על ההצגה "חלילה"

מאת: אחינעם אלדובי

אנסמבל "תיאו-טרון" הירושלמי, שמצא את ביתו ואת במתו בתיאטרון החאן, יוצר ופועל מתוך לימוד מעמיק, והלימוד ניכר ברעיונות היפים ובמורכבות של ההצגה החדשה שלו, "חלילה", ובצורה בה היא מביאה משהו רענן, מקורי ומפתיע. ההצגה מגוללת את סיפורה של מיקי, שחקנית ואמא צעירה המגיעה לאודישן בתיאטרון בו מטשטשים הגבולות בין העולם הבדיוני לעולם בו היא חיה. מיקי נעה על אותה במה בין העיר "חלילה" שם מתרחשת ההצגה אליה היא באה להיבחן, לבין אולם התיאטרון בו היא מנסה למצוא את הסיבה לכך שהגיעה לאודישן, ואיך לעזאזל היא יוצאת ממנו.

ביצירה עולים נושאים מטא-תיאטרוניים, בכפל הבדיוני בין הדמות – אחינעם, השחקנית – מיקי והשחקנית שמשחקת את השחקנית – נתנאלה. היכולת לחוות את הכפל הבדיוני, ואף את השילוש התיאטרוני, מתממשת באמצעות הבחירה להתמסר לבדיון, כמו שמזמינה מקהלת הפרשנים הפותחת את ההצגה: "לשכוח" או בעצם "להאמין", כי רק כך התיאטרון עובד, וזו הסיבה שבגינה באים אליו, לחוש "רגע אמיתי" בעולם בדיוני. לא בכדי, ההצגה מבוססת על פרשיית "עגלה ערופה" המופיעה בתנ"ך (דברים, כ"א) לפיה אם גופת אדם נמצאת בשדה ולא ידוע מי הרג את האדם, על הנהגת העיר הקרובה ללכת למקום הרצח ולקחת אחריות על המעשה. חברי האנסמבל לקחו את נושא חוסר הידיעה שמזמנת פרשייה זו ובחנו מה קורה כשאנחנו לא יודעים? מהן ההשלכות המוסריות, הפוליטיות והחברתיות הנובעות מאי הידיעה ומהם המניעים האישיים המקדמים את המעשים? שאלות על רדיפה אחר הידע: החוקתי או האקדמי, על הקשר בין ידיעה לאמת, ובכלל, מאיפה נובע הצורך לדעת כל כך כל הזמן?

"חלילה" | צילום: יעל אילן

שאלות אלו ואחרות בוחנת ההצגה דרך הצבת שתי ערים נגדיות זו מול זו: "חלילה", בה אין מקום לחוסר ידיעה וכל דבר נלמד מוסבר, מובהר ומבואר, והעיר "לכאורה" בה חוסר הידיעה, האפשרות להרהר ולהיות לא החלטי הוא אידאל כשלעצמו. בתווך בין שתי הערים ושתי תפיסות העולם, בלב הקונפליקט, מנסה מיקי השחקנית לגשר, לאזן ולמצוא את עמק השווה, ולהבין שלפעמים צריך לדעת שלא יודעים.

את הקונפליקט היפה הזה מגישים חברי אנסמבל "תיאו-טרון" דרך מחזמר סמי-אלגורי העשוי היטב. המחזה והלחנים שכתב יונתן בלומנפלד, שגם ביים את ההצגה, משלבים סלנג ומליצה מתובלים בנונסנס ומוגשים במשקלים וחריזה היוצרים קצב, עומק והומור. הלחנים מורכבים ממעברים א-טונלים היוצרים זרימה וצרימה ויוצרים את האופי הקליל ובו זמנית עמוק של ההצגה.

השחקנים נועם דוד בוקובזה, בצלאל בורוכב ואריאל כהן סקלי משמשים כמקהלה המלווה את ההצגה כקבוצת פרשנים, חברי מועצה ותפקידים נוספים. הם נעים בקלילות תוך נגינה, שירה משחק ותנועה בין גילום מלא ועשיר של דמויות השונות מאד אלו מאלו. לצדם, משחקת אביה ברוש כיושבת ראש המועצה ומציגה משחק חד, מבהיק ומעולה, ונתנאלה תירוש המגלמת באומץ את מיקי השחקנית, תפקיד מאתגר של אדם "מציאותי" המתנהל אל מול דמויות בדיוניות וגרוטסקיות. האנרגיה של השחקנים כיחידים וכקבוצה פורצת ומעל הכל, ניכר שהם נהנים על הבמה. עיצוב הדמויות הגרוטסקי והקריקטוריסטי פועל ברוב הזמן לטובת ההצגה, למעט הפעמים בהם הקריקטורה קונקרטית מדי וניתן לתת לה שם והגדרה, דבר הפוגם בשפת ההצגה המתרחשת אי שם בעיר "חלילה".

צילום: יעל אילן

טביעת עינה של טל קון מעצבת התנועה ניכרת בעבודה הפיזית המצוינת של הדמויות והמתח המיזנסצני המהודק על הבמה, וטביעת ידה של הדרמטורגית שלומית כהן סקלי מורגשת בהידוק המרכיבים השונים להצגה משוחקת היטב שאין בה רגע דל. ההצלחה המרכזית של ההצגה טמונה בעיצוב הבמה והתלבושות של יערה צדוק ועבודת התאורה היפה והמדויקת של אסי גוטסמן. עיצוב התלבושות, המבוסס על פאות מסוגים ובעיצובים שונים, הנו חכם, יצירתי עד מאוד ומעביר בפשטות רעיונות גדולים. בדומה, התאורה יוצרת רגעים ומקומות באלגנטיות.

העיר "חלילה", על דמויותיה וחוקיה, מעוצבת היטב, וכן מפגש הבאטל-ראפ רווי ההומור והמפתיע עם חברי מועצת "לכאורה" (המכהנים ברוטציה) מעולים אף הם. ההצגה הצליחה להציג קונפליקט אמיתי וטוב, טוב כל כך שסיפור המסגרת של מיקי האם הטרייה והשחקנית האבודה מחליש אותו. נוכחותה מדגיש את הפער בין העולם הבדיוני לעולם המציאותי, אך חיבורים אלו לא היו מדויקים דיים ורידדו את העלילה וההתרחשות. הוספת רובד פסיכולוגי של נטישת אם ומתוך כך קושי באמהות, הוא נושא כשלעצמו ועם שלל הרעיונות האחרים ושפת ההצגה, ניכר מעט בתלישות.

צילום: יעל אילן

בנוסף, סיום ההצגה בקתרזיס של מיקי הפותרת את הכשל הפסיכולוגי שלה מול האמהות דרך התיאטרון משאיר טעם רע של רמייה, כמו סנופקין המגלה שהמומינים לא היו אלא רק חלום (ששמעתי שגם זו פיקציה). הקהל התמסר לאמונה בבדיון ומתעורר בסוף ההצגה לגלות ש"חלילה" היא מבחן, קונספיקציית אודישן שמטרתה ליצור רגע אמיתי בו מיקי-אחינעם מבינה למה היא באה לתיאטרון והופכת להיות אמא טובה יותר ויודעת פחות. סיום זה שבא לאחר התאחדותם של יו"ר מועצת "חלילה" עם יו"ר מועצת "לכאורה" המסתיימת במילים "אולי במקום לצאת למלחמה, נצא לדייט?" אמירה הזועקת את אותה אמרה נושנה "Make love not war", דבר הנותן תחושת קיטש ורוד ודביק, וחבל. בייחוד כשמדובר בהצגה שעוסקת באי ודאות, הייתי מצפה לסוף פתוח, המעלה שאלות נוספות.

ההצגה עוסקת במוות המהווה בסיפור 'עגלה ערופה' בתור מקור אי-הודאות היוצר את הספק, אך עם זאת המוות הוא גם הדבר הוודאי היחיד, שקרה ושיקרה לכל אחד. בשל כך, נוצר כאן היפוך – המוות הוא הודאות והחיים הם הספק, ואם החיים הם הספק, הרי שהידיעה היא המוות. לחיי חוסר הודאות.

"חלילה"

אנסמבל "תיאו-טרון"

ניהול כללי ואמנותי: נתנאלה תירוש

מחזה, לחנים ובימוי: יונתן בלומנפלד

שחקנים: אביה ברוש, אריאל כהן, בצלאל בורוכוב, נועם בוקובזה, נתנאלה תירוש

יעוץ אמנותי: אודי בן משה

דרמטורגיה: שלומית כהן סקאלי

ליווי תוכן: יוסי פרומן

עיצוב תנועה: טל קון

עיצוב תפאורה ותלבושות: יערה צדוק

עיצוב תאורה: אסי גוטסמן

מועדים עתידיים: 

20/2/2020 | 21:00 | תיאטרון החאן

לדף הפייסבוק של "תיאו-טרון" – הקליקו על הלינק

על ההצגה "מעשה שאין לו סוף"

מאת: אחינעם אלדובי

ערב גשום בירושלים, אמא ואני הולכות להתחמם בהצגת יחיד של סיפורי ש"י עגנון. בדרך, אמא שואלת: "מה זאת אומרת הצגה של סיפורים? למה להציג סיפור אם אפשר לקרוא אותו?" ואני עונה: "זוהי שאלת השאלות! נראה אם ההצגה תיתן תשובה טובה", ובלב מחייכת לעצמי שזה הקסם של תיאטרון בכלל ושל תיאטרון סיפור בפרט: הסיפור עובד מדו מימד לתלת מימד ופרשנויות רבות יכולות לנבוע ממנו בכל בחירה במרכיב בימתי ובכל הגייה ותנועה. עם החיוך בלב והשאלה התלויה באויר נכנסנו פנימה.

עיצוב הבמה של אודליה ליברמן יפה ופשוט, וניכר כי הוקדשה מחשבה לכל אביזר בימתי ופריט לבוש. המשחק של אלחנן אבן חן עדין ואלגנטי, הגיית המילים יפה ומלאה, העבודה הפיזית טובה והמעברים בין גילום הדמויות השונות דקים ומדוייקים, אכן ביצוע מהוקצע שלוטש יפה יפה ומעיד על עבודת בימוי מוקפדת של נורית פסטרנק גודמן.

לצד התפאורה, גם התאורה עושה חסד, נוכחת במינון נכון ומרמזת על המעבר בין המציאותי לפנטסטי. ההצגה מלווה בנגינת פסנתר חיה, המטעינה את התמונות המסופרות באווירה מתאימה, מגיבה למתרחש ומשמשת כמעין שחקן נוסף. הבחירה במוזיקה חיה נכונה וטובה אך הבחירות המוזיקליות עצמן לא תמיד מוצלחות. פעמים רבות המוזיקה משכפלת את ההתרחשות ולא מוסיפה לה רובד או מטען נוספים.

"מעשה שאין לו סוף" | צילום: תמיר פלצמן

בהצגה אנו עוברים בין ארבעה סיפורים קצרים של עגנון: "התרנגול ותפילת בני האדם", "הפרעוש והכינה" "הטבעת מעשה שאין לו סוף " ו"נשיקה ראשונה- החלום",  שחלקם כונסו בספר "תכריך של סיפורים" שיצא לאור לאחר פטירתו של עגנון. כל סיפור עומד יפה כשלעצמו, אך שזירת הסיפורים אינה ברורה והדוקה הן ברמת הרעיון והן בביצוע. המעברים בין הסיפורים מתבצעים באמצעות שירת שירים חסידיים או ישראלים, שפעמים הקשרם נובע מהסיפור ופעמים הוא תמוה וקלוש. בכל מקרה, המעברים המוזיקליים גורעים מהמבנה הדרמטי של ההצגה וצובעים אותה כערב פולקלור ידישקייט חביב.

הבחירה במעברים מוזיקאלים כקטעי מעבר, קוטעת את ההצגה ומדגישה את הדבר העיקרי שחסר בה: פרשנות היוצרים לסיפורים אלו. נדמה היה שהסיפורים הועברו כפי שהם במקור, וכאן, שאלתה של אמי במקומה: מה תרם עיבודם לבמה? אמנם ההצגה פועלת פעולה תרבותית מבורכת כשהיא מאירה ומנגישה סיפורים פחות מוכרים של עגנון ובכך ממשיכה את העיסוק התיאטרוני בכתביו ומסמנת אותם כנכסי תרבות. עם זאת, העברתם לבמה דורשת התייחסות ליכולות המדיום ושימוש בו. מה היה הצורך להציג סיפורים אלו ולא לחלקם כדפים לעוברים ולשבים ברחוב? וכן, מדוע נבחרו דווקא סיפורים אלו ומה משמעות הסדר בו הוצגו? לא הצלחתי למצוא ולו מחוות פרשנות בימתית אחת שתאיר את המשמעות שמצאו היוצרים לסיפוריו השנונים ו/או התמוהים של עגנון, טובים ככל שיהיו.

לו ביקשו היוצרים אך לקרוא את הסיפורים כפי שהם ולהותיר את כל עבודת הפרשנות אצל הקהל, הייתי ממליצה לוותר על התלבושת והמיזנסצינה המוקפדת, לשבת בפשטות ולספר אותם, כמו בערבי סיפורי עגנון איתם הופיע שלמה ניצן בשנות השמונים. אך כיוון שנעשתה עבודה בימתית שלמה סביבם וביניהם, החוסר בפרשנות היוצרים, שהיא לב הפעולה התיאטרונית, כל שכן בז'אנר תיאטרון-סיפור, נוכח בהיעדרו. יצאתי מההצגה אל הלילה הגשום, עם אותו החיוך בלב איתו נכנסתי, אך בלי תשובה טובה לשאלותיי.

"מעשה שאין לו סוף"

תיאטרון האינקובטור

עיבוד לסיפוריו של ש"י עגנון

משחק: אלחנן אבן חן

בימוי: נורית פסטרנק גודמן

מוסיקה ונגינה חיה: ניר וידר (פסנתר וקולות)

תלבושות ואביזרים: אודליה ליברמן

יעוץ אמנותי: חביב מזרחי

למועדים נוספים ומידע נוסף בדף ההצגה באתר תיאטרון האינקובטור – הקליקו על הלינק

קישתא! – תיאטרון צוותא

צילום: מגד גוזני

בשנים האחרונות, ראיתי מספר הצגות שמבוססות על פרוטוקולים של ישיבות בגופים מוסדיים. למשל, ההצגה "תדגימי", שהתבססה על פרוטוקולים של בית המשפט במשפט אונס של נערה צעירה, הצליחה לגעת בקישקעס ולטלטל. הרעיון של "קישתא!" הוא דומה, ואפילו מעניין מאוד – להכניס לפרוטוקולים בנושא היחס הישראלי לפליטים עומק רב עוד יותר באמצעות שחקנים שהם פליטים בעצמם, וחווים את איומי הגירוש והיחס הישראלי המבזה במהלך היום יום.

פליטים משחקים את חברי הכנסת דאז, אורן חזן, יואב קיש, אריה דרעי, ומיכל רוזין, המהווה את הקול שכנגד, שמנסה לדבר את מצוקתם של הפליטים. זה יכול היה להיות מצוין, אבל התוצאה היא הרבה פחות מסך חלקיה של המשוואה הספציפית הזאת, לפחות לטעמי. ההצגה מצליחה לעיתים להביא את הצופה לצחוק, אך לא מצליחה לטלטל אותו ברמה הרגשית. הפרוטוקולים עצמם כבר מכילים את הלעג, את האירוניה ואת היחס הגזעני. כביכול לא נדרש הרבה כדי להפיק מהם את התוצר המתבקש, את החוויה מטלטלת, אך זה לא קורה. רמת המשחק אינה מתרוממת לגובה המתאים כדי להפוך את ההצגה לחוויה שהצופה ייצא עמה החוצה וירגיש שעשתה לו משהו ממשי, והרצון לחשוף עוד רובד נוסף במשבר הגלובלי והמקומי אינו מתממש ומתפספס על שולחן הדיונים התיאטרלי.

שלוש גולגולות במדרוג מרתה (טעון שיפור)

לפרטים ומועדים נוספים – הקליקו על הלינק

כמו מרתה, גם המצעד נעשה אחרת מכל מה שאתם רגילים אליו, או במילים אחרות, טוב יותר. הדירוג הגבוה ביותר הוא גולגולת אחת, בעוד הדירוג הנמוך ביותר הוא חמש גולגולות. תתרגלו לזה. 🙂 

על ההצגה "יתוש בראש"

מאת: שרון וגדי ויסברט

שרון: אז בקשר להצגה יתוש בראש, נראה לי שזו אחת ההצגות היותר טובות שראיתי בתיאטרון "החאן",  באופן כללי. מבחינת מחזה זו קומדיה של טעויות, ההצגה משתמשת בהרבה כלים של קומדיה דל'ארטה, בייחוד בכל הנוגע לדמויות ולעלילה. יש הרבה הסתבכויות סביב נושא המי בגד במי ולמה. אבל דמויות אחרות דווקא הגיעו מכיוון הטלנובלה וקומדיות המשפחה האמריקאית. זה יוצר שעטנז משחקי מעניין, אבל מאידך, זה יוצר פער – כמה דמויות הן משמעותית פחות צבעוניות ומעניינות מאחרות.

גדי: תיאור בהחלט מדויק ממעוף הציפור. לפני שניכנס לפרטים אני חושב שראוי לציין שספציפית את ההצגה שאנחנו ראינו, אף אחד, לא הקהל ולא צוות התיאטרון, לא ישכח אף פעם. לנצח זו תהיה "ההצגה שבה הדלת של המלון נשברה". בלי ליפול לספוילרים, נגיד רק שהשחקנים הוותיקים של תיאטרון החאן, ובראשם ניר רון הנהדר, התמודדו בצורה פשוט נהדרת עם תקלה מהסוג שקורה לפעמים בתיאטרון, והפכו את הערב המסוים הזה לבלתי נשכח. ועכשיו בכל זאת, קצת עלילה אולי. איך היית מתקצרת את ההצגה לציוץ בטוויטר?

שרון: אשה החושדת שבעלה בוגד בה מניעה תכנית לתפיסת הבעל שמשתבשת ללא היכר.

גדי: יפה. והחשד הזה הוא ה"יתוש בראש" שבכותרת, אבל גם הוא תוצאה של "יתוש בראש" אחר, מוקדם יותר.

שרון: אתה מנסה לרמוז משהו?

גדי: בואי נשאיר את הזוגיות שלנו מחוץ לביקורת. עכשיו תגידי לי, כאישה במאה ה-21, זה לא קצת מיושן לעשות הצגה על בני זוג שבוגדים זה בזו?

שרון: מיושן או קלסיקה? זו תמיד השאלה. היה בעייתי בעיני שלא רק שהיחס בין הנשים לגברים היה 2:1, הנשים גם היו ממש פחות מעניינות ככלל מהגברים – הן לא הורשו להיות פגומות כדמויות. למעשה, דמויות הנשים שיחקו קומדיה משפחתית בואכה טלנובלה והגברים שיחקו קומדיה דל'ארטה, להוציא המשרתת שהיתה קצת קולומבינה. נושא הבגידות הוא פועל יוצא, ולהחזיק גבר קצר נחשב בתור הפעולה העיקרית של האישה.

יתוש בראש | צילום: יעל אילן

גדי: אין ספק שהגברים שבקאסט עפים על התפקידים שלהם, במיוחד ארז שפריר בתפקיד כפול נהדר, ניר רון ויהויכין פרידלנדר שתמיד עושים כיף על הבמה, יוסי עיני כספרדי חריף עם כל התוספות, ואיתי שור בתפקיד שגונב את ההצגה בכל רגע שהוא על הבמה. אני מודה שבתחילת ההצגה זזתי באי נוחות בכיסא, הרגשתי שזו הולכת להיות קומדיה עממית שרק בגלל שהיא נכתבה לפני מאתיים שנה מתייחסים אליה כקלסיקה. אבל ככל שההצגה התקדמה, הדמויות המעולות, התפאורה האפקטיבית (שעוצבה על ידי סבטלנה ברגר) והאנרגיה, בעיקר האנרגיה, כבשו אותי.

שרון: אני חייבת לציין שהתסבוכת העלילתית הייתה קצת יוצאת דופן – טיפה יותר מסורבלת מהרגיל אבל גם הרבה פחות צפויה מראש. היו המון רגעים שהופתעתי (מעבר לרגע של הדלת שהיה צריך לעקור מהמקום, שאז הבנתי כמה ניר רון הוא מאלתר מעולה). והאנרגיה היתה ללא ספק הגבוהה ביותר שראיתי בחאן. היה מאוד ברור שכיף לשחקנים, ומבחינתי זה ממש העיקר.

גדי: נקודה מעניינת מבחינת המחזה. הוא אכן ישן אבל לא בן 200 אלא בן 110, ולכן העלילה לא מתרחשת בבית של עשירים חסרי עבודה, אלא בביתו המפואר של סוכן ביטוח שעובד קשה לפרנסתו.

שרון: אם כי זה עובד בדיוק אותו דבר,  מבחינת המעמדות.

גדי: כן, כן, לגמרי, אולי עם קצת יותר סימפטיה לבעל הבית.

שרון: אז בשורה התחתונה, אהבנו, כן?

גדי:  כן, בהחלט, אבל עכשיו בא לי לראות הצגה קצת יותר עכשווית.

שרון: אין בעיה, אוטוטו יש מסיבת ט"ו בשבט בגן של הקטנה, נראה לי שהם עושים את העץ הנדיב

גדי: קלאסי.

יתוש בראש

תיאטרון החאן

מחזה: ז'ורז' פיירו

נוסח עברי: ניסים אלוני

בימוי: אודי בן משה

משתתפים: אור לומברוזו, איתי שור, ארז שפריר, דוד בן זאב, יואב היימן, ויטלי פרידלנד, יהויכין פרידלנדר, יוסי עיני, יעל מור, כרמית מסילתי-קפלן, ניר רון, סוזנה פפיאן.

עיצוב תפאורה: סבטלנה ברגר

עיצוב תלבושות: אורן דר

עיצוב תאורה: רוני כהן

מועדים נוספים:

9-10/2/2020 | 20:30

9-10/3/2020 | 20:30

על ההצגה "אשכנזי זה שם מזרחי"

מאת: אביבה רוזן

ארבעה שחקנים, שני גברים ושתי נשים, נעים על הציר אשכנזי-מזרחי ומקיאים את נשמותיהם על הבמה באופן הכי מצחיק ונוגע. לא כל הקונפליקטים בנפשם הם סביב עדתיות, אבל רובם קשורים למוצא וכרוכים בסטריאוטיפים ודעות קדומות שהם מאמצים, עם חלקם הם חיים רוב הזמן בלי מודעות כלשהי לקונפליקט.

המחזאי והבמאי, שי ג'ברי-אשכנזי, סיפר בדיון שאחרי המופע, שכמו ילדים רבים שנולדו להורים מעדות שונות, גם הוא טאטא את העניין מתחת לשטיח התודעתי, עד שביקר בביתו של בן זוגו הבדואי. שם הוא נתקל לראשונה חזיתית במציאות מוכרת שהעירה אותו. התודעה הביאה בתורה ליצירת המופע הזה, שמנסה לחקור את נפשם של ילדים 'חצי חצי' שנחשפו כמוהו למציאות מורכבת זו. הוא גייס לצורך יצירת ההצגה ארבעה יוצרים, שני שחקנים ושתי שחקניות, שהם ילדים להורים מעדות שונות – אשכנזים ומזרחים, 'פולנים', 'רוסים', 'מרוקאים' ו'עירקים'. אצל כולם, מסתבר, הייתה סוג של הכחשה בהתחלה. הם סברו שקיבלו את הטוב שבכל העולמות. אחרי שהתחילו לחפור בנפשם, הסתבר להם שהתמונה הרבה יותר מורכבת מכפי שניסו לזכור אותה, וקשורה גם לחוויות רבות שבכלל לא קשרו לנושא הזה.

אשכנזי זה שם מזרחי | צילום: דן בן ארי

שיר אברמוב סיפרה על משפחה שחלקה בא מהקווקז. היא ניסתה לספר לעצמה שהקווקז זה רוסיה, ורוסיה זה דוסטוייבסקי ובולשוי. כשנודע לה שהקווקז שלה הוא למעשה כפר נידח בהרים ולא רוסיה הקלאסית, היתה אכזבתה מרה. במהלך החקר בנפשה, בעבודה על המופע, היא הגיעה למסקנה שהיא מעדיפה גברים מזרחים, וזה אחרי שנהגה לצעוק לכל עבר שהיא אוהבת אשכנזים.

אסף מרון מספר על אמא פולניה שהתחתנה עם אבא עיראקי, ומה שהמתיק את הגלולה המרה מאוד עבור הוריה של האם היה עובדת היותו של האבא פרופסור. למרות פרופסוריותו, היה לו מבטא עיראקי כבד ושפתו היתה מלאה בביטויים עיראקיים. 'אז מה אני', שואל אסף, 'אשכנזי או מזרחי? חצי חצי, אמרתי. לא, אני עיראקי, נראה כמו עיראקי, אבל יכול להיות כל כך הרבה דברים'. אסף מעלה חלק מהמגוון שהוא יכול להיות, בחשיבתו ובהתנהלותו. גם בהעדפות מיניות אפשריות, גם בצורת דיבור אופיינית ולא אופיינית, כביכול, לבני עדות שונות. ברבגוניותו הוא חושף את הפתרון לקונפליקט: אפשר לקחת את הטוב מכל העולמות. אפשרי, אבל כל כך מורכב.

מיכאל גמליאל מספר על אבא מזרחי שאיים על מורים ועל חברים שהרביצו לו, כשהוא היה ילד חנון, ועל ההערצה מצד אחד והחרדה מצד שני מהאבא הזה, כל כך יוצא דופן בסביבתו האשכנזית. ליאור גלרון היפה והאלגנטית מנסה להחליק הכל ב'הכל בסדר' אבל הסדקים נפערים. עד כמה הם קשורים למוצא ולעדתיות? ועד כמה יש פיתרון או שיהיה כזה בעתיד?

צילום: דן בן ארי

החברה הישראלית נתונה כרגע בשסע עדתי-חברתי חמור, שסע שהולך ומעמיק. ארבעת השחקנים שהגיעו מכאן ומכאן, שגדלו בבתים מכאן ומשם, היו אמורים להיות הגשר לחברה פחות גזענית ומשוסעת, אבל זה לא ממש נראה שזה עומד להתממש. ועל אף זאת, ההצגה לא מתיימרת לעסוק בנושאי מאקרו, בשסעים, במהות של החברה הישראלית כיום. במקום זאת, היא עוסקת רק בנושאי מיקרו, ברגשות, תובנות, בלבול ורגישויות. למרות זאת, לא נוכל להפסיק לשאול את עצמנו עד כמה השסע בחברה הישראלית הרחיב את השסעים בנפשם של השחקנים והאם השדים שיוצאים החוצה ימשיכו לרקוד על דם החברה הישראלית לאורך זמן, או שאולי יש תקווה למזור?

אשכנזי זה שם מזרחי

אנסמבל כאן

יצירה ובימוי: שי ג'ברי-אשכנזי

שחקנים ויוצרים: שיר אברמוב, ליאור גלרון, מיכאל גמליאל, אסף מרון.

דרמטורגיה: עידו בורנשטיין

ליווי אמנותי: שלמה פלסנר

מוסיקה: קובי ויטמן

עיצוב במה ותאורה: איריס מועלם

עיצוב תלבושות: צפריר כץ

ייעוץ תנועתי: מרילי בן שיטרית

הפקה: שני קינסטלר

עוזר במאי: צפריר כץ

מועדים נוספים: 

16/2/20 | 20:30 | מוזיאון תל אביב

18/2/20 | 20:30 | מוזיאון תל אביב

על ההצגה "להתראות באנטרקטיקה"

מאת: אביב שור

שבת בבוקר, אני ובתי רוני הלכנו יחד לתיאטרון החנות בדרום תל אביב לראות את ההצגה "להתראות באנטרקטיקה". נכנסנו לתיאטרון שגודלו לא עולה על גודל סלון ממוצע, והוא חשוך ומסתורי. זו הייתה הפתעה עבורי לגלות שחלל בגודל חנות קטנה יכול להפוך כבמטה קסם לעולם ומלואו, כאילו היה ארון הבגדים המוביל לנרניה. כיסאות בצד אחד, במה בצד השני, והאווירה מיוחדת ואינטימית. רוני התיישבה על אחת הכריות ואני מאחוריה, סקרנית מאוד לגבי מה אני הולכת לראות.

הצגת היחיד של נועה בקר נפתחה עם שיר וכבר מהרגע הראשון ידעתי שזו הולכת להיות חוויה קסומה במיוחד. ההצגה מבוססת על ספרה של נורית זרחי "להתראות באנטרקטיקה", אך הדמויות והתפאורה עשויות כולן מנייר. עלה חיוך רחב על פניי לנוכח העובדה שדמויות דו מימדיות עליהן מנצחת נועה ביד רמה, מעוררות כל כך הרבה עניין בקרב כל הילדים, הסבים והסבתות שישבו בקהל.

להתראות באנטרקטיקה | צילום: עדי אלון

ישבנו כולנו מרותקים לבמה הקטנטנה עליהן הונחו בובות הנייר זו אחר זו ועקבנו יחד אחר סיפורה של הדמות המרכזית בהצגה, מר זום. מר זום הוא צלם שמתגורר ועובד בתל אביב בצלמניה שלו. יום אחד מר זום מקבל לידיו חבילה. נועה פנתה לילדים בשאלה – "מה יש בחבילה?" רוב רובם של הילדים התנדבו להשיב ללא היסוס, בכללם רוני. שמחתי על התקשורת הישירה שנוצרה בין נועה לילדים שהרגישו מאוד בנוח לשתף איתה פעולה. הילדים נרתמו לעזור למר זום עם החבילה שבתוכה הייתה ביצה. מתוך הביצה בקע פינגווין שקיבל את שמו ממר זום- פיני. באופן יוצא דופן, פיני העניק למר זום הזדמנות לקשר וכניסה לעולם ההורות. מר זום התמסר לאבהות ולאהבה לילד על אף שפיני אינו בן חלציו. המסך שקיים בדרך כלל בין הקהל לבין השחקנים בהצגה הוסר. דמויות הנייר הסטטיות העשויות ללא חת, שבו אותנו בקסמו של תיאטרון הנייר.

בתרבות האינסטנט בה אנו חיים ומגדלים את ילדינו, מצאתי הצגה מלאת השראה, שובבית, מתובלת בחוש הומור ומותאמת לגובה העיניים של ילדים שפותחת בפניהם צוהר לאמנות ויצירתיות ברמה גבוהה. הבת שלי שמכורה למסכים ישבה נפעמת במשך כל ההצגה ולא מצמצה אפילו פעם אחת. המוסיקה שליוותה את ההצגה, החרוזים, השירה, הקצב ובעיקר המשחק של נועה הפכו את החוויה כולה להנאה צרופה, כזו שהצופים, ואני בתוכם, המשיכו לדבר עליה זמן רב אחרי שההצגה הסתיימה.

צילום: עדי אלון

הנושאים שההצגה מביאה עמה מועברים לקהל באופן סמוי מהעין וישירות ללב. יחד עם מר זום הצטרפנו כולנו למסע של חיים חדשים – קשר בין הורה וילד, אהבה, אכפתיות, חמלה, מסירות. מר זום עבר שינוי משמעותי תוך כדי העלילה, ולנו כקהל ניתנה הזכות להצטרף אליו באופן מוחשי ללא משוכות. הניכור שחש מר זום בתחילת ההצגה, כתושב בעיר גדולה, צפופה, עמוסה ורועשת, דומה לניכור שנגרם כתוצאה מהקדשת רוב זמננו לבהייה במסך, יהיה המסך אשר יהיה. הקשר שזכה לו מר זום בזכות החבילה שנפלה לידיו כרעם ביום בהיר, פתח בפניו עולם חדש, והזדמנות למשהו טוב ואמיתי. אותו פתח לעולם חדש טוב, נפתח עבורנו הקהל תוך כדי צפייה בהצגה. בתוך כל ההמולה סביבנו והסחות הדעת האינסופיות אפשר ליצור קשרים לבביים כפי שתיאטרון הנייר של נועה הזמין אותנו לעשות.

להתראות באנטרקטיקה

גלריה תיאטרון החנות

מאת: נורית זרחי

בימוי, משחק, עיצוב במה: נועה בקר

מוסיקה: גרי בונני

איורים: אלית אבני שרון, שלומי אשר, אפרת חסון

למועדים נוספים בדף הפייסבוק של ההצגה – הקליקו על הלינק

הישראלי היפה – תיאטרון האינקובטור

הישראלי היפה | צילום: דוד וינוקור

'אם יש לך מסר, תוציאי סטיקר, אל תעשי אמנות', אמר לי המורה לקולנוע בכיתה י"א. אמנות היא מרחב לדמיון, לרמיזה, לחקירה, לשאלה, וכשיש רצון להגיד משהו אחד ברור וחד משמעי, אין צורך באביזרים, תאורה, סאונד, תלבושות או קהל שמתכנס. מספיק סטיקר, או אם לעדכן את אמירת המורה לימינו, ציוץ או פוסט.

ליאיר להמן יש רצון עמוק להעביר מסר חשוב ונצרך לחברה הישראלית – קריאה לאחדות, לאחריות והכרה בשותפות הגורל. יש לו אנרגיות בימתיות טובות, יכולת אלתור וגילום דמויות מגוונות, והומור נון-סנס-קרשי-שנון. על אף היכולת המשחקית, שבעתי די מלראות את עיצוב דמויות הקצה הסופר-סטריאוטיפיות שלכאורה מהן מורכבת החברה הישראלית (ניחשתם נכון, המתנחל, החרדי, האמן התל-אביבי והערבי). ריבוי האביזרים, הנושאים, המקומות והזמנים שביניהם קופצת ההצגה רק מכביד עליה, וזה בבחינת מרובה המחזיק את המועט.

הייתי רוצה לקלף מההצגה את הקריקטוריזם, המניירות המיותרות, התלבושות האביזרים, התאורה והסאונד, לעדן את המאמץ, היוצר מעט מבוכה, לכבוש את הקהל ולהטמיע בו את המסר. לנקות את ההתרחשות שעל הבמה ובין הבמה לקהל, כך שיתפנה מקום לדמיון ולשאלה היפה והמפעילה המוסתרת מאחורי כל אלה – מהי המשאלה שלנו? מהו הדמיון המשותף שאנו נושאים? כי הרי בזה טמון כוחו של התיאטרון, ביכולת לדמיין יחד. כמו באותה שעת החסד עליה כותב עמיחי, בה מתאספים אנשים ונוצרת "הִזְדַמְנוּת לִהְיות קְרובים זֶה לָזֶה וּלְשַנּות הַכל וּלְהַתְחִיל יַחְדָיו עולָם חָדָשׁ".

שלוש גולגולות במדרוג מרתה (טעון שיפור)

לפרטים ומועדים בדף ההצגה באתר תיאטרון האינקובטור – הקליקו על הלינק

כמו מרתה, גם המצעד נעשה אחרת מכל מה שאתם רגילים אליו, או במילים אחרות, טוב יותר. הדירוג הגבוה ביותר הוא גולגולת אחת, בעוד הדירוג הנמוך ביותר הוא חמש גולגולות. תתרגלו לזה. 🙂