"שריף": זהות חסרת מולדת

מאת: נועה בר-ניר

הצפייה בהצגה "שריף" מותירה את הרושם העמוק שאין צירוף מורכב, שסוע וחסר מולדת כמו הצירוף 'פלסטיני גאה'. ההצגה שהחלה כפרויקט הדסטארט עצמאי וכעת מקבלת במה ברחבי הארץ, מבוססת על מחקר מעמיק והיכרות אישית של היוצר עם פלסטינים לה"טבים מהגדה, שנאלצו לברוח מביתם ולבקש מקלט בישראל. מדובר באוכלוסייה ייחודית וכמעט חסרת קול שנאלצת לבחור בין חיי שקר לבין מאבק הישרדות תמידי, ומתמודדת עם שאלת זהות ייחודית שאין כדוגמתה.

במרכז ההצגה עומד שריף, נער הומוסקסואל שברח מהגדה במטרה לחסות בישראל, ואולי גם לחיות בה על פי צו לבו. ההצגה נעה קדימה ואחורה בזמן ומתפרשת על פני מספר שנים בחייו. כך, אנו מתוודעים לנעוריו של שריף כנער עדין ואהוב על הוריו, שעתיד לרשת את המאפייה המשפחתית. במשך שנות התבגרותו, טיפח שריף קשר עם נער בשם נור, קשר שנשמר על ידם בסוד. אך כאשר שמועות מתחילות לצוץ ולסכן את חייו, מחליט שריף להיחשף בפני הוריו ולסכן את חלומו להמשיך את מורשת אביו. הוריו מבקשים ממנו לצאת מביתם, לאו דווקא מתוך זעזוע או סלידה, אלא מפני שהם מבינים שכעת יש חשש אמיתי לחייו.

שבוי בתקווה לשוב לפלסטין ולהתאחד עם אהוב נעוריו, יוצא שריף למסע של הישרדות וחיפוש קורת גג לגופו ולנפשו. דמותו של נור מלווה אותו ברוחו כמעין מורה דרך, שמסייע לו להתמודד עם האתגרים האנושיים והבירוקרטיים שישראל מעמידה נגדו. מדי פעם חוזרת ההצגה לרגעים מן העבר וסודקת אט-אט את המעטה הרומנטי של סיפור האהבה. אנו מגלים עוד ועוד סדקים במערכת היחסים בין שריף ונור, ומתוודעים לכוחות שהופכים את הנטייה המינית של שריף למטבע פוליטי עבור שני צדדים.

הדבר מודגם היטב באחת הסצנות המהודקות והחזקות בהצגה, בה שריף מיטלטל בין שתי זירות בימתיות של תשאול וחקירה. בצד האחד הצבא הישראלי במלוא אטימותו, שמסיבות ביטחוניות מקשה על שריף לקבל מעמד של פליט על רקע רדיפה. האבסורד בסיטואציה נעוץ בכך שהקהל כבר יודע שהשב"כ למעשה סחט את שריף, והשתמש בסוד שלו כקלף מיקוח תמורת שיתוף פעולה. במקביל, בצד השני של הבמה, נמצא גורם פלסטיני שחוקר את שריף באיומים ובאלימות, ומנסה להוציא ממנו מידע על הבגידה שמעולם לא התרחשה.

במעט האמצעים שלרשותו, הצליח הבמאי למקסם את השימוש בתפאורה, וליצור מסע חוצה-גבולות משכנע וקצבי. מבחינה משחקית בולטות דווקא שתי אפיזודות קטנות יחסית, בהן שריף מקבל עזרה משני טיפוסים ישראליים, ולומד על בשרו כי גם העזרה היא מתעתעת. אך ברמה הרגשית, נראה כי ההצגה מתקשה מעט לשאת את כובד הסיפור שהיא נושאת על כתפיה. הקפיצות בזמן והקיטועים הצורניים לא אפשרו להרוויח אוויר משחקי ורגשי, שהיה יכול להעשיר במיוחד את הסצנות של שריף ונור. שרטוט מערכת היחסים של האוהבים באופן ייחודי, חד פעמי ומלא ניואנסים, היה רק מחזק את תוקפה המוסרי והפוליטי של ההצגה, ולא גורע ממנו.

ההצגה "שריף" לא מתעמתת חזיתית עם הסכסוך הישראלי-פלסטיני, אבל מציגה בבהירות את הצביעות של מדינת ישראל, שמתהדרת בליברליות אך לוקה בעיוורון סלקטיבי ביחס לאותם מבקשי מקלט. לצד זאת היא שומרת על איזון יחסי בכך שהיא מחלקת בין שני הצדדים את האחריות על הפקרתו של שריף. ההצגה מטלטלת באופן בו היא זורקת את גיבורה מניכור אנושי אחד לאחר, אך בעוד שהניכור מתברר כאוניברסלי, הגיבור עצמו נידון לשוטט כגולה, לחפש אחר מנוחה לנפשו ונחלה לזהותו.

שריף

מחזה ובימוי: תומר אלדובי

דרמטורגיה: דורי אנגל

שפה ותרגום: עבד נאטור

שחקנים/יות: אסף שורק, יונתן נקש, עביר לאון / טובית סמאי, רותם לוי-וגה.

תפאורה: זוהר שואף

תלבושות: דועא אבו סעדה

תאורה: גיא גלילי

מוזיקה: מירה עאזר

תנועה: מאיה ויטלין

עיצוב גרפי: נזר חזבון

הצגה דו-לשונית – בעברית ובערבית

כדאי לעקוב אחר מועדים נוספים באמצעי המדיה השונים ובפייסבוק/אינטסגרם הקרובים לביתכם