דבר העורכת

מרגריט דיראס טענה כי הסופר משלם מחיר אדיר. אמנם הוא זוכה לצעוק את האמת אל הציבור, לחשוף עם המילים את מה שנחבא מתחת לפני השטח, אך הוא לבד לגמרי.

כך גם בתיאטרון.

אין זה משנה אם מדובר בשחקן הזועק את אמנותו בהצגת יחיד מפוארת, בהצגת נונסנס פרועה, בהצגה המשלבת את כל המודרניזם הטהור על הבמה או בבוגר בית הספר למשחק המבקש להוכיח את עצמו בעולם – בסופו של דבר, יוצר התיאטרון עושה זאת לבד ונלחם בכל כוחו בטחנות רוח.

עם זאת, מפעם לפעם, הוא מצליח לפגוע, מצליח לשנות משהו. קטן. לבד.

מקווים שתיהנו.

חג פסח אביבי ושמח!

                                                            אירית ראב

                                                            עורכת מרתה יודעת

מרתה יודעת ש…

המשפטים של אוסקר וויילד

מרתה יודעת שחיכיתם לה שבוע שעבר. היא שולחת התנצלות מעומק לבה לכל קוראיה היקרים. אבל השקט המפתיע שנאלצתם לחוות היה לצערה בלתי נמנע, שכן אפילו מרתה שלכם טועה לפעמים.

אחרי שבחרה נושא נפלא לגיליון השלישי,שקדה מרתה על התחקיר כדי שהכתוב יהיה מדויק ומעניין ככל האפשר והחלה לכתוב אל תוך הלילה. אולם כשהעבירה את הטקסט המוגמר לידיה המסורות של העורכת, ציפתה לה הפתעה (ולא מהסוג הנעים): מרתה בחרה בטעות אירוע שקרה חודש אחרי תאריך יציאת הגיליון המיועד , ב22.4 במקום ב22.3…  קשה לתאר את תחושת התסכול העמוקה שאחזה בה, שכן באמת השקיעה את נשמתה בדבר, ואם יורשה לה להוסיף, מדובר באחד הטורים היפים שכתבה אי פעם.

אבל כשמרפי קופץ לביקור אין מה לעשות. צריך לתת לו נשיקה על הלחי ולהוריד את הראש..ובצער עמוק מרתה הבינה שכבר לא תספיק לכתוב טור חדש והגיליון ייצא לראשונה ללא דבריה לעם ישראל.

אבל היא ביקשה למסור לכם את ההצהרה הרשמית הבאה, שכתובה בלועזית ולא בשפתנו היפה כדי להדגיש ,לטענתה, את עוצמת הדברים וההבטחה שעומדת מאחוריהן:

 Rest Assured My Dear Friends- This Will Never Happen Again

זהו. למרתה מאוד הוקל שהיא "ניקתה את הדברים מהשולחן", כמו שנאמר. ובנימה זו היא תשמח לחזור לכור מחצבתה ולעשות את מה שהיא עושה הכי טוב- להביא לכם אנקדוטות תאטרליות מן העבר.

אנחנו חיים בתקופה של משפטים גדולים: המשפט של קצב, המשפט של דמאניוק (מס' 1 ומס' 2) , המשפט התקדימי של הסופרת נעמי רגן בגין גניבה ספרותית. ומרתה, שמאוד מתעניינת בענייני אקטואליה ומשפט, החליטה לצאת למסע ולחפש מקרה משפטי מעניין עבור שוחרי התאטרון. והיא מצאה. ועוד איזה מקרה!

בחמישה באפריל שנת 1895 אוסקר וויילד, המחזאי האירי המהולל, הסלב המודרני האמיתי הראשון ואביר הסאטירה והאסתטיקה – הפסיד בתביעת דיבה נגד ג'ון דאגלס, המרקיז מקווינסברי.  המקרה היה יכול להשאר נקודה קטנטנה חסרת משמעות בפנתאון המשפט האנגלי  אילו הומוסקסואליות לא הייתה עומדת על הפרק, דבר שבזמן ההוא נחשב באנגליה הדמוקרטית והנאורה פשע מתואב שדינו מאסר.

השתלשלות האירועים מקורה ביחסים הקרובים שניהלו וויילד, שתמיד היה מוקף בגברים צעירים ויפים, והלורד אלפרד דאגלס. המרקיז, אביו של דאגלס, לא ראה את היחסים האלה בעין יפה וניסה בכל כוחו להפריד בין השניים, כולל איומים על ויילד עם אקדח טעון בפומבי, התכתבויות זועמות עם בנו, נישולו מהירושה מהעתידית ומה לא.. אבל שום דבר לא הועיל, כל מעשה רק קירב בין השניים, שכבר נודעו בפרהסיה כמאהבים ובלתי ניתנים להפרדה.

עד שאבא יפריד בינינו – אוסקר ווילד ולורד דאגלאס

ואת הכתם על שמו – את זה המרקיז כבר לא יכול היה לסבול. ב-18 לפברואר באותה השנה הוא ניגש לשוער במועדון האלמרבל שבו ויילד היה יושב בקביעות ונתן לשוער מעטפה ובה כרטיס הביקור שלו ועליו כתובות 6 מילים:

For Oscar Wilde, posing as a sodomite

לאוסקר וויילד, המעמיד פני סוטה

וויילד, שקצה נפשו בהטרדות הבלתי פוסקות האלו, תבע את קווינסברי תביעת דיבה. אבל וויילד לא הבין שהמרקיז טמן לו מלכודת. ההגנה זימנה לבית המשפט שורה של גברים צעירים שהעידו על מפגשים מיניים רבים עם וויילד. העדויות כללו פרטים אירוטיים שהובאו בפרטי פרטים והדהימו את קהל הצופים באולםץ התקשורת ניצחה על כל הקרקס וסיקרה כל פסיק מההליכים, כולל קריקטורות רבות שלעגו לוויילד והציגו אותו כחיוור ומפוחד. העסק מהר מאוד איבד שליטה וויילד החליט לסגת מהתביעה לפני שהוא הופך מתובע לנאשם.

אבל זה היה מאוחר מדי. יום למחרת המרקיז כבר הגיש תביעה נגד וויילד באשמת מעשי סדום והפקרות רבתי. חודש וחצי לאחר מכן נגזר דינו של אחד האנשים המרתקים ביותר בדורו  לשנתיים מאסר עם עבודות פרך.

וויילד שלעג לשמרנות האנגלית ולממסד הויקטוריאני בכל מחזה שכתב ובכל הזדמנות שנקרתה בדרכו קיבל יחס מפחיר במיוחד שכלל 3 העברות לבתי כלא שונים ועבודה פיזית מאומצת מהבוקר עד הלילה. אפילו לכתוב לא הרשו לו. רק כשעבר לכלא רידינג הורשה לקבל חומרי כתיבה וכתב למאהבו לורד דאגלס מכתב ארוך. דאגלס לא ענה על המכתב. לאחר מותו פורסם המכתב וחלקים אחרים שכתב בכלא תחת הכותרת De Profundis (ממעמקים)

ב1897 השתחרר ווילד מהכלא במצב בריאותי קשה, עזב את אנגליה השנואה ונסע לגלות מרצון בפריז. הוא לא כתב דבר מלבד יצירה ושמה "הבלדה על כלא רידינג" שעסקה בצביעות של מוסדות החוק האנגליים. הוא חי בדוחק, בעוני רב, שינה את שמו לסבסטיאן מלמות' ומת בפתיחתה של המאה העשרים ב30.11.1900, בגיל 46  בלבד. את הלורד אלפרד דאגלס, מאהבו הבלתי ניתן להפרדה –  הוא לא פגש שנית עד סוף ימיו.

היום שלפני היום האחרון: תיאטרון עכשיו!

ההפקה הישראלית-גרמנית מציבה מראה (או מצלמה) מול הקהל, מאתגרת ומעוררת למחשבה – וכל זה ללא שמץ של התנשאות.

מאת: יאשה קריגר

זאת ההצגה הראשונה שהלכתי לראות בבניין הבימה המחודש. ולמרות הביקורת שנשמעה על המבנה – אין כמו להיכנס לאולם תיאטרון חדש. הכל מבריק, נוצץ, מהניילונים. החלל עצמו כאילו מבטיח לך חוויה. אלא שכפי שלימד אותי הניסיון – התיאטרון האפקטיבי ביותר קורה, לא אחת, על המושבים הפחות נוחים. לכן נזהרתי בציפיותיי. מה גם שמדובר בפרויקט במסגרת שיתוף הפעולה של הבימה עם תיאטרון השאובינה הברלינאי, שבעשורים האחרונים ביסס את מעמדו כאחד התיאטראות הניסיוניים המובילים באירופה, כזה שלא מתפשר על תכניו מחד ולא מפסיק לחקור שפה בימתית חדשה מאידך. בתכניה מדובר על "שפה תיאטרונית מיוחדת", הצגה שמשלבת וידיאו בלייב,פייסבוק וסקייפ. בקיצור, מכל טוב. המילה 'יומרה' לא יכולה שלא לקפוץ כאן מבין השורות, ובמקרים כאלה אני תמיד סקפטי, מנמיך ציפיות.

אלא שבמקרה של "היום שלפני היום האחרון", ההצגה אכן ראויה לכל הסופרלטיבים.

למרות שהתכניה רוקמת סיפור מעשה כלשהו, בפועל מדובר בהצגה פרגמנטרית לחלוטין, דהיינו אוסף של קטעים שלא בהכרח קשורים האחד לשני ברצף הגיוני. המשותף לכל הקטעים הוא התוכן ובמקרה הזה העיסוק בהקצנה הדתית-לאומית בעולם, ולמעשה בכל סוג של השקפה קיצונית. כל קטע מצביע על נקודה אחרת של התופעה, מהדרת נשים, דרך האיום האיראני ועד הפוסט-קפיטליזם. חלק מהקטעים מכוונים אל הרגש, אחרים לאינטלקט. העוגן היחיד ברמת העלילה הוא שמתחילת ההצגה יודעות הדמויות שעל הבמה 'שמישהו ימות בסוף'. זהו העוגן העלילתי העתיק ביותר בדרמה, הפשוט ביותר והמתוחכם ביותר, שכל צופה יכול להזדהות אתו – הרי כולנו יודעים באופן בלתי נמנע שמישהו ימות בסוף והמישהו הזה הוא אנחנו.

לא אחת נכחתי בהצגות שאינן מבוססות על מחזה כתוב מראש. במקרים רבים הן גולשות אל הבלבול וחוסר התקשורתיות. אולם, במקרה הזה הדרמטורגיה (אירנה סודוך) מבטיחה את קיומו של קונפליקט בכל רגע בהצגה, מה שמשאיר את הקהל ערני ודרוך כל הזמן. בחלק מהקטעים מדובר בקונפליקט בין השחקנים לבין עצמם, באחרים בקונפליקט בין השחקנים לקהל – יש לא מעט אלמנטים אינטראקטיביים בהצגה (השחקנים פונים אל הקהל בשאלות, יורדים מהבמה אל האולם וכו'). קיימים גם קונפליקטים עם דמויות חיצוניות, כגון הוריהם של השחקנים שפורצים להצגה בשיחות סקייפ המוקרנות על המסך ומנהלים עמם דיאלוג. ברגע הכי יפה ומרגש של ההצגה – הקונפליקט הוא בין הקהל לבין עצמו (וכדי לא לעשות ספוילר, אומר רק שמדובר בהפעלה של חוש המגע, ולא רק חוש הראייה והשמיעה אליהם אנו מורגלים בתיאטרון).

השימוש במצלמות והקרנות בהצגה, לא רק שמוסיף ברמת הצורה, אלא משמש בסיס של תוכן. בכלל, שום דבר בהצגה הזאת לא נעשה לצורך קישוט. האמצעים שמשתמשים בהם – מצלמות, לפטופים, אייפונים ומסכים – הם אמצעים יומיומיים ומוכרים לכל אחד מאיתנו. כך למשל, במונולוג ההומופובי המשתלח של השחקן קנוט ברגר (שמבוצע למצלמה ומוקרן בענק על המסך האחורי) הקהל יכול להרגיש בקלות שהוא עד לקטע מבלוג אמיתי. כל זה יוצר את המימד הדוקומנטרי של ההצגה שלא מותיר את הקהל אדיש לרגע.

שבעת השחקנים (שלושה גרמנים וארבעה ישראלים) מבריקים ביצירת אוירה חיה ודינאמית. הם משחקים את עצמם, קוראים האחד לשני בשמותיהם הפרטיים ומצליחים ליצור הרגשה שעל הבמה נמצאים אנשים אמיתיים, מרגישים, אבודים לעיתים, כמוני-כמוך. ראויה לציון במיוחד מרים זארי הגרמנייה על נוכחותה הכנה והמתפרצת במונולוג בו היא פורקת את תסכוליה על זהות שסועה כבת למהגרים איראנים שחיה בגרמניה.

לאורך ההצגה מדברים השחקנים באנגלית, עברית, ערבית וגרמנית. אמנם המלל מגובה בתרגום על המסך (ויש לציין כי לאורך כל ההצגה הוידיאו והאלמנטים הטכניים מתקתקים בצורה מושלמת), אך למי שאינו שולט בלפחות שתיים מהשפות האמורות עשוי להיות קושי לעקוב אחר חלק מן ההתרחשויות. מצד שני, אותו ערך של רב-לשוניות הוא הוא מעיקרי התוכן של ההצגה. ההצגה לא מתחייבת לשפה אחת כפי שהיא לא מתחייבת למסגרת עלילתית מגובשת. ושוב, כאמור, זה יכול היה להיות העקב-אכילס של הצגה מהסוג הזה, הצגה שבה ילך הקהל לאיבוד. אלא שכאן מגיע תורה של הבמאית, יעל רונן, שרוקחת את כל המרכיבים ליצירה בימתית מתקשרת וקולחת. רונן והקבוצה מצליחים ליצור הצגה נגישה ברמת 'מוצר צריכה' לקהל וזאת מבלי לפגוע באינטליגנציה שלו. להיפך, ההצגה מאתגרת ומעוררת מחשבה. מה שיפה זה שלא מדובר כאן ביצירה מוזיאונית ממגדל השן. השחקנים היו יכולים להתמקם עם הטקסטים והסיטואציות שלהם בשוק הכרמל – וזה היה עובד נהדר, בדיוק באופן שזה עובד באולם מסקין המחודש. בשלבים שונים הקהל אינו יודע האם מה שהוא רואה על הבמה מתוכנן או לא. הצופים צועקים אל הבמה, צועקים האחד לשני, יש באולם מעט מהניחוח של איצטדיון-כדורגל – וזה נהדר. על כך מגיע לרונן שאפו. על שיצרה הצגה שהיא תיאטרון חדש, במלוא מובן המושג. לא תיאטרון אזוטרי שמקדים את זמנו אלא תיאטרון שהוא בדיוק בזמנו – כאן ועכשיו. זאת הפעם הראשונה מזה זמן רב שלאחר צאתי מהצגה, חשבתי לעצמי שהנה, יכול להיות שהתיאטרון באמת יכול לשנות מציאות – לא רק לברוח ממנה או לשקף אותה.

"היום שלפני היום האחרון" – תיאטרון הבימה בשיתוף תיאטרון השאובינה, ברלין.

מאת יעל רונן ושחקני הקבוצה

בימוי: יעל רונן

דרמטורגיה: אירינה סודוך

תפאורה: מגדה ווילי

מוסיקה: יניב פרידל

וידאו: בנג'מין קרייג

תאורה: אריק שניידר

שחקנים: נילס בורמן, קנוט ברגר, מרים זארי, שרדי חברין, אורית נחמיאס, יוסף סוויד, רותם קינן

העולם שייך לשחקנים

תמונת מצב של בתי הספר למשחק

מאת: אנה מינייב

את עולם ההצגות של בתי הספר למשחק הכרתי רק במעורפל, אבל כבר בהצגה הראשונה בה צפיתי ידעתי שאני בטוח אחזור לצפות בהצגות נוספות. החוויה הזאת הייתה שונה לגמרי ממה שהכרתי בעולם התיאטרון. בחללים יחסית קטנים בתוך בתי הספר למשחק עולות מדי כמה חודשים הצגות של תלמידים, לרוב בשנה השלישית ללימודיהם ולעיתים גם של בוגרים. שחקנים צעירים ובוסריים עולים בפעמים הראשונות שלהם על הבמה והצימאון שלהם להופיע מול קהל מביא עימו רצינות, השקעה ובעיקר תשוקה למקצוע.

מרבית בתי הספר למשחק מעלים הפקות רציניות ופותחות אותן לקהל הרחב בתשלום, המחיר הוא סביר ובהחלט יש תמורה בעד האגרה. האופי של ההצגות הללו מגוון, זאת מפני שבחירת ההצגות איננה מכוונת מכירה המונית, כך יכולים בתי הספר להציג הצגות פרובוקטיביות, בין אם הנושא הוא פוליטי, חברתי או מיני. חופש הביטוי והשחרור מכבלי הרייטינג גרמו להצגות בבתי הספר למשחק להפוך לז'אנר בפני עצמו. במאים רבים מגיעים לעבוד עם השחקנים, חלקם ותיקים בתחום וחלקם במאים צעירים, רבים מהם בוחרים להעלות בבתי הספר מחזות עכשוויים- יותר מודרניים ולא קונבנציונאליים, כאלה שלא נזכה לראות על במות התיאטרון הרפרטוארי והמסחרי.

כחלק מהתחקיר עבור כתבה זו צפיתי בשלוש הצגות שונות בשלושה בתי ספר למשחק. ההצגה הראשונה בה צפיתי- "בחדר הסמוך או משחק הוויברטור"– התקיימה באולם המופעים של הסטודיו לאמנויות התיאטרון מיסודו של  יורם לוינשטיין, מאת שרה רוהל בבימויו של ניר ארז. המחזה מתרחש בתקופת המצאת החשמל, שנת 1880, ומבוסס על שיטת הטיפול של הרופאים באותה תקופה בנשים היסטריות בעזרת ויברטורים. זוהי קומדיה העוסקת בסקס, יחסים, נשים, גברים וחשמל ובה משתתפים תלמידי שנה ג'. התאורה מחמיאה, התפאורה מרשימה, התלבושות עוד יותר, הקומדיה מצחיקה, המשחק נהדר, הבימוי מרתק, המחזה מעניין וההצגה כובשת.

זוהי הצגה נפלאה על נשים ועל גברים, על נשיות ועל גבריות, על תקופה שחלפה, על חשמל וויברטורים רפואיים ובעיקר על בני אדם שרוצים לאהוב ולהיות נאהבים. השחקנים עשו עבודה מצוינת על הבמה מבחינת המימיקה, הדיקציה, הביטחון על הבמה וכמובן המשחק המרגש והכנה.  זמן רב עבר מאז שראיתי קומדיה שלא נועדה רק למטרת שעשוע הקהל האסקפיסטי, אלא גם רוצה להעביר מסר, לגרום לצופים בה להרגיש, לחשוב, לצחוק ואפילו להזיל דמעה.

ההצגה השנייה בה צפיתי- "מארה/סאד"- התקיימה בסטודיו למשחק של ניסן נתיב, מאת פטר וויס ובבימויו של אבי גיבסון בר- אל. המחזה הוא בעצם הצגה בתוך הצגה, שאותה מעלה המרקיז דה סאד על הבמה של בית החולים לחולי נפש בו הוא מאושפז. שם הוא מתעמת עם אחד ממנהגיה של המהפכה הצרפתית- ז'אן פול מארה ומעלה דעות מנוגדות בנוגע לחברה. סאד מאמין כי אלימות ואינדיווידואליזם קיצוני הם ביטוי ליצר האנושי, בעוד שמארה מאמין כי המהפכה היא אמצעי לתיקון החברה בה הוא חי. בתי ספר רבים העלו את ההצגה זאת, אך גיבסון בחר להעלות את המחזה דווקא בתור התרסה למצב החברתי העגום בארצנו ולהביע את קריאתו לצדק חברתי ומוסרי.

הכניסה לאולם הייתה מרשימה, שלוש דמויות מפוקפקות קיבלו את פני הקהל בכניסה ורצפת הבמה הייתה מכוסה בשחקנים ממלמלים ומתעוותים באותה נשימה. השיגעון והטירוף התפשטו בחלל והעיניים שלי החלו לרוץ משחקן לשחקן בכדי להבין את השגעון הספציפי של הדמויות. זה היה מחזה עוצר נשימה. 17 שחקנים על במה אחת וכל אחד מהם שקוע בתוך עולמו הפרטי. במשך כל ההצגה, שאורכה כשעה וחצי, הם היו בתוך הדמות, מלמלו, צעקו, בכו, דיברו, כעסו, שתקו, התנועעו, בהו ועשו עוד עשרות פעולות. זה הוא הישג אדיר ומרשים הן לשחקנים והן לבמאי.

זו היא הצגה מאוד דרמטית, ויזטואוזית, מוזיקלית ופרובוקטיבית. מעבר לכך, זאת הצגה שאיננה קלה לעיכול, כיוון שהיא חושפת את שחיתויות החברה הכלואה והאלימה שלנו, היא דואגת להבהיר שאנחנו לא באמת חופשיים כפי שנדמה לנו והיא קוראת למהפכה- לשינוי! הצגה זו היא עוד אחת מהיצירות המרתקות של גיבסון המשלבת יצירה ואמירה פוליטית וחברתית נוקבת מאוד. זוהי הצגה העוסקת במוסר האדם, בעקרונות הבסיסיים שאמורים להיות קיימים בכל חברה אנושית, בעם המביא על עצמו את כל צרותיו, וזו היא הצגה הרלוונטית גם בימינו- אולי יותר מאי פעם.

ההצגה השלישית בה צפיתי הייתה "קרוב יותר", מאת פטריק מארבר בבימויו של גילי אמיתי, שהתקיימה בתיאטרון הספרייה- אולם המופעים של הבוגרים של בית צבי. המחזה מספר על ארבע דמויות, שני גברים ושתי נשים שמתאהבים, נמשכים, בוגדים, משחקים, פוגעים ובעיקר נמצאים במערבולת של תשוקה המהולה בבדידות. הם כל כך רוצים להיות קרובים ולהתמסר, עד שהם נאבדים בדרך וכך הופכים לרחוקים מאי פעם. זהו מחזה שמעביר ביקורת על העידן המודרני בו אנו שרויים, נאמנים רק לעצמנו, אוהבים במילים ולא במעשים, מלאים בתשוקה הרסנית ומתפלשים בבדידות המוסוות בסיפוק יצרים מידיים.

בהצגה זו משתתפים ארבעה שחקנים, בוגרי בית צבי, רק אחד מהם סיים את לימודיו במחזור האחרון. חשוב לציין כי זהו מחזה קשה ומורכב לביצוע, יש בו הרבה קפיצות בזמן, הטקסט מאוד עוצמתי וכך גם הסיטואציות שאליהן נקלעות הדמויות הכל כך מורכבות הללו. זוהי בהחלט משימה שמתאימה לשחקנים מנוסים שכבר עשו כמה וכמה עבודות מחוץ למסגרת בית הספר. בתור מעריצה הדוקה של המחזה ושל הסרט הגעתי מסוקרנת מאוד להצגה וחשבתי כל הדרך איך זה יראה על הבמה. הדבר הראשון שבלט לנגד עיני הוא הביטחון הגדול איתו עלו השחקנים על הבמה בעלת התפאורה המינימליסטית, ובאמת שלא היה בה צורך, כאשר יש מחזה טוב ושחקנים נהדרים על הבמה אין צורך בהסחות דקורטיביות. זאת הייתה הצגה נועזת, כנה, מצחיקה, לעיתים פשוטה מידי ולעיתים מכאיבה עד דמעות. גם עירום היה בה וגם יריקה אחת אמיתית שהשאירה עלי רושם גדול.

שלושת ההצגות בהן צפיתי השאירו עלי את חותמן בעיקר בגלל התחושה שראיתי תיאטרון איכותי, צעיר, מרגש ואחר. בנוסף, לשלושת ההצגות הללו יש אלמנט אחד משותף והוא המסכות. אדם שהוא שחקן עוטה מסכה והופך לדמות, ובכל המחזות האלה הדמויות עצמן מתחבאות מאחורי מסכות. ב"משחק הוויברטור" הדמויות מסתירות את הרגשות והמאווים הכמוסים שלהם, ב"מראה סאד" הדמויות במחזה משחקות בהצגה שבתוך ההצגה שמתרחשת בבית משוגעים וב"קרוב יותר" הדמויות מסוות את בדידותן על ידי מסכות של תשוקה ואהבה.

אך בסופו של יום, בסופה של ההצגה, השחקן מסיר את המסכה, מסיר את האיפור, מפשיט את התלבושת וחוזר לגלם את עצמו. לאדם שהוא שחקן זה הוא דבר טבעי לשחק מישהו אחר, זהו המקצוע שלו ומזה הוא רוצה להתפרנס ואם אפשר בכבוד. לצערי יש פער גדול מאוד בין מה שרואות עינינו לביו המציאות. על הבמה מולנו עומדים שחקנים צעירים- דור העתיד- ומעניקים לנו הצופים שעה וחצי של יצירה מופלאה, אחר כך הם חוזרים לחיים האמיתיים שלהם ונאבקים בקשיים שרק אדם עם ייעוד כל כך מובהק יכול לעמוד בהם. לאחר שירדו המסכות, ישבתי לדבר עם השחקנים הללו ושמעתי כיצד עברו עליהם השנים בבית הספר וכיצד הם מרגישים בתוך התעשייה הומת השחקנים הזאת.

במסגרת הראיונות הכרתי שלושה שחקנים מוכשרים: אור בן עטיה- תלמיד שנה ג' ביורם לוינשטיין ושחקן בהצגה "משחק הוויברטור", רפאל קפוסטיאן- בוגר ניסן נתיב, סיים בשנה שעברה והסאונד מן בהצגה "מארה/סאד", בת חן סבג- בוגרת בית צבי, סיימה בשנת 2007 ומשחקת בהצגה "קרוב יותר". היה לי מעניין לגלות שכל אחד מהם מאוד שמח על הבחירה של מוסד הלימודים בו למד שלוש שנים ארוכות, מרתקות ולא קלות בכלל. בת חן סיכמה את הנושא הזה בצורה אינטליגנטית " אם אתה שחקן אתה תמשיך להתפתח בחוץ. לא משנה איפה למדת". 

שלושתם ציינו בפה אחד כי זה קשה להיות סטודנט למשחק, הלימודים נמשכים לעיתים לתוך השעות הקטנות של הלילה, אין ממש זמן לעבוד, אין זמן לישון, ההישרדות הכלכלית מסתכמת בעבודת מלצרות, אבטחה, עבודה בקיוסק ועוד עבודות בסגנון הזה, בשעות הלילה, בסופי שבוע ובכל חלון זמן אפשרי. ההורים עזרו כמה שיכלו אבל מדובר בסכומים שקשה לעמוד בהם. גם אור וגם רפאל מספרים כי המלגות ביורם לוינשטיין ובניסן נתיב הן נמוכות מידי בכדי להתקיים מהם, "במדינת צבא התקציב הולך לביטחון" אומר רפאל, "זהו מקצוע תובעני והמדינה צריכה לתמוך ולעזור לסטודנטים במקצועות כאלה". אור מחזק טענה זו ואומר כי "משרד החינוך והתרבות צריך לתמוך בסטודנטים למשחק כי התרבות בארץ נוצרת בין היתר על ידי השחקנים". רפאל מוסיף ואומר כי הוא מרגיש שהוא לא מיצה את שלושת השנים האלה כראוי כיוון שהיה עסוק בלשרוד אותן, "להתעפץ" בשיעורים זה בשגרה אבל חבל שזה המצב, אומרים שניהם. "הגוף מתרגל לכל דבר" טוענים בת חן ואור שמוסיף ואומר "אם לא הייתי עובר את כל הטירוף הזה, לא הייתי יודע להעריך כל שנייה כשאני על הבמה".

יחד עם זאת, ישנן הרבה מיומנויות שהסטודנטים לומדים בתקופה הזאת. עבודה בצוות עם סוגים שונים של אנשים, עבודה עם במאים ותיקים וצעירים ושיטות העבודה שלהם, ההתמודדות עם הלחץ והלו"ז המטורף. כל אלה לטענתם הם חוויה ושיעור מאוד חשוב לחיים, לא רק בתחום המשחק אלא בכל תחום בחיים ובכל סוג של עבודה. "ללמוד משחק בקולקטיב זאת לא כוכבנות" אומר רפאל. שלושת השנים האלה לימדו את האנשים האלה הרבה על עצמם, הם הכירו את עצמם מחדש, בצורה שונה, התפתחו, "זאת חוויה לכל החיים" מעידים השחקנים, "אתה מפתח מודעות לעצמך ולומד להשתמש בכלי הכי חשוב שיש לבני האדם- הגוף" אומר בגאווה רפאל. "התקופה ביורם הוציאה ממני הרבה יצירתיות בתחום המוזיקה וזאת רק ההתחלה" מספר אור.

בית הספר הפך עבורם לבית, הם מרגישים שיש להם למי לפנות, להתייעץ, לבקש הכוונה ואולי אפילו להשתלב בהפקה של אחד המורים. אבל הם לא בונים על זה, "אני יוצא החוצה ויוצר את עצמי, מתחיל מחדש.יש לי הרבה לתת, צריך לנסות חזק ומקסימום נתרסק ונמשיך הלאה" אומר אור בתקווה גדולה לגבי עתידו בתחום היצירה. גם בת חן דוגלת בגישה חיובית, "זה הזמן לנסות, כמה שילך ילך. כל השחקנים רוצים הכרה ותשומת לב, כולם רוצים להצליח בגדול אבל אם זה לא מצליח זה לא אומר שצריך להתייאש. צריך לשמור על פרופורציות". רפאל מרגיש שיש הרבה דלתות שסגורות בפניו בגלל המבטא הרוסי שלו, במיוחד בעולם הצגות הילדים, והוא חושב שזה לא לגיטימי לשפוט שחקן על פי המבטא שלו. רפאל מגדיר עצמו כ"שחקן שמחפש עבודה" ובינתיים עובד בקיוסק ועושה חלטורות בכדי לשמור על כושר משחקי. אור מצהיר עוד בטרם סיום הלימודים שהוא מודע לכך שהוא יצטרך לעבוד באבטחה בשלוש שנים הקרובות. "כל עוד יש לי תוכניות ואני לא מתעצל להגשים אותן, ברור לי שאני לא אשאר שם" טוען. בת חן מספרת שהמשיכה לעבוד במלצרות במשך שנתיים אחרי סיום הלימודים ואם יהיה צורך יכול להיות שתחזור לזה לתקופה. גם לרפאל וגם לבת חן יש סוכנת שדוחפת אותם קדימה, לאור עדין אין, "לאט לאט אני מבין שאני צריך לדחוף את עצמי לסוכנות ולא לחכות שיפנו אלי" אומר אור. "דבר חשוב שלמדתי ביורם הוא ששחקן בונה את הקריירה של עצמו, שחקן הוא אדם יוצר ואם אני אשקיע את כולי ואעבוד קשה שום דבר לא יעצור אותי"

הגישות בבתי הספר שונות לגבי עניין התחרותיות. ניסן נתיב מגייס מלכתחילה 17 תלמידים למחזור ופחות מעודד תחרותיות מבית צבי שמגייס כמאה תלמידים ונשאר עם פחות מחצי, גם יורם לוינשטיין מגייס 40 ומסיים עם חצי. בת חן טוענת שזה דווקא הכין אותה לעולם האמיתי, כשהיה בחיים הסביר גרי בילו ז"ל לתלמידיו שהבית ספר עובד על פי טייפ- קאסט, זה לא שוויוני ושכולם יהיו מלצרים גם אחרי הלימודים. "זה מדד למה קורה בחוץ. אתה צריך להיות טוב בכדי לקבל מה שמגיע לך, צריך להילחם. בבית צבי כל הזמן צריך לעבוד קשה בגלל כמות האנשים" אומרת בת חן. אור מספר שיורם לוינשטיין בוחן עם הזמן מי מתאים לתעשייה ומי לא, הוא עושה טובה לאלה שהוא מנפה, כי זה לא מקצוע שמתאים לכולם. גם הגישה לגבי פרסום וגיוס כספים שונה בכל בית ספר, ניסן נתיב לא משקיע בפרסום ועל כן נחשב לאליטיסטי יותר, כתוצאה מכך כמות התרומות נמוכה משאר בתי הספר וכך גם כמות הסוכנים והאנשים מהתחום שמגיעים לצפות בהצגות. גם ביורם לווינשטיין כמות התרומות לא גדולה במיוחד, אבל חלק מההצגות נמכרות לתיאטראות רפרטואריים וזה מקנה לשחקנים עבודה בשכר טוב. בנוסף, יורם לווינשטיין דוגל בהזמנה של אנשים רבים מהתעשייה לצפות בהצגות ולגייס שחקנים להפקות בארץ. בבית צבי יש מלגות רבות שמאפשרות לשחקנים רבים קצת שקט כלכלי.

תופעה מטרידה בארצנו הקטנטונת היא חוסר ההזדמנויות לשחקנים צעירים להיכנס לתחום. ישנה תחושה שהתעשייה סגורה בפני מי שאין לו קשרים או ניסיון. רפאל מספר על תחושות אלה, "אני לא רוצה להיות מפורסם, אני רוצה לעבוד בתחום, לקום בבוקר וללכת לעבודה שהיא משחק בתיאטרון, בטלוויזיה. יש מלהקים רבים שמחפשים טייפ- קאסט ולא שחקן, בלי אישיות או כשרון. צריך לתת הזדמנות לחדשים, שמישהו יאמין בך ויפתח לך דלת". לצד התעשייה המסוגרת יש את תופעת הריאליטי שמייצרת כוכבים נופלים שגם הם מתחרים על המקומות המועטים שיש לשחקנים בתעשייה, "בארץ הזאת קודם כל צריך לעשות לעצמך שם בתעשייה ואז תהיה שחקן מוכשר. זה אבסורד" אומר רפאל. מבחינתו אם לא יצליח לו כאן בארץ הוא יטוס לאירופה "אם אני נראה אירופאי, אז אני אשחק באירופה". המקצוע הזה דורש הרבה נחישות, קור רוח ואמונה וכל אלה עוד לפני שדיברנו על כשרון. שמוליק שילה ז"ל אמר לי פעם "אם יש עוד משהו שאת יכולה לעשות חוץ מזה אז אל תכנסי לזה". גם רפאל מציע לאלה שמתלבטים בנושא לא להיכנס לעולם הזה אם זה לא כל החיים שלהם.

בת חן סבג מסתכלת על כל התחום הזה בגישה מאוד אופטימית. "נכון שיש תחרות", היא אומרת, "אבל אני לא חושבת על תחרות, אני מתעסקת במה שאני עושה עכשיו ועושה את זה הכי טוב. מה שמגיע לי אני אקבל. זאת הדרך היחידה לשרוד את המקצוע הזה, אסור להסתכל לצדדים ולהתקטנן". בת חן סיימה ללמוד לפני חמש שנים, מאז היא שיחקה ומשחקת בשלוש הצגות בבית לסין, בתיאטרון תמונע, בתיאטרון אורנה פורת, בתיאטרון המדיטק ובטלוויזיה. "כשיצאתי מבית צבי אמרתי שזה הייעוד שלי, זה כל מה שאני יודעת לעשות, אבל עם השנים נרגעתי, נכנסתי לפרופורציות. הלוואי ואני אמשיך לעבוד בזה כל החיים שלי אבל אני יודעת לעשות עוד דברים ואני נהנית מהם. על העבודה שלה בתור שחקנית היא מספרת שהיא גורמת לה לאושר ואם היא מתלוננת החברים שלה מכניסים אותה מהר מאוד לתלם, "חברים אומרים לי שאירגע מהר, כי הם עובדים בעולם האמיתי כל יום מ- 9 עד 17:00 באותו משרד". חמשת השנים בתעשייה הקשה הזאת גרמה לה להתבגר ולהגיע לתובנות, " תמיד כשלא כיף לי, אני אומרת שבשורה התחתונה אני בריאה, יש לי בית, חברים, משפחה אוהבת. אז מה אם לא קיבלו אותי לקאמרי, אין לי מה להתלונן. מותר להתבאס אבל לא לתת לזה כל כך הרבה משקל. יש דברים יותר קשים מזה. פעם "לא" באודישן היה קשה, היום כבר פחות, אבל אלה תובנות שהגיעו עם הזמן. יש משהו בבית ספר למשחק שהכל בתוכו נראה קריטי, אבל בית ספר למשחק זה כלום לעומת מה שקורה בחוץ, אין שום קשר".

ובכל זאת, אני מוכרחה לומר שיצאתי מהשיחה עם השלושה מעודדת ומלאת תקווה. נכון, זה תחום קשה, על גבול הבלתי אפשרי מבחינת הצלחה, אבל זאת אמנות והיא אף פעם לא הייתה תחום קל. הבנתי שבהחלט השנים בתחום המוטרף הזה עושות את שלהן, הביטחון העצמי צומח ומתחזק, הנוכחות הבימתית מתייצבת, הכישרון מתפתח והכי חשוב נוצרת קבלה והבנה שלמרות הקושי והתחרות האינסופית, ממשיכים לנסות ולקוות לטוב.

 

לבד על הבמה

שמונה הצגות יחיד שמזיזות משהו בקהל

מאת: אירית ראב

לכי, קחי אלף וקצת מילים ותכתבי על הצגות יחיד. יותר נכון, על הצגות היחיד ה… הטובות ביותר, הרעות ביותר, המזעזעות ביותר, חסרות התקציב, עשירות התקציב, זה לא ממש משנה. בארץ בה תחום התיאטרון כל כך קטן ומגודר, הז'אנר הזה נדמה כאילו היה אחד המגוונים ביותר באמנויות, לטוב ולרע.  דבר שמקבל משנה תוקף כאשר כל שנה מתווספות הצגות חדשות, יוצאות פסטיבל התיאטרונטו, שעומד להתקיים בחול המועד פסח, או פסטיבל מרכז הבמה של מרכז ז'ראר בכר שעומד להתקיים החל מאפריל, או הצגות רבות אחרות, המוצגות על הבמות השונות.

הצגת יחיד היא לא משהו שכל כך קל לעשות. אמנם אין לה סקס-אפיל רב, ורבים מתייחסים לז'אנר הזה בזלזול-מה, כעוד פרויקט של יוצר תיאטרון שהוא גם שחקן וגם מחזאי וגם במאי, אז למה לא לחסוך בעלויות? יש אלו שיטענו כי לא בכדי פסטיבלים למיניהם מציינים במפורש כי הצגות יחיד לא מתקבלות. עם זאת, בתכלס, מדובר באחד מסוגי ההצגות הקשים ביותר לביצוע. פה זה רק השחקן או השחקנית על הבמה, מול הקהל. אין פרטנר שיעזור במקרה של בלאקים. אמנם יש אי-אילו אלמנטים כמו תפאורה, מוסיקה או תאורה, אבל הדבר היחיד שמפריד ביניהם לבין הקהל הוא ים של טקסט שיש לצלוח במשך שעה וקצת. כאן, לרוב, לא תוכלו לצאת אל מאחורי הקלעים, ובדרך כלל, אין הפסקה. בכל זאת, אתם לא סטיבן ברקוף. עדיין.

אז מה כל כך מושך בדבר הזה, שגורם לכל אחד לרצות ליצור הצגת יחיד מתישהו בחייו, להתקבל אל מחוזות במות יפו העתיקה ולהגיד, הנה גם אני עשיתי את זה? פשוט העובדה, שבדרך כלל, כשההצגה טובה, היא מצליחה להזיז משהו בקהל. עיקרון זה תקף בכל הצגה, אבל הוא מקבל חשיבות רבה במיוחד בהצגות יחיד. אמנם הבימוי בהחלט משפיע, אין ספק שטקסט טוב הוא חיוני, אבל בשורה התחתונה זה אתה או את, שמקבלים את הפרחים או את העגבניות, לבד.

לכבוד התיאטרונטו שקרב ובא, ריכזנו לפניכם את שמונת ההצגות היחיד ה… שהצליחו להזיז משהו, לטוב ולרע, לפחות בי. למה שמונה הצגות? כי בתכלס, מצעד של עשר הצגות זה כל כך 2001.

1. שעתו האחרונה של קול:

הצגה זו, שנכתבה על ידי יהושע סובול ובוימה על ידי איה קפלן, הועלתה לראשונה בתיאטרונטו ומאז היא מציגה בהצלחה בתיאטרון תמונע. בשעה האחרונה לפני שקול נכנס לכלא על ביזיון בית משפט, הוא מנסה לשכנע אינספור גורמים שהתיק שגרם לו להיכנס אל מאחורי הסורג ובריח הוא לא לוסט-קייס. כל זאת, תוך שיחות טלפון מרביות עם הבלו-טות'. נבו קמחי המגלם את קול, מצליח באופן מפעים להצחיק, להכעיס, לזעזע, ובעיקר לרגש.

2. בצהרי היום:

באופן מפתיע, גם הצגה זו הועלתה לראשונה בתיאטרונטו, וזכתה במקום הראשון. מאז ועד היום, היא מציגה בתיאטרון הקאמרי. ההצגה, המבוססת על הספר "לא ביצעתי את המשימה" מאת אריה שגב, ובוימה על ידי שמואל וילוז'ני, מציגה את סיפורו של חייל שנפל בשבי המצרי בזמן מלחמת יום הכיפורים, ולאחר ששוחרר נחקר על ידי כוחות הביטחון שלנו לגבי מה קרה שם ומה הוא כבר פלט לאויב. יפתח קליין מגלם גם את החייל המשוחרר, גם את החוקר הצבאי, ומן הסתם גם את יתר התפקידים בהצגה. זוהי הצגה חזקה במיוחד, אשר מצליחה להעביר גם את הנושאים הרגישים ביותר, באופן אמין ומשכנע, עד כדי כך שהיא מצליחה להעביר אונס על הבמה, דבר קשה בפני עצמו, גם כשאין אף אחד על הבמה מלבד שחקן אחד.

3. בומפס והופ:

הצגה זו הועלתה במסגרת עצמאית לפני שנה וקצת, ומציגה עד היום בצוותא. בהצגה, שנכתבה על ידי דורית פרומר ברזילי ובוימה על ידי אסף בלאו, אשת עסקים עושה את דרכה ברכבת אל פגישת עבודה. בדרך, היא מספרת לחברתה לנסיעה, ולקהל, על המסע שעברה כדי להביא ילד לעולם. היופי בהצגה הזו, מלבד המשחק המרגש של עירית נתן-בנדק, הוא שרואים בבירור את כל גווניה של הגיבורה. החל מילדה  גדולה-קטנה לאמה, דרך אשת עסקים קרה ועד לאישה שפשוט מנסה להיות אמא, אנו עוברים את המסע יחד עמה. הדבר היחיד שעלול לחבל הוא הניכור שהקהל עלול לחוש ברגע שיראה את מושבי הרכבת האותנטיים, בייחוד אם איחר לתיאטרון בגלל עוד שביתה או עיצומים על הפסים.

4.  הנפילה:

הייתם מצפים שעם שם מנבא רעות זה, לא יהיה עתיד וורוד כל כך להצגה. עם זאת, המציאות מראה אחרת. הצגה זו, המבוססת על ספרו של אלבר קאמי, בוימה ומבוצעת על ידי ניקו ניתאי, והועלתה כבר יותר מאלפיים פעמים. היא מהווה את אחד משורשי תיאטרון הפרינג' המוכר כיום, ושברה לראשונה את החוקים הקונבנציונליים החוצצים בין הבמה לקהל. משנות ה-70 ועד היום, היא מציגה בפני קהלים רבים, לשוחרי תיאטרון וותיקים וצעירים כאחד. בואו נגיד ככה, אם דוד שלי אהב את זה, סביר להניח שבטח גם אתם תאהבו. היום היא מציגה בתיאטרון קרוב, מייסודו של ניתאי.

5. דרכה של המורה סיגלית:

אחד הדברים שלא הייתי רוצה לחוות שוב זה את שיעורי ההיסטוריה בכיתה י'. בשיעורים אלו המורה התפרצה על כל שבריר של רעש,  כאילו הייתה לה מיגרנה תמידית, ואנו היינו אמורים לא להגיב, גם כשאמרה לנו להזדיין בשקט. בהצגה "דרכה של המורה סיגלית", הקהל חווה את אותה תחושה של שיעורי ההיסטוריה, שוב ושוב ושוב. בהצגה, שנכתבה במקור על ידי רוברטו אטיידה הברזילאי ובוימה על ידי איציק ג'ולי, הקהל מהווה את התלמידים המופרעים של כיתה ח' בהנהגתה של המורה סיגלית. סיגלית, המגולמת על ידי מירב גרובר המדהימה, דורשת רק דבר אחד, להיות צייתנים. ואכן, בזמן השיעור, היא רודה בנו את משנתה ומשפילה בכוח המילה מי שאינו מתיישר לרצונה. הכול מתנהל על מי מנוחות, והמורה מגלה לנו את כל הסודות כדי לצאת תלמידים טובים לאקדמיה, עד שהשקט מופר והמורה מתחרפנת. אין ספק שגרובר עושה עבודה מצוינת, רק חבל שהעלילה אינה כל כך מובנת, כאשר ישנם רגעים די רבים בהם הצופים מביטים זה בזה בתימהון, מגרדים בראשם ושואלים עצמם ממי יש להעתיק כדי לעבור את הבחינה שבעל פה.

6. פשוטה:

אודה שלא ראיתי את ההצגה הזו, עדיין, וחבל לי על כך מאוד. אבל הצגה זו, שעלתה לראשונה בפסטיבל התיאטרונטו בשנת  2007, הצליחה להרטיט את לבם של צופים רבים. ההצגה, שנכתבה ומבוצעת על ידי מיקי פלג רוטשטיין בוימה על יד נורמן עיסא. ההצגה מגוללת את סיפורה של מירה, שעברה ניצול מיני על ידי אביה החורג ועולה בימים אלו, מדי כמה חודשים, בתיאטרון הבימה. בזמן בו על גבי הרשת מועלים שלטים של ציטוטי המנצלים, המונפים מעל פניהם של אלו שחוו את זה על בשרם, וברחובות נשים צועדות כי אינן מוכנות לכסות את גופן רק כדי שמישהו אחר יוכל לרסן את השריטה הנפשית שלו במקום ללכת לטיפול, ההצגה מצליחה להניף את השלט ולהרים את הקול, באמצעים תיאטרליים בלבד.

7. טיפול שורש:

דבר אחד מוחלט ניתן להגיד על ההצגה הזו – אתה לא יוצא אדיש ממנה. ההצגה שנכתבה ומבוצעת על ידי פנינה רינצלר, (כתבה על היוצרת המרתקת הזו תתפרסם בגיליון הבא של מרתה יודעת) מעבירה את סיפורה של אחת, מילדותה ועד בגרותה, דרך כל המילים והדימויים ששרטו אותה בדרך. הקהל הנו חלק בלתי נפרד מההצגה, החל משביל השותלים השרים, הנכנסים לטקט ט"ו בשבט, דרך משחקי הכפיים והקפיצות של הילדה ועד להקאות הגזר של האישה מתחת לשולחנות הצופים. אין ספק כלל שההצגה מפעילה את כל החושים, מותירה את הלב פצוע ואינה מאפשרת לקהל לצאת בתחושה של עוד ניתוק אסקפיסטי נחמד שעברו. הבעיה היא שלעיתים כל הדימויים הללו יוצרים כאוס בלתי נשלט, המעביר את הצופה מאהדה והזדהות לניכור ועצבנות, דבר הגורם לרצון בלתי נשלט לאסוף את החפצים ולברוח אל הרחוב. ההצגה מציגה בימים אלו על גבי במות שונות ברחבי הארץ.

8. רצח בכביש המהיר:

אין ספק כי הבמה זה המקום הנכון ביותר להעלות את כל הנושאים שמתחת לפני השטח, בייחוד כשמדובר על גילוי עריות בין סבא לנכד. כך מנסה לעשות ההצגה רצח בכביש המהיר, מאת ובבימוי רוני פלדמן, ובביצועו של אייל שכטר. הבעיה היא שהיא לא ממש מצליחה לעשות את זה. במשפטו, הרוצח מנסה לשכנע את השופטים ואותנו, בכך שהמעשים שעשה הם לגיטימיים לגמרי. שכל מבוגר הוא מתעלל פוטנציאלי וצריך לעקור את השורש מהיסוד, ולמחוץ את הזרע הרע באיבו, או באמצעות מכסה המנוע – אחד מהשניים. הבימוי, לדאבוני, אינו החלטי ובהחלט לא מנצל את הבמה באופן ראוי. מעבר לכך, משחקו של שכטר הצליח להזיז את שרירי פניי רק פעם אחת, וזה היה לאחר שאמר אבטיפוס על הבמה, כאשר חיוך ריצד על שפתיי.

בעוד כמה ימים, יתווספו אל הצגות אלו הצגות יחיד רבות אחרות, בין אם תחת קשתות יפו, ובין אם בין האבנים הירושלמיות. מי מהן תצליח לצלוח את מבחן הזמן ותזיז משהו בלב הקהל? רק ימים יגידו.

צחוקים לפרצוף (ופופקורן על חשבון השחקנים)

"איזה בידור" – מופע נונסנס לחמישה שחקנים, פאות ומבטאים

מאת: יאשה קריגר

יש את התיאטראות הרפרטוארים בעלי המבואות המפוארים, בהם אפשר לקנות קפה וקרואסון לפני ההצגה. יש את תיאטראות הפרינג' הממוסדים בעלי המבואות הצנועים יותר, שגם בהם אפשר להכניס משהו לפה תמורת תשלום. ויש את תיאטראות ה"סופר-פרינג'" הקטנים, בהם המבואה היא פשוט החלל שלפני האולם. באלה האחרונים, לרב אפשר להשיג מים בכוס פלסטיק ממתקן שתיה ולעיתים גם וופלות על חשבון היוצרים. כזה הוא "התיאטרון הפתוח", שעושה שימוש בבמה של ביה"ס למשחק ובידור של ענת ברזילאי ברחוב מנחם בגין בתל-אביב.

לא בכדי הקדשתי את ההקדמה למיני המאכלים שניתן למצוא לפני ההצגות (במקרה של ההצגה הנ"ל זה היה פופקורן מהמיקרו), שכן אלו משקפים את מידת המעורבות של התיאטראות (כגוף הפקתי) בתהליך יצירת ההצגה. ובמילים אחרות – מהי מידת החופש והעצמאות – לטוב ולרע – של היוצר בתהליך היצירה? במקרה של התיאטרון הפתוח נראה כי מידת החופש היא מקסימלית. זה האמ-אמא של הפרינג'. ועל מנת לדייק אציין כי מדובר במטבע בעל שני צדדים: מצד אחד מדובר בתנאים-לא תנאים. האולם הרעוע, תנאי התאורה והתפאורה המגבילים, אותה המבואה המסוגלת להכיל כמות מוגבלת של אנשים (פחות מהכמות שהיוצרים מצליחים לגרד בקושי רב). סביר להניח שהצופה שאינו מורגל בהצגות פרינג' ושיש לו בראש איזה מושג ערטילאי של מה זה "תיאטרון" – יחשוב בהיכנסו כי הוא טעה במקום. הצד השני של המטבע הוא היוצרים עצמם, שעולים על הבמה מהסיבה היחידה שזה חשוב להם. לא כי אמרו להם, לא כי שילמו להם, לא כי קנו אותם בזוהר ותהילה. הם עולים על הבמה כי הם חייבים לעלות – והם אלה שסופגים את הצדדים הפחות נעימים של המטבע (אני מוכן להתערב כי הפופקורן, למשל, היה על חשבונם).

כך עולים השחקנים-יוצרים של המופע "איזה בידור" שעולה בימים אלה בתיאטרון הפתוח. מדובר במופע של מערכוני נונסנס. שתי זקנות פולניות שמחכות לאוטובוס, הומלס שמקבץ נדבות, אמרגן שמגייס טאלנטים, תכנית אירוח בהשתתפות אסטרולוגית וכוכבן גיי – אלו הסיטואציות שמשמשות בסיס לשבירה ועיוות של השפה, לאינספור גגים, ובשורה התחתונה – להצחקת הקהל. כיאה למסורת הנונסנס, השחקנים לא חוסכים במבטאים, פרצופים מעוותים, דמויות מוגזמות, שלל פאות ולבוש מגוחך ובכלל, המון צבע על הבמה החשופה.

במערכונים אחדים מדובר בהברקות טקסטואליות (מלצרית במסעדה עברית: "יש לנו היום מעטה של דפי פילו במילוי קרם גבינה ורוטב נפוליטנה, בזיגוג של חומרים מְשַתנים וגופרית מעודנת. המנה מגיעה עם תוספת לבחירה – 50 שקל בחצר, 20 שקל מציצה או גזוז בשלל טעמים"). במערכונים אחרים לעומת זאת, מדובר בהומור טלוויזיוני נמוך למדי. הבעיה ב"מערכוני הסתם" היא שדווקא במופע פרינג'אי שכזה, הם מדגישים בצורה בלתי מחמיאה את העוני של הפרינג'. אם במופע אחר (עם הפקה מתוקצבת יותר) הייתי צופה במערכון בינוני ועדיין נאחז בתפאורה מרשימה, מוזיקה כובשת וכו' – זה היה עובר. אבל כאן אני נשאר עם מערכון בינוני ותו לא.

ולמרות זאת, ראוי לציין כי מעלתו העיקרית של המופע היא הנוכחות החיונית של השחקנים לכל אורכו, מה שיוצר מופע שוטף וקולח שהקהל בו אינו משתעמם לרגע. חמשת השחקנים שותפים לכתיבת המופע וביניהם גם שירי זלמן, שאמונה על הבימוי. בעיקר ישנה ההרגשה שהשחקנים-יוצרים רוצים מאוד להיות על הבמה – הם לא תקועים בחוזה מול התיאטרון שמחייב אותם להיות שם. הם מתים לומר את מה שיש להם לומר, מתים להצחיק בכל מחיר ולעשות שמח. וכאשר הסיטואציה והטקסט מאפשרים זאת – המופע בהחלט ממריא.

"איזה בידור"

בימוי:  שירי זלמן

שחקנים:שירי זלמן. עופר אלוני. ענת ניסני. הדס מושל. שחף עבאדי

תאורה וסאונד: ארז סמיונוב

המופע הבא יתקיים ב-21.4 בתיאטרון הפתוח, מנחם בגין 98, ת"א.

מאחורי הקלעים – מפי מנהלת מחלקת ייצור אביזרים

מאת: נועה בן ארי

"חושבים בתיאטרון שאני קוסמת.  יש המשווים אותי לישו.  עושָה יש מאָין.

כל הפקה חדשה אני מקבלת רשימת אביזרים לייצור או קניה, ארוכה כאורך הגלות.  עד כאן, בסדר. הבעיה? אין קופה קטנה.  גם לא גדולה.  אין קופה בכלל.  סבבה.  איך אני אמורה לעבוד בלי תקציב? כאן , מסתבר, נכנס העניין עם הוּדִינִי.

"את המוח הכי יצירתי כאן." הדרג הבכיר כנראה לא מבין שמזמן עברנו את שלב החנופה. "אנחנו בטוחים שתחשבי על משהו."  ברור!  קל מאוד למצוא פתרונות כשהמנון המחלקה הוא: "אין לי כסף, אין לי" של גידי גוב. "אה, כן, וזה צריך להיות מוכן ליום חמישי." יענו, עוד יומיים. ברור!

כבר לא נעים לי מהספקים.  צריכה להזמין מהם חומרים ואין מזומנים לשלם.  ניסיתי להשתמש בשמות בדויים איתם בטלפון, אולי זה יעזור.

–          שלום, משה אינסטלציה?

–          כן.

–          מדברת ש' מחברת שקר כלשהו.  אני צריכה מוט ברוחב 1.5 מ', קוטר 2 סנטימטר.

–          לאיזה שימוש?

–          סתם… שיהיה לי. חשוב שיהיה בבית, לא?

–          את רוצה להיות יותר ספציפית כדי שאוכל לעזור?

–          אני אגיד לך בשביל מה זה לא.  זה ממש לא בשביל לחתוך לטבעות קטנות להפקה ענקית שעולה בשבוע הבא.

–          ג'ינג'ית, זו את מהתאטרון?

שיט, עלה עליי.

ניסיתי לשלוח את הבנות הכי מרשימות שלי במחלקה, להתחנחן.

–          שלום, אתה בטח משה. וואו, יש לך חנות ממש מרשימה פה.

–          תודה תודה. מה אפשר לעשות למען עלמות החן?

–          אתה נראה כמו האחד שיציל אותנו. אנחנו צריכות מוט ברוחב 1.5 מ', קוטר 2 סנטימטר.

–          בבקש- רגע אחד, זה בשביל הג'ינג'ית מהתיאטרון?

שיט, עלה עליי.

אין ברירה, צריכים לאלתר והזמן דוחק.  אני פותחת במסעות חיפוש נרחבים בבניין.  תתפלאו מה אפשר למצוא במחסן של אב הבית או במטבחון של הבכירים. חוץ מאבק.

בחלום, מגיעה אלי אראלה ממפעל הפיס.  נכנסת במרצדס לבנה עם גג נפתח, כמו ב'יוסף וכתונת הפסים' שעלה ב"הבימה". ככה נוהגת לעברי באיטיות, מעשנת סיגר. "כשהכסף צועד בראש – כל הדרכים פתוחות".

 "פששש.. שייקספיר." אני מתרשמת. "וודאי, אני צריכה להתאים עצמי לקהל".  היא מחייכת ואז מושיטה לעברי שק. כמו זה שהיה ב"אשכבה" בקאמרי.

–          " כיס מלא עדיף מכיס ריק, בעיקר משיקולים פיננסיים."  היא בשוונג.

–          "אה, זה וודי אלן, זה לא תאטר-.. לא חשוב." לא נעים להרוס את המעמד.

–          זה בשבילך.  בכדי שתוכלי לקנות את כל הבדים שאי פעם חלמת עליהם, את כל הכפתורים היפים בעולם, את כל הסרטים, המחוחים, העניבות…

–          אה…. אמממ… כנראה נפלה פה טעות.. מתפרה ותלבושות זה 2 קומות למטה…

אז חלומות לחוד ומציאות לחוד?

מה שבטוח: "כסף לא גדל על העצים".  השאלה היא- איפה כן? "