מירב גרובר: "בסוף החיים מתחילים ונגמרים במיקום המשפחתי שלנו"

לרגל 25 שנים להצגה האיקונית "המורדים" שעלתה בתיאטרון הקאמרי – סדרת ראיונות עם יוצרת ושחקני ההצגה.

והפעם – עם השחקנית והמחזאית מירב גרובר

כתבה רביעית ואחרונה בסדרה

מאת: דנה שוכמכר

מירב גרובר זכתה בפרס התיאטרון על תפקידה כאלמה בהצגה המורדים. בשיחה עמה, 25 שנה לאחר מכן, היא מספרת על נקודות הדמיון בינה לבין הדמות, על האפשרות ללכת רחוק בשביל התפקיד ועל החזרה לבמה בהצגה "המודעה" בתיאטרון הבימה.

האם עברת אודישן ל"המורדים"?

"לשמחתי לא עברתי אודישן להצגה. הייתי בזמנו בתיאטרון הקאמרי בהצגה שיינדלה ומשם בעצם הגעתי ל"המורדים". אגב, היום זה לא קורה הרבה ואני מוצאת את עצמי הולכת לאודישנים לקולנוע. אני זוקפת לזכות עמרי ניצן ועדנה מזי"א שזיהו את היכולת שלי לגלם את התפקיד הזה. התפקיד שגילמתי בהצגה שיינדלה רחוק שנות אור מאלמה, ושניהם זיהו משהו שגרם להם להאמין בי בתור שחקנית. אילן רונן אמר פעם 'אני אוהב שחקנים לא ממושמעים'. אני לא ממושמעת, אבל במובן הטוב של המילה – מישהי שיש לה רוח שובבות ומוכנה ללכת רחוק בשביל התפקיד."

איך עבדת על הדמות של אלמה?

"כשהטקסט עובד ויושב כמו שצריך בפה, אז לא צריך להתאמץ הרבה. זה כמו תווים של מוסיקה וההתאמה הייתה מושלמת. הייתי צריכה לבדוק בתור שחקנית מה הדמות אומרת, לראות היכן נמצא הפצע שלה. הפצע זה מה שהדמות מסתירה – אין דמות שעולה על הבמה ולא מסתירה משהו, כי אחרת היא לא מעניינת. במקרה של אלמה, הפצע שלה היה בהיותה הילדה הלא מועדפת במשפחה, אחותה נחשבה לילדה המועדפת, המוצלחת. זאת שיש לה את הגבר הכי יפה בסביבה, זאת שיש לה יכולת הנהגה. בסוף, החיים מתחילים ונגמרים בזה – מה היה המיקום שלנו במשפחה."

מה קווי הדמיון והשוני בינך ובין אלמה?

"יש הרבה קווי דמיון. אני חושבת שההרס העצמי מאוד דומה. היא סיימה את חייה בכיסא גלגלים, ואילו לי היו מספר ניסיונות אובדניים במהלך חיי. הנקודה הזאת שאתה מחליט לוותר על החיים – שם מצאתי את הדמיון ביני ובינה. גם מבחינת האנרגיה יש קווי דמיון – היו לה אנרגיות רבות וכך גם לי. במהות אני מאוד דומה לה והיא מאוד דומה לי."

זכית על התפקיד בפרס התיאטרון. מה התחושות שהיו לך לאחר הזכייה בפרס?

"הרבה שואלים אותי מה המותרות במקצוע, אז אני תמיד מזכירה את נושא הפרסים. גם אם אתה מבחינה רעיונית מתנגד לחלוקה של פרסים, כמו שקרה לי, כי לא הבנתי מדוע מחלקים פרסים על הצגות תיאטרון, אבל התחושה הייתה של חומר מאלחש מאוד חזק."

כיצד התנהלה העבודה מול הבמאי עמרי ניצן?

"עמרי ואני זה היה סיפור אהבה. המזל הטוב שהיה לי שהוא התאהב בי ואני התאהבתי בו מבחינה מקצועית והיה לנו כמו ירח דבש במסגרת העבודה על "המורדים". ראיתי בו את איש העולם הגדול והיה לי חשוב להיות בחברה שיש בה אינטלקט רב. לגבי העבודה, הוא ביקש שאני אנסה לעדן את הדמות, כי אני באותה תקופה הייתי פרא אדם. הוא חשב על דמות סטייל פולניות שבאות ארצה, אבל מהר מאוד הוא הבין את הכוונה שלי ונתן לי ללכת בעקבות הרעיונות שלי. זה היה ממש מדהים מצידו."

למה ההצגה הצליחה לדעתך?

"היה בה משהו מרוכז מאוד, משפטים קצרים, אבל כל משפט היה מדויק מאוד, הן מבחינת ההומור והן מבחינת הדרמה. היא פתחה בפנינו את עולם המחתרות וזה היה מרתק ביותר. פתאום דרך המחזה אנשים השכילו להבין את התקופה ולמדו יותר על התקופה של המחתרות ושל האנשים שהיו שם.

זאת הייתה הפעם הראשונה בה הוסר הלוט שאפיין את התקופה ופתאום הקהל ראה את האנשים מאחורי המחתרות, שיש להם חיי אהבה ומשפחה. אותי זה ממש ריגש. יחד עם זאת, עמרי הפך את המחזה הזה למופע מוצלח מאוד באמצעות התוספת של הרקדנים – במה גדולה לא יכולה להכיל רק דרמה ותפאורה, אלא חייב להיות שם משהו נוסף והוא הבין את זה, וזה הוסיף מאוד להצגה. התוצאה הייתה יפיפייה."

חזרת לאחרונה לשחק בתיאטרון הבימה בהצגה "המודעה". מה עניין אותך בהצגה הזו?

"אני מודה שהחזרה לתיאטרון מרגישה קצת כמו רכיבה על אופניים. במשך השנים לא נתתי לכלי שלי לנוח, אלא הקפדתי לקחת חלק בהפקות פרינג' שונות וזה היה מסע מרתק שעדיין נמשך. בהצגה הזאת יש משהו קצת מהפרינג', יש בה משהו מיוחד מאוד.

זו יצירה מאת נטליה גינזבורג שהספרים שלה נמכרים בכל העולם וגם בארץ. היא נחשבת לסופרת מוערכת ביותר. אני חשה כבוד גדול לעבוד עם הטקסט הנפלא שהיא כתבה מכיוון שהמבנה של המחזה שלה ייחודי ואני מרגישה שכל יום מחדש יש לי זכות לרקוד למילותיה. זה תענוג נפלא."

בקרוב עולה מחזה פרי עטך בהבימה4, איך זה להיות בעמדת המחזאית?

"המחזה נקרא חותם המוות – זאת תסמונת שמופיעה אצל ניצולי שואה שחוו את האימה של המלחמה. אני נולדתי לאמא ואבא שעברו את המלחמה והבית שלנו היה בית בו השואה הייתה נוכחת.

המחזה מספר על אישה שמתאשפזת בבית חולים בשל ניסיון התאבדות ובעזרתו של פסיכיאטר הוא מציל אותה מעצמה. למרות השם הדרמטי, דווקא מדובר בקומדיה בה אני מגלמת את התפקיד הראשי לצד שחקנים נפלאים אחרים. כשהחלטתי לכתוב את המחזה ולמסור את הבימוי למישהו אחר, היה לי ברור שאני עושה את זה בלב שלם. הבמאית של המחזה משקפת אותי – אני מרגישה שהיא עושה את העבודה בצורה הטובה ביותר שיש."