"צומת וולקן": בין אסקפיזם למסר בועט, העיבוד התיאטרלי נשאר עם כלום ביד

מאת: איתמר מועלם

התיאטרון הישראלי אינו זר למעברים מקולנוע לתיאטרון. זהו טרנד ישן נושן שכנראה לעולם לא ייגמר, ולמרות שהוא לא ייצר הרבה יצירות מופת, העיבודים התיאטרליים לסרטים בהחלט עושים את העבודה עבור הקהל שבא לראות אותם. ההצגה החדשה של תיאטרון באר שבע, "צומת וולקן", שמבוססת על סרטו המצליח של ערן ריקליס משנת 1999, לא ממש מצליחה לעמוד באתגר.

ההצגה, כמו גם הסרט, מגוללת את סיפורם של חבורת צעירים בחיפה, ומתמקדת בלהקת "צופן גנטי" שכל אחד מחבריה מתלבט בין החלום להצליח בגדול עם הלהקה לבין חייהם האישיים. כל זאת, על רקע מלחמת יום הכיפורים והמתחים בחברה הישראלית בתחילת שנות ה-70.

הבעיה הכי גדולה של ההצגה היא האנרגיה. יש משהו מאוד נקי בהצגה. הסרט מתקיים בשנות ה-70, במועדון מלוכלך, מתפרק, חשוך. הדמויות מסתוריות, קשה להבין בדיוק מי זה מי, אבל ניתן בהחלט להבין שלכולם יש איזו משיכה משותפת למוזיקה למרות החיים הקשים שלהם. בהצגה, כולם פשוט עומדים ביחד על הבמה המוארת לגמרי, קשה אמנם להבין מי זה מי, כמו בסרט, אבל לא ניתן בדיוק להבין מה הקשר ביניהם, ומה לעזאזל הם עושים שם. הכול חשוף ופלסטיקי, והתחושות שאמורות לעבור – קלסטרופוביות ולחץ, לצד רוק ואנרגטיות גבוהה – נעלמות בניסיון להיות נקי ולהציג הכול בצורה "מקצועית" ו"מהודרת" עבור הקהל שבא לראות תיאטרון וצריך להבין הכול בפשטות. ואכן, העלילה פשוטה יותר, הדמויות פשוטות יותר – הכול הוא מעין קו מתאר שמדמה את מה שהיה בסרט המקורי, והכול בשם ההנאה.

למרבה האירוניה המצערת, גם הערך הבידורי של ההצגה נמוך. החלקים הקומיים בהצגה לעיתים עובדים, ויש כימיה טובה בין חלק מהשחקנים, אבל סך הכול ההצגה לא מספיק מהנה. הרבה מהבדיחות נופלות, הדרמה לא סוחפת מספיק והמוסיקה לא מספיק טובה. השחקנים מגלמים נגנים, וחלק נכבד מהמוסיקה של ההצגה מוצגת תוך כדי שהשחקנים "מנגנים" אותה. אלא שהשחקנים לא באמת מנגנים, המוזיקה מוקלטת, וזה ניכר. וזה חבל, כי אם הייתה מוזיקה חיה, האנרגיה של כל ההצגה הייתה מתעצמת פי שניים – גם כי פתאום היה מתרחש דבר אמיתי על הבמה וגם כי מוסיקה חיה היא באמת מהנה יותר ממוסיקה מוקלטת. לעומת המוסיקה, השירה לא הייתה מוקלטת – אלא שהיא פשוט לא הייתה כזאת טובה. השירים טובים, אבל השירה, במיוחד בקטעי הסולו, הייתה חזקה ולא כזאת נעימה – אלמנט קריטי בהצגה מוסיקלית.

באופן כללי, על אף שבקרוב נציין חמישים שנה למלחמת יום הכיפורים, הבחירה לעבד דווקא את הסרט הזה, דווקא עכשיו, היא תמוהה. כשבחוץ יש הפגנות על צביונה של המדינה ואיום תמידי של מלחמת אזרחים – הצגה על להקת רוק עם רקע של מלחמת יום הכיפורים וציטוטים של גולדה, שמנסה להיות גם אסקפיסטית וגם בעלת מסר עמוק – פשוט עוברת כמנותקת.

צומת וולקן

תיאטרון באר שבע

מחזה: עינת ברנובסקי עפ”י סרטו של ערן ריקליס

תסריט: משה זונדר אמיר בן-דוד

הפקת הסרט: ערן ריקליס מוש דנון

בימוי: אלדר גוהר גרויסמן

דרמטורגיה: שחר פנקס

משתתפים: אורי בלופרב/גבריאל דמידוב, אינה בקלמן , יואב הייט, אביב ונטורה/ויקי כהן, אסף זגה, חיים עוז זנאתי, רועי כהן, הילה לב-ארי, דני רועי שפירא, עומר שמשוני

תפאורה: רועי ואטורי

תלבושות: גילי כוכבי

עוזרת במאי: שני צברי

ניהול מוזיקלי ועיבודים: ליאור רונן

וידאו ארט: יערה ניראל

תאורה: רונן נג’ר

הדרכה קולית: גיא פרטי

קרבות במה: גיא באומהקר

מועדים נוספים:

14/5/23        20:30

15/5/23        17:00, 20:30

16/5/23        17:00, 20:30

17-18/5/23   20:30

20/5/23        21:00

21/5/23        20:30