על שתיים מהצגות הפסטיבל הבינלאומי לתיאטרון אונליין
מאת: דנה שוכמכר
הפסטיבל הבינלאומי לתיאטרון אונליין, שמתארח זו השנה השנייה על ידי The Theatre Times, כולל 25 הפקות של יוצרים שונים מכל רחבי העולם ומתקיים ב15-31/5/2020. אין ספק כי עבור אוהבי תיאטרון מדובר בחגיגה תיאטרלית הכוללת מגוון רחב של עבודות תיאטרון החוקרות את הדרמה העכשווית והמסורתית, על מגוון מחוזותיה.
לדברי אנשי הוועדה האמנותית שאצרה את היצירות, הקונספט הניצב בבסיס הפסטיבל הוא יצירת מרחב מקוון ללא גבולות גיאוגרפיים או זהויות לאומיות. התוצאה היא איחוד קהילת התיאטרון מכל רחבי העולם, הצופים יחדיו, כל אחד מביתו שלו, ביצירות הפסטיבל. מעניין לראות שהפסטיבל נוצר טרם ימי הקורונה, ועלה כבר לפני שנה על הגל החדש של התיאטרון העכשווי. לפיכך, הפסטיבל מציג תיאטרון מסוג חדש, ולצד זאת, מאפשר לאוהבי הבמה לשוב ולאמן את שרירי הצפייה בהצגות, בתקווה כי נשוב ונחזור אל אולמות התיאטרון. על אף המבחר הרב של ההצגות המוצגות בפסטיבל, בחרתי להתמקד בשתי הצגות אשר משכו את עיניי בשל הטיפול ביצירה התיאטרלית והנושאים המקוריים.
Department of dreams
ההצגה "מחלקת החלומות" הוצגה לראשונה בשנת 2019 על ידי תיאטרון City Garage, תיאטרון זוכה פרסים אשר פעיל למעלה משלושים שנה. הוא נוסד על ידי פרדריק מישל, המכהן בתור המנהל האמנותי, ומביא לבמה יצירות מקוריות אשר חוקרות רעיונות בסגנון ייחודי ופיזי.
היצירה מוגדרת כקומדיה סיוטית אשר במסגרתה ממשלה של עם כלשהו, במקום כלשהו, דורשת מהאזרחים שלה להפקיד את החלומות שלהם במחסן ביורוקרטי על מנת שהמשטר יוכל לשלוט על דמיון אזרחיו. דן, עובד חדש במקום, דואג לבצע את העבודה על הצד הטוב ביותר ולסנן את החלומות של האזרחים, אך מגלה בסופו של דבר כי הדברים מורכבים יותר מתחת לפני השטח, ולמעשה הממשלה שכרה את שירותיו כדי לשלוט בו באופן מלא, כדי שיוכל להטיב את השליטה באזרחים. למרות הגדרתה כקומדיה אשר מציגה גיבור העובד במשרד ממשלתי שנועד להבטיח את המוסכמות הציבוריות, הייתי סקרנית לראות כיצד ההצגה מתמודדת עם נושאים שאינם בהכרח קומיים, כגון חלומות, מסתורין ותת מודע, הנשלטים תחת דיקטטורה חסרת רחמים.
דן, גיבור ההצגה, מתחיל בתור עובד נאיבי ונלהב למדי המשתלב במחלקת החלומות והתפקיד שלו הוא לפרש את החלומות של האזרחים. במהלך עבודתו מגלה דן כי המחלקה בוחרת לנקוט בעינויים במטרה להעניש את כל מי שאינו מתיישר עם מדיניות המשטר. כאשר דן עד לשיטות שנוקט המשטר באזרחים סוררים – הצלפה באזרחים חולמים במטרה להעלים את החלומות שלהם – הוא מזועזע מכך ומציע כי המחלקה תשקול שיטות הומניות יותר. עדות נוספת לפגיעותו של דן באה לידי ביטוי בהתאהבות בגברת מסתורית וברגשות שהוא מפתח כלפיה, מה שהופך אותו לפגיע יותר לשיטות המשטר הטוטליטרי.
למרות העובדה כי דן מציג את החששות שלו באשר לשיטת העינויים השונות של המחלקה כבר ביום הראשון שלו לעבודה, הוא לא ממש הולך קדימה עם מחאתו וחששותיו, אלא ממשיך לבצע את העבודה שלו. כמו כן, לאורך ההצגה, דמותו נותרת פסיבית למדי, ואינה מתפתחת. במקום זאת, אנחנו מקבלים קריקטורה של עובד תמים אשר אינו ממש מבין את בעייתיות הממשלה. חבל מאד כי דמותו נשארת סטטית, זאת הייתה יכולה להיות הזדמנות טובה ביותר לבחון רבדים שונים באישיותו.
אין ספק כי קיים כאן פוטנציאל גדול במיוחד לספר את סיפורו של אדם בעל כוונות טובות אשר נופל במלכודת של ממשלה מדכאת. השאלה העיקרית העולה במהלך הצפייה בהצגה היא למה דמותו של דן לא פועלת מוקדם יותר לחשוף את שיטות העינויים של המשטר, דבר שמוביל לחצי ראשון של הצגה המתנהל באיטיות משמימה וחצי שני שאינו הולך לשום מקום. לקראת סיום ההצגה, כאשר דן מופשט מבגדיו ומזהותו, ניתן להבין כי במשטר זה, כמו גם במשטרים אחרים הנהוגים כיום, אין מקום להתנהגות הומנית.
הבימוי של פרדריק מישל מראה תובנה ייחודית בנוגע לממשל ולנפש האדם, בשילוב משחקו הנהדר של ג'ון לוגן בתור דן וההנפשה הגרפית של גסטון וינס, מעצימים את הסיטואציה והקונסטלציה בה נמצאת הדמות הראשית ויוצרים הצגה מרשימה בעלת פוטנציאל רב. עם זאת, היצירה נופלת למלכודת של חוסר פיתוח הדמויות על חשבון העלילה והתוצאה מאכזבת במיוחד, בייחוד בשל הפוטנציאל הטמון בה.
A Doll’s House, Part 3
ההצגה השנייה בה בחרתי לצפות היא "בית בובות חלק 3", אשר ממשיכה את יצירתו של הנריק איבסן על חייה של נורה, אך הפעם מנקודת המבט של ילדיה לאחר שטרקה עליהם את הדלת ועזבה. כזכור, המחזה "בית בובות" של איבסן הנו דרמה פמיניסטית פורצת דרך משנת 1879 על אישה שעוזבת נישואים אומללים כדי למצוא ולהגשים את עצמה. באותו זמן, החלטתו של איבסן לתת לדמות הראשית שלו לוותר על מחויבויותיה המשפחתיות לטובת גילוי עצמי ואושר אישי הייתה מזעזעת, ונראתה כאיום למוסד הנישואין בכללותו. היה זה מסע תיאטרלי ודרמטי אשר בו השלם שווה יותר מחלקיו.
הרעיונות במחזה "בית בובות" המשיכו והתפתחו גם ביצירה "בית בובות חלק 3", אשר נוצרה על ידי משתתפי קבוצת "Michael + Patrick" ,קבוצת תיאטרון ניסיוני מניו יורק – מייקל ברסלין, פטריק פולי, קאט רודריגס ואריאל סיברט. העבודה שיצרו מתמקדת בילדיה של נורה, עוסקת בנושאים כמו מעמדות וריאליטי, ומבקשת להעניק פרשנות חדשה למחזה של איבסן.
היצירה מגוללת את האופן בו גדלו ואת השפעת היעדרות אמם על החיים שלהם, אשר הובילה לכך שהילדים נאלצו להתבגר במהירות, אך למעשה מבחינה נפשית לא התבגרו כלל. מעשיהם והתנהגותם העקשנית מגוללים את ניסיונם להשתחרר מהאם שעזבה ואת כמיהתם שתחזור אליהם ותטיל בהם משמעת. זוהי חקירה תיאטרלית מעניינת המתארת את מערכת היחסים בין הילדים, תוך שימוש באמצעי המדיה השולטים על חיינו המתבטאים בין היתר בוידאו ארט, צילומים חיים הנעשים על ידי מצלמה המוצבת על הבמה ומקרינה את הצילום לעיני הצופים, סלפי ורשתות חברתיות.
עיצוב התלבושות גם הוא מוצלח למדי. הדמויות לבושות בגדים בובתיים בצבעי פסטל, המזכירים את התנהגותה של נורה בתחילת דרכה. ניכר שהתלבושות מהוות סימן להתפתחות שעברו הילדים, מצד אחד הם עדיין ילדים, אבל מצד שני, הם נאלצו לעבור התבגרות מואצת בשל עזיבתה. התלבושות הילדותיות מעידות גם על הנפש המורכבת שלהם, כמו אמם, גם הם כבר אינם בובות על חוט, אלא נאלצו לצאת לדרך חדשה בלי אמם, ולממש ולהגשים את עצמם. מצד שני, שילוב האמצעים הדיגיטליים ביצירה מזכיר את השיח הפוסט-מודרני של היום ומחזק את הקשר של הדמויות לעתיד ולתקופה בה הם חיים. בדומה, גם שיח הדמויות מהדהד את השיח של היום.
בדומה לתלבושות, עיצוב הבמה מרשים במיוחד. על אף שהעיצוב הנו מינימאלי למדי, ועל הבמה אין כמעט כלום, הוא מבטא רבדים רבים מנפש הדמויות. הבמה עצמה היא במת זירה התחומה במראה, והקהל זוכה לראות את ההשתקפות של עצמו ושל הדמויות. הדבר מתחבר לרצונו המקורי של איבסן להציג בפני הקהל ייצוג של עצמו ולאפשר לו לראות את עצמו דרך עיניהן של הדמויות. ביצירה "בית בובות חלק 3" הקהל זוכה לראות את עצמו על הבמה.
סיימתי את הצפייה בהצגה עם כבוד מחודש ליצירתו של איבסן, כמו גם ליצירה שהציגה את החלק השלישי של הסיפור שמעולם לא סופר. זו האחרונה הנה חוליה אמנותית נוספת בשרשרת האיבסנית בנוגע לסיפורה של נורה. נראה שכמו אז, גם היום, רצונה של נורה לגזור את החוטים ולהגשים את עצמה בזכות עצמה, ממשיך להדהד ולהשפיע.
Department of dreams
City Garege Theatre
By Jeton Neziraj
Director: Frédérique Michel
Cast: Angela Beyer, Aaron Bray, John Logan, Bo Roberts, David E. Frank, Cifford Irvine.
Production: Charles Duncombe
Background images and animation: Gastón Viñas
A Doll’s House, Part 3
Michael + Patrick Company
Created and performed by Michael Breslin and Patrick Foley, in collaboration with Cat Rodríguez and Ariel Sibert.
לאתר הפסטיבל – הקליקו על הלינק
שתי גולגולות במדרוג מרתה (אתחנתא אסקפיסטית ותו לא)
