דבר העורכת

למה לעזאזל להקים מגזין תיאטרון מקוון בימים טרופים אלו, בהם האח הגדול הוא מדורת השבט החדשה, ולאף אחד לא איכפת יותר מאיזו אופליה אובדנית או וויצק שנדפק מאדוניו? התשובה ניכרת בגוף השאלה.

בימים אלו, בהם תיאטרון הפרינג' מכיל אינספור הצגות נהדרות ומאתגרות, שאף אחד לא שמע עליהן, שחקנים משובחים שאיש לא יזהה ברחוב, במאים מדויקים וקשובים שלאף אחד אין מושג אילו יצירות הם בראו, התיאטרון צריך להתעורר ולצעוק.

על כן, מגזין מרתה יודעת נוסד.

כדי להציע לתיאטרון הישראלי והעולמי בכלל, ולתיאטרון הפרינג' בפרט, על כל תכניהם ויוצריהם, במה גם ברשת. לאפשר לו לצעוק את מה שאף אחד לא מוכן להגיד – שהתיאטרון עדיין כאן. שאין שום סגירת מסך, שאף אחד לא שורק בכותלי התיאטרון, שאנשים מבקשים ליהנות קצת מהעמדת הפנים מול עיניהם.

הגיליון הראשון של מרתה יודעת מציע לכם מספר כתבות, המעניקות פרספקטיבות אודות מה שישנו, מה שנדמה שהתחדש ומהו העתיד הצופן ליוצרים בארץ.

מדי שבועיים נציע לכם כתבות, סקירות, ראיונות, טורים ומדורים אודות הדבר הזה שנקרא תיאטרון.

מקווים שתיהנו.

                                                                                    אירית ראב

                                                                                    עורכת מרתה יודעת

צאו לדיבוק

מאת: יריב פלג

"על מה ולמה \ יורדת הנשמה \ מאגרא רמא \ לבירא עמיקתא? \ – ירידה צורך עליה היא, \ ירידה צורך עליה".

באפילוג הזה, הפותח את תרגומו של ח"נ ביאליק למחזה "הדיבוק – בין שני עולמות" מאת ש. אסנקי שנכתב במקור ביידיש (בשנת 1912!), תוכלו למצוא  את סיכום המחזה כולו. צריך למות כדי לחיות באמת, ולחיות באמת הוא לקחת את סיפור אהבתם של חנן ולאה, מחזה עמוס לעייפה, גלותי, ששוחק כבר בידי חנה רובינא, תורגם גם על ידי יהודה עמיחי וזכה לאינספור עיבודים, ולתת בו בעיטה הגונה.

בדיוק את זה עושה שמואל שוחט. איש בעל הופעה מתחלפת (כרגע בחליפת שלושה חלקים וזקנקן תישי משהו), במאי ויוצר תיאטרון חזותי, בן 39, ביחד עם צוות השחקנים מירי קירמייר (המתחלפת עם אילת שדמון פישר), ירון סנצ'ו גושן ונמרוד אייזנברג.

מעיבוד גרנדיוזי, מלא דמויות ושחקנים, שעבר גם גרסאות בלט ומחול, הועלה בארץ ובחו"ל ושוחק בשלל שפות, משאיר שוחט דמויות מועטות – שש בובות המופעלות על ידי השחקנים ודמות אחת ללא בובה – מנקה חלקים רבים מהטקסט הביאליקי ומעביר אותו להגייה מלעילית, והופך את העיירה הגלותית לישראלית מדוברת, נקייה כמעט לחלוטין מפאתוס, מחוברת הרבה יותר לכאן ולעכשיו. כל זה מבלי להפחית מאום מכבודו של המקור.

שוחט נולד בליטא, עלה ארצה עם משפחתו בגיל שנה, גדל בבת-ים והגיע לדיבוק כמעט במקרה: "בשנת 2008 חגגו בהבימה מעין 'פסטיבל דיבוקים' שכלל הפקה מרכזית של התיאטרון והפקות משנה בכל מיני צורות. את כל העסק הזה ניהל אילן רונן. הוא פנה אליי, כיוצר תיאטרון חזותי, וביקש ממני 'לתת בעיטה לדיבוק'. התחלתי לחקור את המחזה, עיצבתי את הבובות, אספתי את צוות השחקנים, ומאז ההצגה מתגלגלת".

עם הדיבוק רץ שוחט כבר כשלוש שנים, בארץ ובחו"ל. "הופענו בסן-פרנסיסקו, במוסקבה ובברלין. בחו"ל עדיין עובד המותג הדיבוק. הופענו שם מול אולמות מלאים. בארץ זה קצת פחות מסחרי".

מה תפס אותך במחזה?

"זרע הפורענות טמון לדעתי בבית סבא וסבתא. בתרבות הרוסית וביידיש שדיברו שם ודבקו גם בי. מעבר לזה, כיוצר תיאטרון, תמיד נמשכתי לעולם התוכן היהודי. אם זה במחזה הראשון שלי המשתה שעסק בסיפור התנ"כי של שאול ודוד, ואם זה במחזה החדש שלי, שיעלה בקרוב ועסק ביאנוש קורצ'ק ו'ילדיו' ברכבת למחנה המוות מול יוזף גבלס וילדיו בבונקר של היטלר, רגע לפני שרצח אותם והתאבד".

 הפחתת מאד את כמות הדמויות, את הטקסט.

"אני חושב שבמחזה המקורי הייתה כוונה, אולי, לייצר תעסוקה לחברי קולקטיב הבימה… להבנתי, יש מעט דמויות מפתח במחזה, המייצגות בעצם את שני העולמות – המתים והחיים, החומר והרוח. איתן נשארתי. אם להמשיל את ההצגה למנגנון של שעון, השארתי רק את מה שמניע את גלגלי השיניים. מעבר לזה בניתי את ההצגה עם המון מימיקה, המון מחוות גופניות ומשחק פיזי מאד, המחליף בעצם את השימוש בטקסט".

 למה בחרת דווקא בבובות?

"אני בא מעולם התיאטרון החזותי, ואילן ביקש משהו כזה, בובות או מסכות. מהבנתי את המחזה, יש בו ערבוב בין שני עולמות, עולם החומר ועולם הרוח, המוות והחיים. הבובות הן כמובן חומר, כלי מצוין ביד היוצר והשחקנים, שהם המטאפורה לרוח, לעולם הנשמות. במחזה ערבבתי הכל ביחד, יש בובות רוחניות יותר, כמו לאה וחנן, בובות גשמיות לגמרי כמו אביו של מנשה החתן ובובות שהן בין לבין כמו הרב עזריאל המגרש את הדיבוק, או מנשה החתן שסיטואציית החתונה נכפית עליו לחלוטין. מצד שני ישנה דמותו של סנדר, שאין לה בובה, והיא הדמות החומרית ביותר במחזה"

 אתה גם עיצבת את הבובות?

"כן. לקחתי השראה מבובות בקולנוע ובטלוויזיה. רציתי להגחיך את עולם החומר, אז הבובות המייצגות אותו דומות לחבובות של ג'ים הנסון. הבובות הליריות יותר, חנן ולאה, מזכירות את הדמויות מהסרט חתונת רפאים של טים ברטון".

 לאה דומה מאד גם לרובינא מהמחזה המקורי.

"נכון. שמעתי פעם את ברטון מספר בראיון שאת ההשראה לדמויות בחתונת רפאים שאב מסיפורי עיירה יהודית ששמע וראה כילד. בהתחשב בהיסטוריה העולמית של הדיבוק, יכול מאד להיות שיש כאן סגירת מעגל כלשהי. ברטון לקח מהדיבוק, ואני ממנו, לדיבוק"

 התפאורה והמוזיקה משחקות גם הן תפקיד מכריע במחזה. שולחן ענק ניצב במרכז הבמה, והשחקנים מקפצים עליו ומסביבו, הופכים אותו לקבר או לזירת קרב בסצנת השיא של גירוש הדיבוק. המוזיקה המקורית של איתי בן נון מבוססת בעיקר על הכלייזמר היהודי, אבל נוגעת לרגעים גם בטראנס ובסצנת הסיום היא הקלאסיקה המצמררת "רקוויאם לחלום".

 "השולחן" מספר שמואל "תפס לי את העין בתמונה שראיתי מהמחזה המקורי. מבחינה פרקטית, במחזה עם בובות ודמויות מתחלפות יש צורך בהסתרה שהשולחן מספק. מעבר לזה הזוויות החדות, הקשות והמשונות שהוא יוצר, יחד עם חילוף התפקידים שלו עצמו– קבר, שולחן אוכל, לימוד, חתונה, זירת קרב – והעובדה שהוא נשבר ומתרסק בסוף, מעשירות את תחושת ההזיה שקיימת במחזה, ומחזקות את החילוף או המעבר בין העולמות שהזכרתי קודם. חיים ומוות, חומר ורוח".

 

העיבוד של שוחט פיזי, חי מאד. השחקנים, מאופרים בכבדות, אצים רצים על הבמה, מזגזגים בין דמויות ומסדרים את התפאורה. המימיקה מופלאה, במיוחד מצדו של ירון סנצ'ו גומז. האיש לא מוותר על שום הבעה. הקהל, שתיאטרון הסמטה מעניק לו קרבה וקשר בלתי אמצעי לשחקנים, יכול ממש להריח את הזיעה.

 בסצנת הסיום הדרמטית, בה מגרש הרב החסיד עזריאל את הדיבוק מגופה של לאה, אך בעצם הורג אותה ושולח אותה להתאחד עם חנן אהובה בעולם הנשמות, הופכת הבמה לזירת קרב בין בובתו של הרב עזריאל, מעין "מאסטר יודה" חסידי, לבין לאה וחנן, הפעם כשחקנים. הסצנה יצרית מאד, המוזיקה והתאורה רוקדות גם הן, והצופה נשאב פנימה עד לסיום השקט, עד המוות, שתפקידו הפעם אינו להפריד בין אהובים, אלא דווקא לחבר ביניהם.

 למרות שמסתיים במוות, המחזה סוחף ומלא חיים. האהובים מתאחדים ועולם החומר אורז את בגדיו ובובותיו במזוודה ועוזב את הבמה.

הדיבוק לא ייצא, צאו אתם אליו.

 ההצגות הקרובות –

תיאטרון הסמטה, סמטת מזל דגים 7, יפו – 1-2 במרץ

הופעה בעכו – 22 במרץ

הופעות נוספות צפויות בקרוב בתל אביב ובחיפה.

"הסיכויים אפסיים" – על מציאות השחקנים בישראל

 ראיון עם יוצרי המופע "Fade – מופע הפרידה של רענן פררה ורועי נווה"

מאת: יאשה קריגר

הלכתי לפגוש את רועי נווה ומשה בן שושן, שניים מהיוצרים של "Fade – מופע הפרידה של רענן פררה ורועי נווה". רענן ורועי כתבו את המופע. משה ביים. רענן ורועי משחקים את עצמם, שני שחקנים שמחליטים לאחר 15 שנים של מאבק לשרוד במקצוע – לעזוב את הבמה אחת ולתמיד. אבל לפני שהם עוזבים הם עורכים לעצמם ערב פרידה, שבו הם חוזרים אל מגוון הדמויות ששיחקו לאורך הקריירה שלהם ותוך כדי כך פורקים את כל מטען התסכול והמרמור שהצטבר להם בבטן וסוגרים חשבון עם עולם התיאטרון. זהו מופע מצחיק בטירוף, שבו השניים מפגינים כישרון קומי ווירטואוזיות סטנד-אפיסטית. זה גם מופע עצוב שמתאר ונובע מתוך המציאות המגבילה והמתסכלת של יוצרי התיאטרון העצמאיים בישראל.

"העבודה על המופע הייתה בשבילנו כמו טיפול פסיכולוגי" אומר רועי, "אנחנו מדברים במופע על כל הדברים שהעסיקו ומעסיקים אותנו. סוכנויות שחקנים, מלהקות, אודישנים, תיאטראות. אבל היה חשוב לנו שהמופע לא יהיה קודר, להיפך."

לפני כארבע וחצי שנים רענן פררה התחיל לעבוד על המופע לבדו. בהמשך הצטרף אליו רועי וזה הפך להיות מופע משותף. משה הצטרף כבמאי לפני שהמופע עלה בפסטיבל עכו 2010, שם זכה להצלחה ואף זיכה את רענן ורועי בפרס השחקנים המצטיינים. "זה בא ממקום אמיתי" אומר רועי, "החלטנו שאנחנו עוזבים את הבמה, אבל אנחנו לא עוזבים לפני שאנחנו עושים לעצמנו ערב. זה מצחיק, זה קל, אבל כל הדברים שאנחנו נוגעים בהם הם דברים לגמרי אמיתיים."

רענן (36) ומשה (37) למדו יחד משחק בסמינר הקיבוצים, שם גם הכירו את רועי (34). "סיימתי ביה"ס למשחק" מספר משה, "שלוש שנים אינטנסיביות שבהן אתה כל הזמן נמצא בעשייה ובחזרות וזאת למעשה עשיה מדומה. כי אתה בתוך הבועה של ביה"ס למשחק. ואז אתה יוצא החוצה ובטוח שמחכים לך, יש לך מה לומר ומה לתת ופתאום אתה נהדף. אתה בקושי מקבל אודישנים, על אודישנים לתיאטרון רפרטוארי בכלל אין מה לדבר, אתה מוצא את עצמך עושה פרינג' בלי כסף, ואז אתה הולך למלצר והבועה מתנפצת לך בפרצוף. הזמן עובר, עוד שנה ועוד שנה ואתה לא ממש בעשייה. התמזל מזלי והגעתי לביים הצגות ילדים. כתבתי משהו עם רענן, זה הצליח והביא כסף – כסף אמיתי, לא של פרינג'. ככה התחלתי להתעסק בזה יותר ויותר עם רענן. אין לי כוח יותר להיאבק בזה, אני הרמתי ידיים בכל מה שקשור למשחק."

רועי: "עשיתי איזה 15 הפקות עצמאיות ב-15 שנה האחרונות ובאיזשהו שלב הבנתי שאני לא חי ממשחק. אני חי מהוראה, מהפקות אירועים, ניהול במות וכו'. אני עם רגל אחת מחוץ למקצוע, אני חושב על כיוון אחר. אני לא חושב שנכשלתי אבל כן ציפיתי להיות היום בנקודה אחרת, קודם כל כלכלית. אני אפילו לא מדבר על להרוויח אבל כן לסגור את החודש. זה לא הגיוני שאתה מופיע בפסטיבל מסויים וכולם מסביבך מקבלים כסף ורק האמן, היוצר לא מקבל כסף. צריך לעשות לזה סטופ. השיא היה כששיחקתי בהצגה בהבימה ואחרי ההצגה מילצרתי לאותו הקהל שהרגע ראה אותי בהצגה".

התסכולים שעולים ב-Fade ידועים ומוכרים לכל שחקן, במאי ויוצר תאטרון בארץ. שאלתי את משה ורועי עד כמה לדעתם המופע מצליח לגעת גם במי שלא בא מהתחום. "בסופו של דבר זה הקסם של המופע הזה" אומר משה, "הפער בין החלום לבין הויתור על החלום כדי להתפרנס, כדי לשרוד, כדי להביא משכורת. זה כיף לראות את הקהל שלא קשור לתיאטרון, בפריפריה, מתחבר לדברים האלה מהיום-יום ופורץ בצחוק ומתרגש. זה נוגע לכל אחד."

רועי: "דווקא האנונימיות שלי ושל רענן עובדת לטובתנו כשאנחנו מופיעים מול אנשים שלא מכירים פרינג'. פאתטיות של שני האנשים האלה שארגנו לעצמם מופע פרידה כזה גרנדיוזי, כאילו מי ישמע – חנה מרון עוזבת את הבמה. זה מאיר את כל הסיטואציה בצורה עוד יותר אירונית ומצחיקה."

אחד הרגעים המצחיקים והבלתי נשכחים במופע הוא מונולוג קורע לב של רענן על כמה בלתי אפשרי להיות שחקן בארץ. הוא בלתי נשכח כי הוא מבטא יאוש אמיתי. והוא מצחיק בטרוף כי רענן לובש תחפושת של קיפוד, כחלק משחזור הצגת ילדים שעשה. יש ברגע הזה לעג גלוי על עניין הצגות הילדים ששחקנים צריכים לעשות על מנת להתפרנס וזוהי הבטן הרכה של כמעט כל שחקן בארץ. "הייתה דילמה אם לצחוק על זה ואכן, כשהגיעו אנשים מתאטראות ילדים לראות את המופע הם הרימו גבה, למה אנחנו מזלזלים, כביכול, במה שאנחנו עושים? ההסבר הוא כזה: ככה אנשים מבחוץ, הקהל, התיאטרון הרפרטוארי, מתייחסים להצגות ילדים, רואים רק את הפארודיה. זה רגע מאוד אמיתי בהצגה. רענן שופך את הקרביים שם, אומר את כל מה שהוא חושב על הקהל ועל התיאטרון. וכשהוא עושה את זה בתחפושת של קיפוד, מגוחכת ומצחיקה – זה עובד כמו שעון. הקהל מקבל גם את העוצמה של השבירה שלו וגם צוחק מזה. אבל אני כן יכול להגיד שלי, כשחקן, באיזשהו שלב נמאס לשחק קיפודים, עכברים, חתולים וחיות אחרות. רציתי להגיד את הטקסט מהמקום שלי. וזה היה בלתי אפשרי."

רועי: " יש גבול למה שאני מסוגל לעשות ולהגיד על הבמה. היום הקו האדום שלי זה לעשות משהו שאני לא מאמין בו. קיבלתי גם הצעות מתיאטרון רפרטוארי אבל דחיתי אותן בגלל שהתפקידים היו רזים ולא עניינו אותי. כבר לא מעניין אותי פלטפורמה, חשיפה, הזדמנויות, מי יראה אותי, מי יקח אותי. אני כבר לא צריך את האישור של אף אחד."

אני שואל את משה ורועי האם הם יכולים להצביע על הגורמים למצב הלא פשוט הזה. "בתרבות הסלבס של היום" אומר משה, "יש ביקוש עצום לחשיפה. קודם כל רוצים להיות מפורסמים. בתי ספר למשחק נפתחים כמו פטריות אחרי הגשם, גם בתי הספר הממוסדים פתחו במהלך השנים מכינות וסדנאות. משתחררים כל שנה כמה מאות שחקנים מבתי ספר וקורסים למינהם. זה גורם לאינפלאציה נוראית. מצד שני, מספיק שמישהי יוצאת מיומיים בתכנית ריאליטי והיא כבר סלב, מקבלת תכנית בוקר ותכנית לילה. היא בעצם לוקחת את העבודה למישהי שזה המקצוע שלה. מדורת השבט הפכה להיות האח הגדול. אין לי בעיה עם האח הגדול – זה מכנה משותף וזה אתנחתא לאנשים עובדים. אבל ההשפעות התרבותיות של זה מפריעות לי."

לסיכום אני שואל מה יאמרו השניים לאחיין, בן משפחה או סתם מישהו צעיר שישאל לעצתם אם ללכת לתחום המשחק. "לי אמרו 'לא כדאי לך, אל תתקרב.'" משיב משה, "זה גם מה שאני אומר לאחרים היום. אבל לילדים שלי אני אתן את כל האופציות פתוחות, כמה שזה מקצוע חרא." ורועי מסכם: "אני הצלחתי לשכנע כמה תלמידים ותלמידות שלי לרדת מזה. הסיכויים אפסיים. אני מאמין בלהגיד לבן אדם את האמת בפרצוף."

ההצגות הקרובות של Fade  בתאטרון תמונע, ת"א –  23-24.2

הצגות Fade במסגרת פרוייקט "במה אחרת" של מפעל הפיס – 29.2 – מגדל העמק

                                                                                    1.3 – אריאל

                                                                                    31.5 – עכו

תיאטרון מלנקי -"זה הקטן, גדול יהיה"

מאת: עמיר רנרט

במהלך צפייה בהצגה "איוב" של תיאטרון מלנקי באולם המשופץ והיפה במרכז הגאה בת"א, עומד מנדל המלמד (דימה רוס) מעל אשתו (אסתי ניסים) הכורעת ללדת ומביט בה בחרדה. כאשר בניו נפלטים מרחמה בזה אחר זה בדמות בובות קטנות, מברך מנדל את ילדיו החדשים, כשעל פניו הבעה שלווה ומחויכת, בברכה היהודית הידועה: “זה הקטן גדול יהיה".

היה משהו ברגע הזה שהיה נדמה לי פיוטי. רגע שבו השחקן והדמות לא רק בוראים מחדש בפני הקהל את העולם המרתק שרועי חן ואיגור ברזין יצרו ועיבדו לבמה  (ע"פ ספרו של יוזף רות) אלא גם רגע אחר, מופשט יותר, כאילו לאותו משפט התנקזו  כל האהבה הענקית של העושים במלאכה במלנקי לילד הקטן והמיוחד שלהם- התיאטרון.

אולי האהבה הזאת למקום היא הסיבה שלא הבחנתי בשום סימני סדקים, שום חרכים, מבטים מושפלים או משפטים מתוחים. לא כשצפיתי בהצגה, לא כשהסתכלתי על הקהל לידי שצפה בדריכות רבה בהצגה, ודאי לא כשדיברתי עם מנכל"ית התיאטרון, שרית רמתי ועם מייסדה, איגור ברזין, עבור הכתבה הזו.

וזה לא שחסרות בעיות. התיאטרון נמצא בגרעון תקציבי מצטבר לא קטן, ומתחילת השנה מנהל תרבות עצר לבקשת משרד האוצר את התמיכה החיונית לתיאטרון עד לקיום דיון פנימי באוצר- דיון שעדיין לא התקיים עד עכשיו, כמעט חודשיים אחרי.  התקציבים החנוקים לא מאפשרים לשלם לצוות וליוצרים את המשכורות, אבל לא תשמעו על כך שום צלצולים ומחאות.  הפעלת התיאטרון על כל מרכיביו, כולל ההצגות הרצות, שיווק ויח"צ, ומציאת פתרונות יצירתיים להפניית משאבים כמו קיצוצים רוחביים היא בהחלט לא משימה פשוטה אבל החבר'ה במלנקי  ממשיכים לעשות זאת בצורה עיקשת ומתמדת. בינתיים מה שבטוח הוא שהתיאטרון שורד את הימים הלא פשוטים ועם לא מעט סטייל: אחד היעדים השנה של רמתי וברזין היא לייצר חשיפה בינלאומית להצגות התיאטרון ולשלוח את "איוב" ו"הגולם" לפסטיבלים נחשבים ברחבי העולם.

במהלך שיחתי עם ברזין, הוא מנה בפני את מקורות ההשראה שלו: הבמאי האנגלי פיטר ברוק וחוקר התיאטרון והתיאורטיקן הפולני יז'י גרוטובסקי, שני פילוסופיים של אמנות התיאטרון שפיתחו גישות שונות ליצירה התיאטרלית תוך כדי עבודה מעבדתית אינטנסיבית עם השחקנים. ברזין הנחיל בתיאטרון שיטות עבודה שבאמת מזכירות את הדפוסים של השניים: חצי שנה חזרות על הפקה, 4 שעות כל יום. הרפרטואר מתמקד בספרים, כאלה שיש להם סוד נחבא ואותו מנסים לפצח תוך כדי החזרות. הדגש הוא על התהליך, שם קורים הדברים המעניינים.

התמונה קצת מתבהרת: העבודה היומית של ברזין עם אנסמבל השחקנים, התחושה שמדובר בהתמסרות טוטאלית של כל העוסקים בדבר, תוך כדי התמודדות עם קשיים כלכליים שיכולים היו למוטט קבוצת תיאטרון מן המניין כבר מזמן – כל אלה באמת היו שם, באותה רפליקה פשוטה של מנדל המלמד, אותה אופטימיות חדורת ביטחון ואמת – שם, ובכל שאר היצירות יוצאות הדופן של מלנקי שצפיתי בהם במהלך השנים האחרונות.

 

מי שמביט גם לאחור

מאת: אפרת קדם

מי שמביט כיום במבנה החדש, סליחה – "המשופץ", של תיאטרון "הבימה" יתקשה אולי לדמיין באילו תנאים הוקם לראשונה. יתר על כן, אם היה מישהו ממקימי התיאטרון מבקר בו כעת, לא היה מאמין למראה עיניו.

לא מזמן ,כלומר לפני תשעים ותשע שנים בלבד, מתוך מסירות נפש אדירה ועם לא מעט יומרות ואידאות, החל תיאטרון הבימה לקרום עור וגידים. כל זאת בתנאים לא תנאים של קור, רעב (פיסי אך גם תרבותי) ומחסור.

שלושת המייסדים העיקריים, צמח, גנסין ובהמשך גם רובינא, החליטו יחד כי "הבימה" תהווה עבורם שליחות ויעוד, עד כדי כך שנדרו נדר לא להתחתן או להקים משפחות (!) על מנת להתמסר באופן טוטאלי לתיאטרון . בדיעבד, נדר זה שנדרו הם וחבריהם לקבוצה, נשמר אמנם באופן חלקי, אך הייתה לו משמעות גדולה בעיצוב חיי המשפחה הלא שגרתיים בהם בחרו בהמשך הדרך.

צמיחתו בפועל של התיאטרון לאחר ההקמה הראשונית ב 1913 כ"הבימה"   (אזכור לבימה שבבתי הכנסת היהודיים)  החלה ב- 1917 עם פרוץ המהפכה הבולשיביקית, בה השתנו ללא הכר סדרי עולם.

ייתכן שבמבט מפוכח ולמוד היסטוריה של היום, משב רוח מהפכני זה עלול  להצטייר לנו כטרגי ורעיונותיו – כמעט אירוניים. עם זאת, עוצמתם של הרעיונות הרעננים  שעלו לאוויר – השוויון המלא ללא הבדל של דת גזע ומין, השיתוף הטוטאלי בין האנשים ועוד – השליטו סדר חברתי ופרטי מהפכני לחלוטין. באווירה כזו דומה היה שכל רעיון הוא בר מימוש, ושהמציאות היא ברת שינוי. די היה לראות את הרחובות שהפכו בן לילה מעטורי מעילי פרווה ותלבושת אלגנטית לתלבושות  פשוטות ואחידות של פרולטארים, כדי להבין עד כמה מרחיק לכת הוא השינוי המתרחש בכל. בכך נוצרה אווירה של קרקע פורייה לכל יוזמה, התחדשות או שינוי ואולי בעיקר – לאמונה ולתקווה.  

באותם ימים ובאותו משב רוח רעיוני החלה הבימה את פעילותה. התיאטרון הוקם כקולקטיב לכל דבר ועניין ובו אספת החברים היא הגוף הקובע. התיאטרון וחזונו עמד מעל ליחיד – השחקן. השחקן מצדו אמור היה לשמש כשליחו של הרעיון נשגב של התיאטרון שכלל את החייאתה של התרבות והשפה העברית. ברוח אותם הימים היה ברור לכל כי אין אדונים ומשרתים. השחקנים עצמם עסקו בפירוק והרכבה של התפאורות והכנת הבמות ולא בחלו בכל עבודה ויגע כפיים הנוגעים לכל חלקי ההפקה, נוסף על עבודתם כשחקנים.

 התנהלות החברים הייתה צנועה, הן מתוך שקידה והתעמקות בלמידה ובעבודה והן מתוך הערכים המכוננים של המוסד. כמובן שגם בהקשר זה יש לציין את  השפעתו של המורה וואכטאנגוב (תלמידו הנערץ של סטניסלבסקי) שנאות לעבוד עם החבורה ביתר שאת. וואכטאנגוב לימד אותם יום ולילה את פיתוחו לשיטת העבודה של סטניסלבסקי, ודרש מהם מקצועיות ומסירות אין קץ. הצניעות הייתה אחד מעיקריו החשובים .

ואכן ערכי השוויון והצניעות הנחו את אורחות חייהם של  השחקנים והמקימים  שלעתים שברו את הרעב בעזרת שקי קמח ותפוחי אדמה שהצליח להביא אהרון מסקין שעבד כאפסנאי בצבא האדום. הם עצמם אפו את הלחם. לא פעם המגורים היו בתוך חלל התיאטרון, לעתים מחוסר ברירה ולעתים על מנת שלא להחמיץ חלילה דבר ממה שמתרחש בשעורים, בחזרות ובאווירה הכוללת. על מנת להתחמם היו מוצאים ומדליקים כפיסי עץ ושבבי נייר מאולתרים. גם כאשר עלה תיאטרון "הבימה" לארץ השחקנים שיחקו על במות קרשים מאולתרות וחלקו חדרי איפור ותלבושות בצפיפות, על אף הקושי שבכך עקב עבודת הריכוז שנדרשה מהם טרם העלייה לבמה.

תמונה זו נשמעת אולי כרומנטית ואידילית ביותר, בייחוד בזמן זה של תהפוכות רבות בעולם כולו וגם כמובן בארץ ישראל. עם זאת, חשוב לציין כי בין חברי הלהקה ניטשו מחלוקות רבות, אם בעניין העלייה לארץ, אם בעניין בחירת החומרים לרפרטואר, ואם, כמה אנושי, בעניין חלוקת התפקידים בהצגות עצמן. בכל זאת, לאורך שנים רבות, נשתמרה אספת החברים וקבלת ההחלטות בשיח משותף תוך דיונים וויכוחים אידיאולוגיים. וויכוחים אלו היו על דמותה הראויה של התרבות הארצישראלית החדשה ,לימים מדינה, ועמה גם היומרה והחזון להחיות את השפה והתרבות העברית בארץ ישראל.

כיוון שהם אינם כאן אתנו ובהתחשב בנסיבות הקמתה של הבימה וברוח האידאית שאפפה את הקמתה, מעניין מה היו אומרים מקימיה לו ראו את הבניין החדש הענק, המרהיב והמנצנץ בסוף שדרות רוטשילד. כשהונחה אבן הפינה למבנה של הבימה בארץ, העלתה רובינא תקווה כי משכן הקבע יתמלא בתוכן ראוי ובהתאם לאופייה ולרוחה של "הבימה". ספק אם תקווה זו עודנה רלוונטית כיום.

מאה מיליון ש"ח הושקעו במבנה הנוכחי. רובם מכספי הציבור. קיר לבן ענקי עם זכוכיות שזורות על כל דפנותיו, מגרש חנייה תת קרקעי מרהיב ומבהיק, קפיטריה חדשה, קופות חדשות, אולמות חדשים, בריכת נוי, גינה מעוצבת וזה עוד לא הכול. על האדם הפשוט נאסר להיכנס בשעריו של ההיכל.  (אלא רק באופן מסודר – כלומר בסיורים מתואמים ומוזמנים מראש שטרם החלו נכון לכתיבת שורות אלו). כל זאת תוך כדי ובשלהי המחאה החברתית שמתרחשת באותו רחוב ממש.

לכאורה אמורים אנו, כיוצרים מבצעים וחובבי תיאטרון להיות אסירי תודה. סוף סוף כיאה למדינה מתוקנת הנה אנו "עם ככל העמים" וישנה השקעה ניכרת בתרבות. השקעה גדולה מאוד. מה לנו כי נלין? מדוע מכל עבר ישנם קיתונות וביקורות על הבטיחות, על התקציב, על האדריכלות, על קרני השמש שנמנעו מגן יעקב? מדוע נערכה הפגנה בערב הפתיחה החגיגי של התיאטרון….? ואם לחזור לא רחוק אחורה – קיתונות דומים נשמעו גם כאשר הוקם המשכן לאומנויות הבמה. האם לא ניתן לספק אותנו? עד שסוף סוף משקיעים בדבר ראוי – הרי שנים אנו מתלוננים על תקציב התרבות המצטמק והולך של מדינתנו – על מה יש כאן לרטון?

נדמה לי כי שורש הרתיעה מכל הכיוונים אינו נעוץ במעשה עצמו אלא באופן שבו נעשה, בבומבסטיות של הכסף, הזמן, הגודל …. ויותר מכל אולי בפער בין ההשקעה במבנה ובין ההשקעה בתוכן שאמור לשכון בו.

כיאה למדינתנו הקטנטונת שוב השקיעו באבן ולא באדם. לא ביוצרים ומבצעים בראשית דרכם, לא במלגות, לא בשחקנים, בבימאים, בתפאורנים, בתאורנים, בכוריאוגרפים ובמוסיקאים, אלא במבנה. ולא שאין לזה מקום, נהפוך הוא. גם משכן לעשייה האומנותית והתרבותית הוא דבר חשוב מאין כמותו, אך היכן הם סדרי העדיפויות והיכן הן הפרופורציות? היכן ניתן למצוא את הקשר עם המבנה העגול והמזמין בו ישבו רובינא וחבריה השחקנים לאחר ההצגות עם קהלם לשיחות שירים וריקודים?

אם נשווה לרגע את החברה שבה אנו חיים למשפחה, יהיה זה דומה למשפחה שבה אין חוברות לימוד או ספרים וחוגים לילדים, אך בכל זאת נוסעים ברכב חדיש ונוצץ שמוציא לכולם את העיניים. גם כאן המונומנט מנקר עיניים – לובן שיש מבהיק עטוף זכוכית ושמור מכל גזרה – באמת מרשים….

השקעה האמיתית והחשובה באמת  היא בתרבות עצמה. בתעשייתה בתוכנה ובאנשיה – זהו נכס תרבותי שאינו דוהה אלא רק יכול להשתבח עם השנים. ההשקעה במבנה היא השקעה בת חלוף.  יש לשער כי בעוד עשר או חמישים שנים מימי הבריכה לא יהיו אותם המים, השיש יבהיק פחות, המבנה כולו יתיישן וייתכן שירצו לשפצו מחדש. אך התיאטרון הישראלי ומורשתו התרבותית יכולים תמיד להמשיך ולהתחדש אם רק נקפיד להשקיע בהם, להתכתב עמם ולהשתנות לאורם.

אז כן, איננו חיים עוד בראשית המאה ובתקופת הצניעות והחלוציות שבה נוחות, ולו הבסיסית ביותר, הייתה כמעט מילה גסה, אך כל תלמיד תיאטרון לומד בשיעור הראשון כי בסופו של דבר כל מה שהתיאטרון זקוק לו הוא שחקן וקהל. 

ועוד מילה קטנה על תיאטרון. משחר נעוריו מתיימר התיאטרון לקרוא תיגר על הסדר החברתי. בעצם קיומו ומהותו טמונים בו הספק, שאילת השאלות ועידוד קהל ביקורתי ולא נינוח. נוסף על הכהות שנדרשה כדי לבנות "פיל לבן" שכזה בזמנים שכאלה, משדר הבניין החדש אווירה ראוותנית, זחוחה ושבעה.

 כיצד ייווצר תיאטרון מעודכן, רענן, חתרן ורלוונטי באווירה שכזו? והאם ייתכן בכלל?

 

מאחורי הקלעים – מפי סדרנית ממורמרת

מאת: נועה בן ארי

אני אגיד לכם מה אני לא אוהבת.  תלמידים.  תגידו שאני מכלילה, תגידו שאני מגזימה.  בסדר.  אני מעדיפה לעבוד משמרת כפולה עם וועדי עובדים ופנסיונרים  ששולפים מהתיק סוכריות מרשרשות. ביחד. 

תלמידים הם קולניים.  הם הורמונאלים.  הם חוצפנים.  הם חושבים שהם נמצאים בסלון של אמא שלהם והכי גרוע, הם תמיד מגיעים בגדודים.  זה אף פעם לא 10 תלמידים.  זה תמיד 1000.

"אל דאגה".  מרגיעות אותי המורות.  "יש פה גם מגמת תיאטרון.  איפהשהו…"

אההה..  מגמת תיאטרון.  למה לא אמרתן קודם? עכשיו אני רגועה.  לכו תמצאו מגמת תיאטרון של 20 ילד בקהל של 900 איש.  "חוץ מזה אנחנו מתיכון ________."  הן מחייכות אליי בגאווה.  "נו, תיכון   ______________?!" אין תגובה.

"התיכון שקיבל את אות היוקרה והמופת בשנת 1954?  התיכון שהיה אלוף הארץ בקפיצה משולשת למרחקים ארוכים בשנות ה-60?" אני בוהה בהן במבט חלול. 

–   "תגידי, איפה השירותי בנות?" הצעירים מתנפלים עלי.

–    "ימינה."

–    "שם?"

–    "לא, הימינה השני."

–     "תגידי, מתי זה נגמר?"

–      "לצערי עוד לא התחלנו."

–       "יש פרסומות?"

חמושה בפנס, אני נכנסת לאולם, יודעת שאין סיכוי שאשתמש בו.  פעם תלמיד היה מפריע, היית  מאיר עליו ומיד הוא היה שותק.  היום אני מאירה על תלמיד ואו שהוא מתחיל לשאוג:  'אונס, אונס' ומכנה את אמא שלי במגוון שמות או שהוא מאיר עליי בחזרה עם האייפון שלו.  ולטס פייס איט,  פלסטיק מצ'וקמק תוצרת סין שמתחיל לעבוד רק אם הוא במקרה נופל לי מהיד לא יכול להשתוות להמצאת המאה של סטיב ג'ובס.

והצורך שלהם לפתוח בדיון סוער אם זה כן ההוא מהטלויזיה או לא ההוא מהטלויזיה  (זה הוא, זה הוא. ששששש!!!), והצווחות שהם דופקים בכל סצנה זוגית (נו, זה לא באמת..שששש!!!!) והמצתים שנדלקים בכל מעבר מוזיקלי. לאן נעלמה האפשרות של פשוט לעצום את העיניים וללכת לישון? זה בחינם…

יד מונחת לי על הכתף. "המפריעים לא מאצלנו, אבל בכל מקרה,  אל תרחמי עליהם! תוציאי אותם החוצה, אחד אחד". את כל המפריעים? את כ-ולם? יותר מהיר יהיה להדליק את האורות ולצעוק "שריפה, שריפה".

ואז מגיעה ההפסקה. מה, אני לא יודעת איפה הם מחביאים את המסטיקים??

–    "סליחה, אי אפשר להכניס קולה לאולם, רק מים."

–     "אבל בקולנוע מותר."

–     "כאן זה לא קולנוע."

–     "אז למה מוכרים? ומה ההבדל בין קולה  למים?  שניהם נוזלים."

–      "חמוד, אתה רוצה שאשפוך עליך ותראה את ההבדל?"

–      "יואו, איזה מלחיצה… אז בייגלה אפשר?"

–       "אין אפשרות להכניס אוכל לאולם."

–       "אבל בייגלה זה לא אוכל."

–        "אז מה זה?"

–        "זה בייגלה."

אחח.. תובנות החיים.

ואני אומרת: לפעמים עדיף קולה אחת בתיק מאשר שתיים על הרצפה.