דבר העורכת

בתיאטרון כמו בתיאטרון טשטוש הזהויות הוא הכרחי. השחקן או השחקנית עוטים על עצמם דמות אחרת, והקהל מסכים להאמין לזמן מה למה שמוצג לפניו. קוראים לזה "השעיית אי-אמון".

אבל מה קורה כשהשעייה זו נשברת באמצע? כשהקהל מערער את הגבול בין השחקנים לדמויות? כששחקן מותיר את דמותו על רצפת הבמה ומודיע לקהל שהתבייש בו? כאשר כבר אינספור שנים לא סגורים על זהותו של מחזאי מפורסם מסוים? כאשר התיאטרון עצמו מותח גבולותיו ומתקרב לז'אנרים אחרים? כאשר הטוב גורם לרע ולהיפך?

האם תיאטרון זה תיאטרון זה תיאטרון?

תשפטו בעצמכם.

מקווים שתיהנו.

                                    אירית ראב

                                    עורכת מרתה יודעת

מה זה תיאטרון-מחול?

תיאטרון בשוליים

סדרת כתבות על הגוונים הבהירים של התיאטרון

תיאטרון בפני עצמו הוא תחום ענק, עם אינספור ז'אנרים וסגנונות. בתוכו, מאחורי השוליים של הפרינג', ישנם ז'אנרים בין לבין, בין כיסאות האולם. אמנם הם עונים על הנוסחה של א' מגלם את ב' לפני ג', אבל יש בהם הרבה יותר מזה. דבר שלפעמים עלול לבלבל. מרתה כאן כדי לעשות סדר בבלגן. בכל פעם נציג לפניכם ז'אנר אחר,  נאיר ונעיר את הגוונים של התיאטרון ונרחיב את הגבולות שלו ושלכם.

והפעם – על תיאטרון-מחול.

מאת: אפרת קדם

אז מה זה תיאטרון מחול? לא בדיוק תיאטרון ולא ממש מחול? שניהם גם יחד? מה – שחקנים שזזים קצת ורקדנים שמדברים קצת (או שהם מוציאים קול בדרמטיות כשהם נושמים?) או שאולי בעצם זה מחזות זמר? אופרה? מחול אתני (בדומה להקת ענבל)? תיאטרון ילדים? אולי גם הקרקס עונה על ההגדרה?

כמובן שבמובן מסוים, השלוב הזה היה קיים עוד הרבה קודם בפולחנים הדתיים, אם זה בראשית התיאטרון ביוון העתיקה ואם בתיאטרון הנו היפני הקיים עד היום – שגם הוא תנועתי וקולי, (ממנו התפתח הבוטו האקספרסיבי)  וכמובן בהמשך המודרני של מופע מחול קלאסי שמעביר את סינדרלה לדוגמא, או האופרה. כל אלו הן צורות תנועתיות שעוסקות בתוכן מסוים.

אז זהו, שלא. במקרה הזה לא נתייחס לאופרות, מחזות הזמר, הקרקס, המחול האתני או הצגות הילדים, אף על פי שבכל אלה ישנם מרכיבים תיאטרוניים ומחוליים. כאן אנו מדברים על סגנון פוסט -מודרני שצמח בעיקרו מזרמים שונים במחול, באמצע המאה הקודמת שלנו וראשיתו בגרמניה.

האמת היא, ששפחתכם החרופה עשתה תואר ראשון בדבר הזה שנקרא "תיאטרון מחול" בסמינר הקיבוצים בו הנושא נלמד כתחום בפני עצמו. כולנו יודעים שככל שלומדים יותר נפתחות יותר שאלות מאשר ניתנות תשובות ולכן אני זוכרת שלאורך כל התקופה שאלנו ספק בצחוק – "נו אז מה זה תיאטרון מחול"? אני חושבת שהיה אולי שיעור אחד במערכת שקראו לו כך, אבל בין היתר למדנו את טכניקות המחול השונות, משחק, פיתוח קול, בימוי, מוסיקה, כתב תנועה וכן הלאה. הסתובבנו בין המחלקות. אני מניחה שכל הפסיפס של חווית הלמידה והזיקות בין הדיסציפלינות, כמו בכל מקצוע רב תחומי אחר, יצרו את הדבר הזה, לכל אחד ואחת מאתנו באופן ובמינון שונה כמובן.

אז איך אפשר לזהות שזה "זה"? בשונה אולי מהצורה מופשטת של המחול או המוסיקה, קיימת בסוגה הזו התייחסות לנושא תוכן כלשהו: פוליטי, היסטורי, אינטלקטואלי או רגשי. הוא לא יפורש עד תום בעזרת מלל או הבנייה לינארית של עלילה או התרחשות. ייתכן שיהיו אלה דימויים בלבד, מילים פזורות או סיפורים רוחביים, שהמפגש ביניהם אקראי ומתוך כך תנבע המשמעות. המבצע עצמו הוא גם הסובייקט, כלומר גם הנושא ולא רק המושא כיוון שלא פעם הוא עצמו, סיפורו ואישיותו מהווים חלק אינטגרלי מהיצירה ומתוכנה. ישנם בהחלט מרכיבים השאולים מעולם התיאטרון החל במילה, דרך הדימוי, וכלה במרכיבים של תפאורה, תלבושות, מימיקה, איפור ומסכות. עם זאת, נשמר ערך אסתטי גבוה המבוטא בקומפוזיציה, בתנועה ולעתים גם במוסיקה.

התיאטרון מחול מזוהה במידה רבה עם פינה באוש הכוריאוגרפית המפורסמת (עליה הסרט "פינה" המרתק של וים ונדרס, ולא – לא בגלל התלת ממד) שלקחה לה את החירות להתייחס לרקדניה כאנשים ייחודיים בעלי היסטוריה, סיפור אישי (או שהם חלק מסיפור קולקטיבי) ושכמבצעים – מעבר לטכניקה המחולית המדהימה שלהם הם גם מביאים את הסיפור האישי שלהם אל הבמה.

כמובן שיש עוד רבים וטובים וקצרה היריעה מלהזכיר את כולם, ובכל זאת הנה כמה טעימות מהעולם ומהארץ:

* חלק מעבודה של רוברט ווילסון על סונטות של שייקספיר שבה ניתן לראות את הדמות דרך ההבעה הגופנית והקומפוזיציה הבימתית אך גם דרך התלבושת, המימיקה, האיפור, הפאות והקול.

* קבוצת DV8 תיאטרון פיסי שהוקם באנגליה באמצע שנות ה-80, משתמשת בטכניקות מחול ומרחיבה את הגבולות שלהן, יחד עם העלאת תכנים אוניברסאליים, חברתיים ופוליטיים.

* דוגמא מקומית, עבודתם של ענבל פינטו ואבשלום פולק ב"אויסטר", שם משתמשים גם בשחקנים מקצועיים וגם ברקדנים מהלהקה, אך המבע הכולל הוא של יצירת תיאטרון מחול.

בארץ ניתן גם לזהות מרכיבים שכאלה בחלק מעבודותיה של יסמין גודר, יסמין ורדימון שבקרוב תעלה את עבודתה בארץ, ולבטח באוריינטציה של תיאטרון קליפה. ישנם יוצרים רבים נוספים (רובם מתחום המחול) שזוהי נטייתם.

תקוותי היא שתחום זה יתעצם ויתבסס כסגנון שעומד בפני עצמו, ללא תלות "בחסדי" אחד המדיומים. ואז אנשים כמוני לא יצטרכו "לבחור צד" בכל פעם שהם מציגים את עצמם מקצועית. זה קצת כמו להיות בי סקסואל – אי אפשר לחיות בשלום רק עם צד אחד. אכן, פיצול אישיות קשה שאני מקווה שבעתיד כבר לא יהיה לו מקום.

ההגדרה שאני חשבתי עליה שאולה מעולם הביולוגיה (בשיעור הזה עוד הייתי) בו המורה הסבירה על תרכובת ותערובת. התרכובת משולה למים עם תרכיז פטל שיחד יוצרים מיץ שאינו בטעם המים ואינו בטעם הסירופ. בשונה מסלט ירקות – התערובת – שאמנם מעורבב ומוגש יחד אך עדיין נרגיש מתי נוגסים במלפפון ומתי בעגבנייה. עם כל הכבוד לשחקנים, להפקות שמשתמשות בתנועה או ליוצרי מחול שמשתמשים בג'סטות, בצחוק או בקול כלשהו, בשבילי תיאטרון מחול הוא באמת התרכובת. צורה חדשה לגמרי שנוצרת מחיבור בין שני העולמות ולא תוספות כאלו ואחרות למדיום אחד.

 כן, זה דורש רקדנים ברמה מקצועית, המסוגלים לביטוי פחות שגרתי כרקדנים ויוצרים מקצועיים בשני התחומים (או שיתוף פעולה בין שניים או יותר). אבל אז, או אז, זה בדיוק כמו שאני אוהבת. כשעושים את זה טוב ושלם כמו הדוגמאות המוזכרות לעיל זה יוצא אחד הטובים אם לא ה – תנסו ותראו.

האם זה תיאטרון? ימים יגידו. אני אישית ממליצה לתיאטרון, איפה שהוא לא יהיה, לאמץ אל חיקו את הסוגה הרעננה הזו, שנכון לעכשיו יותר מזוהה עם עולם המחול.

האם ההצגה באמת חייבת להימשך?

ההדים של פרשת "גטו" בקאמרי

מאת: כלנית בר-און

בחור צעיר אחד למד משחק במשך שלוש שנים, חמישה ימים בשבוע, שמונה שעות בערך כל יום. בנס לא הועף בדרך וסיים את הלימודים בהצלחה. הלך למאות אודישנים אם לא אלפים, למד מהו כישלון, מהי הצלחה, הגשים את חלום חייו והתקבל לתיאטרון הקאמרי. הוא החל בחזרות מפרכות, יומם ולילה. חיכה בקוצר רוח להופיע על במה ועוד בתיאטרון הרפרטוארי, על אחת כמה וכמה בהצגה עם משמעות, הצגה שמציגה איך שומרים על עצמאות, על תרבות, על מחשבה באמצע הזוועה הכי גדולה שיכולה להתרחש, באמצע השואה.

המחזה "גטו" מאת יהושע סובול המוצג בתיאטרון הקאמרי מספר את קורותיו של תיאטרון יהודי שפעל בתוך גטו וילנה בשנים 1942-1943. באמצעות סיפורו של התיאטרון נגלה בפני הצופים עולמם של היהודים החיים בגטו, הנאבקים לא רק כדי לשרוד אלא גם כדי לקיים חיי תרבות ולשמור על צלם אנוש. המחזה הועלה לראשונה בשנת 1984 ומאז הציג בכל העולם, זכה בפרסים רבים ונחשב למחזה הישראלי המצליח ביותר בעולם.

בערב יום השואה האחרון הגיעו מאות תלמידים מארבעה בתי ספר שונים בארץ לצפות בהצגה "גטו" בקאמרי. במהלך כל ההצגה, במשך שעתיים ורבע, רבים מהם לא פסקו לצחוק, ללגלג ולהרעיש. השיא היה כאשר דמות הקאפו הכה את דמות היהודי על הבמה, התלמידים צעקו: "תן לו בראש", "כל הכבוד" וכדומה.

למרות ההתנהגות הנוראית, השחקנים המשיכו בהצגה ורק כשהסתיימה אחד השחקנים, עודד לאופולד, עצר את מחיאות הכפיים ואמר לתלמידים שהתנהגותם מביישת את העם היהודי ואת זיכרון השואה. האירוע הקשה הזה העלה הרבה מאוד הדים בשבוע האחרון. הרבה מאוד חיצים נשלחו לעבר מערכת החינוך והשחקנים טוענים שחשו שהתנהלה סוג של שואה שם בתוך אולם הקאמרי.

על אף כל מה שנאמר על הנושא, אני בוחרת להתמקד דווקא בשחקן ולשאול האם ההצגה חייבת להימשך? האם על השחקן למחול על כבודו ולוותר על האמירה שלו, למרות שבעצם היה רוצה לרדת מהבמה ולתת איזו צעקה לאיזה ילד חצוף שהעז לפגוע באמנות שלו, רק בגלל שאנשים כבר קנו כרטיסים? רק בגלל שהתיאטרון כבר קיבל תשלום על ההצגה? אלו שאלות שבעצם עוסקות בניגוד האינטרסים שבין הנאמנות המקצועית שלנו, נאמנות למעסיק שלנו ולמקצוע שבחרנו, לבין הנאמנות לעצמנו ולכבודנו.

לפני מספר שנים, כשגילה אלמגור הגיעה להופיע בהיכל התרבות בעפולה, הטלפונים הסלולאריים לא הפסיקו לצלצל. אלמגור עצרה את ההצגה והסכימה להמשיך רק כשכל הטלפונים היו כבויים, ורק לאחר שנאמה במשך כמה דקות,  כשהדמעות מדברות מגרונה. היא אמנם קיבלה על המעשה תגובות חיוביות מאוד אבל האם זוהי הדרך? האם עודד לאופולד שעצר את מחיאות הכפיים בדרמטיות יכול להגיד שהוא מתבייש בקהל שיושב מולו? הרי בסך הכל מדובר בקהל של ילדים.

על מי באמת מונחת הבושה הזו? על המורים? על הסדרנים? האם השחקנים שמופיעים על במה היו רוצים שהמורים יתרוצצו כסדרנים וישתיקו כל מיני ילדים שמנסים "לעשות שמח"? האם זה לא היה מפריע למהלך ההצגה בדיוק באותו אופן? האם לא ניתן להעביר על התנהגות כזו בדיוק את אותה ביקורת שאנחנו מרשים לעצמנו להעביר עכשיו ?

אם הייתי שחקנית והייתי מופיעה על במה מול קהל שכזה, ולא הייתי עוצרת ושוברת כמה כלים כדי להעביר כמה מסרים, בטח שלא הייתי מציגה את עצמי כמסכנה ביום שלאחר מכן ואומרת שחוויתי סוג של שואה שנייה שם על הבמה. זה זילות של השואה בדיוק באותה מידה. גם על התנהגות כזו אני יכולה להעביר ביקורת, אבל אני לא מעבירה כאן ביקורת, כי הבושה הזו מונחת על הכתפיים של כולנו. היא שלנו.

תכלס, בואו נהיה כנים עם עצמנו לרגע. בואו נחליט שאנחנו אמיתיים ונודה שממש מרגיז שסוגרים את כל בתי העסק שנייה לפני שקנינו סיגריות וקולה. בואו נודה שלמרות שאנחנו עוצרים את המכונית באמצע איילון לשתי דקות של צפירה בכל שנה, אנחנו לא תמיד חושבים בדקות האלו על שישה מיליון שנספו ב"ארץ שם" לפני מיליון שנה בערך. הרי זה עניין של מחוייבות ועניין של כבוד ואולי בכל זאת לפני שאנחנו יוצאים בהאשמות נוראיות נגד אותו ילד "מצחיק", נגד אותה מורה מבויישת , אולי נסתכל על עצמנו.

ואותו שחקן שנתן כל כך הרבה כדי להגשים איזה חלום ולהופיע על איזו במה? האמת היא שהלב שלו נשבר. סביר להניח שאחרי אותו ערב, הוא לא כל כך מהר ירצה לעלות שוב על במה. האמת היא שהוא פשוט רצה להעביר איזשהו מסר לאותם תלמידים שבאו מרחוק בערב יום השואה בדרך היחידה שהוא יודע להביע את עצמו. האמת היא שכדאי שאותם תלמידים ילמדו על משמעות מהי, על קיום מהו, על כבוד, על היסטוריה.

וכנראה מזל שאני לא שחקנית, כי אם הייתי שחקנית, סביר להניח שהייתי עוצרת את ההצגה ונותנת מן נאום שכזה ואולי באמת הייתי נותנת לילדים האלו סיבה לצחוק וללגלג. אולי בעצם הם היו שותקים לרגע, מקשיבים לרגע וזוכרים לרגע. הילדים האלו התביישו נוכח המילים הקשות שאותו שחקן הטיח בפניהם, כי לא הם ולא אנחנו יודעים לקבל ביקורת שכזו .

אז לא, ההצגה ממש לא צריכה להימשך. ההצגה צריכה להיפסק, עכשיו ומיד לפני שנאבד את עצמנו. כדי שהילדים שלנו ימצאו את עצמם, את המורשת שלהם, את הארץ שלהם.

ואותו שחקן שמגשים חלום, בואו נבטיח לו, יותר מזה – בואו נבטיח לעצמנו, שאנחנו לא מפריעים לו יותר להגשים את החלום שלו.

.

צ'אט ליל קיץ

מחזה-פייסבוק המנסה להתחקות אחר זהותו האמיתית של שייקספיר

מאת: יאשה קריגר

All the world's a stage,
And all the men and women merely players; They have their exits and their entrances  And one man in his time plays many parts

"כל העולם במה, וכל אנשיו ונשותיו שחקנים הם; יש להם את כניסותיהם ואת יציאותיהם, ואדם אחד משחק תפקידים רבים"

ויליאם שייקספיר, מתוך "כטוב בעיניכם"

הנפשות הפועלות

כותב המאמר

חבר א'

חבר ב'

מכר פרופסור

חבר חפרן-פעיל-פוליטית-חברתית

(ערב, חדר בדירה, צג מחשב)

כותב המאמר:      אני לא אוהב כתבות או מאמרים שמכניסים את הכותב לתוכן. דברים בסגנון:

                        קיבלתי לכתוב 700 מילה על זה ועל זה ויש כל כך הרבה מה לכתוב ואני לא יודע איך

                        להתחיל. חיבוטי הנפש של כותב הכתבה לא באמת מעניינים מישהו. יש נושא – תכתוב

                        עליו, לא על עצמך.

***

(מאוחר יותר באותו ערב, פייסבוק, צ'אט)

כותב המאמר:      אני יכול לשאול אותך שאלה בקשר לכתבה שאני כותב?

חבר א:               כן.

כותב המאמר:      אתה אוהב את שייקספיר?

חבר א:               לא ממש מכיר, אבל המעט שקראתי לא ממש מדבר אלי.

כותב המאמר:      למה?

חבר א:               לא יודע.

כותב המאמר:      אתה יודע שיש תיאוריות שזה לא שייקספיר שכתב את המחזות והסונטות? שזה מישהו

                        אחר?

חבר א:              וואלה. על כל גדול יש כזה, לא?

כותב המאמר:     על מי עוד?

חבר א:              לא יודע, אני לא אינטלקטואל.

כותב המאמר:     בקיצור, זה מעניין לך את התחת, אה?

חבר א:              אני קצת עסוק עכשיו.

(חבר א נהיה אוף-ליין)

***

כותב המאמר:      כן, יש כל מיני תיאוריות כאלה, שאומרות שמי שכתב את המחזות והסונטות זה לא

                        באמת שייקספיר אלא כל מיני אצילים מהתקופה. שמעתי כמו שכולם שמעו בחצי אוזן.

                        יש על זה ערך נהדר בוויקיפדיה.

                        אין טעם לשכתב אותו.

                                                                 87 לייקים

***

(פייסבוק, כמה שעות מאוחר יותר, קטע מצ'יטוט עם חבר ב')

כותב המאמר:      אתה ספץ בשייקספיר, נכון?

חבר ב:               אני בסדר, אני

כותב המאמר:      אתה מכיר את זה שאומרים שמי שכתב את המחזות זה לא שייקספיר באמת?

חבר ב:               כן, יש המון דעות לגבי זה. שזה בסדר דוכס אחד, שזה דוכס ואשתו, שזאת אישה בשם

                        בדוי, שזה אוסף של כותבים. אני מעדיף שזה כלב ביגל קטן בשרופשיר.

(חבר ב הוא בחור זהב, לפעמים קשה להבין מה הוא אומר – על אחת כמה וכמה בפייסבוק)

כותב המאמר:      חחח אתה קונה את זה?

חבר ב:               לא ממש, לא שזה כזה אכפת לי. אבל יש מעט מאוד דברים שאני מאמין בהם,

                        ושייקספיר זאת הנחמה הקטנה שלי.

(לעומת זאת לכותב המאמר אין נחמה ברגע זה. למזלו הוא קולט בטבלת הצ'אט מכר-פרופסור. נדלקות לו העיניים, לאחר הקדמה מנומסת, שני הגברים נכנסים לעניין)

מכר-פרופסור:      כמובן שאני מכיר את התיאוריות. חשבתי שהן כבר מתו. אין בהן שום ממש, הסיבה

                         העיקרית שהן נולדו – עוד במאה ה-18 – הייתה סנוביזם.

כותב המאמר:       מה זאת אומרת סנוביזם?

מכר-פרופסור:      ההנחה הייתה ששקספיר, מכיוון שלא היה שייך למשפחת אצולה וגם לא למד

                         באוניברסיטה, לא יכול לכתוב את כל המחזות הללו. כל ה"מועמדים" או שהיו

                         ממשפחות אצולה או לפחות גמרו אוניברסיטה. שקספיר חי כבר בתקופה שאילו היה

                         קיים סוד כזה היה מי שהיה יודע עליו ומגלה אותו. פשוט בלתי אפשרי שבבוהמה

                         הלונדונית של התקופה (שאת כל מי שהיה קשור לתיאטרון – משחק, כתיבה, הפקה –

                         אפשר היה להכניס לשני פאבים) אפשר היה להסתיר קונספירציה כזו בסוד.

(כותב המאמר נזכר שהוא קרא משהו כזה בערך בוויקיפדיה)

כותב המאמר:       והייתה איזו התבטאות מפורסמת כזאת, לא?

(כותב המאמר ברגע של תושיה פותח חלון נפרד ועושה קופי-פייסט מוויקפדיה לחלון השיחה בפייסבוק. להלן הציטוט מוויקיפדיה)

                        כבר בתקופתו של שקספיר עלו טענות שהוא לא הסופר של היצירות שהתפרסמו

                        בשמו, כדוגמת גינויו של בן התקופה, המחזאי רוברט גרין שכינהו "עורב זה מקרוב

                        בא, המתהדר בנוצות לא לו".

מכר-פרופסור:     גרין טען שעושים משקספיר גאון תורן ואותו שוכחים. הוא היה אדם מריר, ותיק

                        בהרבה משקספיר, והנה מופיע ה"גאון התורן" הזה וכולם עושים ממנו גאון.  אל תשכח

                        שכשגרין כתב את הדברים הללו, שקספיר בקושי כתב שניים-שלושה מחזות.

כותב המאמר:      הבנתי, מה שנקרא התנהלות רכילאית בין אנשי התיאטרון של התקופה…

מכר-פרופסור:     ראה, אני יכול לומר לך בביטחון מוחלט שאין היום שום אדם רציני שעוסק בחקר

                        שקספיר (ובגילי המופלג אני מכיר את רובם, ואלה שאיני מכיר אישית קראתי מה

                        כתבו) שמתיחס ברצינות לאיזו מתיאוריות הקונספירציה שהועלו אי-פעם. איש אינו

                        כותב על זה ברצינות מלבד כמה פריקים שזה פחות או יותר כל העניין שלהם

                        בשקספיר.

כותב המאמר:      אני מבין.

מכר-פרופסור:     ב-1776 (לא רוצה לשאול אותך איפה היית…) שמעתי הרצאה של בורחס המנוח

                        שהעלה את הסוגיה שקספיר/מארלו בפני כנס שלם של שקספירולוגים, וכבר אז כולנו

                        ייחסנו את זה לסניליות של האיש הזה. 1976 כמובן.

כותב המאמר:      מדהים. אני ב-1976 הייתי בן מינוס 6.

***

(כמה שעות מאוחר יותר, לילה)

כותב המאמר:      טוב, אז האקדמיה שוללת את התיאוריות, את הציבור הרחב זה לא מעניין. כנראה

                        ששיקספיר זה שייקספיר וזה מספיק.

(בעין זריזה כותב המאמר קולט חבר חפרן-פעיל-פוליטית-חברתית, להלן חחפפ"ח. מעניין מה יהיה לו לומר על זה. קליק על הניק, ולאחריו רצף של בלופ-בלופ-בלופ)

כותב המאמר:      אתה אדם משכיל ואני עובד על ריסרצ' לכתבה, אני רוצה להיוועץ בך.

חחפפ"ח:            דבר

כותב המאמר:     מכיר שאומרים ששייקספיר לא היה שייקספיר, שהיה מישהו אחר או כמה זהויות

                        אפשריות?

חחפפ"ח:            שמעתי על זה משהו.

כותב המאמר:     אתה מכיר סיפורים כאלה בהיסטוריה בכלל? אישים היסטוריים עם זהות לקויה, כאלה

                       שלא בטוחים לגבי הביוגרפיה האמיתית שלהם?

חחפפ"ח:            אמממ יש לך את מר שושני.

כותב המאמר:     מה זה?

חחפפ"ח:            הוא אינטלקטואל מאוד גדול והוא הסתיר את הזהות שלו לחלוטין.

כותב המאמר:     למה?

חחפפ"ח:           מסיבות שלו. יש כל מיני תיאוריות מי הוא היה אבל לא ברור. אהההה כמובן שיש גם

                       את סוקרטס ואפלטון, שלא ברור מי מהם אמר מה.

כותב המאמר:     יש דברים כאלה היום, נגיד? אופציה של זהות בדויה? או שהגוגל והפייסבוק יעלו עליך

                       מיד?

חחפפ"ח:            מעניין שאתה שואל. אני מכיר מישהי שכותבת תחת שם בדוי ופייסבוק הוריד לה את

                       המשתמש כי הוא עלה עליה שהיא יוצרת זהות בדויה.

כותב המאמר:     פאק. היא קיבלה הודעה על זה או פשוט מחקו לה את החשבון?

חחפפ"ח:            הודעה ומחקו.

כותב המאמר:      למה היה לה שם בדוי בפייסבוק? מאיזה מניעים?

חחפפ"ח:            סתם התחשק לה ליצור לעצמה דמות אחרת, לשחק עם העניין של זהות.

כותב המאמר:      אז זהות המחבר נפרדת לגמרי מזהות היצירה? אין השפעה לזהות המחבר על אופן

                        הקריאה של היצירה?

חחפפ"ח:            קשה להגיד פה משהו נחרץ. כי יש המון מקרים שבהם זה קריטי. קראת את "העולם

                        של אתמול" של סטפן צוויג?

כותב המאמר:      לא. מה זה?

חחפפ"ח:            זה ספר שהוא כתב בזמן שהוא נרדף על-ידי הנאצים. בספר הוא כותב על אירופה

                        שלפני מלחה"ע הראשונה, אירופה בזמן המלחמה ואירופה שלפני מלחה"ע השניה. אז

                        אתה כל הזמן מודע מאיפה הוא כותב את זה, ובהתחלה הוא כותב דברים יפים

                        ומדהימים על וינה ומדבר באהבה ענקית, ואתה יודע שהם יבגדו בו, ואז אתה גם יודע

                        שהספר לא יצא לאור בחייו כי הוא התאבד.

כותב המאמר:      אז אפשר לומר בעצם שעם שייקספיר העניין דהה פשוט כי עבר יותר מדי זמן? אי

                        אפשר להתייחס לתקופה שלו, או לפחות קשה יותר כי אין תיעוד של התקופה – וזה

                        עושה את זה פחות נגיש ומעניין לנו?

חחפפ"ח:            אני מניח שזה היה מרתק ומעסיק אותי אם הייתי מביים מחזה שלו. אבל לי זה לא כל

                        כך משנה. כאילו – המחזה שיש בידינו הוא המחזה.

***

(לילה מאוחר עוד יותר)

כותב המאמר:      אני לא יודע מה עוד אפשר לומר בנידון. הפייסבוק עדיין פתוח. לשייקספיר יש עמוד

                        משלו. שניים וחצי מיליון איש שעשו לו לייק, מתוכם שלושה חברים שלי. כתבו לו

                        מזל טוב על הטיים-ליין, מסתבר שהיה לו יום הולדת ממש עכשיו. יש אפילו עמוד

                        שמוקדש לשאלת זהותו של שייקספיר.

                         הוא מועתק מוויקיפדיה בקופי-פייסט בדיוק כמו שעשיתי פה. שמונים ושבעה אנשים

                         עשו לייק לעמוד הזה. אין friend activity  בכלל. ורק אחד is talking about this.

                         אבל זה לא יכול להיות אני כי לא עשיתי לייק לעמוד הזה. יכול להיות שפייסבוק עלה

                         גם עלי?

(המחשב כבה לפתע. הפסקת חשמל)

(סוף)

בשם האב, הבת והשטן

ביקורת על ההצגה "גופרית וצורי"

מאת: אנה מינייב

המחזה "גפרית וצורי" או "גפרית ודבש קנים" נכתב בשנת 1976 על ידי דניס פוטר, מחזאי ותסריטאי שהשפיע מאוד על המדיום הטלוויזיוני בזכות התכנים הייחודיים שלו ושילוב קטעי מיוזיקל ברגעים הכי דרמטיים בסצנות, דבר שהוציא מהדמויות חסרות האונים והמיואשות שלו ניצוצות של תקווה. המחזה עצמו נאסר לפרסום והצגה בגלל המסר הנוקב שלו ורק כעבור 11 שנים הותר להצגה. למרבה הצער, העיכוב בהצגת המחזה, שהיה רלוונטי לעשור בו נכתב, לא נתן הזדמנות אמיתית לפוטר להעביר את דבריו לעם הבריטי שהיה שרוי אז בתקופה של חוסר וודאות בגלל השביתות במשק, המהגרים כהי העור והחתרנות. הסיבה העיקרית להתנגדות הקשה הייתה ההתעסקות של פוטר בשני ערכים עיקריים בדת הנוצרית- הטוב והרע. טענתו הלא קונוונציונאלית הציגה את השטן כמשהו שיכול לעיתים להועיל לאנושות יותר מהאלוהים, כלומר, יש אנשים שמעשיהם הטובים גורמים לרע ויש מצבים מהם המעשים הרעים יובילו לדבר טוב.

 ההצגה, שעלתה בתיאטרון הסמטה בבימויה של אפרת (שטינלאוף) אפלברג, מספרת על זוג הורים בגיל העמידה שבתם עברה תאונת דרכים מאוד קשה והיא חיה בביתם ללא יכולת לנוע ולדבר. את הזוג בייטס משחקים בהט קלצ'י וניר מנקי, שני שחקנים עוצמתיים מאוד שמגלמים שתי דמויות הפוכות. האם היא אישה מאמינה מאוד, אשר מתפללת יום יום להחלמת בתה ומטפלת בה במסירות כבר שנתיים, חייה כבר הפכו לגיהינום והיא אומללה מאוד. האב, לעומת זאת, איש חסר אמונה, מריר, כועס ועייף מהחיים שנכפו עליו לאחר התאונה הקשה של בתו פטי, אותה מגלמת עדי נוי. מדובר בבחורה נכה, מוגבלת, שמוציאה צלילים לא ברורים, עם ידיים ורגליים מעוותות שלא מפסיקה לזוז בעצבנות ומבטה לא מפוקס. יחד עם כל אלה, לא הצלחתי להסיר את עיניי ממנה. אולי היה זה יצר המציצנות או ההתפעלות הגדולה שלי בגלל הטוטאליות של עדי נוי בתור פטי, כך או כך זה היה מחזה מרתק בפני עצמו.

 יום אחד, מופיע בפתח דלתם בחור צעיר בשם מרטין טיילור וטוען כי הוא מכיר את פטי וכל מה שהוא רוצה זה להיות עם הבחורה שהוא אוהב ולטפל בה. הוא מתגלה במהרה כדמות שטנית, מניפולטיבית וזדונית, ולמרות שהטיפוס נראה חלקלק מלכתחילה האם מתעקשת להשאיר אותו בביתם. האב מתנגד תחילה אך לאט לאט גם הוא משתכנע בשקריו של את הדמות המורכבת הזאת מגלם רן שחף, שמדלג בחינניות רבה בין השטניות לבין המלאכיות המשתפכת. זוהי דמות מסקרנת מאוד, שאפשר לאהוב ולשנוא אותה באותה נשימה בזכות השרמנטיות והאלגנטיות בה היא פועלת להשגת מטרותיה.

 לאחר שנכנס לחיק המשפחה, משכנע מרטין את נורמה שתצא מהבית ותעשה לעצמה יום כיף, לאחר שהיא עוזבת את הבית הוא אונס בברוטאליות את פטי חסרת האונים. ההורים שכבר אימצו את מרטין למשפחתם הקטנה לא מרגישים בדבר ומייחסים אליו כאילו היה בנם. בלילה, כאשר כולם ישנים, ניגש מרטין לפטי בכדי לאנוס אותה שוב אך הפעם הוא נתפס על חם, דבר שגורם לחזור לעצמה ולדבר. לעומת המאה הקודמת, מעשה אונס שכזה היה גורם להלם בקהל, אך בימינו הקהל נותר אפאטי לסוג כזה של פשע מכיוון שאנו רואים אותו בכל מקום. הדבר העיקרי כאן בעצם הוא שדווקא המעשה האכזרי הזה הציל את חייה של פטי והיא חזרה לעצמה, ובכדי להעצים את הקונפליקט היא חושפת סוד ומגלה כי אביה שכב עם חברתה הטובה סוזן, נתפס על חם ובזמן הבריחה מביתה פטי נדרסה. נשאלת השאלה מי הוא בעצם השטן, מרטין או טום? מרטין שרלטן ומספק את יצריו בצורה אלימה וטום עושה עוולות בסתר ומתנהג בצביעות מבחילה. בסופו של דבר מעז יצא מתוק, דבר שהותיר את המשפחה להתמודד עם מעשיו של האב טום שמסמל כאן את היצר השטני, האנושי יש לומר.

 לאורך כל ההצגה הרגשתי כאילו אני צופה בטלוויזיה, נוצר מן ריחוק בין ההתרחשות על הבמה לבין הקהל. למרות שהיו רגעים הומוריסטיים שהצחיקו את הקהל והייתה פנייה ישירה לקהל, בכל זאת הרגשתי שאני צופה בטלנובלה.  אפלברג השתמשה בשפה המיוחדת של פוטר ושילבה קטעי ריקוד פתאומיים הבוקעים בשיא הדרמה על הבמה, אבל דווקא אלה היו הרגעים בהם חשתי ניתוק מוחלט מהמתרחש, לא פרץ ממני צחוק וגם לא חשתי שביב תקווה, רק מחשבה על פרודיה מוזיקאלית. יש לזכור כי פוטר יצר את הסדרות והמחזות בהתאם לתקופה בה חי, הבריטים המאופקים שפוצחים בריקוד היו המצאה מבריקה. בימינו, כאן בישראל, זה פחות מובן ומשעשע. הסיטואציות ההזויות שהתלוו לריקודים הפכו את המתרחש על הבמה להלצה, שהובילה לפספוס העיקר בעלילה.

 

כאשר הצנזורה הבריטית אסרה על פוטר להוציא לאור את המחזה הזה, הוא מיהר להפיק סרט שמבוסס עליו אך הוא לא זכה לתהודה גדולה מצד הקהל (בעיני הוא טוב). המצב הפוליטי- חברתי הושמט והוא לא מופיע בסרט, אך במחזה ובהצגה הוא נושא עם נוכחות גדולה והוא בהחלט מעורר מחשבה. טום ומרטין מדברים על המצב באנגליה, שמתמלאת במהגרים "כושים" ובמוסלמים, הוא מאוד חרד למצב זה ומתנגד לו מאוד, הוא טוען שצריך לשלוח אותם חזרה לביתם. כאשר מרטין מציע לבנות להם מחנות מעצר ולשלוח אותם במשאיות רכבת, טום מתעשת ואומר שהוא לא התכוון להרחיק עם המחשבה הזאת עד כדי כך ושהוא פשוט מייחל שהכל יחזור לקדמותו, לפני התאונה של פטי. אכן כך, כולנו פשוט רוצים שהכל יהיה כמו פעם, כשהכל היה רגוע, כשלא היינו צריכים להתעסק באחרים, בדיוק כמו טום שמתגעגע לימים בהם הוא היה שוכב עם בחורה צעירה שהיא גם במקרה חברתה של פטי, מבלי לחשוב על ההשלכות.

 זהו מחזה שמעמיד אותנו מול מראה, הוא מכריח אותנו להסתכל בה ולהכיר ביצרים השטניים שיש בנו, אך לצערי, הבמאית שמה יותר דגש על הווירטואוזיות של הדמויות דבר שלא גרם לי להעמיק במסר ובתוכן. השחקנים עשו עבודה יפה וניתן היה להרגיש בחיבור שלהם לדמויות המוקצנות האלה, אבל לא הרגשתי את הצער העמוק, את הכאב ואת הזדוניות כיוון שבכל פעם כל אלה נשברו על ידי סצנות גרוטסקיות שלא תרמו לתהליך החיבור לדמויות ולעלילה. אפילו השטן, שאמור להיות דמות שמתאהבים בה בגלל השרמנטיות חסרת הגבולות שלו, מאבד מקסמו בגלל בריחה למחוזות הגרוטסקה. כיום, בעידן שבו מאוד קשה לגעת בנו, לרגש ולזעזע, סצנות אונס לא מספיקות בכדי שמשהו יעורר בנו חרדה ותובנה. האנושיות היא זו שלא בלטה מספיק על הבמה, ובסופו של דבר הרי זהו מחזה על בני אדם, בשר ודם, שהיצרים שולטים בהם ללא הרף.

 ובכל זאת, למרות שכיום לא ניתן כמעט לזעזע אותנו והמחזה הזה לא מעלה בחילה כפי שהיה אמור, אני שמחה על כך שהגענו לימים בהם הצנזורה לא אוסרת להראות יצירות עם מסרים פוליטיים וחברתיים, כולי תקווה שבניגוד לפטי הצנזורה לא תתעורר לחיים.

"גפרית וצורי"- תיאטרון הסמטה

מאת: דניס פוטר
תרגום: אסף גיל
בימוי: אפרת (שטינלאוף) אפלברג
עיצוב תפאורה: אליאנה אשל
מוסיקה: אפי שושני
תאורה: זיו וולושין
כוראוגרפיה: נירית רכבי

משתתפים: ניר מנקי, עדי נוי, בהט קלצ'י, רן שחף

ההצגות הבאות:

20.5.12, 21.5.12  שעה: 20:30

מאחורי הקלעים – מפי קופאית מנויים

מאת: נועה בן ארי

כבר שנתיים שאני פה. ב צ'-ת'.  יש לי חיבה לאות צ' וחוץ מזה, אני מתה על הטיפוסים שמגיעים אלי.  ציצקיס, שטורדלהרט.. אנשים עם טמפרמנט. החלפתי פעם מישהי ב א'-ה' ולא התחברתי. טיפוסים רציניים מדי. מה יש ב- א'? אברמסון?

כמו לפני כל תחילת משמרת, האחמ"ש עושה לנו שיחת מוטיבציה ומזכיר שאנו "הפנים של התיאטרון", הנציגים הראשונים מטעם המוסד הזה שהקהל פוגש.  הקהל לא אשם אם הגענו עצבניים מהבית. אם אנחנו לא רוצים לעסוק במתן שירות פרונטאלי, יש מספיק עבודה בסידור מחסנים מאחור. וכמובן, לא לשכוח- "חן- חן". חיוך גדול ונשימה עמוקה. חיוך גדול ונשימה עמוקה. נצטרך את זה.

–           ערב טוב אדוני, איך אפשר לעזור?

–          תגידי, מה עם החנייה?

–          כבודה במקומה מונח.

–          אני צריך שובר כניסה חינם.

–          השובר הוא רק למנויים.

–          אז למה זאתי לפניי קיבלה?

–          היא מנויה, אדוני.

–          ואני מה?

–          איך הזמנת את הכרטיסים?

–          בטלפון.

–          התכוונתי באיזה אמצעי? בכרטיס אשראי?

–          כן.

–          אם ככה, אתה לא מנוי שלנו.

–          רגע, אז בגלל שאני לא מנוי, אני צריך לקבל עונש???  שפרה, את שומעת?? בגלל שאנחנו לא מנויים, אנחנו מקבלים עונש!

–          יש עוד משהו שאני יכולה לעזור לך איתו?

–          רק שתדעי לך, שאם היה לי מנוי, הייתי מבטל אותו על המקום!

–          הבא בתור בבקשה…

אין ספק שהקהל לא אשם אם הגעתי עצבנית לעבודה.  מה שכן, אני ת-מ-י-ד יוצאת אשמה אם הקהל  עצבני.  ולא, הוא לעולם לא הגיע עצבני מהבית. היה לו יום נפלא, עד שהגיע לתיאטרון.

–          שלום גברתי, איך אפשר לעזור?

–          כן, היו לנו כרטיסים להצגה שבוע שעבר ולא יכולנו להגיע.  בעלי, היו לו טחורים, ולקחנו אותו לתל- השומר, את לא מאמינה, לא היה שם רופא, כל הלילה ישבתי שם-

–          כן, איך אני יכולה לעזור?

–          ובכן, מה אני אמורה לעשות?

–          הכרטיסים עלייך? את עולה איתם אל הסדרן באולם והוא יושיב אותך בתחילת ההצגה על בסיס מקום פנוי.

–          מה זאת אומרת, אבל יש לי מקומות מסומנים.  שורה 7 באמצע.

–          אני מבינה, אבל המקומות נשמרו לך להצגה שפספסת.  היום מישהו אחר יושב במקומות האלה, אני לא הולכת להזיז אותו.

–          סליחה, אלה המקומות שהובטחו לי.  בעלי לא שומע טוב ויש לו שלפוחית רגיזה.

–          גברתי,הסדרנים יושיבו אותך במקומות החלופיים הטובים ביותר.  משהו נוסף?

–          כן, אני רוצה לבטל את המנוי שלי.  חוצפה כזו, 50 שנה אנחנו מנויים כאן.

–          הבא בתור בבקשה..

–          שלום, קקטוס, ב-ק'.

–          לאיזו הצגה אדוני?

–          אגם הברבורים.

–          המופע הזה לא מציג אצלנו.

–          מה זאת אומרת?

–          אולי זה מופיע בהיכל התרבות? שווה לבדוק.

–          בואנה, נו באמת.. אני מחכה כאן בתור 20 דקות.  לא יכולתם להודיע מראש שזה לא אצלכם??

–          אם תמהר, אני מאמינה שתספיק להגיע . עוד משהו?

–          כן, בטלי לי את המנוי!

מה לעשות.. כמו שלימדו אותנו בקורס "שירות למצוינות"   – הלקוח לא תמיד צודק. אבל הוא תמיד הלקוח.