על ההצגה "הרוקמת"

מאת: אביבה רוזן

יש משהו מקסים ברקמה, יש משהו שונה ומעורר בתיאטרון בובות למבוגרים, יש משהו מאוד אחר ויוצא דופן בהצגה "הרוקמת". יש משהו מאוד מרגש במשחק של אורלי ויסברוד, עד כדי כך שדמעות עלו בעיני, ולא פעם אחת.

זוהי הצגה של פחות משעה שמביאה לנו התרחשויות היסטוריות מרכזיות בנות למעלה ממאה שנים לצד מאורעות אישיים מאוד של משפחה קטנה אחת, משפחה יהודית שעברה גלגולים מורכבים, ובראשה אישה אחת, בריינה, שנשבתה בקסמה של הרקמה ונעזרה בה בתור העוגן של חייה.

משפחה יהודית אחת, שעברה את התלאות והשמחות שעברו משפחות יהודיות אחרות, נישואין, לידות ומלחמות, התעשרות, עוני והתמודדויות עם הגירה מעיר לעיר וממדינה למדינה, ובראשן המעבר מפולין הדוויה ממנה ברחה בריינה לארץ ישראל של טרום המדינה. דרך האספקלריה של הרקמה כסימבול לחיים, אנחנו חוזים בחיים נרקמים, נפרמים, נרקמים מחדש, מתפוררים ומתרוממים מחדש. לא לחינם נטבעה האמרה "מלאכת החיים".

הרוקמת | צילום: אלון פאיט

את הסיפור הבסיסי רבים מאיתנו מכירים, מדפי ההיסטוריה או באופן אישי. אמי שלי נולדה בגליציה שהייתה פעם חלק מהאימפריה האוסטרו-הונגרית המפוארת, בדיוק כמו בריינה, שנולדה שם שנים רבות לפני אמי. בריינה הייתה אישה בוגרת עם ילדים גדולים כשהחליטה להימלט מפולין, בעוד שאמי הייתה תינוקת, אבל האירועים מעוררים בי הזדהות אישית. חברתי שבאה איתי להצגה, אשר הוריה באו מרומניה, גילתה גם היא אירועים שקושרים אותה באופן אישי להצגה. אני מניחה שלמעשה, כל אדם יוכל להתחבר באופן אישי ממקום כלשהו לשרשרת האירועים שעוברת על המשפחה במהלך שנים כה רבות.

בריינה, בה אנחנו חוזים רק כדמות קטנה רקומה, היא סוג של דמות שאנחנו מסוגלים להזדהות איתה הזדהות מלאה. אנחנו מתחברים לדמות רקומה כיוון שבהצגה הזאת כוחה של המספרת הוא הגדול ביותר. למעשה, אנחנו מזדהים עם אורלי, שמשכילה ליצור אצלנו אהבה וחשש ואכפתיות גדולה לדמויות הרקומות שהיא מביאה לנו ומקרבת אלינו, וזה לא פשוט בכלל כשמדובר במבוגרים שאינם רגילים לתיאטרון בובות. ילדים ששים לתיאטרון בובות ולסרטים מצוירים אך יש צורך בתיאטרון בובות אחר ומיוחד ובמספרת מוכשרת במיוחד כדי ליצור מעורבות ואכפתיות אצל מבוגרים.

צילום: אלון פאיט

אורלי, אשר קשורה לבריינה שלא הכירה על ידי נישואין לנינה, סיפרה אחרי ההצגה שהגיעה לגמרי במקרה ליצירת ההצגה הזאת. את מכונת הרקמה חילצה רגע לפני שהיא נתרמה למוזיאון למלאכות עתיקות. אותה מכונה מככבת בהצגה כשהיא נפתחת, נסגרת, ומשמשת לעשרות שימושי תפאורה, חלקם צבעוניים ומעוררי שמחה ואחרים מונוטוניים שמביאים עצב.

יש בהצגה הזאת מכל וכל, צחוק ודמע, אקשן ורגשות, אבל אין בה תחושה של עומס או של "תפסת מרובה לא תפסת". אורלי ויסברוד השכילה לרקום את ההצגה כך, שלמרות המרובה שנמצא בהצגה, הדברים מובאים בצורה נעימה, קלה לעיכול, גם כשהיא נוגעת בנפש פנימה.

יש משהו קסום בהצגה הזאת, שגורם לנו לרצות שלא תסתיים. התפאורה המינימלית והמדויקת, המשתנה ללא הפסקה, המוזיקה המתאימה, המשחק והסיפור המרגשים – כולם נרקמים לכדי הצגה קסומה אחת.

"הרוקמת"

תיאטרון בביט

יצירה: אורלי ויסברוד ואלית ובר

בימוי: אלית ובר

יוצרת מבצעת: אורלי ויסברוד

מוזיקה: רועי ירקוני

מועדים נוספים: 

1/8/19 | תיאטרון הקאמרי

לדף הפייסבוק של תיאטרון בביט – הקליקו על הלינק

על ההצגה "וניה. גרסה"

מאת: תמר צפריר

הבכורה של ההצגה "וניה. גרסה" התחילה בחצי שעה איחור. איחור בסדר גודל כזה יוצר צופה מנוכר, חסר סבלנות וחסר קשב, אך למרות התנאים האלה, ההצגה הצליחה להותיר רושם ולסחוף את קהל צופיה.

ההצגה, בהפקת פרויקט תיאטרון רב תרבותי אשר עולה בימים אלה בתל אביב ובחיפה, מוגדרת כחזיון דרמטי בשתי מערכות על פי המחזה "הדוד וניה" מאת צ'כוב, שנכתב בסוף המאה ה-19. המחזה עצמו מכיל אסופת דמויות, ביניהן יש רשת קשרים שונים ומשונים. הדבר שמאחד את כולן הוא האחוזה הכפרית של הפרופסור, שחי בעיר. למי שלא קרא את המחזה, הקשר בין הדמויות על הבמה עשוי להיראות תמוה, ולכן נשאלת השאלה האם ההצגה "וניה. גרסה" שואפת לעמוד כיצירה עצמאית או כמענה ישיר לדוד וניה? יותר מאשר גרסה שונה של המחזה, ההצגה נראית כמו הצצה למשברים האישיים של כל דמות לפני המחזה המקורי, או בעולם מקביל עם חוקים שונים מאלה שיש בעולם הבדיוני של "הדוד וניה".

"וניה. גרסה" | צילום: אלכסנדר חאנין וקסניה מושקטין

בעולם של "וניה. גרסה" כל הדמויות עונדות את פצעיהן כתליון על שרשרת זהב כבדה. כל הכאבים והמועקות חשופים וצועקים, נדחפים בכוח לתוך גרונו של הצופה. אנו רואים על הבמה את כאבינו האישיים שלנו, משוטטים ומחפשים מזור. הצופה מזדהה ונסחף אבל גם מוכרח להכיל את כל הדמויות בזו אחר זו, כל אחת עם כאבה האישי והשונה. זיקנה, אהבה נכזבת, יופי חיצוני בלתי מושג וקנאה מתערבבים ביחד למרק ששורף את הגרון. הצפייה בהצגה היא חוויה רגשית טעונה מאוד, אך לקראת סוף המערכה הראשונה אנו זוכים לטיהור זמני בחסותה של סוניה, שמדמיינת איך כל חלומות האהבה שלה מתגשמים. חלומה מתממש על הבמה ומזכה אותנו בקתרזיס.

סגנון הכתיבה ועיצוב הדמויות משתייך במובהק לז'אנר האבסורד. החזיון מתרחש על גבי במה החצויה לרוחבה על ידי מסך שקוף גמיש, עליו מצטברים ציורים וכיתובים שהדמויות משאירות לאורך ההצגה. המסך, יחד עם אסופת דליי מתכת וארגזי חלב, מוכיחים את עצמם במהרה כתפאורה מקורית, ייחודית להצגה, המשרתת היטב את העולם הבדיוני של הגרסה. אולם תמונת הפרופסור שתלויה מעל קדמת הבמה ונדמית כתלויה באוויר, שייכת לשפה חזותית שונה משל שאר הבמה ונראית מעט לא קשורה, או אולי אפילו לקוחה מהצגה אחרת.

צילום: אלכסנדר חאנין וקסניה מושקטין

לאורך ההצגה יש שימוש רב במוזיקה. לעיתים היא מדויקת ומעצימה ולעיתים היא רפטטיבית. בשילוב עם אורות מהבהבים לאורך זמן, וקצב שלפעמים הוא איטי מדי, יש תחושה שההצגה תוקפת את הקהל ומעוניינת להציק לו. הסקאלה האנרגטית בהצגה רחבה מאוד, אם כי לפעמים נדמה שהתנודות האנרגטיות קורות לעיתים נדירות מדי, מה שגורם לשעמום לפרקים.

השחקנים בהצגה מוכשרים מאוד, עיצובי הדמויות טובים ובעלי עומק, והעבודה הווקאלית מרשימה. הם כובשים את החלל בתנועתם הבטוחה. בבימויו של מיכאל קייט, הקהל יוצא באופן אקטיבי יחד עם הדמויות למסע מנטלי מטלטל ומלא מהמורות, עטוף בחזיון ויזואלי אסתטי במיוחד. להתעורר מהמסע הזה בחזרה אל אולם תאטרון הבית, היה כמעט מפתיע.

"וניה. גרסה"

פרויקט תיאטרון רב תרבותי

על פי "הדוד וניה" מאת א. צ'כוב

בימוי: מיכאל (מישה) קייט

בהשתתפות: צחי מילמן, ויקטוריה קוזק, ויטאלי ווסקובויניקוב, עדי וייס, יבגניה איטין, אריאל קריז'ופולסקי ומריה מושקטין.

עיצוב תפאורה ותלבושות: ז'ניה שכטר

עיצוב תנועה: עומר שמר

הלחנה ועיצוב פסקול: אלה דנציג

עיצוב תאורה: אורי רובינשטיין

מועדים נוספים:

13/5/19 | 20:00 | תאטרון חיפה

12/8/19 | 20:00 | סטודיו למשחק ניסן נתיב

5/9/19 | 20:00 | סטודיו למשחק ניסן נתיב

6/9/19 | 14:00 | סטודיו למשחק ניסן נתיב

על ההצגה "בעלת הארמון"

מאת: אביבה רוזן

לאה גולדברג טוותה בגאוניותה סיפור קטן על נושא גדול. זה מתחיל לאט. שני שליחים מישראל מגיעים בליל סערה לארמון שיש בו ספריה. אחד השליחים, הגבר, מחפש ספרים שנגזלו על ידי הנאצים מארון הספרים היהודי. האישה מחפשת ילדים יהודים במנזרים ואצל אנשים שלקחו ילדים לגדלם בתקופת המלחמה. הוא נעים הליכות, היא וכחנית וקשה. התקופה היא פוסט מלחמת העולם השנייה וטרום המדינה. חלק מהדילמות גלויות, אחרות משתמעות ומסתברות.

בשלב הבא מופיע שומר הארמון. בהמשך יסתבר שהוא היה בעל הארמון, שכביכול שיתף פעולה עם הנאצים אך למעשה עבד עם הפרטיזנים, מסר להם מידע חיוני רב, ואף הציל יהודים. כאן זה מתחיל להיות מעניין יותר. השיא מגיע כשיוצאת נערה יהודייה ממקום מחבואה שמאחורי הספרייה, ומסתבר שיש פה סיפור מעוות של מערכת יחסים בין השומר הזקן לבין הנערה הצעירה. במשך למעלה משנתיים, הוא לא סיפר לה שהמלחמה הסתיימה, כדי שתישאר עמו.

היא לא מאמינה, וכשהיא מאמינה, היא עדיין לא מרגישה שהיא יכולה לעזבו. לבסוף, כשהיא עוזבת, הוא נותר עם אקדח בידו, ואנו לא יודעים אם יירה בעצמו או לא, שהרי לא נותר עוד טעם לחייו.

בעלת הארמון | צילום: ז'ראר אלון

התפאורה והסאונד הגאוניים מעבירים אותנו בקלות לתקופה אחרת, למקום אחר, לעולם אחר, עולם של הדר שהועם, ספרים חשובים שהתבלו, שנדלירים ונרות, הכל לפרטי פרטים. שאפו לתפאורן. הבמאי עשה עבודה טובה בהעברת הקונפליקטים שבין הדמויות ובשינויי האופי וההתנהגות שלהן. דורה, השליחה הקשוחה והמעצבנת, הופכת לנעימה יותר כשהיא משכנעת את הנערה לבוא עמם. הנערה נעה בין נאמנות לבעל הארמון לבין נאמנות לעצמה ולצרכיה. הדמות האניגמטית של בעל הארמון, אדם אציל שהוא שומר, הופכת מאדם כנוע ולא משכנע לדמות שיודעת מה היא רוצה, ומזכירה את האדם שהיה בתקופת הנאצים, כאשר הלין אותם בביתו ובלש אחר סודותיהם. גיבור שהוא אנטי גיבור. למעשה, בעיני הוא הדמות המרתקת ביותר בסיפור.

מדוע המשיך להחזיק את הנערה במחבוא? התשובה היא כביכול פשוטה. הוא רצה שתמשיך להיות עמו. אותי זה לא שכנע. רציתי לדעת יותר מזה. דמותו של בעל הארמון/השומר, אשר מגולמת על ידי דורון תבורי, היא מורכבת מאוד, משוחקת להפליא אבל לא פתורה. לטעמי, הבמאי יכול היה לתת את דעתו עוד קצת על דמות זאת, לחזק את הקונפליקט שהוצג בפנינו ולתת לו ניואנסים נוספים.

צילום: ז'ראר אלון

זוהי הצגה שנוגעת בנושא השואה מאספקלריה של זמן, אמנם זמן לא רב, אבל בכל זאת יש כאן כבר פרספקטיבה של הסתכלות. הנערה שניצלה חיה בחרדה קיומית, מפחדת מכל רעש, ייקח זמן רב עד שהיא תהיה מסוגלת לעכל את כל שעברה, גם מבחינת מערכת היחסים שפיתחה עם מצילה. יש כאן סיפור בתוך סיפור, שמעביר את המסרים הקשים והמסובכים, את חיבוטי הנפש של אנשים מורכבים, קונפליקטים אנושיים שנוגעים לכל אחד מאיתנו.

ובנימה אישית, אמי ז"ל הייתה ילדה שהוסתרה על ידי פולניה וכך ניצלו חייה. חיבוטי הנפש, הקונפליקט שבהתייחסות למצילים שעשו לא רק טוב, מוכר לי. המצילה של אמי הקריבה את דודי, אחיה הבכור של אמי. גם אצלה השתכנו נאצים והיא כנראה לא יכלה להרשות לעצמה להחזיק בן יהודי אך אמי נטרה לה על כך כל ימי חייה. גם בטוב יש ניואנסים של רע, בהצגה כמו בחיים.

בחיים כמו בהצגה, אמי לא רצתה ללכת עם אביה שבא לקחתה אחרי המלחמה. במקרה שלה, היא פחדה מאביה כי הוא יהודי. לימדו אותה שהיהודים רצחו את ישו. הסיבה אמנם שונה, אבל הפחד לעזוב את המוכר, את המציל, דומה.

 זוהי הצגה על שואה, על מלחמה, על דילמות אנושיות, והיא מעבירה היטב את המסרים המרכזיים שלה, והעיקרי שבהם, בעיני: נפש האדם היא מורכבת. יש בה ניואנסים של טוב, רע, נאצל ושפל, יפה ומכוער. בתוך המרווחים הללו אנחנו חיים.

בעלת הארמון

מרכז ענב לתרבות

מאת: לאה גולדברג

בימוי: אבישי בן גל

שחקנים: דורון תבורי, סופי נוזיקוב, מיכאל גמליאל ואלכסה לרנר.

עיצוב תפאורה: שמעון קסטיאל

עיצוב תאורה: יניר ליברמן

מוזיקה מקורית: אפי שושני

מועדים נוספים: 7/5/19 | 20:30 | מרכז ענב לתרבות

כדאי לעקוב במדיות השונות בנוגע למועדים עתידיים

על ההצגות "מקושקשת" ו-"הסלון של סבתא ורדה"

פסטיבל תיאטרונטו 2019

מאת: אביבה רוזן

מונודרמה היא עניין לא פשוט. כדי להחזיק קהל מעוניין ומתעניין במשך שעה (פלוס מינוס), שחקן יחיד, במאי, תפאורה, הכל צריך להתחבר היטב, וכמו בתיאורית הגשטלט, השלם צריך להיות הרבה יותר מסך חלקיו ולכלול את אותו אלמנט בלתי מוגדר עד הסוף, שיחבר את הקהל בלב פועם אחד עם השחקן/שחקנית.

בשתי המונודרמות בהן צפיתי אמש בפסטיבל התיאטרונטו, השלם בהחלט היה גדול מסך חלקיו. שתי ההצגות, "מקושקשת" ו-"הסלון של סבתא ורדה" בהחלט עמדו במשימה המאתגרת של הגשה מצוינת וחיבור בין המשחק ללבבות הקהל. בשתיהן היה חיבור טוב בין המשחק, הבימוי והתפאורה ורמת משחק מעולה ומרתקת. שתי ההצגות, המוגשות על ידי שחקניות, מרגשות עד דמעות ועוסקות בנושאים מטלטלים, ובזה נגמר הדמיון ביניהן.

המונודרמה "מקושקשת" עוסקת בנושא מאוד קרוב ללבי – התמודדות עם הפריות מבחנה, תוך כדי עיסוק בנושאים של זוגיות, אהבה, דימוי עצמי ודימוי גוף, וכמובן, הצורך שלנו בילדים, מנין הוא בא ולמה הוא כל כך חשוב בעצם בחברה שלנו.

ההצגה מתחילה כשבטנה של רותם נחמני עולה ויורדת, ובועטת לנו ישר לפנים את כל הסימבולים הקשורים לבטן, פריון וחיים. נחמני ושותפתה לבימוי, מאיה ביתן, השכילו לרקום יצירה שהיא מאוד אסתטית ויפה למראה, החל בשחקנית היפהפייה וכלה באביזרים על הבמה, שכוללים אמנם אסלה וקולב, אך כולם מעוצבים בצורה מעודנת ואסתטית, ואחר כך משמשים כולם לשימושים יוצאי דופן, לא אסתטיים במהותם אך מאוד אסתטיים בדרך ביצועם. מזרקים שמשמשים בתהליך ההפריה מככבים בהצגה לכל אורכה, אך כשהם נופלים בתפזורת ממה שאמור להיות בטן הריונית כסימבול להפלה לאחר הריון קצר ומאוד מעורר ציפיות (ושוב, מוכר לי עד כאב), הם מטלטלים אותנו יחד עם המראה המאוד יפה שמתרחש על הבמה.

"מקושקשת" | צילום: ז'ראר אלון

ניכר בנחמני שהיא בקיאה במחול, והיא גם משתמשת באלמנטים של מחול כדי להמחיש את תהליך ההפריה ואת הנשיות והתנפצותה בתהליך זה. אהבתי את תיאור העולם של נכשלי ההפריות: עולם של זוגות שפורשים מהחברה אשר מקדשת את ההורות ומקימים להם חברה נפרדת משלהם, שתיכחד כשהם ימותו כולם כיוון שלא תהיה להם המשכיות.

היו הרבה דמעות ביציאה. נשים רבות שהזדהו עם הנושא, בין אם מהיכרות אישית עם הפריות ובין אם בגלל ההתמודדות עם נושאים של דימוי עצמי נשי וזוגי, בכו. מחיאות הכפיים שסירבו לגווע המחישו את התלהבות הקהל.

מנגד, "הסלון של סבתא ורדה" היא הצגה שונה לחלוטין. מככבת בה ענת עצמון שמשחקת מצוין בתפקיד שונה לחלוטין מכל מה שהכרתי אצלה עד כה. היא מגישה לנו ניצולת שואה בת 95, ג'דאית אמיתית ומקועקעת, שמכסה את המספר על היד בקעקועי פרחים שמתכתבים היטב עם שמה, רוזה. היא שונה מכל הסטריאוטיפים שהכרתם לגבי יהודיה-פולניה-ניצולת שואה, שממחישה שכל אדם מתמודד עם נסיבות חייו והשריטות שעבר, נוראיות ככל שיהיו, בדרכו, ויש כאלה שקטנים ונמקים ואחרים שגדלים ומתעצמים.

"הסלון של סבתא ורדה" | צילום: ז'ראר אלון

ההצגה, שכוללת טוויסטים רבים שלא נגלה, כמו גם סיום בו מתגלה שהסבתא היא לא בדיוק מי שהיא אמורה להיות, עוסקת מעט מאוד בעדות שאמורה ורדה (רוזה) לתת לצוות שבא לצלם אותה עבור התיעוד של יד ושם, והרבה יותר בדרך החיים שבנתה לעצמה כשעיגנה את עצמה בתודעה התל אביבית כמקעקעת הלאומית. דווקא פיגועי טרור ותוצאותיהם תופסים מקום רב הרבה יותר בהצגה מאשר זיכרון השואה. בני האדם, דרך עיניה של ורדה, יכולים להיות טובים, ניתן להיתמך בהם, לשמוח בהם, וזה מעודד ומחמם את הלב ומזכיר לי את אמי, שעברה את השואה כילדה ובכל זאת בחרה באופטימיות וראיית האפשרי והטוב.

עם זאת, הציקה לי במיוחד חוסר המהימנות ההיסטורית בהצגה. כבת לעולים מוורוצלב צרם לי במיוחד לשמוע מאישה שאמורה להיות בהצגה יהודיה פולניה, שהיא נולדה בוורוצלב הפולנית של לפני מלחמת העולם השנייה. האמנם? אז זהו, שלא. לפני המלחמה הייתה וורוצלב עיר גרמנית בשם ברסלאו (אגב, אחת מהערים המרכזיות בהן ישבו היהודים בגרמניה לפני המלחמה). לאחר המלחמה עברה העיר לשלטון פולין, הגרמנים גורשו ממנה והעקורים הפולנים והיהודים אכלסו אותה. אז היא חזרה לשאת את השם וורוצלב. בדיקת עובדות. כמה פשוט, ככה חשוב.

 פסטיבל תיאטרונטו 2019

"מקושקשת"

משחק, כתיבה ובימוי: רותם נחמני

במאית שותפה: מאיה ביתן

ליווי אמנותי: עידית הרמן

דרמטורגיה: מעיין דובקובסקי

מוזיקה: יוני טל

עיצוב תאורה: פז פטרהופר

—

"הסלון של סבתא ורדה"

משחק: ענת עצמון

כתיבה: דודי אוחנה

בימוי: מרט פרחומובסקי

עיצוב במה: פאבל קרלין

איפור: תום אנטופולסקי

מוזיקה: בועז שחורי

עיצוב תפאורה: מישה צ'רניאבקי ואינה מלקין

קראמפ – מרכז סוזן דלל

צילום: אבשלום פולק

תיאטרון מחול אבשלום פולק מעלה בימים אלה את המופע המדובר "קראמפ", בשיתוף שנה ב' במסלול להכשרת רקדנים תל אביב יפו. המופע הזה עורר הרבה סקרנות וסיקור יחסית נרחב לפני שעלה, ולכן הגעתי עם ציפיות גבוהות. בשעת כניסת הקהל, עומד על הבמה גיליון נייר גדול ולבן, שזרוע רובוטית מציירת עליו בטוש, דמות רכובה על סוס. כך מתבססת שפה בימתית ברורה ומעניינת, אך כשנפתח המסך אנו רואים שהיצירה נדחקת לצדה של הבמה ואין אזכורים נוספים לה, מה שמעורר תמיהה.

הכוריאוגרפיה מצליחה להימנע מקלישאות תנועתיות מסוימות אבל בהמשך, המופע נופל לקלישאות אחרות. הדיאלוגים הפיזיים טובים וברורים, אבל השימוש בטקסט היה מיותר, גם אם היה מועט, ונתן למופע תחושה של פארסה. אמנם, האמירה הפוליטית שמרחפת מעל הבמה רלוונטית אך לעיתים נבלעת באי הסדר המאפיין את המופע. כמו הציור לפני המופע, אנו רואים מספר אלמנטים תנועתיים ועיצוביים במופע שאין להם הדהוד בהמשך, והדבר מעורר תמיהה וקושי להתמצא בנרטיב.

גולגולת אחת במדרוג מרתה (הצגה טובה, מסר חשוב, אבל…)

לפרטים ומועדים – הקליקו על הלינק 

כמו מרתה, גם המצעד נעשה אחרת מכל מה שאתם רגילים אליו, או במילים אחרות, טוב יותר. הדירוג הגבוה ביותר הוא גולגולת אחת, בעוד הדירוג הנמוך ביותר הוא חמש גולגולות. תתרגלו לזה. 🙂 

טוביה 2018 – תיאטרון הסימטה

צילום: יוסי צבקר

ההצגה "טוביה 2018" היא ניסיון מעניין להמחיש כיצד עולים מגלויות שונות מתמודדים עם תהליך קליטתם בארץ החדשה, ישראל, בעוד הם נדרשים להתקלף מעולם התוכן הישן והמוכר. בת אחת, שלא מצליחה למצוא שידוך הראוי בעיני הוריה וכבר עברה את גיל השלושים, מתאהבת בגוי וכמובן מושלכת מהבית. בת אחרת, פנינת הבית, מתאהבת בחילוני, והבת השלישית, המאומצת, היא היחידה שמזדווגת עם יהודי דתי לשמחתם של הוריה.

להיתלות באילנות גבוהים זה טוב לפעמים. לא הפעם. כל מי שזוכר את העוצמות של טוביה החולב המקורי, את הטלטלות, את המוזיקה, את השחקנים הענקיים ששיחקו בהצגה לדורותיה, יתאכזב כמובן. אם מנסים לא לזכור, ופשוט מתמסרים להצגה שמנסה לבחון עולם תוכן שונה ודומה, רואים בה ניואנסים שונים שיש בהם עניין ולעיתים היא מצליחה גם לגעת. הקונפליקטים הממשיים, החדים, לא כל כך ברורים. הבמאית מדגישה את התהליך, את העלילה, אך התחושות עוברות פחות בדרך כלל. ניתן היה לקחת את הקונפליקטים וליישם אותם גם בלי להזכיר את השם המפורש, טוביה. בלי לעורר את הציפיות, בלי לחכות לקסם הזה של טוביה החולב.

גולגולת אחת במדרוג מרתה (הצגה טובה, מסר חשוב, אבל…)

מועדים נוספים: 14/4/19 | 21:00 | תיאטרון הסימטה

לדף הפייסבוק של ההצגה – הקליקו על הלינק

כמו מרתה, גם המצעד נעשה אחרת מכל מה שאתם רגילים אליו, או במילים אחרות, טוב יותר. הדירוג הגבוה ביותר הוא גולגולת אחת, בעוד הדירוג הנמוך ביותר הוא חמש גולגולות. תתרגלו לזה. 🙂