על ההצגה "הזמן הצהוב"

מאת: נעם מרום

בפסטיבל הפרינג' הבינלאומי של תיאטרון באר שבע, שעקב המצב הוצג במסגרת מקוונת, עלתה הגרסה הבימתית של "הזמן הצהוב", על פי כתבו של דויד גרוסמן, שנוצרה בשיתוף פעולה בין תיאטרון יפו לצוותא. בכתבו המקורי משנת 1987, גרוסמן ערך ראיונות עם תושבי הגדה המערבית, במטרה להשמיע את קולותיהם ולתווך אותם ליתר תושבי ישראל – הוא עבר בהתנחלויות, כפרים, בתי משפט ומחנות פליטים במטרה לקבל תמונת מצב מקיפה. מספר שבועות לאחר מכן, פורסמו הראיונות בשבועון "כותרת ראשית", תחת הכותרת "הזמן הצהוב". הטקסט המקורי מזכיר את ספרו של עמוס עוז, "פה ושם בארץ ישראל", בו עוז עבר מסע דומה לאורכה ולרוחבה של ישראל. בדומה לראיונות שפרסם עוז, גם הראיונות שערך גרוסמן עוררו דיון סוער ברחוב הישראלי בנוגע לסוגיות הנוגעות לשטחי המדינה ולמשמעותם. כמו שהמילים של עוז קיבלו במה בתיאטרון יפו, ביצירה שבוימה על ידי נולה צ'לטון ובוצעה על ידי דליק ווליניץ, כך גם המילים של גרוסמן קמו לתחייה על הבמה היפואית בעיבוד ובימוי של אילן רונן. למרות שהראיונות שביצע גרוסמן בני מעלה משלושים שנים, כדרכו של עולם, לטוב ולרע – הם רלוונטיים היום יותר מתמיד.

ביצירה הנוכחית יש הדגשה עזה של האדם הקטן. הניסיון לתת לסיפור אישי להוביל את ההצגה ובכך לחשוף שלב אחר שלב, כמו בקילוף בצל, את הצד האנושי, האותנטי, הפשוט שמאחורי הכותרות העיתונים והסיסמאות הפוליטיות, מצליח לתת ליצירה זו ייחודיות שנצרבת בזיכרון הישראלי. ההצגה שזורה ממונולוגים שעובדו מתוך הראיונות שביצע גרוסמן, אשר מתכתבים זה עם זה, ומציגים מנעד של דמויות. כל דמות מייצגת עולם שלם ופותחת לנו צוער לקול ולסיפור אישיים – מחד "רק הצאצאים שלנו יגיעו להסכם", מאידך, "יום אחד המלחמה תדעך ואולי תפסק, ונתחיל לחיות חיים מלאים, לא רק בין מלחמה למלחמה, לא רק בין אסון לאסון", ומצד שלישי, "הוויכוחים על השטחים מטשטשים את הוויכוחים האמיתיים של הישראלים".

לעיתים תכופות, אנחנו מואסים מלדבר ולהתעסק בסכסוך, והוא מהווה כעננה כבדה שאנחנו מעדיפים להעלות לבוידעם הזיכרון הקולקטיבי ולשכוח ממנה. יצירתו של רונן מצליחה לגרום לצופייה לרצות לפתוח את הבוידעם ולעסוק בסוגיה המשמעותית הזו, בעוד עידן הקורונה דוחק אותה לשוליים לצד סוגיות חשובת נוספות.

היצירה בהחלט מצליחה לקיים את התפקיד התיאטרוני שלה בכך שהיא מעוררת סערה בקרב צופיה, בעיקר מאחר שלא ניתן להישאר אדישים למה שמתחולל על הבמה, למילים הפשוטות עד כאב המתארות את המציאות הישראלית. מציאות שמשולה לקו אין סופי שרואים מתי החל אך לא רואים מתי והאם ייגמר.

לאחר הצפייה בהצגה עלה בי צורך עז לדבר על הסכסוך, להשמיע את דעתי ולשמוע מה יש לאחרים לומר. זו בדיוק המטרה של הבמה, ועל כן היצירה צלחה את תפקידה הבימתי.עם זאת, נראה שהבמאי בחר להתמקד בצד אחד של המפה הפוליטית – הצד השמאלי, בעוד הצד הימני הוצג באופן דל ומצומצם. לשם דיון ציבורי איכותי ומשמעותי, הייתי שמחה לראות על הבמה את שני צדי המפה הפוליטית מקבלים במה באופן שווה. דווקא בעידן של פילוג בעם וקרע בבטן הישראלית, המקום של הבמה יכול להיות גם מאחד.

יתר על כן, הטקסטים והבימוי ה"לא מתנצלים" והאותנטיים גורמים לצופה לזוז באי נוחות בכיסא. מאחר שחווית הצפייה נעשית באמצעות המסך, זה אפשר לי להתפתל כאוות נפשי, אבל סביר להניח שאם הייתי צופה בהצגה באולם התיאטרון ולא בבית מול מסך המחשב, הייתי מצליחה להיסחף הרבה יותר עם המתרחש על הבמה. על אף הטקסטים הבועטים של גרוסמן, בצפייה ביתית קשה להישאר מרותקים למסך ולהתרכז באסופת המונולוגים המתחלפים.

למרות העיסוק שאינו משתמע לשתי פנים בסכסוך הישראלי-פלסטיני ובמאבק על השטחים, כשסיימתי את הצפייה בהצגה, נותרתי עם שאלות פילוסופיות גדולות יותר מהסכסוך הספציפי שחורך את צווארנו כצעיף חונק – האם אנחנו חיים בלופ אינסופי ומתמשך תחת אותן סוגיות? הייתכן שאמירות וטענות שעוסקות בסוגיות טעונות כמו שטחי מדינה רלוונטיות היום כפי שהיו לפני כמה עשורים, לפני האינתיפאדה הראשונה? האם השיח ברחוב הישראלי השתנה, התקדם והשתכלל או שמא אנו תקועים באותם דיונים ותופסים צד של המפה הפוליטית בלי לרדת לעובי הקורה? האם אנחנו מסוגלים לקיים דיון ציבורי ענייני?

לצד סימני השאלה, עלו בי גם סימני קריאה, ההצגה הזכירה לי כמה חשוב להסתכל לאדם שמולי בעיניים, שכל אדם סוחב סיפור אישי של כמה דורות אחורה, ושסביר להניח שהמלחמה המתמדת תמשיך להתקיים עוד שנים רבות אם לא נגיע לפיתרון והסכם אמיתיים. בדומה ליצירות אחרות של גרוסמן, גם ביצירה זו המילים שלו מצליחות לחלחל לליבם של כל מי שיצפה בה. לכן, אי אפשר להישאר אדישים למה שמתחולל על הבמה גם מבחינה רגשית. לא בכדי, היצירה מסתיימת במונולוג המוצג על ידי השחקן מנשה נוי בו נאמר "הכי קל להיות מיואשים, להיות קורבנות. אנחנו לא קורבנות, ישראל הוקמה כדי שנפסיק להיות קורבנות". ביחס למה שקורה היום בארצנו הקטנטונת – ישנם שלל אנשים שלא מוכנים להיות קורבנות, הם נלחמים ומשמיעים את קולם, לכאן ולכאן.

חילוקי דעות הם בטבע שלנו כבני אדם, כיהודים וכישראלים. ביהדות מתייחסים לחילוקי דעות כסוגיות פילוסופיות ברומו של עולם ומסווגים את אנשי העולם לשתי קבוצות שונות –  רודפי האמת ורודפי השלום. יש את אלו שנלחמים עבור האמת, יש את אלו שיעשו הכל רק כדי שנחיה בשקט ובשלום, על שתי הקבוצות האלו נאמר – "והאמת והשלום אהבו". רוצה לומר, מוטב למצוא את מידת האמצע בין האמת לשלום, וניתן לעשות זאת רק כאשר כל אחד מהצדדים יעשה צעד לעבר הצד השני ויקשיב, בלב פתוח, למה שיש לו לומר, כי רק כך יש עתיד לשינוי כלשהו.

"הזמן הצהוב" היא יצירה שחשוב לצפות בה, ובתור אזרחית המדינה, ללא קשר לחיבור האישי שלי לעולם הבמה, אשמח לראות על בימת ארצנו (ולעת עתה על בימת הזום) עוד הפקות לא מתנצלות, שמעוררות רצון להתדיין דיון אמיתי ומעמיק בו האמת והשלום יאהבו. אני מזמינה את כולם לצפות בהצגה הזו, בלי קשר לדעה הפוליטית שלהם, לשם הדיון הציבורי, כדי שאולי לשם שינוי, יהיה חדש תחת השמש.

הזמן הצהוב

תיאטרון יפו ותיאטרון צוותא

מאת: דויד גרוסמן

עיבוד ובימוי: אילן רונן

משתתפים: מנשה נוי, ר'אסן עבאס, ראידה אדון, מוראד חסן

תפאורה: פרידה שהם

תלבושות: נועה דותן

תאורה: רועי דביר

תרגום לאנגלית: גבי אלדור

צלם: רדי רובינשטיין

מנהלת הצגה: רביד סביל

לדף ההצגה באתר תיאטרון יפו – הקליקו על הלינק

על ההצגה "הקהל מתבקש לעמוד"

פסטיבל עכו לתיאטרון אחר – 2020

מאת: אירית ראב

בזמן האחרון, ניכרת מגמה של יצירות אינטר-טקסטואליות על מאחורי הקלעים של הבמה. כמו למשל "חזרות", פרי גאונותם של נועה קולר וארז דריגס, שעולה בערוץ "כאן" ומציגה באופן מעולה ומדויק כל כך את מאחורי הקלעים של מערכת היחסים בין במאי למחזאית, על הבמה ובחיים האמיתיים. עכשיו, גם יצירתו החדשה של עידו קולטון, "הקהל מתבקש לעמוד", שעולה במסגרת פסטיבל עכו המקוון, הצטרפה למגמה אבל בוחנת את הנושא מנקודת מבט מעט אחרת – הפקת טקס זיכרון לחללי מערכות ישראל.

מעצם היותם של טקסי הזיכרון חלק כל כך אינטגראלי מהחברה והתרבות הישראלית, היה זה רק צפוי שהם יזכו להתייחסות תיאטרלית. ועם זאת, מעטות הן היצירות שעוסקות בנושא, ונדירות הן היצירות שבוחנות את הזיכרון וטקסו בצורה כל כך ישירה ובועטת, כמו ההצגה הזו.

אין ספק, מדובר ביצירה בועטת במיוחד, שפוגעת ישר במקום הכי רגיש בבטן, אבל גורמת לצופים לנוע בחוסר נוחות על הכיסא, יהא אשר יהא, ובמקביל לרצות להמשיך ולראות עוד ועוד. למה? מארבע סיבות עיקריות. ראשית, הדמויות על הבמה, בצדדיה ומאחוריה, מעוצבות באופן נפלא, מכמיר ומעורר הזדהות. במאי הטקסים המהולל שהגיע לבית הספר העכואי, המגולם על ידי קולטון, הוא הקצנה מטורפת ומעולה של כל במאי טקסים שהוא, בצירוף מגוון שריטות המאפיינות את במאי התיאטרון הממוצע, ועם זאת קולטון מצליח לגלם אותו בצורה מאוד עמוקה ורב-גונית.

שאיפתו הגדולה ביותר היא להציג את עקדת יצחק על במת ברודווי, אבל בינתיים הוא מסתפק בחבורת תיכוניסטים ממגמת תיאטרון ושירה, שמבקשים להוכיח על הבמה את מלוא יכולותיהם. למרות שהוא שרוט ומכעיס, ניתן מאוד בקלות להזדהות עם הייאוש האמנותי של הבמאי, בייחוד אם אתם מגיעים מעולם התיאטרון ו/או הטקסים. ארבעת התיכוניסטים, המגולמים על ידי בר אקרמן, אלינור וייל, אסף זלמנוביץ', אריק רינט ויאור יעקב, הפגינו יכולות משחק ושירה מרשימות ומדויקות. כל אחד מהם עוצב בהתאם לקווים המאפיינים את התיכוניסטים של ימינו, עם הסטורי והאייפון, וגם הם הצליחו להרגיז ולהצחיק, ולעורר הזדהות בין קנאה וכעס על סולו שנגנב לבין התשוקה והמחויבות לבטא את הרגש בכל תנועה ותנועה. לצדם, על הבמה ומאחורי הקלעים, היתה גם ניצה המחנכת והרכזת, שעד כה היתה אחראית על טקס הזיכרון, אבל השנה נאלצה לתת לאריק הבמאי את המושכות. עירית בנדק, המגלמת את ניצה, ממחישה היטב את התסכול וכפיות הטובה שכרוכים במשימת ההוראה, לצד האהבה העצומה למקצוע ולתלמידים.

שנית, מעצם היותו טקס שמבוים על ידי אריק יעקובסון הבלתי נלאה, הוא משובץ אינספור העמדות גרנדיוזיות ועיבודים חדשניים לשירי הזיכרון המסורתיים. לכל שיר יש העמדה משלו, דבר המתבטא בעיצוב תנועה מרשים ומזעזע, במובן הטוב של המילה. כך, למשל, "תשמור על העולם ילד" הופך לסצינה המשלבת בין ריקוד למשחק במהלכה הילד המשחק בבובות לובש מדים והולך לצבא, בזמן שברקע המקהלה קורעת דובונים לגזרים. מצד אחד, זו סצינה מחרידה שמקבלת צבעים אחרים בקונסטלציה בה היא מוצגת, ומצד שני, היא מעוצבת כל כך יפה, שאין ברירה אלא להמשיך ולצפות בה.

לצד המשחק והתנועה, יש לציין לטובה גם את המחזה, שנכתב על ידי עדינה חיימיס. מעצם נושאה של יצירה שעוסקת בטקס יום הזיכרון, היא שזורה משפטים קשים אך נפלאים שנכנסים עמוק עמוק לחדרי הלב, לצד העלאת נושאים מורכבים, כמו מהות השלום בימים הציניים של היום, מגמת הפיכת טקסי הזיכרון להפקות מרהיבות אך חסרות נשמה, התמודדות עם בגידה לצד עבודת צוות וחברות, והאמת של אם שכולה אחת שמבקשת להטיח על הבמה את החיים עצמם. האם, המגולמת על ידי אסתי זקהיים המצוינת, מטיחה בקהל ובמשתתפי הטקס את האמת המרה שכולם יודעים אבל לא רוצים או מסוגלים להתמודד איתה. כל הנושאים הקשים הללו, עטופים באלמנטים סאטיריים-קומיים, כמו צרחות הבמאי, מבטי נזיפה של הרכזת ותנועות קטנות גדולות הממחישות היטב מה שקורה בין המשתתפים בטקס.

אלמנט רביעי, חשוב בפני עצמו, הוא הצילום. בשל המצב הנוכחי, הפסטיבל לא יכול להתקיים במתכונתו המקורית. בכדי להתמודד עם ההגבלות, היצירות עברו למדיום המצולם, דבר שדווקא העצים את היצירה. כך, דמותו הבלתי נראית של הצלם הפכה לחלק חשוב ביצירה, מאחר שהוא אפשר לקהל לזכות בהצצה בלעדית למתרחש מאחורי הקלעים של טקס הזיכרון, על התככים והשירים שבו. הפיכת היצירה למעין סרט דוקומנטרי, המשולב בראיונות עם המשתתפים, הבמאי והרכזת, אפשרה להעניק ערך מוסף לתכנים המוצגים, וגרמה לצופים לחוש כמציצים נוכחים-נפקדים ביצירה. בשורה התחתונה, מדובר בהצגה מעולה, למרות שהיא לא פשוטה לעיכול, היא מפעימה ומרגשת, ומציגה את האמת בפנים. או בקיצור, יצירת חובה.

הקהל מתבקש לעמוד

מחזאית: עדינה חיימיס

שותף לכתיבה: עידו קולטון

בימוי ועיצוב תנועה: עידו קולטון

שחקנים: בר אקרמן, עירית בנדק, אלינור וייל, אסף זלמנוביץ', אסתי זקהיים, עידו קולטון, אריק רינט, יאור יעקב

עיצוב במה ותלבושות: רועי עקהב

ניהול מוסיקלי: יאור יעקב

עיצוב תאורה: קרן גרנק

מפיק ועוזר במאי: ניר קומם

בימוי והפקת צילום: רדי רובינשטיין

צילום: רני אבידן

הקלטת סאונד ומיקס: אלון ברקוביץ'

ע. הפקה: שוהם גלאס

לאתר הפסטיבל – הקליקו על הלינק

על ההצגה "אלאי-ים"

פסטיבל עכו לתיאטרון אחר – 2020

מאת: אביבה רוזן

האם זוהי הצגה או סרט? נראה שהקורונה שהפכה את ההצגה "אלאי-ים" לסרט עשתה לה רק טוב. מה שמתחיל בהצגת הדמויות בסרטונים שמהללים אותן, מתפתח במהירות לשורה של קונפליקטים אוהבים בין חברים טובים. חברים שהם גברים צעירים, מודעים לעצמם, מזרחיים, עכואים, שמבלים יחד, מקשקשים על שטויות, ובאותה נשימה על הנושאים המהותיים ביותר. קונפליקטים על זהות מזרחית שמתבטאת בהנחייה לשבת ישיבה מזרחית. האם האמירה 'ישיבה מזרחית' היא אמירה גזענית? החברים מתעסקים בזה בקבוצת הווטסאפ שלהם בלהט רב.

מתוך החברות והקבוצתיות עולה במהירות גם ההתעסקות עם העצמי והאני הפרטי. תוך כך, עולה ומתבלט הכוכב האמיתי של הקבוצה, האמן שלא ברור מה המעגל אליו הוא שייך. בתוך קבוצת האמנים, הוא בולט כמזרחי שמצטייר כפסע מעבריין, ובשכונה, בין יתר העכואים, הוא נתפס כאמן ושונה. נפש האמן מתייסרת בין הזהויות השונות, דבר שמתבטא היטב בצילום, שמעניק נופך חשוב מאוד בהתחבטות הזאת. צילומי תקריב מול צילומים שבהם רואים אותו מאחור, ומגבוה מאוד, עד שהוא וחבריו הופכים לנקודות על החוף. הים גם הוא תופס מקום מרכזי בזהותו, אל בחר (הים, בערבית). הים האינסופי, המרגיע, הסוער, הכחול. הלבן. מקום מרכזי, המים שוטפים הכל, שוטפים מחשבות, מנקים. מאפשרים.

והמסקנה הסופית? האמן אומר: ככל שניסיתי להיות יותר אני עצמי, נעשיתי אחר, או זר (לעצמי ולאחרים כנראה)  וככל שנעשיתי דומה לאחרים ואפשרתי לעצמי להזדהות איתם ולאפשר לעצמי זהויות רבות ומגוונות, כך נעשיתי יותר אני ושלם עם עצמי. היצירה מסתיימת באמירה פילוסופית מתמשכת ומגרה בנו את המחשבה על אותו אמן, על חייו, על מה שהוא עובר ועבר, וכמובן, על עצמנו, עד כמה האמירה הזאת נכונה גם לנו, ולכל אדם בעצם.

בדרך מרתקת, מאוד ויזואלית, בחלקה מאוד אסתטית ומעוצבת ובחלקה אנטי-אסתטית ומאוד לא מעוצבת, אנחנו מלווים את גיבורינו בדרכו. כאחד מהחבר'ה ובעצם לא אחד מהם, במחשבות על שיטות שונות להתחבר לעצמנו, ולהזדהות עם אדם ששונה מאוד מאתנו אך הוא בעצם כל אחד מאתנו.

בכל סוג של מולטימדיה, הצגה מוסרטת או סרט תיאטרלי, יש פה מסרים חזקים שעוברים היטב, כמו גם משחק שמעורר מחשבה והזדהות. אשמח לראות את היצירה יום אחד על הבמה ולראות את הסרט, שעובר מצוין בפני עצמו, מתרגם את עצמו חזרה להצגה.

אלאי-ים

יצירה, כתיבה ובימוי: אלעד משה

מבצעים: איתמר שלמה כהן, יוסף משיח, אלעד משה

מוסיקה מקורית, עיצוב סאונד ומיקס: איתמר שלמה כהן

עיצוב במה ועיבוד ממוחשב: יוסף משיח

צילום, עריכה, dop: עידו כהן

עוזר צלם: גיא כהן

הפקה וליווי: הודי בן עמי

גרפיקה: רון רוברטו לוי

דרמטורגיה וליווי אמנותי: ג'ייסון דנינו הולט

לאתר הפסטיבל – הקליקו על הלינק

על ההצגה "פינטה"

פסטיבל עכו לתיאטרון אחר – 2020

מאת אביבה רוזן

כל שנה אני נוסעת לעכו כדי לחזות בכמה מהצגות הפסטיבל. הנסיעה כרוכה בהתרגשות. עכו מאוד חביבה עלי. כך גם הפסטיבל. במשך השנים ראיתי שם כמה הצגות מרשימות ומעניינות מאוד. גם מיקום ההצגות האלטרנטיביות באולמות האבירים שהם קצת אנטי-תיזה לתיאטרון אלטרנטיבי ואולטרה מודרני בעתיקותם, אך משאילים נופך נוסף להצגות. מוזר ומעניין לראות את ההצגות באינטרנט, כשאני מקרינה את ההצגה על מסך של 65 אינטש ועדיין מרגישה את החוסר הגדול שבישיבה באחד מאולמות האבירים. ועכשיו להצגה. פינטה.

ב-1492 קרו דברים רבים. בהיסטוריה היהודית, היא ידועה כשנה של גירוש ספרד. גירוש ששינה את פניו של העולם היהודי. באותה שנה התרחש גם האירוע שהעביר אותנו מימי הביניים לרנסנס – גילוי אמריקה על ידי קולומבוס.

השנה, עדיין 2020, שנת מגיפה, גם היא, כך נרמז לנו, שנה של שינוי. או לפחות שנה בתוך תהליך של שינוי, של חלום על שינוי. כפי שקולומבוס חלם את הודו (וגילה את אמריקה) כך איילון מאסק חולם את החלל. מאסק, אחד מעשירי העולם, הקים חברות פורצות דרך על פני האדמה, כמו פייפל וטסלה. עכשיו נותר לו ליצור קפיצת מדרגה בעולם, עם עוד חברה שהקים, ספייסאקס כבר בתחילת המילניום. בחברה הזאת, כך מודגש בהצגה שלפנינו, מחפשים דרך להעביר את האנושות מכדור הארץ שהשמש שלו עומדת לשרוף אותו בעוד כמה מאות מיליוני שנים לכוכבים חלופיים. למאסק בוער למצוא אותם כבר עכשיו.

יש אנשים שפורצים דרך ומשאירים את חותמם לעד על האנושות. כך היה כריסטופר קולומבוס, שלא היו לו יומרות להציל את העולם. ויש את אלה שרוצים להשאיר את חותמם על העולם על ידי פריצת דרך. כזה הוא איילון מאסק.

וכך, אנחנו מתנדנדים בהצגה בין 1492 לבין 2020, בין קולומבוס למאסק, בין אוניותיו של קולומבוס לבין מעברות החלל של מאסק, בין החלומות של האחד לבין החלומות של השני, עוברים כמה מאות בקפיצות מפה לשם, מעולם לעולם, מאמונות ותפיסות שנעוצות בדת לאמונות שנעוצות במדע, קפיצות שמראות לנו שהשוני בעצם אינו רב כל כך.

דימויי החלל מעוצבים כך שהם נותנים תחושה שאנחנו מציצים לתוך עולם של מדע בדיוני. אמירות מדעיות צונחות על אוזננו כך, שהן גורמות לנו לספקות במדע. העבודה על תנועה, ההקפדה על פרטי ההבעות, מיקוד הצילום בתנועות מסוימות ולא אחרות, בחירות הבמאית רוני טוביאס גדעון להעביר אותנו מעולם לעולם דרך לבוש וקודים התנהגותיים, מביאים לתזזיתיות מסוימת. צריך ריכוז רב כדי להבין באיזה עולם נמצאים ומהו הקשר בין שני העולמות, בין קולומבוס למאסק, בין הימים והיבשות לחלל, בין אז לעכשיו.

פינטה

יוצרת ובמאית: רוני טוביאס גדעון

שחקנים: סביון, נעם ברמט, שירי לוטן, גיא זיידמן, מיכאל שומרון.

מעצבת תלבושות ותפאורה: אני אטדגי ילין

מעצב תאורה: יאיר סגל

מוסיקה: יובל שנהר

עוזרת במאי, מפיקה ומנהלת הצגה: טל גרוץ

תרגום: גיא זיידמן

עריכה לשונית והדרכת טקסט: שירי לוטן

לאתר הפסטיבל – הקליקו על הלינק

על ההצגות "על אדמה מוזרת" ו-"הג'וינט הישראלי"

פסטיבל עכו לתיאטרון אחר – 2020

מאת: דנה שוכמכר

פסטיבל עכו לתיאטרון אחר מתגאה ביכולת שלו לחדור אל הנפשות התועות ולבחון פצעים ישנים-חדשים באמצעות אמנות התיאטרון. מדובר במשימה מורכבת אשר נותרת ברוב המקרים מחוץ לבמת התיאטרון הרפרטוארי, שלרוב נזהר לעסוק בצלקות שלא הגלידו. לכן, זוהי משימתם של אנשי הפרינג' לתקוף את הנושא. למרות שבשל המצב והנחיות משרד הבריאות הפסטיבל לא התקיים במועדו המקורי והמסורתי, אנשי הפסטיבל לא נכנעו למציאות, והחליטו לקיים אותו בכל מחיר בחנוכה, גם אם הדבר ידרוש מתכונת מקוונת. וכך היה. מבין שש הצגות התחרות, שחלקן הוצגו כהצגה מצולמת וחלקן היו אירועי זום תיאטרליים בהשתתפות הקהל, בחרתי לראות שתי הצגות – "על אדמה מוזרת" של סיון שלצר ו-"הג'וינט הישראלי" של ערן טובול.   

 על אדמה מוזרת

בדומה להצגות רבות בפסטיבלים אחרים שמבקשות לחטט בפצעים נושנים עד שיורד דם, גם היוצרת סיון שלצר ביקשה לעסוק בנושאים מורכבים וקשים לעיכול. יצירתה מציגה מסע מקורי במוזיאון בו המדריכות נעות בין הלאומי לאישי, בין השפיות לשיגעון. במוזיאון מוצגת תערוכה היסטורית המתעדת מבצע בשם "מן השורש", הבוחנת את המקומות בהם נערך המבצע, מהמצלמה לאינטרנט, מהקיים לווירטואלי. המבצע, אשר התרחש בשנת 2024, נועד לעקור את כלל העצים הזרים שהובאו לישראל בכדי להפריח את השממה. הסיבה בגינה הוחלט לצאת למבצע מורכב זה היא האסונות האקולוגיים שפקדו את ישראל, מן קומה ועד למילניום השלישי בשל נטיעת העצים הנ"ל. בכך, עצם מהותם וקיומם מהווה איום אסטרטגי על המדינה.

לאורך ההצגה, אשר כללה עבודת כתיבה ובימוי טובה של שלצר, המערכה העיקרית היא דווקא זו המתנהלת בין הדמויות עצמן ולאו דווקא בינן לבין המגיעים לתערוכה. כתיבה מסוג זה עלולה להקשות על הצופים בהצגה להגדיר מה הם רואים או שומעים, האם להתעכב על פרטים מסוימים או להמשיך הלאה. כך, למשל, בסצינה בה המדריכות מספרות את נקודת המבט שלהן בנוגע למבצע ואת האופנים בהם הוא השפיע עליהן ושינה את חייהן, כל אחת מתחילה לספר את החוויה הפרטית שלה ואת האני מאמין שלה באשר למבצע. הן לא בודקות עם המגיעים לתערוכה איפה הם היו כשהחליטו לעקור את העצים והיכן העקירה פוגשת אותם. יכול להיות שהדבר נובע מהמעבר למדיום המצולם, יכול להיות שלא, אבל תשובות הקהל היו יכולות להעניק תובנות נוספות ולהפעיל את המדריכות.  

ולצד זאת, ההצגה אינה מקלה על קהל הצופים אשר עלול למצוא את עצמו נע באי נחת בכיסאות בבית לנוכח ההשוואה בין עקירת העצים לבין מציאות החיים המורכבת בישראל, היחס לסכסוך הישראלי-פלסטיני, והיחס לכל אדם ואובייקט זר. שלצר ויתר היוצרות, דניאלה לילה שלצר וצוף קחתא מצנר, מטיבות לעשות שימוש בחלל, במוסיקה מקורית ויפה של יונתן יודקוביץ' וכן, בעיצוב התאורה היפה של ירון לוין. יש לציין לטובה גם את הצילום של רני אבידן, גושה דמין ורדי רובינשטיין, אשר מאפשר לקהל הצופים להרגיש שהם מצויים במוזיאון וחווים ביחד עם המדריכות את מורכבות הנושא בלי אפשרות להימלט מהמקום. שלצר מצליחה להעביר את מורכבות המסע במוזיאון באמצעות משחק מהודק שהיא מפיקה מעצמה, כמו גם מיתר היוצרות בהצגה.

 הג'וינט הישראלי

גם ההצגה השנייה אשר בחרתי לצפות בה מצליחה להעביר את מורכבות החיים כאן, אך עוסקת בכך מזווית מבט שונה. "הג'וינט הישראלי" מאת ערן טובול היא קומדיה הבנויה תמונות-תמונות ועוסקת בסכסוך הישראלי-פלסטיני מנקודת המבט של שני הצדדים. ההצגה מציגה חלק ממנהיגי מדינת ישראל, כמו יצחק רבין, בנימין זאב הרצל, משה דיין, גולדה מאיר, כצעירים בתקופה הנוכחית שאין להם אפשרות לקנות דירה וגרים ביחד במטרה לבנות גרעין קיבוצי. כאשר הקופה המשותפת שלהם נגנבת, הם נאלצים לעשות עסקה מפוקפקת עם יאסי (יאסר ערפאת), סוכן סמים מהקומה התחתונה, והעלילה מסתבכת. להצגה יש סיפור מסגרת אשר יוצר תמונת מציאות ברורה בה החברה הישראלית והחברה הפלסטינית חיות זו לצד זו, אך מופרדות על ידי חומה הנבנית ביניהן ומהווה קו מפריד פוליטי, אך גם קו מחבר טרגי-קומי. "אתם העלאתם את ערך השכונה", יאסי אומר למנהיגים הצעירים, "הסתכלתם עליי מלמעלה וככה הגעתם למצב הנוכחי", הוא ממשיך. בתמונה אחרת יאסי משחק פלייסטיישן עם אחד הדיירים בקומה מעל – "במשחק פלייסטיישן" אומר יאסי, "אפשר להגיע לסוף רק אם משתפים פעולה, זה הסוד".

ערן טובול הצליח להתאים את מכלול האלמנטים הדרמטיים למסרים החדים העולים מההצגה. הוא ידע לזקק את רגעי ההומור ולהפיק מהשחקנים שלו משחק מדויק ועבודת צוות מצוינת. כל אלו הופכים את רגעי האמת הכואבים לכדי תמונת מצב מורכבת של המציאות הישראלית-פלסטינית. מנקודת המבט של ההצגה, המציאות בה אנו חיים הייתה יכולה להיות אחרת אם רק היה מבוגר אחראי אשר היה מנסח חוזה שכירות חדש.

 לסיכומו של דבר, "על אדמה מוזרת" ו"הג'וינט הישראלי" מתמודדות עם נושאים דומים בשני מעגלים נפרדים המשיקים זה לזה בין צחוק לדמעות. ההצגות ראויות לצפייה בייחוד מאחר שהן מאפשרות לראות את מורכבות החיים בארץ מנקודת מבט טיפה אחרת, ובכך, אולי, לשנות אותם.

על אדמה מוזרת

במאית ויוצרת: סיון שלצר

פרפורמריות: סיון שלצר, דניאלה לילה שלצר, צוף קחתא מצנר

עיצוב תאורה: ירון לוין

עיצוב חלל: יובל הראל

עיצוב תלבושות: ניצן ברק

מוסיקה מקורית: יונתן יודקביץ'

הפקה: גאיה לינדמן ויסמין וייס

צוות טכני: נעצן שלצר ונדב יודקביץ'

עיצוב גרפי: רותי יודקוביץ'

בימוי והפקת צילום: רדי רובינשטיין

צילום: רני אבידן, גושה דמין, רדי רובינשטיין

עריכה: גושה דמין

הקלטת סאונד ומיקס: אלון ברקוביץ'

הג'וינט הישראלי

מאת ובבימוי ערן טובול

שחקנים: אילן זכרוב, גל בן ארצי, נדב סימון שמה, גלעד אוחנה, סובחי חוסרי, רותם נחמני

קונספט עיצוב: דלית ענבר

עיצוב תפאורה ותלבושות: רונה משעול

עיצוב תאורה: מיכאל אליעזר

מוסיקה: ניר ג'ייקוב

הפקה: אלה חפץ בק

בימוי והפקת צילום: רדי רובינשטיין

צילום: רני אבידן, גושה דמין, רדי רובינשטיין

עריכה: רני אבידן

הקלטת סאונד: ניק טושמלישוילי

עוזר הפקה: ירון לוין

לאתר הפסטיבל – הקליקו על הלינק

על סדרת תסכיתי "בכל זאת" – פסטיבל תמונע 2020

מאת: אירית ראב

המצב הנוכחי גרם לאמנים רבים למצוא דרכים חלופיות בכדי ליצור ולבטא את מה שהנפש זועקת, ולאור המצב הנוכחי, בו יש איים של שפיות ושגרה, ותחומים רבים במשק עדיין מחכים לתורם כדי להיפתח, לנפש יש הרבה מה לומר. חלק מהאמנים התחילו ליצור במרפסות, על הגגות ובחצרות פרטיות. אחרים יצרו קשר ישיר עם הקהל דרך הזום, הפייסבוק וחיות מקוונות אחרות. חלק אפילו עומדים לעשות הצגות יחיד בגינות תל אביב, במסגרת פסטיבל "מונולוגים מהגינה" שעומד להתקיים ביום שני הקרוב, ה23/11/20.  

בתיאטרון תמונע מצאו פיתרון מסקרן להשלכות המצב הנוכחי ויצרו פסטיבל אונליין, שמורכב משתי סדרות –  סדרת "יוצרים.ות מציאות", סרטים דוקומנטריים קצרים שנכנסים לבתיהם וחייהם של יוצרים שונים, ובוחנים את דרכי ההתמודדות עם הקיפאון האמנותי ושבירתו; וסדרת "בכל זאת", סדרה של עשרה תסכיתים קצרים, באצירתם וניהולם האמנותי של ניצן כהן וד"ר ארז מעין שלו, שנכתבו, בוימו ובוצעו על ידי אסופת יוצרות ויוצרים מוכשרים במיוחד.

אני מודה, פודקסאטים, תסכיתים וחבריהם הם לא ממש כוס התה שלי. אני מעדיפה לקרוא או לראות את היצירה, והכי טוב, לחוש את הקסם הזה שאין שני לו, שיכול להיווצר אך ורק באולם התיאטרון, כשיוצר/ת בוראים עולם ומלואו על הבמה, מול עיני הצופים. אבל מרתה ביקשה ולכן אני מבצעת – אז התיישבתי מול המחשב, פתחתי את תוכנת הספוטיפיי הקרובה לביתי, הקלקתי פליי והקשבתי. כל עשרת התסכיתים בפסטיבל בהחלט היו מעניינים ומעוררי מחשבה, רבים מהם היו כתובים לעילא, עם שורות שנונות ונפלאות שנותרות הרבה אחרי שהיצירה הסתיימה להתנגן, כמו "אני חושב שמלחמה זו דרך מאוד רעשנית ומלוכלכת להעביר את החיים, אבל גם מסעדות אסייתיות" או "אנשים יוצאים להילחם אחד בשני, כדי לא לשים לב שהם יושבים בבית ומתים בשקט", מהתסכית "תופסים עמדה" שנכתב על ידי אלי חביב. עם זאת, מבין עשרת התסכיתים, היו ארבעה שריתקו במיוחד, ולא רק שהצליחו לברוא עולם ומלואו על הבמה שבראשי, אלא גם נכנסו לחדרי לבי, שזו משימה שרק יצירות מעטות מצליחות לבצע.

"יש לי מישהו בבית", שנוצר על ידי דניאל כהן לוי ובוצע על ידי יעל טל ואלון אופנהיים, הוא יצירת מתח שמגוללת מעשה שגרתי לכאורה של בחור המסבלט דירה ומתקשר לחברתו בפחד וחשש, מאחר שהוא שומע מישהו מסתובב אצלו בבית, אוכל מהתבשילים במטבח ורואה "הסופרנוס" בטלוויזיה. שני הידידים הטובים מנסים להבין מה הבחור הזר עושה בבית ולמה? זה לא מפליא שכהן לוי, שלא פעם קיבלה השראתה מעולם הפודקאסטים והמיקרופונים וביטאה זאת ביצירותיה, תיצור תסכית מתח מצוין שכזה. היא לוקחת שני אלמנטים שגרתיים ביותר, סיבלוט דירה בתל אביב ושיחה בין חברים, והופכת אותם לסרט מתח שבהחלט יכול לפרוץ את גבולות הבדיון ולהתרחש במציאות. עצם זה שהמאזינים מהווים כמעין נוכחים נפקדים ביצירה, ושומעים את שיחת החברים, עלול לגרום להם לחוש שיש מצב שגם אצלם יש מישהו בבית, שאולי גם הם נמצאים במקום הלא נכון? זה גורם לחששות הבלתי רציונאליים האלה שעולים אחרים צפייה בסרט אימה נוראי, כאילו הבחור במסיכה ועומד במסדרון החשוך, ועלול לקפוץ עליך בדרך לאמבטיה. עצם מהילת היצירה בחששות אלו, גם אם באופן בלתי מודע, מוכיח שכהן לוי בהחלט עמדה במשימתה.

"פעם את בוכה", מאת ובבימוי ליבי רן, ובביצוע מיכל פלח ושרון גומבוש, מתאר נסיעה שגרתית של שתי אחיות המבקשות להגיע ליעד גורלי, תוך שהאחת מנסה למצוא את הטלפון האבוד שלה ואת עצמה, והשנייה מנסה ליהנות מהמוסיקה הישראלית השקטה ברדיו. היצירה אינה ארוכה, אבל תוך מהרה המאזין יכול להכיר את מערכת היחסים המסועפת בין שתי האחיות, את יחסי האהבה-עצבים-נאמנות-גוננות שיש שם ואת החזית שהן מנסות לשמר מול האמא, מה שקורה בכל משפחה, כמעט. שלוש היוצרות, רן על הכתיבה והבימוי, ופלח וגומבוש על המשחק, מצליחות להעביר בצורה טובה מאוד את הכמיהות, והחששות והכעסים של שתי האחיות. גם ביצירה זו, המאזין יכול להרגיש שהוא כמעין נוכח נפקד – נמצא במושב האחורי במכונית ויכול לצפות בשתי האחיות רבות ומשלימות ואוהבות וכועסות, וחוזר חלילה. כיאה לנסיעה במכונית, היצירה מלווה בפסקול מעולה של שירים יפים ושקטים, לצד תיבולים של "כוורת".

"95 אוקטן", שנכתב ובוים על ידי נועה בקר ואילנית בן יעקב, ומבוצע על ידי אילנית בן יעקב, נועה בקר וניצן כהן, הוא תסכית קשה ובועט המגולל את סיפורה של טלי, המסתגרת בבית (לא שלה) ומאיימת לשרוף את עצמה אם לא יעזרו לה בהשגת דירת עמידר. לזירה נקרא קצין משטרה שמתמחה באירועים כאלה והוא מבקש למנוע ממנה לפגוע בעצמה ולפתוח את הדלת הנעולה. היצירה, שמבוססת על סיפור אמיתי, היא מכמירה ומעוררת כעס והזדהות, בייחוד בימים אלו שעוד ועוד אנשים יורדים מתחת לקו העוני ומוכנים לעשות הכל כדי לדאוג לקורת גג ומזון לאהובי לבם. זאת, בזמן שקודקודים בממשלה משחקים משחקי אגו וחורצים גורלות בהינף יד, מבלי להבין את השלכות מעשיהם. נועה בקר, (שיודעת להפליא ביצירות רדיו תיאטרליות, ע"ע "רדיו פליי"), ואילנית בן יעקב, מצליחות לרקום במילים וסאונד את המצוקה, הכאב, הנחישות וחוסר האונים של אישה שמוכנה לעשות הכל כדי לדאוג לבתה, בן יעקב, שמגלמת אותה, מצליחה לבטא את מערבולת הרגשות הזו בצורה מדויקת. יש לשבח גם את ניצן כהן, שמגלם את קצין המשטרה בצורה די מרגשת ואת שרון גבאי שאמון על האפקטים הקוליים, (ואחראי גם על עיצוב הסאונד ביתר תסכיתי הסדרה) שכמו ברדיו פליי גם כאן מצליח להעשיר את היצירה ולתבל אותה בסאונד בדיוק במינון הנכון.

לבסוף, "נעבור את זה יחד", מאת ובבימוי נועה וגנר, ובביצוע לירז חממי ורוני עינב, מציג שיחת טלפון בין מוקדנית במשטרה לבין בחורה המבקשת להתלונן על אונס שעברה אצל בחור שהכירה בטינדר. זוהי יצירה מכמירה ומרתקת, מפעימה ומרגיזה, ובקיצור מעולה, המציגה את חוסר האונים הכפול של בחורה שנאלצת להתמודד עם שוטרת שלא רק שלא מצליחה לעזור לה ולהכיל את כאבה, אלא גם קונסת אותה על התנהגותה בניגוד להנחיות הקורונה. בכתיבתה, וגנר מצליחה לרקום עולם אבסורדי ועצוב, עולם שבו אנחנו נאלצים ובעיקר נאלצות להתנהל, בימים שבהם "עניינים שבשגרה", כמו אונס ואלימות, יורדים לתחתית סדר העדיפויות רק בגלל המצב הנוכחי. משחקן המדויק של חממי ועינב מצליח להעלות את היצירה לגבהים המגיעים לה. אני מקווה שיצירה כזו תפרוץ את גבולות הסאונד ותהפוך ליצירה באורך מלא על הבמה.

אם נסכם, תיאטרון תמונע הצליח לזהות את הצורך ולהעניק פיתרון תיאטרלי ומרתק למצב הנוכחי, והוא, כמו גם אסופת היוצרות והיוצרים שהשתתפו בפסטיבל, עשו זאת בצורה נפלאה. עם זאת, כולי תקווה שזה לא יהיה כמקל בגלגלים, ויגרום לאי-אילו קודקודים בקבינט לומר שהתיאטרון יכול להמשיך ולהתקיים בבמה הווירטואלית, ושאנחנו לא צריכים את האולמות כדי להגיע לקהל. הקסם התיאטרלי יכול להתקיים רק על הבמה, בצורה חיה, מול קהל שמגיב כאן ועכשיו. כל יתר היצירות והפיתרונות שנוצרים עכשיו, מעולים ככל שיהיו, הם רק פלסטרים וקביים, מכונת ההנשמה של התיאטרון, אם תרצו. אבל אנחנו עדיין זקוקים ל"דבר האמיתי".

לתסכיתי הסדרה באתר הפסטיבל של תיאטרון תמונע – הקליקו על הלינק

פסטיבל תמונע 2020

סדרת תסכיתי "בכל זאת"

תסכיתאיות/ים ובמאיות/ים: נעה וגנר, אלי חביב, גילי יובל ומעין יובל-שהם, רועי מליח-רשף, ליאור גלציאנו ודנה שטנדל, דניאל כהן לוי, מור לידור ויפתח אופיר, ליבי רן, מעין אבן, נועה בקר ואילנית בן-יעקב.

שחקניות/ים: לירז חממי, רוני עינב, יניב ביטון, אלי חביב, מעין יובל-שהם, עדילי ליברמן, עמית אולמן, דורון בן דוד, תום חגי, אלון פרידמן, אמיר גולדמן, אלון אופנהיים, יעל טל, פלורנס בלוך, יפתח אופיר, שרון גומבוש, מיכל פלח, תמר עמית-יוסף, בני אלדר, ניצן כהן, אילנית בן יעקב.

עיצוב סאונד: איל שינדלר ושרון גבאי

הקלטת סאונד תסכיתים: איתי סמרי ושובל פיקסלר

ניהול אמנותי: ניצן כהן וד"ר ארז מעין שלו

ייעוץ אמנותי: נאוה צוקרמן

הפקה: עומר עזרתי

יחסי ציבור: רחל וילנר

עיצוב גרפי ובניית אתר: מיכל צור

ניהול ופרסום מדיה: אלירן מלכה

על ההצגה "ימי התנזים"

מאת: דנה שוכמכר

במרכז היצירה "ימי התנזים", המוצגת בימים אלו בתיאטרון יפו, שלושה חברים אשר נפגשים לילה אחד במרפסת: יונס שחזר לאחרונה משהות בצרפת, מוסא, מועמד לרשות המועצה המקומית ורג'אא', אישה דתייה אשר אחראית על עסק לחלפנות כספים. כולם מייסדי ארגון פוליטי אשר פעלו בו בנעוריהם וביקשו לשנות באמצעותו את העולם, לפחות זה המוכר להם. הם נפגשים במטרה להעלות זיכרונות מהימים ההם, בהם פעלו בארגון, (בערבית משמעות המילה "תנזים" היא ארגון), ולבדוק מה נשאר מהתקופה ההיא. אך, כל שנותר הוא הזדמנות שהוחמצה ליצור ארגון פוליטי משפיע לטובה, דבר המקבל ביטוי בהתדרדרותה של החברה הערבית-פלסטינית לה הם עדים. הם משקרים לעצמם ולסובבים אותם, חולמים על מציאות אחרת ומטיחים אחד בשנייה האשמות על מה שיכול היה להיות ועל מה שהנו. כל זיק של זיכרון לתקופה של ימי התנזים מעורר בהם כמיהה וערגה לעתיד אחר, לעתיד שכבר לא יתגשם, וכך הם מוצאים עצמם נעים בין ייאוש לתקווה מדומה.

איימן אגבארייה המחזאי, מרצה, אינטלקטואל וחבר סגל במכון מנדל למנהיגות, פרסם בשנים האחרונות מספר מחזות וקובצי שירים. בדומה ליצירותיו הקודמות, גם בזו הנוכחית הוא מבקש לדון בשינויים שחלו בחברה הערבית-פלסטינית בישראל, בקשיי המיקרו והמאקרו שהיא מתמודדת עמם. במחזה זה, העבר וההווה מתערבבים ביחד וחושפים את הקהל לתמונות שונות מהעבר, לחלומות שהיו ולעתיד הצפוי לבוא, כמו גם למערכות יחסים המתפוררת בין יונס לבין רעייתו ובתו אשר מתגוררות בפריז. במהלך המחזה אומר יונס לסובבים אותו כי הוא כבר מת והם לא מבינים כי החלומות על עתיד טוב יותר על רקע המציאות המתפוררת ברקע, הנם בלתי אפשריים. אני כבר מת, אומר יונס למוסא כאשר הוא חוזר מפריז במטרה למכור אדמות במועצה המקומית על מנת להרוויח כסף ולהשיג עוד קצת צידה להמשך הדרך. ועם זאת, אותה דרך מובילה את יונס אל מותו. התוצר הדרמטי-תיאטרלי המתבטא על הבמה הנו מרגש ביותר, החל במטאפורה על הנפש ההולכת ודועכת ועד המוות הממשי שלו.

יוסוף אבו וורדה הבמאי, המגלם את דמותו של מוסא, בחר להציג את הטרגדיה של החברה הערבית-פלסטינית בישראל, המקבלת ביטוי בעוצמת הרגשות ובמשחקם הנהדר של צוות השחקנים. ההצגה מתקיימת בימים כתיקונם באולם התיאטרון, אך בשל ההנחיות של משרד הבריאות, ההצגה התקיימה ברחבה החיצונית. הבמה החשופה, שעמדה בהנחיות הן מבחינת השחקנים והן מבחינת הקהל, מהווה כמרחב פתוח ונהדר לשחקנים הנפלאים. העיצוב המינימליסטי והמיוחד של אשרף חנא מתמקד במרפסת בה נפגשים הנוכחים, בה הכל התחיל ובה הכל נגמר.

התאורה המדויקת של רועי דביר מצטרפת למוזיקה המרגשת של וואל אבו סלעום, עיצוב פסקול מרתק ביותר המאפשר לתת דגש על הטרגדיה השוררת ביצירה, המתבטאת היטב במונולוג הסיום של יונס. ההישג הנהדר של אבו וורדה הוא במינימליזם, הוא יוצר דרמה אנושית נפלאה, מדויקת ומזוקקת, הזורמת מההתחלה ועד הסוף, בה תמונות עבר והווה משתלבות ביחד ויוצרות מבנה מורכב ועמוק.

שלושת השחקנים מפיקים רגעים מרגשים ונהדרים על הבמה. אבו וורדה מגיש ביצוע נפלא בהיכנסו עורו של מי שאינו מוכן לוותר על העבר וצועד לקראת עתיד בו השתנו חוקי המשחק. לצדו, מכרם חורי מצוין בתור יונס שהגיע למקום בו התגורר לפני העזיבה לפריז ואינו מוכן לקבל או להתמודד עם העובדה כי המקום השתנה בהיעדרו, הייאוש שלו מקבל ביטוי פיזי וקולי, החל בהליכה המאומצת שלו ולאות הגוף, ועד לצעקות אשר הוא מטיח בחבריו מתוך מאבק בשינוי וחוסר יכולת להשלים עמו. לצדם, ראודה סלימאן מכמירה ומרתקת בתור רג'אא', שבדיאלוגים  שלה עם מוסא נוצרים מרקמים של כוח ותעוזה, לצד פיקחון והתרפקות על הטוב שהיה.

בשורה התחתונה,  יוסוף אבו וורדה הבמאי הצליח ליצור הצגה מרתקת, עמוקה ויפה, באמצעות זיקוק וזיכוך של משחק נפלא, טקסט נוגע ואקטואלי, ועיצוב מינימליסטי ומדויק.

ימי התנזים

תיאטרון יפו

מאת: איימן אגבאיירה

בימוי: יוסוף אבו וורדה

משתתפים: יוסוף אבו וורדה, מכרם  חורי, ראודה סלימאן

עיצוב: אשרף חנא

תאורה: רועי דביר

מוזיקה: וואל אבו סלעום

ע. בימוי וצילום: פאטמה חטיב

מועדים נוספים:

13/9/2020 |  20:30

14/10/2020 | 20:30

28/10/2020 | 20:30