דבר העורכת

בחודש שעבר שתי חברות טובות מאוד שלי התחתנו. כשהן הלכו בשביל שלפני החופה ונעמדו לצד בני זוגן כשהמשפחה מסביב, לא יכולתי שלא להזיל איזו דמעה או שתיים. מעבר למעמד המרגש בפני עצמו, מעבר לשמחה הכל כך גדולה על כך שכל אחת מהן חוגגת את אהבתה מול האנשים הקרובים אליה, פתאום קלטתי שאין מצב שדבר כזה יכול היה לקרות לפני שבעים שנה. שזוג יהודי יכול היה לחגוג את האהבה שלו בחופשיות על אדמה ישראלית.

אז אוקיי, תגידו שמדובר בקיטש טהור. אז תגידו שעוד שנייה הכינורות יתחילו לנגן. אבל לא תוכלו להגיד שזה לא נכון.

עם כל הבעיות והאטימות והאלימות והגזענות והאדישות וחוסר הסובלנות וחוסר הסבלנות, עשינו כברת דרך כדי לחגוג מדינה משלנו. הרסנו תוכניות של רבים.

אז אמנם המצב הוא לא בדיוק אידיאלי. אין ספק כי התוכן והמשמעות יכלו להיות קצת יותר טובים, שההנצחה תנציח את הכול, שהתיאטרון יכיל את הכול ושכל הגוונים שלו יוכלו להישמע כמו שצריך, בדיוק באותה מידה.

אבל לפחות התיאטרון הוא שלנו. מה שזה לא אומר..

מקווים שתיהנו.

                                                            אירית ראב

                                                            עורכת מרתה יודעת

מרתה יודעת ש…

על תיאטרון וכלא – להניף אצבע משולשת באמצעות האמנות

ה-19.4 הוא יום לא פשוט עבורנו.. מרתה יודעת..

להפסיק לדבר ורק להיזכר. קשה להיזכר. לכולנו, גם לאלה שלא היו שם בתופת- צרוב הזיכרון עמוק עמוק בתודעה.  זה בגנים,  אין מה לעשות.  ככל שאנו נאחזים בו יותר, בזיכרון, כך הוא נהפך לחוויה. חוויה פרטית שלי ושלך אבל גם חוויה קולקטיבית. אומה שלמה מלקקת את הפצעים.

תצטרכו לסלוח למרתה שלנו. בימים כאלו היא נוטה לסערות נפש וסגנונה מאבד במקצת מן העוקצנות והסרקזם האופייני לטובת אמפתיה בלתי נשלטת ודחף להכיל את הכול.

כשמרתה שמעה שהגיליון הבא נופל על יום השואה, המחשבה הראשונה שעברה במוחה היה כמובן לכתוב על מחזאי או שחקנית יהודיה ידועה שנרדפו ע"י המכונה הנאצית והצליחו בכוחות בלתי מובנים ליצור ולעשות תיאטרון במקום שכולם מנסים רק לעבור עוד יום. הצגות תיאטרון של האנסמבל בגטו וילנה, המלחין ויקטור אולמן שהלחין אופרות במחנה הריכוז טרזינשטט, אפילו אירן נמירובסקי הסופרת שהביוגרפיה הנפלאה שכתבה על אנטון צ'כוב תוך כדי הסתתרות מהנאצים פורסמה לאחרונה לאחר שנים רבות- כל אלה עלו לתודעה ותבעו ממרתה התייחסות.

אבל לאחר ששקלה היטב, מרתה החליטה לדבוק בפורמט הקבוע ולכתוב על משהו אחר. לא מתוך התעלמות מההקשר החשוב, חלילה. להיפך, המילים הבאות נובעות היישר מהמקום הזה, של אנשים שנרדפו בגלל מה שהיו, ובשל אותו ניצחון של הרוח, כשהאמנות הרימה אצבע משולשת ואמרה- תקפצו לנו, אנחנו עדיין פה, וכל עוד אנחנו פה- אנחנו נתעלה.

בהמשך ישיר לטור מהגיליון שעבר על רדיפתו של אוסקר ויילד בידי הממסד הוויקטוריאני השמרני על היותו הומוסקסואל, "סדומיסט וסוטה", מרתה מביאה לכם השבוע את סיפורה של אחת מאיקונות התרבות הגדולות ביותר במאה העשרים וחלוצת השחרור המיני –  מיי ווסט.

ווסט, שהקריירה שלה התפרשה על פני שבעה עשורים והייתה לאחת מכוכבות הקולנוע והתיאטרון הגדולות שאמריקה ידעה, לא הייתה רק שחקנית נערצת ונועזת אלא גם יוצרת חתרנית שכתבה לעצמה את תפקידיה הגדולים ביותר, הן על הבמה והן על המסך.

בשנת 1926 ווסט כתבה את המחזה הראשון שלה לברוודווי. כבר מהשם של המחזה היה ברור לכולם על מה היא רוצה לדבר. “סקס" עסק בסיפורה של זונה קנדית ענייה שרוצה למצוא אהבה ולהתקדם בעולם.  המחזה הבוטה והישיר  דיבר על נשים, הבדלי מעמדות ומיניות לשם מיניות בתקופה שהיה ברור למדי מה מקומה של האישה בחברה האמריקאית. ההצגה רצה 325 פעמים, היתה ללהיט ושיחת היום בניו יורק, ו-ווסט הזניקה את מעמדה לכוכבת תיאטרון מן השורה הראשונה.

ב-19.4.1927 החברה בעירייה הבינו מהר מאוד עם מי יש להם עסק ונלחצו. המשטרה פשטה על התיאטרון ואסרה את ווסט ואת יתר הקאסט באשמת "השחתת הערכים של הנוער". הכוונה האמיתית שעמדה מאחורי המעצר והמשפט לא הייתה לנטרל את המחזאית, כי מלכתחילה העונש המרבי על עבירה שכזו היה ימים ספורים בכלא, אלא להתיש אותה עם סנקציות ומערכות ארוכות בבתי משפט עד שתעצור ותוריד מן הבמה את כל ההפקות המתירניות הללו.

לא ישבה בנווה תרצה, אבל גם עשרה ימים ב-welfare island זה לא פיקניק

 

השמועה פרשה כנפיים שווסט כתבה מחזה פרובוקטיבי נוסף אודות הומוסקסואל שלובש בגדי אישה וחי באופן מוחצן וזה כבר היה קו אדום מבחינת העסקנים הניו יורקים. המחזה הועלה כבר בקונטיקט והחלו חזרות לקראת הבכורה בברודווי, אבל הצנזורים לא קראו נכון את המצב. לווסט הוצע לשלם קנס כספי, להימנע מעשרה ימים בכלא ולהשתיק את הפרשה, אבל היא כמובן סירבה ושמה את המדים (ומתחתם הורשה לה ללבוש את תחתוני המשי המפורסמים שלה). בסופו של דבר,  מעמדה והצלחתה רק התחזקו. טיפול הרשויות בפרשה רק הגדיל את הפופולאריות שלה ושל המחזה בקרב הציבור האמריקאי.

בכלא היא פגשה נשים רבות שישבו בגין זנות וסמים ושמעה את סיפורן. ברבות השנים, המפגשים הללו הולידו מחזות חתרניים נוספים שדיברו על נושאים חברתיים רגישים. כשהשתחררה, הפכה ווסט לאקטיביסטית ודוברת בנושא זכויות האסירות: היא תמכה כלכלית בילדים של עצירות שהתכוננו למשפט, פתחה ספריות בבתי כלא והשתמשה בבמה שלה כמגה סלבריטאית כדי להעמיד לסדר היום את העוני והניצול של נשים בחברה האמריקאית, ואת מנגנוני הפעולה  של רשויות החוק והמשפט לרדוף את אותן שכבות חלשות ולהנציח את המצב.

את המחזה ההוא ווסט עדיין נאלצה לצנזר. במקום טרנסווסטים מוחצנים היא כתבה על פלייבוי רודף שמלות שנאלץ לשנות את אורחות חייו מהקצה אל הקצה לאחר שהוא מסורס. למחזה זה היא קראה "איש התענוגות". ההתכתשות המתישה עם הצנזורה שהגבילה את צעדיה עם כל מחזה חדש שכתבה גרמה לווסט לעזוב את התיאטרון ולעבור להוליווד, שם פתחה בקריירה קולנועית משגשגת עם תסריטים פרי עטה, שהפכו לקלאסיקות שוברי קופות.  כל בחורה ברחבי ארה"ב ידעה לשנן את המשפטים החצופים והנועזים שהיו סימן ההיכר של מיי ווסט. והשאר היסטוריה.

"רוחו החופשית והסקרנית של האדם יקרה מכל דבר שבעולם" – ג'ון סטיינבק

אופיום למעטים או מרד דרמטי?

על חיי התרבות והתיאטרון בגטו טרזינשטט

מאת: אפרת קדם

 רבות נכתב, נחקר ואף הוצג על התרבות והתיאטרון בגטו טרזינשטט. בכתבה זו אבקש להתמקד פחות בסקירת חיי התרבות ויותר במשמעותם, במניע  להם ובהשלכותיהם.

לפני שאגיע לכך, חשוב לציין כי לייחודיות של הגטו יש קשר הדוק עם התרבות הענפה שצמחה בו. אוכלוסיית הגטו הייתה מורכבת מאנשים שוחרי תרבות וידע, שכללו בין היתר מלחינים, סופרים, רופאים, שחקנים, אמנים ואנשי מדע, בעלת רמה וצרכים גבוהים בתחום זה. כמעט כל אדם מבין העוברים לגטו לקח עמו ספר אחד לפחות במסגרת 50 הק"ג המותרים לנשיאה.

טרם הקמת הגטו קיוותה ההנהגה היהודית ליצור עיר יהודית אוטונומית ובה מרחב פעולה תחת הפיקוח הגרמני. ואכן הגטו היה מושתת על עבודה יצרנית, ולא על עבודת פרך או עבודות כפייה. חלוקת המזון ווסתה גם היא על ידי ההנהגה היהודית לטובת הצעירים והזקנים יותר ועקב הפרדת המשפחות מיקיריהם, שוכנו רוב הילדים במעונות שתפקדו כבתי חינוך בזכות תושייתם ואומץ ליבם של המדריכים הצעירים. אך עד מהרה התנפצה תקוות ההנהגה והתברר שבפועל מדובר בכלא שהוא תחנת מעבר עד למשלוח למזרח. ייתכן כי ההתפכחות וניפוץ האשליה הסופיים באשר לגטו וייעודו, חלו בעת הוצאתם הפומבית להורג של 16 אנשים שניסו ליצור קשר עם העולם החיצוני. ההוצאה להורג בתלייה התקיימה בנוכחותה של ההנהגה היהודית והזעזוע באשר למציאות הגטו, המנוגדת לכל תוכנית וציפייה, היה עצום. הגטו היה מנותק כמעט לגמרי מן ההתרחשות בעולם החיצון.

לניתוק והבידוד מהעולם, להפרדת המשפחות, ולעובדה שהעבודה הייתה "נוחה" יחסית וחלוקת המזון הייתה "סדירה" יחסית יש חלק חשוב בתשתית להיווצרות חיי התרבות בגטו.

התרבות והתיאטרון בגטו

אחת הזמרות בגטו אמרה כי "חיי התרבות והתיאטרון בגטו בשנים 1943-1944 היו כה עשירים שאפילו בעתות שלום בעיר בגודל בינוני לא היו כל כך הרבה הצגות כמו בגטו שלנו".

הפעילות התרבותית החלה במחתרת ולעתים תוך כדי סכנת חיים ממשית (לדוגמא כאשר ביקשו להבריח כלי נגינה לתוך הגטו) והמשיכה בצורה מאורגנת ומותרת על ידי הגרמנים ב-1942 שהכפיפו תרבות זו לכותרת המאורגנת "המחלקה לעיצוב שעות הפנאי" (מעורר השראה, לא?) שבתוך "המחלקה לניהול פנימי" כחלק מרצונם "לנרמל" את חיי המחנה.

עשייה תרבותית בגטו נדמית כמעט כהיפוך לא נתפס בהתחשב בתנאי המחייה, אך באופן אירוני, תמוה ואולי אף חולני האינטרסים של אנשי הגטו והגרמנים היו כביכול משותפים. אלה ידעו בדיוק לאן פני התושבים הללו מועדות ולכן הפעילות התרבותית לא היוותה כל איום אלא להיפך – המשיכה לשמר את האשליה שמדובר רק במצב זמני. בהמשך גם הוצגה כחלון ראווה למשלחת הצלב האדום כחלק ממבצע "ייפוי עיר" שערכו הגרמנים בגטו, שתפקידו להציג את הגטו כמקום טוב ומיטיב עבור היהודים.

מאידך, תושבי הגטו, שמזונם הרוחני היה שווה ערך ולעתים אף יקר יותר ממזונם הפיסי, זכו לעסוק בפעילות שאהבו, לשמר כביכול את חייהם הקודמים ולהתעלות מעל חיי היומיום הקשים והעגומים שסביבם.

אמנם היה הכרח לדווח על כל פעילות תרבותית, אך היו גם פעילויות וקבוצות שפעלו באופן לא רשמי. מאחר שבמשך הזמן ה ס. ס לא הקפידו במיוחד על העניין, לא הייתה משמעות גדולה לצנזורה ולפיקוח. מלבד מגבלת השפה שהייתה חייבת להיות גרמנית נתנה בסופו של דבר המחלקה חופש אמנותי רב ליוצרים.

על אף המחסור השולט, לא נמצא מחסור בחדוות העשייה. לוחות הזמנים היו עמוסים בפעילויות שונות ומגוונות: תיאטרון, קונצרטים הרצאות, השלמת ידע ולימודים, ספרייה פעילה, דיונים בסוציולוגיה, מדע והיסטוריה וכן, טורנירים של כדורגל (אפילו עם חלוקה ל"ליגות" !).

והתיאטרון? גם תיאטרון היה מותר ומעודד על ידי הנאצים וההצגות הפכו לחלק יומיומי מחיי המחנה, וכן, ניתן גם חופש לבחירה ויצירה פרטית שיושמו במידה רבה.

חזרות ומופעים התקיימו אך ורק בשעות הערב המוקדמות  לאחר העבודה, ולפני שעת העוצר. חללי ההצגה היו כה קטנים עד שההצגה "נאלצה" לרוץ פעמים רבות כדי שרבים יוכלו לצפות בה. התפאורה והתלבושות היו מסמרטוטים, מטריות, קרשים, שקים, ארגזים וניילונים. התלבושות גם שימשו במקום תפאורה שלא הייתה יכולה להיבנות במבנים הצרים שעמדו לרשותם. לא אחת נקטעו מהלכי החזרות, עקב הטרנספורטים למזרח, והם החלו מחדש בהרכב שחקנים שונה.

חלק מה"רפרטואר" כלל מחזות של  גוגול, סירנו דה ברג'רק, שקספיר,  ברנרד שאו ועוד. גם אופרות היו אהודות במיוחד וביניהן "חליל הקסם", "לה בוהם" "טוסקה" ו"הכלה המכורה".

 כרמן בעליית הגג בטרזינשטט – אלפרד קאנטור

מבצע "ייפוי העיר" וההכנות אליו אפשרו לעסוק בפעילות מתוכננת ו"מושקעת". לכאורה נראה מוזר שה-ס.ס הרשה ליהודים כל זאת, אך כאמור, המטרה הייתה להציג בפני הוועדה מטעם הצלב האדום מצג אילוזיוני של חיים תקינים ונורמאלים המוענקים ליהודים. על כן נקבע שיש לשחק תיאטרון אמיתי על כל המשתמע מכך. (עם תלבושות, פאות, גופי תאורה וכיו"ב) בספטמבר 1944 נראה הגטו כקרקס אירופאי מושלם והוועדה הגיעה, התפעלה והתפלאה. לאחר כ- 5 ד'  המשיכה הועדה בסיור וההצגה הופסקה. יחד עמה הופסקה גם הרשות לשבת על הספסלים, התזמורת חדלה מלנגן ובן רגע חזרו הרעב הלכלוך והמחלות. הגרמנים הפיקו סרט תעמולה על חיי הגטו מהחומרים שצולמו ביום הזה. לניצבים במצג השווא ניתן "גמול": הם נשלחו לבירקנאו.

השחקנית נאוה שאן כותבת בספרה "להיות שחקנית" כי במבט לאחור, החוויה האמנותית עבדה בבסיסה הטהור והגרעיני של העברת רגש של הכותב דרך המבצע אל הקהל (זאת בדומה להגדרה הבסיסית ביותר של התיאטרון – א' מגלם את ב' לעיני ג'.) היא מציינת כי "בכל הופעה איש לא ידע אם זוהי הופעתו או צפייתו האחרונה וייתכן שגם משום כך הייתה החתירה לשלמות".

היא מספרת כי אחד השיאים האמנותיים היה העבודה על  "שידוכין" של גוגול (הידוע כיום בשם "נישואים"), הבחירה במחזה לא הייתה מקרית .הבמאי, גוסטאב שורש, בחר דווקא במחזה הסאטירי הזה בו אחת הדמויות היא סמל לטיפשות ואנוכיות. כפי הנראה המחזה לא היה יכול לעלות בשום מקום אחר מלבד בגטו, בשל תנאי החירות האמנותית הפרדוקסלית שזכה להם.

על ההפקה הזו עבדו השחקנים יותר משנה והתנהגו כאילו הם נמצאים בתיאטרון בפראג. הבמאי (שורש) שינן את ספרו של סטניסלבסקי "חיי באמנות" בעל פה. הוא עבד באדיקות עם כל אחד ואחת ונתן להם השכלה מעמיקה ומקצועית כולל ויכוחים ותרגילים כפי שנהוג בעבודה דרך סדנא חוקרת וכך זכה "הרפרטואר" בגטו להצגה מעט שונה שמקורה בתרבות האוונגארד שהחלה להתפתח בצ'כיה. הצגה זו הייתה, לטענת שאן, בגדר נס אמנותי בייחוד בשל הרצינות של תהליך החזרות המעמיק.

מעבר לתיאטרון החדשני והמשוחרר הוצגו גם קברטים גרמניים בהם ניכרת השפעת הבמה הווינאית הקלה. אלה נועדו בעיקר לאוכלוסייה המבוגרת שהגיעה לגטו מגרמניה, על מנת לבדרם ולהעניק מעט שמחה ונחמה. בקברטים ניתן היה למצוא גם התייחסות בנימה סאטירית למציאות הגטו ולאסיריו, אך גם תקווה להישרדות ולשיבה המיוחלת הביתה.

חשוב לציין כי רק אחוז קטן מאוכלוסיית הגטו זכה ליהנות מההצגות עקב הקושי במעבר ממבנה למבנה והקושי לעתים להשיג כרטיסי כניסה לפעילות. (לעתים אנשי "עיצוב שעות הפנאי" נתנו "פרוטקציות" לקהל מסוים על מנת להיכנס להצגה מבוקשת ללא תור).

בריחה או מרד?

כיצד ניתן לתאר פעילות תרבותית של שירה נגינה וריקודים על ידי האסירים בעוד באותו הזמן חבריהם נשלחים בקרונות משא של בהמות אל מותם? או שמא הצגה כזו של הדברים חוטאת למציאות ובעצם מדובר בהתנגדות נפשית או עקשנות יוצרת? האם יש לראות בפעילות זו אסקפיזם ששיחק לידי הגרמנים או התנגדות נפשית ואף הרואית שיש בה מן המרידה במציאות החיים הדכאנית? מה הניע את אנשי הגטו, במצב עניינים כה מבעית, לקיים תרבות ואמנות בהיקף כה מרשים?

ההתייחסויות לסוגיה זו שונה מאוד מאדם לאדם בהתאם לגיל ולרקע ממנו בא טרם ההגעה לגטו.

האנס גינתר אדלר, ניצול שואה, משורר וסופר בן הדור הישן ששהה בטרזין בהיותו בן 31, טוען כי ישנם הרבה מאוד מניעים לדבר. ראשית כל, המצוקה הנפשית. תנאי החיים הקשים והחרדה מפני הבאות הביאו עמם רצון לברוח מההווה. שנית, הניתוק והבועתיות של הגטו המבוצר יחד עם הפסיביות שנכפתה על אנשי הגטו ביחס למציאות (עקב ההפרדה מיקיריהם לא הייתה להם יכולת לדאוג לבני המשפחה, והם היו נטולי יכולת להשפיע על גורלם ועל גורל המלחמה בכל דרך שהיא)  נתנו, באופן פרדוקסלי אולי, חופש רוחני, "הקלו" על החיים והביאו לעבודה תרבותית בעלת מעוף.

ליזה שפל – היסטוריונית עכשווית, חוקרת בנושאי תיאטרון, דנה גם היא בניתוק מן העולם החיצוני (אנשי הגטו לא עומתו עם אימת הרצח ההמוני הממוכן) ומעלה את הנקודה שדווקא בגללו, הייתה תקווה להיחלץ מן הגטו ולשרוד את המלחמה. על כן, היא מניחה כי המניע ליצירת התיאטרון לא היה בגדר מחוות התנגדות, אלא בגדר המתקת השהייה הזמנית בדרך לשחרור המיוחל.

נאוה שאן – ניצולת שואה,  הייתה שחקנית בתחילת דרכה בעת שנשלחה לגטו ופעלה בו בהיותה בת 20, (לימים עלתה לארץ ושיחקה בתיאטרון הבימה, הקאמרי חיפה ובאר שבע), העריכה כי כפי הנראה יצירת תיאטרון בגטו נבעה מתוך הצורך בחוויה תרבותית, אך גם מן ההכרח של האמנים להמשיך וליצור בכל תנאי. היא טוענת כי החוויה התרבותית בטרזין לא התבצעה על מנת לשכוח את המציאות, אלא היוותה ביטוי מוחשי להמשך החיים הפנימיים, הנפשיים והתרבותיים מהחיים הקודמים על מנת שלא לתת לתנאים הנוכחים להרוס כל זכר להם. היה זה בעיניה ביטוי לרצון שלא להיכנע למציאות הדכאנית, וההוכחה עבורה היתה בכך שאותם ענייני הרוח שהעסיקוה בעודה אוכלת טוב וישנה במיטתה, עודם מעסיקים אותה כשהיא ישנה על הרצפה ושרויה ברעב מתמיד.

החשוב בעיני ליזה שפל, הוא להבין את החוויה מנקודת מבטם של האסירים. היא טוענת כי כל מה שעזר ליהודים לשרוד בגטו יכול להיות מוגדר כהתנגדות ודנה בתרומה של ההצגות לחיי האנשים. היא טוענת כי אין ספק שאנשי הגטו ראו את התיאטרון כמועיל. גם שאן מציינת כי הבינה שאם אדם מוכן לשלם באוכל על מנת להיכנס להצגה אז כנראה שיש לכך חשיבות ומשמעות רבה עבורו.

מהרגע שנכנס הקהל לאולם ומחפש את מקומו על פי הכרטיס שבידו, כבר הוא משיל מעליו את המציאות החולנית של הגטו ונוצר מרחב שפוי כביכול. כשהשחקנים מברכים את הקהל לשלום ומזמינים אותו לצחוק לשמוח וליהנות (כמו בקברט) מיד מרחיקים הם את צרות הגטו מן האולם. בכך מהווה התיאטרון שמורה בלתי נגועה ועולם דמיוני אומנם, אך שלם בפני צופיו.

אדלר טוען כי פעילות אמנותית התבצעה גם על ידי מי שלא הוכשר לכך בהכרח. הוא מתאר זאת כמעין נסיגה אל הילדות ובריחה מהמציאות הקשה של הגטו ואף כנטייה לאשליות והזיות. לטענתו, לעתים אף התמסרו לאמנות קלה, בידורית, שנטתה לקלות ראש ולהסחת דעת ושלאחריה היו המאזינים "עניים כפליים" כיוון שהיו שוב נתונים בחזרה למציאות הקודרת.

הוא ממשיך וטוען כי לעתים התבצעה הפעילות התרבותית בצורה בלתי הולמת וכי השותפים לפעילות הסתנוורו עד כדי כך שהדבר הפך לנהנתנות כמעט מסוכנת. שאן מביאה כדוגמא את הבמאי שאולץ לביים את סרט התעמולה של הגטו (כחלק מהמבצע "ייפוי העיר"), אשר היה כה אחוז התלהבות לאחוז בשרביט הבימוי עד כי שכח כמעט לגמרי במה הוא עוסק.

עם זאת, ציין אדלר גם את ההצגות שבהן  יצאו חוצץ כנגד התנאים במחנה ואפיינו בצורה טובה את דאגות היום יום, אך טוען שלעתים קרובות יותר חלה התאמה למצב ולא התעלות מעליו.

בעזרת התיאטרון ניסו אנשי הגטו לגבש את חוויותיהם והשקפותיהם. אחת השחקניות העידה  כי מהבמה ניתן היה להילחם על ערכים מוסריים יסודיים ביותר (על הבמה התאפשרה החשיבה, הדילמה והבחירה המוסרית). בקברט היו משולבות עקיצות מחיי הגטו. באחת ההצגות, משתוקק הגיבור להכיר טבחית רק בגלל מעמדה רם והחסינות האפשרית מפני שילוח למזרח, בהצגה קומית אחרת התבטאו הסדר והיעילות שבה אדם מתפנה מכל רכושו ב"עזרתם האדיבה" של הגרמנים ובהצגה נוספת עלתה ביקורת עצמית לגבי שוחד והמרת כרטיסי כניסה או רחצה בכרטיסי אוכל. הביקורת העצמית אפשרה להעלות למודעות את המתח בין הנורמות המוסריות של לפני המלחמה לבין אלו ששוררות בגטו ובכך היוותה תזכורת ליסודות המוסריים הנורמטיביים הראויים.

הזמנה לנשף, טרזינשטט, 15 ליולי 1944, יוסף ספיר

השלכות שבדיעבד

אדלר טוען כי רבים ממשתתפי המוסיקה והתיאטרון שהיו צעירים ובוסריים איבדו כל אחיזה במציאות ופיתחו התנהגות של כוכבים. הם שכחו כמעט את המחנה ואת הס.ס בבחינת הרדמה עצמית, סם שכחה והתכחשות להווה. "כבוד שאדם חולל מבפנים מבלי שהקורבנות חשו בכך. העולם בלהבות, הגטו במצוקה, אך נמצאו הזמן והכוחות לתככים ומשחקי כוח בין אמנים".

הטענה החריפה ביותר שלו היא  שההטעיה המכוונת של הנאצים, שכוונה לעולם החיצוני, הפכה להטעיה פנימית כלפי אנשי הגטו עצמם והגרוע ביותר – מילוי עד תום של רצון הס.ס.

עם זאת, אדלר מציין כי התרבות בגטו הייתה מגוונת עד מאוד ובעלת הישגים רבים, ובמיוחד ההישג של הישרדות שאינה פיסית בלבד אלא גם נפשית ועמה הצימאון הממשיך והגובר להתפתחות רוחנית, שבלעדיה היו הופכים החיים לבלתי נסבלים.

החל מאפריל 45' החלו להגיע אל הגטו שלדים מהלכים, שרידי מצעדי המוות ועמם גם אסירי טרזין לשעבר שסיפרו את קורותיהם. או אז נודעה לאנשי הגטו המציאות בצורה ברורה. הם לא יפגשו עוד עם יקיריהם שנשלחו למזרח. אחת הזמרות אמרה "עכשיו הבנו את המציאות ומאותו היום הפסקנו את כל השירים, המשחקים והסחות הדעת. פשוט לא התחשק לנו עוד לשיר".

תיאטרון בעליית הגג, פליקס בלוך

ב- 8/5/45 שוחרר המחנה והאסירים האחרונים עזבו באוגוסט אותה שנה.

הגטו לא נשרף ולא הופצץ בסוף המלחמה, ונשתמרו בו חומרים תיעודיים שהתגלו על ידי הניצולים, או נמצאו מוצפנים במקומות מסתור: ציורים, שירים פרטיטורות ועוד. מתוך 150,000 אלף האיש ששהו בגטו, מתו מחולשה וממחלות כ-36,000 וכ-87,000 נשלחו למחנות ההשמדה. לאחר השחרור גבתה מחלת הטיפוס קורבנות נוספים.

אין ספק כי המחשבה על האירוניה, הרמייה והגיחוך שנוצרו מתוקף הפעילות התרבותית אל מול המציאות של הפתרון הסופי מטרידה מאוד ואף קשה מנשוא. המחשבה כי בכל פעם שנשלח טרנספורט ל"מי יודע לאן" – צריך "להתחיל מחדש את החזרות" יש בה מן הצרימה והזעזוע, אך חשוב לציין כי הידע אודות ההשמדה, שהחל להתבהר משנת 45' ואילך לא היה נהיר כלל לתושבי הגטו. זאת ועוד, לא ניתן לקחת את ההישג האנושי האדיר שטמון בלקיים פעילות אמנותית, אינטלקטואלית וחברתית בתנאים שכאלה, שבעצם קיומם מהווים התעלות על חיי היום יום הנוראים. וכן את משמעותה לצרכניה וליוצריה שמעבר להסחת דעת, בידור והתאווררות (שכבודם במקומם מונח) העלו גם סוגיות אחרות שכן מתמודדות עם החיים בגטו, עם מוסר, עם לבטים ועם תקווה.

ייתכן מאוד כי עצם הניסיון לשמור על צלם אנוש והענקת כמה שעות אושר לאנשי הגטו, הנאה אסתטית ומשמעות הם ביטוי למרד נפשי בד בבד עם היותם, בדיעבד ובאופן מחריד, שיתוף פעולה למופת עם מטרות רוצחיהם.

* תודה מיוחדת לסימה שחר מ"בית טרזין" על הסיוע האדיב בתחקיר לכתבה.

השתיקה כבר לא יפה לנו

על טקס יום השואה האלטרנטיבי

מאת: אנה מינייב

מדי שנה חלים בישראל מאות טקסים לזכר השואה, רובם ממלכתיים ועוסקים באופן רשמי וממוקד בנושא הכל כך כאוב הזה. המספרים חוזרים על עצמם בשיטתיות. לנצח נזכור שישה מיליון בני אדם שנספו בשואה, לא אדם אחד פחות וגם לא אחד יותר. תמיד נשמע כי עלינו לזכור ואסור לנו לשכוח ונשב דוממים, נרכין ראשינו במחשבה על הזוועה הבלתי נתפסת הזאת. ואז, נמשיך לחיות את חיינו בידיעה שלא ניתן לזה לקרות יותר לעולם. לצד אלה, ישנם בארץ טקסים לזכר השואה המכונים "טקסים אלטרנטיביים", תופעה יחסית צעירה אשר מעניקה את האפשרות לדבר על השואה ממגוון נקודות מבט שאין להן מקום בטקסים ממלכתיים. בטקס משתתפים בעיקר בני הדור השלישי שנושא השואה מעורר בקרבם סוגיות שונות הרלוונטיות למציאות הישראלית שלנו.

הטקס האלטרנטיבי הראשון בארץ התקיים בשנת 1999, אותו ייסדו שהרה בלאו ואבי גיבסון בראל, שהוא גם המנהל האמנותי של הטקס. השנה הצטרפה אליו שרית סבו. טקס זה פתח את המגמה של הטקסים האלטרנטיביים בארץ. לא פלא שרעיון זה נולד בהשראת תיאטרון החדר, "המושג האלטרנטיבי הוא עקרון מנחה בחדר" אומר אמיר אוריין, מייסד והמנהל האמנותי של התיאטרון. "דבר שהתחיל במידת מה כהתרסה כלפי הטקסים הממלכתיים הפך למגמה תרבותית והיום בערב יום השואה מתקיימים טקסים רבים בעלי אופי דומה". בשנים האחרונות מתקיים הטקס על במת תיאטרון תמונע, ולמרות שבאנגר יש מקום לקהל רב, המקום מתמלא תוך דקות ספורות ואנשים עומדים גם מחוץ לאולם ומקשיבים לטקס. כבר מהטקס הראשון האולם היה מלא באנשים שבאו לקחת חלק בטקס שאיננו טקסי, שנראה יותר כמו מפגש אישי בין אנשים. אוריין מסביר תופעה זו וטוען כי "זה ממלא צורך אישי וחברתי, זו איננה תופעת קצה, זהו צורך מרכזי לתת ביטוי לאישי".

הרעיון ליצירת טקס מסוג זה הגיע ממקום של מענה לאדם הפרטי והסיפור האישי בתוך כל האמירות הקונבנציונאליות על השואה ומתוך אמונה כי קולם של הדור השני והשלישי (ושל הדורות הבאים) מוכרח להישמע, לבטא את אשר על ליבם ולהתמודד עם השכול והזיכרון בדרך שלהם. "זה הייחוד של הטקס", מסביר אמיר אוריין, "הכוח של הערב הזה הוא האפשרות לתת מגוון לא שיגרתי של תחושות ורגשות. זה גם מקום ביטוי לדעות קונטרוברסליות ואופוזיציוניות, במה למגוון דעות רחב על הנושא, דבר שלא קיים במקום אחר". לפי הגדרתם של גיבסון ואוריין זהו טקס משלים אשר עוסק בסוגיות שונות שהתעוררו בחברה הישראלית בנושא השואה  בו לדוברים דרך אינדיווידואלית להנצחתו, "הזיכרון הכללי אינו צריך להיבנות דרך היגיון", משפט שתפס את עיני בתוכנייה. אנשים אלה אמנם לא היו שם, אבל הם ספגו את הטראומה באופן ישיר או עקיף, הם גדלו על ברכי דור שאיבד את תמימותו לנצח והתמלא בשתיקה. כל אלה השפיעו על חייהם של הדורות הבאים ועיצבו את השקפת עולמם ואת תפיסת השואה בחברה הישראלית.

זהו מסוג הטקסים שלא נזכה לראות בטלוויזיה, נטול משואות, נטול סרטי שואה וקטעי קריאה מוכרים ובעיקר נטול אווירה טקסית ממלכתית. על הבמה עולים אחד אחרי השני אנשים שמרכיבים ביחד פסיפס של חברה תקינה, חוקרת, מתדיינת ומקבלת. בלאו וגיבסון מעניקים אפשרות לאנשים מכל קצוות החברה לעלות על הבמה ומבחינה פוליטית קיימת קשת רחבה מהימין הקיצוני לשמאל הקיצוני. זהו איננו טקס פוליטי חלילה, הרעיון הוא ליצור איזון של קולות החברה על הבמה וזהו אחד ממוקדי המשיכה של הטקס מאז ומתמיד. זהו טקס שבו מותר למחוא כפיים, מותר לצחוק, מותר לכעוס, מותר להגיד דברים מחוץ לקונצנזוס, מותר לדבר על השואה ולא לפחד לפלוט מילה שלא מכבדת את זכר הנספים. רוב הטקסים עוסקים רק באלה שנפלו ולא מדברים על אלה שחיים, שנמצאים כאן, שאוספים את השברים במשך עשרות שנים. הסיפורים האישיים מוצאים הד בקהל, הם מחלחלים לתודעת הצופים ולעיתים יכולים גם ליצור שינוי. כמובן שלא כל הדעות המוצגות מקובלות על כולם בקהל וזהו הקסם של הטקס, ישנה במה לדיון. אוריין מספר כי "אנשים יוצאים טעונים מאוד כי זה נוגע בהם, הם עומדים זמן רב בחוץ ומדברים על הנושאים שעלו וזה ממלא את התפקיד החברתי של הטקס בצורה אולטימטיבית". במהלך השנים הטקס האלטרנטיבי הפך לאחד הטקסים המסוקרים בתקשורת, אבל אין הוא מתיימר להחליף את הטקס הממלכתי. "אין צורך", אומר אוריין, "מה שיפה שהם הולכים זה לצד זה. הם צריכים לחיות אחד ליד השני, בכדי שיהיה דיאלוג ביניהם. דיון בין קואליציוני ואופוזיציוני זה מאפיין של חברה בריאה".

אחד הדברים החשובים ביותר בטקס הוא ההתייחסות לנושאים שלא בהכרח קשורים לשואה. הטקס מאפשר פריסה של קונספט השואה מעבר לגבולות של הטריטוריה הישראלית- יהודית ויש גלישות לתופעות כמו הפליטים בארץ, צה"ל, רצח עם במקומות אחרים ועוד. אוריין מציין כי "יש שתי מגמות, השואה כאסון טבע- דבר שהוא לא אנושי, המגמה השנייה היא היסטורית שמוגדרת כרצח יהודי אירופה. יש שואות גם במקומות אחרים, אבל בתחושה שלנו זה מייחד אותנו, זה רק שלנו. זה נכון, אבל זאת לא כל האמת. היו עוד עמים רבים שחוו רצח עם. זה מפחיד לחשוב שאנחנו עם סגולה, זה מזכיר את המחשבה שהובילה לשואה".

אני מודה שטענה זו יכולה לקומם לא מעט יהודים גאים, אך מעבר לתחושות הסגולה ישנה מציאות שלא ניתן להתעלם ממנה. השואה לא קרתה רק ליהודים, היו עמים רבים נוספים שנספו במלחמה המתועבת הזאת. ישנם עדין עמים שלמים שסובלים מהשמדה וגזענות רק בגלל שעם אחר, חזק יותר, מאמין כי הוא שווה יותר. על כן, אני מסכימה עם טענתו של אוריין שהיום הזה הוא גם יום להתייחדות עם הנספים וגם יום לחשבון נפש עם עצמנו. "יש שתי מגמות בחברה ובהיסטוריה" טוען אוריין, "המגמה ההרסנית שבנויה במקור על תאוות בצע במסווה של אידיאולוגיה, והשנייה היא אחווה ושיתוף במצבו של האדם. אנחנו הולכים בין שתי המגמות האלה כל הזמן". זוהי בהחלט נקודה למחשבה ולצידה עוד נקודות חשובות שעולות מדי שנה בטקס המיוחד הזה, שבזכותו נוצרו טקסים אלטרנטיביים רבים בצורות שונות. "זאת שליחות" אומר אוריין, "הטקס הוא קטליזאטור וזרז לשינוי". נותר רק לקוות שהשינוי ימצא את דרכו לתודעתנו ושהשואה שלנו תצמיח בנו תודעה של אהבה, כבוד ושלום.

אני מאמינה שטקסים מהסוג האלטרנטיבי הם ההוכחה שנושא השואה הוא לא רק יום אחד לציון בשנה. בתור נערה תמיד התקוממתי על הטקסים הבנאליים בבית הספר, שכולם צפו בהם רק כי הם היו חייבים וצחקו בצפירה כאילו הם באמת לא מסוגלים להבין את המשמעות של הדבר. ואולי הם באמת לא הבינו, וזאת כבר בעיה של מערכת החינוך בארץ שדוגלת ביום אחד ויחיד שבו מדברים על זה, על רצח עם, על גזענות, על עליונות וכוחניות, על אלימות והשמדה. אולי אם היינו מדברים יותר על השואה, אז הדור הצעיר היה מכבד יותר את זולתו, את חברו ואת סביבתו. הטקס האלטרנטיבי גרם לי להבין שהשואה היא לא רק יום זיכרון, אלא גם יום של התבוננות. התבוננות בעצמי, בחברה שלי ובמדינה שלי. השואה תמיד תישאר חלק מאיתנו, למרות שלא הפנמנו עדין את חומרתה ולא הבנו שיש לנו עוד הרבה רסיסים לאסוף ולבנות כאן חברה שיכולה לומר בביטחון- זה לא יקרה שוב.

לגנוב את השביל ולהיכנס אליכם..

ריאיון עם גור קורן

מאת: כלנית בר און

ההצגה "חמישה קילו סוכר" היא קומדיה מוקומנטרית , ז'אנר שבדרך כלל לא מוצג בתיאטרון הרפרטוארי בארץ. מוקומנטרי הוא ז'אנר המוצג כדוקומנטרי אך למעשה פיקטיבי ברובו ולרב משמש כאמצעי סאטירי.

גור קורן, יוצר וכוכב המחזה משחק את עצמו ומספר סיפור אמיתי כביכול על סבו שנפטר כבר לפני כמה שנים וחוזר לחייו כדי שגור יתקן איזשהו פרט מאירוע שנכח בו ממלחמת העולם השנייה בספר שעומד לצאת לאור.

גור קורן, בן 38, בן מושב היוגב שבעמק יזרעאל, בוגר החוג למשחק בבית צבי שם כתב שני מחזות וביים עם בני כיתתו. מאז שסיים ללמוד, הוא עובד הרבה עם בני נוער ובבתי ספר למשחק, הצגת פרינג' אחת בתמונע, ולפני שנתיים וחצי הגיע לגשר עם ההצגה "חמישה קילו סוכר".

אני פוגשת את גור בבית קפה שכונתי כשהדבר הראשון שהוא מצהיר, עוד לפני שהתיישבנו והזמנו קפה, הוא העובדה שההצגה בה צפיתי הייתה שונה מהצגות אחרות. לטענתו לא היו הרבה אנשים, למרות שמאיפה שאני ישבתי האולם נראה מלא לחלוטין. הוא מסביר לי קצת על העוצמתיות שיש על הבמה כשהאולם מלא, על מחיאות כפיים, על הטון שהם מקבלים מהקהל ואני נשארת בשלי ומתעקשת שהאולם היה מלא, ההצגה הייתה חזקה גם ככה, ויצאתי ממנה עם הרבה מאוד נקודות למחשבה וההצגה הזו שכביכול עוסקת בשואה ובמלחמת העולם השנייה ובאמת עוסקת בעיקר ביחסים. היחסים האלו שבינינו, הדור הזה, התל אביבי שלא חושב על כלום מלבד על עצמו לבין הדור ההוא, של הסבים שלנו. אלו שנלחמו, שהקימו מדינה, הקימו ישובים ובתים ואנחנו, אנחנו מקימים עמודים בפייסבוק וההישרדות היחידה שמוכרת לנו שייכת לערוץ עשר ולפריים טיים.

 אחרי ההצגה הזו אני מבינה שאני בעצם מתגעגעת למהות, לפשטות ובעיקר ומכל הלב, מתגעגעת לסבתא שלי ומעניין אם אני הייתי מקריבה עבורה ועבור איזו בקשה שלה את מה שגור הקריב בהצגה, רק כדי שיהיה איזה אזכור בעמוד 49 באיזה ספר על מלחמת העולם השנייה, ספר שסביר להניח שאנחנו בדור הזה שלנו, רובנו לא נקרא אותו בכלל.

כתבת קומדיה מוקומנטרית והעלית אותה בתיאטרון הרפרטוארי, מעשה אמיץ שלא נהוג כאן בארץ בדרך כלל.

"כשהתחלתי לכתוב, בכלל לא ידעתי מה אומרת המילה "מוקומנטרי", התחלתי לכתוב סיפור שהוא "כאילו" אמיתי והוספתי מונולוגים שמאוד מודעים לנוכחות של הקהל ויצא מן משהו שכזה. העובדה שההצגה מוקומנטרית הובנה רק אחרי שההצגה נכתבה, רק אז הבנתי שזה מתקשר לז'אנר הזה אז מה לשנות ז'אנר? ההצגה יצאה שונה, שונה ממה שרציתי, שונה ממה שחשבתי, אבל זו ההצגה, אין כאן תיוג מבחינתי, אין כאן ז'אנר, זו כבר עבודה של אנשים אחרים, עבודת יחצנות."

ואתה מערב את הקהל, הופך את המחזה לאינטראקטיבי. למה לערב את הקהל? למה לצאת מהמשחק ולחזור לחיים?

"אני חושב שזה רעיון מצוין. בעידן כמו שלנו התיאטרון יוצא קצת מיושן ולא שאין קסם בזה, באמנות הישנה, אך כשאנחנו כל כך מודעים למדיות זה דווקא נחמד לבוא לקהל ולהגיד לו: 'אנחנו לא עובדים עליכם, זה פנס, זוהי במה. אנחנו לא בבית וזוהי לא מכונית, אלו כיסאות'. אם יש לנו משהו להגיד, אנחנו באים ואומרים, זה בדיוק ההיפך מנאיבי. ואז זה נותן לקהל איזו הרגשה של התייחסות בכבוד, נותנים לנו לדמיין את המכונית. אתם מספיק אינטליגנטים להבין את הסיפור, אתם ראיתם תוכניות דוקומנטריות ואתם מבינים באיזה ז'אנר אנחנו משחקים איתכם ואז כבר לא צריך להגיד שאנחנו בהצגה, הכל ברור ואני מקווה שגם נעים לקהל."

מוקומנטרי בעצם בא להעביר ביקורת, סוג של סאטירה. על מי אתה מעביר ביקורת, חוץ מעל "סל תרבות"?

"דווקא פה לא הלכתי עם המטרה העיקרית של  הז'אנר המוקומנטרי, יש כמה כיוונים סאטיריים וביקורתיים, השימוש בסטריאוטיפים והכי הרבה ביקורת יש פה עליי."

איך אתה יכול להעביר ביקורת על איש שמקריב כל כך הרבה בשביל אזכור בעמוד ארבעים ותשע באיזשהו ספר על מלחמת העולם השנייה ורק כדי שסבא שלו ינוח על משכבו?

"אני לא מעביר ביקורת על האדם שהקריב כל כך עבור סבא שלו אלא על הדמות הראשונה , זו שמופיעה בתחילת ההצגה, זו שלא הייתה עושה דבר כזה בשביל אף אחד. אני מוצג  כאדם מאוד מנותק, מאוד תל אביבי, מאוד לא קשור לשורשים שלו, אפילו קצת סתום. אולי לא רואים את זה כי אני מאוד חמוד.. אבל אין לדמות הזו שום מטרה, שום כיוון, והביקורת בעצם מגיעה מהפה של הסבא, אדם מבוגר שלא תופס את עצמו כאדם מבוגר, מיושן והוא הרי מעביר עליי ביקורת ללא הפסקה: לעבוד או לא לעבוד, להתחתן או לא להתחתן.

יש כאן המון ביקורת עלינו, הדור הזה, ההיפך מהדור שלהם. אנחנו ההיפך מאנשי המעשה או איך שסבא שלי אומר 'לופט גשפטן', עסקי אוויר. אנחנו מתעסקים באוויר והשינוי הוא של הדמות הזו, הבחור הזה, שהקריב משהו מאוד גדול עבור סבא שלו."

על מה אתה כועס?

"אני? מי אמר שאני כועס? כי אני אמן אז אני צריך לכעוס? השימוש בסטריאוטיפים מאוד מובהקים מראה איזשהו כעס על איזשהו מוסד אבל אני לא כועס, להיפך. בתור מורה, הדמויות האלו מעוררות בי אמפתיה. מתוך העבודה שלי עם הנוער ציירתי אותם בכתיבה ועל הבמה ובבימוי הן צויירו באופן סאטירי, אך אני לא כועס עליהן, אני דווקא מאוד אוהב אותן."

איזו דמות אתה הכי אוהב במחזה?

"הדמות של "גדי חשמל", השחקן הסטלן, יש לו מקום בלב שלי. יש בי הרבה חמלה לדמות הזו, ובכלל לשחקנים שחיים איזשהו חלום שכמעט תמיד רחוק מהם."

באיזה חלום אתה חי?

"להצליח, אני רוצה להצליח. מה שיש אף אף פעם לא מספיק.

הרבה מאוד שנים אני הייתי הדמות "גדי חשמל", שבע שנים אמרתי לעצמי: 'למה אני לא משחק?', 'למה אני לא בתיאטרון?' ואתה רואה אחרים מצליחים, אתה רואה טלוויזיה. וגדי חשמל חי עם אשתו, חי את החיים אבל המשחק בוער בו, הלב שלו לא וויתר על החלום שלו, הוא חייב לשחק וזו הרי הטרגדיה של השחקן, הוא חייב לשחק."

הגשמת חלום.

"לגמרי, חלום שקיים כבר ארבע שנים ואני כמו וויתרתי על הרעיון שאהיה שחקן. ביימתי, כתבתי אחרי בית צבי.לא שיחקתי בכלל באופן מקצועי, בטח שלא בתיאטרון רפרטוארי  ולשחק בגשר בהצגה שאני כתבתי… ובכלל זה החזיר אותי למשחק, והיום אני משחק גם בהצגות אחרות.

אתה איש אופטימי?

"לא, אני לא איש אופטימי. השאלה הזו  'על מה אני כועס?', זו שאלה שמעניינת אותי. אני הרי אמן, למה אני לא כועס, וזו השאלה שעוברת לי בראש כבר כמה דקות, למה אני לא כועס? ואני באמת לא כועס, או שאולי אני מדחיק, כן, זה הכי הגיוני. או שאולי אני באמת אופטימי כי אני מאמין שאנשים יכולים להשתנות."

אתה משתנה?

"לא כל יום, אבל בהחלט משתנה. הרי אם אני מסתכל על עצמי לפני כמה שנים אז אני רואה שבהחלט השתניתי. הרבה יותר בוגר, הרבה יותר ממוסד."

מה זה אומר ממוסד? בגלל שאתה עובד בגשר?

"זה חלק מהעניין, אבל אני יותר מדבר על האופי שלי. היום אני פחות מפחד מהחיים הבורגניים, היום אני חי יחסית חיים בורגניים, לפחות לעומת כמה שנים קודם. אני חושב שזה עוגן בחיים שלי ואני מאוד מרוצה מזה."

היית רוצה שההצגה תתאים ל"סל תרבות"?

"ההצגה מתאימה לסל תרבות, ההצגה עברה סל תרבות. הבדיחה הזו כתובה במחזה, זו בדיחה מצחיקה והתלמידים נהנים ממנה. נזכרתי עכשיו במשהו ששלום חנוך אמר פעם באיזשהו ראיון, הוא אמר שהוא כל הזמן ניסה לבעוט לממסד בתחת ואחרי שהוא עשה את "מחכים למשיח", הוא הסתכל אחורה וראה שכתוב לו על התחת, 'הממסד'. הוא התמסד וכך זה גם עם ההצגה. אנחנו ניסינו להכניס לסל תרבות ולבסוף הפכנו להיות הצגה של סל תרבות. מגיעים אלינו תיכונים ובעיקר מגמות תיאטרון למיניהן. ואני שמח שמגיעים אלינו תלמידים, אני רוצה שתלמידים יראו את ההצגה, זו הצגה חשובה. אני לא רוצה לבעוט בממסד. זה גדול עליי, רציתי להכניס בקטנה לסל תרבות אבל ההצגה שלי זו הצגה קטנה על איש אחד וסבא שלו. אני לא מכניס לאף אחד ואני לא בועט באף אחד. אין לי טנק ואני לא טנקיסט בחזית של אנשים שבאים עם מטרה ורוצים להעביר מסר, ההצגה שלי הרבה יותר קטנה."

איך ההורים שלך הגיבו להצגה שכתבת על סבא, על המשפחה?

"סבא הוא אבא של אבא. ההצגה מאוד מרגשת אותו. התמונה שתלויה  על הבמה היא של סבא ואבא, ההצגה היא על חלק מהחיים שלו, למרות שההצגה סאטירית ולפעמים בשביל הבדיחה מכרתי את ההיסטוריה המשפחתית. זה מרגש אותם גם בגללשזה אני, שזה שלי, שאני עומד שם, שזו הפריצה שלי. הם הרי ראו את הדכאונות, את העובדה שלא ידעתי מה לעשות בחיים, העובדה שלא כל כך הלך לי במקצוע שלי, את התסכולים הקטנים שבתוך המקצוע הזה ופתאום משהו גדול שהוא שלי, של הבן שלהם, זה מרגש אותם."

איך עושים תחקיר להצגה כזו?

"הרעיון היה קיים שנתיים לפני שההצגה נכתבה. הרעיון היה תיאטרלי, שאני יושב כאן ומדבר איתך ופתאום סבא שלי נכנס לתמונה ואז את חוזרת. ואני שואל את עצמי מי זה? סבא שלי או כלנית. כך נוצרת סיטואציה קומית, כשאני נוגע למלצרית בחזה, כשהיא מביאה לי ביד ופתאום סבא שלי מגיע.

היה לי את הרעיון הרבה זמן אך לא הייתה לי את המשימה, את הסיפור. אחרי שסבא שלי מת, הרבה אחרי, קראתי את הספר על תולדות חייו שהוא כתב בגיל 70, 14 שנה לפני שנפטר והפרק הכי משמעותי הוא על מלחמת העולם השנייה. בספר יש סיפורים מאוד קשים על אובדן של משפחה, על הבריחה, על המלחמה ויש פסקה אחת על הסיפור של חמישה קילו סוכר, ואי אפשר לדעת בכלל את ההתייחסות שלו לעניין, ומבחינה הגיונית יכול להיות שהוא היה נוהג בדיוק כמו יוסף ריבה, אי אפשר לדעת אבל אני מחליט שזו ההצגה. אני מחליט שסבא שלי שעבר את כל הדברים הדרמטיים האלו, שעבר את השואה, מחליט שזה הקטע שלו, החמישה קילו סוכר האלו. להפוך לדמות הרבה יותר קטנונית ממה שהוא היה והוא היה דמות קטנונית יחסית וזה מה שיהפוך את הסיפור לקומדיה.

אם סבא שלי היה מבקש ממני לתקן איזשהו משימה דרמטית שקשורה לחיים או מוות ולא איזו שורה קטנה בספר היה מדובר בז'אנר אחר והסיפור עצמו נכון לחלוטין מילה במילה. זה התחקיר שעשיתי. יש עוד כל מיני תחקירים קטנים, לדוגמא, המונולוג של נהג המונית בנוגע לספרות, בדקתי מה חובבי ספרות אומרים ומספרים על ספרים שמעולם לא קראתי.

כמורה לספרות, אני מיד נדרכת. גם בזמן ההצגה לא הובן לי המפגש של נהג המונית עם עגנון ואני מאוד רוצה לדעת האם הספרות נחשבת לדבר כל כך גבוה, שלצורך הסטריאוטיפ המובהק היוצר מפגיש את הספרות עם נהג המונית.

אם נהג המונית היה מדבר על כדורגל או פוליטיקה זה היה בנאלי לגמרי אבל לקחתי תכונות שכולנו מכירים מנהגי המוניות, העובדה שהם כולם חופרים ומתלהמים ולקחתי נושא שהם לא יתלהמו עליו בדרך כלל, וזה קצת קריקטורי. נהג המונית מוכר לך אך הנושא שהוא מדבר עליו לא ברור בכלל וכך אני יוצר אפקט קומי.

המצאנו סיפור מצחיק בנוגע לדמות הזו. פעם הוא היה מתלהם בנושאי כדורגל ואז עבר התקף לב ומסתבר שמאחר ולקח את הנושא כל כך קשה, הרופאים אסרו עליו לצפות בכדורגל, אז הוא התחיל לקרוא ספר של עמוס עוז וכך התחיל לאהוב לקרוא אבל אי אפשר להוציא את ההתלהמות ממנו וכך הוא מתחיל להתלהם בנושאי ספרות למיניהם."

היית מקריב כך בשביל סבא שלך?

"אם זה היה קורה במציאות, יש מצב שכן. אם הוא היה בא אחרי המוות והוא מבקש ממני לעשות דבר שכזה. מבחינתי זה המכשול הכי גדול, לשכב עם יועד ריבה אבל כמובן שאעשה את זה, אם הוא כל כך התאמץ וזה עד כדי כך חשוב לו."

מה הדבר הבא? מה החלום הבא?

"הדבר הבא כבר קרה, עשיתי מאז כמה הצגות. עשיתי עוד הצגה בגשר- "בין לילה ובין שחר" עיבוד שלי ליהושע קנז. שם אני גם משחק וביים את ההצגה סלאבה מלשק, שהיה מורה שלי בבית צבי והביא אותי לגשר. עשיתי גם הצגה לבני נוער "משחק ילדים", הצגה שאני מאוד אוהב. הצגה אמיתית, עם השפה שלהם והסיפורים שלהם. משתדל עכשיו לכתוב."

שנייה לפני שהריאיון מסתיים ואני מכבה את הרשמקול , גור לפתע מסתכל בי בעיניים קורנות ואומר:

"התבגרתי עם ההצגה. גדלתי, גדלנו, כולנו. חמשת השחקנים האלו, אנחנו כמו משפחה. אנחנו נפגשים בנסיבות חתרניות והופכים למשפחה. גדלנו, התמסדנו. התחלנו את ההצגה כרווקים והיום אני מאורס, שניים נשואים, לאחת מאיתנו יש כבר תינוקת. וכך גם מבחינה אמנותית, ההצגה התחילה כדבר מאוד בוסרי, מוכשר ומצחיק אבל בוסרי, והיום אנחנו בשלים."

באירוע שייערך בסוף חודש אפריל יוצגו קטעים מתוך המחזה בתיאטרון טריסטיאן בייטס בלונדון בקריאה מבוימת. בנוסף להצגה "חמישה קילו סוכר",  יוצגו קטעים מתוך חמישה מחזות שנבחרו כשילוב של המחזאות הנכתבת היום בארץ. הצגתם של הקטעים תהיה באנגלית והם יבוימו על ידי במאים מאנגליה. את האירוע יזמה הבמאית הישראלית אריאלה אשד שחיה בלונדון זה 13 שנה, וזהו הפרויקט הרביעי שהיא מארגנת ומפיקה, מתוך כוונה לחשוף את המחזאות הישראלית לקהל בחו"ל. בתום האירוע יתקיים דיון בהשתתפות הכותבים, הבמאים, השחקנים והקהל על נושאי המחזות,

המחזה "חמישה קילו סוכר" מסתיים במשפט: "אם סבא שלי יצליח לגנוב את השביל ולהיכנס אליכם, תגידו לו שאני אוהב אותו ואפילו מתגעגע אליו מאוד"

ועכשיו אני אומרת לכם: אם סבתא שלי תצליח לגנוב את השביל ולהיכנס אליכם, תגידו לה שאני אוהבת אותה ואפילו מתגעגעת אליה מאוד.

בין קודש לחילול

על הקשר הבל-ינותק בין שואה, גבורה ועוסק-פטור

מאת: יאשה קריגר

לפני כעשר שנים, בעת שרותי הצבאי, נכחתי בטקס יום הזיכרון שנערך ביחידה שבה שרתּי. זו הייתה הפעם הראשונה שהשתתפתי בטקס שכזה בתור חייל במדים. ההרגשה הייתה שונה לאין שעור מהטקסים של בית הספר התיכון, דווקא משום היותי לבוש במדי צה"ל. אמנם לא השתתפתי בטקס בצורה אקטיבית, הייתי חלק מהקהל, אבל עובדת היותי לבוש במדים הפכה אותי בעל כורחי לשחקן בטקס. המדים היו לתלבושת. הנשק על כתפי – לרקוויזיט. אני זוכר שהופתעתי מכמה שהתרגשתי, הרי כבר נכחתי בטקסי יום הזיכרון ויום השואה. אך הפעם מעמדי כחייל אפיין אותי (ואת כל החיילים סביבי) בצורה שונה.

למחרת הטקס ביחידה, נשלחתי עם עוד מספר חיילים לטקס עירוני שנערך באחד מישובי הצפון. גם בטקס הזה הייתי אמור לשמש (יחד עם שאר החיילים שנשלחו מהיחידה) כניצב, שתול בקהל האזרחי. במקרה נכנסתי לאולם זמן מה לפני תחילת הטקס, בעת שנערכו החזרות האחרונות. האולם היה ריק עדיין, על הבמה עמד שחקן, שחקן מקצועי שהכרתי מהתאטרון. הוא עדיין היה לבוש בבגדיו הרגילים וחזר על הטקסט שלו במיקרופון, משהו בסגנון "יזכור עם ישראל את בניו ובנותיו…" כשסיים אמר: 'גמרתי להפליץ' ולקול צחוקם של חבריו הנגנים יצא אל מאחורי הקלעים. זה היה, כאמור, לפני עשר שנים, הייתי תמים יותר וכלל לא מעורה בעולם התיאטרון. אבל האפקט היה חד וברור. בטקס  השני, האזרחי, לא פקדה אותי ההתרגשות בכלל, שלא כמו יום קודם לכן בטקס הצבאי. לא כל-כך הבנתי למה, אבל ההתבטאות הצינית של השחקן הותירה עלי רושם חזק, שאני זוכר עד היום.

ברצוני לחזור אל החוויה הזאת היום ולנסות להסביר לעצמי (ולקוראים) כמה עניינים לגבי מהותו של הטקס, מהותה של עבודת השחקן ומהותה של החלטורה.

הטקס

הצגת תיאטרון היא טקס, במובן שקיימים בה כל מרכיביו. וטקסי יום השואה ויום הזיכרון הם הצגות לכל דבר. המטרה הראשונית של הטקס היא לספק חווית פורקן למטען הקולקטיבי של הנוכחים בו, לשחרר את קהל המשתתפים מהלחץ האישי והקבוצתי שלהם. העמדות האחרות של הטקס, המסבירות, הדידקטיות, המנציחות, המבדרות וכו', כולן משניות למטרה הראשונית של חווית הפורקן. כך השליכו היוונים הקדומים את התיש לתהום ("השעיר לעזאזל"), על מנת לספק פורקן לתחושות החטא של המשתתפים בטקס. כך מתגלגל הקהל מצחוק בקומדיה ומתפרק מתחושות הגיחוך והאבסורד של החיים היומיומיים. כך בוכה הקהל בטקסי הזיכרון ומתפרק מתחושות הכאב, האובדן והשכול.

הפורקן מתבצע על-ידי שימוש בסמל, בחזרה ובחלוקת התפקידים הברורה.

הפעולה הסמלית חיונית לקיום הטקס. מתן המשמעות לפעולה שרירותית הוא האקט המשחרר בתודעה של כל הנוכחים: כמו התיש המושלך אל התהום ומבטא את השחרור מהחטא והאשמה, כך גם הדלקת המשואות והורדת הדגל לחצי התורן מבטאות תמורות בנוכחים: האש הנצחית כנגד הזיכרון המעיק וסכנת השכחה, הדגל השפוף כנגד הראש המורכן של הלאום כולו.

החזרה על הטקס מדי יום, שבוע, שנה, מעידה על ההשתייכות של הנוכחים לאותו מישור רעיוני/רגשי, כבני אדם החולקים את אותה ההיסטוריה, אותה המסורת, אותה התרבות ואותו כאב קולקטיבי. למרות השוני הרב שבין אדם לאדם והאופנים השונים בהם כל אחד מרגיש את הכאב הזה – כולם מגיעים לאותו הטקס מדי שנה, לכולם גודש של מצוקות, לחצים וצורך דומה בפורקן.

חלוקת התפקידים חיונית לאפקטיביות של הפורקן. יש את הנוכחים הפסיביים, הצופים. אלה הם הרוב: האנשים שיושבים באולם החשוך, מכבים את המכשירים הסלולאריים ונושאים את עיניהם אל הבמה, ממתינים לתמורה שיעברו בעזרתם של מובילי הטקס – האקטיביים, הכוהנים, השאמאנים הנוטלים את סמי ההזייה, השחקנים. הם אלה השרים, רוקדים, מנגנים, מדברים, מדקלמים, משחקים. הם אמורים לעבור טרנספורמציה בגופם ותודעתם, להתרומם, להתפרק ועל-ידי כך לסחוף אחריהם את יתר הנוכחים ולגרום להתפרקותו של הקהל. אם יעשו זאת טוב – יזכו למחיאות כפיים או לדממה שאפשר יהיה לחתוך עם סכין.

השחקן

תפקיד השחקן, כאמור, הוא להוביל את ההצגה או הטקס, לעמוד על הבמה מול עיני הקהל ולהעביר אותו (בעזרת גופו וקולו) את התמורה המיוחלת. בטקסים המוכרים של בתי הספר, תנועות הנוער והצבא, אלו תמיד האנשים שיודעים לתת קולם בשירה ובדקלום, אלה שיודעים להניע את גופם בצורה נעימה לעין, ובקיצור – אלה שניחנו בכישרון. גם על במת התיאטרון המקצועי, הכישרון הוא זה המנחה את הבחירה האמנותית (או לפחות כך זה אמור להיות).

שחקנים רבים יאמרו כי זו השליחות שלהם, החיים שלהם, כי לא הם בחרו במקצוע אלא המקצוע בחר בהם. הקהל הפסיבי, הרוב הדומם, אינו מסוגל לביצוע התמורה והפורקן בגופו שלו, פשוט מאוד מכיוון שאינו ניחן בכישרון לכך. על כן הוא זקוק לשחקן, לגופו ולקולו. השחקן הוא זה שלוקח על עצמו את נטל הטרנספורמציה, הוא אותו התיש הנזרק אל התהום, אותו השאמאן הנכנס לטראנס ומתקשר עם השדים, מתפרק – ובעזרתו מתפרקים יתר הנוכחים בטקס. וכשם שזהו תפקידו ושליחותו, זהו גם המקצוע שלו, מקצוע שעליו הוא מקבל שכר.

למן ימי הביניים רווח המושג "פרילנסר" (שהוחל בעיקר על שכירי החרב, אך למעשה תקף גם על אמנים). האמן, הרוח החופשית, נדד בעולם והציע לכל דורש (וליתר דיוק לבעלי הממון – המלוכה והכנסיה) את שרותיו כרוח חופשית ומשחררת, כמבצע את עבודת הקודש שהרוב אינו מסוגל לה – אך מסוגל לשלם עבורה (הסרט "אנדריי רובלוב" של טרקובסקי מספק הצצה פיוטית ומרתקת לעולמו של האמן הפרילנסר בימי הביניים).

וחזרה לעניינינו: טקסי יום הזיכרון מספקים הזדמנויות לשחקנים ואמנים להרויח מהצורך הקולקטיבי של הציבור בפורקן. לקרוא קטע, לשיר שיר, להנחות. המעמד הטקסי הוא אמנם מעמד קדוש, אך יהיה זה תמים להתעלם מהצד הגשמי של המעמד הזה. גם הכוהנים בבית המקדש קיבלו שכר על עבודתם (בצורת מתנות ותרומות) וגם בבית המקדש היו חדרים אחוריים שסיפקו את צרכיהם של הכוהנים, דהיינו אחורי הקלעים. השחקן רגיל לבצע את עבודת הקודש הזו. על כן, רבים מהכללים החלים על האדם בקהל אינם חלים עליו. יהיה זה מגוחך לחשוב ששחקן שמשחק בטרגדיה צריך להיות שרוי במצב-רוח טרגי. ועל אותו משקל, האם אפשר לכפות עצבות על שחקן שמנחה טקס זיכרון?

התשובה היא לא. מדובר במתן ביטוי למיומנותו של השחקן, מתן ביטוי לאותו הכישרון שהוא ניחן בו, על-מנת לייצר את הקדושה שהיא מנת חלקו של הטקס. אני בטוח שרוב הנוכחים בטקסים השונים היו מזדעזעים לנוכח התנהגותם של השחקנים מאחורי הקלעים באותם הטקסים, בדיוק כמו שאני הזדעזעתי מאותה התבטאות של השחקן בטקס יום הזיכרון לפני עשר שנים. משיחות עם שחקנים שעובדים בטקסי הזיכרון עולה כי בחלק מהמקרים האוירה מאחורי הקלעים היא אכן של קרקס, ממש כמו בפסטיגל. אך למעשה אין בכך שום דבר פסול, כדברי אחד השחקנים ששוחחתי עמם: "הבן אדם הכי קול בהלוויה הוא הקברן". וזה בסדר – זאת העבודה של השחקן ואי אפשר לכפות עליו את הרצינות והמועקה, להיפך, אין בכך שום היגיון. על כן הוא שחקן – על יכולתו לבצע את הטרנספורמציה שהקהל אינו מסוגל לה. השאלה המהותית היא היכן עובר הגבול בין עבודת השחקן, המבצע את עבודת הקודש לבין גזירת קופון על ביצוע אותה העבודה הקדושה וניצול ציני של הצורך הקולקטיבי בפורקן.

האיש הכי קול בהלוויה 

החלטורה 

כולם צריכים להתפרנס. זוהי נקודת מוצא לגיטימית. טקסי הזיכרון הם הזדמנות לפרנסה עבור אמנים, בדיוק כמו מופעי חנוכה ופסטיבלים למיניהם. אולם ישנו הבדל עקרוני אחד בין השניים – בעוד מופעי הבידור המסחריים נועדו לשם בידור בלבד (אפשר לנסות ולחפש בהם את קדושת התיאטרון – אך ספק אם זו תימצא שם), הרי שטקסי הזיכרון מלכתחילה אוצרים בחובם אותו מימד של קדושה. והיכן שישנה קדושה ישנו גם החילול. הגבול בין שחקן לזונה – שניהם בעלי מקצוע חופשיים שמקבלים תמורה בעד השכרת גופם למטרה זו או אחרת – הוא דק מאוד. על כן בנקל אפשר להפוך את בית המקדש למאורת פריצים, את טקסי יום השואה ויום הזיכרון להזדמנות רווחית עבור רושמי החשבוניות ותו לא. קשה להבחין בגבול הזה ולשים עליו את האצבע, דווקא משום שלא ניתן למדוד מושגים כמו "קדושה" ו"חילול".

אך בכל זאת ישנם מספר סממנים שיכולים לאותת על אותו חילול. כאשר רוצים שהטקס יהיה גרנדיוזי ומפואר ברמה של כוכב נולד, כאשר מביאים את מיטב אמני ישראל לשיר שיר או שניים – ומשלמים להם סכומי עתק עבור כך, כאשר העיריות מפנות את התקציבים הממשלתיים לחברות ההפקה השונות ואלו גובות דמי כניסה לטקסים (כמו שקרה בשנה שעברה) – זה מריח מחילול. המחשבה כי טקס צריך להיות "מכובד" היא מחשבה לגיטימית, אך הפירוש של אותו ה"כבוד" שגוי לרוב. הטקס צריך להיות אפקטיבי, בראש ובראשונה. הפקה ברמה של מיליון דולר אינה מעידה על כיבוד זכר הנופלים – היא מעידה על הרצון של מישהו לנקר עיניים וכתוצאה מכך לגזור קופון על חשבון תקציבים ממשלתיים. אני משוכנע כי הרגשת השליחות במעמד הטקס ניכרת יותר בקרב המקהלות של תנועות הנוער, מאשר אצל הזמרים והשחקנים מהשורה הראשונה שמופיעים בטקסים עבור עשרות אלפי שקלים. אלה האחרונים עושים את מה שהם יודעים לעשות, בכישרון רב, אין ספק, אך דווקא הם אלה שעלולים להוריד מהאפקטיביות של הטקס. ההתרגשות של השחקן, הטרנספורמטור שעל הבמה, היא זו שמובילה לתחושת הפורקן בקהל, וישנה סבירות רבה שדווקא האמן שרגיל לבצע את הנאמבר שלו, רגיל להיות מול קהל – יהיה טרנספורמטור פחות אפקטיבי. וההשערה שלי היא שככל ששכרו יעלה – כך הוא ירגיש וירגש פחות. זהו ההבדל שבין טקס אפקטיבי וקדוש לבין פסטיבל-זיכרון חלול.

בגלל זה אני כנראה לא חובב טקסים ממלכתיים למיניהם, כי נקודת המוצא שלהם היא שהטקס צריך להיות "מכובד" ו"מושקע". והיום, שלא כמו בימי השלכת התיש אל התהום, ברור לכולם שאי אפשר להסתדר בלי תאורה והגברה ותפאורה מסוגננת וקטע אמנותי שיבוצע על-ידי שחקן שיריץ דאחקות מאחורי הקלעים.

לכן אותו הטקס הצבאי לפני עשר שנים היכה בי חזק כל כך, לעומת הטקס האזרחי עם השחקן המפליץ. כי הוא לא היה מושקע בכוונה תחילה להציג משהו לראווה. הוא היה פשוט, הוא השתמש בתפאורה הקיימת של בסיס צבאי (שכל כך הולמת טקס שכזה), בתלבושות קיימות (המדים), ובפרפורמרים קיימים – החיילים והמפקדים ביחידה אותם הכרתי. לא שילמו לאף אחד כדי שיציג את הלהטוטים שלו.

וכנראה שצודק גרוטובסקי באומרו כי על מנת לחזור אל הקדושה, עלינו בהכרח לחזור אל התיאטרון העני. ועל-מנת לחוות טקס זיכרון אפקטיבי, מוטב לגשת אל המתנ"ס השכונתי ולא אל הטקסים הממלכתיים.

האם זה פייר? הם לא עונים…

ביקורת על ההצגה "נתתי לה חיי"

מאת: כלנית בר און

האמת שאני מוצאת את עצמי אחוזת התרגשות. שיריו של סנדרסון מלווים אותי כל הדרך לאולם רובינא בתיאטרון הלאומי של מדינת ישראל שבעוד מספר ימים תחגוג יומולדת 64 .

בתור פטריוטית גאה אני באמת אוהבת את כל מה שקשור למדינה הזו שלנו וכשהביקורות מבטיחות לי להתאהב מחדש בסנדרסון שמהווה סמל למוסיקה הישראלית כבר עשרות שנים, להתאהב מחדש בישראליות הזו שמאפיינת אותנו תוך כדי צפייה בהפקה נוצצת של לא אחר מאשר מאור זגורי שידוע כיום כילד הפלא של התיאטרון בארץ. אני לובשת את מחלצותיי היפים ביותר ושמה פעמיי לבניין המפואר כשהמוני אנשים עולים במעלה המדרגות מלאי ציפייה לערב מופלא מלא בזמזום של שירים מוכרים, מחיאות כפיים סוערות וסיפור אהבה אחד קטן.

ההצגה מציגה את דמותו של יורם צוקרמן חסר המזל שהחיים לא האירו לו פנים בלשון המעטה והוא מחליט לשים קץ לחייו. כשהוא לא מצליח להתאבד, נגלה לפניו אדם בשם "אלון נודע" שמנהל חברה המתמחה בעזרה ללקוחות המבקשים למות  אך המלכוד הוא שהלקוח אינו יכול להתחרט וברגע שיחתום על המסמך, גורלו ייחתם.

הרעיון של ההצגה נראה לי די מוזר, אך החלטתי לתת לה הזדמנות. הרי מה יכול להיות רע בשילוב של שירים טובים, הפקה נוצצת ושחקנים מהשורה הראשונה? והנה, לא עברו מספר דקות וההזדמנות חלפה. הטקסטים היו קשים מנשוא, המשחק היה מוגזם, הרעיון של ההצגה נותר מוזר ויותר מהכל, השירים האלו שאני כל כך אוהבת, השירים עליהם גדלתי, פשוט נהרסו לי מול העיניים כשבכל רגע השחקנים מתחילים לשיר רק כמה שורות מהשיר וללא שום הקשר אמיתי לטקסט האווילי. עצוב לי קצת שערב כל כך מבטיח הפך לערב כל כך מאכזב. העובדה שבמשך חצי ערב חיכיתי שההצגה תתחיל ובחציו השני של הערב חיכיתי שההצגה תסתיים.

מדובר באוסף שחקנים שיש להודות שברובם מוכשרים הרודפים אחר "הלא נודע" כשכל משפט היוצא מפיהם נועד רק להצחיק או אולי קצת לרגש את הקהל המשולהב שמוחא כפיים אחרי כל סולו מחושב שקיבל כל שחקן בתורו. על המקהלה מנצח עידן אלתרמן  המגלם את יורם צוקרמן חסר המזל שכל ההצגה רודף אחרי המוות ובסוף ההצגה מבין בדרך פלא שלא ברורה לי כלל, שנייה אחרי שאהובתו מתה, שדווקא עכשיו הוא חפץ בחיים.

את אלתרמן מלווים טלי אורן שמשחקת את מנהלת המוסד לחולי נפש, "שקט", אלון נוימן שמשחק את אלון נודע, מנהל "הלא נודע", ופיני קידרון שמשחק את דמות המספר ודווקא הוא יותר מכולם מפתיע בכישרון קומי יוצא דופן. דבר שהתבטא בעיקר במונולוג של סנדרסון "סיפור למורה ללשון" שבאמת גרם לי להתגלגל מצחוק באמצע מופע האימים הזה. אתנחתא קומית שליוותה אותי גם אחרי הערב הזה.

בתור אישה של מילים, אני מוקירה את החשיבות של הטקסט. דבר שנרמס ללא רחמים כאשר הגיבור לא מוצא שם חיבה ליקירתו שבמחזה ורוניקה, ותוהה אם לקרוא לה ניקה או אולי ריקי כשלבסוף מגיע לתגלית המופלאה ששם החיבה המושלם בשבילה הוא "רוני" והתגלית המשמעותית הזו מובילה אותנו כמובן, לשיר "רוני ", ואני לא יכולה שלא להרגיש שאונסים כאן מילים ורק כדי לשיר עוד כמה שירים. אני יוצאת מההצגה בתחינה שלא יכתבו מחזמר שכזה על שיריו של גידי גוב כי אני באמת לא יודעת אם אוכל לשאת אובדן של שני גיבורי תרבות שכאלו וממש מעניין אותי לדעת מה סנדרסון חשב על המחזה הזה.

מדינת ישראל תחגוג בעוד מספר ימים יומולדת 64, אנחנו נחגוג את העצמאות שעלתה לנו בכל כך הרבה דם. אני מנסה לחשוב איך המחזמר הזה מושפע מישראל של היום ומוצאת שכנראה אנחנו כמדינה באמת לא במקום מזהיר כל כך. אובדן המשמעות, הריק, השטחיות שמלווה אותנו בניסיונות שלנו להישרדות והאנשים האמיצים שמנסים להרים פה מהפכה חברתית נלחמים לא רק נגד שכר הדירה התל אביבי, הם נלחמים עלינו, על האובדן שלנו, "אנשים טובים באמצע הדרך". מסתבר שאנחנו באמת הולכים לאיבוד, מסתבר שכנראה גם התיאטרון הלאומי שלנו מנסה לשרוד בימים קשים שכאלו וכנראה שהתיאטרון הלאומי שלנו חייב להיות גם הוא מושפע מיוסי גיספן למיניהם ומאבד את המהות בדרך ללהיט הבא.

ולמדינה שלי, אני מאחלת יומולדת שמח, שקט, שמחה, צמיחה, התחדשות ולעזאזל, אם אפשר, בבקשה קצת משמעות בקיום הזה. מזל טוב.