"מונולוגים מהוואגינה": כואב, לפעמים יותר ולפעמים פחות

מאת: אביבה רוזן

"מונולוגים מהוואגינה", מאת היוצרת הפמיניסטית איב אנסלר, עלה לראשונה בשנת 1996 כהצגה באוף-אוף ברודווי. בימים ההם, לדבר על הוואגינה על שלל משמעויותיה, כגורם הנאה או אלמנט מרכזי בשליטה ויחסי כוח בין גברים לנשים, היה משהו חדשני, פורץ דרך ואפילו מזעזע.

ההצגה תפסה תאוצה ועשתה לעצמה שם נכבד, ובין השאר כיכבו בה שחקניות כמו מריל סטריפ, סלמה הייק, ברוק שילדס, קייט בלאנשט ורבות אחרות. ההצגה הועלתה גם בישראל על במות שונות, ב"הבימה" היא הועלתה בכיכובה של גילה אלמגור בשנת 2000. ההצגה הזאת היתה אות וסימן משמעותי בגל הפמיניסטי השלישי, ופרצה עוד סדק בתקרת הזכוכית, בעיקר בהתייחסות הנשים לעצמן, ולכל הנוגע לתעוזה ולמיניות הנשית.

עברו 27 שנים מהבכורה העולמית של היצירה, ומספר שחקניות צעירות הרימו את הכפפה והעלו את ההצגה שוב, הפעם בתיאטרון "הספריה", ברמת גן. מאז הבכורה העולמית עברו הנשים כברת דרך משמעותית. עם פריצתה של תנועת MeToo# לתודעה החברתית, המודעות להטרדה מינית וליחסי הכוח בין גברים לנשים עלתה שלב. בהתאם, ההצגה, חשובה ככל שתהיה, כבר איננה חדשנית ומטלטלת כפי שהייתה בתחילת דרכה, אבל עדיין מהווה כסמן חשוב בהתייחסות הנשים אל עצמן. בראש ובראשונה, הן שם, מבחינה מינית ומכל בחינה אחרת, הן נמצאות עבור עצמן, ועבור הגשמתן, הפיזית, החברתית והאישית.

השחקניות הצעירות, שסיימו רק לאחרונה את לימודיהן בבית צבי, הציגו לפנינו גרסה מתוקה-חמוצה של היצירה, עם אסתטיקה של תפאורת בר אפלולי ותלבושות שעוצבו בצבעים שחור-לבן-אדום. רמת המשחק לא הייתה אחידה. חלקן הפגינו רמה גבוהה למדי, יש לציין בעיקר את ענבר כפיר ומור כהן, הראשונה שיחקה את הדמות הדומיננטית ביותר והאחרונה את הדמות הפאסיבית ביותר, אחרות קצת פחות. היו מונולוגים, בהן השחקניות מספרות את סיפוריהן האמיתיים של נשים אמיתיות, עליהם ביססה המחזאית את המחזה, והיו סצינות משחק משותפות. רבות מהצופות, שכן האולם התמלא בעיקרו בנשים, רובן צעירות, הגיבו בצורות שונות למתרחש על הבמה. המבוגרות יותר נעו לעתים באי נוחות, שיחקו עם הטלפון שלהן או עם תיקיהן, מרבית הצעירות היו מרותקות לנעשה על הבמה. עדיין, ההצגה מעוררת תגובות עמוקות.

המחזה "מונולוגים מהוואגינה", כשמו, מתבסס על מונולוגים של נשים המתייחסים לאספקטים שונים של מיניות ושל התייחסותן לאיבר המין המרכזי שלהן, בין אם קוראים לו וואגינה, פיפי או כוס. התייחסות לוואגינה כאל גורם מסתורי, נעלם, מושתק או מוחצן, של נשים מוחצנות או מופנמות, כבר פחות מטלטלת אותנו. עם זאת, התייחסות למקרים של הטרדות מיניות, אונס ילדות ונשים על ידי מכרים, או אונס בתקופת מלחמה, כאשר חיילים אונסים באכזריות רבה את הקורבנות שכבשו כחלק ממסע הניצחון והפגנת השליטה, בהחלט מטלטל ומכאיב. בפני עצמה, זוהי יצירה שהיא אבן דרך פמיניסטית והנה סמל שמשמש עד היום לעוצמה הנשית. לא סתם, יצרו על בסיס ההצגה את "יום הוואגינה" שהוא יום שמוקדש למאבק באלימות נגד נשים.

"מונולוגים מהוואגינה"

תיאטרון הספריה

מאת: איב אנסלר

תרגום: שלומי מושקוביץ

בימוי: ליאת פישמן לני

משתתפות: נעם גז/נעם בורלס, עמית חן, מור כהן/רוני טל, ליהיא פרץ/ענבר כפיר, עלמה שילון

תפאורה ותלבושות: זוהר אלמליח

תאורה: אורי מורג

עריכה מוסיקלית: ניר שלו לוגסי

הדרכת תנועה: תומר יפרח

מועדים נוספים:

13/2/23

14/2/23

15/2/23