מאת: איתמר מועלם
בתחילת 2021 אורלי וילנאי וגיא מרוז (שיותר מוכרים בתור "אורלי וגיא") שחררו את סרטם: "מה אם כל העולם טועה". הסרט, ששוחרר בעקבות התפרצות הקורונה מציג טענות מרובות כנגד מדיניות הטיפול במגפה בארץ ובעולם. הסרט היה שנוי במחלוקת בלשון המעטה, וזכה לתגובות רבות שהפריכו אותו, כולל מאמר מפורט של מכון דוידסון (הזרוע החינוכית של מכון ויצמן).
כנראה שלמרות ההדים שעשה הסרט, לגיא מרוז עדיין הייתה בטן מלאה על עולם הרפואה בישראל, אז הוא כתב את המחזה "טופס 17": קומדיה על מנהל בית החולים הפיקטיבי "שערי תקווה" והשתלת הלבלב המהפכנית שהוא מתכנן לבצע, אשר נמצאת בסכנה בגלל מפקח מטעם משרד הבריאות שבא לאתר רשלנות רפואית במוסד ולעצור את הניתוח.
"טופס 17", בדומה ל"מה אם כל העולם טועה", מתיימר להיות נוקב וסאטירי, ולהסתכל לבעיות הקשות של עולם הרפואה בישראל ישר בלבן של העיניים. בפועל, זו קומדיה של טעויות עם דמויות סטראוטיפיות ורעיונות מפוזרים שמוחזקים על ידי החוט הדק של העלילה. לדוגמה, בשלב מסוים בהצגה, האח הערבי (שאגב, משוחק על ידי יהודי), נכנס לבמה כשחולצתו מוכתמת בדם, מספר שמשפחה בחוץ הרביצה לו. זה שולח את המנהל למשבר קיומי שמוביל אותו להחלטה להתפטר. האם מדובר על אלימות נגד צוותים רפואיים לפני? לא. האם מדברים על זה אחרי? לא. זה הגיע משום מקום ונעלם באותה מהירות. התחושה היא שמרוז פשוט הרגיש שלא ניתן לעשות מחזה על בית חולים ישראלי מבלי לדבר על זה, אבל אם זה לא משתלב בעלילה, אז לא בכוח!
אבל… וזה אבל גדול, בסופו של דבר – צחקתי. מטרת ההצגה היא להיות קומדיה, ובזה היא הצליחה. אני צחקתי לא פעם ולא פעמיים בקול רם מהבדיחות בטקסט, אפילו יותר מהבימוי והמשחק. זו לא יצירת מופת קומית, לא, אבל זו הצגה מצחיקה, ואם התמודדתם עם ביורוקרטיה רפואית מקרוב, סביר להניח שתצחקו ממנה אפילו יותר.
הבימוי של אלון אופיר מעביר היטב את הבדיחות ונותן חופש לשחקנים ליהנות מהטקסט והדמויות. אין פה משהו גאוני, אין איזו בחירה חדה או מיוחדת, אבל אין צורך. ההצגה היא פשוטה במהות שלה ולכן גם הבימוי, וזה הולם את ההצגה. השחקנים היו מכלול מבלבל. מצד אחד, יש את אמיר קריאף שהיה פשוט נהדר בתור מנהל בית החולים. הוא היה אנרגטי ומצחיק וחי, והיה פשוט תענוג לראות אותו על הבמה. הוא לקח את הטקסט והנחיות הבימוי, והקפיץ אותם בכמה רמות קדימה בגילום הדמות שלו. לצידו, שיחקו אברהם סלקטר (שמשחק במקביל לאלברט כהן ורוברטו פולק) ואדיר שטיבלמן, שגילמו מטופל זקן שמסתבך עם בירוקרטיה ונכדו התומך והנאמן, בהתאמה. הכימיה ביניהם הייתה נהדרת והדיאלוגים ביניהם נעו בקצב מהיר ועם פעולות טובות.
לעומתם, אורן כהן ואדווה עדני שיחקו את הדמויות שלהם (שגם היו כתובות פחות טוב, חשוב לציין), באופן קריקטורי ושטוח – ופשוט היו פחות מצחיקים. ניצה שאול, שלמרות הדמות המינורית יחסית ששיחקה היתה כתובה ראשונה ברשימת השחקנים בפלאייר וגם קיבלה כפיים רק מעצם זה שנכנסה לבמה, מגלמת דמות באמת סתמית ורוב הזמן משדרת אנרגיה של "אני לא רוצה להיות כאן".
סך הכול, "טופס 17" זה כמו הפסטיגל, במקום אגם בוחבוט, ניצה שאול ובמקום אנה זק, בירוקרטיה. אלה הכוכבים שקהל היעד אוהב, ואני בטוח שהוא ייהנה ממנה כמוני ואולי אף יותר, ובסך הכול, ייצא מסופק.
טופס 17
תיאטרון באר שבע
מחזה ומוזיקה: גיא מרוז
בימוי: אלון אופיר
עיצוב תפאורה: ניב מנור
דרמטורגיה: שחר פנקס
עיצוב תלבושות: גילי כוכבי
עיצוב תאורה: קרן גרנק
עוזרת במאי: שירן מעוז
שחקנים: ניצה שאול, שמעון כהן/אברהם סלקטר/רוברטו פולק, אמיר קריאף, אורן כהן, אדוה עדני/מאי שניידר, יואב הייט, אדיר שטיבלמן, ליאב תורג’מן
למועדים נוספים באתר תיאטרון באר שבע – הקליקו על הלינק
מרתה יודעת 