קומדיית חורבן

על ההצגה "מלחמות היהודים"

מאת: שרון ויסברט

ההצגה "מלחמות היהודים" של תיאטרון מיקרו בירושלים היא אחת שנותנת בוקס בבטן ואז מתחילה לחפור אותו פנימה עד שמרגישים בנוח עם אגרוף תקוע אי שם בין המעי לכליה.  הרגשה יהודית שכזו. כמו ששייקספיר אהב, זוהי הצגה בתוך הצגה: חבורת שחקנים נתקלת בפסקה מתוך ספרו של יוספוס פלאביוס ומנסה להמחיז אותה. יש במאי, יש שחקנים,  ועכשיו צריך לתפור הצגה כל כך מוצלחת שבכוחה להציל 3 יהודים שנידונו למוות על ידי הקיסרית. איך עושים הצגה יהודית מוצלחת כל כך? צריך גיבור ראוי. וכאן נכנס היהודי הגלותי לתמונה – קצת נמוך, קצת מסכן, קצת חמדן, הוא הופך להכלאה מושלמת בין דמות קומית סלפסטיקית ואקרובטית לבין הדמות הטראגית שגורלה נגזר. יוסף אלבלק המצוין, שמשחק את היהודי גיבור העלילה, לוקח אותנו למסע שבו אנחנו צוחקים בקלות, מקווים ש"יהיה בסדר" כנגד כל הסיכויים, ומגלים ששורשיו של ה"יהיה בסדר" בתרבות שלנו הם כנראה עמוקים יותר מראשית מדינתנו בעידן המודרני.

כבר ראיתי מספר הצגות של תיאטרון מיקרו. הבמאית, אירנה גורליק, נוטה לעסוק בנושאי יהדות ותרבות יהודית היסטורית ועד ימינו. במקביל ל"מלחמות היהודים", רצות בתיאטרון הזה הצגות כגון "שמשון" המבוסס על ספרו של ז'בוטינסקי, "כימים אחדים", המבוסס על ספרו של מאיר שלו  ועוד. כששמעתי את השם "מלחמות היהודים" לא היו לי הרבה ציפיות, למרות אהבתי לתיאטרון מיקרו. ספר היסטוריה, שכל כולו כנראה מוטה בשביל למצוא חן בעיני השלטון הזר באותה תקופה. למה כבר אפשר לצפות? כאן חיכתה לי הפתעה: לא היה שום ניסיון לקחת את הספר ולתמצת אותו, או לשאוב דרמה מסיפוריו. ההצגה כולה היא מעין מפגש טראגי בין אמת לשקר, שזה בעצם התמצית של יוספוס פלאביוס, בלי להזדקק לסיכומים וייחוסים. זה גם התמצית של תיאטרון, כפי הנראה.

מלחמות היהודים - יקיר מאיר פרץ 3.png

מלחמות היהודים | צילום: יקיר מאיר פרץ

הטקסט הוא אחד מגורמי ההפתעה. הוא נע בקלות בין שפה גבוהה ו"היסטוריונית", דרך מקורות יהודיים, לבין שפה יומיומית ושירה עדינה, תוך שמירה על אחידות. בלי ספוילרים, הקטע המשובח ביותר מהבחינה הזו של סינתזה שמותחת את גבולות האחידות מגיע ממש בסוף, עם התלבטות דמוית המלט-של-ימינו של אחד השחקנים, מול מראה, ללא מסכות ודמות.

הרמה האסתטית של ההצגה מפליאה. כמעט ללא תקציב, כנראה – תלבושות פשוטות, מסכות מעוצבות, מסך אמצעי שקוף,  שקית ענקית שהופכת אישה לקיסרית בגובה 4 מטרים. ארצות ישנות מפנות מקום לחדשות ללא מאמץ, בעיקר על ידי שימוש מושכל בתאורה ובמסכות גדולות, יחד עם שחקנים יפהפיים שמצליחים לעטות את הדמויות המיתיות בחן וללא מאמץ. הכוריאוגרפיה מושלמת, השחקנים בגופיהם הנעים מרחיבים ומכווצים את הבמה, מותחים אותה לגובה ומקטינים אותה באחת.

הפשטות היפה הניכרת בהצגה, מקבלת ביטוי גם במוסיקה – קיים רק שיר אחד בהצגה, שאותו שרה השחקנית גבריאלה ליצ'מן (שחולקת את התפקיד עם נועה צנקל), והוא יפהפה ונוגע ללב וחוזר, ונשמע בקונטקסטים שונים. כמו שקורה עם חזרתיות, יש לו במצטבר אפקט רגשי שמתעצם ומשמעות שהולכת ותופחת לאורך ההצגה.

מלחמות היהודים - יקיר מאיר פרץ

צילום: יקיר מאיר פרץ

והכי חשוב – מתחת לכל היופי והמלכות וההדר והיהודי המצחיק, הזריז ומעורר האמפתיה, קיימת רעידת אדמה שמחכה לקרות. כל סצנה תמימה ומצחיקה טעונה ברמזי החורבן. כל רגע של נשימה, כפי שאומרים בהצגה עצמה, מכיל קמצוץ של זבל עמוק בפנים. הזבל הזה הוא שמבדיל בין קומי לטראגי ודן את ההצגה להיות מרה ונוקבת, על אף כל המתיקות שמסביב.

"מלחמות היהודים"

תיאטרון מיקרו

עיבוד ובימוי: אירינה גורליק

שחקנים: יוסף אלבלק, אילן חזן, עופר ירושלמי, רן כהן, גבריאלה ליצ'מן, נועה צנקל ויפים ריננברג.

הפקה: תיאטרון מיקרו

מועדים קרובים: 

18/8 20-22/8 | 20:00

תיאטרון מיקרו, בתוך תיאטרון ירושלים, רחוב דוד מרכוס 20, ירושלים

לדף ההצגה באתר "מיקרו" – הקליקו על הלינק 

באתי רק לטלפן

באתי רק לטלפן

תיאטרון הקאמרי ותיאטרון הסימטה

באתי רק לטלפן - מעובדלמי בינינו שקרא את הסיפור "באתי רק לטלפן" של הסופר גבריאל גארסיה מרקס וראה את ההצגה המבוססת על הסיפור (המגוללת את סיפורה של מריה השחקנית אשר רכבה מתקלקל בדרכה הביתה ונקלעת בעל כורחה לבית חולים לחולי נפש), יוכל להגיד בוודאות שההעברה של הז'אנר הייחודי של הריאליזם המאגי לא צלחה בביצוע הבימתי ובעיבוד. האתגר לשחק 36 דמויות שונות היה גדול מדי. את ההצגה הזאת החזיקו בחיים רק שני שחקנים: יפתח רווה אשר הפציע באמצע ההצגה בתור בעלה של מריה, הלהטוטן. הוא כבש במשחקו והיה מהבודדים שהצליחו לעמוד בתפקיד הקשה של חילופי הדמויות. לצדו, הצליחה במשימה השחקנית, שהיא גם הבימאית, נטע ישצ'ין, שגילמה את ארקולינה באופן חזק ואמין, נוקשותה וכוחה הופיעו על הבמה במלוא פארם.

המשימה שהוטלה על השחקנים לשחק דמויות כשבפיהן טקסט שהוא הטקסט הסיפורי המקורי ולא טקסט שעבר עיבוד לטקסט דרמטי היה אתגר שלצערי רוב השחקנים לא הצליחו לעמוד בו. הניסיון להציג על הבמה בית חולים לחולי נפש לא עבד גם הוא. חולות הנפש הוצגו בצורה מיושנת על ידי התרוצצות חסרת פשר על הבמה עם שמיכות על הראש. העיבוד הלקוי לבמה גרם ליצירה ליפול בין הכיסאות והמטרה להעביר את יצירתו של גארסיה מרקס לא הושגה, דבר שקיבל משנה תוקף בכך שגם הסוף לא היה ברור והקהל אף לא היה בטוח האם למחוא כפיים או לא.

שלוש גולגולות במדרוג מרתה (טעון שיפור)

לפרטים ומועדים – הקליקו על הלינק

 



כמו מרתה, גם המצעד נעשה אחרת מכל מה שאתם רגילים אליו, או במילים אחרות, טוב יותר. הדירוג הגבוה ביותר הוא גולגולת אחת, בעוד הדירוג הנמוך ביותר הוא חמש גולגולות. תתרגלו לזה. 🙂 

דירוג גולגולות מעודכן

Lost in space

על המחזמר "לזרוס"

מאת אירית ראב

נתחיל בסוף. לאחר שההצגה הסתיימה, הבמה התרוקנה והצופים יצאו מהאולם, שמעתי אישה אחת שואלת צופה צעירה אחרת: "נו, הבנת על מה היתה ההצגה?", הצעירה השיבה לה: "כן, בערך, זה היה על איש אחד שעומד למות, והוא הוזה כל מיני אנשים ואיזו בחורה שמגיעה לעזור לו, ואז הוא מת. וכל זה מלווה בשירים של דיוויד בואי". לכך, האישה ענתה: "כן, זה בערך מה שגם אנחנו הבנו".

זו, בערך, נקודת המוצא של כל צופה שמגיע ל"לזרוס" ולא מכיר את אמנותו של דיוויד בואי. גם אלו שמזמזמים את הלהיטים הגדולים שלו, לא באמת מכירים את כל המנעד והמגוון של האמן המופלא הזה, וזה בסדר גמור, הוא לא כוס התה שלהם, יש להם את הזמר/ת האהוב/ה ביותר שלהם. כמו שאחד אוהב ומעריץ את ביונסה או קווין, ויודע בעל פה את המילים של שיריהם, כך אחרים אוהבים את דיוויד בואי. האהבה היא אותה אהבה, האמן הוא אחר.

לכן, כשצופים שאמנותו של בואי מהווה בתור הפסקול של חייהם, מגיעים לראות הפקות שונות של היצירה "לזרוס", יצירתו הדרמטית האחרונה, הם יכולים להבין למה התכוון המשורר וצופים במתרחש על הבמה ביראת קודש. לא בכדי, חלק הארי מבין צופי ההפקות השונות, החל בהפקת המקור שעלתה בדצמבר 2015 בניו יורק וכלה בהפקות שונות שרצות כיום בכל רחבי העולם, הם מעריצים של בואי. אבל, לצערי, אם צופים אלו יגיעו לראות את העיבוד הישראלי של "לזרוס", שעולה בימים אלו במרכז ענב לתרבות, הם עלולים לחוש חלחלה קלה, ואז כעס, ואז עצב. כך, גם אני חשתי.

את בואי גיליתי לראשונה כשהייתי בת 8.5. ג'ארת, שליט המבוך בגילומו, עזר לי לעבור תקופה די קשה בחיי, כבר אז, גם אם לא באופן מודע. לאחר כמה שנים בואי עזר בעוד אחת, ובאחרת. וככה, עד היום, השירים שלו, הדמויות שלו, התווים שיצר כיש מאין, חוצבים את מסלולם על לבי ונשמתי. עבור מעריצי בואי רבים, האמנות שלו היא לא רק מוסיקה גאונית המלחימה צלילים ואותיות, היא גם החוויה שלנו, היא הכאב שחווינו, השיעורים המלוכלכים של הלב, הגאות והשפל שעיצבו את החיים שלנו.

בגלל זה, כשמעריצים מושבעים של בואי מגיעים לצפות בעיבודים השונים של "לזרוס", אין להם אפשרות אלא לבחון את היצירות דרך נקודת המבט הזו. כשמכירים את הרפרטואר האמנותי שלו, יודעים ומבינים לחלוטין מדוע הוא בחר, וזו היתה בחירה מודעת לחלוטין, שיצירתו האחרונה תתבסס על הספר "The Man Who Fell to Earth", עליו התבסס הסרט הראשון בו בואי שיחק על המסך הגדול, מבינים את הקווים המשיקים בין סיפור חייו של תומאס ניוטון, החייזר שנפל אל כדור הארץ ונאלץ להזות ולכאוב בימיו האחרונים את האהבות והפעולות שלא הספיק לממש, לבין בואי עצמו, שנאלץ להשלים בימיו האחרונים עם העובדה שלא יוכל להשחיל צלילים ותווים חדשים למחרוזת המוסיקלית של חייו וחיינו, להשלים עם העובדה שזמנו הולך ואוזל.

עלילת המחזה, שנכתב על ידי אנדה וולש, מתארת כאמור את דמותו של ניוטון, חייזר בדימוס ועשיר אקסצנטרי הנמצא על ערש דווי, ונאלץ להתמודד בשנית עם האהבה שהותיר מאחור,  לעזור לבחורה שנותרה בלימבו בין החיים למוות, ומבקשת לעזור לו לחזור אל הכוכב ממנו הגיע, ובין לבין, להתעמת עם שדים ומלאכים שבאו לסייע לו במסע אל האור הלבן. ביצירה המקורית של "לזרוס", טביעת האצבע של בואי התבטאה בכל תו ופרט על הבמה, החל במוסיקה ובשירים וכלה בבגדי הדמויות או במתאר הטיל שאמור להביא את ניוטון הביתה, אשר הוקרן על המסך בעומק הבמה, והזכיר, באופן בלתי מקרי בכלל את הפרוצדורות שבואי וודאי נאלץ לעשות כאשר נלחם בסרטן שקינן בגופו.

חדי הבחנה יכולים לשים לב לפריטים שונים על הבמה, כגון אוסף התקליטים של בואי בדירתה של אלי הסייעת, שנשכרה על ידי ניוטון בכדי לעזור לו במחלתו, המהווים כמעין מחווה של בואי אל מעריציו, כאילו ידע בדיוק מוחלט איך המוסיקה שלו משפיעה עליהם ותלווה אותם גם אחרי לכתו.

השירים השונים שהופיעו ביצירה לא נבחרו באופן רנדומלי, הם לא נועדו להיות מעין "The best of David Bowie". כל אחד מהם נבחר בקפידה. המילים שלהם מהותיות בדיוק כמו כל רפליקה אחרת על הבמה. השילוב בין השירים לבין המחזה חיוני להבנת היצירה כולה. הבעיה היא שב"לזרוס" הישראלי, בבימוי אבישי בן גל ויפית אטיאס, יש פער עצום בין השירים לבין המחזה, וניכר כאילו שהעלילה נועדה להיות מעין פלסטר לשירים של בואי, ללא פשר וקשר. חוסר הפשר הזה הוביל למצב שבו המילים של וולש ובואי הלכו לאיבוד בעיבוד. זו בדיוק הסיבה שאותה צופה צעירה, וצופות אחרות, לא הבינו כל כך על מה ההצגה שכרגע ראו.

לזרוס2 - ז'ראר אלון

"לזרוס" | צילום: ז'ראר אלון

 

ובכל זאת, אם נשים את השירים של בואי בצד לרגע, על אף משקלם הכבד, ונבחן את היצירה התיאטרלית בפני עצמה – ניכר כי כל החלקים האמנותיים של "לזרוס" הישראלי היו מאוד יפים בפני עצמם, חלקם מעולים, אבל השילוב ביניהם יצר כאוס אמנותי אחד גדול.

המשחק, למשל. ניוטון מגולם על ידי אדם. זוהי בחירה ליהוקית מאוד מעניינת, בייחוד לאור הביוגרפיה האמיתית של האמן ובחינת הזיקה המרתקת בינה לבין הביוגרפיה של הדמות אותה הוא מגלם על הבמה. אדם הוא שחקן לא רע וזמר מצוין, והיו רגעים רבים שלבי נכמר למראה חוסר האונים והייסורים שניוטון שלו הביע בגין ההזיות והשדים שראה מול עיניו, בגין הכאב הפיזי והנפשי שהוא חש, הדברים שכבר לא יוכל לשנות, גם אם לעיתים מחוות הייסורים היו רבות מדי.

אבל, עצם כך שחלק הארי מההצגה ניוטון נותר במיטתו, שחוברה למעין מתקן נייד שגרם לה להיות אנכית, היווה בחירה תיאטרלית תמוהה. אני יכולה להבין את ההומאז' היפה לקליפ של "לזרוס" של בואי, אבל למה למשוך את זה לאורך כל היצירה? היה יכול להיות מרתק לראות את ניוטון של אדם מתמודד עם שדיו ואהבותיו מחוץ לגבולות המיטה, אבל ניכר שהבמאים לא רצו בכך. אני תוהה מדוע.

דיאנה גולבי, המגלמת את אלי, הפגינה יכולות ווקאליות מרשימות אבל הדמות בוצעה באופן לוקה בחסר. בדומה, זוהר בדש, שמגלם את וולנטיין, הוכיח קול ומשחק טובים, אבל לא הצליח להכניס חיים חדשים לדמותו והיא היתה מעט פלקטית. יתר השחקנים הציגו מנעד מעניין של דמויות, והרשימו בתנועה ושירה, אבל הם לא הצליחו להעניק צבעים עזים יותר ליצירה כולה.

לזרוס3 - ז'ראר אלון

צילום: ז'ראר אלון

הוידאו ארט, שנוצר על ידי ז'ראר אלון וקרן אלון, היה בהחלט מפעים ומעניין בפני עצמו, וחשף גוונים חדשים של הדמויות הראשיות, אבל עצם הבחירה להקרין אותו על עומק הבמה כולה, כשהצופים לא כל כך רחוקים ממנה, יצר מצב שהם לא יכולים לראות או להכיל את כל מה שמוקרן. נוסיף לכך את התפאורה הגראנג'ית היפיפייה, שעוצבה על ידי במבי פרידמן, מקלטי הטלוויזיה שפוזרו על הבמה והקרינו אי-אילו סרטונים, במה מתרוממת עליה ניצב וולנטיין בכדי להגיע לכנפיו המאוירות, וחוסר אחידות בשפה המשחקית, לפיה צוואר משוסף באופן סמלי מחד, ונערה נדקרת ומדממת דם מלאכותי מאידך.

כל האלמנטים הללו הובילו לכאוס אמנותי, שמתחזק בשל קרבת הצופים לבמה, שישבו על כיסאות בלתי ניתנים לישיבה, בייחוד לאנשים עם כאבי רגליים כרוניים כמוני. התלבושות, שעוצבו על ידי אלה קולסניק, נהדרות והולמות את הז'אנר, אבל הן הביעו שפה אמנותית שלא עולה בקנה אחד עם היצירה כולה.

לזרוס - ז'ראר אלון 4

צילום: ז'ראר אלון

המוסיקה של בואי והמחזה של אנדה וולש הנם טורדניים, אניגמטיים, מופלאים, מוזרים, וורסטיליים ומכמירים. אולם, בפועל, העיבוד הישראלי של "לזרוס" הפך את היצירה למתקתקה ועשירה בדימויים חזותיים, ולא למופלאה וכואבת, כמו שהיא אמורה להיות. לצד זאת, על אף העובדה ששילוב החלקים יחדיו יצרו אנדרלמוסיה אמנותית, בפני עצמם הם היו טובים, חלקם אפילו מעולים, ואת זה יש לשבח.

"לזרוס"

מרכז ענב לתרבות

מאת דיוויד בואי ואנדה וולש

תרגום: דניאל אפרת

בימוי: אבישי בן גל

במאית שותפה: ימית אטיאס

משתתפים: אדם, דיאנה גולבי, תאי, זוהר בדש, דוד לביא, עמית זיתון, רותם כץ, עופרי לסקי, אנטון מקלנקו, אדוה סבג וזיו פלג.

מפיק בפועל: תומר כהן

ניהול מוסיקלי: אריאל קשת וגיא פרטי

נגנים: גל גולני/אריאל קשת, יוני גבורה, גיא פרטי, אילן צמיר ונועם שחם.

כוריאוגרפיה: תות מולאור

וידאו ארט: ז'ראר אלון וקרן אלון

עיצוב תלבושות: אלה קולסניק

עיצוב תפאורה: במבי פרידמן

עיצוב תאורה: ליאור מיטל

ניהול הצגה: הלה פניני

מועדים נוספים:

ההצגה רצה מדי יום עד ל20/7/19.

לשעות ופרטים נוספים – הקליקו על הלינק

לוויתן

לוויתן – תיאטרון הקאמרי

לוויתן - איתמר דואק

לוויתן | צילום: איתמר דואק

 

מי אנחנו ומה אנחנו, מהי הזהות המינית שלנו, איך אנחנו מתכתבים עם המציאות של אחרים בסביבתנו ועם עצמנו כשאנחנו עדיין מתבגרים מבולבלים בשנות העשרים לחיינו? איך אנחנו בוחרים את האנשים בחיינו, ועד כמה אנחנו בוחרים אותם ממקום הרסני מדויק שמכתיב לנו תהליך של פגיעה והפגעות? בנושאים אלה, כמדומני, עוסקת ההצגה "לוויתן", שבין השאר יש לה יומרות להתכתב עם "השחף" של צ'כוב ומערכות היחסים הקשות וההרסניות שבו.

שני שחקנים צעירים מככבים בהצגה, האחד כביכול חזק, מצליח והטרו, עם פוזה שכובשת בנות (וגם בנים, מסתבר), ולמעשה לא קשה לראות שהוא נרקיסיסט עם בעיות אגו לא פתורות, השני חלש, תלותי, כביכול מבולבל מינית אבל למעשה מאוהב עד כלות בחברו ההטרו. אליהם מתלווים בהמשך אישה צעירה שמתאהבת גם היא בהטרו המוצלח ועוברת את ההתעללות הרגשית שצפוי היה שתעבור, וגבר צעיר, הומו מוצהר, שרוצה בחבר המאוהב ומושך אותו החוצה מן הארון הרגשי שהוא כלוא בו.

הנושא מעניין וחשוב, אבל יש משהו חצי אפוי בתוכן של ההצגה, והביצוע אפוי עוד פחות. בשלבים שונים של ההצגה היתה לי תחושה שמדובר בהפקת תיכון כלשהי, ולא מהבחינה הטובה של העניין.

2 שתי גולגולות במדרוג מרתה (אתחנתא אסקפיסטית ותו לא)

לפרטים ומועדים – הקליקו על הלינק

 



כמו מרתה, גם המצעד נעשה אחרת מכל מה שאתם רגילים אליו, או במילים אחרות, טוב יותר. הדירוג הגבוה ביותר הוא גולגולת אחת, בעוד הדירוג הנמוך ביותר הוא חמש גולגולות. תתרגלו לזה. 🙂 

דירוג גולגולות מעודכן

פריים שבפריים

על ההצגה "מרג'ורי פריים"

מאת: אביבה רוזן

הרעיון גאוני, תודו. אני לא הייתי מתנגדת שיחזירו לי את יקירי שהלכו לעולמם, או לפחות גרסה משודרגת שלהם, שתגיע בכל פעם שאני זקוקה להם. אלה הפריימים, (Primes), מעין רובוטים אולטרה-מתוחכמים שלומדים ממך על האדם היקר לך, מי היה, איך היה ומה היה חשוב לו. הרובוטים מתוכנתים להיות יותר אמפתיים ונעימים מבני האדם, אינם נתונים למצבי רוח ולבעיות רגשיות משלהם, הם מכילים והרבה יותר אנושיים מיוצריהם. מפתה, תודו. אין חסרונות של ממש לפריימים האלה, ואפשר להזמין אותם בכל גיל שרוצים. אני כבר מזמינה את אמי שלי, עם כל האהבה והאכפתיות, מינוס הביקורתיות והשתלטנות. אחח, מה אכפת לי שתהיה רובוטית. העיקר שתהיה, שתחבק, שתאיר רגעים קשים באהבה.

למרגו'רי (מרים זוהר בעוד תפקיד גדול שלה), קשישה בת 85 שחיה בגפה, יש אחד כזה, בדמות וולטר בעלה כשהיה בן 30. הוא תומך וסימפטי הרבה יותר מבתה טס (אודיה קורן, גם היא במשחק מצוין) וכנראה גם הרבה יותר מכפי שהיה וולטר האמיתי בחייו. טס מתווכחת, מעליבה, נוזפת ובכלל לא נעימה במיוחד כלפי אמה הקשישה, לעומת בעלה שהוא נחמד הרבה יותר. כשמרג'ורי הולכת לעולמה, טס מזמינה פריים בדמותה, וכך גם כשטס הולכת לעולמה, בעלה מזמין פריים בדמותה, וכן הלאה.

הפריימים הם יצורים מכילים, אכפתיים, אוהבים. הם יכולים להיות כאלה בעיקר כיוון שאין להם אגו. אין להם צרכים רגשיים או אחרים שמעוותים את יחסם לאחרים. כמה טוב היה אילו יכולנו אנו ללמוד מהפריימים איך לשים את בעיותינו הרגשיות בצד כדי לעשות את האחרים המשמעותיים בחיינו הרבה יותר מאושרים.

מרגורי פריים - אור דנון 2.png

מרג'ורי פריים | צילום: אור דנון

בפינאלה, בסוף ההצגה יושבים להם שלושת הפריימים ומנהלים שיחה מרתקת על חייהם של האנשים אותם הם מחקים. שיחה שאותם שלושה אנשים לא היו יכולים לקיים מעולם, כי היא מלאת קבלה וסקרנות. אותם שלושה אנשים שהם מחקים היו משתלחים זה בזה, מבקרים ומוציאים אחד את השני מדעתו.

ההצגה מתרחשת באמצע המאה ה-21 והלאה וזה בהחלט אפשרי טכנולוגית, אבל השאלה היא האם זה מצב רצוי או בלתי רצוי? טס לא אוהבת את הפריים של אביה ומבקשת לסלק אותו בכל פעם שהיא נכנסת. האם היא לא אוהבת אותו בגלל שהוא רובוט או בגלל שהוא אמור להיות אביה הצעיר? כנראה שהאחרון הוא נכון, מאחר שגם היא מצאה לנכון להזמין לעצמה פריים של אמה. האם הפריימית עושה לה תיקון למערכת היחסים שלה עם אמה המקורית. כך, בדבריה של טס: "את מעולם לא קראת לי בתי המתוקה כשהיית בחיים". מקום להזיל דמעה.

יש פה שאלות של אתיקה ומוסריות בשפע, שאלות של קידמה טכנולוגית וחברתית, ובאילו מחירים, מה העלויות והרווחים מכל אלה. לי התשובה קלה: כיוון שהעולם ממשיך להתקדם בכל מקרה, ונקווה שימשיך כך ולא ייחרב בדרך, אני בוחרת בפריימים הנחמדים והנעימים, גם אם ימשיכו לחיות אחרי. ההצגה מלמדת אותנו שגם בעידן שלנו, יכול להיות אחרת. גם בעידן שלנו, ללא הפריימים, אנחנו יכולים ללמוד להתייחס זה לזה קצת אחרת ולהיות הרבה יותר מאושרים.

על אף השאלות הכבדות והרות הגורל, ההצגה מצחיקה ומהנה, אודיה קורן מצוינת ומרים זוהר מרגשת ומכמירה.

"מרג'ורי פריים"

תיאטרון הקאמרי

מאת: ג'ורדן הריסון

תרגום ובימוי: צביקי לוין

משתתפים: מרים זוהר, אודיה קורן, אוהד שחר ואבישי מרידור

עיצוב תפאורה ותלבושות: זוהר אלמליח

עיצוב תאורה: ליאור מיטל

עריכה מוסיקלית: צביקי לוין

מועדים נוספים:

1-2/7/19 | 21:00

לדף ההצגה באתר תיאטרון הקאמרי – הקליקו על הלינק

רומיאו הוא לא

על ההצגה "רומיאו ואמא"

מאת: אביבה רוזן

הצגה זו נעה על שני צירים. הציר האחד, קומי-אירוני-גרוטסקי, הוא ציר תוכנית הריאליטי בה מנסים לבחור את הרומיאו שיככב בהצגה יוקרתית בעיירת פיתוח בשם המשלה "תקוות". הציר השני, הטרגי, הוא ציר האם, אמו של בחור מוכשר שמתמודד באותה תכנית ריאליטי לבקשתה. האם, חד הורית שמנסה לגדל את ילדיה בתנאים של עוני ומחסור לאורם של ערכים ושאיפות, מתמודדת עם סרטן סופני.

הציר הקומי נכשל בעיני כישלון חרוץ מבחינות רבות. יש פה ניסיון להציג את אנשי עיירות הפיתוח אשר שואפים להתקדם ולממש את יכולותיהם דרך תוכניות ריאליטי. אנשי העיירה תקוות מוצגים פה בצורה נלעגת, הם אנשים טובים וחמים אבל לא חכמים גדולים. גם העלילה בציר זה לא משהו. הגיבור שלנו, הבן המסור, עוזב את בית הספר במגמת תיאטרון כדי לסייע בפרנסת המשפחה, אבל כשהוא מתמודד בתוכנית הריאליטי המגוחכת עם השופטים הגרוטסקיים, הוא מתגלה ככוכב ענק. למרות שהוא זוכה בתפקיד הנחשק במיוחד עבור אמו חולת הסרטן, הוא מאבד אותו, פעמיים, לטובת 'טלנט'. בפעם הראשונה זה נחוץ לעלילה. בפעם השנייה, לא בטוח. חלק מנפתולי העלילה הקומית הם מסורבלים ולא נחוצים בהכרח.

הציר הטרגי, לעומת זאת, הוא אופרה אחרת לגמרי. הוא הציר מרגש ומטלטל. הוא עוצמתי, ועוד יותר כך בזכות משחקה הנפלא של שרה פון שוורצה. האישה שיוצאת למסע הקשה בחייה עם שכנוע פנימי שהיא תצליח ותבריא, אך מצבה הולך ומתדרדר, והיא מתמודדת עם הורות, זוגיות, קבלת תמיכה ושאיפותיה עבור עצמה ועבור ילדיה. לאחר שבן זוגה עוזב אותה כשהיא מבשרת ביום הולדתה שהסרטן שלה חזר, קרן האור היחידה שלה הוא בנה, שעומד לגלם את תפקידו של רומיאו לפי מיטב ידיעתה, היא לא יודעת שבנה איבד את התפקיד מיד לאחר שזכה בו והבן וכל מי שסביבו מייצרים עבורה מציאות שווא, כדי שתוכל להמשיך לשמוח בדבר היחיד שמביא לה נחמה בעת הזאת. היא נאחזת בזה.

רומיאו ואמא - ז'ראר אלון.png

רומיאו ואמא | צילום: ז'ראר אלון

כל הלבטים, ההתמודדויות, הקשיים והתקוות שלאורך הדרך, יחד עם מערכת היחסים בינה לבין האחות התומכת והתנהלותה במערכות היחסים הנוספות שלה, הן בעיני לב ההצגה. שרה פון שוורצה וענת מגן שבו, שמשחקת את אחותה הצעירה שמחפשת בלהיטות חתן, אך נמצאת שם בלב ובנפש עבור אחותה, מצליחות להפגין את יכולתן הדרמטית לתמרן בין רגשות, קשיים ותקוות ולטלטל אותנו רגשית. כל מי שפגש סרטן מימיו באופן אישי או שתמך בחולה סרטן, לא יוכל להישאר אדיש.

המעבר החד בין שני הצירים הלא תואמים הללו, הקומי מחד והטרגי מאידך, מבחינת איכותם, מבחינת ההשתלשלות העלילתית ומבחינת יכולתם לגעת רגשית בצופה, לא עושה טוב להצגה. פחות בלבול בציר הקומי ויותר מיקוד בציר הטרגי היו מאפשרים לעשות את ההצגה מהודקת יותר.

בערך חצי שעה אחרי תחילת ההצגה יצא זוג זועם אחד. שאלתי אותם: 'כבר הולכים?' והם ענו: 'כן, כי זאת הצגה גרועה'. הם יצאו בדיוק אחרי 'תוכנית הריאליטי' שבאמת הפילה את המתח וההתלהבות שהיו באוויר בתחילת ההצגה. הייתה לי מין תחושה, שהיא התחילה טוב, המריאה, ואז נפלה פתאום ולאחר מכן התחילה להמריא שוב. הפרק הזה, של הנפילה, הוא לא נחוץ. זהו בדיוק המקום בו אנחנו חשים התייחסות מתנשאת אל תכניות הריאליטי ואנשי עיירות הפיתוח. כל החלק הזה הוא ארוך מדי ולעגני מדי.

בסופו של דבר ואחרי ככלות הכל, בזכות הציר הטרגי והמשחק המעולה של שרה פון שוורצה וענת מגן שבו, אני אהבתי. את הרוב.

רומיאו ואמא

תיאטרון הקאמרי

בהשראת הסרט "Le Grand Role"

מאת: גור קורן וגלעד קמחי

בימוי: גלעד קמחי

משתתפים: דולב אוחנה, אלעד אטרקצ'י, רועי אסף, אסנת בן יהודה, ניסו כאביה, שמחה ברבירו, ענת מגן שבו, מזל קטי מלכה/נאוה לוי, שרה פון שוורצה,  גור קורן,  דוד שאול, אדוה רודברג ויובל אור פורת. ילדות: אמילי מלישבה, ליה עמרם רוקח וקלואי מרואלי.

תפאורה: ערן עצמון

תלבושות: אורנה סמורגונסקי

מוסיקה: אמיר לקנר

תאורה: אבי יונה בואנו (במבי)

וידאו: יואב כהן

מועדים נוספים:

30/6/19 20:30 | 1-2/7/19 20:00

לדף ההצגה באתר תיאטרון הקאמרי – הקליקו על הלינק 

אגרוף עם מוסר

על ההצגה "Blasted"

מאת: תמר צפריר

הדבר הראשון שהייתי ממליצה לכם לעשות לפני בואכם לצפות בהצגה "Blasted" הוא לקרוא את המחזה, כהתחמשות נפשית. מדובר במחזה הביכורים של המחזאית הבריטית שרה קיין, שארבע שנים אחרי כתיבתו, בהיותה בת 28, תלתה את עצמה משרוכי נעליה. קיין כתבה את המחזה השערורייתי עוד בעודה סטודנטית, וזכתה לראותו עולה על הבמות לפני שנטלה את חייה בשרוכיה. המחזה הוא אלגוריה לחיים רוויי מלחמות, ומבקש להדגים לקהל את ההשפעות ההרסניות של חיים במלחמה, תוך שימוש בפרובוקציות קשות וחסרות תקדים בעולם התיאטרון. כעת הוא עולה בעיבוד לבכורה ישראלית בתיאטרון נוצר, בבימויו של אבי גיבסון בר אל.

גיבסון רב הפעלים נושא את דגל הבוטות בגאווה. דעותיו מתנוססות בגאון על התוכניה, כמעט תוקעות אצבע בעין. הוא מעוניין לנער את הקהל הישראלי מקהות החושים, מהשובע הבידורי, מחרושת התרבות. עליי להודות, אני הראשונה להסכים שהתיאטרון הרפרטוארי בארץ הוא עניין בידורי ומסחרי בלבד כיום, ויש להצר על כך. בהפקה של "Blasted" גיבסון מבקש להצטרף למחנה הנגדי שצבר כבר מספר הפקות פרובוקטיביות במשך השנים, עם עיבוד מטלטל, במהלך הצפייה בו רגעי הנחת ספורים. לא עולה בדעתה של ההצגה להחניף לקהל ולו לרגע.

בלסטד -אורי רובינשטיין

"Blasted" | צילום: אורי רובינשטיין

המחזה ממוקם במציאות סמי דיסטופית מלחמתית, בה אנו מכירים את קייט, איאן והחייל, ודוחס את כל זוועות העולם לתוך חדר בית מלון במיקום לא ידוע, שנפל מחוץ לזמן. העלילה משובצת שיאים דרמטיים קשים במיוחד, גם לקריאה. החל מגסויות ושפה גזענית, דרך הטרדה מינית ואונס שלא מבדיל בין מגדרים, וכלה בקניבליזם ותיאורי התעללות גרפיים במיוחד. בין לבין, אנו נחשפים גם לזוועות מלחמה כמו הפצצות מבנים אזרחיים, חרפת רעב ומוות של תינוקות.

אל חדר המלון מגיעים קייט ואיאן, טיב מערכת היחסים ביניהם לא ברור עד הסוף אם כי האופי הנצלני שלה די בולט. קייט היא המוחלשת, איאן הוא המחליש, ואז החייל מגיע והופך את הקערה על פיה. בסופו של דבר, הפגיעות של קייט הופכת לחוסן שלה והיא זו שמצליחה לשרוד הכי טוב במציאות הקשה שקיין יצרה לדמויות שלה. יעל מור מגלמת את קייט באומץ, באינטליגנציה ובעדינות. למוטי רוזנצווייג, המגלם את איאן, חסרה הרגישות של מור, אך הוא ניחן באומץ במשחקו באותה מידה וגם בעבודת גוף מעוררת התפעלות.

העיבוד הדרמטורגי משרת מסר נוסף של המחזה על זוועות המלחמה. קיין כתבה על מלחמה ספציפית מאוד, אך המחזה כתוב כך שיהיה ניתן להחיל אותו על כל מלחמה, גם מלחמות יומיום בין אישיות. אי אפשר שלא לחוש יראת כבוד לאומץ של גיבסון להשליך את המילים "לשחק" ו"כאילו" מהחלון. בסצינה בה מתרחשת הטרדה מינית "קום איל פו" אין לשחקנים שום עכבות והם מבצעים את המעשה עד הסוף. מעבר לשאלות על המסרים האנטי מלחמתיים של ההצגה, הקהל לא יכול שלא לשאול את עצמו היכן עובר הגבול בין מעשה זוועה אמיתי לבין משחק. הבימוי מזמין רפלקציה של הקהל לגבי עצמו, כצופה במעשה הטרדה מינית מהצד, מבלי לעשות כלום למניעתה. בהמשך, כשגם איאן נאנס, נוצר מרחב נוסף לחקירה של הקהל על נקמה בסגנון עין תחת עין- האם אנו מסופקים ממנה? או שמא מזועזעים ממנה?

בלסטד - אמנון חורש

"Blasted" | צילום: אמנון חורש

 

העיצוב האמנותי של ההצגה מפיק רושם ראשוני טוב ואנו רואים איך הוא מתפתח לאטו לאורך כל ההצגה, ממש עד הרפליקה האחרונה. כשחקניות ראשיות בהצגה, התפאורה של דינה קונסון והתאורה של נדב ברנע אחראיות לרוב רגעי הסיפוק של הצופים בין זעזוע לזעזוע. אנו רואים כיצד השניים משלבים כוחות כדי להמחיש במקוריות הפצצות אוויריות, או ליצור הזדהות עם הדמויות ברגעי הכאב שלהן, כמו גם להתגבר על האתגרים שקיין מציבה בכתיבתה. הבחירות המוזיקליות אה-לה "התפוז המכני", השמעת מוסיקה קלאסית ברגעי האלימות הקיצוניים, נתפסות כקלישאיות מעט בימינו, אם כי אולי גם הן נושאות מסר שמחכה לפענוח.

במהלך הצפייה בהצגה, כל מנגנוני ההגנה מוזעקים ועולות חומות. אצלי התעוררה תגובה צינית כמעטה הגנה כנגד האלימות המינית במחזה. אך בימים שלאחר הצפייה בהצגה, מתקלפות החומות ומפנות מקומן לחשבון נפש מרענן, חיטוט בנבכי הנפש ומסתרי המחזה, ונקודת מבט חדשה למציאות.

 

"Blasted"

תיאטרון נוצר מתארח בתאטרון הבית

מחזה: שרה קיין

עיבוד ובימוי: אבי גיבסון בר-אל

תרגום: לילך דקל-אבנרי

שחקנים יוצרים: יעל מור, יונתן מילר ומוטי רוזנצוייג

ליווי אמנותי: ערן בוהם

עיצוב תפאורה: דינה קונסון

תנועה וייצור: ערן לביא

עוזרת במאי ועיצוב תלבושות: רינת מוסקונה

ייעוץ אמנותי: אמיר אוריין- תיאטרון החדר

עיצוב תאורה ומוזיקה: נדב ברנע

דיבור ושפה: בהט קלצ'י

שפה גרפית: נעם לבקוביץ

מנהלי הצגה: דניאל כהן בוונסה ומאי הלר

 

מועדים נוספים:

1-2/7/19 | 21:00 | תיאטרון הבית