מטרית ה-WTF

מחשבות על תיאטרון

טור חדש פרי מקלדתה של עורכת מרתה יודעת

לאחרונה, עלה לשידור הפרק האחרון של אחת הסדרות המרתקות והמקפיצות שנוצרו פה – "האחרונים בינינו" (The Last of Us) של HBO. בסדרה, המבוססת על משחק מחשב באותו השם, מככבים פדרו פסקל ובלה רמזי, שני יוצאי "משחקי הכס" (סדרה דגולה אחרת, שבאופן מעניין גם הדמות שמגלם פסקל וגם הדמות שמגלמת רמזי במשחקי הכס, מצאו את מותן במעיכה על ידי אנשים גדולי-מימדים), וסדרות רבות אחרות.

בגדול, הסדרה מגוללת את סיפורם של ג'ואל ואלי. הוא אב ששכל את בתו, והיא בחורה צעירה שאיבדה את הוריה בגיל צעיר וגדלה בבית יתומים של המשטר הטוטליטרי, שקם אחרי התפרצות המגיפה שחיסלה כ-90% מהאנושות והפכה אותם לזומבים רצחניים שנשלטים על ידי פטריות. בקטן, מדובר פה ביצירת מופת, שמורכבת מאלמנטים אמנותיים מדהימים, החל בתסריט וכלה בתלבושות ובאפקטים. על כל פריט ופריט עמלו חודשים על חודשים, והשקיעו הון עתק כדי שהעולם הפיקטיבי ייראה הכי אמין שיש. גם כשמדובר בתלבושת של דמות, שמופיעה בסצינה מחרידה ומרתקת, בת דקות ספורות.

זהירות, ספוילר לפניך.

בפרק החמישי בסדרה, ג'ואל ואלי מגיעים לקנזס סיטי. אחרי שהגיעו למנהרה חסומה, הם נאלצים לעקוף אותה בתוך העיר עצמה, מעשה מסוכן בפני עצמו, שכן העיר שנשלטה בעבר על ידי כוחות פדר"ה, השלטון החדש, נשלטת כעת על ידי המורדים העצבניים, שהורגים כל נציג חוק ומשתף פעולה. בניגוד לערים אחרות, המשטר המקומי העלים את כל האנשים הנגועים מתחת לפני האדמה, בתקווה שימצאו שם את מותם. אבל כמו שקורה תמיד, הם מוצאים את דרכם מעל לפני השטח, דווקא בסצינה בו מנהיגת המורדים מצאה את הבחור הצעיר שהלשין על אחיה, וגרם למותו בידי כוחות המשטר האכזריים. מתוך האדמה שועטים אינספור נגועים שתוקפים את כוחות המורדים, נושכים אותם והורגים אותם.

בין נגועי הפטרייה, יש שלבי התפתחות של הפטריה, כמו "קליקרים" (Clicker), שמהווים בתור השלב השני של התפתחות הפטריה, ולהערכתי מכונים כך בשל הקולות שהם עושים, ו"בלוטרים" (Bloter), יצורים עצומים, מכוסי פטריות גם הם, חזקים במיוחד וקטלניים, שמהווים בתור השלב הלפני אחרון של התפתחות הפטרייה. בסצינה הזו, אחד מהם, גדול במיוחד, עולה אל פני האדמה, מעיף מורדים פה, מעיף מורדים שם, ובסוף תוקף את המשנה של מנהיגת המורדים ועורף את ראשו במכה אחת.

"האחרונים בינינו": פריימים בודדים המזקקים אינספור שעות עיצוב וארט

בפני עצמה, הסצינה הרצחנית הזו נמשכת כמה דקות, וכוללת שניים-שלושה פריימים. דמות הבלוטר האימתני, המגולם על ידי הפעלולן אדם באזיל (שגילם דמויות עתירות מימדים אחרות, כמו ב"ונום 2" ו-"היפה והחיה, הסרט") מעוצבת על ידי תלבושת מפורטת לפרטי פרטים במיני פטריות ופצעים שגדלים אלו על אלו, כשפניו של מי שהיה פעם האדם שנדבק, פוצלו וניכר רק פה מלא שיניים. בבחינת התלבושת עצמה, בסרטונים של מאחורי הקלעים, ניתן לראות שהמעצב, ג'ואל הול (Joel Hall, חפשו אותו באינטסגרם), ואנשי הארט עמלו על התלבושת הזו זמן רב, ועבדו ימים כלילות כדי שהדמות תיראה כמה שיותר אמין. בפועל, אחרי העריכה, הדמות מוצגת בכמה פריימים בודדים, מחרידים אמנם, אך חשוכים ברובם, כך שלא רואים ממש את העיצוב המוקפד.

הנשמה נמצאת בפרטים הקטנים

הדיסוננס הזה בין ההשקעה של היוצרים האמנותיים לבין מה שהצופים רואים בסופו של דבר, מהווה בתור אחת הסוגיות עתיקות היומין בתיאטרון. פעמים רבות, רבות מדי, המעצבות קורעות את התחת ומשקיעות את הנשמה באביזרים ותלבושות שהבמאים מנפנפים במחי יד ובאמתלות אמנותיות ודרמטורגיות.

זה מזכיר לי את השנה הראשונה שלי באוניברסיטה, בה נדרשנו לפעול כצוות טכני בהפקות החוג השונות. באחת ההצגות, לא אשכח זאת לעולם, עמלתי יותר מ-12 שעות על תפירת עלי בד לשלד מטריה. עכשיו, לתפור עלי בד למוטות מתכת דקים, זו לא משימה כל כך פשוטה, בייחוד למישהו שאין לו ניסיון בתפירה או משהו בסגנון. ככה, תפרתי את העלים הארורים, במשך 12 שעות, בסופן , הצלחתי לסיים את המטריה הירוקה. למחרת, אני מגיעה לאולם בו נערכה ההצגה, שמחה וטובת לב, עם כוס קפה ביד, רק כדי לגלות שהבמאי לא אהב את זה בכלל, דרש שיזרקו את המטריה, ושנכין מטרית עלים חדשה, עם עלי דקל ננסי אמיתיים.

כך, במחי יד, הבמאי זרק את ההשקעה שלי. הצופים לעולם לא ראו את יצירת האמנות המופתית שהכנתי, אותה כיניתי בשם "מטרית ה-WTF". על אף שלא ניצלתי מאז את כישורי התפירה שרכשתי במשך אותה משמרת, אותה מטרייה והמשמעות שלה, ייזכרו לימים. כמו שאותה תלבושת עתירת פטריות בגדלים שונים, תיכנס לתיק העבודות של המעצב, ותעניק לו את היכולת ליצור תלבושת דומה, בסדרה דיסטופית אחרת, או בעונה השנייה של הסדרה, שתהיה בקרוב, בתקווה.

בשורה התחתונה, בתיאטרון כמו בתיאטרון, על הבמה רואים שבריר של שנייה המנקז אינספור שעות של השקעה וזמן ונשמה שהיוצרים והיוצרות נתנו ביצירה. אבל בסופו של דבר, בתיאטרון כמו בתיאטרון, שום דבר לא נעלם, אלא נכנס לזיכרון הקולקטיבי, או האישי, של היוצרים.

תגובה אחת על ״מטרית ה-WTF״

  1. וואללה – אהבתי והשכלתי! (:

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה:
search previous next tag category expand menu location phone mail time cart zoom edit close