פסטיבל פותחים במה: מחיפה עד דנמרק

על שתיים מהקריאות המבוימות שלקחו חלק בפסטיבל פותחים במה, בית ליסין

מאת: אביבה רוזן

במסגרת הפסטיבל המבטיח הזה, עליו שוחחתי עם מנהלו האמנותי, אבישי מילשטיין, צפיתי בשתי קריאות מבויימות. מהי קריאה מבויימת? אחרי שכבר יש לנו שחקנים ובמאי/ת, השחקנים קוראים את הטקסט לפי הנחיות הבמאי. כשהמחזאי/ת נוכח/ת, יש לו/לה הזדמנות לחוות את הטקסט שכתב/ה ולהכניס שינויים שיהפכו את המחזה לזורם ומעניין יותר. ההזדמנות הזאת יכולה להיווצר על בסיס הערות הבמאי/ת, הדרמטורג או השחקנים. פה, בפסטיבל הזה, גם הקהל הרחב מורשה להביט ומוזמן להעיר הערות שיכולות לשפר את המחזה ולהבטיח את הצלחתו. בקריאות המבוימות בפסטיבל, השחקנים יושבים וקוראים, אין תנועה במרחב, אין תפאורה או תאורה אך יש כבר בימוי ראשוני, וההקראה היא כבר מלאת ניואנסים ומעניינת יותר. מסתבר שאם זה טוב, זה יכול להיות מרתק גם כך.

אמנם שתי קריאות לא מהוות בסיס לסטטיסטיקה, אך קל מאוד היה להבחין שהרמות של שתיהן לא אחידות. ב"לא יפריד דבר", הקריאה הייתה מרתקת ומצחיקה. השחקנים ידעו היטב את תפקידם, להוציא ריטה שוקרון, אמנם שחקנית מעולה, אך נראה היה שפגשה את הטקסט לראשונה בפני הקהל. אלי גורנשטיין ומגי אזרזר הצליחו להציג את תפקידיהם ככוכבים אמיתיים, והם שהכניסו את מיטב הקסם וההומור לקריאה.

האופציה שהוצעה לשחקנים בפסטיבל לבחור את התפקידים של עצמם, הובילה לליהוק נפלא. אלי גורנשטיין בתפקיד ראשי שתפור על מידותיו הענקיות, הופך את התפקיד למשמעותי ונוגע. כגבר נשוי במשך שנים רבות לאישה שאינו אוהב, עובד בתחום שאיננו אוהב – כתיבת נאומים לראשת העיר חיפה (מגי אזרזר), וחולם על עיר ילדותו – זאגרב, לשם הוא שואף לחזור עם אהבת נעוריו. הוא יודע את הטקסט היטב ומשחק עמו בקלילות.

מגי אזרזר חדה ומצחיקה. לצד ההומור, מצליח המחזה להעביר מסרים אישיים ואנושיים בצורה מרגשת. המחזאי, טל מילר, שהוא תסריטאי שזכה בהצלחה גדולה עם הסדרה 'ויקי', בכיכובה של מי אם לא מגי אזרזר, מצליח למלא את החוסרים בתפאורה ובמשחק שהוא מתאר לנו בצורה הומוריסטית, כשהוא משחק בעצמו תפקיד של מספר.

בצורת ההגשה של הקריאה, ולמרות שהשחקנים יושבים על כיסאות ולפניהם מעמדים עם הטקסטים, יש חיות סוחפת. בסופה של הקריאה גם מחיאות הכפיים היו סוחפות, וכך גם חוות הדעת של הצופים שיצאו והביעו התלהבות רבה. אני בהחלט צופה שלמחזה הזה תהיה עדנה בתיאטרון רפרטוארי ממוזל שיעלה אותו, אם כי יש בו עדיין מקום לשינויים בצורת הידוק טקסטים ועלילה.

מנגד, ב"דנמרק" השחקנים לא מצליחים להביא את הצופים לתחושת ההתעלות הזאת, שהופכת מחזה לקסם תיאטרלי. על פניו, סיפור המחזה הוא בהחלט מרתק ומאוד רלוונטי לחייה של מדינת ישראל, ויש גם עניין עלילתי בהליכה אחורה. משנות השישים לחיי הדמויות, אחורה לשנות הארבעים לחייהן, ולבסוף, לשנות העשרים שלהן. אהבתי את המבנה, אך הוא לא הצליח להתעורר לחיים.

היצירה מגוללת את סיפורם של חבורה מלוכדת של חברים, שהולכים יחד מבית הספר, דרך הצבא ועד לבגרות והפנסיה, מדברים על חייהם ועל התהפוכות שעברו, נישואים וגירושים, ילדים ומשפחה, קריירות מצליחות יותר ופחות. ברקע, אחד החברים ספק התאבד ספק נהרג בעת שירותו הצבאי.

גם שחקנים מצויינים, כמו אלו שהשתתפו בקריאה המבוימת הזו, לא יכולים להציל עלילה שהיא לא מספיק מהודקת, סוטה לנושאים שהם לא תמיד מעניינים, ומערבבת נושאים. יש במחזה גרעין של משהו טוב שלא הגיע למיצוי הפוטנציאל שלו, וגם הקריאה לא סייעה לו להוריד את הטפל ולהישאר עם עלילה מדוייקת ומעניינת. הצופים יצאו, לאחר מחיאות כפיים קלושות, בעיקר עם תחושה של אי הבנה ביחס למה שראו. בשיחות מעלית של צופים הייתה חוסר שביעות רצון. אחד שאל את זוגתו: 'אז מה ראינו פה?' אחרת אמרה: 'זה לא עניין אותי'.

שתי הקריאות המבויימות בהן צפיתי, מתוך שש הקריאות המבויימות שהשתתפו בפסטיבל, מצביעות על כך שיש פוטנציאל גדול למחזות מוצלחים שעוברים תהליך חשוב שמאפשר, לפחות לחלקם, לעלות על הבמה.

"לא יפריד דבר"

מאת: טל מילר

בימוי: דפנה זילברג,

משתתפים: אלי גורנשטיין, מגי אזרזר, ריטה שוקרון, חווה אורטמן, אפרת בוימולד, ידידיה ויטל, אופיר וייל, נעה רביקוביץ.

"דנמרק"

מאת: אבי כהן

בימוי: מאיה שעיה

משתתפים: לימור גולדשטיין, רמי הויברגר, אביעד בנטוב, נתי קלוגר, יניב לוי, גיל זגורי, טליה לין רון