"המכוער": אבל דווקא יפה

מאת: איתמר מועלם

"המכוער", מאת המחזאי הגרמני מריוס פון מיינבורג מסופר על לטה, שעלתה לא מזמן על במת בית הספר "גודמן", מגוללת את סיפורו של מהנדס שקעי חשמל גאוניים שלא נשלח למכור את המוצר שלו. הסיבה לכך היא כי פניו מכוערות מדי. גילוי זה, שולח אותו לשנות את פרצופו לחלוטין אצל מנתח פלסטי, דבר שהופך אותו לנחשק ונערץ על ידי כל אחד בסביבתו. אלא שאז הפרצוף הופך למוצר נחשק ועוד אנשים עושים את אותו ניתוח ומקבלים את אותו פרצוף.

הבמאית שרון שטרק פירקה את הטקסט למעין מערכונים עם רעיונות בימתיים ונרטיביים ברורים, שהם לעיתים גימיקיים מדי, אבל בעזרת שימוש נכון בתאורה, בתפאורה ובכימיה הנהדרת של אנסמבל השחקנים של מחזור ט"ז של בית הספר למשחק "גודמן", השטחיות של המערכונים לא מפריעה כי בסך הכול זה מבדר וזה כיף. הכלי הכי אפקטיבי ומהנה לאורך ההצגה היה התנועה והכוריאוגרפיה (גם היא נעשתה על ידי שטרק), חוץ מרגע אחד בהצגה שבו היה נראה שאף אחד מהקאסט לא סגור בדיוק על מה הריקוד וניכר כאוס מסוים על הבמה.

גם המוזיקה לאורך ההצגה הייתה כאותית. היא בלבלה, הורידה, או פשוט לא התאימה לאנרגיה. בשלב מסוים בהצגה פשוט נשמעה מוזיקת הפתיח של "דברים מוזרים" – בלי שום הקשר לדברים מוזרים או לעובדה שכנראה 80% מהקהל מכירים את המוזיקה הזאת והמקור שלה. וחבל, כי בחירות מוזיקה מדויקות היו בהחלט מורידות את רמת הקרינג' והגימיקיות של חלק מהסצנות.

אבל בסופו של דבר, למרות הצוות המקצועי מאחורי הקלעים, גודמן הוא בית ספר למשחק ולא בית ספר לבימוי – והכוכבים האמיתיים בהצגה ומי שרוב הקהל הגיע לראות – הם השחקנים. הבחירה באיתי אורי לתפקיד לטה, המכוער, היא די משעממת. יש כל כך הרבה משקל למי זה ומה זה ה"מכוער" הזה שכולם רואים, ועצם זה שמדובר בבחור לבן, רגיל, צעיר וממוצע זה קצת… ריק, וחבל. איתי אורי הוא לא שחקן רע, אבל החיבור האישי לתפקיד היה לוקה בחסר ולכן גם בהצגה היה חסר לדמות רגע מפוצץ או סוחף במיוחד.

שחקנים אחרים בהצגה אשר היו ראויים לציון הם דורון טאובר בתור אשתו של לטה, שהסצנות איתה היו מדויקות וחדות. המהלך שלה לאורך היצירה, החל באישה תומכת אך מתנשאת, דרך מאהבת חושנית ועד לאישה דחויה, היה חזק מאוד. לצדם, הבריקו אלקנה בזירי בתור המנתח הפלסטי שנהנה מכל רגע על הבמה וכל סצנת ניתוח הרגישה כמו נאמבר מוזיקלי שבה יש לו סולו, ויהונתן לוי בתור קרלמן עם נוכחות בימתית ענקית ויכולת קומית יבשה מצוינת.

אחת הבעיות המהותיות בהצגה בעיניי זו איזו התיישנות מסוימת של החומר. המחזה, שנכתב בשנת 2007 הוא סאטירה אבסורדית שלועגת לקלות בה בני אדם מושפעים מלחץ סביבתי בכל מה שקשור ברדיפה אחר אידיאל יופי כזה או אחר. מתוך המרדף יוצא שכולם נראים אותו דבר והייחודיות נעלמת. בהצגה, אידיאל היופי הוא פרצוף אסתטי שיש לנתח – אבל לאורך ההיסטוריה ומסביב לעולם יש מאות, אם לא אלפי אידיאלים שונים למה נחשב ל"יפה". אבל אידיאל היופי של היום הוא לא אידיאל היופי של 2007. למרות שניתוחים פלסטיים קיימים גם היום ישנם אלמנטים חדשים בעולם האופנה ובעולם היופי שהבימוי של שרון שטרק לא מנצל: פרוגרסיביות מזויפת או לא מזויפת, גרינוושינג (התיירקקות בעברית צחה), מרצ'נדייז – במובנים אלו הבימוי כאילו יצא מ2007 ולא בסוף 2022.

בשורה תחתונה ניתן לתאר את ההצגה במגוון תיאורים: היא רב-גונית, היא עמוסה, היא אולי אפילו מפוזרת – אבל בסופו של דבר היא גם פאן, היא מעניינת והיא מראה את יכולות השחקנים היטב. זה לא הישג שהולך ברגל, כי הצגות בבתי ספר למשחק לרוב לא מצליחות לעשות את כל השלושה – אם בכלל.

המכוער – בית הספר למשחק גודמן

מאת: מריוס פון מיינבורג 

תרגום: אבישי מילשטיין

בימוי: שרון שטרק

שחקנים: איתי אורי, טל אליעזר, דורון טאובר, ליהי שאול, עדן ג’אדידי, יהונתן לוי, דניאל קראוס, נעמי ירקוני, אלקנה בניזרי, יונתן סעדון.

עיצוב תפאורה: שירן לוי

עיצוב תלבושות: אלונה רודנב

עיצוב תנועה: שרון שטרק

מוסיקה מקורית: יונתן הררי

עיצוב תאורה: אמיר קסטרו

הדרכת טקסט: אפרת ליפשיץ