עדנה מזי"א: "חשתי צורך לומר תודה על האפשרות לספר את הסיפור האישי שלי"

לרגל 25 שנים להצגה האיקונית "המורדים" שעלתה בתיאטרון הקאמרי – סדרת ראיונות עם יוצרת ושחקני ההצגה.

ראיון עם עדנה מזי"א, מחזאית ההצגה

מאת: דנה שוכמכר

עדנה מזי"א לא חשבה שסיפור חייה יהפוך לשלאגר. בשיחה עם חברתה הטובה, ענת גוב, זכרה לברכה, מזי"א הבינה את הפוטנציאל והתיישבה לכתוב את המחזה "המורדים". לרגל 25 שנים להצגה, שוחחתי עם מזי"א על ההתחלה, על המרדנית שבה ועל התוכניות לעתיד.

ספרי איך נולד המחזה הזה?

"המחזה מבוסס על הסיפור של ההורים שלי. אמי הייתה בלח"י, אבי היא מפקד תא אצ"ל בדרום אפריקה, והם היוו את ההשראה למחזה. בתור פעילי התנועה הם נישאו נישואים פיקטיביים, אבל התאהבו. אחרי שנים של נדודים בדרום אפריקה, התיישבו בישראל. 

יום אחד, נסעתי עם ענת גוב לחו"ל וסיפרתי לה את הסיפור של ההורים שלי והיא הכריחה אותי לשבת ולכתוב. היא אמרה לי' או אני או את כותבות את הסיפור הזה, זה חייב להתפרסם.'"

איך זה הרגיש לכתוב סיפור פרטי ולהפוך אותו לציבורי?

"במשך שנים שמרתי על קשר עם המאהב של אמא שלי. יום אחד הזמנתי אותו להצגה והוא הגיע לראות. בסיום ההצגה הוא לא דיבר איתי כי הוא כעס על האופן בו הדמות שלו מוצגת במחזה. אז הבת שלי דיברה איתו והסבירה לו שיש פער בין המציאות ובין העולם הבדיוני, והיה צורך להוסיף עניין לדמויות."

האם באמצעות המחזה התפייסת עם ההורים שלך?

"בתור היותי בת יחידה, אז ההורים שלי תמיד דאגו ושמרו עליי. הייתי מרדנית לא מבחינה פוליטית בהתחלה, אלא מבחינת דברים שלא היו נראים לי הייתי אומרת בקול רם. כך למשל, הנסיעה לרמאללה במחזה מבוססת על מקרה אמיתי שלי. נסעתי עם חברה שלי לרמאללה להפגין, ההורים שלי חיכו לי כל הלילה וזאת הייתה הפעם היחידה בה אבא שלי הרים עליי יד- הם שמרו עלי מכל משמר."

היכן בא לידי ביטוי המרד האישי שלך?

"אני מורדת מטבעי ולכן המחזה הביא את הנושא הזה לבמה. עד היום אני מחוברת לצד המורד שבי ורק עכשיו ממש התרגשתי לראות איך ציבור אנשים עלה להפגין בירושלים למען עתיד המדינה. כואב לי שאין כאן הבנה של הצד האחר, שלא מבינים את עוצמת הכאב של הצד השני וככה אנחנו חיים בהתעלמות מוחלטת ושמים פלסטר על הבעיות במקום לטפל בהם."

ההצגה הוצגה 800  פעם, הישג עצום. את יכולה להסביר את סוד ההצלחה?

"בהצגות הראשונות עמרי ניצן הבמאי ואני היינו יושבים בקפה דיצה שהיה ממש ליד תיאטרון הקאמרי ומנסים לקלוט את התגובות של הקהל. תוך כדי, הבנו שיש פה תופעה מעניינת וכל המשפחה מגיעה לראות את המחזה, החל בהורים וכלה בנכדים, כי הסיפור המשפחתי נוגע לכולם. אני זוכרת שהופענו עם ההצגה בגרמניה ומישהי בתפקיד בכיר בממשלה בגרמניה אמרה לי: 'אני לא דיברתי עם אמא שלי הרבה שנים, בזכות ההצגה הבנתי את החשיבות של שיחה עם ההורים.'"

כיצד התנהלה העבודה עם הבמאי עמרי ניצן?

"אני זוכרת שניגשתי אליו עם המחזה בהתחלה והוא אמר לי שעליי לשנות את המחזה כי הסיפור המשפחתי על ההורים שלי לא יעניין אף אחד. הקשבתי לו והתחלנו לעבוד ותוך כדי נוצרה דינמיקה מעניינת מאוד. הוא חסר לי מאוד והעבודה המשותפת איתו הייתה קרקע פורייה ליצירה. אנחנו בני אותו מחזור, אמנם עמרי הלך לתנועת נוער, אבל בתוכו הוא היה מורד ולכן התחבר למחזה. עמרי לא הרשה לי לעבוד עם השחקנים, אבל הוא אף פעם לא ידע שמצאתי רגעים בהם הוא לא היה ונתתי להם הערות. הם היו קאסט מצויין."

זכית בפרס המחזאית עבור המחזה. איך הייתה התחושה לקבל את הפרס על הסיפור האישי שלך?

"אני זוכרת שלא האמנתי שאזכה. בזמנו, התמודדתי מול חנוך לוין וזאת הייתה תחושה נפלאה ברגע הזכייה. בעיקר חשתי צורך לומר תודה לשחקנים ולתיאטרון על האפשרות לספר את הסיפור שלי ועל העובדה שהסיפור הזה נוגע בכל כך הרבה אנשים."

מה הפרוייקט הנוכחי שלך?

"אני עובדת על מספר פרוייקטים במקביל, בין היתר בתיאטרון הקאמרי עם המנהל האמנותי גלעד קמחי. אני עומדת לפרסם ספר נוסף ועוד. אני תמיד בעשייה ושמחה ליצור ולהתחדש."