אהבה לא תמיד מנצחת

על ההצגה "אנטיגונה"

מאת: אביב שור

לראשונה, פגשתי את דמותה של אנטיגונה כתלמידת תיכון. דמותה ליוותה אותי שנים רבות ועוררה בי שאלות על אהבה, מסירות, הקרבה וצדק. הבחירה של אנטיגונה איננה בחירה של אישה אנונימית וקלת דעת, אלא בחירה אלמותית של אישה חזקה ודעתנית. לכן, כשהתבקשתי לצפות בהפקה החדשה של "אנטיגונה", על במת תיאטרון החאן, (בבמת בית ציוני אמריקה, ליתר דיוק), אימצתי את ההזמנה בשתי ידיים.

המתח וההתנגשות בין צו השמיים שגילמה אנטיגונה, בכיכובה של אור לומברוזו, לבין צו המדינה אותו ייצג קראון, בגילומו של ארז שפריר, הרטיטו את האולם. השחקנים גילמו את דמויותיהם מדם לבם והביעו אותן נאמנה. עם זאת, לא השתכנעתי במידת הרלוונטיות של נושאי דת ומדינה, העולים מההצגה, לימינו. בשל אורכה הקצר של ההצגה, הרגשתי שקיבלתי בעיטה לבטן בכל הנוגע לצו הלב, שמייתר לחלוטין את צו השמיים ואת צו המדינה, ואת המתח המתמיד ביניהם. השאלה מרכזית שיצאתי איתה מהטרגדיה הקלאסית בלבוש מודרני היא האם מוות על קידוש האהבה (בין אחות לאח) הוא מחיר גבוה מדי?

אנטיגונה2 - יעל אילן

אנטיגונה | צילום: יעל אילן

לתחושתי, אנטיגונה לא הייתה הגיבורה של הסיפור. אפילו אומץ הלב והטקסטים הקשים שנאמרו מפיה בסצנה בה היא מגורשת מתבי לא גרמו לי לחוש צער או הזדהות או תסכול. לעומת זאת, התרשמתי משתי דמויות אחרות, שונות במיוחד, אשר הניעו את העלילה: השליח, שגולם על ידי איתי שור, והנביא העיוור, שגולם על ידי יהויכין פרידלנדר. במפגש על הבמה בין קראון לבין דמויות אלה, חזרה והדהדה אצלי השאלה איתה פתחתי – האם למות למען האהבה מקדש ערך זה? מהעולה על הבמה, ניתן להבין בבירור –  אהבה לא תמיד מנצחת, וודאי שלא במקרה של אנטיגונה ובטח לא במקרה של קריאון.

ובכל זאת, מה שהכריע את קראון בסופו של דבר לשנות את החלטתו זה המחיר האישי ממנו רצה להימנע. ברגע שהבין קריאון את משמעות מחיר הצו המדיני שחוקק לאור איבוד בנו, שארית בשרו, גבר צו הלב על צו המדינה. אהבתו לבנו ניצחה את אהבתו לשררה והוא הפסיד את שניהם. סכנה גדולה עורבת לכל מדינה שהיא, כאשר שיקוליו של מקבל ההחלטות מבוססים על מניעים אישיים שגוברים ברוב קולות על מניעים עניינים. ולצד זאת, בסופו של דבר, המחזה צועק – כולנו בני אדם. גם מעמד של כוח ורוממות יכול ברגע אחד של אמת להימחק. גם השליט החזק מכל, מתכנס לד' אמותיו ובוחר ביקר לו מכל.

אנטיגונה - יעל אילן

צילום: יעל אילן

עם זאת, על אף המשחק הנפלא והתכנים מעוררי המחשבה, הלבוש המודרני של ההצגה בא לידי ביטוי במשמעותו המילולית בלבד. השחקנים אכן לבשו לבוש מודרני הרחוק אלפי מונים מימי יוון העתיקה. בתוך המסגרת התיאטרלית "המודרנית", ובזמן הקצוב שהקציבו, היוצרים לא יצקו שום מסר או רעיון מודרניים שהצליחו לחבר את הקהל עם הטרגדיה המפורסמת הזו. זאת ועוד, הסצינה של כיתוב הגרפיטי על התפאורה עוררה בי אנטגוניזם, זה היה מתריס, חסר הקשר ולא תרם בשום צורה לעלילה.

דמותה של אנטיגונה הולכת ללוות אותי עוד שנים קדימה, ובצער רב אומר שהמחיר ששילמה על קבורה ראויה לאחיה המת היה נמוך בהרבה מהמחיר ששילם קראון, מלך תבי. בעוד שאנטיגונה קנתה את עולמה בכך שיצאה נגד צו השליט, החריב השליט במו ידיו את עולמו שלו.

אנטיגונה

תיאטרון החאן

מאת סופוקלס

תרגום: שמעון בוזגלו

בימוי: אודי בן משה

שחקנים: מני גרוס, עופר גרינברג, אור לומברוזו, כרמית מסילתי-קפלן, שחר נץ, יוסי עיני, ישראל פניאל, סוזנה פפיאן, יהויכין פרידלנדר, ניר רון, איתי שור, ארז שפריר.

מוסיקה: יוסף ברדנשווילי

תלבושות: אורן דר

תפאורה: סבטלנה ברגר

תאורה: רוני כהן

מועדים נוספים:

12/12/19 | 20:30

14/12/19 | 20:30

6-9/1/20 | 20:30

11/1/20 | 20:30

למועדים עתידיים בדף ההצגה באתר תיאטרון החאן – הקליקו על הלינק

חיים או תיאטרון?

על ההצגה "פונדק הרוחות"

מאת: אחינעם אלדובי

בעצם כתיבת שורות אלו מצוי פרדוקס. הצגה מתרחשת רק פעם אחת. היא בת חלוף, היא חד פעמית, מתרחשת בזמן – מתהווה בכל פעם מחדש במהלך הערב, ומשתנה בכל פעם מחדש ערב אחרי ערב. חווית הארעיות של התיאטרון מאירה את חווית זמניות החיים, כמו ביקור לערב בפונדק דרכים. לעומתם, ביקורת התיאטרון מנסה לתפוס בשולי החוויה המתנדפת, בשורות כתובות היא עוצרת את הזרימה, מנציחה את שחולף. כך שכתיבת שורות אלו יוצר פרדוקס, פרדוקס שנמצא בבסיסו של המחזה "פונדק הרוחות".

שמחתי לשמוע שתיאטרון "החאן" בחר להציג את המחזה "פונדק הרוחות" של אלתרמן, מעין המשך לעונה הקודמת בה העלו את המחזה "כנרת כנרת", פרי עטו. "פונדק הרוחות" הוא מחזה סמי-אלגורי, עמוס סמלים, רעיונות פילוסופים על זמן ואמנות, הֶרְמֵזים, וכמובן, עברית מתוחכמת, יפה ושנונה של אלתרמן. הסתקרנתי לכתוב ביקורת להצגה זו, כיוון שבפעם האחרונה (והראשונה) שמחזה זה עלה בתיאטרון רפרטוארי, על במת תיאטרון הקאמרי בשנת 1962, עשתה הביקורת של חיים גמזו סנסציה שלמה ואף הובילה לקיום סימפוזיון בנוכחות אלתרמן, שלונסקי, דן מירון והבמאי גרשון פלוטקין, שנועד לדון בנקודות שעלו בה (לקריאת פרוטוקול הסימפוזיון לחץ כאן). ובכן, חמושה בשמחה ובסקרנות עשיתי דרכי אל אולם התיאטרון. ערב ירושלמי קריר והאולם מלא בסטודנטים (הו, ההטבה המבורכת של "החאן": 4 במאה) ובתלמידי מגמות תיאטרון. מראה זה כשלעצמו הוא הצלחה של תיאטרון "החאן" כמוסד תרבות; דור צעיר נחשף אל יצירות עבריות בשפה עשירה.

פונדק הרוחות - יעל אילן

פונדק הרוחות | צילום: יעל אילן

ההצגה מתחילה באשמורת הבוקר המעוצבת על במה חשופה ופונקציונלית, כמו המחזה שנמצא מעל הזמן והמקום. שרטוט מערכת היחסים ועיצוב הרגע הרה הגורל בו חננאל מחליט לעזוב, מובעים בקטעי תנועה משוייפים שבמרכזם אוניסונים, תנועות אחידות, של חננאל ונעמי המרמזים על אחדותם ברוח. שבירת האוניסון מעידה על הניתוק המתרחש בין השניים, ניתוק כובל. חננאל (אריאל וולף) הולך אחר ההכרח ללכת לעשות אמנות, ובעידודה של נעמי (סוזאנה פפיאן) הוא מוכר אותה לחלפן לשתיים עשרה שנים שבסופן הוא מתחייב לשוב. כשעל גבו תרמיל ובידו הכינור, יוצא חננאל לדרך ומגיע לפונדק דרכים. בפונדק פוגש במפעיל תיבת נגינה המופיע, יחד עם הקוף שלו, בדקלום גורלות ומזלות לקהל הנאסף סביבו. תמונה זו, כמו שאר התמונות הקבוצתיות במחזה, מעוצבת תנועתית בצורה הדוקה ויפה, ונוסף אליה עיצוב התלבושות המקאברי, ועם זאת העליז, שמעביר יפה את שפת המחזה.

כשעוזבת קבוצת האנשים, פוגש חננאל בפושט היד – מלאך המוות, אותו מגלם יהויכין פרידלנדר. פרידלנדר מפליא לגלם את דמות פושט היד המסתורית, משחקו מצוין, שקול, חמקמק ומכיל את הרבדים השונים של דמותו המסתורית. תורמת לו גם תלבושתו – באופן כמעט ולא מורגש, אך נוכח, מעוטרות כנפיים שחורות על מעילו. חננאל בוחר להעסיק את פושט היד כאמרגנו ובכך למנוע ממנו ליטול את חייה של נעמי, ובכך כובל עצמו פעמיים: אל נעמי המחכה בבית החלפן, ואל פושט היד המתלווה אליו לכל מקום.

בפונדק הם פוגשים בפונדקית (עירית פשטן) שדמותה נעה באופן לא מדויק בין חידתיות לפתיינות. כמי שמייצגת את הארעיות של החיים ושל התיאטרון, עיצוב הדמות קצת מגושם ולא קוהרנטי. יוצא דופן הוא הרגע בו היא מביעה את הצורך העמוק שיביטו בה כדי שתתקיים, רגע זה היה מדויק משחקית ומיזנסצנית והעביר היטב את משמעות האמנות שלשמה התכנסנו – אם אין קהל, גם התיאטרון עצמו לא קיים.

עיצוב הדמויות והתלבושות של הרוחות-האמניות יפה, אם כי באופן אישי הצטערתי שהרוחות עוצבו כשיכורים, שמילותיהם מטושטשות בשכרותם, ולא כייצוג של יושבי קפה "כסית" (שכיום, בחלוף השנים, רובם, אכן, רוחות) המלהגים על דא והא. דווקא מילים אלו מביעות בצורה ישירה ושנונה את הביקורת העצמית של אלתרמן על אנשי הרוח, האמנים ומבקרי האמנות.

פונדק הרוחות2 - יעל אילן

צילום: יעל אילן

לאחר הלילה בפונדק יוצא חננאל לדרכו האמנותית המתפתחת, המוצגת במקביל לחייה של נעמי המדרדרים בבית החלפן. חייהם משתקפים זה בשל זו, כמו במראה הפוכה. שימוש מושכל בהליכונים בעיצוב הבמה מוסיף להבעת הזמן, המרחק והמצב הנפשי של הדמויות. כך מתגלגלת ההצגה, בהצצות לדרך בה האמנות נובעת מהחיים, עד לתמונת תום שתיים עשרה השנים. נעמי, המחכה לשוב חננאל, נקרעת בין הקולות השונים בתוכה: בין התקווה לייאוש ובין מציאות גופה הדואב לחוסן האיתן אותו היא רוצה להעביר. תמונה זו, היא עיבוד מוצלח של כמה דיאלוגים ומונולוגים לכדי מונולוג עשיר אחד, המבוצע בצורה מצוינת על ידי סוזאנה פפיאן. חננאל מגיע, בוחר שלא להיכנס לביתם, ובכך חורץ את גורלה, ואת גורלו.

עד כאן העלילה, אך זהו לא הסיפור. הסיפור הוא על ההכרח שבאמנות וביצירה, הוא על גורל וארעיות, חיים ומוות. בהפקת "החאן" מוצגת עלילת המחזה כטרגדיה בה הגיבור חותם על עסקה עם השטן, המעניקה לו הצלחה ואשת-חיק יפה (הפונדקית), הוא חוטא בהיבריס, מסתנוור מהצלחתו ומתעלם מההקרבה של האישה שהיא מקור כוחו. בכך, הצלחתו ואהבותיו נלקחות ממנו והוא נשאר לבדו. ההחמצה הגדולה של הפקת "החאן" היא העיסוק ברובד העלילה ולא בסיפור המחזה, כמו שאומרת הפונדקית לנעמי: "טיפשה, אין זה סיפור של שתי נשים המחזיקות באיש אחד! אין זה סיפור של אהבים!"

לתחושתי, הסיבה להחמצה גדולה זו טמונה בעיצוב דמותו של חננאל, המצטייר כמי שנהירתו אחר הנגינה לא באה מתוך ההכרח ליצור אמנות, אלא מתוך הרצון להיות 'סלב'. בשום רגע בהצגה לא ראיתי ולו רגע אחד אמיתי של אהבה, תשוקה, התמסרות, כאב, קריעה, התייסרות או התמסרות לחיידק הזה, להכרח, לגורל ליצור, גורל המצוי בשמו של חננאל, חננ-אל. לאור עיצוב דמותו, ניתן לחשוב שמהות האמנות והצורך בעזיבתו את נעמי היא להתהולל, לעשן סיגרים ולשבת בספא. משחקו דל, שטחי, ללא סאב-טקסט, והוא מאבד את הקונפליקט המרכזי של המחזה, את המקום בהם האמנות והחיים הם אחד – פונדק ארעי וחולף.

פונדק הרוחות3 - יעל אילן

צילום: יעל אילן

החמצה נוספת היא השימוש בדמותו של בעל התיבה. דמות זו קיבלה זמן במה רב: הקריאה הוראות בימוי ושילבה משיריו של אלתרמן לאורך המחזה. לטעמי, הוספת שיריו של אלתרמן לטקסט המקורי גורעת מההצגה, והרי כשאלתרמן רצה לשלב שירים הוא שילב (כדוגמת שיר הפונדקית). אילו רק היה בעל תיבת הנגינה יושב בצד כל ההצגה ומתבונן במתרחש, הרגע המכריע של מות המזל, מותו של הקוף בידי בן החלפן, היה מקבל את מקומו הדרמטי והסימבולי, ודמותו של בעל התיבה היתה מקבלת לא רק זמן במה, אלא גם משמעות.

מרכיבי ההצגה והשחקנים ברובם טובים, כך שההצגה טובה, אך היא מותירה טעם נלווה של החמצה ופספוס, כמו היתה בסיפור של מישהו אחר, או כדבריו של רוח ג': "זרקנו את התוך, אבל את הקליפה, את המילים! השארנו […] קיצור דבר, עשינו את ההפך מן הנחוץ."

 

פונדק הרוחות

תיאטרון החאן

מאת: נתן אלתרמן

בימוי: שיר גולדברג

משתתפים: דודו בן זאב, אריאל וולף, אור לומברוזו, שחר נץ, סוזנה פפיאן, יהויכין פרידלנדר, עירית פשטן, אריה צ’רנר, ניר רון, איתי שור, יניב סגל

תפאורה: אדם קלר

תלבושות: טל קלשון

תאורה: רוני כהן

מוסיקה: שלומי ברטונוב

תנועה: אריאל וולף

שפה ודיבור: ענת זמשטייגמן

עיצוב הקוף: אמירה פנקס וסטודיו מרבה ידיים

למועדים נוספים ולדף ההצגה באתר תיאטרון "החאן" – הקליקו על הלינק  

נולד לרקוד

על ההצגה "שיגעון המוזיקה"

מאת: אביבה רוזן

הסרט שכונה בארץ "שיגעון המוזיקה" (Saturday Night Fever במקור) היה שלאגר ענק כשעלה  לאקרנים בשנת 1977, וג'ון טרבולטה הפך משחקן לכוכב זוהר. גם הבי-ג'יז, שכבר הייתה להקה ששמה את חותמה בעולם הפופ, הפכה לאלמותית בזכות הסרט הזה. המחזמר שהקאמרי בחר להעלות, למעלה מארבעים שנה לאחר שיצא בקולנוע, בנוי מלכתחילה לשלאגריות. הפקה יקרה וגדולה כל כך חייבת להביא קהל רב במשך זמן רב כדי לכסות את עלויותיה העצומות.

ואף על פי כן, קצת התאכזבתי בהתחלה. הצליל, ובכן, הוא לא ממש הבי-ג'יז. הוא אחר, שונה, לוקח זמן להתרגל אליו, במיוחד למי שראה את הסרט וכל מה שזכר ממנו, כמוני, הוא הריקודים המהוקצעים ושירי הדיסקו הסוחפים של הלהקה. מיי פיינגולד מיטיבה לשיר אך היא לא תחליף של ממש לבי-ג'יז. הרקדנים משובחים, אך גם הם לא בדיוק ג'ון טרבולטה.

המחזמר נמשך קרוב לשלוש שעות. היה לי זמן להחליף דיסקט ולהתחיל ליהנות. הפעם נהניתי ממשהו אחר. מה שנועד לסחוף במוזיקה ובריקודים קסם לי דווקא בעלילה, שכבר מזמן שכחתי עד כמה היא מרגשת. ואולי לא ידעתי להעריך זאת כשהייתי ילדה וראיתי את הסרט לראשונה.

שיגעון המוסיקה - כפיר בולוטין

שיגעון המוזיקה | צילום: כפיר בולוטין

בחור איטלקי רב קסם וכריזמה ממשפחה קשת יום מחפש את דרכו בחיים. בעודו עובד בחנות לממכר חומרי צבע (טמבוריה בלשוננו) הוא רוקד, בעיקר בסופי השבוע. ברור לו שהוא נועד למשהו אחר אך אינו יודע איך ללכת ולאן. הוא כמובן גם מנהיג חברתי לכנופיה קטנה ואהוב הבנות. מעל הכל, יש לו תודעה חברתית ומוסרית לא אופיינית לסביבתו.

יש הרבה התמודדויות בדרך. בזמן שהוא רודף אחרי מושא חלומותיו, ומתאכזב מבחינות רבות, חברו הטוב שמצפה לעצתו, הולך ונשבר עד שהוא ספק מתאבד לנגד עיניו. הבחורה שהוא מתאהב בה מתגלה כאישה המוחזקת על ידי גבר אחר ונותנת לו עוד סוג של פרספקטיבה לחיים.

שיגעון המוסיקה - כפיר בולוטין 2

צילום: כפיר בולוטין

אחת מנקודות השיא של המחזמר, לקראת סיומו, היא הוויתור על הפרס הראשון שקיבל עם בת זוגו בתחרות הריקודים. הוא מבין שזה מעין משחק מכור. לדעתו, הפרס הראשון מגיע לזוג ממוצא ספרדי שבגלל מעמדם החברתי הנמוך עוד יותר הפרס נשלל מהם. הוא לוקח את הגביע ואת הצ'ק על סך 1000 דולר מבת זוגו לריקוד (כיום זה לא נשמע הרבה, אבל אז זה היה הרבה מאוד, אדם במשרה התחלתית הרוויח 10 דולר לשבוע), ומוסר אותם לזוג המופתע.

בנקודה זאת מגיעה מושא אהבתו למסקנה שלמרות שלקח ממנה את חצי הפרס שהגיע לה, הוא בן אדם אינטליגנטי. כך היא מכנה אותו, אנחנו היינו קוראים לזה אינטליגנציה רגשית. זה מה שמניע אותנו ברמה הרגשית במחזמר הזה. ההתעלות של אדם מעל חייו החומריים העלובים ומעל למסלול המוביל לשום מקום. אם מחברים את כל זה, את העלילה, את המסע הרגשי, עם המוזיקה והריקודים, אנחנו מקבלים מתכון מנצח שיביא קהל רב למחזמר הזה, לאורך זמן, ובצדק.

שיגעון המוזיקה

תיאטרון הקאמרי

מבוסס על הסרט של פרמאונט/RSO והסיפור של ניק כהן

עיבוד לבמה: רוברט סטיגווד, בסיוע ביל אוקס

עריכה: בריאן מקברייד

נוסח עברי: אלי ביז'אווי

בימוי: גלעד קמחי

משתתפים: גל פופולר, דנה פרידר, קרולינה/מיי פינגולד, אלי דנקר, אסף הרץ/אלדר ברנטמן, שני שאולי, אלה רוזנצוויג, נוי הלפרין, גילן שחף/רמי שלמון, אלון סנדלר, ערן מור/גלעד שמואלי, סנדרה שונוולד/עירית קפלן, עמית רייס, דויד בילנקה/אבישי מרידור, טל וייס, הראל ליסמן, יפעת כהן, יעל דובר, סהר שוורצברג, הגר אנגל, יובל קלו, רוני עובדיה, דניאל סטפן, נעה דגן, אדיר בובליל, ערן לחמן, מתן בן שימול, גל טופולנסקי, רותם יהודה, לירון כהן.

ניהול מוסיקלי: אמיר לקנר

תפאורה: ערן עצמון

תלבושות: אולה שבצוב

תאורה: אבי יונה בואנו (במבי)

מעצב סאונד: ניראל שרון

הדרכה קולית: דוקי עצמון

יח"צ: רון גרנות

מפיק בפועל: חיים סלע

מועדים נוספים:

23/11/19 17:00 | 27-28/11/19 20:30 |

למועדים עתידיים בעמוד ההצגה באתר תיאטרון הקאמרי – הקליקו על הלינק

הזמנה לחתונה

על ההצגה "מהומות קיוג'ה"

מאת: אביב שור

אם הייתי יכולה לבחור להתחתן עם טייס, מלח, מתכנת או שף, הבחירה שלי הייתה ברורה – הייתי בוחרת במתכנת. זו הבחירה הבטוחה עבורי – מקצוע מבוקש, משכורת של הייטק, בונוסים, עבודה משרדית עם גיחות לחו"ל, ובקיצור כל היתרונות שיכולתי לחלום עליהם בגבר אחד, במקצוע אחד.  אמנם, טרם נפלה בחלקי הזכות לצאת עם מתכנת מן המניין אבל יש הרבה דגים בים וכל מה שדרוש הוא להטיל חכה באחד מאזורי ההייטק המרובים בארצנו. לא כך הדבר עבור בנות קיוג'ה האיטלקיות, שכמהות בכל מאודן ונפשן להתחתן, אך בחירתן היחידה נעה בין דייג עני אחד לדייג עני אחר.

מהומות קיוגה - שלומי פרין

מהומות קיוג'ה | צילום: שלומי פרין

במשך כל ההצגה (שעה וחצי בקירוב) מתחוללת מהומה סביב הגפרור שהצית את חבית השמן הרותחת, הלא הוא "טופולו", בחור עני, גלמוד, ללא משפחה או סירה או פרנסה שכל רצונו, כמו כל בנות הכפר, הוא להתחתן. מפאת תמימותו, או נכון יותר טיפשותו, של טופולו, בשבריר של רגע, עומד כל הכפר על הרגליים, סכינים נשלפות וחלומן הנכסף של בנות הכפר להתחתן עם בחירי לבן עומד להתנפץ לרסיסים.

מהומות קיוגה - שלומי פורין

צילום: שלומי פירן

על אף שרותקתי לכל המתרחש לנגד עיניי על הבמה ולא הצצתי בשעון אפילו פעם אחת, כל העת קינן בי הספק האם אני צופה בקומדיה או שמא אני בעצם צופה בטרגדיה? הצורך הבלתי נשלט של בנות קיוג'ה בגבר החזיר אותי לשנות העשרים המוקדמות שלי כשניסיתי לדמיין איך יראה הבעל שלי. משהתבגרתי ועברתי על כל הצ'ק ליסט של החיים – צבא, לימודים, טיול, מעבר בין עבודות וכמה דירות, כשהגעתי לפרקי וכבר הפנמתי את הרעיון של "לא טוב היות האדם לבדו", התחלתי להיכנס ללחץ שאני לא בזוגיות רצינית. אך האם הזוגיות היא בבחינת "Must have" כפי שחיות בנות קיוג'ה או "Nice to have" כפי שאני רוצה להאמין?

באשר לבנות קיוג'ה, שחיו במאה ה-18 באיטליה, התמונה ברורה – תלות מוחלטת של נשים בגברים, כמו הזדקקות של גוף האדם לחמצן ומים. "חרדת אי הזוגיות" שאופפת אותן יכולה אולי לנבוע משתי סיבות עיקריות: עוני וילדים (או חוסר יכולת להביא ילדים לעולם/לגדל אותם לבד).

האם בימינו, הנשים עומדות מול אותו חשש של מעמד כלכלי נמוך ואי יכולת להביא ילדים, כמו אז? וודאי שלא. אם כך, מדוע אנו עדיין חוטאות באותה חרדה שורשית ועמוקה של רצון בלתי נשלט לזוגיות? אולי משום שזהו דרכו של עולם, אולי משום החינוך שקיבלנו מן הבית ומן הסביבה, אולי אלה הם ההורמונים שלא נותנים מנוח. אני מאמינה שאם כבר בחרנו בזוגיות, רצוי שלא נבחר מהמצוי, לא נתפשר בין דייג עני אחד לאחר, אלא שכל אחת ואחת תבין שהיא יכולה לבחור מהרצוי, בהתאם למה שלבה בוחר.

 

מהומות קיוג'ה

סמינר הקיבוצים, בית הספר לאמנויות הבמה

מאת: קרלו גולדוני

בימוי: מורן ארביב-גנס

שחקנים: ליאור אביבי, כרמל אבידן, תמרה אפשטיין, דני הרציאנו, סתיו וקנין, עדי אדם חליף, רון יגרמן, יעל סדן, איתי סמו, יהל פפו, אוריה לימור קומורניק, טליה רעים, אסף שורק

מוזיקה מקורית: יותם גוב

עיצוב במה ותלבושות: קארין בראונר

עיצוב תנועה: טולה דמארי

עיצוב תאורה: זיו וולושין

מועדים נוספים: 17-20/11/19 | 20:30 | סמינר הקיבוצים (אולם הדרמה ג12)

למידע נוסף על הצגות בית הספר לאמנויות בסמינר הקיבוצים – הקליקו על הלינק

 

 

לא פשוט לעשות תיאטרון אחר

על הצגות פסטיבל תיאטרון עכו הבינלאומי לתיאטרון אחר – 2019

מאת: אביבה רוזן

בימים אלה חוגגים בעכו ארבעים שנה לפסטיבל הבינלאומי ל'תאטרון אחר'. זהו אירוע השיא של הפרינג' הישראלי, אך במשך ארבעים השנים האחרונות השתנתה מאוד מפת הפרינג'. יוצרים עושים יותר ויותר פרינג', ומשקיעים הרבה מאוד במשך כל השנה כדי לעשות אותו ייחודי, שונה, בועט וצורח. זוהי הסיבה לכך שהרבה מההצגות כעכו כבר אינן יוצאות דופן באמת, אך כמובן, תהליך הסלקציה יכול להביא לנו את המשובחות שבהן ולתמוך ביצירתן.

עכו5 - אביבה רוזן

רחבי הפסטיבל מבעד לעדשה | צילום: אביבה רוזן

הגעתי לצפות בחלק מההצגות ביום הראשון של הפסטיבל, יום אפור מבחינת מזג האוויר שבשיאו ירד גשם סוחף ששיבש חלק מהפעילויות שסביב הפסטיבל. לאחר שפסק, חודשו הפעילויות, לשמחת הבאים, ובעיקר הילדים שבהם. ההצגה הראשונה שראיתי הייתה גם המשובחת בהן, היא בנויה מהחומר ממנו קורצו הצגות זוכות. יש בה סיפור טוב, דרמה ללא הפסקה, החלטות בימוי מעניינות. המחזה המרתק נכתב על ידי מאיה ערד יסעור וכבר זכה בפרסים חשובים בעולם והועלה במדינות שונות. יגאל זקס, הבמאי ומנהל "קבוצת העבודה", בחר להעלותו לראשונה בישראל. נושא הפליטות והפליטים, בו הוא עוסק, הוא נושא חשוב בעולם כולו וגם בארץ, בייחוד בתקופה זו.

תלויים - יוהן שגב

תלויים | צילום: יוהן שגב

אחת מהחלטות הבימוי החשובות בהצגה היא עשייתה בסנפלינג. שתי הדמויות בהצגה תלויות בחבלי סנפלינג לכל אורכה, כשישים דקות. לא ניתן להגדיר את "תלויים" כהצגת פרינג' קלאסית. היא היתה יכולה לעלות בהחלט גם בתיאטרון רפרטוארי. שני הפליטים, המגולמים על ידי אבי סרוסי ופיני גואטה, בוגרי סטודיו יורם לוינשטיין שממוקם בלב איזור הפליטים של שכונת התקווה, מיקום שמן הסתם עזר בהכרת הנושא.

השניים תלויים בין שמיים וארץ, ושם הם מגוללים את מסע החיים שלהם, שיש בו עבר משותף וקונפליקט גדול שהולך ומסתבר לנו. הם אנשים שהיו פעם חברים קרובים והגורל נכנס ביניהם בצורה אכזרית. אנחנו יכולים להתחבר אליהם, אל רגשותיהם, ייסוריהם ואל תקוותיהם. הקונפליקט הבסיסי פה הוא קונפליקט של חברות. החברים הכי טובים שנשאבו למחנות מנוגדים, כשהאחד פשע נגד רעהו אך גם הציל אותו. ההצגה מרתקת, ולטעמי יש לה סיכוי מצוין לזכות בתחרות.

ההצגה השנייה שראיתי היא "סטו-רי". אנחנו, כידוע, חיים בסטורי, בסרט של עצמנו שאנחנו מקרינים ברשתות החברתיות, עד כדי חוסר יכולת להפריד בין האישיות שאנחנו מעלים לבין האישיות הממשית שלנו, אך תמיד יש תחושה של חוסר הלימה מוחלטת שלעיתים מטלטלת אותנו. יש המון חן ב"סטו-רי". חן של נעורים, של צבעוניות ושל תנועה. בהצגה זאת ישבתי מוקפת במורים ובתלמידי י"ב של מגמת תיאטרון מבית ספר מקיף יהוד, ושמעתי מהם, הקהל החשוב ביותר של ההצגה, את תובנותיהם. והם הבינו, בהחלט.

סטורי - אביבה רוזן

סטו-רי | צילום: אביבה רוזן

זוהי הצגה על עולם שחי את האמצעים הטכניים של הבומרנג, הסלפי המתוחכם שמתמלא בשפמים ובאפים מלאכותיים וחמודים, יותר או פחות. זהו עולם שמנוהל על ידי הסטורי שנעלם תוך 24 שעות, עולם של תיוגים טכניים שהופכים לאמיתיים ואז נעלמים. זהו עולם שרגשות אנושיים מנוהלים בו בקפידה, משוחקים אך לעיתים הפער ביניהם לבין המציאות מכריע, ואנשים הולכים לכיוונים דרסטיים למדי כדי לצמצם את הפער או להימלט ממנו. תלמיד י"ב אחד אמר לי שלדעתו, זוהי הצגה אוניברסלית שיכולה לדבר אל כולנו, כי כולנו חיים בפער בין הדמות שאנחנו מקרינים לבין זאת 'האמיתית' שלנו. ייתכן, אך צורנית ההצגה מתאימה הרבה יותר לאלה שעושים שימוש טכנולוגי כבד ומתחברים לז'רגון ולמושגים שמגדירים את עולמם. למרות זאת, יש בהצגה עומק רב יותר. מהו האני האמיתי שלנו? עד כמה הוא נמצא בהלימה עם מה שאנחנו באמת היינו רוצים לחשוב על עצמנו? מתי ואיך מתרחב הפער הזה וכיצד הוא מצטמצם? כל אלה שאלות מעניינות שעולות במהלך ההצגה, והן מהדהדות במוחנו.

עכו 3 אביבה רוזן

צילום: אביבה רוזן

לפי הטרמינולוגיה של היגל, תהליכים עולמיים מתרחשים בדיאלקטיקה של תיזה, אנטי תיזה וסינתיזה. אם הסלפי והבומרנג הם אנטי תיזה לעולם הביורוקרטי והמסודר של המבוגרים, הרי שהגיע, בהחלט, זמן הסינתיזה. חיפוש העומק לצד האמצעים הטכניים הצבעוניים והמעניינים שבהצגה הופכים אותה להצגה ראויה לצפייה ומעוררת מחשבה.

ההצגה השלישית שראיתי הייתה "המשחטה". ההצגה הזאת, שמוצגת בשפה הערבית עם כתוביות בעברית, היא אולי ההצגה הקשה ביותר שראיתי מימי. זוהי הצגה על קנאה, נקמה ושיגעון. שני אחים רוצחים זה את זה על רקע קרבות ירושה, שניהם רוצים את המשחטה שהותיר האב ויש להם כלי נשק קטלניים זמינים, סכינים ארוכות ומושחזות היטב.

הנשים, הגיסות שנותרו בחיים, מנסות להציל את העסק שכבר נמצא בצרות, ולשתף פעולה. בתחילה נראה כי הן יכולות לעשות זאת. מערכת היחסים ביניהן היא הרמונית, למרות צרימות הרקע של היריבות בין בעליהן שכבר אינם בחיים. במהלך ההצגה, אחת הגיסות נתקפת ברוח רעה, שמיוצגת על ידי אישה אשר משוחקת על ידי גבר מזוקן. הרוח הרעה, נגדה היא מנסה להילחם בתחילה, הולכת ומשתלטת עליה עד שהיא מותקפת על ידי גיסתה, אותה היא רוצחת לבסוף. בסוף אנו רואים במה מלאה בקרעי בשר וכבדה ולבה של הגיסה הנרצחת מונחים לפנינו. האולם הקטן מתמלא בריח של בשר. זוהי הצגה קשה מאוד לעיכול, על כל המישורים. היא עוסקת בשאלות חשובות, אך עושה זאת בצורה שהיא קשה מאוד לצפייה. מי שיצפה בהצגה ייצא משם מטולטל ומזועזע.

המשחטה - אביבה רוזן

המשחטה | צילום: אביבה רוזן

ההצגה האחרונה בה צפיתי היתה "God's blockbuster". זוהי הצגה מהסוג המפתיע, גם תוכנית וגם צורנית. לדעתי, לא מהסוג שיזכה בתחרות, אך כזה שיקבל פרסים מסוג של 'הפתעת הפסטיבל' או שיזכה לציון לשבח כלשהו.

יש בהצגה זאת רעננות מסוימת, רעיונות מעניינים וביצוע מרתק, אך מנגד, יש בה חוסר קוהרנטיות ומסרים רבים מדי שמתפרשים בחלל האוויר בשפע רב מדי. פרובוקציות רבות נזרקות לאולם במהירות של 180 קמ"ש בשטח בנוי. אנחנו מתרשמים אך לא מסוגלים להתמודד עם הטריגרים המחשבתיים שמוטלים עלינו באינטנסיביות יתר. זהו אוסף של רעיונות חצי אפויים בקשר לנשיות, נשיות נשית ונשיות גברית, גבריות גברית וגבריות נשית, רגשות שהם פרטיים ופרטיות שהיא רגשית או לא.

גודס בלוקבאסטר

God's Blockbuster | צילום: יוהן שגב

החלק שעניין אותי במיוחד היה הלעג לגורואים מסוגים שונים ששובים לב מאמינים פתאים, שכל כך רוצים להאמין במשהו או במישהו גדול מהם. זה קצת הזכיר לי את ביקורו האחרון בארץ של הגורו טוני רובינס, שמפעיל בערך את אותן שיטות ומניפולציות שמפעיל הגורו בהצגה שלפנינו, שמוגדר אפילו כאלוהים.

עכו 2 - אביבה רוזן

מנוחת הצופים | צילום: אביבה רוזן

כאמור, יש בהצגה הרבה רעיונות נוספים, רבים מדי, שמציפים את הצופים, אך כל זה נעשה בצורות ייחודיות ומאוד צבעוניות ואסתטיות. יש פה החלטות בימוי מרשימות, וכך גם עיצוב תלבושות פרובוקטיבי מאוד אך מרתק.

מבחינתי, אחרי צפייה במחצית מהצגות התחרות אותן בחרתי לראות, הזוכה הפוטנציאלית היא "תלויים". בעוד זמן קצר נדע.

 

תלויים

מאת: מאיה ערד יסעור

בימוי: יגאל זקס

שחקנים: אבי סרוסי ופיני גואטה

תפאורה ותלבושות: דפנה פרץ

תאורה: אמיר קסטרו

ע. במאי ומפיק בפועל: לירון נח

הפקה: אנסמבל "קבוצת עבודה"

הדרכת שחקנים בסנפלינג: קרקס Y

 

סטו-רי

בימוי: נועה בוקר

כתיבה: חן גבעתי, אורן דיקמן, נועה בוקר, טל מיכאלוביץ' ועידו קולטון.

שחקנים: חן גבעתי, אורן דיקמן ויעלי רוזנבליט

עיצוב תלבושות וחלל: מאי סלע

עיצוב מוסיקה: מיכאל גוטליב

עיצוב תנועה: אריאל וולף

מעצבת גרפית: שירן ברי

עיצוב תאורה: שי סקיבא

אמן וידאו ואפקטים: רז ברקו

במאית ומפיקת וידאו: מעיין ארליך

צלם וידאו: אבנר מאייר

שחקניות וידאו: דניה לנדסברג ואלינה רף

צוות טכני: נועם ישראל

הפקה: חן גבעתי

הפקה בפועל: ליאור ישראל

המשחטה

מאת ובבימוי: וסים חיר- تأليف واخراج: وسيم خير
משתתפים: אומיימה סרחאן اميمة سرحان , זמזם אסמאעיל زمزم اسماعيل , דיאא אלמוגרבי ضياء المغربي , מרואן מורה مروان مره , חאלד מאיר מרואת خالد ماير مروات

מנהל אמנותי: מחמוד מורה-مدير فني: محمود مره
מנהלת הפקה: אלינור מוגרבי-مديرة انتاج: الينور مغربي
מעצב תפאורה: פייסל גזאוי-تنفيذ ديكور: فيصل غزاوي
עיצוב תאורה: ניזאר חמרה-اضاءة وتقنيات: نزار خمرة
מוזיקאי: מועין דאניאל-موسيقى: معين دانيال
תרגום: זמזם אסמאעיל – ترجمة: زمزم اسماعيل

עיצוב תלבושות: נאדא חטיב –  ملابس: ندى خطيب

God's blockbuster

בימוי: נעה פרדר

עיצוב תפאורה ותלבושות: תום ליטמן

עיצוב תאורה: מתן פרמינגר

מוזיקה: און קדוש

הפקה: הגר פז

מפעילים טכניים: גל דרורי ודניאל לשם

שחקנים: רומי צרפתי, אוראל מאור, אלי קריסה, אסף זלמנוביץ' ומייקל קביה אהרוני.

הכל בראש

על ההצגה "האיש שחשב שאשתו היא כובע"

מאת: אירית ראב

בנסיעה חזרה הביתה מההצגה "האיש שחשב שאשתו היא כובע" של תיאטרון החאן, אחי שאל אותי "איך שחקנים לא מתבלבלים בין כל הטקסטים שהם יודעים בעל פה? כלומר, לא קורה לפעמים שבאמצע הצגה אחת, הם אומרים רפליקות מהצגה אחרת?", אמרתי לו שזה אולי יכול לקרות בחזרות, אבל כמעט ולא קורה בהצגות עצמן. תוך כדי חזרות, המוח מתרגל לנתיב טקסטואלי מסוים שתחום במקום מסוים, וכמעט ולא קורה מצב שבו הטקסט נשלף בסיטואציה בימתית לא נכונה. ניסיתי להסביר, "זה כמו שתתקלח בזמן שאתה נוהג, אילו שתי פעולות נפרדות לגמרי".

אבל, מה קורה אם מסלולי הנתיבים מצטלבים בטעות? משתלבים ומסתעפים אחד בשני? לא איזו פליטת-פה פה ושם, או איזה בלאק סורר, מה קורה אם פתאום באמצע ההצגה השחקן מתחיל להגיד טקסטים שלמים מהצגה אחרת ולא יכול להפסיק, או שהוא לא מודע לכך שהוא לא אומר את הטקסט הנכון? מה קורה אם אתה מסתכל במראה ובמקום לראות גבר בגיל העמידה אתה רואה משהו אחר לגמרי, למרות שהכל בסדר עם העיניים שלך? מה קורה אם את יוצאת מנקודת הנחה שאת מתנהלת בתוך חלום, למרות שגם אם המציאות דפוקה למדי, היא לגמרי אמיתית?

האיש שחשב שאשתו היא כובע - יעל אלון

האיש שחשב שאשתו הוא כובע | צילום: יעל אלון

ההצגה "האיש שחשב שאשתו היא כובע", או יותר נכון, "האיש ש…" בהתאם לשמה המקורי, מנסה להתמודד עם שאלות נוירולוגיות-פסיכולוגיות-קיומיות דומות לנ"ל. זוהי הפעם הראשונה שההצגה, פרי עטם של פיטר ברוק ומארי-הלן אסטיין, עולה בעיבוד ישראלי בארץ. וזה רק נכון שג'יטה מונטה הבמאית ותיאטרון החאן, המאופיינים בליריקה תיאטרלית, ירימו את הכפפה ויעלו את ההצגה הזו.

רצון היוצרים לגרום לצופים להתנתק מהטכנולוגיה החדשה ולהתחבר לאמנות הוותיקה, מקבלים ערך מוסף, פוסט-מודרני משהו, כשהיצירה עולה על הבמה של תיאטרון החאן, בייחוד כשההצגה משלבת טכנולוגיה ומשחק. ההצגה עושה שילוב יפה וטוב בין אמנות וידאו איכותית (בעיצובו של גיא רומם) המציגה את מה שרואים המוח והנפש, לבין תפאורה ריאליסטית (בעיצובה של פולינה אדמוב) שמציגה את הזמן והמקום, המחלקה הנוירולוגית בבית חולים פריזאי בתחילת שנות התשעים. הבימוי המדויק של ג'יטה מונטה הפך את מגוון הסצינות, שהציגו מטופלים שונים עם בעיות נוירולוגיות שונות, מתסמונת טורט ואוטיזם עד לראייה עיוורת וחוסר יכולת לראות את צד שמאל, לכדי מקשה קוהרנטית אחת. המוסיקה הנוגה של יבגני לויטאס ליוותה את המתרחש ואפשרה למוצגים על הבמה לחדור אל נימי הלב.

האיש שחשב שאשתו היא כובע3 - יעל אלון

צילום: יעל אלון

אבל מי שגנבו את ההצגה בהצגה הזו היו השחקנים: יואב היימן, דודו בן זאב, שחר נץ ואיתי שור. הליהוק להצגה הזו היה מדויק, כל אחד מהשחקנים הללו ביטא צד אחר של התופעות הנוירולוגיות השונות, בין אם מהצד המדעי של הרופאים המתבוננים ובין אם מהצד של המטופלים עצמם.

בדומה להצגות רבות אחרות, גם בהצגה הזו יואב היימן הפגין את הוירטואוזיות המשחקית שלו, מצד אחד גילם את הרופא הסמכותי שלא יכול שלא לחוש אמפתיה אל מטופליו, ומצד שני, גילם מטופלים שלא יכולים או מסוגלים להתמודד עם זה שהמציאות אינה כפי שהם חושבים. באחת הסצינות, היימן גילם מטופל שאינו יכול לדבר כראוי, השפה שלו משורבבת מילות ג'יבריש למרות שמבחינתו הוא אומר את המילים הנכונות. מעבר לכך שיש לשבח את היימן על זה שהצליח ללמוד טקסט מאתגר שכזה, הוא הצליח להביע את חוסר האונים בצורה כל כך משכנעת, עד שכבר לא שמעת את המילים המדוברות, אלא את השפה האוניברסלית של הלב.

האיש שחשב שאשתו היא כובע2 - יעל אלון

צילום: יעל אלון

בין היתר, דודו בן זאב המחיש בצורה יפה את האסטרטגיות והטריקים שהמטופל שגילם צריך לעשות, רק כדי להזיז את גופו ולקום מהמיטה, או את הפאניקה והזעקה של בעל האוטיזם לאחר שנגעו בו, או את התסכול וההומור של מטופל אחר שלא הצליח לזהות את אשתו, או את הים.

איתי שור הפגין את יכולותיו הקומיות בשחקו, בין היתר, מטופל בעל תסמונת טורט. במשחק שלו היה משהו מכמיר ותזזיתי, שילוב שדי קשה ליישם ביחד, אך הוא הצליח במשימה. בין המטופלים/רופאים שגילם, שחר נץ הראה צד נוסף למחלות הנוירולוגיות – הן מאפשרות לפתוח דלת אל העבר, דלת שקשה מאוד לפתוח אבל עוד יותר קשה לסגור. בסצינה בה שמע מוזיקה באמצע הלילה, למרות שהלילה היה שקט לחלוטין, הוא נזכר באמו ובאביו שהגיעו אל מיטתו כשהיה קטן ושרו לו שיר ערש. על אף העובדה שההורים לא היו על הבמה, אלא רק שיר הערש נישא באוויר, ניתן היה לראות את ההורים ניצבים לצדו ונפרדים מבנם לשלום, לאחר שהוא בלע את התרופות. זוהי דוגמה טובה לחלל הריק של ברוק – גם כאשר עיני הצופים רואות משהו אחד, והדמות רואה משהו אחר, הדמיון הוא שמתווך בין השניים, בייחוד ביצירה שכזו.

ברוק רצה ליצור את המחזה "האיש ש…" כדי לגשר על הפער בין בני האדם, הוא חשב שלמרות כל חילוקי הדעות בין הצופים, ועל אף השוני ביניהם, הם יוכלו להזדהות עם נושא משותף  – המוח האנושי ונפלאותיו. לאורך ההצגה, הצופים הישראלים אכן רותקו אל הבמה והפגינו את הערכתם ליוצרים במחיאות כפיים סוערות. אבל לאחר שהשחקנים עזבו את הבמה והצופים פינו את האולם, חילוקי הדעות שבין הצופים שוב צפו על פני השטח. זה העיר לזו שהרעישה עם עטיפות הסוכריות שלה, וזו העירה לזה שהוא מפריע לאנשים לצאת מהאולם. ועם זאת, לאחר שהלבה האנושית פרצה מהאולם אל הלילה החם, צופים רבים שיתפו את רעיהם בנוגע למה שזה עתה ראו, ועד כמה מופלא הדבר הזה ששוכן בראשם. אז אולי, בסופו של דבר, אנחנו לא כל כך שונים אחרי הכל, גם אם לפעמים אנחנו לא מסוגלים לראות את המציאות כמו שהיא.

האיש שחשב שאשתו היא כובע

תיאטרון החאן

בהשראת ספרו של אוליבר סאקס

מחזה: פיטר ברוק ומארי-הלן אסטיין

נוסח עברי: דורי פרנס

בימוי: ג'יטה מונטה

משחק: דודו בן זאב, יואב היימן, שחר נץ ואיתי שור.

תפאורה ותלבושות: פולינה אדמוב

תאורה: רוני כהן

מוסיקה: יבגני לויטאס

וידאו ארט: גיא רומם – Studio Insight

מועדים נוספים:

3/11/19 | 20:30 | תיאטרון החאן

6/11/19 | 20:30 | תיאטרון החאן

8/12/19 | 17:30 | 20:30 | תיאטרון החאן

חלום על פלסטלינה

על ההצגה "הנסיך מפלסטלינה" וראיון עם רענן פז, מחזאי ההצגה

מאת אביבה רוזן

ההצגה "הנסיך מפלסטלינה" התקבלה בתחילת דרכה לפסטיבל הבינלאומי להצגות ילדים ונוער בחיפה וגם זכתה בפרס ההצגה הטובה ביותר. ההצגה עוסקת בנושא הקשה ביותר, השואה, אך היא מתייחסת אליו מזווית שונה לחלוטין מזו שאנו מורגלים בה. הילדה היהודייה, יסי, שמתחזה לבן, קושרת קשר של חברות אמיצה עם ילד הולנדי שמתפעל מאומץ לבה והיא שורדת בהיאחזה בדמיון. היא ממציאה לעצמה ממלכה קסומה, פלסטלינה, שבה יש גחליליות של אש שעושות קסמים ולבני האדם בה יש תכונות שונות לחלוטין מאלה שהיא רואה סביבה. שם אביה, שנלקח כבר על ידי הנאצים למחנות, הוא המלך. היא אינה מוכנה להכיר במציאות האכזרית, ונתלית באב שיבוא ויציל אותה. המחזה מבוסס על ספרו של ההולנדי הארם דה יונגה, "יסה, בלוואל צ'י".

נסיך פלסטלינה - יוסי צבקר.png

"הנסיך מפלסטלינה" | צילום: יוסי צבקר

אנו רואים את הילדים מתגנבים על הבמה, בין הסמטאות לכיכר החיילים, אך למעשה, מה שמותיר עלינו את הרושם הרב ביותר הוא החברות שנרקמת בין הילדים, חברות שמגשרת על כל הבדל שהוא בין אנשים. הצד הרגשי של ההצגה, המשחק האמין של שני השחקנים הראשיים, כמו גם של יתר השחקנים על הבמה, ועולם הפנטזיה שהם מחיים בהצגה, מביאים לכך שכל אדם יכול להתחבר לעולם אותו ההצגה בוראת.

נסיך מפלסטלינה2 - יוסי צבקר

צילום: יוסי צבקר

ביושבי בקהל, ראיתי מסביבי ילדים בגילאים שונים עם הוריהם. ניכר כי ההורים והילדים הגדולים יותר, שהבינו היטב את הנושא, מזדהים עם חלקים מסוימים בהצגה, ומדי פעם גם מזילים דמעה, בעוד שהילדים הקטנים יותר מתחברים לעולם הפנטזיה. ולצד זאת, כולם מרותקים להצגה, כולל הקטנים, שמדי פעם שואלים את הוריהם שאלות. ניכר שהבמאי עשה עבודה טובה בהתאמת ההצגה לכל גיל, ובפרט לגילים הצעירים, והנגיש את השואה בצורה שילדים קטנים יכולים להכיל.

לאחר ההצגה, ביקשתי לשוחח מעט עם המחזאי רענן פז, שיצר את ההצגה לצד דיויד בילנקה, הבמאי. למען גילוי נאות, את רענן הכרתי כאשר שיחק בהצגה שהייתה מבוססת על מחזה שכתבתי, "השד לא נורא כל כך". בהצגה שיחק מספר רב של דמויות, חלקן הגדול קומיות, והתרשמתי מאוד מיכולותיו, כולל יכולת האלתור שלו. רענן גם סייע לי בעבודה על המחזה.

כרגע, רענן נמצא בתקופה עמוסה ויצירתית במיוחד. בעוד ההצגה שכתב, "הנסיך מפלסטלינה", רצה בתיאטרון גושן, הצגת ילדים נוספת שכתב, "אוחזת באוויר", עומדת לעלות בתיאטרון באר שבע לילדים ונוער. הוא משחק בסרט שעומד לעלות בקרוב על רצח רבין, "ימים נוראים", שם הוא מגלם את הסוכן אבישי רביד "שמפניה". כמו כן, הוא משחק בסדרה חדשה שעומדת לעלות בהוט, "הקיבוצניקים", ומצטלם בימים אלו להפקה חדשה של "כאן". אם כל אלה לא מספיקים, הרי שהוא מריץ מופע שנקרא "מרוב אהבה צוחק" יחד עם מורן רוזן ומסתובב איתה בכל הארץ.

איך נולד "הנסיך מפלסטלינה"?

"קראתי את ספרו של דה יונגה, שנקרא בעברית "ריקוד של נסיך", ומהמשפט הראשון כבר ידעתי שאני חייב לעשות מזה הצגה. כתבתי במהירות מחזה שבסופו בכיתי. כך ידעתי שיש לי משהו טוב ביד. אחר כך באה עבודה של שכתוב ואז הגעתי לחלק המורכב. למצוא מישהו שישקיע ברעיון שלך. זה כמו לחפש משקיע לסטארט אפ, וזה חוזר על עצמו עם כל מחזה מחדש. זה היה תהליך ממושך שבו רבים אמרו לי לא, עד שהגעתי לפסטיבל בחיפה והגשתי להם שתי פרזנטציות, את "הנסיך מפלסטלינה" ואת "אוחזת באוויר". הם קיבלו את "הנסיך מפלסטלינה". אז התחיל החיפוש אחרי תיאטרון ילדים ונוער שיהיה מוכן להשקיע בהצגה ולהריץ אותה גם אחרי הפסטיבל. נוצר חיבור מצוין עם תיאטרון גושן.

רענן פז - ספיר קוסה

רענן פז | צילום: ספיר קוסה

מעניין לציין שבדיוק באותו זמן, לפני כשנתיים, נולדה בתי ענבר ואני הפכתי לאבא. יש לי תחושה שהקשר החזק עם ענבר אפשר לי ליצור מחזה רגיש

יותר. במחזה יש ילדה שאין לה הורים אבל הקשר החזק בינה לבין אביה מחזיק אותה בחיים. רגע השבר בהצגה, אותו רגע בו רוג'ר, החבר ההולנדי, אומר ליסי שאביה נלקח על ידי הגרמנים, הוא רגע המשבר הגדול בהצגה. היא לא מוכנה לקבל את המציאות, וזה הרגע שהביא אותי לדמעות. תמיד רציתי לעסוק בנושא השואה, אבל ידעתי שאני רוצה לעשות זאת בצורה אחרת. "הנסיך מפלסטלינה" מאפשר לי לעשות זאת בצורה שנכונה לי, התמודדות באמצעות הפנטזיה והממלכה הדמיונית."

אתה מביים גם את טקס "פרס הבמה לילדים ונוער" במסגרת פסטיבל "חלום של תיאטרון".

"נבחרתי לביים את הטקס ואני מנסה לעשות אותו מעניין ככל שניתן. בטקס יחלקו שחקנים שמשתתפים ב-26 הצגות התחרות את הפרסים השונים. הפסטיבל כולל הצגות נבחרות של כל תאטראות הילדים והנוער בארץ והוא קשור לעמותת אסיטאז' (Assitej), עמותה בינלאומית של תאטראות ילדים ונוער. העמותה היא שאחראית על הטקס."

בוא נדבר עליך. הקריירה שלך עולה ופורחת לאחרונה.

"אכן, אני חווה סוג של פריצה מקצועית בכל התחומים בהם אני עוסק כרגע. חשוב לי לציין שאני רואה את הפריצה מאז שענבל נולדה. נעשיתי בוגר, רציני ומדויק יותר.

אני בעיקר איש תיאטרון, והכל מעניין אותי. מעניין אותי להמשיך להתפתח בתחומים שעדיין לא נגעתי בהם. למשל, אני רואה מטרה משמעותית בכניסה לתיאטרון הרפרטוארי. אני משחק בסדרות אך גם שואף לכתוב סדרות טלוויזיה. תמיד יש עוד מטרות להתפתח אליהן."

נסיך מפלסטלינה 

מחזה: רענן פז

בימוי: דיויד בילנקה

משחק: אורן הגני, עומר יצחקי ואסף רוט.

מוזיקה: אסף רוט

תפאורה ותלבושות: מירב נתנאל דנון

עיצוב אביזרים ואיורים: ריה לידר

עיצוב תאורה: יחיאל אורגל

כדאי לעקוב באמצעי המדיה השונים אחר מועדים נוספים של ההצגה

לדף ההצגה באתר תיאטרון גושן – הקליקו על הלינק