מחשבות על תיאטרון

טור חדש פרי מקלדתה של עורכת מרתה יודעת

והפעם: "תיאטרון זה החיים עצמם"

פיטר ברוק הגדול אמר פעם שתיאטרון יכול להתרחש בכל מקום, כל עוד יש אדם מציג, אדם צופה, ומרחב בימתי כלשהו. אם ניקח את ההנחה הזו, וניישם אותה במציאות של היום, נוכל להיווכח שלמעשה, תיאטרון, על נגזרותיו השונות, יכול להתממש בכל מקום שהוא – בין אם מדובר על במה של ממש ובין אם מדובר על מדורה על כבישי איילון, או התנגשות בין אוכפי הסדר לאלו הנלחמים על הארץ ששינתה את פניה. זה וגם זה יכולים להציג ביקורת נוקבת על החברה, ולהעניק לצופים, אלו באולם ואלו בבית, נקודת מבט אחרת על המתרחש.

פעמים רבות, הבמה יכולה לחרוג מגבולות העולם האמיתי, אל העולם הווירטואלי, ובחזרה. לא מזמן, אמי ואני נקלענו אל רחבת שוק צפון ברמת החייל. היתה זו שעת ערב, המקום היה פחות שוקק מבדרך כלל, אך עדיין היו אי-אילו אנשים. ככל שהתקרבנו לאזור בית החולים אסותא, קיבלו את פנינו צלילי שיר בלתי מוכר, שהלכו והתחזקו. כשהגענו לסוף השביל, נוכחנו לגלות חבורת נערות, ונער אחד, רוקדות לצלילי שיר כלשהו, בעוד נערה אחרת מצלמת אותם, הלוך ושוב, ללא הפסק, במיומנות מרשימה. בסופו של השיר, הנערות המרוצות והמתנשפות, קיבלו את מחיאות הכפיים המגיעות להן, ונחו קצת לפני שעשו עוד טייק. המשכנו למחוז חפצנו, אבל במוחי המשיכה לנקר במחשבה – מה לעזאזל הן עשו? כלומר, בסדר, נערות שמצלמות את עצמן זה לא אירוע חדש או חריג, אבל למה בקונסטלציה כזו, עם צילום מעין זה?

בפני עצמו, האירוע הזה מממש את עקרונות התיאטרון שברוק דיבר עליהם. יש פה מציגות – הרקדניות הצעירות; יש פה צופים – העוברים והשבים; יש פה מרחב בימתי – האזור בו רקדו הנערות, שבדרך כלל מתפקד למטרה אחרת לגמרי, לאזור מעבר של קונים בשוק, אבל הפעם שימש להתרחשות אמנותית. מעבר לכך, יש פה נערה שמצלמת את המציגות, ובכך מרחיבה את עין הצופה, מהאזור הספציפי הזה, רמת החייל בתל אביב של ישראל, לאינספור איזורים אחרים בעולם.  

לאחר תחקיר שעשיתי, גיליתי שהבנות השתתפו באתגר רשת, שנועד לעשות רימייק לשיר הקליט "צ'שייר", של להקת הפופ הדרום-קוריאנית "ITZY". כמו בכל אתגר רשת שהוא, החל מיוטיוב וכלה בטיקטוק, יש את המקור, ויש אינספור תגובות אליו. גם כאן, חבורות נערות ונערים, (כל חבורה כוללת חמש משתתפות, או חמישה משתתפים, כמו הלהקה), מכל רחבי העולם, מציגות את הגרסה שלהם לשיר המקורי, בצילום שנעשה בטייק אחד.

כך, השיר הקוריאני החל לעשות את דרכו בכל רחבי העולם, מדרום קוריאה, דרך ספרד, ברלין, לונדון ופריז, וכלה בישראל. אז נכון, מדובר באסטרטגיה שיווקית די מבריקה, שכן השיר המקורי זוכה פה לפרסום בינלאומי, אבל אם נסתכל על זה במשקפיים תיאטרליות, אפשר בהחלט להגיד שמדובר ביצירת תיאטרון פוסט-פוסט-מודרנית. שכן, יש את היצירה המקורית, ויש יצירה שמגיבה לה, ויצירה שמגיבה ליצירה הזו, ויצירה שמגיבה ליצירה השלישית, וכך הלאה. וזה, בפני עצמו, ההגדרה של תיאטרון פוסט-מודרני.

אבל אז, עולה השאלה, האם כל דבר שמישהו עושה, ומישהו אחר צופה בו עושה את זה, נחשב כתיאטרון? בגדול, כן. גם הנהג העצבני, שצופר בפקק, והנהג שצופה בו, נחשבים לתיאטרון; הלוליין בצומת והעומדים במדרכה, הממתינים לתורם לעבור את הכביש, נחשבים כתיאטרון; הקופאית בסופר והלקוחות המחכים להעביר את המצרכים, ולגלות ששוב פעם חצי משכורת הלכה על אוכל בסיסי למשפחה, נחשבים לתיאטרון; והנינג'ה שמדלג ממכשול למכשול, והמנחים הנדהמים, נחשבים לתיאטרון. וזה, בגדול, כל התורה – תיאטרון זה החיים עצמם.