על ההצגה "ימי התנזים"

מאת: דנה שוכמכר

במרכז היצירה "ימי התנזים", המוצגת בימים אלו בתיאטרון יפו, שלושה חברים אשר נפגשים לילה אחד במרפסת: יונס שחזר לאחרונה משהות בצרפת, מוסא, מועמד לרשות המועצה המקומית ורג'אא', אישה דתייה אשר אחראית על עסק לחלפנות כספים. כולם מייסדי ארגון פוליטי אשר פעלו בו בנעוריהם וביקשו לשנות באמצעותו את העולם, לפחות זה המוכר להם. הם נפגשים במטרה להעלות זיכרונות מהימים ההם, בהם פעלו בארגון, (בערבית משמעות המילה "תנזים" היא ארגון), ולבדוק מה נשאר מהתקופה ההיא. אך, כל שנותר הוא הזדמנות שהוחמצה ליצור ארגון פוליטי משפיע לטובה, דבר המקבל ביטוי בהתדרדרותה של החברה הערבית-פלסטינית לה הם עדים. הם משקרים לעצמם ולסובבים אותם, חולמים על מציאות אחרת ומטיחים אחד בשנייה האשמות על מה שיכול היה להיות ועל מה שהנו. כל זיק של זיכרון לתקופה של ימי התנזים מעורר בהם כמיהה וערגה לעתיד אחר, לעתיד שכבר לא יתגשם, וכך הם מוצאים עצמם נעים בין ייאוש לתקווה מדומה.

איימן אגבארייה המחזאי, מרצה, אינטלקטואל וחבר סגל במכון מנדל למנהיגות, פרסם בשנים האחרונות מספר מחזות וקובצי שירים. בדומה ליצירותיו הקודמות, גם בזו הנוכחית הוא מבקש לדון בשינויים שחלו בחברה הערבית-פלסטינית בישראל, בקשיי המיקרו והמאקרו שהיא מתמודדת עמם. במחזה זה, העבר וההווה מתערבבים ביחד וחושפים את הקהל לתמונות שונות מהעבר, לחלומות שהיו ולעתיד הצפוי לבוא, כמו גם למערכות יחסים המתפוררת בין יונס לבין רעייתו ובתו אשר מתגוררות בפריז. במהלך המחזה אומר יונס לסובבים אותו כי הוא כבר מת והם לא מבינים כי החלומות על עתיד טוב יותר על רקע המציאות המתפוררת ברקע, הנם בלתי אפשריים. אני כבר מת, אומר יונס למוסא כאשר הוא חוזר מפריז במטרה למכור אדמות במועצה המקומית על מנת להרוויח כסף ולהשיג עוד קצת צידה להמשך הדרך. ועם זאת, אותה דרך מובילה את יונס אל מותו. התוצר הדרמטי-תיאטרלי המתבטא על הבמה הנו מרגש ביותר, החל במטאפורה על הנפש ההולכת ודועכת ועד המוות הממשי שלו.

יוסוף אבו וורדה הבמאי, המגלם את דמותו של מוסא, בחר להציג את הטרגדיה של החברה הערבית-פלסטינית בישראל, המקבלת ביטוי בעוצמת הרגשות ובמשחקם הנהדר של צוות השחקנים. ההצגה מתקיימת בימים כתיקונם באולם התיאטרון, אך בשל ההנחיות של משרד הבריאות, ההצגה התקיימה ברחבה החיצונית. הבמה החשופה, שעמדה בהנחיות הן מבחינת השחקנים והן מבחינת הקהל, מהווה כמרחב פתוח ונהדר לשחקנים הנפלאים. העיצוב המינימליסטי והמיוחד של אשרף חנא מתמקד במרפסת בה נפגשים הנוכחים, בה הכל התחיל ובה הכל נגמר.

התאורה המדויקת של רועי דביר מצטרפת למוזיקה המרגשת של וואל אבו סלעום, עיצוב פסקול מרתק ביותר המאפשר לתת דגש על הטרגדיה השוררת ביצירה, המתבטאת היטב במונולוג הסיום של יונס. ההישג הנהדר של אבו וורדה הוא במינימליזם, הוא יוצר דרמה אנושית נפלאה, מדויקת ומזוקקת, הזורמת מההתחלה ועד הסוף, בה תמונות עבר והווה משתלבות ביחד ויוצרות מבנה מורכב ועמוק.

שלושת השחקנים מפיקים רגעים מרגשים ונהדרים על הבמה. אבו וורדה מגיש ביצוע נפלא בהיכנסו עורו של מי שאינו מוכן לוותר על העבר וצועד לקראת עתיד בו השתנו חוקי המשחק. לצדו, מכרם חורי מצוין בתור יונס שהגיע למקום בו התגורר לפני העזיבה לפריז ואינו מוכן לקבל או להתמודד עם העובדה כי המקום השתנה בהיעדרו, הייאוש שלו מקבל ביטוי פיזי וקולי, החל בהליכה המאומצת שלו ולאות הגוף, ועד לצעקות אשר הוא מטיח בחבריו מתוך מאבק בשינוי וחוסר יכולת להשלים עמו. לצדם, ראודה סלימאן מכמירה ומרתקת בתור רג'אא', שבדיאלוגים  שלה עם מוסא נוצרים מרקמים של כוח ותעוזה, לצד פיקחון והתרפקות על הטוב שהיה.

בשורה התחתונה,  יוסוף אבו וורדה הבמאי הצליח ליצור הצגה מרתקת, עמוקה ויפה, באמצעות זיקוק וזיכוך של משחק נפלא, טקסט נוגע ואקטואלי, ועיצוב מינימליסטי ומדויק.

ימי התנזים

תיאטרון יפו

מאת: איימן אגבאיירה

בימוי: יוסוף אבו וורדה

משתתפים: יוסוף אבו וורדה, מכרם  חורי, ראודה סלימאן

עיצוב: אשרף חנא

תאורה: רועי דביר

מוזיקה: וואל אבו סלעום

ע. בימוי וצילום: פאטמה חטיב

מועדים נוספים:

13/9/2020 |  20:30

14/10/2020 | 20:30

28/10/2020 | 20:30

על היצירה "12 הערות על סיפוח"

מאת: דנה שוכמכר

פסטיבל יאפא ה-5 לתרבות ערבית עכשווית, שנוסד במטרה לחשוף את הקהל לתרבות ערבית עכשווית, התקיים ביפו בסוף השבוע האחרון (16/7 ו18/7). במסגרת הפסטיבל, אשר בשל ההנחיות הבריאותיות הועבר בשידור חי בפייסבוק, בערוץ היוטיוב של התיאטרון ובאתר התיאטרון, הוצגו לקהל הצגות שונות, כגון "הראיס", דרמה קומית מאת ובבימוי דניאל בוקריס בהשראת אגדה טוניסאית עתיקה, ו-"חלימאת", (חלומות) מופע המבוסס על שירי עבד אל חלים חאפז בביצוע זיו יחזקאל ובשיתוף אורי גבריאל כשחקן אורח. מבין כל המופעים השונים בחרתי להתייחס ליצירה "12 הערות על סיפוח", המציגה את הזווית הייחודית של היוצרים בנוגע לנושא הסיפוח, שבשל המצב הנוכחי, נדחק לסוף מהדורות החדשות. בחרתי להתייחס לחלק מבין 12 המונולוגים, אלו אשר נחשבו למעניינים יותר לדעתי, והציגו זווית ראייה אחרת וייחודית בנוגע לנושא.

"ידידינו טראמפ", יצירה מאת ובביצוע יהושע סובול, הכוללת דיאלוג בין ראש ממשלת ישראל לבין נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ במהלכו מבינים כי השניים למעשה מנצלים את מגפת הקורונה לשם מימוש מטרות ומהלכים פוליטיים. היצירה של סובול, אחד היוצרים הפוליטיים החשובים בתיאטרון בעשורים האחרונים, השיגה את מטרת הפסטיבל – היא עוררה עניין רב והצליחה לבטא באומץ את כוונת המשורר.

"תסכולו של שי", מונולוג מאת מוטי לרנר ובביצוע דורי אנגל, במהלכו אנו עדים לדילמה של שי אשר במסגרת עבודתו חוקר פלסטיני, ונשבע לרעייתו כי הוא עשה הכל בצורה כשירה ומוסרית. ההישג של היצירה בא לידי ביטוי בדמותו המורכבת של שי, אשר נעה בין רצון לעשות הכל כמו שצריך לבין מערבולת הרגשות שנוצרת לאחר החקירה. כל אלו יוצרים בסיס לדרמה חזקה ועוצמתית.

"בני זונות", יצירה מאת ובביצוע אבי גיבסון בר אל, בשיתוף מורן אנג'ל, המציגה מונולוג של  איש ערבי המתאר כיצד הוא לא יכול לנשום. מאחוריו, אנג'ל ממחישה את מצוקתו – היא שוכבת על הבמה ללא יכולת לזוז, משמיעה קולות מחנק ובעצם מדגימה את התחושה של 'מה קורה כאשר אין יכולת לנשום'. זה ניסיון מרתק להראות באופן דרמטי את המתחולל פיזית ורגשית לאדם שאינו יכול לנשום יותר. היצירה מקבלת גוונים נוספים לאור התכתבותה עם מחאת black lives matter  אשר אחת מסיסמאותיה הייתה מילותיו האחרונות של ג'ורג פלויד אשר נחנק על ידי שוטר- I can't breath. גיבסון תיעל את המחאה להקשר הישראלי-פלסטיני בהציגו מצוקת פלסטיני אשר אינו יכול לנשום, ולמעשה אינו מסוגל עוד לשאת את המצב הקיים.

 "הקלגס המנומס", מונולוג מאת ובביצוע שהם סמיט, ובבימוי הגר בן זקן, המגולל את סיפורו של חייל צה"ל המגיע לפנות משפחה ערבית מביתה. זוהי יצירה תיאטרלית בועטת המתייחסת להליך הפינוי של משפחה מהבית ומבשילה לכדי היגד משמעותי ברור – העדינות אינה חלק מפקודות הפינוי. במקום זאת, יש סערות נפש רבות מצד שני הצדדים.

 "תתחרפן", בביצוע סולימאן אל ח'טיב וחן אלון, הנו דיאלוג ציני בין מנהיג ישראלי לבין מנהיג פלסטיני המדגיש את השוני בין השניים, הן מבחינת הנראות והן מבחינת התכנים. המנהיג היהודי מכתיב למנהיג הפלסטיני כיצד לדבר ועל מה, ואומר לו בעצם, תתחרפן, תראה את הזעם שלך. בהתאם לרוח התקופה, הדיאלוג בין השניים נערך בזום ורואים את ההבדלים הבולטים בין הדמויות – המנהיג הערבי לבוש בגדים מסורתיים ואילו המנהיג היהודי לבוש בגדים מודרניים מוקפדים, ספון בחליפה ועניבה, ומשדר למצלמה בדיוק את המסר המדויק. הדיאלוג בין שני השחקנים ראוי לשבח בשל היכולת שלהם להציג את הסכסוך הישראלי-פלסטיני באמצעות המדיה הווירטואלית, ובכל זאת לגעת בנקודות הרגישות ביותר.

 ב"התנחלות א' עד ת'", בביצוע יגאל עזרתי וזיוואר בהלול, עזרתי עומד ומקריא את שמות ההתנחלויות, בעוד בהלול מלווה אותו באקורדיון. עזרתי מתחיל בקריאה מתונה ולאט לאט הופך נרגש ומזדהה עם העומד מאחורי האידיאולוגיה של ההתנחלויות. זהו ניסיון מעניין להעביר לקהל את תחושותיהם של המתנחלים המשוכנעים בצדקתם ובו זמנית להראות לקהל כמה התנחלויות קיימות.

"חזעה שלנו", בביצוע סיני פתר, הנו מונולוג המבוסס על סיפורו של ס. יזהר. פתר מוביל את הקהל במונולוג עוצמתי ורלוונטי להיום יותר מאי פעם על ההחלטה להקים את חזעה שלנו, לא עוד חרבת חזעה של הערבים אלא מקום הנועד ליהודים. המונולוג של פתר עוצמתי ומכאיב וממחיש באמצעות עד כמה הניסיון להתיישבות בקרקע אחרת יוצר קרע המעמיק יותר ויותר ככל שהשנים חולפות. פתר מגיש מונולוג דרמטי החושף לפרטים את מורכבות היחסים בין הפלסטינים לישראלים.

"אנשלוס", בביצוע זלמה גרינוולד (דמות בלתי נשכחת שהופיעה לראשונה ביצירה "ארבייט מאכט פריי" ומגולמת על ידי סמדר יערון). זהו  מונולוג על האסתטיקה הטהורה של הפשיזם והשוואה בין אוסטריה וישראל- רק עוד רגע קט וגם אצלנו יהיה פשיזם טהור. היצירה מוכיחה כיצד הפשיזם באירופה התפשט לכל עבר, ובמקביל, גם בישראל. כל זאת, מנקודת מבטה של אישה ייקית. זהו ניסיון יפה של יערון אשר ממשיך להתכתב עם יצירותיה הקודמות ומשווה באופן דרמטי  בין אז לעכשיו באמצעות הצגת קטעי וידיאו מתקופת מלחמת העולם השנייה.

לסיכומו של דבר, היצירה "12 הערות על סיפוח" היא יצירה מעניינת ומסקרנת, המציגה נקודות מבט שונות בנוגע לנושא החדש-ישן, הסיפוח. על אף שהיא בנויה מיצירות-יצירות וכוללת גוונים רבים, ניכר כי אוצריה הצליחו ליצור מקשה דרמטית אחת, המבטאת בעוז נושאים ואמירות שקשה לבלוע. אין ספק כי בימים הללו זה נחשב מעשה אמיץ למדי ואמירה חשובה מבחינה אמנותית.

12 הערות על סיפוח

פסטיבל יאפא לתרבות ערבית עכשווית

ניהול אמנותי: ראודה סלימאן, יגאל עזרתי.

הפקה: רביד סביל

ועדה אמנותית: ראודה סלימאן, פותנה ג'אבר, גבי אלדור, חנה וזאנה גרינוולד, יגאל עזרתי, רביד סביל.

יעוץ: אלי גרינפלד

 פרסום: זכריני חצור

 יח"צ: עמליה איל ואלינור גליקמן

על ההצגה "הכוזרי"

מאת: דנה שוכמכר

 ההצגה "הכוזרי", שעלתה לאחרונה בתיאטרון תמונע, היא עיבוד דרמטי לכתבו של רבי יהודה הלוי, הנושא את אותו השם. היא נוצרה ובוימה על ידי יוסי יזרעאלי ומיועדת לקהל המכיר את עבודתו בתור במאי ובתור נביא זעם של התיאטרון הישראלי, אך גם אנשים אשר לא מכירים את עבודתו של יזרעאלי ימצאו בה עניין בשל האקטואליות העולה בה. עניינה של ההצגה הוא הזכות על ארץ ישראל.

ההצגה מספרת את סיפורו של מלך כוזר החולם חלום ובו נאמר המשפט "כוונתך רצויה אבל מעשיך אינם רצויים". המלך, שמבקש להבין את הכוונה המסתתרת מאחורי המילים המתעתעות, מזמין לעזרתו שלושה פילוסופים, נוצרי, מוסלמי, ובלית ברירה גם יהודי. זה האחרון, נותן לו את התשובה המקיפה ביותר אשר בעקבותיה הוא מחליט להתגייר.

בבסיס היצירה, ישנם שני טיעונים: 1. עם הבחירה הוא תואר שיש לשאתו בצניעות ואסור להפר אותו בשום צורה ואופן; 2. המוסר והזכות על הארץ שלובים אלו באלו, ומהווים כמקשה אחת. לכן, אם אחד מופר, השניה מופקעת. יזרעאלי לא עוסק בהיסטוריה, אלא מנסה לענות על השאלות הנוגעות לזכות של עם ישראל לשבת בארץ ישראל. בכך, הוא נוגע בנקודות החולשה ובפצעים הפתוחים של החברה הישראלית, המבוססים על ההיבריס וחוסר הצניעות של העם הנבחר, של יפי הבלורית והתואר. המוזיקה הנפלאה אשר נכתבה על ידי תומר יזרעאלי ונגינתה בכינור של שיר אורדו ממחישות באופן מרטיט את העובדה שהפצעים עדיין לא הגלידו, והחטאים עדיין לא פסו.

בדבריו, כותב יזרעאלי על ההחלטה להציג את ההצגה דווקא עכשיו: "החשש שהחדווה שאפפה את שיבת ציון מגלות בבל – כאילו הגיעו ימות המשיח, תתקוף אותנו שוב. מה עוד שבימינו בשם הזכות על ארץ ישראל, מחוללת תורת המוסר שאחד מעיקריה הוא היחס לגר. לכן, הצגת 'הכוזרי'". למרות שהיצירה עלתה לראשונה טרם ימי הקורונה, ניכר כי היא רלוונטית כיום יותר מתמיד, בייחוד בשל היחס של העם והחברה הישראליים לשונה ולגר, לחלש ולמוחלש.

על אף הטיעונים המרתקים העולים בה, ההצגה אינה מועברת כשיעור תיאולוגיה פילוסופית. לזכותו של יזרעאלי, הוא הצליח לבנות דיאלוג מסקרן וחד הנמשך כשעה, ומתמקד בשני הטיעונים, מנקודת המבט שלו. פרשנותו למוצג בסיפור מלך כוזר מהווה כאמצעי מתוחכם ביותר, תוך התהוות עולם אוטונומי דחוס, הוא מצליח לעורר במלך שאלות המובילות אותו לגיור, ובכך לשנות את גורלו.  

המהלך הנבחר מקבל ביטוי על הבמה ביתר שאת, באמצעות סממנים תיאטרליים ועיצוב במה מדויק. על הבמה השחורה הוצב כיסא קטן ולוח ובו הדמויות השונות רושמות ומוחקות את המילה ירושלים. בכך, נוצר חלל פנימי אינטימי בו נפגשים היהודי ומלך כוזר ומעלים את הטענות שלהם. התאורה המצוינת שעוצבה על ידי מתן פרמינגר משלימה את התמונה האינטימית.

צוות השחקנים על הבמה מציג רגעי משחק מרתקים וטובים. אייל נחמיאס נחוש ומצוין בתור מלך כוזר אשר בוחן את הטענות ומנסה לפרש את הנאמר לו על ידי היהודי. יפתח אופיר מגלם באופן נהדר את היהודי חד התער, הוא יוצר דמות מרתקת שמתעתעת במלך כוזר וטורפת את כל הקלפים שלו. ישנם רגעים בהם השיח ביניהם נשמע כמו שיחה של שני בלשים המנסים לפתור תעלומה לחידה ומעלים ניתוחים אפשריים לפתרונה.

בשורה התחתונה ולסיכומו של דבר, ההצגה "הכוזרי" כוללת חומרים מרתקים אשר מעוררים מחשבה ועיון, גם לאחר שהיא מסתיימת. המשחק והבימוי המשובחים מצליחים לעורר ולחדור ללב ולמוח, וגורמים לטיעונים הפילוסופיים של יהודה הלוי לקום לתחייה בחלל הריק והשחור של תיאטרון תמונע.

הכוזרי

תיאטרון תמונע

על פי "הכוזרי" מאת יהודה הלוי

מאת ובבימוי: יוסי יזרעאלי

משחק: אברום הורביץ, יפתח אופיר, שיר אורדו/גוני כנעני, אייל נחמיאס, בני אלדר.

עיצוב תפאורה: יוסי יזרעאלי

עיצוב תלבושות: עומר גרינדלר

רקוויזיטים: נעה הר-עוז

עיצוב תאורה: מתן פרמינגר

מוסיקה: תומר יזרעאלי

עיצוב סאונד: נעם טמקין

עוזר במאי ומנהל הצגה: גיא ישראלי

הדרכת טעמי מקרא: יותם יזרעאלי

 מועדים נוספים:

13/7/2020 19:20 | 3/8/2020 19:30 | 4/8/2020 19:30

** יש לעקוב במדיות השונות אחר שינויים/הנחיות בגין המצב הנוכחי

על יצירת המחול "לידת הפניקס"

מאת: אביבה רוזן

אנרגיות השתוללו שם, במופע השקיעה תחת כיפת השמיים ברחבת מרכז סוזן דלל. משהו אחר ויוצא דופן היה במופע שכבר צפיתי בו כמה פעמים. תחושת חופש ושחרור הורגשה ביתר שאת, גם מהרקדנים הנפלאים של ורטיגו, אחת מלהקות הבלט המשובחות ביותר בארץ, וגם מצד הצופים. אמנם ישבנו עטויים במסיכות האנטי קורונה שלנו, אך הלב רקד יחד עם הרקדנים. הייתה גם תחושה של היסטוריה מפעמת. ככלות הכל, מופע מחול ראשון שהועלה כאן בתקופת המגיפה הגדולה של דורנו. מופע שדרש אישורים אין ספור ועמד בסכנת ביטול בכל רגע שקדם להעלאתו. ובכל זאת נוע תנוע.

הרבה מלהקות המחול שלנו, כחול לבן, הן ייחודיות ואוונגרדיות ובעלות קול מאפיין משלהן, רבות מהן מוכרות ברחבי העולם ככאלה. ורטיגו אפילו תפסה את תשומת לבו של רקדן העל ברשניקוב, שהפך לאוהד מושבע. מתוך הרפרטואר של ורטיגו, אין ספק שהיצירה "לידת הפניקס" היא אחד הדובדבנים שבקצפת. יצירה שנועדה לביצוע בחוץ, מתחת לכיפת השמיים, מתחת למבנה גיאודזי שמורכב מבמבוק, עם מבחר אמנים מוכשרים, יש משהו מאוד אירוטי ביצירה הזאת. הרקדנים, כל אחד בנפרד, בזוגות וכולם יחד, יולדים את עצמם, את מהותם ואת מערכות היחסים ביניהם. מערכות יחסים של אהבה, של התקרבות, של התרחקות ושל יריבות.

עוף החול, כידוע, נולד במיתולוגיה המצרית כעוף שמת ונולד מחדש מהאפר. פה הרקדנים נולדים מהחול הזרוע על הבמה, מתפלשים באדמה כמתוך בסיס החיים, כזרע שנובט ונוסק מעלה. גם היצירה הזאת היא כעוף החול. יצירה בת 16 שנה, שעלתה בשנת 2004, וממשיכה להתחדש וליצור את עצמה מחדש. בדומה לכך שעוף החול המשיך להתפתח במיתולוגיה היוונית, וקיבל גוונים נוספים של אמונות ויחסים בין האדם למקום ובין האדם לחברו, כך גם מעגל החיים בא לידי ביטוי בהשתלשלות היצירה. ההתפתחות של האדם, של תנועותיו והמרחב שלו, ניכרים בה היטב. היצירה מתחילה ברקדן אחד, אליו מצטרפים בהדרגה הרקדנים האחרים. מערכות היחסים שמתפתחות ביניהם כוללות ניואנסים דקים של התייחסות זה לזה.

היצירה על הבמה מקיימת מערכת יחסים מיוחדת גם עם הקהל. הבמה העגולה והצופים שיושבים מסביבה רואים לא רק את פני הרקדנים אלא בזמן שחלק מהצופים רואים את פניהם, הצופים שיושבים מהצד השני רואים אותם מהצד או מאחור. בניגוד למה שאנו רגילים לו כצופים, בניגוד לכוראוגרפיה קונבנציונאלית המכוונת להראות לקהל צד מסוים, בנקודת זמן מסוימת, הצופים מקבלים ביצירה של ורטיגו צדדים רבים. כמובן שאופן התצוגה הזה הוא דורשני מאוד גם מהכוריאוגרפית, נעה ורטהיים.

גם קרבת הרקדנים וחלל המחול אל הצופים מכניסה אלמנט נוסף של צפייה שונה. הקהל יכול להרגיש את מרקם האדמה על הבמה ואפילו את זיעתם של הרקדנים. יש משהו בצבע האדום הארגמני של החול שמחזק את הנראות ויוצר הרמוניה עם תנועות המחול. הקונספט הבסיסי של עוף החול הנולד, מתעורר, מייצר תבניות ואינטראקציות, ולבסוף מת ונולד מחדש.

כמה מרענן לראות את לידת הפניקס, כאשר אנחנו נולדים מחדש מתוך עידן המגיפה, גם עם מסיכות שמגינות על דרכי הנשימה שלנו. בחירה מצוינת ומעוררת שמזכירה לנו שאנחנו בתהליך חברתי ואישי של לידה מחודשת מתוך המצב הקיומי ההזוי הזה אליו נקלענו, מצב שמשנה את תודעתנו ואת מערכות יחסינו עם עצמנו ועם הסובבים אותנו. ממש כמו עוף החול.

לידת הפיניקס

להקת ורטיגו

כוריגואגרפיה: נועה ורטהיים

רעיון: עמוס סטמפל

רקדנים: מיכה עמוס, שון אולס, מריה סלבק, תומר נבות וגיל קרר

מוסיקה: רן בגנו

עיצוב במה: מושיק יוסיפוב

עיצוב תאורה: דני פישוף – מג'נטה

עיצוב תלבושות: בית הספר לעיצוב אמנויות הבמה בהנהלת רקפת לוי

הפקה בשיתוף פסטיבל המחולות כרמיאל

למועדים נוספים באתר האינטרנט של להקת ורטיגו – הקליקו על הלינק

על (חלק מ)יצירות פסטיבל "ויראלי"

מאת: דנה שוכמכר

בתור מבקרת תיאטרון אשר ראתה לא מעט הצגות, יש משהו מעניין בהתנתקות מהטקסט בתיאטרון הרפרטוארי לטובת צפייה בתיאטרון אחר אשר אינו מבוסס על מחזה ועלילה מוגדרים. התנתקות זו דורשת יציאה מהמרחב התיאטרלי לטובת בחינת גבולות ביצירות אחרות.

דבר זה, התממש לאחרונה בפסטיבל "ויראלי", אשר התקיים ב12-14 באפריל, בניהולם האמנותי של ליאור זלמנסון, ניצן כהן, מיה מגנט וארז מעין שלו. הפסטיבל הציג אלטרנטיבה ווירטואלית לפסטיבלי פסח הוותיקים – הוא התנהל אונליין ועשה שימוש בכלים שהאינטרנט מספק מתוך מטרה למתוח את המרחב התיאטרלי, וכלל מופעים שונים וייחודיים, כמו גם יצירות תיאטרון ופרפורמנס וירטואליות.

הפסטיבל נוצר בשל כורח המציאות החדשה שנכפתה עלינו. מגפת הקורונה שסגרה את האמנים בבתים והובילה לשינוי משמעותי של אורח החיים ואי וודאות באשר לעתיד, גרמה להם לחשב מסלול מחדש. לאור רצון הפסטיבל להפנות את הזרקור ליצירה דיגיטלית, עולה השאלה האם הפסטיבל נתן מענה הולם לקהל הצופים או שמא היה זה ניסוי על חשבונו של הקהל אשר חיפש עניין בצל הבידוד? צפיתי בחלק מההצגות השונות וחזרתי עם מסקנות.

היצירה הראשונה בה צפיתי, "בתים מבפנוכו" מאת אורית ממרוד, מתייחסת למונח "בית פרטי" תוך התייחסות למרחב הפנימי של יוצרים שונים. זוהי יצירה המבקשת להתחקות אחר יוצרים המכניסים את הקהל למרחב האישי שלהם וחושפים את הפינות האהובות בבית באמצעות חפצים אשר הותירו בהם רושם והיוו אבן דרך בתהליך היצירתי של האמנים. התפיסה של המרחב האישי והיכולת, או שמא חוסר היכולת, לשהות בבית במשך תקופה ארוכה עשויה לזמן שיח אינטליגנטי המהווה בסיס ליצירה מרשימה ומשמעותית. עם זאת, בפועל, לא היה קשר בין רצון היוצרת לבין התוצאה שהוצגה בפני הצופים, המזכירה מופע חובבני של שאלות ותשובות קצרות מדי. למשל, שאילת היוצרים בנוגע לחפץ המשמעותי עבורם לא פותחה באופן נרחב אלא כללה תשובה תמציתית בלבד. תמציתיות הראיונות מנעה מהיצירה להפוך למעניינת, הבוחנת את המצב החדש בתקופה הנוכחית.

מתוך "מראה מראה" | צילום: מיה מגנט

היצירה השנייה, "פולחן האש החדשה" מאת עומר קינן, ביקשה גם היא לבחון את הגבולות של היוצרים. היצירה הזמינה את הקהל להצטרף לטקס ובו שישה משתתפים המתחרים ביניהם בכדי לקבל את הקולות של הקהל באמצעות משימות המחולקות לקטגוריות שונות, כמו למשל שאלה או וידוי. בתום כל תחרות, הקהל התבקש לבחור את המשתתף האהוב עליו והטקס הסתיים בבחירת הזוכה שקיבל כבוד רב לאחר שצלח את המשימות בהצלחה. החוט המקשר בין שתי היצירות הללו הוא האפשרות לבחון את עולמם של היוצרים באמצעות כניסה אל המרחב הפרטי שלהם. גם ב"פולחן האש החדשה" לא נבנו מהלכים מרתקים אשר הבשילו לכדי יצירה מעניינת וייחודית אלא נדמתה כתרגיל מרושל של בית ספר למשחק שאינו מותיר ברירה אלא לתהות על הצגתו. ההתחלה דווקא הייתה מבטיחה, אפשרות להיחשף לעולמם של היוצרים באמצעות מענה על שאלות שונות, אך מהר מאד החלה ההתדרדרות במדרון החלקלק של יצירה המנסה להתחנף לקהל באמצעות תשובות פרובוקטיביות.

דווקא ב"מראה מראה", היצירה השלישית בה צפיתי, חל מפנה וניכר כי עמד מאחוריה קונספט ברור. מדובר בעבודת פרפורמנס של האמן ארי טפרברג שהתרחשה כולה בדירת חדר ושודרה בלייב. טפרברג עשה שימוש בטכנולוגיה על מנת לבחון ללא מילים את המרחב הממשי באמצעות המרחב הווירטואלי, תוך מתן אפשרות לצופים לבחון את המרחב כפי שהם רואים אותו. לקראת הסוף הוא נעלם מהחדר והותיר את קהל הצופים עם תהייה מעניינת – האם כל מה שהם ראו לא היה אלא פרי הדמיון שלהם, בדומה לאותה חוויה המתרחשת בעת הצפייה בהצגת תיאטרון. מדובר בעבודה מוצלחת ביותר אשר מעוררת מחשבה בימים בהם אנשים מבלים שעות רבות במרחב האישי שלהם.

מתוך "מראה מראה" | צילום: מיה מגנט

כך התממש גם ביצירה "Touchscreenquarantine", מאת גלעד ירושלמי ובהשתתפות רננה ירושלמי. היצירה ביקשה לבחון את הדרך החדשה ליצירת קשר בשל ולמרות הבידוד, בגינו אי אפשר לחבק או לתת יד, והמסך מהווה את האפשרות ליצירת קשר. היוצר הזמין את הקהל ליצור קשר עם אנשים אהובים עליהם באמצעות הנחיות מדויקות של תקשורת דרך תוכנת זום במטרה ליצור מגע נעים. אותו מדריך למגע אפשר הצצה אינטימית לצורת ההתקשרות החדשה והציג את הסיפור האישי ואף הכואב העומד בבסיסה של היצירה – חוסר יכולת לתקשר פנים מול פנים עם אנשים אהובים או להיות שם עבורם בשעת משבר, והצורך ללמוד לתקשר בדרכים חדשות. חלק מהקטעים ביצירה אף היו בועטים במיוחד והצדיקו את היותה, כמו למשל כאשר נראו כפות ידיים של אם ובן על מסכי המחשב נעות בתנועה אלו לאלו, על מנת ליצור קשר אנושי.

לסיכומו של דבר, הפסטיבל כלל יצירות מעניינות בחלקן אשר בחנו את נושא הבידוד והריחוק בתקופה הנוכחית. אם נחזור לשאלה שהוצבה בראשית הכתבה – האם הפסטיבל הוא מענה הולם לקהל המחפש יצירות תיאטרון אחרות או שמא היה זה ניסוי על הקהל בימי הבידוד? –  נדמה כי מדובר בקצת מהשניים. מדובר בפסטיבל אשר העניק במה לשלל יצירות מגוונות, ואפשר לקהל ליהנות מחווית צפייה וירטואלית ואחרת. אך, מצד שני, חלק מהיצירות היו זקוקות לליטוש והכוונה על מנת לייצר עניין ומשמעות.

פסטיבל "ויראלי"

ניהול אמנותי: ליאור זלמנסון, ניצן כהן, מיה מגנט וארז מעין שלו.

"בתים מבפנוכו"

מאת ובביצוע: אורית ממרוד

"פולחן האש החדשה"

מאת: עומר קינן

"מראה מראה"

רעיון וביצוע: ארי טפרברג

"Touchscreenquarantine"

 מאת: גלעד ירושלמי

בהשתתפות רננה ירושלמי

לא לריב – תיאטרון הקאמרי

לא לריב | צילום: רדי רובינשטיין

יחסי אחים ואחיות, זהו הנושא שעומד בבסיס ההצגה "לא לריב" של תיאטרון הקאמרי, שכתב גור קורן (שגם משחק בה). אחרי מות האב נפגשים שני אחים ואחות אחת אצל עורך דין בעל בעיות מוצא ואיחורים מצחיקים, מבלים זמן עם מזכירה שהיא תאומה אשר משוחחת ללא הרף עם אחותה הזהה ומדגימה צד נוסף ביחסי אחים ובעיות אחאות בלתי פתורות. על אף שההצגה אכן מצחיקה לפעמים, נראה שהיא מתאמצת להצחיק, לעיתים המאמץ ניכר מדי.

ענייני המהות שבה, שהיו יכולים להיות מעניינים הרבה יותר, נבלעים תחת התאמצות היתר הזאת. עירית קפלן, שהיא בעיני שחקנית מצויינת, מצטיירת כקצת נלעגת במתקפת ההצחקה הזאת, ורק דביר בנדק נראה כאילו התפקיד תפור עליו והוא משחק אותו בנינוחות רבה. יש פספוס רב בהצגה לטעמי. שחקנים טובים ותפאורה מושקעת לא מצליחים להרים את המחזה לגבהים הנכונים עבורו. הוא לא מהודק מספיק, ויש בו הרבה מ"תפשת מרובה, לא תפשת". בשורה התחתונה – אפשר אבל ממש לא חייבים.

 שתי גולגולות במדרוג מרתה (אתחנתא אסקפיסטית ותו לא)

לפרטים ומועדים – הקליקו על הלינק 

כמו מרתה, גם המצעד נעשה אחרת מכל מה שאתם רגילים אליו, או במילים אחרות, טוב יותר. הדירוג הגבוה ביותר הוא גולגולת אחת, בעוד הדירוג הנמוך ביותר הוא חמש גולגולות. תתרגלו לזה. 🙂 

על המופע "אנטו – Antu" 

מאת: אביבה רוזן

"אנטו – Antu", יצירתו החדשה של אבשלום פולק שנעשתה בשיתוף הכוראוגרף האיטלקי אנדריאה מרטיני, היא מופע מחול יפה, שונה, יש במופע ייחוד מעניין והוא מעורר למחשבה, תיאטרון מחול לשמו.

היצירה מבוססת על ספר ילדים בשם "העננה רננה", פרי עטה של דורית רביניאן. זה לא נדיר לבסס מחול על יצירה ספרותית. בדרך כלל ניתן להבין מהמופע מהם האלמנטים שנלקחו מהכתב, לא כך ב"אנטו". אמנם, תוך כדי המופע נשמעים קטעי קריינות מיצירתה של רביניאן, אך הטקסט לא מצליח להתחבר לגמרי עם התנועות והעשייה על הבמה.

הסיפור עוסק בישות מרדנית, עננה, כאלגוריה לילדה שרוצה ללכת בדרכה העצמאית ואינה נכנעת למוסכמות החברתיות ולמוכתב על ידי הוריה שחרדים מאוד לעתידה. הקריינות נעשתה בקולו של אביו של אבשלום, השחקן בעל הקול העמוק, יוסי פולק. הסיפור, כפי שיודעת רביניאן לספר, מעניין ונוגע. מעבר לקריינות הזו, התקשיתי למצוא את הקשר בין הסיפור לבין המחול שראיתי.

אנטו -Antu | צילום: יאן פינקלברג

יש לציין שהמחול הוא אלגנטי, אסתטי ומרהיב. התלבושות תורמות מאוד לנראות, לתחושת הקצב ולאיזשהו רגש של התלהבות שהיצירה מצליחה ליצור. ולצד זאת, נוצרה תחושה כלשהי של מכניזם, תנועות מכניסטיות, זרימה מכנית של השחקנים. ייתכן שיש כאן רמיזה לכניעה למוסכמות של רוב האנשים, לחוסר אינדיבידואליזם, כל מה שהעננה רננה היא לא, אבל חסרה איזושהי קוהרנטיות סיפורית בקטעים שבין הקריינות, או תובנה שנמזגת בין הטקסט לבין התנועה. הייתה תחושה שהכוראוגרפיה, ככל שהיא אסתטית ומרתקת, עדיין זקוקה לליטושים סופיים.

כרגיל, מצליח אבשלום פולק, הידוע כ'ילד הרע' של המחול הישראלי, ליצור משהו ייחודי ושנוי במחולקת, מרהיב ביופיו ומרתק בתכניו. הקשר הרופף עם יצירתה של רביניאן נעשה משני בחשיבותו אם נבחן את עבודתו של פולק באמות מידה של הנאה אסתטית ויצירתיות, בין כל שאר המרכיבים המשמעותיים הרוקמים יחדיו את יצירת המחול, שיוצרים מזיגה הרמונית ולעיתים דיסהרמונית מכוונת, ומעוררים את חושיו של הצופה, כמו גם את מחשבותיו. הניסיון שעושה הצופה לחבר בין המוזיקה, הקריינות, הספרות והכוראוגרפיה, כבר מביאות ליצירה של משהו אחר וחדש, חיבור אישי בין הטקסט של רביניאן לבין התנועות והרעיונות של פולק.

צילום: יאן פינקלברג

יש כנראה יתרונות וחסרונות בכך שמצפים מיוצר לזעזע ולנער כל פעם מחדש, בכל יצירה חדשה שלו. היתרון הוא בכך שהחדשנות תתקבל כמובנת מאליה, והחיסרון הוא פועל יוצא של היתרון. אם לא תהיה חדשנות מזעזעת, הרי שהציפייה תהפוך לאכזבה. מכאן שפולק לא יכול להרשות לעצמו להביא משהו שהוא רק חינני ומרגש. הוא צריך להתעלות על אלה ולהפגין מקוריות של ממש. יש מקוריות מרעננת בלקיחת טקסט של ספר ילדים והפיכתו למופע מחול, ועוד יותר בכך שהטקסט והמחול לא לגמרי מתכתבים זה עם זה. על אף חוסר האינטראקציה בין השניים, עדיין ניכר רעיון מסוים, גרעין קשה הנמצא בבסיס היצירה – קונפורמיות לעומת מרדנות, ומשם הדברים נפתחים, מתפתחים, בתוך התנועה, התלבושות ועיצוב החלל שבכולם יש קסם רב, כמו גם ברקדנים, בנראותם ובתנועותיהם.

"אנטו -Antu"

תיאטרון מחול אבשלום פולק

מבוסס על פי ספרה של דורית רביניאן "העננה רננה"

כוריאגרפיה, עיצוב פסקול, חלל ותלבושות: אבשלום פולק, אנדריאה מרטיני

משתתפים: צבי פישזון, נגה הרמלין, תומס וולסכוט, מרתה-לואיזה ינקובסקה, ג'וי קמין, מיכל רוטמן, מץ ואן רוסום, אופיר איטח, נועה הן, אחינועם חי וג'יאני נוטרניקולה.

עיצוב תאורה: יואן טיבולי

מנהלת חזרות: מיכל אלמוגי שלמון

מועדים נוספים: 

27/2/2020 | 21:00

28/2/2020 | 14:00 | 21:00

23/4/2020 | 21:00

24/4/2020 | 14:00 | 21:00

על ההצגה "חלילה"

מאת: אחינעם אלדובי

אנסמבל "תיאו-טרון" הירושלמי, שמצא את ביתו ואת במתו בתיאטרון החאן, יוצר ופועל מתוך לימוד מעמיק, והלימוד ניכר ברעיונות היפים ובמורכבות של ההצגה החדשה שלו, "חלילה", ובצורה בה היא מביאה משהו רענן, מקורי ומפתיע. ההצגה מגוללת את סיפורה של מיקי, שחקנית ואמא צעירה המגיעה לאודישן בתיאטרון בו מטשטשים הגבולות בין העולם הבדיוני לעולם בו היא חיה. מיקי נעה על אותה במה בין העיר "חלילה" שם מתרחשת ההצגה אליה היא באה להיבחן, לבין אולם התיאטרון בו היא מנסה למצוא את הסיבה לכך שהגיעה לאודישן, ואיך לעזאזל היא יוצאת ממנו.

ביצירה עולים נושאים מטא-תיאטרוניים, בכפל הבדיוני בין הדמות – אחינעם, השחקנית – מיקי והשחקנית שמשחקת את השחקנית – נתנאלה. היכולת לחוות את הכפל הבדיוני, ואף את השילוש התיאטרוני, מתממשת באמצעות הבחירה להתמסר לבדיון, כמו שמזמינה מקהלת הפרשנים הפותחת את ההצגה: "לשכוח" או בעצם "להאמין", כי רק כך התיאטרון עובד, וזו הסיבה שבגינה באים אליו, לחוש "רגע אמיתי" בעולם בדיוני. לא בכדי, ההצגה מבוססת על פרשיית "עגלה ערופה" המופיעה בתנ"ך (דברים, כ"א) לפיה אם גופת אדם נמצאת בשדה ולא ידוע מי הרג את האדם, על הנהגת העיר הקרובה ללכת למקום הרצח ולקחת אחריות על המעשה. חברי האנסמבל לקחו את נושא חוסר הידיעה שמזמנת פרשייה זו ובחנו מה קורה כשאנחנו לא יודעים? מהן ההשלכות המוסריות, הפוליטיות והחברתיות הנובעות מאי הידיעה ומהם המניעים האישיים המקדמים את המעשים? שאלות על רדיפה אחר הידע: החוקתי או האקדמי, על הקשר בין ידיעה לאמת, ובכלל, מאיפה נובע הצורך לדעת כל כך כל הזמן?

"חלילה" | צילום: יעל אילן

שאלות אלו ואחרות בוחנת ההצגה דרך הצבת שתי ערים נגדיות זו מול זו: "חלילה", בה אין מקום לחוסר ידיעה וכל דבר נלמד מוסבר, מובהר ומבואר, והעיר "לכאורה" בה חוסר הידיעה, האפשרות להרהר ולהיות לא החלטי הוא אידאל כשלעצמו. בתווך בין שתי הערים ושתי תפיסות העולם, בלב הקונפליקט, מנסה מיקי השחקנית לגשר, לאזן ולמצוא את עמק השווה, ולהבין שלפעמים צריך לדעת שלא יודעים.

את הקונפליקט היפה הזה מגישים חברי אנסמבל "תיאו-טרון" דרך מחזמר סמי-אלגורי העשוי היטב. המחזה והלחנים שכתב יונתן בלומנפלד, שגם ביים את ההצגה, משלבים סלנג ומליצה מתובלים בנונסנס ומוגשים במשקלים וחריזה היוצרים קצב, עומק והומור. הלחנים מורכבים ממעברים א-טונלים היוצרים זרימה וצרימה ויוצרים את האופי הקליל ובו זמנית עמוק של ההצגה.

השחקנים נועם דוד בוקובזה, בצלאל בורוכב ואריאל כהן סקלי משמשים כמקהלה המלווה את ההצגה כקבוצת פרשנים, חברי מועצה ותפקידים נוספים. הם נעים בקלילות תוך נגינה, שירה משחק ותנועה בין גילום מלא ועשיר של דמויות השונות מאד אלו מאלו. לצדם, משחקת אביה ברוש כיושבת ראש המועצה ומציגה משחק חד, מבהיק ומעולה, ונתנאלה תירוש המגלמת באומץ את מיקי השחקנית, תפקיד מאתגר של אדם "מציאותי" המתנהל אל מול דמויות בדיוניות וגרוטסקיות. האנרגיה של השחקנים כיחידים וכקבוצה פורצת ומעל הכל, ניכר שהם נהנים על הבמה. עיצוב הדמויות הגרוטסקי והקריקטוריסטי פועל ברוב הזמן לטובת ההצגה, למעט הפעמים בהם הקריקטורה קונקרטית מדי וניתן לתת לה שם והגדרה, דבר הפוגם בשפת ההצגה המתרחשת אי שם בעיר "חלילה".

צילום: יעל אילן

טביעת עינה של טל קון מעצבת התנועה ניכרת בעבודה הפיזית המצוינת של הדמויות והמתח המיזנסצני המהודק על הבמה, וטביעת ידה של הדרמטורגית שלומית כהן סקלי מורגשת בהידוק המרכיבים השונים להצגה משוחקת היטב שאין בה רגע דל. ההצלחה המרכזית של ההצגה טמונה בעיצוב הבמה והתלבושות של יערה צדוק ועבודת התאורה היפה והמדויקת של אסי גוטסמן. עיצוב התלבושות, המבוסס על פאות מסוגים ובעיצובים שונים, הנו חכם, יצירתי עד מאוד ומעביר בפשטות רעיונות גדולים. בדומה, התאורה יוצרת רגעים ומקומות באלגנטיות.

העיר "חלילה", על דמויותיה וחוקיה, מעוצבת היטב, וכן מפגש הבאטל-ראפ רווי ההומור והמפתיע עם חברי מועצת "לכאורה" (המכהנים ברוטציה) מעולים אף הם. ההצגה הצליחה להציג קונפליקט אמיתי וטוב, טוב כל כך שסיפור המסגרת של מיקי האם הטרייה והשחקנית האבודה מחליש אותו. נוכחותה מדגיש את הפער בין העולם הבדיוני לעולם המציאותי, אך חיבורים אלו לא היו מדויקים דיים ורידדו את העלילה וההתרחשות. הוספת רובד פסיכולוגי של נטישת אם ומתוך כך קושי באמהות, הוא נושא כשלעצמו ועם שלל הרעיונות האחרים ושפת ההצגה, ניכר מעט בתלישות.

צילום: יעל אילן

בנוסף, סיום ההצגה בקתרזיס של מיקי הפותרת את הכשל הפסיכולוגי שלה מול האמהות דרך התיאטרון משאיר טעם רע של רמייה, כמו סנופקין המגלה שהמומינים לא היו אלא רק חלום (ששמעתי שגם זו פיקציה). הקהל התמסר לאמונה בבדיון ומתעורר בסוף ההצגה לגלות ש"חלילה" היא מבחן, קונספיקציית אודישן שמטרתה ליצור רגע אמיתי בו מיקי-אחינעם מבינה למה היא באה לתיאטרון והופכת להיות אמא טובה יותר ויודעת פחות. סיום זה שבא לאחר התאחדותם של יו"ר מועצת "חלילה" עם יו"ר מועצת "לכאורה" המסתיימת במילים "אולי במקום לצאת למלחמה, נצא לדייט?" אמירה הזועקת את אותה אמרה נושנה "Make love not war", דבר הנותן תחושת קיטש ורוד ודביק, וחבל. בייחוד כשמדובר בהצגה שעוסקת באי ודאות, הייתי מצפה לסוף פתוח, המעלה שאלות נוספות.

ההצגה עוסקת במוות המהווה בסיפור 'עגלה ערופה' בתור מקור אי-הודאות היוצר את הספק, אך עם זאת המוות הוא גם הדבר הוודאי היחיד, שקרה ושיקרה לכל אחד. בשל כך, נוצר כאן היפוך – המוות הוא הודאות והחיים הם הספק, ואם החיים הם הספק, הרי שהידיעה היא המוות. לחיי חוסר הודאות.

"חלילה"

אנסמבל "תיאו-טרון"

ניהול כללי ואמנותי: נתנאלה תירוש

מחזה, לחנים ובימוי: יונתן בלומנפלד

שחקנים: אביה ברוש, אריאל כהן, בצלאל בורוכוב, נועם בוקובזה, נתנאלה תירוש

יעוץ אמנותי: אודי בן משה

דרמטורגיה: שלומית כהן סקאלי

ליווי תוכן: יוסי פרומן

עיצוב תנועה: טל קון

עיצוב תפאורה ותלבושות: יערה צדוק

עיצוב תאורה: אסי גוטסמן

מועדים עתידיים: 

20/2/2020 | 21:00 | תיאטרון החאן

לדף הפייסבוק של "תיאו-טרון" – הקליקו על הלינק