מאת: איתמר מועלם
ההצגה "Finding my mother or How to never find Mr. it" ("למצוא את אימא שלי או איך מעולם לא למצוא את האחד"), היא, בהתאם לשם שלה, הצגה עם קונספט לא פשוט, שכן זו הצגה דוקומנטרית. היוצרת והשחקנית, שרה סיגל, דואגת להוביל את הקהל בעדינות, עמוק יותר אל תוך הרעיונות הבימתיים הייחודיים שבאים לידי ביטוי בהצגה.
ראשית, ההצגה מתחילה עם מצלמה שמכוונת אל הקהל. המצלמה מחוברת בשידור ישיר למסך טלוויזיה שבו מוקרן הפרצוף בו בוחרת סיגל להתמקד הפעם. הקהל הופך בעל כורחו לפרטנר של סיגל (שמגלמת לאורך ההצגה את עצמה או גרסה של עצמה) והאחד מהקהל שמוקרן בטלוויזיה הוא זה שהקהל נושא אליו את עיניו. לאחר מכן, סיגל מסובבת ומניחה את המצלמה כך שהיא זאת שמוקרנת על מסך הטלוויזיה.
ואז, מאחורי סיגל, מוקרן סרטון נוסף, של אישה נוספת בגיל שלושים. הסרטון כמעט מהדהד את ההקרנה של סיגל בטלוויזיה. ההדהוד זה מודגש כשסיגל מתחילה בשחזור כמעט מדויק לגמרי (לפעמים מעט מפספס), של מה שמתגלה כסרטון ישן של אימא של סיגל, שצולם אחרי פרידה מבן זוגה. בסרטון האימא מתעדת את מחשבותיה וחששותיה על חייה ועל חיי האהבה שלה. כך בדיוק עושה סיגל – בתנועות היד, בדיבור, בתזוזות הרגליים. דמיינו את סצנת השחזור של מופע הלייב אייד ברפסודיה בוהמית – רק בלייב. לבסוף, השיא של ההצגה הדוקומנטרית: צפייה משותפת של הקהל יחד עם סיגל ואימא שלה בסרט דוקומנטרי שיצרה סיגל על סבתא שלה (אימא של אימא שלה).
למרות שעל הכתב הרעיון הזה עלול להישמע מעט מתיש ולא קשור בכלל לתיאטרון, עליות המדרגה העדינות שסיגל בנתה לאורך ההצגה הופכות את הצפייה בסרט הדוקומנטרי לחוויה תיאטרלית מלאה ולא סתם הקרנה של סרט עם אלמנטים תיאטרליים נלווים שמרגישים כמו מחשבה בדיעבד ותו לא, כמו שלפעמים הצגות עם הקרנות בתוכן יכולות להרגיש. פה יש הצגה, וסרט שהוא חלק בלתי נפרד מההצגה. ברור לי לחלוטין שאם פשוט הייתי מתיישב לראות את הסרט בקולנוע או בבית, החוויה שלי הייתה שונה, לרעה, באופן משמעותי.
התמה המרכזית של ההצגה היא חוויה נשית של יופי, אהבה ואובדן. שלושת הדורות של הנשים בהצגה עושים את זה באמצעות קטעי משפטים קטנים ויומיומיים. אין פה אמירות פילוסופיות גדולות על מה זאת אהבה או רעיונות אוניברסליים על התמודדות עם אובדן. יש נשים שמדברות על החוויה האישית והספציפית שלהן. למשל, המאבק באכילת נקטרינה מספר לנו על הקושי של חיים בחברה שבה שולט מודל היופי, ועל ציפיות דו-פרצופיות של גברים. זה פשוט מרגיש קסום.
בנוסף, ההצגה היא מאוד מצחיקה, ומאוד חכמה בהומור שלה. זה לא בהכרח בבדיחות עם פאנצ'ים מפתיעים או בדמויות מופרעות (למרות שזה גם קיים) – יש פה חוכמה וידע מקצועי רחב בהומור – איפה לשים את הקאטים, מה צריך להיות בהקשר של מה, איפה לשבת יותר על בדיחה ואיפה לדעת לעצור מהר. זה מרשים, וזה משמח, והקהל צחק לאורך כל ההצגה. ואז אחרי שהוא צחק וצחק וצחק – ההצגה מביאה לו את הבוקס בבטן של הרגשות. וזה חתיכת בוקס אפקטיבי.
מגרעה אחת של ההצגה היא הקצב שלה. למרות החוכמה הרבה שהפגינה היוצרת בהומור, לטעמי במבנה ההצגה יש משהו קלוקל. זה לא נורא, כי ההצגה אף פעם לא מפסיקה להיות מצחיקה או מעניינת, אבל את אותם הרעיונות שהיא מעבירה ב-50 דקות היא יכולה להעביר גם ב-40 דקות. יותר מזה, יש נקודה בהצגה שמרגישה כאילו היא סוף ההצגה – למרות שהיא לא. זה היה קצת מוזר ובאופן ברור הוריד את האנרגיה של הקהל, שהייתה מאוד גבוהה עד אותה נקודה. אבל בעיקרה, ההצגה היא בעיקר מצחיקה ומרגשת.
בטרם אסיים, יש להגיד עוד מילה אחת על שרה סיגל – יש בה משהו מאוד צנוע. היא הייתה מאוד מחוברת לקהל, ולא פחדה לתקשר אתו או להביט בו בעיניים. היא הייתה פשוט בת אדם. לא חשנו לרגע שהיתה מעין חומה או במה שמגביהה אותה (פיזית או רעיונית). רגע קסום שהדגיש את זה היה ממש בסוף ההצגה. האורות כבו, ואז נדלקו. סיגל השתחוותה עם אימא שלה, אמרה כמה מילים, ואז הפטירה בנינוחות: "אני לא הולכת אל מאחורי הקלעים, אז כאילו, אתם יכולים ללכת". כמו שאר ההצגה, היא שברה את מוסכמות התיאטרון בקסם ובהומור.
"Finding my mother or How to never find Mr. it"
שחקנית ויוצרת: שרה סיגל
היצירה עלתה במקור בתיאטרון תמונע, ולאחר מכן הועלתה במלואה או בחלקים על במות שונות ברחבי הארץ.
כדאי ואף מומלץ לעקוב באמצעי המדיה השונים אחר מועדים נוספים של היצירה, כאשר יהיו.
מרתה יודעת 