על ההצגה "מפלצת הזיכרון"

פסטיבל תיאטרונטו להצגות יחיד

מאת: דנה שוכמכר

ההצגה "מפלצת הזכרון", המבוססת על ספרו של  ישי שריד, מספרת את סיפורו של מדריך מסעות לפולין המתמודד עם מאבקו במפלצת זיכרון השואה, ונאלץ לעבור שימוע ב"יד ושם". תוך כדי השימוע, הנערך בפני יו"ר "יד ושם", המדריך מספר אודות הקושי לשאת את הזיכרון ועל המחיר הנפשי שהמסעות למחנות המוות גובים, ממנו ומאחרים.

ההצגה, שזכתה בפרס ההצגה הטובה ביותר והשחקן הטוב ביותר בפסטיבל תיאטרונטו ה-30, שנחתם אתמול בטקס מרגש, מספרת את סיפורו של המדריך באמצעות אסופת זיכרונות, מהעבר ומההווה, המתלכדים לכדי חווית עינוי נפשי והופכים למשא כבד מנשוא. עיקר היצירה הוא מפגש טעון של המדריך עם העבר הנועד לשמש כאות אזהרה לדורות הבאים ולגלות את המורכבות כלפי זיכרון השואה.

זיכרון השואה נחשב לאחד האלמנטים המורכבים ביותר בחברה ובתרבות הישראלית, והמסעות לפולין עצמם, בהם בני נוער מבקרים במחנות המוות ובגטאות, נחשבים לטאבו חברתי ומדיני. על אף שאין ויכוח על נחיצות המסעות לפולין, על מורכבותם ועל עיבוד החוויות הנעשה לאחר החזרה לארץ, התוצאה היא פס ייצור מוצלח למדי היוצא מדי שנה לפולין בלי לתת את הדעת לגבי מה התרחש שם. מהבחינה הזאת, ההצגה מעלה לדיון את הדיסוננס בין חיוניות המסעות לבין חוסר היכולת של העומדים בראשם לבנות תוכנית אמיתית במסגרתה בני הנוער יוכלו להתמודד עם המתרחש שם.

במהלך ההצגה, המדריך חושף את נפשו הפצועה וכל מילה שלו גלויה, הסודות הכמוסים ביותר נחשפים. העיבוד הבימתי מאפשר למחשבותיו השונות להתגלות, אך כולאות אותו בחדר ממנו הוא אינו יכול להימלט. מה שמייחד את הדרמה הזאת זה האנושיות שלה הגוברת על כל מרכיב אחר, היכולת של המדריך להציג צדדים אחרים בנושא המסעות לפולין, לרבות יחסם של בני הנוער לזולת, השונה מהם, משמעות הכוח והיכולת להדחיק את הזיכרונות. החשיפה של מורכבות המסע אינה חדלה להפתיע בשימוע של המדריך ומעניקה משמעות חדשה לזיכרון השואה. הקהל הנמצא באולם אינו רק צופה במתרחש אלא גם נדרש לצאת מתוך תפקידו הפסיבי ולענות על שאלות מורכבות לגבי רשעות ואלימות כלפי האחר.

בשורה התחתונה, ההצגה, שביים אריאל נ. וולף, מעמידה במרכזה קונפליקט עוצמתי ומרגש, שלעולם אינו חדל להיות רלוונטי. היצירה מתעצמת גם תודות למשחק המפעים של בן יוסיפוביץ', הבונה היטב את המגננה הנשברת, הוא מצליח לעצב באופן מצוין את המעבר מתמימות להתפכחות.

 מפלצת הזיכרון

פסטיבל תיאטרונטו להצגות יחיד

על פי ספרו של ישי שריד

משחק ועיבוד למחזה: בן יוסיפוביץ'

בימוי ודרמטורגיה: אריאל נ. וולף

עיצוב במה ותלבושות: נועה דותן

תאורה: יניר ליבמן

מוסיקה: שלומי ברטונוב

הפקה ותפעול ההצגה: שיר אשכנזי

וידאו: אורי וולף

על ההצגה "ככה לא הולכים על במה"

פסטיבל תיאטרונטו להצגות יחיד

מאת: דנה שוכמכר

פסטיבל תיאטרונטו להצגות יחיד מציין 30 שנים של הצגות יחיד ביפו ומוכיח כי הוא רלוונטי יותר מאי פעם. בתקופה בה התיאטראות היו סגורים בשל מגיפת הקורונה והורגלנו לצפות בהצגות באמצעות זום וחיות אחרות, החוויה של תיאטרון נטו הכוללת שחקן אחד, תפאורה מינימליסטית ואולם אינטימי מקבלת אור חדש, מרגש במיוחד לאוהבי התיאטרון. על אף שהצופים חיים במציאות הדיגיטלית, הפלטפורמה אינה מתיישנת, אלא דווקא מציעה פרספקטיבה אחרת לקהל החי דרך מסכיו.

ההצגה "ככה לא הולכים על במה", פרי עטה ובביצועה של השחקנית מעין קילצ'בסקי, חושפת בפני הקהל את מציאות חייה – סיפורה של אישה אשר נולדה עם צליעה קשה, אבל החליטה שהיא נלחמת ומגשימה את החלום שלה להפוך לשחקנית. בהצגה, היא משתפת את סיפור חייה, החל בשנות בית הספר אז זכתה להצקות של התלמידים בשל הצליעה שלה, דרך יחסיה הקרובים עם האחים שלה והיחסים המורכבים עם גברים בשל מצבה הפיזי, ועד מבחני הקבלה לבית צבי והפיכתה לשחקנית.

קילצ'בסקי מספקת הצצה לחייה, בהם החששות מפני החוויה הפיזית הכרוכה בהתנהלות היומיומית ועל הבמה, נמצאים לצד האומץ להופיע מול קהל, אהבת התיאטרון והידיעה כי הוא מאפשר ליצור ולהציג מציאות אחרת. הסיפור המורכב, בבימוי חכם ומדויק של איתי פלאוט, מצליח לעורר תחושת הזדהות עמה. בזכות בימוי רגיש וביצוע שובה לב, הצופים לא יכולים אלא ללכת אחר הדמות תוך כדי שהיא מתחזקת וגדלה עד לניצחון שלה. ישנם תפקידים רבים המחייבים טוטאליות והזדהות, במובן הזה קילצ'בסקי שמביאה את סיפורה האישי לבמה, היא הדבר האמיתי. הדמות חיה ונושמת בתוכה והרצון להעביר את הקושי והיופי בהחלט מורגש.

היצירה עצמה, מבוססת על עבודת צוות טובה וקשובה של במאי ושחקנית אשר מוציאה את המיטב בשילוב בין בימוי לטקסט. במשחקה, קילצ'בסקי מוכיחה את יכולתה להתגבר על המכשולים באמצעות הקפדה על תנועות. היא שולטת בבמה וניתן לראות כי היא יודעת בדיוק מה היא עושה. הטבעיות בה היא מציגה את ההתגברות על המכשול המרכזי בחייה הופך את המפגש של הצופים עם הסיפור לעוצמתי.

 לסיכומו של דבר, הביצוע הנהדר של קילצ'בסקי, המצליחה להפוך את סיפורה האישי לפורטרט של אישה צעירה, רגישה ובעלת חוש הומור המוצאת את הייעוד שלה במקום הכי פחות צפוי, על הבמה, והבימוי המדויק של פלאוט, הופכים את היצירה האינטימית הזו לבלתי נשכחת.

השחקנית מעין קילצ'בסקי זכתה בציון לשבח על משחקה בהצגה וגם בפרס בחירת הקהל ע"ש השחקנית תרין שלפי ז"ל אשר זכתה בפרס השחקנית הטובה ביותר לשנת 2019 על משחקה בהצגה "להזיז את השמש", פרי עטה, ובבימוי חנן ישי. 

ככה לא הולכים על במה

פסטיבל תיאטרונטו להצגות יחיד

מאת ובביצוע: מעין קילצ'בסקי

בימוי ופסקול: איתי פלאוט

עיצוב תפאורה ותלבושות: נעה בנדהן

עיצוב תאורה: גיא גלילי

על ההצגה "הזמן הצהוב"

מאת: נעם מרום

בפסטיבל הפרינג' הבינלאומי של תיאטרון באר שבע, שעקב המצב הוצג במסגרת מקוונת, עלתה הגרסה הבימתית של "הזמן הצהוב", על פי כתבו של דויד גרוסמן, שנוצרה בשיתוף פעולה בין תיאטרון יפו לצוותא. בכתבו המקורי משנת 1987, גרוסמן ערך ראיונות עם תושבי הגדה המערבית, במטרה להשמיע את קולותיהם ולתווך אותם ליתר תושבי ישראל – הוא עבר בהתנחלויות, כפרים, בתי משפט ומחנות פליטים במטרה לקבל תמונת מצב מקיפה. מספר שבועות לאחר מכן, פורסמו הראיונות בשבועון "כותרת ראשית", תחת הכותרת "הזמן הצהוב". הטקסט המקורי מזכיר את ספרו של עמוס עוז, "פה ושם בארץ ישראל", בו עוז עבר מסע דומה לאורכה ולרוחבה של ישראל. בדומה לראיונות שפרסם עוז, גם הראיונות שערך גרוסמן עוררו דיון סוער ברחוב הישראלי בנוגע לסוגיות הנוגעות לשטחי המדינה ולמשמעותם. כמו שהמילים של עוז קיבלו במה בתיאטרון יפו, ביצירה שבוימה על ידי נולה צ'לטון ובוצעה על ידי דליק ווליניץ, כך גם המילים של גרוסמן קמו לתחייה על הבמה היפואית בעיבוד ובימוי של אילן רונן. למרות שהראיונות שביצע גרוסמן בני מעלה משלושים שנים, כדרכו של עולם, לטוב ולרע – הם רלוונטיים היום יותר מתמיד.

ביצירה הנוכחית יש הדגשה עזה של האדם הקטן. הניסיון לתת לסיפור אישי להוביל את ההצגה ובכך לחשוף שלב אחר שלב, כמו בקילוף בצל, את הצד האנושי, האותנטי, הפשוט שמאחורי הכותרות העיתונים והסיסמאות הפוליטיות, מצליח לתת ליצירה זו ייחודיות שנצרבת בזיכרון הישראלי. ההצגה שזורה ממונולוגים שעובדו מתוך הראיונות שביצע גרוסמן, אשר מתכתבים זה עם זה, ומציגים מנעד של דמויות. כל דמות מייצגת עולם שלם ופותחת לנו צוער לקול ולסיפור אישיים – מחד "רק הצאצאים שלנו יגיעו להסכם", מאידך, "יום אחד המלחמה תדעך ואולי תפסק, ונתחיל לחיות חיים מלאים, לא רק בין מלחמה למלחמה, לא רק בין אסון לאסון", ומצד שלישי, "הוויכוחים על השטחים מטשטשים את הוויכוחים האמיתיים של הישראלים".

לעיתים תכופות, אנחנו מואסים מלדבר ולהתעסק בסכסוך, והוא מהווה כעננה כבדה שאנחנו מעדיפים להעלות לבוידעם הזיכרון הקולקטיבי ולשכוח ממנה. יצירתו של רונן מצליחה לגרום לצופייה לרצות לפתוח את הבוידעם ולעסוק בסוגיה המשמעותית הזו, בעוד עידן הקורונה דוחק אותה לשוליים לצד סוגיות חשובת נוספות.

היצירה בהחלט מצליחה לקיים את התפקיד התיאטרוני שלה בכך שהיא מעוררת סערה בקרב צופיה, בעיקר מאחר שלא ניתן להישאר אדישים למה שמתחולל על הבמה, למילים הפשוטות עד כאב המתארות את המציאות הישראלית. מציאות שמשולה לקו אין סופי שרואים מתי החל אך לא רואים מתי והאם ייגמר.

לאחר הצפייה בהצגה עלה בי צורך עז לדבר על הסכסוך, להשמיע את דעתי ולשמוע מה יש לאחרים לומר. זו בדיוק המטרה של הבמה, ועל כן היצירה צלחה את תפקידה הבימתי.עם זאת, נראה שהבמאי בחר להתמקד בצד אחד של המפה הפוליטית – הצד השמאלי, בעוד הצד הימני הוצג באופן דל ומצומצם. לשם דיון ציבורי איכותי ומשמעותי, הייתי שמחה לראות על הבמה את שני צדי המפה הפוליטית מקבלים במה באופן שווה. דווקא בעידן של פילוג בעם וקרע בבטן הישראלית, המקום של הבמה יכול להיות גם מאחד.

יתר על כן, הטקסטים והבימוי ה"לא מתנצלים" והאותנטיים גורמים לצופה לזוז באי נוחות בכיסא. מאחר שחווית הצפייה נעשית באמצעות המסך, זה אפשר לי להתפתל כאוות נפשי, אבל סביר להניח שאם הייתי צופה בהצגה באולם התיאטרון ולא בבית מול מסך המחשב, הייתי מצליחה להיסחף הרבה יותר עם המתרחש על הבמה. על אף הטקסטים הבועטים של גרוסמן, בצפייה ביתית קשה להישאר מרותקים למסך ולהתרכז באסופת המונולוגים המתחלפים.

למרות העיסוק שאינו משתמע לשתי פנים בסכסוך הישראלי-פלסטיני ובמאבק על השטחים, כשסיימתי את הצפייה בהצגה, נותרתי עם שאלות פילוסופיות גדולות יותר מהסכסוך הספציפי שחורך את צווארנו כצעיף חונק – האם אנחנו חיים בלופ אינסופי ומתמשך תחת אותן סוגיות? הייתכן שאמירות וטענות שעוסקות בסוגיות טעונות כמו שטחי מדינה רלוונטיות היום כפי שהיו לפני כמה עשורים, לפני האינתיפאדה הראשונה? האם השיח ברחוב הישראלי השתנה, התקדם והשתכלל או שמא אנו תקועים באותם דיונים ותופסים צד של המפה הפוליטית בלי לרדת לעובי הקורה? האם אנחנו מסוגלים לקיים דיון ציבורי ענייני?

לצד סימני השאלה, עלו בי גם סימני קריאה, ההצגה הזכירה לי כמה חשוב להסתכל לאדם שמולי בעיניים, שכל אדם סוחב סיפור אישי של כמה דורות אחורה, ושסביר להניח שהמלחמה המתמדת תמשיך להתקיים עוד שנים רבות אם לא נגיע לפיתרון והסכם אמיתיים. בדומה ליצירות אחרות של גרוסמן, גם ביצירה זו המילים שלו מצליחות לחלחל לליבם של כל מי שיצפה בה. לכן, אי אפשר להישאר אדישים למה שמתחולל על הבמה גם מבחינה רגשית. לא בכדי, היצירה מסתיימת במונולוג המוצג על ידי השחקן מנשה נוי בו נאמר "הכי קל להיות מיואשים, להיות קורבנות. אנחנו לא קורבנות, ישראל הוקמה כדי שנפסיק להיות קורבנות". ביחס למה שקורה היום בארצנו הקטנטונת – ישנם שלל אנשים שלא מוכנים להיות קורבנות, הם נלחמים ומשמיעים את קולם, לכאן ולכאן.

חילוקי דעות הם בטבע שלנו כבני אדם, כיהודים וכישראלים. ביהדות מתייחסים לחילוקי דעות כסוגיות פילוסופיות ברומו של עולם ומסווגים את אנשי העולם לשתי קבוצות שונות –  רודפי האמת ורודפי השלום. יש את אלו שנלחמים עבור האמת, יש את אלו שיעשו הכל רק כדי שנחיה בשקט ובשלום, על שתי הקבוצות האלו נאמר – "והאמת והשלום אהבו". רוצה לומר, מוטב למצוא את מידת האמצע בין האמת לשלום, וניתן לעשות זאת רק כאשר כל אחד מהצדדים יעשה צעד לעבר הצד השני ויקשיב, בלב פתוח, למה שיש לו לומר, כי רק כך יש עתיד לשינוי כלשהו.

"הזמן הצהוב" היא יצירה שחשוב לצפות בה, ובתור אזרחית המדינה, ללא קשר לחיבור האישי שלי לעולם הבמה, אשמח לראות על בימת ארצנו (ולעת עתה על בימת הזום) עוד הפקות לא מתנצלות, שמעוררות רצון להתדיין דיון אמיתי ומעמיק בו האמת והשלום יאהבו. אני מזמינה את כולם לצפות בהצגה הזו, בלי קשר לדעה הפוליטית שלהם, לשם הדיון הציבורי, כדי שאולי לשם שינוי, יהיה חדש תחת השמש.

הזמן הצהוב

תיאטרון יפו ותיאטרון צוותא

מאת: דויד גרוסמן

עיבוד ובימוי: אילן רונן

משתתפים: מנשה נוי, ר'אסן עבאס, ראידה אדון, מוראד חסן

תפאורה: פרידה שהם

תלבושות: נועה דותן

תאורה: רועי דביר

תרגום לאנגלית: גבי אלדור

צלם: רדי רובינשטיין

מנהלת הצגה: רביד סביל

לדף ההצגה באתר תיאטרון יפו – הקליקו על הלינק

על ההצגה "הקהל מתבקש לעמוד"

פסטיבל עכו לתיאטרון אחר – 2020

מאת: אירית ראב

בזמן האחרון, ניכרת מגמה של יצירות אינטר-טקסטואליות על מאחורי הקלעים של הבמה. כמו למשל "חזרות", פרי גאונותם של נועה קולר וארז דריגס, שעולה בערוץ "כאן" ומציגה באופן מעולה ומדויק כל כך את מאחורי הקלעים של מערכת היחסים בין במאי למחזאית, על הבמה ובחיים האמיתיים. עכשיו, גם יצירתו החדשה של עידו קולטון, "הקהל מתבקש לעמוד", שעולה במסגרת פסטיבל עכו המקוון, הצטרפה למגמה אבל בוחנת את הנושא מנקודת מבט מעט אחרת – הפקת טקס זיכרון לחללי מערכות ישראל.

מעצם היותם של טקסי הזיכרון חלק כל כך אינטגראלי מהחברה והתרבות הישראלית, היה זה רק צפוי שהם יזכו להתייחסות תיאטרלית. ועם זאת, מעטות הן היצירות שעוסקות בנושא, ונדירות הן היצירות שבוחנות את הזיכרון וטקסו בצורה כל כך ישירה ובועטת, כמו ההצגה הזו.

אין ספק, מדובר ביצירה בועטת במיוחד, שפוגעת ישר במקום הכי רגיש בבטן, אבל גורמת לצופים לנוע בחוסר נוחות על הכיסא, יהא אשר יהא, ובמקביל לרצות להמשיך ולראות עוד ועוד. למה? מארבע סיבות עיקריות. ראשית, הדמויות על הבמה, בצדדיה ומאחוריה, מעוצבות באופן נפלא, מכמיר ומעורר הזדהות. במאי הטקסים המהולל שהגיע לבית הספר העכואי, המגולם על ידי קולטון, הוא הקצנה מטורפת ומעולה של כל במאי טקסים שהוא, בצירוף מגוון שריטות המאפיינות את במאי התיאטרון הממוצע, ועם זאת קולטון מצליח לגלם אותו בצורה מאוד עמוקה ורב-גונית.

שאיפתו הגדולה ביותר היא להציג את עקדת יצחק על במת ברודווי, אבל בינתיים הוא מסתפק בחבורת תיכוניסטים ממגמת תיאטרון ושירה, שמבקשים להוכיח על הבמה את מלוא יכולותיהם. למרות שהוא שרוט ומכעיס, ניתן מאוד בקלות להזדהות עם הייאוש האמנותי של הבמאי, בייחוד אם אתם מגיעים מעולם התיאטרון ו/או הטקסים. ארבעת התיכוניסטים, המגולמים על ידי בר אקרמן, אלינור וייל, אסף זלמנוביץ', אריק רינט ויאור יעקב, הפגינו יכולות משחק ושירה מרשימות ומדויקות. כל אחד מהם עוצב בהתאם לקווים המאפיינים את התיכוניסטים של ימינו, עם הסטורי והאייפון, וגם הם הצליחו להרגיז ולהצחיק, ולעורר הזדהות בין קנאה וכעס על סולו שנגנב לבין התשוקה והמחויבות לבטא את הרגש בכל תנועה ותנועה. לצדם, על הבמה ומאחורי הקלעים, היתה גם ניצה המחנכת והרכזת, שעד כה היתה אחראית על טקס הזיכרון, אבל השנה נאלצה לתת לאריק הבמאי את המושכות. עירית בנדק, המגלמת את ניצה, ממחישה היטב את התסכול וכפיות הטובה שכרוכים במשימת ההוראה, לצד האהבה העצומה למקצוע ולתלמידים.

שנית, מעצם היותו טקס שמבוים על ידי אריק יעקובסון הבלתי נלאה, הוא משובץ אינספור העמדות גרנדיוזיות ועיבודים חדשניים לשירי הזיכרון המסורתיים. לכל שיר יש העמדה משלו, דבר המתבטא בעיצוב תנועה מרשים ומזעזע, במובן הטוב של המילה. כך, למשל, "תשמור על העולם ילד" הופך לסצינה המשלבת בין ריקוד למשחק במהלכה הילד המשחק בבובות לובש מדים והולך לצבא, בזמן שברקע המקהלה קורעת דובונים לגזרים. מצד אחד, זו סצינה מחרידה שמקבלת צבעים אחרים בקונסטלציה בה היא מוצגת, ומצד שני, היא מעוצבת כל כך יפה, שאין ברירה אלא להמשיך ולצפות בה.

לצד המשחק והתנועה, יש לציין לטובה גם את המחזה, שנכתב על ידי עדינה חיימיס. מעצם נושאה של יצירה שעוסקת בטקס יום הזיכרון, היא שזורה משפטים קשים אך נפלאים שנכנסים עמוק עמוק לחדרי הלב, לצד העלאת נושאים מורכבים, כמו מהות השלום בימים הציניים של היום, מגמת הפיכת טקסי הזיכרון להפקות מרהיבות אך חסרות נשמה, התמודדות עם בגידה לצד עבודת צוות וחברות, והאמת של אם שכולה אחת שמבקשת להטיח על הבמה את החיים עצמם. האם, המגולמת על ידי אסתי זקהיים המצוינת, מטיחה בקהל ובמשתתפי הטקס את האמת המרה שכולם יודעים אבל לא רוצים או מסוגלים להתמודד איתה. כל הנושאים הקשים הללו, עטופים באלמנטים סאטיריים-קומיים, כמו צרחות הבמאי, מבטי נזיפה של הרכזת ותנועות קטנות גדולות הממחישות היטב מה שקורה בין המשתתפים בטקס.

אלמנט רביעי, חשוב בפני עצמו, הוא הצילום. בשל המצב הנוכחי, הפסטיבל לא יכול להתקיים במתכונתו המקורית. בכדי להתמודד עם ההגבלות, היצירות עברו למדיום המצולם, דבר שדווקא העצים את היצירה. כך, דמותו הבלתי נראית של הצלם הפכה לחלק חשוב ביצירה, מאחר שהוא אפשר לקהל לזכות בהצצה בלעדית למתרחש מאחורי הקלעים של טקס הזיכרון, על התככים והשירים שבו. הפיכת היצירה למעין סרט דוקומנטרי, המשולב בראיונות עם המשתתפים, הבמאי והרכזת, אפשרה להעניק ערך מוסף לתכנים המוצגים, וגרמה לצופים לחוש כמציצים נוכחים-נפקדים ביצירה. בשורה התחתונה, מדובר בהצגה מעולה, למרות שהיא לא פשוטה לעיכול, היא מפעימה ומרגשת, ומציגה את האמת בפנים. או בקיצור, יצירת חובה.

הקהל מתבקש לעמוד

מחזאית: עדינה חיימיס

שותף לכתיבה: עידו קולטון

בימוי ועיצוב תנועה: עידו קולטון

שחקנים: בר אקרמן, עירית בנדק, אלינור וייל, אסף זלמנוביץ', אסתי זקהיים, עידו קולטון, אריק רינט, יאור יעקב

עיצוב במה ותלבושות: רועי עקהב

ניהול מוסיקלי: יאור יעקב

עיצוב תאורה: קרן גרנק

מפיק ועוזר במאי: ניר קומם

בימוי והפקת צילום: רדי רובינשטיין

צילום: רני אבידן

הקלטת סאונד ומיקס: אלון ברקוביץ'

ע. הפקה: שוהם גלאס

לאתר הפסטיבל – הקליקו על הלינק

על ההצגה "אלאי-ים"

פסטיבל עכו לתיאטרון אחר – 2020

מאת: אביבה רוזן

האם זוהי הצגה או סרט? נראה שהקורונה שהפכה את ההצגה "אלאי-ים" לסרט עשתה לה רק טוב. מה שמתחיל בהצגת הדמויות בסרטונים שמהללים אותן, מתפתח במהירות לשורה של קונפליקטים אוהבים בין חברים טובים. חברים שהם גברים צעירים, מודעים לעצמם, מזרחיים, עכואים, שמבלים יחד, מקשקשים על שטויות, ובאותה נשימה על הנושאים המהותיים ביותר. קונפליקטים על זהות מזרחית שמתבטאת בהנחייה לשבת ישיבה מזרחית. האם האמירה 'ישיבה מזרחית' היא אמירה גזענית? החברים מתעסקים בזה בקבוצת הווטסאפ שלהם בלהט רב.

מתוך החברות והקבוצתיות עולה במהירות גם ההתעסקות עם העצמי והאני הפרטי. תוך כך, עולה ומתבלט הכוכב האמיתי של הקבוצה, האמן שלא ברור מה המעגל אליו הוא שייך. בתוך קבוצת האמנים, הוא בולט כמזרחי שמצטייר כפסע מעבריין, ובשכונה, בין יתר העכואים, הוא נתפס כאמן ושונה. נפש האמן מתייסרת בין הזהויות השונות, דבר שמתבטא היטב בצילום, שמעניק נופך חשוב מאוד בהתחבטות הזאת. צילומי תקריב מול צילומים שבהם רואים אותו מאחור, ומגבוה מאוד, עד שהוא וחבריו הופכים לנקודות על החוף. הים גם הוא תופס מקום מרכזי בזהותו, אל בחר (הים, בערבית). הים האינסופי, המרגיע, הסוער, הכחול. הלבן. מקום מרכזי, המים שוטפים הכל, שוטפים מחשבות, מנקים. מאפשרים.

והמסקנה הסופית? האמן אומר: ככל שניסיתי להיות יותר אני עצמי, נעשיתי אחר, או זר (לעצמי ולאחרים כנראה)  וככל שנעשיתי דומה לאחרים ואפשרתי לעצמי להזדהות איתם ולאפשר לעצמי זהויות רבות ומגוונות, כך נעשיתי יותר אני ושלם עם עצמי. היצירה מסתיימת באמירה פילוסופית מתמשכת ומגרה בנו את המחשבה על אותו אמן, על חייו, על מה שהוא עובר ועבר, וכמובן, על עצמנו, עד כמה האמירה הזאת נכונה גם לנו, ולכל אדם בעצם.

בדרך מרתקת, מאוד ויזואלית, בחלקה מאוד אסתטית ומעוצבת ובחלקה אנטי-אסתטית ומאוד לא מעוצבת, אנחנו מלווים את גיבורינו בדרכו. כאחד מהחבר'ה ובעצם לא אחד מהם, במחשבות על שיטות שונות להתחבר לעצמנו, ולהזדהות עם אדם ששונה מאוד מאתנו אך הוא בעצם כל אחד מאתנו.

בכל סוג של מולטימדיה, הצגה מוסרטת או סרט תיאטרלי, יש פה מסרים חזקים שעוברים היטב, כמו גם משחק שמעורר מחשבה והזדהות. אשמח לראות את היצירה יום אחד על הבמה ולראות את הסרט, שעובר מצוין בפני עצמו, מתרגם את עצמו חזרה להצגה.

אלאי-ים

יצירה, כתיבה ובימוי: אלעד משה

מבצעים: איתמר שלמה כהן, יוסף משיח, אלעד משה

מוסיקה מקורית, עיצוב סאונד ומיקס: איתמר שלמה כהן

עיצוב במה ועיבוד ממוחשב: יוסף משיח

צילום, עריכה, dop: עידו כהן

עוזר צלם: גיא כהן

הפקה וליווי: הודי בן עמי

גרפיקה: רון רוברטו לוי

דרמטורגיה וליווי אמנותי: ג'ייסון דנינו הולט

לאתר הפסטיבל – הקליקו על הלינק

על ההצגה "פינטה"

פסטיבל עכו לתיאטרון אחר – 2020

מאת אביבה רוזן

כל שנה אני נוסעת לעכו כדי לחזות בכמה מהצגות הפסטיבל. הנסיעה כרוכה בהתרגשות. עכו מאוד חביבה עלי. כך גם הפסטיבל. במשך השנים ראיתי שם כמה הצגות מרשימות ומעניינות מאוד. גם מיקום ההצגות האלטרנטיביות באולמות האבירים שהם קצת אנטי-תיזה לתיאטרון אלטרנטיבי ואולטרה מודרני בעתיקותם, אך משאילים נופך נוסף להצגות. מוזר ומעניין לראות את ההצגות באינטרנט, כשאני מקרינה את ההצגה על מסך של 65 אינטש ועדיין מרגישה את החוסר הגדול שבישיבה באחד מאולמות האבירים. ועכשיו להצגה. פינטה.

ב-1492 קרו דברים רבים. בהיסטוריה היהודית, היא ידועה כשנה של גירוש ספרד. גירוש ששינה את פניו של העולם היהודי. באותה שנה התרחש גם האירוע שהעביר אותנו מימי הביניים לרנסנס – גילוי אמריקה על ידי קולומבוס.

השנה, עדיין 2020, שנת מגיפה, גם היא, כך נרמז לנו, שנה של שינוי. או לפחות שנה בתוך תהליך של שינוי, של חלום על שינוי. כפי שקולומבוס חלם את הודו (וגילה את אמריקה) כך איילון מאסק חולם את החלל. מאסק, אחד מעשירי העולם, הקים חברות פורצות דרך על פני האדמה, כמו פייפל וטסלה. עכשיו נותר לו ליצור קפיצת מדרגה בעולם, עם עוד חברה שהקים, ספייסאקס כבר בתחילת המילניום. בחברה הזאת, כך מודגש בהצגה שלפנינו, מחפשים דרך להעביר את האנושות מכדור הארץ שהשמש שלו עומדת לשרוף אותו בעוד כמה מאות מיליוני שנים לכוכבים חלופיים. למאסק בוער למצוא אותם כבר עכשיו.

יש אנשים שפורצים דרך ומשאירים את חותמם לעד על האנושות. כך היה כריסטופר קולומבוס, שלא היו לו יומרות להציל את העולם. ויש את אלה שרוצים להשאיר את חותמם על העולם על ידי פריצת דרך. כזה הוא איילון מאסק.

וכך, אנחנו מתנדנדים בהצגה בין 1492 לבין 2020, בין קולומבוס למאסק, בין אוניותיו של קולומבוס לבין מעברות החלל של מאסק, בין החלומות של האחד לבין החלומות של השני, עוברים כמה מאות בקפיצות מפה לשם, מעולם לעולם, מאמונות ותפיסות שנעוצות בדת לאמונות שנעוצות במדע, קפיצות שמראות לנו שהשוני בעצם אינו רב כל כך.

דימויי החלל מעוצבים כך שהם נותנים תחושה שאנחנו מציצים לתוך עולם של מדע בדיוני. אמירות מדעיות צונחות על אוזננו כך, שהן גורמות לנו לספקות במדע. העבודה על תנועה, ההקפדה על פרטי ההבעות, מיקוד הצילום בתנועות מסוימות ולא אחרות, בחירות הבמאית רוני טוביאס גדעון להעביר אותנו מעולם לעולם דרך לבוש וקודים התנהגותיים, מביאים לתזזיתיות מסוימת. צריך ריכוז רב כדי להבין באיזה עולם נמצאים ומהו הקשר בין שני העולמות, בין קולומבוס למאסק, בין הימים והיבשות לחלל, בין אז לעכשיו.

פינטה

יוצרת ובמאית: רוני טוביאס גדעון

שחקנים: סביון, נעם ברמט, שירי לוטן, גיא זיידמן, מיכאל שומרון.

מעצבת תלבושות ותפאורה: אני אטדגי ילין

מעצב תאורה: יאיר סגל

מוסיקה: יובל שנהר

עוזרת במאי, מפיקה ומנהלת הצגה: טל גרוץ

תרגום: גיא זיידמן

עריכה לשונית והדרכת טקסט: שירי לוטן

לאתר הפסטיבל – הקליקו על הלינק