פותחים במה: "הם אשכרה כתבו פאקינג מחזמר"

על שתי קריאות מבוימות שהשתתפו בפסטיבל "פותחים במה", בית ליסין

מאת: איתמר מועלם

פסטיבל "פותחים במה" של תיאטרון בית ליסין הוא פסטיבל מדהים שכל מטרתו היא קידום של יצירה ישראלית צעירה וחדשה. בפסטיבל, המחזות עולים כקריאות מבוימות, עם הפוטנציאל להפוך להפקה מלאה בהמשך. במשך 22 שנות קיום הפסטיבל, יצאו ממנו כמה מהמחזות הישראלים הטובים ביותר של התקופה, כמו "המוגבלים" מאת גור קורן, "מקווה" מאת הדר גלרון, "החולה ההודי" מאת רשף לוי ועוד. לראשונה, השנה הפסטיבל כולל שתי קריאות מבוימות של מחזות זמר – "השף הרזה" מאת בן ארנון ו-"עולם הזוהר" מאת שי גבסו. הקריאות האלו התקיימו עם תזמורת מצומצמת, שליוותה את שירת השחקנים.

נתחיל עם "השף הרזה". ראשית, ראוי לשבח את אנסמבל השחקנים והבמאי בקריאה זו שהייתה אחת הקריאות המבוימות המדויקות ביותר שיצא לי לראות בפסטיבל זה או בכלל. השחקנים היו על הטקסט ועל הדמויות, גבולות הגזרה של מה נועד להיות מדומיין היו ברורים וגם הניהול המוזיקלי היה עשוי ברמה גבוהה משציפיתי. אבל, בסופו של דבר, מהות הפסטיבל היא לבדוק את המחזה ולא את השחקנים או הבימוי, והמחזה פשוט לא היה טוב. הוא היה גנרי, שוביניסטי ולעיתים פשוט מטופש.

"השף הרזה" מספר על טבחית חדשה (מאי קשת) שנכנסת למסעדה בה יש שפית פשיסטית (דיאנה גולבי) ששולטת בטבחים שלה ביד רמה וגונבת את כל המתכונים שלה מאחד הטבחים שלה (הראל ליסמן). הטבחית החדשה יוצאת לדייט עם אותו טבח, מגלה את הסודות של המסעדה ומצילה אותה.

המחזמר מתיימר להתקיים במטבח של מסעדת שף עילית, ועדיין, השימוש באוכל ובבישול בעלילה נע בין קיים באופן מגוחך ללא קיים. יש שיר עגבנייה מטומטם שהם שרים בו על כמה עגבנייה זה פרי… טוב? יפה? סקסי? אני מתקשה לזכור. מדי פעם הם אומרים מילים כמו "קציפת אוכמניות" או "פרמז'נו רג'יאנו" או משהו כזה, אבל זה קישוט ולא יותר מזה.

ב-"Waitress", מחזמר אחר שמתקיים במטבח, הדמות הראשית, ג'נה, היא מלצרית בדיינר שמכינה לו גם את עוגות הפאי. היא שרה על איך כל מערבולת הרגשות שלה יכולה להפוך לסוכר, חמאה וקמח. או בשיר אחר בו שתי דמויות מתאהבות הן שרות על איך דרוש רק ביס אחד מהפאי כדי לדעת שאתה אוהב אותו, אך הם בעצם מדברים אחד על השנייה. אלו דוגמאות בודדות לאיך באמת אפשר לשלב את הסביבה בה המחזמר מתקיים אל תוך המילים והתמות של המחזמר, ולא סתם כקישוט מסביב לעלילה שהיא די גנרית.

נחזור ל"השף הרזה". אחד מקווי העלילה במחזמר מספר על אחראי המשמרת במסעדה שלאורך רוב המחזה מנסה להתחיל עם הטבחית החדשה באופן די סליזי ודושי. הוא מנסה שוב ושוב, לא מבין כשהיא אומרת לא, ולבסוף מנשק אותה ללא רצונה כשהיא באמצע דייט עם מישהו אחר (ליטרלי תקיפה מינית). הגיוני שהוא ייענש על מעשיו, נכון? אז זהו שלא. מה שקורה זה שהוא עוזר לטבחית להדיח את השפית המרושעת ובכך בעצם שוכחים לו את כל מעשיו הרעים. הוא פשוט הופך להיות דמות טובה ולא מדברים על זה שהוא הטריד אותה. מה לעזאזל?! אנחנו בשנות ה-90? מה זו העלילה הזאת?!

השיר הראשון של הטבחית, שנייה אחרי שהיא נכנסת למטבח והצופים זוכים להכיר אותה לראשונה, הוא על איך כולם רק רואים אותה כ"יפה", בעוד השיר הגדול של השפית המרושעת מראה איך היא מנסה לשכנע את הטבחית שאף אחד לא נותן מקום לבנות בעולם הזה ואם היא רוצה להיות אישה חזקה היא צריכה לרמוס (בנים, אגב), כדי להגיע לפסגה. זה נראה כמו מסר פרוגרסיבי ופמיניסטי אבל זה יוצא כל כך הפוך ומעוות.

המחזמר הזה פשוט מרגיש כמו קליפה מאוד יפה, בלי הרבה תוכן. העמיסו גימיקים על גבי גימיקים בדמויות ובסיפור, מבלי להבין את הבסיס של אף אחד מהם. כאילו ביקשו לכתוב מחזמר רק כדי לכתוב מחזמר. כשיצאתי, שמעתי את אחד הצופים אומר בהתלהבות "הם אשכרה כתבו פאקינג מחזמר". כן, הם אכן אשכרה כתבו פאקינג מחזמר, אבל לא הרבה מעבר.

הערת שוליים: דיאנה גולבי הייתה נהדרת, בבקשה תנו לה תפקיד ראשי במחזמר, כאשר הוא יעלה על הבמה.

she will slay it.

נעבור ל"עולם הזוהר". שי גבסו כתב מחזמר. כן, שי גבסו ההוא, מקום שלישי בכוכב נולד הראשון. שהתחתן עם חילונית, התגרש, התקרב לדת, למד בישיבה, התרחק מהדת ואז יצא מהארון. ועל זה בערך הוא כתב את המחזמר – לא כולל היציאה מהארון (וחבל). הקאסט של "עולם הזוהר" והבימוי שלו היו מבולגנים. אנשים שלא יודעים את הטקסט, לפסוסים, סצנת ריקוד, מונולוגים בקדמת הבמה, ניהול מוזיקלי לא קיים וליהוק רע של חלק מהדמויות (שי גבסו למשל, שבאופן די מוזר משחק את עצמו לא טוב).

אבל, כמו שאמרתי על "השף הרזה", משמעות הפסטיבל היא לא איכות הקריאה המבוימת בפועל, אלא החומר עצמו. אם "השף הרזה" הוא קליפה בלי תוכן אז "עולם הזוהר" זה תוכן בלי קליפה. העלילה מבולגנת עם אלמנטים של מחלות נפש, אלגוריות דתיות ורומנים שלא בדיוק מתממשקים אחד עם השני, אבל ברור שכולם באים ממקום אמיתי וכנה. בבסיס יש שם דמויות מעניינות עם סיפור ששווה לספר – וזה מה שחשוב, כי בסופו של דבר, זו לא הפקה מלאה, אלא קריאה. מכאן עד להצגה יעבור זמן ובזמן הזה יהיו שכתובים נוספים שיובילו לגרסאות חדשות. עם הדרמטורג/ית הנכונ/ה, יכול לצאת פה מחזמר מרגש וכנה שמכסה עולמות שונים ומשתמש במוזיקה היטב.

ולגבי המוזיקה – לצערי, גם ב"עולם הזוהר" וגם ב"השף הרזה" הלחנים לא היו משהו מיוחד, אבל בעוד שב"השף הרזה" המוזיקה מנסה לחקות איזשהו סגנון גנרי של מחזמר מברודווי, ב"עולם הזוהר", יש בחירה אמיתית של סגנון מוזיקה עם גינונים דתיים בחלק מהשירים, (אלמנט שרציתי שיעטר יותר את המוזיקה של ה"חב"דניקים" של תיאטרון הקאמרי ולא קיבלתי).

הבעיה הגדולה עם המוזיקה ב"עולם הזוהר" היא שהיא כמעט לא קיימת. לעומת "השף הרזה" שם היה אלבום שלם של כ-12 שירים, פה היו חמישה-שישה, עם רווחים מאוד גדולים בין שיר לשיר. וזה לא שלא היה מקום, הרבה פעמים מצאתי את עצמי יושב מול סצנה וחושב "למה זה לא שיר?".

האם אחד ממחזות הזמר האלה יהיה "מקווה" הבא? לא בטוח, אולי עם שכתובים ודרמטורגיה טובה. מה שבטוח זה שההנהלה האמנותית בבית ליסין בהחלט מבינה את הכוח של מחזות זמר ישראלים מקוריים ומחפשת עוד מהם. אני בטוח שבמוקדם או במאוחר היא גם תמצא.

"פותחים במה" – פסטיבל בית ליסין למחזאות ישראלית חדשה

השף הרזה

מאת: בן ארנון

פזמונים: בן ארנון, דור אלמקייס, מאיה דוידוף, ליבי פנקר

שותף לכתיבה: עדן גודלמן

בימוי: יותם קושניר

משתתפים: מאי קשת, דיאנה גולבי, ליבי פנקר, אבירם אביטן, דור אלמקייס, נוי הלפרין, שגיב לוי, הראל ליסמן, מאיה דוידוף, לירן מזרחי, עופרי שגיב

נגנים: אלון בן יהודה, רועי בנין, אריאל יום טוב, גיל קיטה

עולם הזוהר

מאת: שי גבסו

מוזיקה: שי גבסו, שלי בינמן

בימוי: ליאת פישמן-לני

משתתפים: שי גבסו, עינת שרוף, דניאל מורשת, איתמר אלבז, הגר אנגל, ספיר באומוול, אביתר בן דוד, טל עמר, חן תמיר, הדס מירון

נגנים: תומר אגלמז, רז איתן, עומרי וסרמן, שון פארג', יועד פסטמן