מאז שמרתה נולדה, המטרה היתה להעניק חשיפה ובמה ווירטואלית ליוצרים צעירים, ולהעצים את התחום הזה שנקרא תיאטרון.

היום, כלומר הערב, מגזין מרתה יודעת מעניק במה גם בעולם הממשי, ומציע לכם לחוות בכל החושים מבחר יצירות תיאטרון מרתקות, ולהכיר חלק מיוצרי התיאטרון המבטיחים של היום.

בגיליון זה, שנוצר במיוחד לכבוד ערב התיאטרון של מרתה, תוכלו לקרוא אודות היצירות המשתתפות, ללמוד על הבית הייחודי בו הערב מוצג, לדעת יותר פרטים על הערב עצמו, ולהחליט איך אתם מסייעים לנו להמשיך במסע המרתק הזה, ובעצם להמשיך לעזור לכם, יוצרי וחובבי תיאטרון באשר תהיו.

מקווים לראותכם ומקוום שתיהנו.

                                                אירית ראב

                                                עורכת מרתה יודעת

ערב תיאטרון ייחודי זה נוסד ונועד לשם שלוש מטרות עיקריות:

ראשית, להעניק במה ליצירות תיאטרון קצרות, ועל ידי כך לחשוף לקהל חלק מיוצרי התיאטרון הייחודיים של היום.

שנית, לחשוף את פעילותו המבורכת של מגזין מרתה יודעת, שנוסד לפני חצי שנה בלבד, ומאז הוא לא מפסיק לסקר, לכתוב, לבקר, לראיין ולדון על תיאטרון.

שלישית, לנסות ולגייס כספים, שיוכלו לתרום בהמשך דרכו של המגזין. נכון, תיאטרון הוא אמנות, ועל כן לא ניתן, אם לא בלתי אפשרי, לכמת אותו בכסף. אבל, מה לעשות, בעידן הקפיטלסטי של היום, גם מגזינים חיוניים כמו מרתה יודעת, צריכים כסף כדי להמשיך ולהתקיים.

לכן, אנו מציעים לכם מבחר דרכים נהדרות וחוויתיות, בהן תוכלו לעזור ולתרום:

כרטיס כניסה לערב: 40 ₪

כרטיס+שתייה: 55 ₪

כרטיס תרומה למגזין: 70 ₪

הערב יתקיים ב21/8/12 בבית מזא"ה 9, בתל אביב.

19:00 – התכנסות, שתייה ומאפים תוצרת בית

20:00 – תחילת המופע

מאחר ומספר המקומות הוא מוגבל, יש לאשר השתתפותכם במייל marthayodaat@gmail.com

או באופן טלפוני, דרך נועה בן ארי טל': 054-2239240

נשמח מאוד לראותכם.

מזא"ה 9 הוא מרכז עירוני שייחודו נובע מכך שהוא מאפשר לתושבים הצעירים בעיר (18-35) לקבוע את אופי הפעילות במקום ולעשות בו שימוש לכל צורך קהילתי, חברתי ותרבותי. מעבר לחללים השונים לשימוש הצעירים (גלריה, אולם, כיתה, חדר דיונים וכו'), המקום מציע גם שירותים כסיוע משפטי לשוכרי דירות, ייעוץ קריירה ועוד. המקום הוקם במסגרת יישום של תוכנית אסטרטגית לצעירים שהכינה העירייה, בשיתוף צעירים רבים, שמטרתה לתת מענה לאוכלוסייה זו, המהווה שליש מתושבי העיר.

מאת: מור זומר

על "בין פטיש לסדן"

מערכון מאת רוני אפרת.

המערכון מספר את סיפורם של גבר ושתי נשים שנקלעו למערכת יחסים משולשת המסתבכת בתוך עצמה; לכאורה, נושא שחוק שנכתבו עליו מאות, אם לא אלפי, יצירות מסוגים שונים. אך רוני אפרת בוחרת לספר את הסיפור בצורה אחרת מעט, שירית, מעין אודיסיאה קצרה. היא מעניקה לנשים את הכינויים "פטיש" ו"סדן", כאשר הגבר הוא הלכוד ביניהן.

רוני היא אישה רבת פעלים; היא הספיקה לעסוק במשחק, בתסריטאות, בדיבוב, בבימוי וביחסי ציבור, וכיום מתפקדת, מעבר לפועלה בתיאטרון, ככתבת בוואלה! תרבות.

 ספרי לי קצת על הניסיון בתיאטרון, על חווית הכתיבה, הבימוי והמשחק. איך שונות החוויות זו מזו?

סיימתי את לימודיי בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב אחרי שהתחלתי אותם בגיל 15, במהלך לימודיי בתיכון, ולפעמים גם קצת במקומם. הייתי צעירה מדי ומכוונת מטרה, עכשיו אני צעירה פחות- ומבולבלת מאוד. אם היית שואלת אותי לפני שנתיים, הייתי מקשקשת משהו על התפקידים השונים של כתיבה, בימוי ומשחק, אולי גם דרמטורגיה. החוויה האוניברסיטאית גרמה לי לנתב את התשוקה לתיאטרון באופן אימפולסיבי וחזותי יותר, כך שמבחינתי עבודת הטקסט שעשינו כאן שוות ערך למופע תיאטרון חפצים או לסרט אנימציה, כלומר, המון בלאגן.

בהשראת מה נכתב "בין פטיש לסדן”? האם זו חוויה שחווית? משהו שאת חוששת ממנו?

המערכון התחיל כשרבוט בקובץ וורד מבוקר הראשון בינואר 2011. כל נפלאות השנה האזרחית החדשה מביאות עמן את הקלישאה הטוענת ש"השנה אעשה משהו אחרת", אך בסופו של דבר כולנו מעדיפים להישאר במקום הנוח, בין השמיכות, בין פטיש לסדן. זו החוויה האנושית הטריוויאלית ביותר, שאת החשש ממנה הדגים אל באנדי בצורה הטובה ביותר.

האם שאבת השראה ממחזאי או מחזה מסוים?

שמעתי על כל מיני השוואות. אני בעיקר משתדלת לשאוב ולספוג כל דבר שיש ביכולתי.

איזה מסר את מבקשת להעביר באמצעותו?

בדיוק את מה שהוא מייצג, תיאטרונית ותפיסתית: עבודה בתהליך.

ספרי לי על השחקנים שמשתתפים במערכון. מי הם? איך בחרת אותם?

אבישי מינג'רסקי ומילנה סנדלר למדו איתי בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב, עבדנו יחד בקונסטלציות שונות בעבר. באשר לים דרורי, אליה הגעתי דרך המרכז לתיאטרון אלטרנטיבי בשלומי, מקום שהייתי רוצה לקחת בו חלק ומשקף הרבה דברים שאני אוהבת.

האם המערכון הוצג בעבר בפלטפורמה אחרת כלשהי?

לא. הוא עבודת אנסמבל שנועדה והועלתה לצרכי הפסטיבל.

ולסיכום, מה את מאחלת לעצמך מבחינה מקצועית? מה תרצי להיות כשתהיי גדולה?

כשאהיה גדולה הייתי שמחה לעשות תיאטרון, לגור בעיר קרה ולאכול אוכל טעים במנות קטנות. אני מאחלת לעצמי, בינתיים, שאצליח לעשות עוד כמה "בין פטיש לסדן", גם בחום התל אביבי.

מאת: אפרת קדם

אני "נפגשת" טלפונית עם הילה כהן לאנג, שכנתי החדרתית שכמוני חיה ופועלת במה שרובנו מכירים כפריפריה, במסגרות תיאטרוניות מגוונות. רק שבשונה ממני, הרקע של כל זה הוא נערה דתייה א-לה-דה בני עקיבא, אשר כעת בבגרותה מעלה מופע העוסק במסע התבגרות של נערה-אשה, משם ועד כאן.

כיצד החלה היצירה את דרכה?

"היצירה היא מאוד אישית ומתבססת על חומרים שכתבתי בתור נערה דתייה (בזרם הדתי לאומי). היא נוגעת באופן שבו חוויתי כנערה את המציאות הדתית, מציאות שבמרכזה צורת קיום פרקטית של המצוות, ששמה במרכז את הגבר ושלעיתים, יש בה לא מעט נוקשות. ביצירה אני מתארת איך הדברים פוגשים אותי כאשה שמחפשת רכות וגמישות ואת המקום של הספק במציאות המוחלטת והברורה, בעלת האוריינטציה הגברית במהותה.

המסע המתואר ביצירה עוברת מחד דרך הניסיון "ללכת על כל הקופה" ולהיות לגמרי מזוהה עם אורח החיים הזה, ומאידך גם דרך ההתפכחות מזה וההבנה שזה לא בדיוק בשבילי, עד לטרנספורמציה ולשינוי שלבסוף.

חשוב לי להדגיש כי היצירה היא מאוד אישית וסובייקטיבית ואינה "מייצגת", מעידה על הכלל או מבקשת להסיק מסקנות גורפות באשר הן. רציתי פשוט לתאר ולהתבונן בתחושות, מחשבות ומהלכים נפשיים. באותה מידה זה היה יכול להיות על הלינה המשותפת בקיבוץ או על יציאה מהארון של הומוסקסואל. זה לא משנה. כל אחד ויתר על משהו, חווה משהו, קיבל משהו, והעניין הוא בעיני לא להראות כמה הנערות הדתיות הן מדוכאות כביכול, אלא את המפגש עם המציאות ואיך צומחים מתוכו."

באילו אלמנטים תיאטרוניים השתמשת ביצירתך?

"יש בהצגה שילוב של המופשט עם הקונקרטי. של תנועה וטקסט. ישנם שירים שאני שרה שכתבתי וגם שירים נוספים  – כך שההצגה מורכבת ממונולוגים, תנועה ושירה."

כיצד התנהל תהליך העבודה?

"עבדנו מספר חודשים, בהתחלה עבדתי לבד ולאחר מכן ליוו אותי שתי חברות מתיאטרון יער שעזרו לי להעשיר את העבודה. דרך השאלות שלהן בעצם הבנתי כיצד לתקשר החוצה ולארגן את החומרים על מנת לא להישאר בכיוון התרפויטי והאישי בלבד, אלא לצאת החוצה למקום שמתאים לפגוש קהל ואף הוספתי טקסטים עכשוויים. בהמשך עבדתי עם מתן המוסיקאי. היה לי ברור שאני רוצה לשיר, וכן שישנם טקסטים שרציתי הלחנה שלהם וליווי. החיבור עם מתן הפך את כל העבודה למדויקת מאוד בעיני בשל הנוכחות שהוא מעניק והדיאלוג עמו במהלך המופע."

איפה המופע עומד כעת? היכן מציג?

"ישנו מופע באורך מלא שהוצג כבר פעמיים למעגלים יותר קרובים ואני מתכננת להתחיל להוציאו החוצה בקרוב מאוד, בשטחי חוץ – מתחת לעץ ועל האדמה שזוהי הבמה הטבעית ביותר עבורי."

ולבסוף , מה חשוב לך להעניק לקהל שצופה בהצגה?

"מה שהנביט את הגרעין הזה זה רצון לפתוח דברים שהיו רדומים הרבה שנים, להתבונן בהם ולתת להם נראות ובמה. להכיר בהם, ודרך זה לעבור איזה מסע טרנספורמציה אישי שלי, עם מתן ועם המופע. זוהי החוויה שאני רוצה להעניק למי שצופה – לקחת את הכאבים והמקומות הלא פשוטים בדרך לצמיחה, ולהתבונן בהם ולתת להם נראות ונוכחות ולשים אותם על השולחן,כפי שעשיתי אני."

מאת: אנה מינייב

אתם בטח מכירים את האמרה שכלב נובח לא נושך. האמנם? לפעמים הנשיכה יכולה להיות אקט סימבולי ולא בהכרח מעשי. היצירה של ברכי ליפשיץ, סטודנטית לתואר שני בחוג לאמנות התיאטרון, המתמחה בתוכנית חקר הביצוע בתיאטרון ובאמנויות המופע, בהחלט נושכת. היצירה "זהירות! כלב נובח" היא פרויקט מרתק שנוצר במסגרת תרגיל בלימודים, בו משתתפת ברכי עצמה ביחד עם גלית צברי, שחקנית בוגרת ניסן נתיב, שהפכה שותפה ליצירה. תוכנית הלימודים הזאת מתאפיינת באופייה המיוחד, אשר משלב בין החקר המעשי לחקר העיוני והוא מאפשר לא רק ללמוד על יצירה אלא גם ליישם אותה בפועל מתוך הבנה ויצירה של החוקר.

הפרויקט עוסק בטרגדיה היוונית, ומתמקד בנושא המקהלה בטרילוגיה "אורסטיאה" מתוכה בחרה ברכי שיר של המקהלה מהמחזה "אגממנון". בחירת הטקסט היה השלב הראשון בעבודתה של ברכי והיא התמקדה בשאלת החיבור שלה אליו. היא תהתה כיצד מפגישים בין הטרגדיה האישית שלה, את החיים שלה, עם הטקסט ואיך נותנים לפן הפרטי ביטוי בתוך טקסט קלאסי שעוסק בטרגדיה של מישהו אחר. לאורך המחקר היא התעמקה בחיבור בין הטרגדיה הגדולה הזאת לבין החומרים האישיים שלה, ובחנה האם זה בכלל אפשרי לעשות את ההשוואה הזאת.

ברוח שיטת הלימוד, השאלה הזאת צריכה הייתה לקבל תשובות גם על ידי עשייה, אך האתגר היה למצוא את הפתרון לעבודה עם שיר של מקהלה שהוא הרגע הדרמטי ביצירה, קטע מתוך מחזה שלם ששיטת העבודה עמו שונה מעבודה על מחזה עם עלילה מובנת. נקודת הפתיחה הזאת סקרנה את ברכי מאוד והיא גייסה את גלית בכדי להתחיל לעבוד על השיר. במקביל, פנתה ברכי לאנשים שונים, פגשה אותם בביתם, וביקשה מהם לשיר את השיר שבחרה בווריאציה שלהם, כראות עיניהם. החומרים שאספה היוו עבורה ועבור גלית את המשכו של המסע.

השיר עצמו הוא רגע בתוך המחזה, אשר מתאר את אגממנון שנכנס לביתו, לאחר שחזר מנצח ממלחמת טרויה. כביכול, הוא חוזר למקום בו הוא חש בטחון, אך המקהלה מרגישה שהולך לקרות אסון כלשהו בתוך הבית ולא ניתן למנוע אותו. על אף הוודאות המוחלטת כי האסון עומד להתרחש, אף אחד מהחוששים לא מתגייס למנוע אותו. אכן, האסון מתממש כאשר אשתו של אגממנון רוצחת אותו כנקמה על הקרבת בתה איפיגניה. "הבית הזה מלא בדמים, בהרס, ויש שם בעיות משפחתיות. זהו מעגל דמים משפחתי שלא עתיד להיגמר בגלל יצר הנקמה", אומרת ברכי.

עם השיר הזה, שעוסק כולו בסכנה האורבת לאגממנון בשובו לביתו, יצאה ברכי למסע, לתהליך שהיא לא ידעה מה סופו. היא לא קיבעה לעצמה תמונה או מסקנה מוגדרת מראש, היא יצאה לחקור, לשמוע, להקשיב ולשאול שאלות, זאת בכדי לגבש יצירה בה הכול יכול לקרות ולהתגלות. גם גלית התייחסה אל הטקסט הזה כתהליך עבודה דרכו ניתן יהיה לפתור את השיר. הן חוו ניסיונות רבים ובדקו אותו שוב ושוב כחידה, כמסע אל מעמקי היצירה והנפש. גלית מספרת כי "בהתחלה זה היה מלחיץ, בגלל ששחקנים אוהבים שהכל ברור להם. אבל זאת יצירה, וגם לשחקן מותר לחקור ולבדוק. גם ווקלית זה לא היה קל, והתהליך הזה הביא אותי לגעת בנפש, וזה מה שהביא אותי למקום האישי, נגע אצלי במקומות הפנימיים".

גלית צברי, מתוך חדר החזרות

החקירה העמוקה הזאת בהחלט נראית לעין, כאשר גלית צברי נעמדת על הבמה, כאילו רגליה נעוצות בה, ומתחילה לשיר שיר מתקופת יוון העתיקה, היא מצליחה לרכז לתוכה את כל העומק של השיר ולהגיש אותו בצורה מרתקת ובלתי מתפשרת על הדיקציה, הביטוי המדויק והרגשות הטמונים בו. ההבעה, הקול והאינטרפרטציה מעניקים לשיר הזה עוצמה גדולה שמתפשטת בחלל. הביצוע הזה גרם לי לשאול לגבי הבחירה של ברכי לתת את התפקיד הזה לאישה, שהרי את השיר שרו במקור המקהלה שהייתה מורכבת מגברים. את התשובה לשאלה זו אני מעדיפה לא לחשוף בפניכם, זאת מכיוון שהיוצרת מעדיפה לתת לקהל לפענח את היצירה כראות עיניו, ללא התניה מוקדמת ובכדי לא לקבע מחשבה אחת נוקבת על הנושא. אך משפט אחד שאמרה ברכי השאיר את חותמו, "השתקה יותר קוראת לנשים מאשר לגברים", זוהי אמירה שמתקשרת לחייה הפרטים, לעולם שלה, אך יחד עם זאת היא הייתה רוצה שתחוו את היצירה שלה ממקום נקי, לא שופט, לא מפליל.

"חשוב להשאיר את הסיפור קצת אישי ועלום", אומרת ברכי, "יש דברים שאי אפשר לבטא בצורה ישירה בכדי שאלה יהיו בסיס ליצירה, כי אם הם יאמרו זה יגמר ולא יהיה לזה מקום". ברכי לא רוצה לבקר אף אחד, והיא גם לא מעוניינת לנעול לאף אחד מהצופים את החשיבה מהסיבה שלדעתה זה מזמין ביקורת. אך גם ביצירה של עצמה היא מכניסה קרטוב של ביקורת, על מוסכמות החברה, על חוקי האקדמיה ועל בני אדם. היא גם תוהה האם הסיפור האישי שלה יכול לעניין מישהו מלבד עצמה, היא תוהה "האם לספר את הטרגדיה האישית? כן לנבוח? או לא? האם זה יהיה משמעותי?". העומק של היצירה מגיע מהחוויה האישית שלה, אך  האמירה של הפרויקט הזה רחבה יותר.

לנבוח או לא לנבוח, זאת השאלה. אם תשאלו אותי אני אומרת לנבוח, כמה שיותר חזק ואם צריך לנשוך, אדרבא, גם אם הנשיכה היא לא פיזית.