמטרה היא שהם קצת ישתחררו ויפסיקו לתפוש דברים על פי מה שהתחנכו עליו. אבל זו עדיין רק יומרה ברוב הזמן, כי מאחר שאני מופיע בבארים אני עדיין צריך לתת שואו בידורי לחלוטין. בנות פסיה לדוגמא, עשו משהו שאף פעם לא נעשה ולשם אני רוצה לחזור. "

אתה רוצה לחזור למיינסטרים?

"הן הגיעו למיינסטרים כי הן עשו תיאטרון טוב. לא מעניין אותי המיינסטרים. לא מעניין אותי לעשות סאטירה אקטואלית אבל הן היו שונות. הם הסתמכו על הקולות שלהם, הם לקחו טקסטים שונים ופרקו אותם והאופן בו עשו את זה, כמו לדוגמא התלבושות בהן בחרו או לחילופין חיקויים של זמרות מאוד ספציפיות ועדיין לא גילחו את בית השחי. הם לקחו רעיונות מסויימים ופרקו אותם והאופן שבו עשו את זה, הוא אופן פשוט טוב."

אתה מגלח את בית השחי?

כן, אני מגלח את בית השחי. אני לא רוצה לגרום לתהייה, אני מתגלח, משתמש במחשוף נדיב. אני מנסה לא להציב את העובדה שאני גבר אלא לגרום לתהייה, בלבול בעיקר באמצעות המחשוף. בנות פסיה עשו את הדברים האלו בשביל לפרק תפישות מסוימות במיינסטרים שקשורות לאקטואליה. זה משהו שקיים בכל סאטירה וספציפית בדראג, אלו דברים שקשורים באופן מסורתי יותר למיניות או לדראג. אם ניקח את זה לרמה הכי פשטנית וזולה, כשדראג קווין מופיע עם השיר "ילד אסור, ילד מותר" והופך את זה לסצנת s&m, אז יש כאן איזשהו פירוק, אבל זה קצת פשטני וזה לנצל את העיקרון של שחרור מיני למטרות שאני לא מתחבר אליהן. מטרות שאומרות שאנחנו נשתחרר על הבמה מבחינה מינית כי מותר לנו. זה לא מעניין אותי."

אז אתה לא משתחרר מינית על הבמה?

אם אני משתחרר מינית על הבמה זה ממטרה מאוד מסויימת והיא שאני חושב שאנשים צריכים להשתחרר מהתפישות שלהן לגבי מיניות. אם אני מוציא דילדו על הבמה זה יהיה על פי רוב בהקשר מיליטריסטי. נאמר, יש את השיר "מכתב מאמא" של חווה אלברשטיין שאותו אני מקדיש קבוע לאדם שמתגייס, מעלה את האדם על הבמה ומשחרר את התפישות המיליטריסטיות שם. "אתה אומר לי שקיבלת סרט ואם זה טוב ישלח לך סרטים" אני מנצל את זה ומוציא דיוידי מהקהילה כי עדיין על פי התפישה, הומואים לא עושים צבא. כשבשיר מדברים על הטנקים אני מוציא שני דילדואים שמייצגים שייכות של הדילדו לצבא."

זו קצת פרובוקציה.

"זו לגמרי פרובוקציה, פרובוקציה זולה, ומצד שני אני מחוייב לתת בידור טוב. בידור טוב אך לא בידור בכל מחיר. שליפת הדילדו אומרת שהאמא שלוחת לבנה דילדו כדי שיהיה לו קצת יותר טוב הצבא. לעומת זאת, אני מנצל שיר פופ, "why"  של אנני לנוקס, ועולה לבמה בדמות מאוד נשית ואז מתפשט על הבמה. וזה טריק בימתי נורא פשוט, עשו זה לפניי ואחריי ועדיין התגובות הן בין זעזוע לבין התרגשות מטורפת. אבל עדיין אני לא בוחר לסיים את הנאמבר כאישה לא זוהרת, אלא כגבר במחוך ובגרביונים, ואגב אני גם בוחר לא להיות שם בעירום."

גבר מאופר.

"אני מוחק את הליפסטיק בסוף"

דרמטי משהו.

בזמנו, כשהייתי עם ההרכב "פאות קדושות" שזה הרכב דראג שעזבתי, אז בנינו את המופע שנקרא "מחזירים את הדראג לתיאטרון" כמענה לתפישות של דראג. מופע בידור שכולל טקסטים מפוארים לתוך עבודת משחק וטקסט שלא באמת שוחט פרה קדושה. חזרה לבידור, קידה ואז ביצוע בלייב, שיר שנקרא "מהו גבר בשבילכם", שזהו עיבוד עברי לשיר הצרפתי של שארל אזנבור, ובהדרגה כל אחד מאיתנו מוריד פריט בשרשרת. אחד מוריד פיאה, השני עולה כבר בלי פיאה ומוריד פריט נוסף וכך הלאה. מופע בידורי שמציג את הדראג הישראלי ואז נותן בום בסוף."

אם לסכם את השיחה בינינו, אז ניתן לומר שבאמת היית מאוד רוצה שהדראג ייחשב כתיאטרון, אך נכון להיום הוא לא תיאטרון. נכון להיום, הדראג שואו הוא מופע בידורי לחלוטין  והמטרה שלך היא ליצור ז'אנר כזה.

"אני מסכים איתך אך אני חושב שהדראג כן נחשב תיאטרלי, פשוט רוב האנשים שמופיעים בדראג, אין להם הכשרה תיאטרלית  והאנשים מהממסד התיאטרוני לא תופשים אותנו כאנשי תיאטרון וזה מה שיוצר את המצב העגום של הדראג בארץ."

שאלה אחרונה, מהו החלום שלך?

"כששואלים אותי את השאלה הזו, אני עונה חצי ברצינות וחצי בהומור, לכסות את הארץ בנצנצים, כי אני חושב שנצנצים הם הפיתרון לכל הבעיות במזרח התיכון, if we could all do drag…"

אתה מאושר?

"אני חושב שזכיתי בכל כך הרבה ברכות, כן, אני מאושר. הדבר היחיד שמבאס אותי  זה עניין הגילוח, אני שונא להתגלח.."

אני חוזרת לביתי הקט מהורהרת מאוד, צפיתי מהופנטת בכל הסרטונים שגיל שלח לי. אני חייבת לציין שאת הקליפ "why", של אנני לנוקס ראיתי מספר רב של פעמים ואני יותר ממליצה לראות אותו עושה סוג של סטרפטיז עם סוג של מסר בהרבה מאוד כישרון, הרבה מאוד אומץ ומעט מאוד שקט.

אז אמנם לא עניתי לעצמי על אף אחת מהשאלות שרצתה לדעת הפסיכולוגית,  אך אני כן מוכנה לצאת למלחמה, לפתוח תיאטרון דראג, לכתוב מחזות ולפזר נצנצים על כל הארץ..

                                                   If we could all just drag ourselves!

אזור הדמדומים – בסוף כולנו ניפגש בסיכום

על ההצגה "סבתא"

מאת: אפרת קדם

"סבתא" – הצגה מושקעת יצירתית ומקורית מבית מדרשם של אנסמבל פרסונה בראשות נלי עמר וטיירי מורל. ההצגה מבוצעת על ידי חברי האנסמבל, בוגרי בית הספר פרסונה לתיאטרון פיסי ועכשווי.

זהו מסע (לשני הכיוונים) בזמן דרך זיכרונות של אישה מבוגרת (הסבתא). החל בתקופת הילדות המוקדמת שבה התייתמה מאביה, דרך ילדות, נערות, נשיות, אימהות ועד להיותה סבתא . השפה התנועתית היא הדומיננטית בהצגה שמלווה באמצעים פשוטים וסמליים כגון תלבושות מוקפדות ואביזרים בודדים בלבד.

הנושא של הזקנה ובה עולים ומתגלגלים החיים לפנינו (רובנו כנראה נגיע למקום הזה בצורה זו או אחרת) הוא בחירה שלא פוגשים הרבה על הבמה, שמוקדשת על ידי היוצרים לכל הסבים והסבתות האישיים שלהם ובכלל, וכמובן גם לנו עצמנו – שיום יבוא ונהיה שם. תוך רצון להביא לידי ביטוי את הבדידות, תחושת חוסר האונים, החמלה והכבוד שלעתים נשכחים מאתנו כלפי "זקני השבט".

השפה התנועתית שנושאת את רוב משקל ההצגה מלאה בפתרונות יצירתיים, ותומכת בכל שלבי התוכן מבלי ליפול למניירות ריקודיות ועל אף רמת הסגנון הגבוהה לא נופלת לסגנון מחולי מופשט כזה ראו אחר–זאת על אף היכולות של המבצעים והביצוע המדוייק והנקי, אלא נשארת נאמנה למצב, לפעולה לרצון וליחסים עם דאגה וטיפול בפרטים המזעריים ביותר של הגוף והקומפוזיציה הבימתית .

ההצגה נפתחת בצורה ריאליסטית כביכול בה הנכדה עוזבת את סבתה וזו נשארת לבד בבית. משם מתחיל מסע הזיכרון בקטע מפתיע ונוגע ללב של אב ובת מכניס אותנו לעולמה של הילדה (שעתידה לאבד את אביה במלחמה, ועמו גם את יכולת הדיבור שלה) ופותח בפנינו צוהר לשפה התנועתית של ההצגה.

המסע ממשיך בתחנות חייה של הדמות (אותה מגלמת רותם נחמני המרתקת והווירטואוזית). אנו פוגשים את הילדה שאינה כבר קטנה ויכולה לשחק עם חבריה – מריבות משחקים וויכוחים וכו'. לאחר מכן, בשלבי הנערות, ההתאהבות, האהבות והקנאות, הזוגיות, האימהות וכן הלאה. מטפסים עמה מדרגה אחר מדרגה במשעול החיים, כאשר לבסוף חוזרים אנו לנקודת ההתחלה בה יושבת הסבתא האילמת עם בנה ונכדיה והצפת הזיכרונות סוגרת מעגל.

כל שלב בשלבי החיים של הסבתא פותח לווריאציות שונות ומרובות. לעתים אף זה הרגיש כמו מחקר – מה אפשר לעשות עם…. 4 ילדים וספר לדוגמא (לקיחת התרופות, משחקי הילדים, דגלי הניצחון במלחמה, ועוד אפיזודות נוספות שמוצו במידה רבה ). החוויה האסטתית היא עשירה ומלאת נפח וצבעוניות – אך החוויה הרגשית נותרת פתורה מדי עקב ייצוג המצבים בצורה מלאה וטוטאלית  ולרוב גם בהחצנה משחקית ובהירות מעט מוחלטת של הדמויות המצב והרצונות.

רוב הזמן בלט בהיעדרו  חברינו הישן והטוב המעצור, המעניק לקהל סדק לא מואר בו הוא יכול שלא לדעת, אולי לשאול, לתהות, לדמיין ולחשוב בעצמו מה קורה ולמה. אמנם האילמות של הדמות הראשית הכניסה מעט מעצורים אך לעתים האילמות לבשה צורה של פנטומימה או של לחש שהתגבר על המעצור.

הנקודה המרגשת ביותר בעיני, הייתה דווקא בסצנה שאינה תנועתית אלא יותר ריאליסטית כביכול, בה האם אוסרת על בנה ללכת לחבריו ויש ביניהם מתח הנצבר ונבנה עד כדי הזעקה האילמת שלה על בנה כאשר הוא עוזב את החדר (זעקה שמיד זרקה אותי לזעקתה האילמת הידועה של אמא קוראז' ). אך מרבית ההצגה עוסקת בדימוי התנועתי, האסתטי של המצבים השונים, יש בה ייצוג לקנאה, למתח מיני, לבדידות  והיא מתובלת בהרבה הומור. השאלה העיקרית  היא האם מעבר לחוויה האסתטית  ניתן לעבור גם חוויה רגשית?

נדמה לי כי בהיבט התיאטרוני זהו המכשול הגדול ביותר של הסגנון הזה. איך הוא יצליח להיות לא רק דובר ומייצג – לעתים גובל באילוסטרטיבי (כמו בקטעי הילדים הקטנים או במאבקי הכוחות בין שתי הנשים על גבר אחד)  – מרהיב ככל שיהיה אלא גם מרגש, מותח מסקרן ולא צפוי? ואולי זוהי "בקשה" מוגזמת או גדולה מדי? ייתכן שהעבודה הפיסית שבהכרח היא טוטאלית, מתקשה לייצר מעצורים, אך אם להתייחס להיבט התיאטרוני בתוך היצירה, זה חסר ונחוץ למתח הדרמטי, לציפייה, לאי הידיעה, לסקרנות ולדמיון המשלים שלנו.

ועוד שאלה: האם האסתטיקה מיד מתקשרת אצלנו ליפה ולתבוני ולכן בהכרח גלום בה אלמנט מנכר? האם עקב היומרה לבטא ולייצג מצב בצורה אסתטית (פיסית במקרה הזה) הפנייה היא מראש יותר לשכל ופחות ליצר ולרגש?

השאלות הללו עולות כמובן בהקשר של ההצגה "סבתא" אך גם בהקשר הכולל של הגדרת הסגנון והציפייה ממנו.

פנינה אמיתית

ראיון עם היוצרת פנינה רינצלר

מאת: אנה מינייב

ישנם אנשים שאנו פוגשים באמצע הדרך והם מעוררים בנו השראה ותקווה. פנינה רינצלר היא אחת מאותן נשים שגורמות לי להתמלא באנרגיה ולהאמין בכוחה של האנושות, בכוחה של היצירה. היא יוצרת ששמה הולך לפניה – היא שחקנית, במאית, מחזאית, ליצנית וזמרת שלא מפסיקה לחקור ולהתפתח. זה לא פשוט להיות יוצר עצמאי, אך פנינה עושה זאת צעד אחר צעד, מלאה במוטיבציה ואמונה כי היצירה חייבת לבוא מהבטן ולמצוא את דרכה לכותלי התיאטרון וחשוב שתהיה כמה שיותר קרובה לקהל.

היא נולדה וגדלה בירושלים, למדה משחק ולאחר מכן למדה במרכז לתיאטרון אלטרנטיבי בשלומי, מקום שחיזק אותה כיוצרת ולימד אותה כיצד להיות שחקנית יוצרת. בשלומי היא קיבלה כלים בהם היא משתמשת ביצירותיה. "אין רמיסה במקום הזה, יש חופש יצירה" מספרת פנינה, דבר שגרם לה להתפתח וליצור בקצב שלה, בתחושת בטחון ותמיכה.

בזמן לימודיה בשלומי התחילה בתהליך יצירה שנמשך שלוש וחצי שנים במהלכם יצרה את הצגת היחיד שלה "טיפול שורש", שרצה בתיאטראות בארץ ומקבלת ביקורות נהדרות (בקרוב היא עומדת לעלות שוב ב7/6 בבית תמי בתל אביב) זוהי יצירה שמבוססת על חומרים אישיים שהיא כתבה במשך השנים ולתהליך העבודה הצטרפה נטלי תורג'מן שפיתחה את ההצגה וביימה אותה. "זוהי הצגה העוסקת בחקירה במישור האישי ונוגעת בנושאים כמו הפרעות אכילה, קשיי גדילה, הורות מול הילד ועוד". המסר של ההצגה הזאת הוא לשקף מציאות שעברה, ללא ניסיון להקצין את הדברים,  ובסופם של התהליכים שהיא עוברת לאורך ההצגה ישנה צמיחה והשלמה עם החיים. "החיים הם כמו ספירלה"  אומרת פנינה, ובתוך המעגלים האלה היא מתמודדת עם עצמה, עם החברה ועם משפחתה.

כיום היא עובדת על הפקה שמיועדת לפסטיבל עכו 2012 שם תופיע בתור הצגה אורחת. הפרויקט שנקרא "7 בום" עוסק בילדות שעברה עליה בירושלים בסביבה עוינת ולא בטוחה. זוהי יצירה במישור הכללי אך יחד עם זאת ישנן טראומות אישיות שהיא רוצה לטפל בהן כיום. הפרויקט משלב יוצרים יהודים ופלסטינים שגדלו בצל התקופה והם חוקרים את ילדותם מנקודת מבט של היום. "תמיד היה לי חיבור ליצירות פוליטיות, אבל עד עכשיו לא יצא לי לגעת" אומרת פנינה שמאמינה ביצירה עם אמירה. הם חוזרים עם מצלמה, כקבוצה, למחוזות ילדותם ומנהלים שיחות עם אנשים שזוכרים איך היה כאן פעם, על החיים המשותפים והסחר לפני המלחמה שפילגה בינינו. המסר של הפרויקט הזה מאוד פשוט ומאוד חד. לדבריה, "אם אנחנו הצלחנו בתור אנשים אקראיים להסתדר וליצור, אז כל אחד יכול". זהו תהליך עבודה מורכב ולא תמיד ישנן הסכמות על הנושאים שעולים בזמן היצירה ותרגילי התנועה שהם עושים, " אנחנו לא מסכימים על הכל, אבל אנחנו חיים יחד אז אנחנו חייבים להסתדר. אפשר לצמוח, אפשר לכעוס ולאהוב ביחד".

זאת משימה לא קלה ליצור פרויקט כזה ללא תקציב, אבל זה כבר מצב שהתרגלנו אליו בתיאטרון בארץ. ברגע שעלה הנושא הסבירה פנינה שלמרות שאין תקציב, הנהלת פסטיבל עכו משתדלת מאוד לעזור בדברים שהיא כן יכולה לגייס עבורם כסף, אבל הדבר הכי חשוב בעכו הוא החשיפה. "אם לא היה עכו אז בכלל לא הייתה חשיפה ליצירה כזאת, זאת הזדמנות, הרי הייתי יוצרת את הפרויקט בכל מקרה" מצהירה פנינה. באופן כללי פנינה היא אדם חיובי שתומך ביצירה עצמאית ועניין התקציב לא מונע מבעדה ליצור ולעשות דברים נפלאים גם בתקציבים נמוכים. כך למשל הקימה את פרויקט "פשוט על הבמה" שקם במטרה להעניק במה ליצירותיה ובמהרה זה נהפך לבמה לאמנים נוספים שמבקשים חשיפה. זהו ערב בו עולות הפקות שנמצאות בתהליך יצירה והפקות חדשות במטרה להציג קטע של חמש עד עשר דקות בכדי לתת לקהל טעימה ולמשוך אותו להגיע לצפות במופע שלם. זוהי השנה השמינית בה מתקיים הפרויקט הנפלא הזה והוא מונע מהאמונה של פנינה שאמנים צריכים ליצור לעצמם הזדמנויות.

מתוך ההצגה טיפול שורש

לא רבים היוצרים שקמים בבוקר ומניעים את עצמם ליזום וליצור, אבל בשביל פנינה זוהי דרך חיים. השאיפה הכי גדולה שלה היא להקים תיאטרון משלה בכדי להמשיך ליצור בתוכו ובכדי לתת בית לאמנים נוספים. "אין לי ממש עניין בטקסטים כתובים, הם חרושים. אפשר ליצור לבד", אומרת פנינה בביטחון וקשה לא להסכים עם האמירה הזאת. לאורך הדרך היא מפתחת שפה ייחודית משלה, שפה אמנותית שברגע שהיא תהיה מגובשת דיה היא תקים בשבילה את התיאטרון. "אני לומדת ממורים טובים ובתור אמנית אני רוצה לפתח שפה ואג'נדה שהן לגמרי שלי".

אחת מיוצרות התיאטרון המשפיעות עליה ביותר, המנטור שלה, היא סמדר יערון, המנהלת האמנותית של תיאטרון עכו ואחת מהמייסדות של המרכז לתיאטרון בעכו. "סמדר בשבילי היא השראה גדולה", ואכן ישנם קווים משיקים ביניהן: החזון, הרצון למקום משל עצמן, היוזמה והאמונה הגדולה ביצירה עצמאית עם מסר חברתי או פוליטי, "היא יוצרת מהבטן וזה הופך אותי", זה הופך את כולם, אלה הן תופעות הלוואי אחרי צפייה ביצירות המונעות מאמת פנימית.

אחת הבעיות שפנינה מצביעה עליהן היא כי תיאטראות הפרינג' בתל אביב נהיו קצת רפרטואריים, "תיאטרון פרינג' שחושב איך יגיב הקהל נמצא בבעיה", וזהו המצב. אכן כך, ישנה  תחושה שקיימת הרבה חשיבה כיצד יגיב הקהל ולא על יצירה וחשיפת הקהל, התחלנו לרכך דברים בכדי לא להרגיז יותר מידי את הצופים העייפים שלנו. כמובן שבעכו אין זה כך, מתגאה פנינה, שם היצירה נעשית לא בשביל לרצות את הקהל אלא בכדי לגרום לו לחוות חוויה שיכולה להניב תובנה או שינוי.

פנינה מייחלת שיגיע יום בו הפרינג' יהפוך לרפרטוארי, ואני תוהה האם זה אפשרי. אבל עד שזה יקרה אני מייחלת שיקומו בארצנו יוצרים רבים שיקבלו השראה מפנינה רינצלר וייקחו את היצירה לידיהם בכדי לעשות עוד צעד לכיוון החזון שלה- חברה יוצרת, מלאה בערכים שמעודדים שינוי.