על ההצגה "האיש שחשב שאשתו היא כובע"

מאת: אירית ראב

בנסיעה חזרה הביתה מההצגה "האיש שחשב שאשתו היא כובע" של תיאטרון החאן, אחי שאל אותי "איך שחקנים לא מתבלבלים בין כל הטקסטים שהם יודעים בעל פה? כלומר, לא קורה לפעמים שבאמצע הצגה אחת, הם אומרים רפליקות מהצגה אחרת?", אמרתי לו שזה אולי יכול לקרות בחזרות, אבל כמעט ולא קורה בהצגות עצמן. תוך כדי חזרות, המוח מתרגל לנתיב טקסטואלי מסוים שתחום במקום מסוים, וכמעט ולא קורה מצב שבו הטקסט נשלף בסיטואציה בימתית לא נכונה. ניסיתי להסביר, "זה כמו שתתקלח בזמן שאתה נוהג, אילו שתי פעולות נפרדות לגמרי".

אבל, מה קורה אם מסלולי הנתיבים מצטלבים בטעות? משתלבים ומסתעפים אחד בשני? לא איזו פליטת-פה פה ושם, או איזה בלאק סורר, מה קורה אם פתאום באמצע ההצגה השחקן מתחיל להגיד טקסטים שלמים מהצגה אחרת ולא יכול להפסיק, או שהוא לא מודע לכך שהוא לא אומר את הטקסט הנכון? מה קורה אם אתה מסתכל במראה ובמקום לראות גבר בגיל העמידה אתה רואה משהו אחר לגמרי, למרות שהכל בסדר עם העיניים שלך? מה קורה אם את יוצאת מנקודת הנחה שאת מתנהלת בתוך חלום, למרות שגם אם המציאות דפוקה למדי, היא לגמרי אמיתית?

האיש שחשב שאשתו הוא כובע | צילום: יעל אלון

ההצגה "האיש שחשב שאשתו היא כובע", או יותר נכון, "האיש ש…" בהתאם לשמה המקורי, מנסה להתמודד עם שאלות נוירולוגיות-פסיכולוגיות-קיומיות דומות לנ"ל. זוהי הפעם הראשונה שההצגה, פרי עטם של פיטר ברוק ומארי-הלן אסטיין, עולה בעיבוד ישראלי בארץ. וזה רק נכון שג'יטה מונטה הבמאית ותיאטרון החאן, המאופיינים בליריקה תיאטרלית, ירימו את הכפפה ויעלו את ההצגה הזו.

רצון היוצרים לגרום לצופים להתנתק מהטכנולוגיה החדשה ולהתחבר לאמנות הוותיקה, מקבלים ערך מוסף, פוסט-מודרני משהו, כשהיצירה עולה על הבמה של תיאטרון החאן, בייחוד כשההצגה משלבת טכנולוגיה ומשחק. ההצגה עושה שילוב יפה וטוב בין אמנות וידאו איכותית (בעיצובו של גיא רומם) המציגה את מה שרואים המוח והנפש, לבין תפאורה ריאליסטית (בעיצובה של פולינה אדמוב) שמציגה את הזמן והמקום, המחלקה הנוירולוגית בבית חולים פריזאי בתחילת שנות התשעים. הבימוי המדויק של ג'יטה מונטה הפך את מגוון הסצינות, שהציגו מטופלים שונים עם בעיות נוירולוגיות שונות, מתסמונת טורט ואוטיזם עד לראייה עיוורת וחוסר יכולת לראות את צד שמאל, לכדי מקשה קוהרנטית אחת. המוסיקה הנוגה של יבגני לויטאס ליוותה את המתרחש ואפשרה למוצגים על הבמה לחדור אל נימי הלב.

צילום: יעל אלון

אבל מי שגנבו את ההצגה בהצגה הזו היו השחקנים: יואב היימן, דודו בן זאב, שחר נץ ואיתי שור. הליהוק להצגה הזו היה מדויק, כל אחד מהשחקנים הללו ביטא צד אחר של התופעות הנוירולוגיות השונות, בין אם מהצד המדעי של הרופאים המתבוננים ובין אם מהצד של המטופלים עצמם.

בדומה להצגות רבות אחרות, גם בהצגה הזו יואב היימן הפגין את הוירטואוזיות המשחקית שלו, מצד אחד גילם את הרופא הסמכותי שלא יכול שלא לחוש אמפתיה אל מטופליו, ומצד שני, גילם מטופלים שלא יכולים או מסוגלים להתמודד עם זה שהמציאות אינה כפי שהם חושבים. באחת הסצינות, היימן גילם מטופל שאינו יכול לדבר כראוי, השפה שלו משורבבת מילות ג'יבריש למרות שמבחינתו הוא אומר את המילים הנכונות. מעבר לכך שיש לשבח את היימן על זה שהצליח ללמוד טקסט מאתגר שכזה, הוא הצליח להביע את חוסר האונים בצורה כל כך משכנעת, עד שכבר לא שמעת את המילים המדוברות, אלא את השפה האוניברסלית של הלב.

צילום: יעל אלון

בין היתר, דודו בן זאב המחיש בצורה יפה את האסטרטגיות והטריקים שהמטופל שגילם צריך לעשות, רק כדי להזיז את גופו ולקום מהמיטה, או את הפאניקה והזעקה של בעל האוטיזם לאחר שנגעו בו, או את התסכול וההומור של מטופל אחר שלא הצליח לזהות את אשתו, או את הים.

איתי שור הפגין את יכולותיו הקומיות בשחקו, בין היתר, מטופל בעל תסמונת טורט. במשחק שלו היה משהו מכמיר ותזזיתי, שילוב שדי קשה ליישם ביחד, אך הוא הצליח במשימה. בין המטופלים/רופאים שגילם, שחר נץ הראה צד נוסף למחלות הנוירולוגיות – הן מאפשרות לפתוח דלת אל העבר, דלת שקשה מאוד לפתוח אבל עוד יותר קשה לסגור. בסצינה בה שמע מוזיקה באמצע הלילה, למרות שהלילה היה שקט לחלוטין, הוא נזכר באמו ובאביו שהגיעו אל מיטתו כשהיה קטן ושרו לו שיר ערש. על אף העובדה שההורים לא היו על הבמה, אלא רק שיר הערש נישא באוויר, ניתן היה לראות את ההורים ניצבים לצדו ונפרדים מבנם לשלום, לאחר שהוא בלע את התרופות. זוהי דוגמה טובה לחלל הריק של ברוק – גם כאשר עיני הצופים רואות משהו אחד, והדמות רואה משהו אחר, הדמיון הוא שמתווך בין השניים, בייחוד ביצירה שכזו.

ברוק רצה ליצור את המחזה "האיש ש…" כדי לגשר על הפער בין בני האדם, הוא חשב שלמרות כל חילוקי הדעות בין הצופים, ועל אף השוני ביניהם, הם יוכלו להזדהות עם נושא משותף  – המוח האנושי ונפלאותיו. לאורך ההצגה, הצופים הישראלים אכן רותקו אל הבמה והפגינו את הערכתם ליוצרים במחיאות כפיים סוערות. אבל לאחר שהשחקנים עזבו את הבמה והצופים פינו את האולם, חילוקי הדעות שבין הצופים שוב צפו על פני השטח. זה העיר לזו שהרעישה עם עטיפות הסוכריות שלה, וזו העירה לזה שהוא מפריע לאנשים לצאת מהאולם. ועם זאת, לאחר שהלבה האנושית פרצה מהאולם אל הלילה החם, צופים רבים שיתפו את רעיהם בנוגע למה שזה עתה ראו, ועד כמה מופלא הדבר הזה ששוכן בראשם. אז אולי, בסופו של דבר, אנחנו לא כל כך שונים אחרי הכל, גם אם לפעמים אנחנו לא מסוגלים לראות את המציאות כמו שהיא.

האיש שחשב שאשתו היא כובע

תיאטרון החאן

בהשראת ספרו של אוליבר סאקס

מחזה: פיטר ברוק ומארי-הלן אסטיין

נוסח עברי: דורי פרנס

בימוי: ג'יטה מונטה

משחק: דודו בן זאב, יואב היימן, שחר נץ ואיתי שור.

תפאורה ותלבושות: פולינה אדמוב

תאורה: רוני כהן

מוסיקה: יבגני לויטאס

וידאו ארט: גיא רומם – Studio Insight

מועדים נוספים:

3/11/19 | 20:30 | תיאטרון החאן

6/11/19 | 20:30 | תיאטרון החאן

8/12/19 | 17:30 | 20:30 | תיאטרון החאן

על ההצגה "הנסיך מפלסטלינה" וראיון עם רענן פז, מחזאי ההצגה

מאת אביבה רוזן

ההצגה "הנסיך מפלסטלינה" התקבלה בתחילת דרכה לפסטיבל הבינלאומי להצגות ילדים ונוער בחיפה וגם זכתה בפרס ההצגה הטובה ביותר. ההצגה עוסקת בנושא הקשה ביותר, השואה, אך היא מתייחסת אליו מזווית שונה לחלוטין מזו שאנו מורגלים בה. הילדה היהודייה, יסי, שמתחזה לבן, קושרת קשר של חברות אמיצה עם ילד הולנדי שמתפעל מאומץ לבה והיא שורדת בהיאחזה בדמיון. היא ממציאה לעצמה ממלכה קסומה, פלסטלינה, שבה יש גחליליות של אש שעושות קסמים ולבני האדם בה יש תכונות שונות לחלוטין מאלה שהיא רואה סביבה. שם אביה, שנלקח כבר על ידי הנאצים למחנות, הוא המלך. היא אינה מוכנה להכיר במציאות האכזרית, ונתלית באב שיבוא ויציל אותה. המחזה מבוסס על ספרו של ההולנדי הארם דה יונגה, "יסה, בלוואל צ'י".

"הנסיך מפלסטלינה" | צילום: יוסי צבקר

אנו רואים את הילדים מתגנבים על הבמה, בין הסמטאות לכיכר החיילים, אך למעשה, מה שמותיר עלינו את הרושם הרב ביותר הוא החברות שנרקמת בין הילדים, חברות שמגשרת על כל הבדל שהוא בין אנשים. הצד הרגשי של ההצגה, המשחק האמין של שני השחקנים הראשיים, כמו גם של יתר השחקנים על הבמה, ועולם הפנטזיה שהם מחיים בהצגה, מביאים לכך שכל אדם יכול להתחבר לעולם אותו ההצגה בוראת.

צילום: יוסי צבקר

ביושבי בקהל, ראיתי מסביבי ילדים בגילאים שונים עם הוריהם. ניכר כי ההורים והילדים הגדולים יותר, שהבינו היטב את הנושא, מזדהים עם חלקים מסוימים בהצגה, ומדי פעם גם מזילים דמעה, בעוד שהילדים הקטנים יותר מתחברים לעולם הפנטזיה. ולצד זאת, כולם מרותקים להצגה, כולל הקטנים, שמדי פעם שואלים את הוריהם שאלות. ניכר שהבמאי עשה עבודה טובה בהתאמת ההצגה לכל גיל, ובפרט לגילים הצעירים, והנגיש את השואה בצורה שילדים קטנים יכולים להכיל.

לאחר ההצגה, ביקשתי לשוחח מעט עם המחזאי רענן פז, שיצר את ההצגה לצד דיויד בילנקה, הבמאי. למען גילוי נאות, את רענן הכרתי כאשר שיחק בהצגה שהייתה מבוססת על מחזה שכתבתי, "השד לא נורא כל כך". בהצגה שיחק מספר רב של דמויות, חלקן הגדול קומיות, והתרשמתי מאוד מיכולותיו, כולל יכולת האלתור שלו. רענן גם סייע לי בעבודה על המחזה.

כרגע, רענן נמצא בתקופה עמוסה ויצירתית במיוחד. בעוד ההצגה שכתב, "הנסיך מפלסטלינה", רצה בתיאטרון גושן, הצגת ילדים נוספת שכתב, "אוחזת באוויר", עומדת לעלות בתיאטרון באר שבע לילדים ונוער. הוא משחק בסרט שעומד לעלות בקרוב על רצח רבין, "ימים נוראים", שם הוא מגלם את הסוכן אבישי רביד "שמפניה". כמו כן, הוא משחק בסדרה חדשה שעומדת לעלות בהוט, "הקיבוצניקים", ומצטלם בימים אלו להפקה חדשה של "כאן". אם כל אלה לא מספיקים, הרי שהוא מריץ מופע שנקרא "מרוב אהבה צוחק" יחד עם מורן רוזן ומסתובב איתה בכל הארץ.

איך נולד "הנסיך מפלסטלינה"?

"קראתי את ספרו של דה יונגה, שנקרא בעברית "ריקוד של נסיך", ומהמשפט הראשון כבר ידעתי שאני חייב לעשות מזה הצגה. כתבתי במהירות מחזה שבסופו בכיתי. כך ידעתי שיש לי משהו טוב ביד. אחר כך באה עבודה של שכתוב ואז הגעתי לחלק המורכב. למצוא מישהו שישקיע ברעיון שלך. זה כמו לחפש משקיע לסטארט אפ, וזה חוזר על עצמו עם כל מחזה מחדש. זה היה תהליך ממושך שבו רבים אמרו לי לא, עד שהגעתי לפסטיבל בחיפה והגשתי להם שתי פרזנטציות, את "הנסיך מפלסטלינה" ואת "אוחזת באוויר". הם קיבלו את "הנסיך מפלסטלינה". אז התחיל החיפוש אחרי תיאטרון ילדים ונוער שיהיה מוכן להשקיע בהצגה ולהריץ אותה גם אחרי הפסטיבל. נוצר חיבור מצוין עם תיאטרון גושן.

רענן פז | צילום: ספיר קוסה

מעניין לציין שבדיוק באותו זמן, לפני כשנתיים, נולדה בתי ענבר ואני הפכתי לאבא. יש לי תחושה שהקשר החזק עם ענבר אפשר לי ליצור מחזה רגיש

יותר. במחזה יש ילדה שאין לה הורים אבל הקשר החזק בינה לבין אביה מחזיק אותה בחיים. רגע השבר בהצגה, אותו רגע בו רוג'ר, החבר ההולנדי, אומר ליסי שאביה נלקח על ידי הגרמנים, הוא רגע המשבר הגדול בהצגה. היא לא מוכנה לקבל את המציאות, וזה הרגע שהביא אותי לדמעות. תמיד רציתי לעסוק בנושא השואה, אבל ידעתי שאני רוצה לעשות זאת בצורה אחרת. "הנסיך מפלסטלינה" מאפשר לי לעשות זאת בצורה שנכונה לי, התמודדות באמצעות הפנטזיה והממלכה הדמיונית."

אתה מביים גם את טקס "פרס הבמה לילדים ונוער" במסגרת פסטיבל "חלום של תיאטרון".

"נבחרתי לביים את הטקס ואני מנסה לעשות אותו מעניין ככל שניתן. בטקס יחלקו שחקנים שמשתתפים ב-26 הצגות התחרות את הפרסים השונים. הפסטיבל כולל הצגות נבחרות של כל תאטראות הילדים והנוער בארץ והוא קשור לעמותת אסיטאז' (Assitej), עמותה בינלאומית של תאטראות ילדים ונוער. העמותה היא שאחראית על הטקס."

בוא נדבר עליך. הקריירה שלך עולה ופורחת לאחרונה.

"אכן, אני חווה סוג של פריצה מקצועית בכל התחומים בהם אני עוסק כרגע. חשוב לי לציין שאני רואה את הפריצה מאז שענבל נולדה. נעשיתי בוגר, רציני ומדויק יותר.

אני בעיקר איש תיאטרון, והכל מעניין אותי. מעניין אותי להמשיך להתפתח בתחומים שעדיין לא נגעתי בהם. למשל, אני רואה מטרה משמעותית בכניסה לתיאטרון הרפרטוארי. אני משחק בסדרות אך גם שואף לכתוב סדרות טלוויזיה. תמיד יש עוד מטרות להתפתח אליהן."

נסיך מפלסטלינה 

מחזה: רענן פז

בימוי: דיויד בילנקה

משחק: אורן הגני, עומר יצחקי ואסף רוט.

מוזיקה: אסף רוט

תפאורה ותלבושות: מירב נתנאל דנון

עיצוב אביזרים ואיורים: ריה לידר

עיצוב תאורה: יחיאל אורגל

כדאי לעקוב באמצעי המדיה השונים אחר מועדים נוספים של ההצגה

לדף ההצגה באתר תיאטרון גושן – הקליקו על הלינק

צחוקות – תיאטרון האינקובטור

צחוקות | צילום: תיאטרון האינקובטור

ציפיתי לבדיחות על ילדים. מודה. יצא לי להיתקל במושג "סטנד אפ לילדים" בעבר, וזה היה משהו כמו "מכירים את זה שהמורה חולה והמורה המחליפה זו המנהלת?" אבל ההצגה "צחוקות", שאמנם מוגדרת כ"סטנד אפ לילדים", היא ממש לא זה. היוצרים והמבצעים, יצחק לאור וינון שאזו, בליווי האמנותי של ענבל לורי, יצרו מופע שהוא פתיחת דלת לעולם ההומור כולו. מבדיחות פילים, דרך ההומור הפיזי של האחים מרקס ועד להומור של הקומדי הסטור, "צחוקות" סוקר את כל סוגי ההומור ומנגיש אותם לילדים. כך למשל הסרטן שבו לקה החולה בבדיחה המפורסמת הפך לצינון קשה ב"צחוקות" ועולם הבדיחות הגסות נשאר בחוץ.

לבי היה עם השחקנים כשנכנסתי (באיחור קל, סליחה) וראיתי שרק ילדים מעטים באו לראות את ההצגה. אבל הצחוקים המתגלגלים שלהם, ואני כולל בהם את בתי בת השבע, חיפו בקלות על המספר המועט.

כמעט שבוע עבר מאז ראיתי את ההצגה והבדיחות שרצו שם בקצב מטורף ממשיכות לרוץ אצלנו בבית. וזו ההצלחה האמיתית של ההצגה – היא אולי לא מחדשת הרבה, אבל היא חוליה חשובה בשרשרת הדורות של ההומור העברי, וזה בכלל לא מעט.

גולגולת אחת במדרוג מרתה (הצגה טובה, מסר חשוב, אבל…)

לפרטים ומועדים – הקליקו על הלינק 

כמו מרתה, גם המצעד נעשה אחרת מכל מה שאתם רגילים אליו, או במילים אחרות, טוב יותר. הדירוג הגבוה ביותר הוא גולגולת אחת, בעוד הדירוג הנמוך ביותר הוא חמש גולגולות. תתרגלו לזה. 🙂 

על יצירת המחול "חחח דוט.קום"

מאת: אביבה רוזן

גבר ואישה על הבמה, מחוללים אך לא עושים קסם, אלא מתפתלים בתוך עצמם וזה עם זו. במערכת יחסים כמו במערכת יחסים, ראשית לכל באה לידי ביטוי ההתקשרות שלנו עם עצמנו בדרכים שהן לעתים קרובות לא ידועות ולא ברורות, אך הן אלה שיוצרות את החיבור שלנו עם אחרים.

הגבר והאישה שרוקדים וגם הולכים הרבה זה לצד זו ובזה אחר זו, מנסים לייצר מערכת יחסים. הם עקשנים ולא מוותרים למרות כל הקשיים שהם חווים בדרך, קשיים שכמו תמיד הם רגשיים. הסיטואציה בה גבר ואישה מכירים ומתאהבים היא סיטואציה כביכול מפעימה, אך מהר מאוד היא מתמלאת בקשיים. לאישה לא קל להיות שם, והיא בורחת, נאבקת בשדים הפנימיים שלה ובגבר, שלמרות הכל נשאר לצידה.

הגבר הרבה יותר פשוט. הוא הולך בעקשנות, בזמן שהיא קופצת, בורחת וחוזרת. אצלה המורכבות מאוד ברורה, אצלו היא זולגת מדי פעם. הוא מאוד שטחי, כביכול, הוא קם בבוקר, מבצע תרגילי כושר, לא מחליף הבעה אחת. היא קמה בבוקר ומספר ההעוויות שלה במשך כמה דקות הוא אינסופי כמעט. אבל בשכבה שמתחת, גם הוא, כמוה, מורכב יותר מכפי שהוא מגלה.

חחח דוט.קום | צילום: אלי כץ

יש גם אלימות. לעיתים מורכבות המערכת ביניהם מביאה לסוג של אלימות וגם להחפצה. ויחד עם הכל, הם נשארים ונאבקים על הקשר הזה, המורכב, שהוא לעתים כואב ולעתים מכעיס, ועדיין הם שם, ביחד, הולכים, לעיתים ביחד ולעיתים בנפרד, לעיתים זה לצד זו ולעיתים במרחק מה. היא מורכבת מאוד, הוא מתאמץ יותר, אבל הם נשארים.

זהו מחול לא שגרתי, והרקדנים הם פרפורמרים שעובדים לא רק עם הגוף. יש כאן יצירה שמורכבת בחלקה הגדול ממחול ומהליכה, אין בה כמעט מילים שנאמרות, אבל היא בהחלט מדברת, ולא קשה להבין מה היא אומרת. היא דנה במערכות יחסים וכיצד הן נרקמות בין אנשים שלכל אחד מהם יש כאבים משלו ונושאים לא פתורים שהוא גורר עמו, ובעולמנו המודרני והמהיר, בו מערכות יחסים נרקמות ומתפוררות במהירות, הניסיון לעבוד על הקשר הוא לא מובן מאליו.

כדי להבין יותר לעומק את תהליך היצירה, שוחחתי עם רונית זיו, רקדנית, כוריאוגרפית ויוצרת המופע, שנועד לציין ולחגוג את עשרים שנות היצירה של זיו על הבמות. זיו היא יוצרת עצמאית משנת 1998, היא זכתה בפרסים רבים ויצירות שלה הועלו על ידי להקת בת שבע ולהקות מובילות נוספות בעולם. היא גם מנחה במסגרת הלימודים לתואר שני באקדמיה למחול ומוזיקה בירושלים, ומנהלת את מגמת המחול של קהילת העבריים בדימונה.

מדוע בחרת בשם '"חחח דוט.קום?'"

"למען האמת, היה לי שם אחר, אבל כשחברה אמרה לי שאנחנו חיים כיום בעידן ה'חחח דוט.קום', החלטתי לאמץ את הביטוי כשם המופע. העבודה נבנתה מהבזקים שעלו לי בראש. כך אני כותבת את הכוריאוגרפיה שלי. היא מלאה ברמזים. יש גם הרבה הליכה במופע. גם זה משהו שמעסיק אותי כבר שנים, השוטטות, כאשר כל צעד פיזי קדימה לוקח אותך אחורה, לזיכרון, לרגש."

צילום: אלי כץ

מה מסמלת ההליכה במופע?

"כן, הם הולכים הרבה, והיא פתאום נופלת, משתטחת. הצעדים מתפרקים לוריאציות, ופתאום יש עצירה, ליטוף, אחזקה. ההבזק העמוק יותר עוסק בסיפור אהבה או סיפור ההתבגרות שלה. אני רואה אותה כילדה קטנה, אפילו טום בוי. לשניהם יש עולם רגשי מאוד חזק, אבל ביחס שלהם אל העולם היא צריכה הרבה אישורים. היא מכורה לזה והוא מכור לדברים אחרים, כמו ספורט למשל."

 יש מקום מאוד משמעותי במופע לפודקאסט של אופרה וינפרי.

"המסר של הפודקאסט הזה הוא שאם נעבוד יותר קשה נצליח להתגבר על רגשות קשים. מצד אחד, זה כאילו נותן כוח, ומצד שני, משטיח את המציאות."

לירון, הבחורה, משדרת קונפליקט מאוד עמוק.

"עבדתי הרבה עם לירון על חזות של טום בוי, על נשיות שלא לגמרי הבשילה. יש לה מנעד רגשי רחב שבא לידי ביטוי במופע. גם לאלדר, הבחור, יש עומק רגשי רב אבל הוא יותר עצור."

ואכן, המופע לא מאפיין רק את עולם הדוט.קום המהיר והעצבני, הוא מאפיין אותנו כבני אדם עם מנעד רגשי שרק מבקש לצאת החוצה. אנחנו אנשים שמתעצבים בגיל צעיר וסוחבים איתנו מהמורות בתוכנו, שבאות לידי ביטוי גם ובעיקר במערכות היחסים המשמעותיות ביותר שלנו. זיו יצרה מופע מרתק ונפלא, בו שני צעירים מתמודדים עם עצמם וזה עם זו. במחול כמו בחיים.

חחח דוט.קום

מרכז סוזן דלל

כוריאוגרפיה: רונית זיו

רקדנים: לירון קיכלר ואלדר אלגברלי

ניהול מוזיקלי: נדב לוזיה

תיפוף: שלו סרור

תאורה: אורי רובינשטיין

עיצוב במה ותלבושות: רונית זיו

כדאי לעקוב באמצעי המדיה השונים אחר מועדים נוספים!

על ההצגה "מלחמות היהודים"

מאת: שרון ויסברט

ההצגה "מלחמות היהודים" של תיאטרון מיקרו בירושלים היא אחת שנותנת בוקס בבטן ואז מתחילה לחפור אותו פנימה עד שמרגישים בנוח עם אגרוף תקוע אי שם בין המעי לכליה.  הרגשה יהודית שכזו. כמו ששייקספיר אהב, זוהי הצגה בתוך הצגה: חבורת שחקנים נתקלת בפסקה מתוך ספרו של יוספוס פלאביוס ומנסה להמחיז אותה. יש במאי, יש שחקנים,  ועכשיו צריך לתפור הצגה כל כך מוצלחת שבכוחה להציל 3 יהודים שנידונו למוות על ידי הקיסרית. איך עושים הצגה יהודית מוצלחת כל כך? צריך גיבור ראוי. וכאן נכנס היהודי הגלותי לתמונה – קצת נמוך, קצת מסכן, קצת חמדן, הוא הופך להכלאה מושלמת בין דמות קומית סלפסטיקית ואקרובטית לבין הדמות הטראגית שגורלה נגזר. יוסף אלבלק המצוין, שמשחק את היהודי גיבור העלילה, לוקח אותנו למסע שבו אנחנו צוחקים בקלות, מקווים ש"יהיה בסדר" כנגד כל הסיכויים, ומגלים ששורשיו של ה"יהיה בסדר" בתרבות שלנו הם כנראה עמוקים יותר מראשית מדינתנו בעידן המודרני.

כבר ראיתי מספר הצגות של תיאטרון מיקרו. הבמאית, אירנה גורליק, נוטה לעסוק בנושאי יהדות ותרבות יהודית היסטורית ועד ימינו. במקביל ל"מלחמות היהודים", רצות בתיאטרון הזה הצגות כגון "שמשון" המבוסס על ספרו של ז'בוטינסקי, "כימים אחדים", המבוסס על ספרו של מאיר שלו  ועוד. כששמעתי את השם "מלחמות היהודים" לא היו לי הרבה ציפיות, למרות אהבתי לתיאטרון מיקרו. ספר היסטוריה, שכל כולו כנראה מוטה בשביל למצוא חן בעיני השלטון הזר באותה תקופה. למה כבר אפשר לצפות? כאן חיכתה לי הפתעה: לא היה שום ניסיון לקחת את הספר ולתמצת אותו, או לשאוב דרמה מסיפוריו. ההצגה כולה היא מעין מפגש טראגי בין אמת לשקר, שזה בעצם התמצית של יוספוס פלאביוס, בלי להזדקק לסיכומים וייחוסים. זה גם התמצית של תיאטרון, כפי הנראה.

מלחמות היהודים | צילום: יקיר מאיר פרץ

הטקסט הוא אחד מגורמי ההפתעה. הוא נע בקלות בין שפה גבוהה ו"היסטוריונית", דרך מקורות יהודיים, לבין שפה יומיומית ושירה עדינה, תוך שמירה על אחידות. בלי ספוילרים, הקטע המשובח ביותר מהבחינה הזו של סינתזה שמותחת את גבולות האחידות מגיע ממש בסוף, עם התלבטות דמוית המלט-של-ימינו של אחד השחקנים, מול מראה, ללא מסכות ודמות.

הרמה האסתטית של ההצגה מפליאה. כמעט ללא תקציב, כנראה – תלבושות פשוטות, מסכות מעוצבות, מסך אמצעי שקוף,  שקית ענקית שהופכת אישה לקיסרית בגובה 4 מטרים. ארצות ישנות מפנות מקום לחדשות ללא מאמץ, בעיקר על ידי שימוש מושכל בתאורה ובמסכות גדולות, יחד עם שחקנים יפהפיים שמצליחים לעטות את הדמויות המיתיות בחן וללא מאמץ. הכוריאוגרפיה מושלמת, השחקנים בגופיהם הנעים מרחיבים ומכווצים את הבמה, מותחים אותה לגובה ומקטינים אותה באחת.

הפשטות היפה הניכרת בהצגה, מקבלת ביטוי גם במוסיקה – קיים רק שיר אחד בהצגה, שאותו שרה השחקנית גבריאלה ליצ'מן (שחולקת את התפקיד עם נועה צנקל), והוא יפהפה ונוגע ללב וחוזר, ונשמע בקונטקסטים שונים. כמו שקורה עם חזרתיות, יש לו במצטבר אפקט רגשי שמתעצם ומשמעות שהולכת ותופחת לאורך ההצגה.

צילום: יקיר מאיר פרץ

והכי חשוב – מתחת לכל היופי והמלכות וההדר והיהודי המצחיק, הזריז ומעורר האמפתיה, קיימת רעידת אדמה שמחכה לקרות. כל סצנה תמימה ומצחיקה טעונה ברמזי החורבן. כל רגע של נשימה, כפי שאומרים בהצגה עצמה, מכיל קמצוץ של זבל עמוק בפנים. הזבל הזה הוא שמבדיל בין קומי לטראגי ודן את ההצגה להיות מרה ונוקבת, על אף כל המתיקות שמסביב.

"מלחמות היהודים"

תיאטרון מיקרו

עיבוד ובימוי: אירינה גורליק

שחקנים: יוסף אלבלק, אילן חזן, עופר ירושלמי, רן כהן, גבריאלה ליצ'מן, נועה צנקל ויפים ריננברג.

הפקה: תיאטרון מיקרו

מועדים קרובים: 

18/8 20-22/8 | 20:00

תיאטרון מיקרו, בתוך תיאטרון ירושלים, רחוב דוד מרכוס 20, ירושלים

לדף ההצגה באתר "מיקרו" – הקליקו על הלינק